שיעור 03.04.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
כתבי בעל הסולם, חלק "שמעתי", עמ' 561
מאמר: "מהי קטנות וגדלות באמונה"
"הנה כתיב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
צריכים לדעת, שאורות דפסח סגולתן הוא לזכות לאור האמונה." כדאי באמת לזכור את זה, אורות דפסח הם גדולים מאוד, זה לידה חדשה. למה פסח הוא חג מיוחד כל כך? כי זו לידה חדשה. למה כל הזמן מדברים על פסח, הרי יש עוד גלויות וגאולות? אלא בצורה מהותית היציאה מהרצון לקבל זה זה, כל היתר זה כבר אחרי מחסום. "אבל לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.
מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו.
ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין [בשני צדדים]: בין בסטרא דטובא [בין בצד הטוב], ובין מסטרא דדינא קשיא [ובין מצד הדין הקשה].
לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שומח כמו שמוציא שלל רב.
לכן אלו אנשים, שהם מבקשי האמת, אזי בחג הפסח, שאז סגולה לאור האמונה, אזי אנו קוראין בפרשה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי אז זמן המסוגל לזכות לזה."
אי אפשר להסביר מה זה אור אמונה, אצלנו זה לא אורות, אנחנו מרגישים את זה כתוצאה, התכונות שמתעוררות בנו. אז זה כשאדם מתחיל לראות את החיים בצורה חדשה, שקופה, בהתחלפות הערכים, שכל מה שברצון להשפיע זה אצלו עכשיו בולט, והיחס לחיים לפי דרגות ההשפעה נעשה כל הזמן יותר ויותר ממשי, וכל מה שבקבלה הוא לא מסתכל, מזלזל, דוחה, מגרש מעצמו, מרחיק. היחס הוא אחר ממה שהיום, היום אנחנו מקרבים לעצמנו כל מה שיש לנו בלקבל ולהרחיק ולהוציא ובכלל לבטל מה שמגיע כך לרצון להשפיע.
זה מה שאנחנו צריכים לצפות מתוצאות אור האמונה.
שאלה: האם אנחנו יכולים לעשות פעולות חיבור בהכרה, עם השכל? כמו שאנחנו יודעים שאם מחברים איזה מכשיר לחשמל אז הוא עובד ואם נניח אני שם שתי אצבעות בחשמל אז אני מקבל מכה. האם אנחנו יכולים לעשות את זה?
המגנט זה הקבוצה, ואני כמו חתיכת חוט או סליל. זה עובד כמו גנרטור, שיש לך סלילים, יש לך ראוטר ששם יש סלילים ויש לך מגנט, או הפוך, זה לא חשוב. ואם הסלילים עוברים דרך המגנט, דרך השדה מגנטי, אז בתוך הסלילים זה מתחיל לייצר חשמל. כי הכוח המגנטי מסדר את האלקטרונים החופשיים שיש בתוך החוטים, שהם ירוצו לכיוון מסוים ואז זה נותן לך תופעה שנקראת חשמל.
אז כוח המגנט זה הקבוצה והסליל זה אדם, ואם אדם רץ בתוך הקבוצה, זאת אומרת, בכל מיני צורות להתחבר איתם, להיות איתם וכולי, אבל שיהיה לו באמת קשר כמה שאפשר יותר נכון, ובכמה שלא לא, אז הוא צריך להרגיש כל פעם שממש עובר דרכו זרם. שהוא מתחיל להרגיש, שהוא מתחיל להבין יותר נכון מה כתוב במאמרים לדוגמה. זה באמת כך. כמה שיותר יטפל בקבוצה, כמה שירצה להיות טמון בה, מוטמע בה בכל מה שיש בה עד מסירות, אז בהתאם לזה הוא ירגיש שדרכו ממש עובר חשמל.
תלמיד: ואיפה מכת החשמל?
בזה שאתה תתחיל לקבל מחשבות ורצונות חדשים. פתאום אתה כך תחשוב, כאילו מתרחב הראש מבפנים. ישנה הרגשה כזאת שאתה כאילו מסתכל אחרת, יותר מגבוה, יותר רחב, יותר מחוצה לך. כך זה.
שאלה: לפני שגילית את הבורא, האם אי פעם חשבת שהרב"ש אולי משקר אותך, שבעצם אין בורא ואין כלום, פשוט הוא מצייר לך איזו תמונה כזאת?
אני לא יכול להגיד, אני מדבר עלי ספציפית, לא הייתה לי הרגשה כזאת מפני שאני הגעתי לרב"ש מיואש וכבר מלומד. לפני כן למדתי הרבה, קראתי הרבה, קראתי בעל הסולם, ולא ראיתי כלום, עד כדי כך. בושה עכשיו להראות לכם עד כמה, ממש שום דבר. זאת אומרת, הסתכלתי על זה כמו כלב שמהנהן עם הראש. הוא מבין מה שזה? קראתי חלקים גדולים מהזוהר, זוהר עם פרוש הסולם, רב"ש עוד לא היה מה לקרוא כי לא היו מאמרים ולא כלום. קראתי מלא רמ"ק, רמח"ל, פרדס רימונים, פלח הרימון. ספרים עבים של רמ"ק, כי רמ"ק היה גדול מכל מקובלי הגלות עד האר"י. מרבי שמעון ועד הארי, רמ"ק, רבי משה קורדוברו, שהיה באותה תקופה כמו האר"י בצפת, הוא היה מאוד גדול. אז למדנו ספרים שלו. אני השגתי את הספרים, ספר אחד גם קניתי מברג, הוא קנה אותו ספר מברנדוון, המורה שלו. היום יש את הספרים האלה בכל חנות, אז לא היו בכלל. אף אחד לא הדפיס אותם, לא היה כדאי להדפיס. וגם מי ידפיס? בושה שידעו שאתה מדפיס ספר כזה, יעשו עליך חרם.
אני זוכר שהיינו הולכים לזקנה אחת, שגרה ברמת גן נדמה לי. היו לה ספרים של כתבי האר"י הישנים, מה שיש לי גם כן, אז היא הייתה מוכרת כך בקושי. הזכירה לי את אלמנת רבי משה דליאון שכך הייתה מוכרת. היא צריכה לחם להיום, אז היא מוכרת איזה סט, ויש לה אוכל לשבוע. בעלה הדפיס פעם והשאיר לה את זה. ממש בצורה כזאת. אבל אני השגתי המון ספרים ולמדתי הרבה מאוד, רק לא הבנתי. הייתי מלא בכל מיני שמות, הגדרות, משפטים, כמו שילד קטן לפני שהוא מתחיל לדבר הוא אומר מילים אבל לא יודע מה המילים האלה. שמעתם כזה דבר, שמדברים, אבל מה הוא אומר, הוא בעצמו לא יודע.
כך גם אני הייתי בזה, אבל הרגשתי שהנתונים ישנם, זה כמו במחשב, הנתונים ישנם אבל אין תוכנה שיכולה לקשור אותם יחד ולהביא לי אותם כמו מערכת, ולזה הייתי מאוד משתוקק. אז הלכתי למקובלים, זה היה בשנת 1977-1978, וממש לא מצאתי. הייתי אצל הרבה באבים, כמו שהיה באותה תקופה הבאבא סאלי, היו כאלה גם ברמלה ובלוד, בכל מיני מקומות. הייתי נוסע לאדמו"ר אחד בצפת ועוד כמוהו שם. כולם אמרו, חכמת הקבלה זה הכל. בסדר, אז אני רוצה ללמוד. בבקשה, אתה יושב לידם, הם קוראים ולא יכולים להסביר אף מילה. אז גם אני כך, רק הם קוראים יותר טוב, כי אני הייתי ממש עולה חדש, עליתי בשנת 1974 ארצה. אז הם קוראים יותר טוב, אבל להסביר משהו? ואני כבר הבנתי טוב את השפה, כי גם ברוסיה למדתי שנתיים עברית.
בקיצור לא מצאתי אף אחד. ולכן כשהגעתי לרב"ש, הוא והתלמידים שלו הם היו כאלו שלמדו עם בעל הסולם. בעל הסולם היה מלמד אותם זוהר, ויחד עם זה היה כותב את אותו זוהר שאנחנו קוראים היום מהספרים, אפילו בזמן השיעור. הייתי ליד אנשים כאלו, והם כולם ידעו להסביר. כולם ידעו ממש בצורה כזאת, שגם ידעו איפה כתוב מה בכל הספרים האלה, וגם בלי ספרים, על מהות הבריאה, מטרת הבריאה, האדם בזה. רק תמיד הם אמרו "אנחנו יכולים להגיד לך הכל, אלא שאתה לא תבין כלום". זאת אומרת תסתפק במנות קטנות, כמו שנותנים לתינוק, 50 גרם דייסה וזהו, אסור לתת לו יותר. אבל באמת זה היה משהו מוכן לעיכול, ולכן לא היה לי ספק.
גם ייאוש לא היה לי כל כך. היו לי נפילות גדולות מאוד, ממש חושך, שחור, אבל לא מהדרך, ולא מזה שמצאתי כאלו אנשים, אלא מהמצב הפנימי שלי. לא כל כך הבנתי מאיפה ואיך זה בא, אבל כך הייתי מתקדם. אבל כלפי רב"ש לא היה לי ספק. כי הגעתי אחרי בדיקות כאלה שלא חיפשתי יותר. לגמרי. חוץ מזה עם הגישה המדעית שלי לחיים, לא ראיתי שיש משהו יותר מזה.
הייתי בכל מיני חוגים של חוזרים בתשובה, בישיבת "אור שמח" בירושלים, שם הם כאילו עם כיוון מדעי, למדתי בישיבת "דבר ירושלים", הייתי בקשר עם "אתרי" שזו ישיבה גדולה בירושלים, למדתי חצי שנה בכפר חב"ד בישיבה. עברתי הרבה ידיים, וידעתי שלחפש אמת זה ממש בחכמת הקבלה. במדע עוד לפני זה הבנתי שלא, בדת הבנתי את זה מהר מאוד כשחזרתי בתשובה כביכול, זה היה בשנת 1975, חיפשתי, ונפלתי לידיים של מחזירי בתשובה. ולכן אחרי חמש שנים בשנת 1979, כשהגעתי לרב"ש, כבר התייאשתי מהכסף, היה לי ולא רציתי כבר. "לא רציתי" הכוונה לא ראיתי בזה טעם. לא נסעתי אז לחו"ל אפילו, הייתה לי הזדמנות לנסוע סביב העולם, לא בא, מה לעשות, פשוט חוסר טעם. וכהגעתי לרב"ש הגעתי ממש מוכן מכל הצדדים.
תלמיד: מנקודת המבט של מי שלא השיג, חייבת להיות איזו קפיצה, איזה פער בין זה שאתה לא משיג ובין זה שיש לך אמונה במורה שלך שהוא כן השיג.
לא. אם אתה בר שכל, אבל שכל בריא, שאתה לא מאמין סתם למדענים או לעוד פרופסורים למשהו, אלא אם אתה בעצמך יכול לעשות בירור במה שקורה, ואיך כותב בעל הסולם, איך הוא מפרק את הדברים ומחבר את הדברים באנאליזה וסינתזה, אתה רואה שכאן זה באמת מדע מאוד גבוה, ונראה לי שאין לנו מה לחפש.
לגבי המורה יש פה שני דברים. יש תמיד רצון גדול בתלמיד לבטל את המורה, זה טבע, וזה נכון, כי אחרת הוא לא היה גדל, אחרת הוא לא היה גדל יותר מהמורה, ובעצם אם הוא בא אחרי המורה, הוא צריך להיות כאילו יותר גדול. לכן רצון לבטל את המורה זה טוב, אם התלמיד בונה מהרצון הזה ולא סותר. זה מובן וידוע לכולם ומאוד מכובד. גם במדע זה אותו דבר. אם המורה במדע, איזה מדען, לא רוצה לתת לתלמיד לגדול, אז מה יצא ממדע כזה וממנו. אלא ההיפך, הוא צריך לתת לתלמיד כזאת דחיפה שהוא יגדל יותר ממנו, שידרוך עליו ויעלה יותר. לכן רצון לבטל את המורה בצורה כזאת שאני עוד יותר אעלה, אני עוד יותר, זה טוב. אבל הוא צריך לדעת שזה יצא לו בתנאי שהוא יהיה דבוק במורה, ושדווקא בצורה כזאת הוא יוכל להוציא ממנו הכל ולבנות עליו. כי ברוחניות הכל בא מדרגה על פני מדרגה. כאן חייבת להיות דבקות. ולכן כאן זו הבעיה, האם אנחנו משתמשים נכון בכוח הניגוד הזה בין תלמיד למורה. זה מזל איך שיצא.
תלמיד: אמרת קודם שצריכה להיות דואליות, שמצד אחד אתה כ"שור לעול וחמור למשא" ואתה בצורה עיוורת הולך למטרה לא משנה מה, ומצד שני גם צריכה להיות לך דרישה מידית לגילוי כל הזמן, בהשפעה או בכל צורה שהיא, שעכשיו זה יקרה. הדברים לא מסתדרים לי, כי אם אתה כ"שור לעול", אז אתה חייב להמשיך לעבוד לא משנה מה, גם אם אתה לא משיג. איך שני הדברים האלה מסתדרים?
ודאי שאתה צריך לעבוד כך, אבל יחד עם זה אתה צריך להיות בספקות, אחרת איך תעלה. שני כוחות צריכים להיות תמיד כוח המושך וכוח הדוחה. אנחנו נמצאים תמיד בהתנגשות, בדילמות, אנחנו תמיד כך.
תלמיד: מצד שני אתה אומר שלא צריך להישאר עם הספקות אלא אתה צריך לבחור דרך וללכת איתה כל חייך.
לא, ללכת למעלה מהספקות כל הזמן, וספקות כל הזמן יהיו, ונפילות כל הזמן יהיו, ועוד אילו ספקות. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים". האם לבטל את השמאל? איך יעלה האדם כל פעם בדרגות? ובלי קשר עם הימין, בלי רחמים, איך הוא יעשה את העלייה? שמאל נותן לו את גובה המדרגה הבאה, וימין נותן לו כוח להתיישב במדרגה הזאת. אנחנו תמיד נמצאים בשני כוחות מנוגדים. לכן אני תמיד אומר, סבלנות, דבקות במורה, דבקות בקבוצה, אין ברירה. מביאים לנו כל הזמן כוחות מנוגדים.
תלמיד: הייתי סקרן לדעת איך שרדת את המלחמה הזאת של הספקות שאוכלות אותך. נראה לי שבאיזשהו שלב היית אמור כבר להתפוצץ ולעזוב את הדרך. איך עשית את זה?
אני התפוצצתי לא פעם אחת. התפוצצתי ואני מספר לכם הכל, שישבתי כמה ימים בבית, ולא יצאתי לא לשיעורים ולא לרב"ש לא לטיול ולא לכלום. אחר כך אחרי כמה ימים שהוא התקשר ואמר אתה חייב לבוא, הרגשתי שאני לא מסוגל לזוז, בכיתי לו בטלפון שאני לא מסוגל לבוא. ובאמת כך זה היה לי, לא הייתי מסוגל לצאת מהבית. יש משהו שעוצר, כמו מגנט שמושך חתיכת ברזל, כך לא יכולתי לצאת מהדלת. אחר כך הוא אמר, שזה באמת עין רעה, משהו כזה. ולא יכולתי לעשות שום דבר. אלה לא ספקות, זה קורה דווקא בדרך. אבל אלה לא ספקות כלפיו, שבמקומו מישהו אחר, כי אז אתה כבר מנותק.
לכן מיד ששאלתי אותו, איך אני יכול להיות בטוח שאני נמצא במקום הנכון, הוא אמר לי לך תחפש. אני אומר זאת כאן גם לכולם, ואני לא מפחד להישאר לבד. ודאי שאני לא אשאר לבד אצלי בבית, אני אמצא שוב אנשים שירצו ללמוד, אני לא מחזיק אף אחד. אבל לאדם אסור להיות במצב שהוא נשאר בגלל שאין לו ברירה. לא. אתה חייב לממש את עצמך, לך תחפש. יכול להיות שבאמת לפי הנשמה שלך אתה עוד לא מוכן לקבלה, אתה מוכן לחסידות, להיות תחת איזה רבי גדול, שיחלק לך ברכות וסגולות, חוטים אדומים, ויעשה עליך רנטגן, ואז תראה איפה בא לך להידבק. זה לפי התפתחות האדם. אלינו באים כאלו אנשים שלא מסוגלים להיות דבוקים לסגנונות כאלו של ה"באבות".
תלמיד: לא היו לך ספקות כלפי המורה, אבל כן היו לך ספקות, איזה קו שמאל, כלפי מה היו הספקות שלך?
לא היו לי ספקות, הייתה חולשה מאוד גדולה, בלהתחבר עם הקבוצה, בלהתנתק מחשבון עצמי כשאני משרת את הרב"ש, זה כן. אבל זה שאני חייב את זה לעשות וזהו, לא היה לי בזה שום ספקות. גם שאלתי אותו אחר כך, והוא אמר, מה לעשות זאת נשמה. לכן קירב אותי. האמת שזה תפקיד, אל תיקח ממני דוגמה. יכול להיות שכן זה דומה למשהו שגם אתה הולך לקראת זה, אני לא יודע, אבל זה תפקיד. מפילים על האדם וזהו, ואתה לא יכול לעשות עם זה כלום.
(סוף השיעור)