שיעור ערב 2018.11.01 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך ד', עמ' 104, שמות - א, פרשת "וארא", 59

קריין: שלום, אנחנו קוראים בספר "זוהר לעם", כרך ד', עמ' 104, פרשת "וארא", פסקה 59.

אנחנו קראנו עכשיו קטעים בשבח ספר ה"זוהר", ובאמת אין כזה ספר, אין עוד דוגמה כזאת מכל ספרי הקודש שכתבו כל כך הרבה בשבחו של ספר, כמו על ספר ה"זוהר". כל מקובל כתב על זה שבחים והתפעלויות. אמנם יכול להיות שאנחנו לא כל כך מבינים למה, אבל כנראה שיש בזה באמת כוח גדול מאד, וכמו שכותב בעל הסולם "וראוי לפרסמו", שהספר הזה הוא באמת מסוגל להכול. בזכותו נצא מהגלות. נקווה.

רק, בואו נתרכז להיות יחד. בזה שנהיה יחד, נותנים לסגולה לעבוד, מפעילים את הסגולה.

.59" וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. המלכות, פרט, נקראת יראת ה'. ועם זה כתוב בה ראשית. הרי שהפרט הוא ראשית, ולא הכלל? כאן מדובר בדרך פרט עצמו. כלומר, הראשית של הפרט, שצריכים לדעת מתחילה, מיהו יראת ה'. אבל ראשית הכול הוא הכלל ולא הפרט.

ואע"פ שיש לאדם לירוא ממנו, מטרם שיידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב, יראת ה' ראשית דעת, שמשמע שצריכים תחילה לדעת אותו? כאן כתוב, ראשית דעת, שתחילה יש לירוא מפניו, וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' היא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט.

ואע"פ שיש לאדם לירוא ממנו, מטרם שיידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב, יראת ה' ראשית דעת, שמשמע שצריכים תחילה לדעת אותו? כאן כתוב, ראשית דעת, שתחילה יש לירוא מפניו, וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' היא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט.

.60 משום זה מצווה ראשונה היא לדעת את הקב"ה בכלל ובפרט, בראש ובסוף. כמ"ש במצרים, וידעתם את ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שהוא לשון עתיד. והוא נגמר בסוף ארבעים שנה בפרט. וזה כמ"ש, אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון, בכלל, ואני אחרון, בפרט. והכול נאמר בכלל אחד ובסוד אחד.

ואחַר שיידע זה בכלל, ישלים כל איבריו, רמ"ח (248) מצוות עשה, שהם רמ"ח איברים של נשמת האדם. שכל מצוות עשה מתקנת איבר שכנגדו בנשמת האדם. אחר שהושלם בהם בזה בכלל, אז יידע בדרך פרט, שימשיך הארת החכמה מהמלכות. כי הפרט, הוא רפואה לכולם. ויידע איך כל ימי השנה, כל הספירות של המלכות, שנקראת שנה, מתחברים לתת רפואה לכל האיברים, המצוות, ומשלימים אותם.

.61 איך נותנים כל ימי השנה רפואה לכל האיברים? הרי המלכות, השנה, אין לה מעצמה כלום, והאיברים, הכלל, הם רמ"ח צינורות השפע של ז"א, המשפיעים הכול אל המלכות? ודאי כך הוא למעלה, בזו"ן, ולמטה, באדם התחתון, שהשנה והימים שלה, הספירות שלה, נותנים רפואה לכל האיברים למעלה, בז"א, ולמטה, באדם.

כי האיברים משפיעים שפע ברכות לימי השנה, לספירות המלכות, הפרט. שבכל מצוות עשה שהאדם מקיים, ממשיך שפע ברכות מאיבר, צינור אחד של ז"א, אל אחד מימי השנה, הפרט. ואז רפואה וחיים תלויים עלינו מלמעלה עד שהאיברים מתמלאים מכל השלמות, ומשפיעים אותם אל הפרט, השנה. ואז מתגלים המוחין של הפרט.

מי גרם לאיברים שיתמלאו מכל השלמות? ימי השנה. כי האיברים באו להשלים אותה. ואם לא הייתה השנה צריכה תיקון, לא היו האיברים, צינורות השפע של ז"א, מתמלאים בשפע. ע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו הרפואה והחיים אל האיברים.

.62 אף כך הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עשה שבתורה. אין יום שלא יבוא להתברך מהאדם, וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלויים עליו מלמעלה. כלומר, שאינם נמשכים אל המלכות, מטרם שהאדם משלים כל רמ"ח מצוות עשה בשלמותם. ועד אז הם תלויים עליו מלמעלה.

מי גרם לצינורות העליונים שהולכים ומתמלאים ברפואה ובחיים? ימי השנה. וע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו להם הרפואה והחיים. ימי השנה, כמו שמתברכים מלמעלה מהאדם, ז"א, כך הם מתברכים מלמטה מהאדם התחתון, ע"י המצוות שהוא מקיים.

.63 אשריהם ישראל בעוה"ז, באלו המצוות שהם מקיימים, שנקראים משום זה אדם. כמ"ש, אדם אתם. שהמשמעות היא, אתם נקראים אדם, ולא העכו"ם נקראים אדם. ומשום שישראל נקראים אדם, יש להם להשתדל במצוות התורה, שהן תרי"ג (613), כנגד רמ"ח (248) איברים ושס"ה (365) גידים שיש בגופו של אדם, שיהיו כולם גוף אחד, אדם.

.64 כשנתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, מילה ראשונה היא, אנוכי. אנוכי עולה להרבה סודות. וכאן הוא עניין המצווה הראשונה, לדעת אותו בכלל. אנוכי, רומז שיש אלקים, מושל עליון על העולם, והוא ז"א, כלל. כמ"ש, כי ה' אלקיך אש אוכְלָה הוא. והוא מצווה ראשונה, בבחינת כלל. וכן יש כאן רמז על הפרט, כי כתוב, ה' אלקיך, זהו פרט. וכלל ופרט האלה הם מצווה ראשונה, שצריכים לדעת בראש ובסוף.

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח

.65 ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. מקוצר רוח, שלא היו נחים מעבודתם, ולא היו אוספים לתוכם מספיק רוח. מקוצר רוח, שעוד לא יצא היובֵל, הבינה, לתת להם מנוחה וחירות. ורוח האחרון, המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם. וע"כ היה קוצר רוח, רוח האחרון, המלכות, שהייתה קצרה ידה מהושיע לישראל.

קול ודיבור

.66 ואיך ישמעני פרעה ואני ערַל שפתיים. בתחילה כתוב, לא איש דברים אנוכי, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי. והקב"ה השיב למשה, מי שׂם פֶּה לאדם. ועוד אמר, ואנוכי אהיה עִם פיך. הייתכן שלא היה כך, אם משה אומר, ואני ערל שפתיים? וא"כ, היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, כמ"ש, ואנוכי אהיה עם פיך?

.67 אלא משה הוא קול, ז"א. הדיבור, המילה שלו, המלכות, הייתה בגלות. ע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים. ומשום זה אמר, ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמילה שלי, המלכות, בגלות, ואין לי מילה. ואני קול בחוסר מילה, בגלות. ע"כ במקום המלכות, שיתף הקב"ה את אהרון עימו, השושבין של המטרוניתא.

.68 כל זמן שהדיבור, המלכות, בגלות, הסתלק ממנו הקול, ז"א, והמילה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול. ומשה היה קול בלא מילה, משום שהמילה הייתה בגלות.

וכל זמן שהדיבור היה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההיא, התחבר הקול עם הדיבור, ז"א עם המלכות. ואז דיבר דבר. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים האלה. בבחינת קול בלא דיבור. וכך הלך עד שקרבו האלה. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, כי קול ודיבור היו ביחד בשלמות.

.69 והתלונן משה על שהמילה חסרה ממנו. חוץ מהזמן שהמלכות דיברה לרגוז עליו, כמ"ש, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמֶך, הֵרע לעם הזה. מיד כתוב, וידבר אלקים אל משה. שהמלכות, המילה, שנקראת אלקים, דיברה אליו קשות. כי דיבור מורה על לשון קשה, שרגזה עליו על מה שאמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה.

הרי שהמלכות התחילה לדבר עימו, אע"פ שהייתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור היה להראות רוגז. כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק. והקול, ז"א, השלים אותו. ומסיים הכתוב, ויאמר אליו, אני ה', ז"א. משום שהדיבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו לדבר. ע"כ דיבר עימו ז"א.

.70 משום זה משה לא היה שלם מתחילה, שתהיה לו מילה, המלכות. שהוא קול הצריך למילה. והוא בא בשביל הדיבור, להוציא אותו מן הגלות. כיוון שיצא מן הגלות והתחברו הקול והדיבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא מן ערל שפתיים שלו, ואז נמצאו קול ודיבור יחד בשלמות.

.71 כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מן הגלות, לא דיבר המילה, שהיא הדיבור. כיוון שיצא מן הגלות, והתחברו הקול והדיבור, המילה, המלכות, הנהיג וניהל את ישראל. אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה.

כתוב, כי אמר אלקים, פן יינחם העם. והשם אלקים מורה על מלכות. הרי שדיבר קודם מתן תורה? כי אמר אלקים, אינו דיבור בפה, אלא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, כמ"ש, ויאמר המן בליבו.

.72 וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו, אני ה'. כתוב, קמתי אני לפתוח לדוֹדי, ודודי חמק עבר. קמתי אני לפתוח לדודי, זהו הקול, ז"א, הדוד של המלכות. כנ"י, המלכות, כשהיא בגלות, הסתלק הקול ממנה. המילה שככה ממנו, כמ"ש, נאלמתי דומייה. ואם התעוררה לדבר, כתוב, ודודי חמק עבר. כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המילה. ועל זה כתוב, וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה. ואח"כ השלים הקול, ז"א, ואמר, ויאמר אליו, אני הוי"ה.

.73 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י. ואל יעקב, כתוב בתוספת ו', להורות שהוא בחיר שבאבות. כי הו' מורה על ת"ת, קו אמצעי דז"א, ששלמות אברהם ויצחק, תלויה בקו אמצעי, יעקב. כמ"ש, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שביעקב כתוב תוספת ו'.

כתוב, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. הרי שכתוב ביצחק תוספת ו'? ודאי היא ו' חיבור.

.74 משום שיעקב היה חי, והכתוב הכליל את יעקב ביצחק, שחשכו עיניו והיה כמת. שהרי בעוד שהאדם חי בעוה"ז, אין השם הקדוש נזכר עליו, וע"כ הכליל אותו ביצחק. וע"כ נכתב תוספת הו' ביצחק. עתה שמת יעקב, בא הדבר למקומו. כמ"ש, ואל יעקב, בתוספת ו'.

.75 באל שד"י. שנראיתי להם מתוך מראה שאינה מאירה, מלכות, הנקראת אל שד"י. ולא נראיתי מתוך המראה המאירה, ז"א, הנקרא הוי"ה. האם האבות השתמשו בנוקבא לבדה, במלכות? אלא לא נפרדו ז"א מנוקבא כלפי האבות לעולם. כמ"ש, וגם הקימותי את בריתי איתם, כי הברית, יסוד דז"א, התחבר עם המלכות.

.76 מן הקב"ה יש לאדם ללמוד, שלא יפריד בין ז"א לנוקבא, כמ"ש, באל שד"י, הנוקבא. וכתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, יסוד דז"א, שהתחבר עימה. ומי שזכה לברית, ליסוד דז"א, זכה בארץ, בנוקבא, מטעם היותם מחוברים זה בזה."

שאלה: הרב לפעמים אומר שאין לו מילים להסביר. האם זה בגלל שאנחנו התלמידים אין לנו אוזן, אין לנו רצון, זה נקרא "מילים בגלות"?

נניח כמו שהוא עכשיו מדבר, הוא מדבר על קשר בין זעיר אנפין ומלכות דאצילות. שבהתאם לעד כמה שהתחתונים יכולים לגרום קשר ביניהם, כך הם פותחים את ערוץ האור מלמעלה, שנשפך אליהם האור, והם יכולים להתקדש בו. זאת אומרת, לקבל את אור התיקון, להידמות לעליון. אחרי שעושים תיקונים, אז מתמלאים עם האור הזה שהוא ממלא אותם, ומקבלים בתוך זה ידיעה, הרגשה, השפעה, אהבה וכן הלאה.

מה יש כאן כל כך להסביר? אני לא יודע. כי כל התורה נכתבה בעצם על מלכות דאצילות. איך אנחנו כל הזמן צריכים לחדש את ההתעוררות שלה על ידי הפניות שלנו, תפילות שלנו, והיא אז פונה לזעיר אנפין, וזעיר אנפין נמצא בכל מיני מצבים שבהתאם לזה הוא מתקן אותה, וממלא אותה. זה הכול. זה כל המצוות.

מה זה מצוות? מלכות מתחלקת לתר"יג רצונות שאנחנו מתקנים אותם, ואז הזעיר אנפין מתקן אותם. אנחנו על ידי הבקשה, זעיר אנפין מתקן על ידי האור, ואז נכללים במלכות המתוקנת. כך נקרא "עושים מצוות". במידה שעושים מצוות, מתאימים את עצמנו לבורא, זו מידת ההשפעה, מידת האהבה, תלוי באיזה מצב נמצאים. זה כל התורה.

שאתה עושה את זה ועובר את כל מיני המצבים האלו בהרגשה, אז נפתח לך עולם ומלואו, סימפוניה, המון רגשות. אבל מכאנית, כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות, בחינות, הבחנות, אורות, אין כאילו שום דבר.

זה כמו שהרופא אומר נניח, אני מוסיף לך עשרה מיליגרם של איזה חומר, ואתה מתוך עשרה המיליגרם חומר שהוא נותן לך בתור תרופה, הולך ורואה משהו אחר, ומרגיש, וזה משפיע עליך על ההרגשה, על התפיסה, על הכול.

ב"תלמוד עשר הספירות" מדברים מבחינת המדע, הבחנות, בחינות, וכול מה שעובר על המכונה הזאת שנקראת "אדם". על המערכת הזאת. כאן מדברים בצורה אחרת, אבל אותו דבר, רק הסגנון, השפה כמו שמסביר לנו בעל הסולם בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" שיש ארבע שפות. אז "זוהר" זה שפת המדרש. "תלמוד עשר הספירות" זה שפת הקבלה.

שפת המדרש היא בכל זאת קצת יותר מעוררת, יותר מרגשת. אבל מבחינת ההשפעה על האדם ודאי ש"זוהר" הוא יותר משפיע. הוא מרכך, הוא מקדם, הוא עוטף, זה כמו ההבדל בין אדם כלשהו שיכול להגיד לך משהו, לבין אמא שבאה ואומרת לך משהו. יש הבדל. את זה אתה מרגיש.

גוּרו לכם מפני חרב

.77" גוּרו לכם מפני חרב, כי חֵמה עוונות חרב. חרב, זוהי חרב נוקמת נקם ברית. חרב, המלכות, עומדת להסתכל על מי שמשקר בברית, יסוד, שכל מי שמשקר בברית, שפוגם אותו בעריות או בשכבת זרע לבטלה, חרב נוקמת ממנו נקמה.

.78 כי חמה עוונות חרב. משום שכל המשקר בברית, מרחיק תאוות המלכות לקבל שפע מז"א, ואינו נוטל שפע מי שנוטל, היסוד, ואינו נותן למקומו, המלכות, משום שלא מתעורר אליו מקומו, המלכות. כי מסיבת פגם הברית נלקחה ממנה התאווה לקבל שפע. וכל מי ששומר ברית, גורם לעורר ברית למקומו, למלכות, ומתברכים העליונים והתחתונים.

.79 כשנמצאים צדיקים בעולם, יש מי שמעורר ברית הזה למקומו. כמ"ש, וגם הקימותי את בריתי איתם, לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. מגוריהם, כמ"ש, גוּרו לכם מפני חרב, המלכות. משום שהוא מקום המטיל מגוֹר בעולם. הרי שהאבות עוררו את הברית למקומו, המלכות, שעליה כתוב, לתת להם את ארץ מגוריהם.

.80 אשר גרו בה. המלכות היא מידת היראה. ומיום שהתקרבו אל הקב"ה, פחד ויראה עילאה הייתה בה לשמור מצוותיו. ואם בשמירת הברית לא יטיל האדם מורא על ראשו, לא יִירא עוד מפני הקב"ה לעולם בשאר המצוות.

.81 בהתעוררות של מטה, כשהתעוררו ישראל אל הקב"ה וצעקו לפניו, כתוב, ואזכור את בריתי, ואז התעורר החשק לקשור את הכול בקשר אחד. כי כיוון שהתעורר הברית, יסוד דז"א, הנה התעורר קשר כל הספירות דז"א. ואזכור את בריתי, פירושו, לחבר אותו במלכות. וע"כ כתוב, לכן אמור לבני ישראל, אני הוי"ה, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שכל הספירות התחברו בקשר אחד, לגאול את ישראל ממצרים.

אלה ראשי בית אבותם

.82 וידבר ה' אל משה ואל אהרון, ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה. אל בני ישראל, שציווה לנהל אותם בנחת כראוי. ואל פרעה, פירושו, לנהוג בו כבוד.

.83 אלה ראשי בית אבותם. אמר הקב"ה, דברו לבני ישראל בנחת, כי אע"פ שהם נמצאים בעבודה קשה, מלכים בני מלכים הם.

.84 ע"כ הִסְמיך הכתוב כאן, אלה ראשי בית אבותם, שכולם לא שיקרו בחוקיהם, ולא התערבו בעם אחר, אלו הם שעמדו במקומם הקדוש, ולא שיקרו להתערב במצרים. ע"כ הסמיך, אלה ראשי בית אבותם, כדי להביא מוצאם של משה ואהרון, הראויים להוציא את ישראל, ולדבר אל פרעה, ולייסר אותו במטֶה, כי בכל ראשי ישראל לא היה נמצא כמוהם.

.85 ואלעזר בן אהרון לקח לו מבנות פוּטיאל לו לאישה, ותלד לו את פינחס. אלה ראשי אבות הלוויים. פינחס קִיים כמה אלפים ורבבות מישראל, והוא קיים כמה ראשי אבות, בעת שהרג את זִמרי ואת כּוֹזְבּי. כמ"ש, ותיעצר המגיפה מעל בני ישראל. ע"כ, כתוב בו, אלה, לשון רבים.

.86 אלה ראשי, לשון רבים, כי האבידה של ראשי הלוויים נמצאה בו. ומה שהם החסירו ונשרפו, השלים הוא. והרוויח הכהונה שלהם, וצורת שניהם שרתה בפינחס. האבידה של ראשי הלוויים נמצאה בו. הם נדב ואביהוא. הם הפרידו אות הברית, המלכות, ממקומו, מחמת שהקריבו אש זרה. והוא בא וחיבר אותם. משום זה ניתנו לו הירושה והרוח של שניהם. ע"כ כתוב בו, אלה ראשי, לשון רבים.

.87 למה נזכר כאן פינחס, הלוא הכתוב מביא מוצאם של משה ואהרון בלבד? אלא ראה הקב"ה את אהרון, בשעה שאמר, ואזכור את בריתי, ששני בניו של אהרון עתידים לפגום בברית הזה, ועתה, ששולח אותו למצרים, להוציא את ישראל, רצה להעביר את אהרון, שלא ייתן לו ללכת בשליחות הזו.

אלא, כיוון שראה הקב"ה את פינחס שעומד ומקיים את הברית הזה במקומו, ותיקן הפגם של נדב ואביהוא, מיד כתוב, הוא אהרון ומשה. אמר הקב"ה, עתה הוא אהרון שמתחילה, כמטרם שפגמו נדב ואביהוא בברית, מחמת שפינחס תיקן את הפגם.

.88 הוא אהרון ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. כתוב, הוא, והרי צריך היה לומר, הם? אלא לכלול אותם זה בזה, הרוח, משה, במים, אהרון. וכשכתוב, הוא משה ואהרון, הוא לכלול מים, אהרון, ברוח, משה. כי משה הוא בחינת רוח, ת"ת דז"א. ואהרון הוא בחינת מים, חסד דז"א. וע"כ כתוב, הוא אהרון ומשה, ולא הם. כי נכללים זה בזה."

לאט לאט, על ידי זה שאנחנו שומעים, קוראים, עובר ככה ליד האוזן אולי נכנס משהו, על ידי זה אנחנו מתרגלים ללשון ה"זוהר", ומתחילים יותר ויותר להיכנס לתוך הלשון, כמו שלמדנו את שפת האם. מהי שפת האם? זה שלא יודעים כלום, אלא שומעים, שומעים את מה שאימא מדברת, ומתוך שרוצים לדעת, רוצים להבין, היא רוצה שאנחנו נבין, אנחנו רוצים לשמוע ולהבין את מה שהיא אומרת, מתוך זה מתחילים לקלוט את השפה. זאת אומרת לא לומדים את השפה, אלא קולטים אותה, נכללים עמה.

אותו דבר צריך לקרות כאן. מתוך עוד ועוד ששומעים את הלשון, וגם את ההסברים האלה, משה, אהרון, זעיר אנפין, מלכות, כל הדברים סביב זה בעצם הכול קיים, אנחנו לאט לאט נתחיל פתאום להרגיש שאנחנו מבינים את היחסים ביניהם, איך שהם ביניהם קשורים, איך זה קשור אלינו, איפה בנו הדברים האלה קיימים, פשוט זה נכנס. ודאי שזה שעות, חודשים, אבל ככה זה יהיה. פשוט סבלנות. כמו תינוק שלומד את השפה, את שפת האם.

שמתם לב אולי, איך שהוא אומר בפסקה 82? "וידבר ה' אל משה ואל אהרון".

.82" וידבר ה' אל משה ואל אהרון, ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה. אל בני ישראל, שציווה לנהל אותם בנחת כראוי. ואל פרעה, פירושו, לנהוג בו כבוד."

זאת אומרת, למה דואג הבורא, שבני ישראל ינהגו בכבוד בפרעה.

וידעת היום והֲשֵׁבות אל לבבך

.89" וידעת היום והֲשֵׁבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא האלקים. היה צריך לומר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא האלקים, מכשירה אותו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל ליבו, מכ"ש שיש לו ידיעה. הלוא, והשבות אל ליבך, היה צריך לומר, ולא לבבך?

.90 לבבך, יצה"ט ויצה"ר, השוכנים בלב, שנכללו זה בזה, והם אחד. כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. שיהפוך מידות הרעות של יצה"ר להיות טובות, שיעבוד עימהם את ה' ולא יחטא על ידיהם, ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצה"ט ליצה"ר, והם אחד.

ונמצא, כי הוי"ה הוא האלקים. שמדה"ד, אלקים, נכלל בהוי"ה, מדה"ר. כי נכללו זה בזה, כמו שיצה"ר ויצה"ט נכללו בלב, והוא אחד. הרי שאין לדעת, כי ה' הוא האלקים, אלא ע"י והשבות אל לבבך. לכן הקדים הכתוב, והשבות אל לבבך, לדעת על ידו את הדבר, שה' הוא האלקים.

.91 הרשעים עושים פגם למעלה, ע"י מעשיהם הרעים. הפגם הוא, כי השמאל אינו נכלל בימין למעלה, אלא שולט בדין בפני עצמו, משום שהיצה"ר למטה אינו נכלל ביצה"ט, לעבוד עימו להמשכת הטוב, מחמת החטאים של בני אדם, שחוטאים ע"י יצה"ר, וממשיכים שליטת הדין על ידו.

ואינם עושים פגם למעלה, אלא לעצמם ממש. כמ"ש, שׁיחֵת לוֹ לא, בניו מוּמָם. שתחילה כתוב, שיחת לו, שעושים פגם למעלה. ואח"כ כתוב, לא בניו מומם, שאינם עושים פגם למעלה. כביכול עושים פגם ואינם עושים פגם:

עושים, שגורמים, שלא ימשיכו עליהם הברכות של מעלה, כמ"ש, ועצר את השמיים ולא יהיה מטר. הרי שפוגמים צינורות השפע למעלה.

ולא עושים, משום שהשמיים, הצינורות של מעלה, מקבלים לעצמם ברכות ושפע כמה שצריכים, אלא שאינם מקבלים שפע להמשיך למטה. ודאי אין זה פגם ומום שלמעלה, אלא מומם של אלו הרשעים, ועליהם שורה הפגם ולא למעלה.

.92 כתוב, שיחת לו לא. לו עם ו', שלא נכלל הימין בשמאל למעלה, כדי שלא תימשכנה ברכות למטה. לא עם א', שאינם מקבלים ברכות להמשיך אל התחתונים. וע"כ הם שורים בפגם. בגלל שהרשעים מפרידים היצה"ר מיצה"ט, ומתדבקים ביצה"ר.

.93 יהודה בא מצד שמאל, כי יהודה הוא מלכות, שבאה מצד שמאל. והתדבק בימין, כדי לנצח עמים ולשבור כוחם. כי אם לא היה מתדבק בימין, לא היה שובר את כוחם. למה התדבק בימין, והרי השמאל מעורר דינים בעולם? ולמה לא הספיק לו השמאל, לשבור כוחם של העמים?

.94 בשעה שהקב"ה דן את ישראל, אינו דן אותם אלא מצד שמאל, כדי שידחה אותם בשמאל, ומקרב אותם בימין. אבל את שאר העמים, דוחה אותם בימין, ומקרב אותם בשמאל. וכשאחד מהם מתקרב לקדושה ומתגייר, נקרא בשם גר צדק, שצדק הוא שם המלכות מצד שמאל שבה. הרי שמקרב אותם בשמאל.

דוחה אותם מימין, הוא כמ"ש, ימינך ה' נאדרִי בכוח, ימינך ה' תִרעַץ אויב. מקרב אותם בשמאל, שנאמר, שהמתקרב מהם נקרא גר צדק, שהוא שמאל.

כי ישראל נמשכים מקו אמצעי. וכשחוטאים, ומגבירים השמאל על הימין, אז השמאל מעניש אותם. וכשעושים תשובה, מקרב אותם הקב"ה בימין, חסד, וחוזרים לקו אמצעי. אבל האומות, שורשם וחיותם בקו שמאל. ונלקים בהתגברות הימין על השמאל שלהם. וכשמתקרבים, מרפאים את שורשם, קו שמאל. ע"כ המתקרב מהם נקרא גר צדק, שֵׁם השכינה, כשמתוקנת מצד שמאל.

.95 משום זה יהודה, שהוא מצד שמאל, התדבק בימין, כדי להכניע העמים. ונסיעותיו הם לימין הדגלים. ואלו השבטים שעימו, התחברו כולם לימין: יששכר, שעמל בתורה, שהיא ימין, כמ"ש, מימינו אש דת לָמו. וכן זבולון, שהוא תומך התורה, ימין, כמ"ש, שוק הימין, כי שוק הימין תומך צד הימין שבגוף. וע"כ נקשר יהודה משמאל ומימין, צפון שהוא שמאל, במים שהם ימין.

.96 ראובן, שחטא לאביו, שׁרה בימין, חסד. ומחמת החטא התקשר בשמאל והתדבק בו. וע"כ אלו הנמצאים עימו בדגלו, הם שמאל. שמעון, שמאלי מצד החיה, שיש לה פני שור, גבורה. גד, שוק השמאל, הוד, כמ"ש, גד גדוד יְגוּדנו והוא יָגוּד עקב, אשר יגוד היא פעולת השמאל, ועקב פירושו שוק.

.97 והשבות אל לבבך, לכלול ביחד השמאל והימין. ואז תדע, כי ה' הוא האלקים. עתה מובן מה שכתוב, הוא אהרון ומשה. ומה שכתוב אח"כ, הוא משה ואהרון. שהרוח, ת"ת, התחבר במים, חסד, והמים, חסד, התחברו ברוח, ת"ת, להיות אחד. וע"כ כתוב, הוא.

.98 ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כעין שנאמר, בייחוד ימין ושמאל, גם כאן נרמז ייחוד הקדוש. ואזהרה היא לאדם, לייחד את השם הקדוש כראוי, באהבה עליונה. בכל לבבך, בשני יצריך, ימין ושמאל, שנקרא יצה"ט ויצה"ר. ובכל נפשך, זהו נפש דוד, שניתנה ביניהם. ובכל מאודך, לכלול הימין והשמאל למעלה, במקום שאין בו שיעור.

כשהאדם עובד אל הקב"ה בשני היצרים, שגם במידות רעות שביצה"ר עובד ועושה נחת רוח ליוצרו, נמצאים מתייחדים הימין והשמאל שלמעלה, חו"ג, כמ"ש, ה' הוא האלקים. ואז משלים המלכות, הנקראת נפש דוד. כי ניתנה ביניהם. כמ"ש, ובכל נפשך. וגם מעלה החו"ג שלמעלה אל הג"ר, ולכך כתוב, ובכל מאודך. כי מאוד, משמעותו, שאין לו שיעור, הג"ר, שאין בהם השגה.

.99 ובכל מאודך. זה יעקב, ז"א, שאוחז לכל הצדדים, לימין ולשמאל, מטעם היותו קו אמצעי. אם תאהב את הקב"ה בשני יצריך, תשלים את נפש דוד, ותשלים את ז"א, שנקרא יעקב, והכול הוא ייחוד השלם כראוי. משום זה כתוב, הוא אהרון ומשה. וכתוב, הוא משה ואהרון. כי הכול הוא אחד, שהתייחדו זה בזה בלי הפרש ביניהם."

אנחנו רק משתדלים בכל זאת לחשוב דרך העשירייה, דרך ה-ו-י-ה משתוקקים למאור המחזיר למוטב.

חצות לילה ויום

[חצות לילה ויממא]

.100" דוד הוא מלך ישראל, וצריך לדון העם, להנהיג את ישראל, כרועה המנהיג את צאנו, שלא יסורו מדרך האמת. הנה כתוב, חצות לילה אקום להודות לָך על משפטי צדקךָ. והוא עסק בתורה ובתשבחות להקב"ה עד שבא הבוקר.

.101 והוא העיר השחר. וכשבא היום, אמר, מה אהבתי תורתך כל היום היא שׂיחתי. שכל מי שעוסק בתורה להשלים את הדין על בירורו, הוא כאילו קיים את התורה כולה. משום זה כתוב, כל היום היא שיחתי, כי עסק בבירור הדין.

.102 ביום עסק בתורה להשלים דינים. ובלילה עסק בשירות ובתשבחות עד שבא היום, כי כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שמאל, כדי לכלול השמאל בימין. כי יום הוא ימין, חסד. בלילה עסק בתשבחות, חסדים, כדי לכלול מדרגת הלילה, דין, ביום, חסד.

.103 בימי דוד המלך היה מקרב כל אלו חַיְתוֹ שָׂדָיי, דרי ג' עולמות בי"ע, אל הים, המלכות. כיוון שבא שלמה, והנוקבא הייתה בימיו במילואה, יצא הים, הנוקבא, והתמלא. כלומר, שעלתה לאו"א עילאין, ששם תכלית מילואה, והשקתה אותם. כי אז עלו כל בני בי"ע לאצילות, וקיבלו השפע שלהם מהים. תחילה התנינים הגדולים העליונים, שכתוב בהם, ומילאו את המים בימים, שהם מט"ט וסנדלפון דבריאה, שהם עליונים על שאר דרי בי"ע.

תנין רובץ בין יאורים

[תנינא רביץ בין יאורין]

.104 כתוב, כי ידבר אליכם פרעה לאמור, תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרון, קח את מַטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין. וכתוב, ויעשו גם הם חרטומי מצרים בְּלַהֲטיהם כן, וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים. הזוהר מחלק בין התנינים הגדולים דקדושה לבין התנין הגדול דקליפה. ומבאר ההפרש שבין תנין דקדושה של מטה אהרון, לבין התנין של החרטומים.

מצד ימין העליון, מקו ימין דבינה, יוצאים י"ג (13) מעיינות עליונים ונהרות עמוקים, שהם כיסא העליון, בינה. וד' רגלי הכיסא, חגת"ם דז"א, שכל אחד מהם כולל חג"ת, והם י"ב (12), ועצם הבינה שעליהם, הכיסא, הוא י"ג.

והם נחלקים לב' קווים ימין ושמאל, כי גם הת"ת נחלק לימין ושמאל, חו"ג. הימניים נקראים מעיינות, והשמאליים נהרות. אלו, השייכים לשמאל, עולים, שמאירים מלמטה למעלה. ואלו, השייכים לימין, יורדים, שמאירים מלמעלה למטה.

ונכנס כל אחד בחברו, כלומר שכלולים זה בזה. כי אחד, קו אמצעי, מוציא, ממעט ראשו דקו שמאל, הנקרא נהר, ומביא אותו בשני גופים, הנקראים מעיין ונהר. כי ע"י מסך דחיריק של קו אמצעי מתמעט הראש דקו שמאל, ואח"כ נכללים זה בזה. וראש, ו"ק דג"ר, מתגלה מבין שניהם.

גוף אחד מבחינת נהר, שמאל וחכמה, לוקח מהחסדים שבימין למעלה, ומוציא למטה לתחתונים אלף יאורים, היוצאים לארבעה צדדים, חג"ת ומלכות. שבכל אחד מהם 250 יאורים.

יאורים, הם חמש ספירות חג"ת נ"ה דבינה, המשפיעים הארת החכמה משמאל הבינה. כל ספירה היא 100, והם 500. והיות שהשמאל נכלל בימין, משפיע רק מחזה ולמעלה, ב"ס וחצי. חו"ג וחצי ת"ת עד החזה, 250 לכל צד מד' רוחות. ד"פ 250, הם אלף יאורים שמצד הקדושה. והמדרגות השטות באלו אלף יאורים נקראות תנינים קדושים.

.105 מי"ג נהרות שמשמאל ומהמעיינות שבימין, יוצאים י"ג יאורים, אורות השמאל, נכנסים אליהם ולוקחים מַים 499 וחצי יאורים מצד ימין, ו-499 וחצי יאורים מצד שמאל. נשאר חצי מכאן וחצי מכאן, ונעשים שני החצאים אחד. זה נכנס בין אלו היאורים, ונעשה נחש.

י"ג יאורים, הנמשכים מי"ג נהרות מעיינות, אינם מקליפות. שהרי עוד הם במספר י"ג, הכולל את קו האמצעי. אבל הם שורשי הקליפות, שמהם יונקות הקליפות, שאינן חפצות בקו אמצעי, הממעט את קו השמאל, שלא ישפיע מלמעלה למטה. וע"כ נאמר, ולוקחים מים 499 וחצי יאורים מצד ימין, ו-499 וחצי יאורים מצד שמאל, שהקליפות, המקבלות רק מב' הקווים ימין ושמאל ולא מקו אמצעי, לוקחות מעצמן מים, השפע, מי"ג היאורים.

אמנם היאורים אינם משפיעים להם, להיותם עוד בקדושה, אלא שהם אמצעיים בין הקדושה ובין הקליפות. וע"כ אינם רוצים להשפיע אל הטומאה. אלא שהקליפות ממשיכות מעצמן, מב' קווים ימין ושמאל שבי"ג יאורים, חמש ספירות, 500 מקו ימין, וחמש ספירות, 500 מקו שמאל, גם מחזה ולמטה. אלא שחסר להם חצי ספירה מכל קו. כי הספירה האחרונה היא הוד והיא מלכות, כי חג"ת נ"ה, הם בחינת כח"ב תו"מ. ואין למלכות מאה ספירות, כי בחינת עצמה, מלכות דמדה"ד, חסרה משם.

וע"כ אין לה אלא ט"ס ראשונות, שהם תשעים. ומספירת המלכות יש לה ג"כ ט"ס ראשונות, שהם תשע. ומהמלכות של המלכות דמלכות, מוצצים ג"כ את החלק העליון שלה שמחזה ולמעלה. וחלקה התחתון שמחזה ולמטה חסרה בהכרח, כי היא תמצית הנקודה דמדה"ד שבה, שלא נמתקה בבינה, והיא בבחינת המלכות דצ"א, שאינה ראויה לקבל אור.

ובכל מקום שהיא מתגלה, היא דוחה כל האורות משם. וע"כ לא יכלו אלף היאורים לקבל אותה. והם אלף חסר אחד. מחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו ימין, ומחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו שמאל. ומשני החצאים האלו נעשה הנחש, שהוא טומאה ממש.

אמנם אין הכוונה שכל הנחש נעשה מהן, אלא שיש לו ג"כ מט"ס ראשונות הממותקות בבינה. והכוונה היא, שזוהמה זו שכולה מדה"ד, שממיתה כל הנוגע בה, היא נכללה בנחש הטמא. ונמצאת כזנב שלו. והוא התנין הטמא.

.106 הראש של התנין אדום כמו ורד, שגוון אדום מורה על דינים הנמשכים מבינה. קשקשיו קשים כברזל, שבחינת מלכות מעצמוּתה נקראת ברזל, מדה"ד. כנפיו שטים, שהם סנפירים, ובאים לכל אלו יאורים. כשמעלה זנבו, המלכות שלו, ששם נקודה דמדה"ד, מכה ובועט לשאר הדגים, אין מי שיעמוד לפניו. כי נקודה זו דמדה"ד, שבזנבו, בכל מקום שנוגעת, היא מעוררת שם מדה"ד, צ"א, והאורות מסתלקים משם.

.107 פיו של התנין אש לוהט. כששוחה בכל אלו היאורים, כשממשיך החכמה מלמעלה למטה, כמו היאורים, מזדעזעים שאר הדגים, המדרגות, אשר שם, מפחד שלא יגלה את נקודה דמדה"ד שבהם, ובורחים משם אל הים, המלכות דקדושה.

אחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר זה, ב-499 וחצי יאורים שבימין, ומשלים את החצי החסר שבימין. ואחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר הזה, ב-499 וחצי יאורים שבשמאל, ומשלים את החצי החסר שבשמאל. כי התנין נבנה מב' החצאים האלו החסרים בהם. ונמצא, כי אלף היאורים החסרים אחד התמלאו ממנו, כלומר, שנשלמו על ידו.

התנין הזה רובץ בתוך יאוריו. ואינו שוחה בהם. כי הרובץ אינו עושה פעולה, ואינו ממשיך החכמה מלמעלה למטה. משא"כ השוחה, הוא עושה פעולה והמשכה מלמעלה למטה, ומתגלה משום זה מדה"ד שבו, ומכה למעלה בגלגלים, שפוגם אותם.

ונאמר, שאחת לשבעים שנה הוא רובץ. כי שבעים שנה נמשכות משבע מידות חג"ת נהי"מ, שכל אחת מהן כלולה מעשר. ומתחילות מחסד ומסתיימות במלכות, כי מדובר בכלים, שבהם העליונים גדלים תחילה. ואחת לשבעים שנה, השנה האחרונה, המלכות דמלכות של התנין, בחינה זו בדיוק לקח מהיאורים. וע"כ כשרובץ בהם, חוזר ומשלים אותם.

.108 אבל כשהוא שוחה בהם, יוצא לשון אש אחת בקליפות, שנגלה הנקודה דמדה"ד שבו. ואז היאורים כולם עומדים וזועפים בזעף, שמרוממים גליהם למעלה ויורדים למטה, המכונה זעף. מתערבים אלו היאורים זה בזה ומקבלים צבע תכלת הנוטה לשחור, גוון המלכות. וגלגלים נוסעים למעלה בד' רוחות העולם, גלגלי מרכבה דקדושה הממשיכים ג"ר ע"י נסיעתם. והתנין זוקף זנבו ומכה למעלה בגלגלים, שפוגם אותם, ומכה למטה ביאורים. כולם בורחים ממנו.

.109 עד שלצד צפון קם שלהבת של אש אחת, שנגלו דינים דבינה ע"י עליית המלכות אליה, והכרוז קורא, התייצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, כי התעורר מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, הרובץ בתוך יאוריו. אז מתפזרים כל האגודות. ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, ומכניסים אותו לנקב תהום הגדול, בינה דקליפות. עד שנשבר כוחו, אז מחזירים אותו לנהרותיו.

בעת שהתנין בא לאחת משבעים שנותיו, שהיא המלכות שבמלכות שלו, שולט זנבו, נקודת המלכות הבלתי ממותקת בבינה, והוא מכה בו למעלה בקדושה, ולמטה. אז צריכים לשים את התנין במלכודת, כמ"ש, ונתתי חַחִים בלחייךָ. כי אז חוזרת המלכות לבינה, והבינה באה לקטנות, וכל המדרגות הנמשכות ממנה חוזרות לקטנות, מחמת הדינים שבבינה.

ונאמר, עד שלצד צפון קם שלהבת אש אחת, שעלו הדינים דמלכות לבינה. ובעת שיש ג"ר במדרגות, נבחן שכל מדרגה יש בה אגודה של ג' קווים. כי אחד, קו אמצעי, מוציא, ממעט ראשו דקו שמאל, הנקרא נהר, ומביא אותו בשני גופים, הנקראים מעיין ונהר, וכשחוזרות לקטנות, נבחן שהתפזרו האגודות.

שנאמר, התייצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, שיחזרו לקטנות, כי התעורר מי שישׂים מוקש על פניו של התנין. והמוקש ששמים על פניו הוא, שלוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, שעושים בו נקב בבחינת הפנים שלו, ששם היא בינה שלו.

הראש של התנין אדום כמו ורד, ושולטים בו גם דינים דבינה, וחוזר לקטנות. ואז מכניסים אותו לנקב תהום הגדול, לבינה דקליפה הנאחזת בקטנות הבינה, עד שנשבר כוחו, כוח הזנב שלו, ואינו יכול עוד לפגום בזנבו.

והוא מטעם שהקליפות נמשכות לפגום מה שהוא יותר למעלה. וכיוון שהתנין הוא בנקב תהום הגדול, ששם פוגם הבינה את המלכות הממותקת שם, כבר אובד כוחו שבזנב, שפוגם רק בחינת ז"ת בלבד, וע"כ נשבר כוח התנין, ואינו יכול עוד להזיק בזנבו.

וזה נבחן למוקש כלפי התנין. כי מחמת שהושיטו לו דינים דבינה, איבד את הדינים דמלכות. ואז מורידים שוב את המלכות שעלתה לבינה, אל מקומה. וחוזרת הבינה לגדלותה. וכן כל המדרגות הנמשכות ממנה, עד אלף יאורים חסר אחד, ששם רובץ התנין, אז מחזירים אותו לנהרותיו, שחוזר לרבוץ בתוך יאוריו."

(סוף השיעור)