שיעור בוקר 16.12.202 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ה' יגמור בעדי – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא - ה' יגמור בעדי, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 1.

אנחנו מתחילים נושא חדש מתוך כל אותם הנושאים שאנחנו צריכים לעבור עד שמסיימים את כל הסיבוב הראשון שלנו, והנושא הוא "ה' יגמור בעדי". מה זאת אומרת? למרות שהבורא הוא המתחיל "אני הראשון ואני אחרון", והאדם נמצא באמצע, צריך לעבוד ולעשות כל מיני מאמצים, הוא צריך לדעת מראש שהבורא הוא הפועל והאדם רק צריך לקוות לזה שהבורא יגמור את העבודה כל פעם, שלב שלב, לכן כתוב "ה' יגמור בעדי". בואו נראה מה שכותבים על זה, בעיקר רב"ש.

קריין: ה' יגמור בעדי, קטע מספר 1.

""אני ראשון ואני אחרון". היינו "אני התחלתי את המגע עמך". והאדם צריך מזה להתעורר. אולם אין האדם גומר את העבודה. אלא כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי"."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים" 1990)

ודאי שהבורא הוא המתחיל והבורא הוא הגומר והבורא הוא העושה את העבודה, אבל האדם צריך לדעת שהכול עושה הבורא והאדם צריך להצטרף לזה, להזמין את העבודה וככל האפשר להיות בזה. ואיפה אנחנו צריכים לסייע, להוסיף, לבקש? את זה אנחנו לומדים כבר מחכמת הקבלה עצמה, איפה ההשתתפות שלנו מחויבת.

אז "אני ראשון ואני אחרון"." כך אומר הבורא. "היינו "אני התחלתי את המגע עמך". והאדם צריך מזה להתעורר." מזה שהבורא מתחיל, כך אנחנו מתעוררים כל פעם, שיש לנו איזו התעלות, התעוררות מהמצב שלנו כמצב חי, למצב המדבר. "אולם אין האדם גומר את העבודה." אפילו שמתעורר כביכול לבד, אלא כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי"."

זאת אומרת, הבורא מתחיל והבורא גומר את העבודה ואנחנו באמצע, העיקר שצריכים להחזיק בהתעוררות מה שמקבלים מלמעלה וכל הזמן לאחוז בבורא.

קריין: קטע מספר 2.

"אמרו חז"ל (אבות פרק ה', משנה כ"א) "הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור". אם כן אפשר לומר "ובשביל מה אני צריך לעבוד, הלא אין בידי לגמור אותה, אם כן מה תועלת מעבודתי"," אם האדם לא מתחיל ואם לא גומר, מה התועלת, מה היא העבודה בעצמה אם בכל הפעולות האלה מההתחלה ועד הסוף הבורא עושה וקובע ודוחף את האדם לבצע. "וזהו שממשיכה המשנה "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה"."

זאת אומרת, למרות שלא עליך להתחיל, זה הבורא מתחיל את ההתעוררות, ולא אתה גומר אלא הבורא מסיים לך את ההתעוררות, אבל אתה לא יכול לפי הרצון שלך, לפי ההחלטה שלך להפסיק את זה באמצע.

"הרי אנו רואים כאן שני דברים, כאילו הם בסתירה. כי מצד אחד אומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא". משמע שהעבודת הקודש תלויה בידי אדם, היינו שבידו לגמרו. ומצד שני אנו אומרים, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי"."

אז בעצם במי תלוי להתחיל עבודה, להמשיך עבודה, לסיים עבודה?

"והענין הוא כי שניהם צריכים. כי מצד אחד האדם צריך לעשות בחירה, היינו שיהיה לו רצון לעבוד לשם שמים. ואם הוא היה יכול יגמור את עבודתו, הוא ישאר כך במצבו הנוכחי, כי כבר הוא מרגיש, שהוא כבר איש שלם. היות שרואה, שכל מעשיו הם לשם שמים, ומה חסר לו עוד. לכן אין לו שום צורך להמשיך את אור התורה. [...] ומשום זה, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שאינו יכול לגמור את העבודה, אז הוא מקבל צורך וחסרון לאור התורה."

(הרב"ש. מאמר 1 "וילך משה" 1986)

שוב.

קריין: קטע 2.

"אמרו חז"ל (אבות פרק ה', משנה כ"א) "הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור". אם כן אפשר לומר "ובשביל מה אני צריך לעבוד, הלא אין בידי לגמור אותה, אם כן מה תועלת מעבודתי", וזהו שממשיכה המשנה "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

הרי אנו רואים כאן שני דברים, כאילו הם בסתירה. כי מצד אחד אומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא". משמע שהעבודת הקודש תלויה בידי אדם, היינו שבידו לגמרו. ומצד שני אנו אומרים, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי".

והענין הוא כי שניהם צריכים. כי מצד אחד האדם צריך לעשות בחירה, היינו שיהיה לו רצון לעבוד לשם שמים. ואם הוא היה יכול יגמור את עבודתו, הוא ישאר כך במצבו הנוכחי, כי כבר הוא מרגיש, שהוא כבר איש שלם. היות שרואה, שכל מעשיו הם לשם שמים, ומה חסר לו עוד. לכן אין לו שום צורך להמשיך את אור התורה. [...] ומשום זה, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שאינו יכול לגמור את העבודה, אז הוא מקבל צורך וחסרון לאור התורה."

(הרב"ש. מאמר 1 "וילך משה" 1986)

האדם צריך להתאמץ ולהשקיע כוחות ולקבל רצון לסיים את העבודה, וכאן הוא מגלה שהוא לא מסוגל. ואחרי המאמצים שמוסיף את החיסרון ומוסיף את הניסיון שלו בזה שמתאמץ, הוא מתחיל להבין שכל העניין הוא בזה שיהיה לו חיסרון לסיים את העבודה, אבל הבורא הוא שמסיים אותה.

שאלה: אז עליי לגלות שהבורא הוא זה שמסיים את העבודה הזאת או שעליי לבקש ממנו ש"יגמור בעדי"?

לא, אנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים לגמור את העבודה ולכן אנחנו צריכים אחרי זה לבקש שהבורא יסיים את העבודה, כי סיום זה תיקון, תיקונים אנחנו לא מסוגלים לעשות, המקסימום שעלינו לעשות זה לחפש, לגלות את המקום לתיקון, את הצורך לתיקון ולבקש עליו, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי", תמיד הבורא הוא זה שעושה תיקונים ואנחנו מבקשים.

תלמיד: אז מה זה אומר לגמור את העבודה, מה זה בדיוק התיקון הזה?

זה שאני מבקש מהבורא תיקון נקרא שאני מבקש ממנו לסיים את העבודה, כי זה לא עליי. ממש לא עליי, אבל אני מבין את העבודה, אני מבין מה צריך להיות, רק את הפעולה עצמה אני לא מסוגל לעשות. זה כמו שילד קטן משחק במשהו, והוא רואה מה צריך להיות, אבל לא מצליח, אז הוא בוכה ובא אלייך, ואז אתה עושה במקומו, זה נקרא "ה' יגמור בעדי".

תלמיד: במילים אחרות זה אומר שלא מצליחים להתחבר בעצמנו?

זה לא רק העניין של החיבור, אומנם אתה צודק שהעיקר זה החיבור, אבל זה חיבור, זה איחוד, זה התכללות. זה בעצם נכון. החיבור הוא התוצאה הנכונה מהמאמצים שלנו לתיקון, ואנחנו לא מסוגלים לעשות את זה כי שם אנחנו נתקעים בשבירה עצמה, ודרך השבירה לעבור, לקפוץ כביכול למעלה מהשבירה, אנחנו לא מסוגלים, רק הבורא מאיר עלינו ועושה.

שאלה: יש תנאי כזה "אני ראשון ואני אחרון", והאדם בהתאם לזה צריך לעשות את העבודה הזאת ולא יכול לסרב. ואם אני עושה את העבודה הזאת אני יכול לדרוש מהבורא שיגמור בעדי, אני יכול לבדוק אותו על הסיום הזה?

נכון. אנחנו צריכים להיות באמצע ולקשור את ההתחלה לסוף, אבל גם את התחילה עושה הבורא, הוא שבר את הכלי וייצב אותנו בצורה כזאת כמו שאנחנו מגלים את עצמנו, וגם את הסוף עושה הבורא שמחבר בינינו למרות שאנחנו לא מסוגלים להתחבר, ואז יוצא ש"אני ראשון ואני אחרון", כך אומר הבורא.

תלמיד: ואנחנו מדברים כאן בצורה כזאת שאני עושה את העבודה שלי ומבקש ממנו שיגמור בעדי, למה אני צריך לבקש את זה ממנו, הרי אני עשיתי את חלקי, והוא צריך לסיים את חלקו?

הבורא לא מחויב בכלום, זה דבר ראשון, ודבר שני אתה מרגיש שעל ידי הבקשה שלך אתה נעשה שותף שלו כי אתם מתחברים, מחוברים יחד ולכן אתה פונה אליו בשמחה, מבקש ממנו, והוא עונה לך. וכך אתם מתחילים להיות שותפים, מבינים זה את זה, מתקרבים זה אל זה, וכך קורה החיבור.

תלמיד: אני לא מדבר על מחויבות בצורה אגואיסטית, אלא כשותפות טובה, אז יוצא שאני יכול לעשות את העבודה שלי והבורא לא יגמור את העבודה שלו?

כל העבודה שלנו היא שאני אגלה כמה אני לא מסוגל לעשות מה שאני רוצה שיקרה, ואז ככל שאני מתקדם ומבין את העבודה, אני מוצא עוד ועוד מילים, רגשות, פותח את הלב כדי שהבורא יתקן.

תלמיד: נניח עכשיו דיברנו בעשירייה ואני רוצה את החיבור, זאת אומרת הבורא דוחף אותי לזה ואני מסכים, אבל אני לא יודע איך לחבר את החברים, ואני לא רואה שהודות לפעולות שלי החברים באמת מתחברים. האם זה אומר שאני עושה עבודה לא נכונה?

זה אומר שאנחנו עדיין לא עושים את העבודה שלנו בצורה שלמה, ולכן אנחנו לא יכולים לחייב את הבורא, לעורר אותו לקשור בינינו כמו שהיה לפני השבירה.

תלמיד: כשהאדם לוקח על עצמו את העבודה הזאת, האם זה נכון שכתוצאה מזה צריכה להיות בקשה, פנייה לבורא? כלומר אפילו אם הוא עושה את זה בעצמו, אם הוא לא פונה לבורא כדי שיגמור בעדו, אז לא יקרה כלום?

אני לא כל כך מבין, מה זה נקרא שהוא פונה לבורא אם אין לו שאלה, אם אין לו בקשה? כל הבקשה שלי היא שהבורא יחבר אותנו, ואז יתגלה בנו וישמח מזה שיש לו מקום להתגלות, מזה שהכנו לו את המקום. הוא שבר את המקום, הוא נתן לנו את העבודה ועכשיו הוא רואה שאנחנו באמת רוצים שהוא יתגלה בינינו.

שאלה: לגבי הבקשות, יוצא שאנחנו עושים את העבודה שלנו ומבקשים, אבל אם נזכר, צמצום א' התרחש דווקא בגלל הבושה לקבל, ויוצא כאן שאנחנו מבקשים ומבקשים, אז איך לתקן?

אתה לא מבקש שיתנו לך משהו, אתה מבקש תיקון. אתה מבקש לתקן את מה שקרה לפניך, את השבירה שנעשתה, כי אתה מגלה שאתה לא מסוגל לתקן את השבירה, אבל לבקש עליה אתה כן מסוגל, והבורא סידר הכול כך שרק לפי הבקשה שלך השבירה תיתקן. לכן אין כאן עניין של בושה, ההיפך, הבושה הופכת לכבוד בזה שאנחנו מבקשים שהבורא יתקן. אנחנו מעלים בזה את עצמנו מעפר, מדרגת הרצון לקבל הכי נמוך, מאפס ממש, לדרגה הכי גבוהה, לדרגת הבורא, לדרגת האדם, הדומה לבורא.

תלמיד: זה לא כל כך מובן למה, כי אם אנחנו מבקשים זה בכל זאת מצב תחתון?

אנחנו מעוררים את הכוחות העליונים, את כוח הבורא שיחבר בינינו, ואז תהיה לנו מערכת שנקראת "בורא", "בוא וראה", ובמערכת הזאת אנחנו מגלים את הכוח העליון.

תחשוב. זה לא פשוט, אבל אפשר להבין את זה.

שאלה: כתוב שהאדם צריך לעשות בחירה שיהיה לו רצון לעבוד לשם שמים. איך בוחרים ברצון הזה?

לאט לאט אנחנו מקבלים מלמעלה הארה קטנה אחרי הארה, והיא מטפלת בנו ומשנה אותנו, מתקנת אותנו כך שאנחנו סוף סוף רוצים להיות מחוברים בהשפעה יחד זה אל זה וזה אל זה, ומתוכנו כולנו יחד לבורא. בורא זו ההרגשה המשותפת שלנו כשאנחנו מתחברים, הוא לא נמצא מחוץ לעשירייה. אם יש עשירייה והיא מתחברת, אז היא מגלה שהבורא נמצא בה. אם היא לא מתחברת, היא לא מגלה את הבורא.

הבורא לא מתגלה כלפי אדם אחד, אלא רק כלפי שניים לפחות, "מיעוט הרבים שניים", ואז הם מגלים בנטייה הדדית זה אל זה, במידה שהם רוצים לעזור זה לזה להתחבר, לתרום זה לזה, במידה הזאת הם מגלים את התכונה הזאת שנקראת "בורא", "בוא וראה", וכך הם מתקרבים אליו.

שאלה: איזה מאמץ עליי לעשות כדי שהבורא יגמור בעדי? איך ארגיש את ההתעוררות מהבורא בעשירייה?

להשתדל ככל האפשר להתייחס לקבוצה שלי כמו לבורא. אז אתה תתחיל לגלות בתוך הקבוצה, אותו, את הבורא.

שאלה: כתוב "אני ראשון ואני אחרון", האם התפקיד שלי כאן הוא להחזיק עצמי בלימוד חכמת הקבלה?

כן, ודאי. חכמת הקבלה נותנת לך תוכנית איך לתקן את עצמך עד דרגת הבורא, חכמת הקבלה נותנת לך אפשרות למשוך מלמעלה כוחות שאין ברמה שלנו, ואז על ידי הכוחות האלה אנחנו יכולים להתחבר למעלה מהרצון לקבל ולבנות כלי לגילוי הבורא. אין לנו ברירה אלא להשתמש בחכמת הקבלה כדי לתקן את עצמנו ולגלות את הבורא בקשר בינינו.

שאלה: יוצא שהבורא הוא ראשון, הוא זה שהביא אותי לקבוצה ואמר "תאהב". אני מנסה לעשות את העבודה שלי, אבל לא הצלחתי לעשות אותה. יוצא שהכרתי ברע שלי, ורק לאחר מכן אנחנו כעשירייה יכולים להעלות תפילה אמיתית, ורק אז הבורא יגמור את העבודה שלו. האם זו השרשרת?

כן.

תלמיד: יוצא שהקבוצה, העשירייה היא מקום להכרת הרע?

כן, הכול מתברר בתוך הקבוצה.

שאלה: אם מגיעה הפרעה שמביאה לנו התעוררות חזקה לעבודה אבל אחר כך ההפרעה הזאת עוברת לרעש רקע, יוצא שאני מתחיל לבקש יותר על ההפרעה הזאת ולא עבור החברים, ומתחיל להסתובב כמו כלב סביב הזנב. איך לפרום את המעגל הזה?

זה בגלל שזנחת את המטרה האמיתית של התקרבות לחברים ולכן התחלת להסתובב. צריך להשתוקק לא להסתובב אלא להתקרב למרכז הקבוצה איפה שכולם כולם יכולים להתחבר.

תלמיד: איך לעשות את זה במצב כזה, אפשר לבקש מהחברים?

בדיוק, כן. דווקא במרכז הקבוצה לנסות ולהתחבר כולם יחד בצורה כזאת שהנקודה המרכזית של הקבוצה תהיה כנקודה שבה כולכם יחד רוצים להיות.

שאלה: שמעתי שאמרת שבושה הופכת לכבוד, אתה יכול לפרט על זה?

אם אנחנו עובדים נכון עם הרצון לקבל שלנו, אנחנו מתחילים בהרגשת הבושה, מתקנים אותו, ואז מסיימים את התיקון בהרגשת הכבוד. וכאן יש שאלה, האם הבושה היא על חשבוננו, והכבוד הוא כבוד על חשבוננו, או שאת הכול אנחנו מייחסים להסתכלות שלנו על הבורא.

שאלה: חברים רבים שהיו איתנו עכשיו כבר לא נמצאים ואנחנו יודעים שהחשיבות נמצאת בעשירייה. איך אפשר להידבק בעשירייה ולעולם לא לצאת ממנה?

זו בעיה גדולה וכך זה עד גמר התיקון. כל התיקון הוא בעשירייה, בחיבור בעשירייה, וכל העבודה היא מכאן ועד גמר התיקון. וזה שיוצאים ולא נשארים, אין מה לעשות. בעל הסולם ורב"ש כותבים שרבים נופלים בדרך ואין מה לעשות, אנחנו צריכים לעבוד על חשיבות המטרה ובצורה כזאת אנחנו נחזיק.

בכל זאת אין לך מה לעשות בעולם, לפני החיים, בין החיים למוות, אחרי המוות, חוץ ממה שחכמת הקבלה אומרת לך. אחרת ודאי שטוב לרדת לדרגת בהמה ולחיות חיים בהמיים ולחשוב רק על הגוף שלך, על הבריאות שלו. אם אתה יכול להסכים עם זה, לסגור עיניים וכך להמשיך, זה עניינך, הבחירה היא בידיך.

שאלה: אפשר לומר שחוסר היכולת שלי לסיים את העבודה גורם לי לצאת מעצמי לכיוון העשירייה, וחוסר יכולת שלנו כעשירייה לסיים את העבודה גורם לנו לצאת לכיוון הבורא?

כן.

תלמיד: אני מרגיש לי שזה משפיע על האופן בו אני תופס את הפנימיות ואת החיצוניות.

אנחנו צריכים לחבר את כל השאלות האלה יחד ולהבין שבדרך לבורא אנחנו מבררים את כולן.

שאלה: האם לבקש מהבורא שיתקן אותנו זה תנאי או מצב בעבודה?

כן, אלה תנאים שאנחנו מגלים, אלה בדיוק אותן הבעיות שכל אחד צריך לתקן בנשמה שלו כדי להגיע לדרגת הבורא.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להמשיך לרצות לסיים את העבודה כיחיד וכעשירייה, למזג את העבודה של האחד עם העשירייה?

אנחנו לא יכולים למזג, הכול תלוי זה בזה.

תלמיד: אם כך אנחנו עובדים באופן אינדיבידואלי ופשוט מתקרבים ואוהבים אחד את השני וככה הופכים לאחד?

ככל שאנחנו מתקרבים זה לזה, אנחנו מתקנים את העשירייה ואז כל אחד במידה הזאת יהיה מתוקן.

תלמיד: וכך אנחנו מתקרבים לקראת סיום העבודה?

כן.

שאלה: כשהבורא נגלה בינינו בעשירייה כולם מגלים אותו?

כל אחד מגלה את הבורא במידת הדרישה אליו.

שאלה: הבורא הוא הראשון והוא האחרון, הוא מתחיל והוא מסיים את העבודה ואני נמצא באמצע. איך אני יכול לדעת שאני מזרז ולא מאט את העבודה שלו? כי תמיד נדמה לי שאני טועה במשהו.

החברים נמצאים לפניך, תנסה להיות מחובר אליהם יותר ולגלות בקשר לבבי ביניכם את נקודת המרכז, וכשכולכם מתקשרים משם תכוונו את עצמכם לבורא. יש כאן מאמץ בשני צעדים. צעד ראשון, שאתם מתקשרים יחד במרכז הקבוצה, כאילו במרכז הקבוצה. וצעד שני, שממרכז הקבוצה אתם עושים עוד צעד לקראת הבורא. זה הכול, אין יותר מהשניים. תנסו לבצע זאת.

שאלה: אם הבורא לא מתגלה, זה מפני שלא התחברתי בצורה נכונה עם החברות וגם עשיתי נזק בפעולה הזאת?

יכול להיות שכן, אבל אנחנו לא צריכים לחשוב על הנזקים, אנחנו צריכים לחשוב רק על איך אנחנו מתחברים נכון זה עם זה כדי שהבורא יתגלה בנו.

שאלה: הבורא הוא הראשון והוא האחרון - הוא מתחיל והוא מסיים את העבודה, איך הוא בוחר מי יהיו החברות שאיתן אני עובדת?

איך הבורא בוחר, אני לא יודע וזה גם לא חשוב לי, זו שאלה שלו ולא שלי. אנחנו לא שואלים על הבורא, אנחנו שואלים על העבודה שלנו.

שאלה: אם הבורא הוא משהו שעלינו לבנות בינינו, אז איך הוא יכול לגמור את העבודה עבורנו?

כשאנחנו בונים הכוח הזה, כשאנחנו רוצים שהוא יתגלה, הוא מתגלה ועושה את העבודה. יוצא שאנחנו תוצאה מהבורא והבורא תוצאה מאיתנו.

שאלה: אם הבורא הוא זה שמתחיל את ההתעוררות, אז איך זה שלאדם יש זכות בחירה כפי שנאמר בקטע 2?

הבחירה שלנו היא בזה שאנחנו לא בוחרים משהו חוץ מהחיבור בינינו.

שאלה: נניח ואני מבקש נכון, מה התנאי שהבורא ייתן מענה לבקשה?

אם אתה מבקש נכון בטוח שהוא ייתן לך תשובה.

שאלה: אם ההפרעות באות כדי לסדר לנו את חשיבות, אז את מה אנחנו מחשיבים את ההפרעות או את החיבור?

גם וגם. ההפרעות עוזרות לנו ללכת קדימה ולראות איפה אנחנו יכולים עוד להוסיף בחיבור, והחיבור הוא אותה נקודת הדבקות שלנו בבורא.

שאלה: אתה מדבר לעיתים קרובות על מרכז הקבוצה, מה המשמעות של מרכז הקבוצה?

מרכז הקבוצה זו נקודה המרכזית של הקבוצה, שם אנחנו כולנו בסופו של דבר מתחברים "כאיש אחד בלב אחד".

שאלה: מה הסימן לכך שהבורא מסיים את העבודה אם כל מה שעבדנו אתמול נעלם?

נדמה לנו שזה נעלם, אבל כלום לא נעלם, אנחנו פשוט צריכים להתחיל כאילו מחדש, "ויהיו בעיניך כחדשים" כמו שכתוב, אנחנו ממשיכים בדרך, צעד אחר צעד חדש קדימה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו נמצאים בנקודה המרכזית בעשירייה?

שתתקרבו לזה, תרגישו. אתם צריכים לכוון את עצמכם לזה.

שאלה: מהי השאלה הנכונה ביותר לפנות איתה לבורא?

שאני רוצה להיות מחובר אליו דרך החברים.

שאלה: מה התהליך מהמרכז לבורא, מה עלינו לעשות, מה נדרש מאיתנו, מה עלי לעשות?

מאיתנו נדרש רק להיות מחוברים בינינו, ובחיבור בינינו להשיג את מרכז החיבור ומשם להימשך לבורא.

שאלה: כתוב: אני ראשון ואני אחרון שהמטרה גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה. אפשר לומר שהסוף של התהליך הוא הפעולה האחרונה של הגילוי ואנחנו צריכים להיות כל הזמן קשובים למה שקורה לנו?

כן.

שאלה: אם אנחנו לא מכוונים את השאלה שלנו לבורא, אלא מסתובבים סביב השאלה, כמו כלב שמסתובב סביב זנבו, של עצמו האם גם ה-99 עושים כמונו?

לא, רק אנחנו.

קריין: קטע מס' 3.

""לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס"א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת, ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי"ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח"ו, שזה ודאי חוצפה והמרה.

"ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", אפילו בו באופן, אם השי"ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז"ש: "מה ה' אלקיך שואל" וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי"ת דורש עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע"ד: "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט", וע"כ ינצל מהס"א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי"ת מצדו יגמור מלאכתו. "ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות"." 

(בעל הסולם. אגרת כ"ז)

קריין: שוב קטע 3.

""לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס"א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת," האדם לא צריך לשאול מתי זה ייגמר ומה עם גמר התיקון שלי, איפה אני נמצא, אלא הוא צריך להיות מרוצה בזה שהוא נמצא בתהליך העבודה, בתהליך התיקון. "ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי"ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח"ו, שזה ודאי חוצפה והמרה." כשאנחנו לא שואלים על הסוף ולא שואלים מתי זה ייגמר ומתי אנחנו נעשה משהו ונקבל משהו. שאלות כאלו מראות לנו עד כמה אנחנו עדיין נמצאים בתכונות אגואיסטיות.

""ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", אפילו בו באופן, אם השי"ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז"ש: "מה ה' אלקיך שואל" וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי"ת דורש עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע"ד: "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט", וע"כ ינצל מהס"א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי"ת מצדו יגמור מלאכתו. "ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות"." 

(בעל הסולם. אגרת כ"ז)

שאלה: אם אנחנו כעשירייה רואים הזדמנויות להתקדם בעבודה ומתייגעים בעבודה, ויכול להיות שאפילו מרגישים התנגדות. אז אם אנחנו לא לוקחים את ההזדמנויות האלה כעשירייה, זה אותו דבר כמו להתעצל בעבודה?

זה לא אותו דבר, אבל בכל זאת יש עוד מה לשפר.

שאלה: כתוב שאדם צריך להגיע לייאוש כדי לפנות לבורא. ואם אני לא מגיע לייאוש והרצון שלי מתחדש כל פעם ואומר לי, "בוא נעשה עוד כך וכך"

אבל אתה מרגיש שאתה מתקרב לאלו מטרות?

תלמיד: לא, אני לא מצליח להתקרב לייאוש. הפוך, אני מקבל עוד התפעלות ועוד כוח להתקדם קדימה לרוחניות, לחיבור, אבל נקודת הייאוש עדיין לא כל כך בולטת.

אני מבין אותך, בינתיים זאת תוצאה טובה.

שאלה: כתוב,  פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם." מה הפירוש של זה, זה תפילה מ"ן דצדיקים?

זה פירוש המ"ן של התפילה, רק שזו לא תפילה משלנו, אלא עצה מהבורא - אם תפתחו לי קשר אחד אליכם, אז דרך הקשר הזה אני אפתח לכם קשר גדול ורחב איתי.

תלמיד: וזה עובר בכל דרגה ודרגה.

כן.

שאלה: איך הבורא עוזר לנו להתגבר על הסטרא אחרא, מהן השיטות שיכולות לעזור לנו בזה?

רק תפילה יחד כשאני מקבל חיזוק ודוגמה מהחברים. אם אני מצטרף לתפילה, זה האמצעי הכי חזק לתקן כל מצב. כי כל כוחות התיקון באים מהטבע, מלמעלה מהבורא, ולעורר אותם אפשר רק על ידי כך שאנחנו מתחברים ומבקשים.

שאלה: אם כך, העבודה שלנו היא לתמוך, להחזיק את חיסרון החברים כמו שאנחנו שומרים על אש דולקת?

כן, אנחנו צריכים לתת דוגמה כל אחד לחברו להתפלל עבור האחרים וכך אנחנו נשמור על עצמנו ועוד ועוד נלכד את השורות ונגיע למטרה. אנחנו כבר נמצאים בפתח של כניסה לשמה ושוב מתרחקים מזה ושוב מתקרבים, ככה זה. עדיין אין לנו דריסת רגל בלתוך לשמה, אין לנו מספיק כוחות רציניים להגיע לזה. למדנו כל כך הרבה חומר, כל כך הרבה מילים, מאמרים, ועדיין זה לא עובד. זה עדיין לא מחבר בינינו כדי שנבנה לפחות קומנדו, לא גדול אבל כזה שיפרוץ לתוך לשמה.

שאלה: איך האמירה "לא עליך המלאכה לגמור" עוזרת לנו בעבודה הרוחנית?

כשאנחנו מבינים שלא אנחנו מסיימים את העבודה אלא אנחנו פועלים רק בעזרת ה', בעזרת הבורא שנותן לנו בכל צעד ושעל כוחות משלו, וכך אנחנו מתקדמים צעד אחרי צעד.

שאלה: אם התגלתה שבירה בין החברות, יעזור לתקן את המצב אם אדמיין אותן מאוחדות בשדה של הבורא?

כן. אבל אתן לא צריכות להשלות את עצמכן שאתן מחוברות, אלא דווקא ההיפך, אתן לא מחוברות, אתן ביריבות בינינו במשהו ועכשיו עלינו לתקן את זה. איך מתקנים? עושים צמצום על מה שהיה ומתחילים לבנות מחדש.

שאלה: האם אפשר לומר שהבורא אוהב יותר מכל את התפילות שתואמות את תוכניותיו, כלומר שנגדל מילדים קטנים להיות גדולים כמוהו?

כן, ודאי שכך.

שאלה: מהי אותה הרצינות שצריכה להיות בעבודה שלנו כדי שנוכל להיכנס לשמה?

רצינות זה דבר ההכרחי, כי בלי זה מה אתה עושה כאן, צחוק וקלות ראש הורסות את הכול. אנחנו צריכים לעבוד על רצינות העבודה, על הדרך שלנו, ולראות עד כמה אנחנו נבחרים, עד כמה אנחנו נמצאים בעבודה מיוחדת. אני מאוד ממליץ לכם לחשוב טוב טוב כמה ברי מזל אתם, כמו שכתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'". זה מאוד חשוב.

תלמיד: אמרת שאנחנו נמצאים בפתח לשמה ו עושים צעד קדימה ולאחר מכן הולכים אחורה ולא באמת מצליחים לעשות את הפסיעה הזאת פנימה, כי חסרה רצינות.

כן, נכון.

תלמיד: מה בדיוק חסר מצידנו, מה אנחנו לא עושים במדויק?

קודם כל להחזיק זה את זה. לא לתת אפשרות לחברים ליפול. היום החבר הזה נופל, מחר השני, ומחרתיים עוד מישהו אחר, אחר כך חוזר האחד והשני נופל, כך ישנן כל מיני תנועות, תנודות - אסור לנו לתת לזה לקרות.

תלמיד: אבל העבודה הזאת להחזיק אחד את השני, זו עבודה שאנחנו עושים בקביעות כדי לשמור אחד על השני בדרך.

כן.

תלמיד: במילים שלך, אני מרגיש שיש איזה רובד יותר עמוק.

לא, אני מדבר רק על זה, שאנחנו צריכים לחייב כל חבר להופיע קבוע בכל שיעור.

שאלה: מה שאתה אומר עכשיו, זה לשמור על השורות, אבל איך עושים את דריסת הרגל לשמה כמו שאתה אומר?

את זה אתם עושים זאת בחיבור ביניכם, כשאתם מוכנים לעזור אחד לאחר. בדרגה הראשונה של חיבור, אתם נכנסים לשמה.

תלמיד: דרגה ראשונה של חיבור זה כשכולם מגיעים לשיעור. אבל כולם מגיעים לשיעור, אז מה עוד יש לעשות?

הכוונה לא להגיע פיזית, אלא להגיע לזה שאנחנו באים כדי להתחבר בינינו, לחיבור כזה שהבורא כבר יוכל לשרות בינינו.

תלמיד: אז מה חסר מצדנו כדי להיות בסוג כזה של עבודה בזמן השיעור?

תבדקו, תשאלו את עצמכם, תשאלו את הבורא: "אנחנו רוצים לדעת מה חסר לנו כדי להיות מחוברים לפחות לדרגה הראשונה של לשמה. השפעה הדדית, חיבור הדדי, איפה זה? למה אין לנו? למה אתה לא נותן לנו את המאור המחזיר למוטב?"

שאלה: דיברת על הקומנדו שיכנס ללשמה, מה צריך להיות האפיון המיוחד שלו?

אתם צריכים לראות ולקרוא את מה שכתוב כאן, אני לא יכול לעבור על הדברים מחדש,- מה זה חיבור, מה זו ערבות הדדית, וכן הלאה. כל זה בסופו של דבר צריך להצטרף לקבוצה אחת, לתנאי אחד שלם, שאתם מחזיקים זה בזה, דואגים זה לזה.

שאלה: מה צריך לצאת מהחיבור במרכז הלב? ומה צריך לצאת מהייאוש מהמרכז הזה?

מהייאוש שבמרכז ומהחיבור שבמרכז צריך לצאת רצון משותף או לחיבור או לפירוד. להגיע לפירוד המשותף זו לא העבודה שלנו, עושים לנו זאת מלמעלה, ואני חושב שזה לא ייעשה, לא נרגיש את זה, זה כבר היה בעבר בזמנים מיוחדים בהיסטוריה. אבל עבור החיבור המשותף אנחנו צריכים כל הזמן לבקש, שהבורא יחבר בינינו ויביא אותנו לנקודת החיבור המשותפת. עוד נלמד על זה.

העניין הוא, שאנחנו עוברים כל מיני מצבים, ואם היינו במצב מוצלח, אז עלינו לדאוג איך להמשיך את המצב המוצלח הזה בלי לרדת ממנו, וזה לא מה שקורה לנו. אנחנו עלינו לאיזו מדרגה והיינו צריכים לקפוץ עוד קצת, ואז להיכנס לרוחניות, אבל כביכול מספיק לנו, אנחנו לא מחזיקים בה ויורדים. חבל.

שאלה: אם אני מרגיש שאין לי לב לאהוב מישהו אחר יותר משאני אוהב את עצמי, ואני ממש לא מצליח לישון בגלל זה, אז איפה אני נמצא בלימוד?

אתה צריך להגיע למצב שכמו שאתה אוהב את עצמך אתה אוהב את החבר. תנסה לראות וזה ייתן לך מדידה נכונה כמה עוד נשאר לך עד לשמה.

שאלה: מה אנחנו צריכים להוסיף לפעולת החיבור בינינו כדי שההתכללות תהיה רוחנית?

להתקרב בינינו, להתקרב ככל האפשר בדעות, ברצונות, במטרות, בכול. להיות יותר קרובים זה אל זה.

שאלה: אם ניקח אנטנה ורדיו, אז כדי לשמוע טוב אנחנו צריכים אנטנה שהיא תיתן לנו שמיעה באיכות טובה. איך אנחנו בתוך הקבוצה ובתוך הכלי העולמי יכולים להגיע לאותו תדר שהבורא ישמע אותנו?

זה תלוי רק ברגישות הלב שלך, עד כמה ליבך רוצה להיות מחובר ללב של החבר.

שאלה: אם הרגישות שלי לא מספיק גבוהה, אז האם אני יכול לפתח אותה?

כן. זה בדיוק מה שאנחנו עושים.

שאלה: לא פעם אמרת שאנחנו מחויבים ליפול, אנחנו חייבים להרגיש את הנפילה במידה שלימה. ועכשיו אמרת שהיה חסר לנו להחזיק את המדרגה?

אחרי כל מיני אירועים כאלה מגיעה ירידה. לא שזו ירידה, אלא אין את אותו האור שהאיר קודם בזמן האספה הגדולה, בזמן ההתרוממות הגדולה, לכן כך קורה. אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו להיות לפחות באותה רמה כמו קודם ולא לתת לעצמנו ליפול, אלא להתקשר יותר, ללמוד יותר, לקרוא יותר, להשאיר יותר רשימות, כוחות, לחיים שלאחר הכנס, וזה מה שאנחנו עדיין לא יודעים לשמור. חבל. נלמד בעתיד, לא נורא.

שאלה: אם אני רואה את החברות שלי כמתוקנות, ואני עומדת בפני הבורא בכל רגע והוא דואג לכול, ואני רק צריכה להתפלל על הקשר עם החברות שלי, אז מה אני יכולה לבקש עבורן?

את מבקשת עבורן את מה שהן צריכות, גמר תיקון. ואת מבקשת עבור עצמך להיות דבוקה אליהם.

שאלה: איך אפשר להגיע לייאוש אמיתי אם כל פעם יש לנו עבודה חדשה?

אפשר עם העבודות החדשות להגיע לייאוש אמיתי, זה לא מפריע לזה.

תלמיד: האם תפילה אמיתית לבורא יכולה להיות רק מהירידה של האדם?

גם במצב הירידה וגם במצב העלייה, תלוי איך האדם מחשיב את זה.

שאלה: מה זו אהבת הבורא?

אהבת הבורא היא שאני אוהב את הכוח העליון שהוא מקור ההשפעה, ומקור ההשפעה הזה הולך ומתקן את כול הנבראים ומקרב אותם אליו.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהוא הכוח המקשר בינינו?

הוא גם כוח שמקשר בינינו, שממלא אותנו, שמחייה אותנו. אבל אנחנו צריכים לעשות מאמצים כדי להגיע לדרגתו.

תלמיד: איך להגיע לאהבת הבורא?

בזה שאתה מתחיל לאהוב את כוח ההשפעה, מכך שאתה רוצה להשיג אותו, אתה רוצה להיות כלול מהכוח הזה.

תלמיד: כלומר אהבה היא כוח.

כן. תכונה.

תלמיד: איך אפשר לאהוב תכונה?

תמיד אנחנו אוהבים תכונות. אלא מה אתה אוהב?

שאלה: אמרת שחייבים להמשיך את העבודה במצב המוצלח בלי לרדת. אולי דווקא כשאנחנו מרגישים שאנחנו מוצלחים, אנחנו חייבים כעשירייה לעבוד כלפי הכלי העולמי ולקבל חיסרון חדש.

כן.

תלמיד: איזה פעולות כעשירייה אנחנו יכולים לעשות כלפי הכלי העולמי?

אתה מתחבר בעשירייה ועם העשירייה אתה רוצה להיות מחובר עם כל "בני ברוך", ואחר כך אולי עם כל הכלי העולמי, ואז אתה נכלל מהחסרונות של כולם וכך אתה הולך לתקן אותם.

שאלה: הייתה לנו תקופה מיוחדת מתחילת החגים כשלמדנו על אמונה למעלה מהדעת, על לשמה, והייתה את סדרת הכנסים המוצלחת. מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו כדי לא לפספס את ההזדמנות שאתה מצביע עליה?

מה אתם חושבים? לאיזו תקופה אנחנו צריכים להיכנס? תיאורטית למדנו איך נכנסים ללשמה, איך צריכים להיות מחוברים, איך צריכים להעביר אחד לאחר התפעלות מזה, אבל למדנו רק תיאורטית. איפה יש לנו תוצאה פרקטית? מה חסר לנו כדי בצורה מעשית להיכנס לקשר של לשמה בינינו?

תלמיד: אני שומע שחסר לנו מימוש, תרגול כדי להיכנס לזה ממש בפועל ולא רק תיאורטית.

נכון.

שאלה: מה התנאים שיעזרו לנו לממש את זה?

כל אחד ואחד צריך לתת לעצמו דין וחשבון כמה זה חשוב לו, ושהוא לא מתפלפל עכשיו במשהו יפה וטוב, בשיחה סלונית, אלא הוא באמת נכנס לעבודה פנימית ורצינית עם עצמו, עד כמה הוא רוצה לרכוש את תכונת ההשפעה.

תלמיד: הרבה חברים בכלי העולמי מגיעים כל בוקר לשיעור, לשיעור צהרים, משתתפים במהלך היום, קוראים, משתדלים. מה אנחנו לא עושים בסדר? מה יכול לחייב אותנו לעשות את הדין וחשבון ולהיכנס למימוש פרקטי יום יומי?

לא יודע, אני שומע את הדברים שלך כאילו אתם מעלים תביעה כלפי. אולי יעזור אם תעלו את התביעה הזאת לבורא? מה אני יכול לעשות? זה לא בכוחי. צריכה להיות כאן התארגנות פנימית נכונה בין כולם ופנייה לבורא מכולם מתוך הלב וברצינות.

שאלה: אנחנו לומדים שמצד אחד אנחנו צריכים להיות שמחים, פשוט מהאפשרות לעבוד ולא לחפש מתי נקבל, מתי נזכה, וכל הדברים האלה. מצד שני, אני שומע עכשיו שאתה אומר שאנחנו צריכים לדרוש מהבורא. מה בדיוק הדבר שאנחנו צריכים לדרוש מהבורא?

כוח השפעה.

תלמיד: אבל זה כבר שכר, פרס., הבנתי שצריך לבקש כוח לעבוד.

אבל כשיהיה לנו כוח השפעה אנחנו נעבוד עימו. זה לכדי לקבל, זה כדי להשפיע. חסר לנו כוח להשפיע.

שאלה: אמרת משפט שעשה לי צמרמורת. אמרת, חסר לכם עוד קצת, עוד קצת, אתם לא עושים את הקפיצה הזאת כדי לעבור "לשמה". למה אתה מתכוון? חסר לכם עוד קצת, מה זה קצת?

עוד קצת במאמץ שלכם כדי לדרוש מהבורא בצורה נכונה ושלמה, לבקש כניסה "לשמה".

תלמיד: יש את המשפט המפורסם "ממעמקים קראתיך ה'". מה חסר לנו? צרות? להגיע למקומות כאלה נמוכים?

אני לא מדבר על צרות, אתה כל הזמן מדבר על צרות. תפסיק להגיד את המילה הזאת.

תלמיד: יפה, איך תגיע למצב הזה שאתה אומר תגיע לתפילה אמיתית, פנימית, הכול בסדר, הכול סבבה, באים, לומדים.

אם הכול סבבה, אל תבוא.

תלמיד: אז תגיד לנו אתה, מה עוד צריך לעשות? אמרת עכשיו שאתה צריך להגיע לדבר, למצב, שאתה קורה לו תפילה שלמה. איך אפשר להגיע למצב הזה? אתה יושב בעשירייה, ואתה אומר מה חסר? מה חסר? אנחנו עדיין לא מבינים בעומק הזה מה חסר? אתה מבין?

חסרה תפילה לבורא, בלבד. אחרי שאתם רואים, לומדים, ושומעים שהכול תלוי בו והכול בא ממנו, אתם צריכים לפנות אליו.

תלמיד: אני באופן אישי כשאני נכנס לכל מיני מצבים, אני בורח מהם, קשה לי מאוד להתמודד.

אני לא מבין, ממה אתה בורח?

תלמיד: אני בורח מכל מיני מצבים. אתה יודע, לפעמים מעליבים אותי, אומרים לי משפט לא לעניין, אז אני סותם את הפה, יושב למטה מתחפר בעצמי, לא עושה כלום ולא מתרומם. אני לא מנסה להתמודד עם המצב הזה, כי אני יודע שאם אני אתמודד עם זה אני אכנס למצבים לא נעימים. אז מה עושים עם מצבים כאלה? אני יודע שזה יכול לקדם אותי, לעזור לי להרים את הראש. אבל לא, אני מתכופף, נעלב ובורח אפילו מהחברים באינטרנט.

יש לך רק מקום אחד אליו אתה יכול לפנות, וזה הבורא.

תלמיד: ומה לבקש ממנו?

לבקש ממנו מה שאתה חושב שאתה צריך, מה שכדאי, את זה תבקש.

תלמיד: לבקש כוח התגברות? שייתן את כוח ההתגברות?

נגיד, כן. אני לא יודע על מה צריך להתגבר, אבל נניח שהתגברות.

תלמיד: שאני לא איעלב למשל.

גם כן.

תלמיד: בעצם זה מה שחסר, לא? כוח ההתגברות הזה.

תענה לעצמך, אלה שאלות שלך.

תלמיד: הבנתי, תודה.

שאלה: שמענו שצריך לא לרדת, וגם שצריך לקבל חסרונות מכולם. אז אולי חסרה עבודה בין העשיריות?

אולי, תמיד אפשר להגיד. אני לא מבין את השאלה. מה החבר שאל, ולמה אתה מעביר את השאלה שלו אלינו? תן לו לשאול, בשביל מה להעביר שאלות בטלפון שבור? שהוא ישאל.

שאלה: אם אפשר להסביר את התהליך של "אני ראשון, ואני אחרון", ומה קורה בתוך העשירייה?

הבורא אומר על עצמו "אני ראשון ואני אחרון" אני הראשון שהצבתי את המערכת הזאת, ואני האחרון, כי בסופו של דבר אתם מתקנים עם כל המערכת הזאת על ידי הכוח שלי, בפנייה אליי. ואתם מגיעים לזה כשאתם מגלים אותי בתוך המערכת. המערכת בסופו של דבר מורכבת מצורההשבורה, ממש הפוכה ממני, ומגיעה לצורה כמוני.

כשהכלי והאור שווים, אז אתם מכירים אותי מתוך הכלי. אתם לא יכולים לקלוט את האור, אתם לא יכולים הבין את האור, אלא אם הכלי יהיה מחובר, מסודר בצורה כזאת שאתם תבינו ממנו את המהות שלי. זה ה"אני אחרון". כשאתם מתחברים ביניכם בכזה קשר, כשאתם תבינו מתוך הקשר איך אתם מחוברים, ומי זה "אני"? כך אומר הבורא.

תלמיד: כשאנחנו אומרים שאנחנו צריכים לעורר אחד את השני, מאיפה מגיעה ההתעוררות הזאת, מהבורא?

ודאי שהכול מגיע מהבורא.

תלמיד: כשאנחנו אומרים שאנחנו צריכים לעורר אחד את השני מה זה, מאיפה זה מגיע?

על ידי דוגמה אתם יכולים לעורר אחד את השני, בדוגמה.

תלמיד: אבל אם ההתעוררות הראשונה מגיעה מהבורא, אז מה, אני צריך לחכות שאני אתעורר, ואז לעורר את החברים?

זה תמיד, הוא תמיד ראשון.

תלמיד: זה לא ברור, אז מה העבודה שלנו אם הבורא מעורר אותנו?

להמשיך את ההתעוררות שקיבלנו.

תלמיד: ואז?

ואז לפתח אותה, ולהעביר אותה לחברים אחרים, וכך נהיה כל הזמן יותר ויותר דומים לבורא.

תלמיד: ומזה בסוף אנחנו צריכים להגיע לתפילה?

כן.

תלמיד: ואז הבורא עושה את הפעולה האחרונה שלו?

כן.

שאלה: כשאנחנו עושים סעודה, שותים קצת, וכל חבר מדבר על חבר אחר, הלב קצת נשבר, ומרגישים שאנחנו מתקרבים אחד לשני. מרגישים גם בתפילה לבורא שזה ביחד, שיש איזו שבירת הלב, וקירוב הלבבות. אבל עכשיו אתה אומר שכל חבר צריך לעשות עבודה עם עצמו לבד, איך אני מתקרב לחברים לבד? זה אפשרי בכלל?

תנסו ותראו "אין חכם כבעל ניסיון". תנסו ותיראו.

תלמידה: אמרת שאנחנו צריכים לעשות עבודה פנימית מאוד חזקה על הלב. כשאנחנו מתפללות יחד כעשירייה אנחנו בונות תפילות יפיפיות, אבל לא תמיד אנחנו מרגישות שאנחנו צריכות את הבורא ברמה הזאת שהחיים שלנו תלויים בזה, חסר לנו הצורך, הדרישה החזקה לבורא.

אז אנחנו מבקשות על זה, מתפללות על זה, מקרבות אותו לעבודה שלנו. פשוט מעלות את התפילה הזאת מעומק הלב, שאנחנו ממש צריכות אותו כי החיים שלנו תלויים בזה.

תלמיד: היא תיארה את המצב.

מצב.

שאלה: כל יום אנחנו בונים תפילה בעשירייה. מה זה אומר שאנחנו מצפים שה' יגמור את העבודה שלנו בתפילה הזאת? מה צריך?

שהוא יענה עליה.

תלמיד: איך אפשר שהוא יענה בעשירייה?

אנחנו נרגיש לפי התוצאה בינינו איך הבורא עונה לנו.

תלמיד: אולי כדאי שנבנה את התפילה הזאת כך שלבורא יהיה יותר קל לענות עליה, זאת אומרת, לבקש איזו דרגת חיבור?

אם יהיה לכם ברור מה אתם שואלים, אז תבינו מה הוא עונה.

תלמיד: אפשר ממש להחשיב כתוצאה בעשירייה?

בטח שכן.

שאלה: אם האדם מבטל את עצמו לגמרי בתפילה ומבקש בכל הלב עבור החברים לדבקות, האם זו כבר עבודה "לשמה"?

לא, זה עוד לא "לשמה". "לשמה" זה שאין לי פנייה לעצמי, וזה שאני מבקש משהו זה יכול להיות עדיין לא לשמה.

תלמיד: אם אני מבטל את עצמי לגמרי בתפילה, מבקש רק עבור החברים בלב שלם.

זה נקרא "לשמה"?

כן.

שאלה: איך לצאת מתוך המצב שאני מרגיש אשמה? אני צריך לעשות או שהבורא עושה את זה?

ודאי שאתה צריך לעשות אם אתה מרגיש אשמה.

שאלה: בתפילה הזאת, שמופיעה כתוצאה מהבירור, מה צריך בדיוק לבקש כדי לבקש תשובה מה זה אומר לחזור בתשובה מתוך התפילה שלנו, מה בעצם אנחנו מבקשים?

אנחנו בתפילה מבקשים להתקרב לבורא, סך הכול להתקרב לבורא, שום דבר חוץ מזה לא צריכים.

תלמיד: מה זו החזרה בתשובה הזאת?

חזרה בתשובה שאנחנו מתקרבים אליו.

שאלה: כל התהליך שלנו הוא בעצם כניעה בפני הבורא, אז איך אנחנו יכולות תמיד לזכור את זה?

שאנחנו מזכירים זה לזה בינינו אז אנחנו זוכרים, כך כל הזמן מישהו מזכיר לי, וכל הזמן למישהו אני חייבת להזכיר.

שאלה: איך אני יכול להיות בייאוש אם כבר ביטלתי את עצמי?

ביטול עצמי זה משהו שצריך להביא לשמחה, התבטלתי, עכשיו אני בכלל לא נמצא ולא נחשב בשום מקום ועל ידי אף אחד, ואני קיים בעליון שלי כמו ילד בתוך האימא. כמו עובר שעדיין נמצא בתוך האימא, שעוד לא נולד, כך אני מתבטל לכן אין איתי שום חשבון, אני דואג רק איך להתבטל, כל תשעת החודשים שאני נמצא באימא הרוחנית, אני מתבטל יותר ויותר מבטל את עצמי, כשמסתיימים תשעת החודשים ואז אני עובר את תקופת הלידה שלי, אני מתהפך עם הראש למטה, זאת אומרת שהכול מתהפך אצלי מלמעלה למטה, הרגשות שלי, ההבנות שלי וכן הלאה. ואז אני נולד.

אבל הדבר הכי חשוב זה לבטל את עצמי במהלך תשעת חודשי ההתפתחות בתוך האימא, לזה אנחנו צריכים להתרגל, לזה אנחנו צריכים להתקרב.

שאלה: לאחרונה עברנו מנפילה לעלייה מנפילה לעלייה ועכשיו אנחנו עוברים לתנועה מעלייה לעלייה, העבודה שלנו איכשהו משתנה, מה ההבדל בין מה שהיה קודם?

המצב הקודם למרות שהוא היה טוב, אנחנו בכל זאת מחשיבים אותו כמשהו שהוא עבר, כירידה, ואנחנו הולכים קדימה לעלייה, זה הכול יחסי.

תלמידה: זאת אומרת אותה עבודה, תפילה לבורא דרך התכללות בחברים?

כן.

שאלה: מתי אנחנו יכולים להיות הקומנדו הזה שדיברת עליו? אנחנו רוצים את פריצת הדרך וגם הצד הנשי רוצה את זה.

אפשר לצאת לדרך אם אתם תתקרבו אחד לשני כך שיהיו קרובים לפחות בדרגה ראשונה בחיבור הנדרש. אחרת אתם לא יכולים להיות דומים לדרגה הראשונה הרוחנית, אתם חייבים לגשת לדרגה הרוחנית הראשונה, לשמה, והיא כזאת שאתם מבטלים כל אחד את עצמו כלפי האחר.

אז תנסו בעשיריות לעשות משהו דומה לזה, ותרגישו שאנחנו כבר נמצאים בהתקדמות למצב הזה וכך תראו כמה זה אפילו מושך אתכם, מראה לכם איך לסדר את הדברים ומה אתם עלולים להרגיש בדרגה הזאת. אתם צריכים ממש להשתדל לבטל את עצמכם כל אחד כלפי העשירייה, זה לא קשה, אנחנו כבר היינו בכל מיני אימונים, בכל מיני תרגילים, וזה לא קשה.

שאלה: אתה מדבר להרגיש מה שאנחנו צריכים לעשות בעשירייה ולהתארגן פנימית בצורה יותר רצינית, לפעמים אנחנו מרגישות צורך לדון על חברה שהתרחקה או באיזה צורך של העשירייה, אבל נשים מקבלות את הסדנאות שלהן מוכנות ולא תמיד אנחנו באמת מרגישות שזה מותאם למצב של העשירייה, האם חשוב שאנחנו בעצמנו ניצור את התוכן למפגשים?

אתן צריכות לבנות כזה קשר ביניכן שאף חברה לא תתרחק שיהיה קשר הדוק בין כולן, שאתן תחזיקו זו את זו בצורה שאתן כגוף אחד, אין כאן כל כך הרבה מילים, אבל אתם צריכים לעשות כך גם גברים גם נשים.

זה הדבר שעומד עכשיו בדרך לפנינו.

שאלה: בעשירייה כשאנחנו בונים תפילה, כל חבר מוסיף משפט שלו אחרי השיעור, האחד אומר "תן חיבור", האחר אומר "תעזור להתבטל", וכך יוצא שיש לנו הרכב של עשרה משפטים, חסרונות שונים, איך הבורא יכול לענות על זה? איך אפשר לראות את התשובה שלו? אולי יותר נכון להרכיב דבר אחד קצר?

אתם צריכים להמשיך אחד את האחר, לא סתם אוסף של קריאות נבדלות אלא להמשיך אחד את האחר, כדי שתצא לכם תפילה שהיא חלקה, כאילו שהיא יוצאת מתוך לב אחד, מפה אחד, אתם מבינים. וכך יוצא שהיא נקטעת, כל אחד אומר את שלו, זה לא נכון. החבר שלי אמר משהו אני נכנס בתוכו ומתוכו, מתוך מה שאני מבין שהוא אמר אני ממשיך.

שאלה: האם אני חייב להמשיך?

להמשיך, להמשיך. אין לי מה להגיד מתוך עצמי, אני רוצה להמשיך עבור החברים.

שאלה: האם אולי כדאי לא להגיד כלום אלא פשוט להסכים עם הבקשה שלו?

לא, זה לא מספיק. אני חייב להגיד משפט משלי, אבל משפט שיהיה המשך של מה שהחבר אמר.

שאלה: ואיך אחר כך בכל זאת אנחנו מחכים שהבורא יגמור בעדנו, איך מחכים לתשובה?

אל תדאגו לזה. כשאתם תצליחו לגעת בבורא, תתנו לו מקום ביניכם, אז תשמעו את התשובה שלו.

שאלה: מה זה אומר שניתן לו מקום להיות בינינו בבקשה הזאת?

זאת אומרת שאתם תרצו שהוא יענה, שהוא ישתתף יחד אתכם במשפטים האלה שאתם אומרים, בקריאות, בבקשות.

תלמיד: אמרת שבתפילה נכונה אנחנו אמורים לקבל את תשובת הבורא, את המענה שלו, אבל אני זוכר שלמדנו שאף פעם אנחנו לא רואים או שומעים את התשובה של הבורא, כי זה נראה שאנחנו רוצים לנצל את הבורא ולכן אנחנו לא רואים את התשובה שלו.

אנחנו מרגישים את הבורא בנו, במקום שבו אנחנו שואלים, שם אנחנו נרגיש אותו, באותו המקום, בתוכנו.

שאלה: אז מה הכוונה לקבל את תשובת הבורא לתפילה?

זה אומר להרגיש תשובה במקום השאלה שלנו. התשובה ממלאה ועונה על השאלה.

שאלה: זאת אומרת שאנחנו צריכים ממש להרגיש, לא לשמוע?

רק להרגיש. אבל לא מדובר פה על האף, על האוזניים, על שום דבר, רק על הלב.

שאלה: אמרת שצריך להמשיך את התפילה שהחבר מתחיל, אני ממשיך אותה אבל הכלל הוא שהראשון שמדבר הוא זה שממש נותן את הטון.

אז היום הוא זה שיקבע את הכיוון. זה לא חשוב. אתם תראו איך אתם יכולים ללכת יחד איתו ולהשלים אותו, אתם הרי בכל זאת צריכים להיות יחד.

שאלה: יש לנו תפילה שחיברנו כבר לפני מספר חודשים ונראה שהיא עונה על כל מה שהחברים זקוקים לו בעשירייה, אבל אנחנו לא מחדשים אותה, אלא חוזרים עליה בכל מפגש. האם יש לחדש את התפילה כל הזמן? כי אמרת עכשיו שהתפילה אמורה להיות כזו שמישהו מתחיל אותה והאחרים ממשיכים.

חברים, אתם צריכים בכל זאת להרגיש עד כמה הפנייה שלכם לבורא יוצאת מתוך הלב שלכם. אם אתם נמצאים יחד בשיעורים אז לא יכול להיות שאתם רחוקים זה מזה, תמיד אתם מדברים, פחות או יותר, את אותן המילים באותם הנושאים, כי אלה החיים הרוחניים שלכם, לכן אין כאן מה לשאול. צריך לקרב את הלבבות במידת האפשר ולהביא את החיסרון המשותף הזה לבורא, והבורא יתקן לכם אותו, ואתם אפילו לא יודעים איך הוא עושה את זה.

האור העליון משפיע על כולם, והוא מסדר ומקרב עוד ועוד ביניכם עד שאתם תחילו ממש להיות כאיש אחד בלב אחד. אל תדאגו לזה, תתחילו לעשות.

שאלה: חבר מהעשירייה מאוד חולה ובמצב כלכלי מאוד קשה. איך עלינו לפעול כך שלא נגרום לו נזק אלא נעזור לו?

להשתדל לעזור לו בצורה חומרית, למזון, ואם צריך גם לתרופות, עד שיהיה בריא. להתפלל לבורא עבור הבריאות שלו, כולכם יחד, ולא רק אתם, אתם יכולים גם לפרסם את זה לכל הקבוצות הקרובות אליכם, אם למשל מדובר על אמריקה לטינית, בבקשה, תפעלו.

שאלה: האם במושג "אני" הכוונה להשיג את תפיסת המציאות בביטול שלם, בזה שאנחנו רואים שאין עוד מלבדו ואנחנו מנותקים, האם תוכל להסביר את זה?

אני לא יכול להסביר. קראנו על זה כל כך הרבה מאמרים שאני לא יכול להסביר יותר. כל אישה וכל גבר צריכים לבטל את עצמם כלפי החברים בעשירייה. בצורה כזאת, כשאדם באמת מבטל את עצמו כלפי העשירייה, אז הוא מתחיל להתקרב לבורא ולהרגיש אותו. אין אין יותר מה לעשות, תבטלו את עצמכם כלפי העשירייה שאתם נמצאים בה, ותמורת זה תתחילו להרגיש את הבורא.

שאלה: בעשירייה שלנו אחרי שיעור הבוקר, כל חבר אומר את משפט התפילה שלו ותורני החיבור של אותו יום מחברים את כל התפילות לתפילה אחת משותפת. האם זה נכון לנהוג כך, או עדיף שכל חבר ימשיך את התפילה של קודמו?

אני חושב כך, רצוי שכל אחד ימשיך את משפט החבר שלפניו, ובכל יום חבר אחר יתחיל את התפילה, ואחריו ימשיכו האחרים, שני שלישי וכן הלאה. כך בכל יום אנחנו נחבר את התפילה שלנו כאשר כל חבר יודע את המקום שלו בתפילה. אנחנו צריכים להיות קצת יותר יצירתיים בזה.

(סוף השיעור)