שיעור צהרים- 05.08.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש, כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 169, מאמר: "כשאדם יודע מהי יראת ה'"

"הזה"ק בפרשת ואתחנן (דף כ"ה ובהסולם אות ס"ח) וזו לשונו "ואחר כך בדרך פרט, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהיינו כשמשיג מידת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה, שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה, יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן להקב"ה, כראוי", עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שאומר "כשמשיג מדת המלכות עצמה, היא יראה מחמת אהבה". משמע כיון שזכה למלכות עצמה, היא בחינת אהבה. ואהבה זו גורמת לו יראה. ומדוע האהבה גורמת לו יראה. וכמו כן יש להבין, מהי היראה לאחר שכבר זכה לאהבה.

ויש לפרש את זה, לפי מה ששמעתי, שפירש אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט" (לך לך, שלישי). הנה אברם נקרא "אב האמונה", שכל עבודתו היתה על בסיס אמונה למעלה מהדעת, בלי שום תמיכה, שיהיה לו על מה לסמוך את כל בנינו, שהולך לבנות עצמו בנין בחיים שלו. והוא הלך בתמימות, שדוקא על ידי אמונה למעלה מהדעת, אז הוא יכול לבוא לידי התקרבות לה', שרק זה היה רואה שהיא מטרת החיים.

ולזכות לדביקות ה' בתוך הדעת, הוא ראה שהשכל מחייב לו אחרת, כי בכל מקום שהוא היה פונה, אז הוא ראה סתירות בהנהגה, איך שהקב"ה מתנהג עם הנבראים. אז הבין, שהקב"ה רוצה, שיעבוד אותו דוקא בלמעלה מהדעת. והבין, שאם היתה הדרך של תוך הדעת יותר מסוגלת להביא את האדם לידי דביקות ה', בטח היה הקב"ה מתנהג אחרת, "כי מי יאמר לך מה תפעל".

אלא הוא האמין, שמה שאין לו דרך אחרת, רק ללכת בלמעלה מהדעת, זהו בכוונה תחילה, שה' עשה כך משום שדוקא דרך זו היא לטובת האדם. לכן החליט, שהוא רוצה לעבוד את ה' דוקא למעלה מהדעת. זאת אומרת, אם תהיה לו אפשרות לבוא ולהשיג את השגחתו יתברך בתוך הדעת, הוא נגד זה, כי הוא החשיב את עבודתו למעלה מהדעת, שבזה הוא יותר בטוח, שכוונתו תהיה רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לה'. אבל מה הוא יכול לעשות, אם הוא רואה, שהשגחתו יתברך מתלבש בו בתוך הדעת, ואז אין לו כבר ברירה בידו ללכת למעלה מהדעת, כיון שהכל מגולה אליו.

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שבזמן שהוא ראה איזה גילוי אור ושפע שמתגלה אליו, לא אמר על זה, שעכשיו הוא שבע רצון, שכבר הוא לא יצטרך ללכת למעלה מהדעת, כי זאת היא עבודה שאין הגוף מסכים לזה. כי הגוף נהנה יותר אם יש לו איזה סמיכה על מה לסמוך. היינו על איזה יסוד בנוי כל יגיעתו, וכל הבנינים שאדם עושה, הוא בנוי על יסוד של שכל, היינו שהשכל מחייבו, שכך הוא צריך לעשות. ומשום זה במקום שאין השכל יכול לומר, שכל מה שהוא עושה הוא בסדר, בטח שקשה לו ללכת בדרך זאת.

לכן במקום שיש לו איזו הזדמנות, שיכול להשיג מה שהוא בתוך השכל, תיכף הוא זורק את היסוד שלו של למעלה מהדעת, ותיכף מתחיל לעבוד על יסוד חדש, שהוא בנוי על השכל. וכבר יש לו תמיכה, על מה לסמוך את יגיעתו, וכבר לא צריך לעזרת ה'. מטעם, שלמעלה מהדעת קשה ללכת, לכן הוא צריך תמיד לעזרת ה', שיהיה לו כח ללכת למעלה מהדעת.

מה שאין כן עכשיו, שכבר השכל אומר לו, שיש לך עכשיו תמיכה של השכל ודעת, כבר אתה יכול ללכת לבד, בלי עזרת ה', קדימה, ולהשיג מה שיש להשיג, אז העצה שלו, שהוא אמר, עכשיו אני רואה, שדרך אמיתית היא ללכת דוקא למעלה מהדעת, כי דוקא על ידי זה שהלכתי למעלה מהדעת, שדרך זו מרוצה לה', לכן זכיתי עכשיו להתקרבות ה'. וראיה לזה היא, שעכשיו הוא מרגיש טעם בעבודת ה', הן בתורה והן בתפלה.

נמצא לפי זה, במה שזכה להתקרבות ה' ומרגיש עכשיו אהבת ה', אין הוא לוקח מזה יסוד לעבודה, היינו תמיכה לעבודת ה', מטעם שהשכל מחייב אותו שכדאי לקיים תורה ומצות, וכבר אינו צריך ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת. אלא הוא נזהר, שלא לפגום בבחינת אמונה, זאת אומרת, לקבל עכשיו את הדרך שבתוך הדעת ולזרוק את בחינת אמונה."

סדנה

יוצא כמה שהוא יותר מתקדם, הוא נעשה יותר קשה, כי צריך כל פעם לחדש את האמונה למעלה מהדעת, ואז האהבה והדעת שרוכש הם ממש נעשים לו כמכשול.

לכן כשאדם רוצה להמשיך הלאה, אז איך הוא מתגבר על האמונה למעלה מהדעת שרכש ועל האהבה שרכש, והולך קדימה למעלה מהדעת לקראת האהבה החדשה. השאלה איך זה לא מחליש אותו?

*

אם הייתי במצב כלשהו והייתה מתגלה לי עביות מסוימת, דחייה, חולשה, הפרעות, והייתי מתגבר עליהן, זה נקרא שאני מתגבר על הרצון לקבל שלי. כך עושים הרבה, ספורטאים, אנשים בעבודה, אנחנו עם הילדים. אנחנו מתגברים על הרצון לקבל שלנו כי חשיבות המטרה יותר חשובה לי מהמנוחה, אין ברירה, יש רצונות יותר גדולים, הכרחיים לעומת הרצונות שהם לא כל כך גדולים עכשיו.

אם אנחנו רוכשים כוח ללכת, אבל לא לפי החשבונות ברצון, אלא לפי חשבון שהוא מעל הרצון, נניח שקיבלתי איזו הארה שהבורא חשוב והוא נעשה חשוב אצלי נניח כמו מנהל בעבודה שלי, אז אני עושה בשבילו כל מיני עבודות מפני שהוא חשוב בעיניי. יש לי בזה חשבון אגואיסטי כרגיל. האם זה נקרא "גדלות ה'", או איך אנחנו יכולים להגדיר מה זה נקרא "גדלות ה'" האמיתית?

האם כשבורא גדול בעיניי ואני עובד להשפיע לו זה נקרא "גדלות ה'", או שזאת גדלות אגואיסטית כמו המנהל בעבודה או כמו התינוק שלי, ואני עושה, אני מחליף זה בזה, רק שעכשיו הבורא גדול. האם זה נקרא "גדלות ה'", ואם כך מהי "גדלות ה'" שאנחנו מדברים עליה?

*

מה נקרא "גדלות ה'", כי זאת סתם לא גדלות שאחד יותר גדול מהשני, פעם מנהל העבודה שלי יותר גדול, התינוק גדול, והבורא גדול. אם שמעתי נניח מכולם שהוא גדול ואני מוכן לעשות בשבילו הכול, האם זה נקרא "גדלות"?

זה יבוא, השאלות הן מאוד לא פשוטות, אלה שאלות שכבר שייכות להבחנות רוחניות ממש. טוב שאנחנו נוגעים בזה ורואים שאין לנו עדיין אחיזה בהם, זה כבר הבחנה.

השאלה עכשיו היא אחרת, נניח שאני הלכתי באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת עם איזה כוח שקיבלתי מלמעלה הלכתי נגד האגו שלי והשגתי את גילוי הבורא, מה לעשות הלאה, הרי עכשיו אני יודע שאם אני אלך בצורה כזאת אני זוכה, נכון או לא?

מה אני עושה הלאה, הרי סתמתי לעצמי את הדרך, למעלה מהדעת בשבילי כבר סגור עכשיו, זה אגואיסטי, מה עושים?

אלה שאלות יפות, דברו ביניכם, אתם יכולים להזמין את המאור המחזיר למוטב ולהבין, למצוא תשובה אני לא בטוח, אבל בכל זאת.

*

אולי זה מה שדווקא צריך להיות, כי מה שלמעלה מהדעת במדרגה הנוכחית זה דעת במדרגה יותר עליונה. זה ההבדל בין המדרגות. רק שאני עדיין לא יודע איך אני אפטר מהידיעה שעל ידי למעלה מהדעת אני מרוויח, כי זה הפך להיות בשבילי עביות. איך אני מתעלה מעל זה? זאת אומרת המסך שאני צריך לקבל עכשיו יהיה מסך מיוחד, ולמרות שאני השגתי על ידי למעלה מהדעת את הדעת והגילוי והכול, זה לא מפריע לי עכשיו במאומה להתחיל שוב בעבודה למעלה מהדעת בדרגה אחרת, בערכים מהדרגה הבאה שאי אפשר להשוות אותם לגמרי עם מה שהיה קודם, זה כמו דומם, צומח, חי, מדבר.

אנחנו נמשיך לקרוא, עוד נחזור לזה.

קריין: אנחנו קוראים בעמוד 170 טור א' פיסקה שנייה "כי אמונה".

"כי אמונה נקראת "מלכות". ואז נקרא שהוא ביזה ופגם בבחינת אמונה. כי עכשיו רואים, כי מלכתחילה, שלא היתה לו ברירה, לכן לקח בחינת האמונה, אחרת לא היה לקח אותה. ובו בעת שהוא רואה, שהוא יכול להפטר ממנה, תיכף הוא מבזה אותה, וזורק אותה, ומקבל במקומה את בחינת הידיעה. ועל זה נאמר "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". וכמו כן כתוב "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה".

ולפי זה נוכל להבין מה ששאלנו, מאחר שכבר זכה לבחינת מלכות, היא בחינת יראה מחמת אהבה. ושאלנו, אם כבר יש לו אהבה, מה שייך לומר אז יראה. ומהי בחינת יראה שייך לומר בזמן שכבר זכה לבחינת אהבה.

ולפי פירוש של אאמו"ר זצ"ל, שפירש בענין רועי מקנה אברהם, נוכל להבין בפשטות. כי אמר, ש"רועי מקנה אברהם" פירושו, שאברהם היה רועה את בחינת האמונה. "מקנה" הוא מלשון "קנין", היינו שכל הקנינים שזכה היו מרעה את האמונה שלו. היינו שאמר, עכשיו אני רואה שדרך האמונה היא דרך אמיתית, משום זכיתי להתקרבות ה', לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק בדרך אמונה למעלה מהדעת.

מה שאין כן רועי מקנה לוט. היו קנינים שלו מה שרכש ולקח אותם לבחינת לוט. "לוט" מכנה הזה"ק בשם "ארץ דאתלטיא", היינו שאין מקום ברכה, שנקרא "שדה, אשר ברכו ה'", אלא מקום קללה, שהוא בחינת בתוך הדעת, שנקרא, מה שהשכל מחייב אותו הוא עושה. אבל כשהתחיל ללכת בדרך ה', הוא התחיל גם כן באמונה למעלה מהדעת. אלא הוא היה תמיד מצפה, מתי אני יכול להפטר מעבודה זו שלמעלה מהדעת.

כי תמיד הגוף דורש ממנו איזה בסיס, על מה הוא מבסס את כל היגיעה שלו בתורה ומצות. היות שבזמן שהעבודה בנויה על השכל, והשכל נותן לו להבין את הכדאיות של העבודה, אז הגוף עובד ביגיעה גדולה ובהתמדה רבה, כי לפי שהשכל מחייב אותו."

מה נקרא "קללה" ומה נקרא "ברכה" בעבודה שלנו?

מה זה נקרא שאדם נמצא ב"בחינת לוט" או ב"בחינת אברהם"?

*

האם לוט עובד באמונה למעלה מהדעת?

לוט שנמצא באדם ואברהם שנמצא באדם, האם עבודת לוט זה שאדם עובד באמונה למעלה מהדעת או לא, ואם כן, מה ההבדל בינו לבין אברהם שגם עובד בלמעלה מהדעת?

*

נקרא שוב

"ולפי פירוש של אאמו"ר זצ"ל, שפירש בענין רועי מקנה אברהם, נוכל להבין בפשטות. כי אמר, ש"רועי מקנה אברהם" פירושו, שאברהם היה רועה את בחינת האמונה. "מקנה" הוא מלשון "קנין", היינו שכל הקנינים שזכה היו מרעה את האמונה שלו." כי רוצה כול הזמן לגדל את זה. מה זה "רועה"? אדם שדואג שיהיו לו פירות מהעבודה שלו. רק אמונה הוא רצה, חוץ מהשכר הזה, שום דבר. "היינו שאמר, עכשיו אני רואה שדרך האמונה היא דרך אמיתית, משום זכיתי להתקרבות ה', לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק בדרך אמונה למעלה מהדעת."

זאת השאלה, כי מה הוא אומר "משום זכיתי להתקרבות ה', לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק בדרך אמונה למעלה מהדעת." זאת אומרת יש לו איזו הוכחה. עוד נדבר על כך, רק שימו לב.

"מה שאין כן רועי מקנה לוט. היו קנינים שלו מה שרכש ולקח אותם לבחינת לוט. "לוט" מכנה הזה"ק בשם "ארץ דאתלטיא", היינו שאין מקום ברכה," ארץ זה רצון, ואתלטיא זה קללה, רצון שמתגלה בו קללה במקום ברכה. "שנקרא "שדה, אשר ברכו ה'", אלא מקום קללה, שהוא בחינת בתוך הדעת, שנקרא, מה שהשכל מחייב אותו הוא עושה. אבל כשהתחיל ללכת בדרך ה', הוא התחיל גם כן באמונה למעלה מהדעת. אלא הוא היה תמיד מצפה, מתי אני יכול להפטר מעבודה זו שלמעלה מהדעת.

כי תמיד הגוף דורש ממנו איזה בסיס, על מה הוא מבסס את כל היגיעה שלו בתורה ומצות. היות שבזמן שהעבודה בנויה על השכל, והשכל נותן לו להבין את הכדאיות של העבודה, אז הגוף עובד ביגיעה גדולה ובהתמדה רבה, כי לפי שהשכל מחייב אותו.

כדוגמת אדם, שהלך לישון בשעה 12:00 בלילה. והוא עייף מאוד, ויש לו חום, שאסור לו לרדת מהמיטה, כי קבל פתאום צמרמורת. ובחדרים הסמוכים לחדרו פרצה שרפה. ובאו ואמרו לו, שתרד מהמיטה מהר מאוד, כי עוד מעט לא יוכל לצאת מהבית ויכול להישרף. אז השכל מחייב אותו במאה אחוז בלי שום ספיקות, שאם הוא יסתכל על מצבו, איך שלא נח לו לרדת מהמיטה מכמה סיבות, אז הוא יכול להישרף. ובטח שהוא קופץ מהמיטה בלי שום ויכוחים, מטעם שהבסיס, שעליו הוא צריך לעשות יגיעה, השכל, המחייב את הכדאיות שלו. לכן בטח שיעשה הכל בלי שום ספק.

נמצא, במקום שהשכל מחייב את היגיעה, אז לא מסתכלים על ערך היגיעה, אלא מסתכלים על הכדאיות, היינו מה שהוא יכול להשיג על ידי היגיעה. אבל בזמן שעובדים על בסיס שלמעלה מהדעת, אז הוא תמיד תחת לחץ הגוף, ששואל אותו, במה אתה בטוח שאתה הולך על דרך הנכונה, האם באמת כדאי לתת את היגיעה שאתה נותן עבור השגת המטרה, האם זה באמת בר בצוע, שתוכל להשיג את המטרה, מה שאתה מבקש.

אי לזאת, יש לו תמיד עליות וירידות, שפעם מתגבר השכל ופעם מתגבר הלמעלה מהדעת. ותמיד הוא חושב, מתי יבוא הזמן, שאני אוכל לקבוע את העבודה שלי בתוך הדעת, שאז יהיה לי בסיס חזק, כיון שאני יוכל לבנות הכל על פי שכל. ובטח אז לא תהינה לי שום ירידות בעבודת ה', כדרך כל הדברים הבנויים על השכל הבריא. אבל הוא לא יודע, שמזה שהוא מקוה להשיג, לא ישיג ברכה אלא קללה, כי בתוך הדעת הוא מקום אחיזה לס"א כנ"ל, שהקב"ה בחר, שאלו שרוצים להגיע לידי דביקות ה', דוקא בלמעלה מהדעת זוהי הדרך האמיתית להשיג התקרבות ה'.

וזוהי מדרגת לוט, ארעא דאיתלטיא, ארץ ששורה בה קללה ולא ברכה. וזה נקרא "רועי מקנה לוט", שתמיד היה מחפש קנינים לבחינת תוך הדעת, הנקרא בחינת "לוט", היינו קללה. וזהו מה שכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט"," בתוך האדם.

תסבירו בבקשה, מה זה שאדם מרגיש בתוכו את המריבה הזאת?

*

קריין: עמוד 171, טור א', פסקה שנייה, שורה "וזהו מה שכתוב".

"וזהו מה שכתוב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", שפירושו, שהריב היה, שכל אחד אמר, שהצדק אתו.

כי אלה שהיו בבחינת רועי מקנה לוט, היו אומרים, אם אנחנו נוכל לבנות הבסיס שלנו על השכל, המכונה תוך הדעת, לא יהיו לנו עליות וירידות. כי תמיד אנחנו נהיה במצב עליה. כי במקום שהשכל מחייב לעשות את המעשים, אין מי שיפריע להם. אם כן בזמן שאין לנו ברירה, אז אנו מוכרחים ללכת בלמעלה מהדעת. אבל בו בזמן שיש לנו הזדמנות לבחור ללכת בתוך הדעת, אז להיפך, אנו צריכים לומר, שיש מזה נחת למעלה, בזה שמהיום והלאה לא יהיו לנו ירידות בעבודה. אם כן, בטח שהדרך שלנו היא יותר נכונה."

אם אני רוצה להשפיע נחת רוח ללא הפסקה בצורה קבועה לבורא, אז וודאי שבתוך הדעת זה בטוח טוב, ונותנים לי את ההזדמנות הזאת ללכת בתוך הדעת יפה ובטוב. וגם למעלה מהדעת כשאני הולך, אני רוכש יותר בתוך הדעת וכך מתקדם. למה זה לא טוב?

"אבל רועי מקנה אברם, אלו אנשים שהבסיס שלהם היה דוקא על אמונה למעלה מהדעת, שאמרו, אם הקב"ה היה רוצה, שאנו נעבוד על בסיס של השכל, לא היה מלכתחילה מתנהג עמנו בבחינת הסתרה. אלא שבטח זאת היא הדרך המוצלחת ביותר. ולכן אין לנו לחפש הזדמנויות להפטר מן האמונה למעלה מהדעת. אלא אם מקבלים איזה שכל והתקרבות לה', לא ניקח זה בתור בסיס לזרוק את האמונה, אלא לומר, עכשיו אני רואה, שזאת היא הדרך האמיתית, כי על ידי זה זכיתי להתקרבות." אז איך נכנס לתוך הדעת? אז אני כבר נמצא בהוכחות, לא באמונה. "לכן הוא צריך להתגבר ולקבל על עצמו, שמהיום והלאה לא יחפש שום הזדמנות להפטר מהאמונה, אלא להפך, אלא להתחזק באמונה למעלה מהדעת."

זאת אומרת, שבכל פעם שהוא הולך ומשיג באמונה למעלה מהדעת תוצאה, היא נכנסת בתוך דעתו והוא חייב להתגבר על זה.

"ובזה נבין מאמר הזה"ק, שלאחר שזכה לבחינת מלכות עצמה, שהיא בחינת אהבה, שזו היא יראה מחמת אהבה. ושאלנו, מה שייך יראה, אם כבר יש שם בחינת אהבה. ועוד, מהי בחינת יראה."

איך יכול להיות, שאחרי אהבה דווקא תבוא היראה? יראה כדי להגיע לאהבה אני מבין, שאני נמצא בחרדה, בפחד, אולי לא תהיה לי אהבת ה', אולי אני לא אוכל לעשות נחת רוח לו וכולי. אבל אחרי שהגעתי לאהבה ואנחנו נמצאים ממש באהבה גלויה, איפה יש כאן מקום לפחד? הפחד כאילו מצביע על זה שאני לא כל כך אוהב, שיש כאן עוד איזה חיסרון בכלים.

באיזה כלים אני מפחד אם בכל הכלים שורה אהבה?

"ולפי הנ"ל יוצא, לאחר שזכה לבחינת אהבה, אם כן אין לך דבר יותר גדול שיחייב את העבודה, כי זה הוא בסיס שבתוך הדעת. כי עכשיו השכל מחייב לו את העבודה. כי מדרך העולם הוא, כי מי שאוהבים, הרי רוצים לשמש לו. אם כן, כבר אין מקום לאמונה. כי מה שייך אז לומר "למעלה מהדעת".

ולכן הוא מתיירא, אולי הוא יפגום עכשיו בבחינת האמונה, כי עכשיו הגוף יותר נהנה מהעבודה, כי יש לו בסיס של תוך הדעת. ואם הוא יפגום באמונה, נמצא "שאגלאי מילתא למפרע", שהאמונה למעלה מהדעת שהיתה לו, היתה בבחינת הכרח, היינו לא בדרך כבוד, אלא היה מצפה כל הזמן, מתי אני אוכל להפטר ממנה, ואני אוכל לעבוד עם בחינת ידיעה ולא עם בחינת אמונה.

ואז כיון שפוגם בבחינת אמונה, תיכף נופל ממדרגתו, ותיכף הוא מתרחק מה', כיון שבחינת ידיעה היא בחינת קבלה. ידוע, שבחינת קבלה, שהיא בחינת אהבה עצמית, מובנת לנו בשני אופנים:

א. במוחא.

ב. בליבא.

נמצא שבזמן שכבר זכה לבחינת אהבה, אהבה בעצמה גורמת לו יראה, שהוא מפחד, שלא יהא נמשך לבחינת ידיעה. לכן הוא צריך אז לשמירה גדולה, שלא יפול להרצון לקבל. אז מובן לנו, שאהבה בעצמה היא הגורמת היראה. ועכשיו כבר אנו יודעים מה היא היראה, שאהבה גורמת, היינו שהוא מפחד שלא יפול על ידי אהבה זו לידי אהבה עצמית.

ועם זה נוכל להבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל כלל גדול, שהגם שמקובל שעל החטא בא עונש, אבל בפנימיות הוא מובן אחר לגמרי, שזה קשה קצת להבין. ואמר, שאנו צריכים לדעת, שהחטא הוא העונש, והעונש הוא כבר תיקון.

ועל זה יש לשאול, אם החטא הוא העונש, אם כן מה הוא החטא. ובהנ"ל נוכל לפרש, כי החטא היה דוקא בזמן העליה, שדוקא בזמן שזכה לבחינת האהבה, היה לו אז רצון לקבל את בחינת האהבה לבסיס, וזרק את האמונה, כדעת רועי מקנה לוט, כנ"ל.

ואז קבל בחינת ירידה, ונפל שוב לאהבה עצמית, שמזה נמשכים כל מיני חטאים. נמצא, שהוא נכשל דוקא בזמן העליה, שהוא היה חושב, אדרבה, שעל ידי זה שהוא יקבל את בחינת האהבה לבסיס ותמיכה על מה לתת יגיעה. וחשב, שעל ידי זה כבר לא תהינה לו ירידות. כי במקום שהשכל מחייב, זוהי דרך בריאה ולא יפול לעולם. וזהו ממש היה החטא. וזה נקרא "כל המוסיף הוא גורע". נמצא, מה שנפל לאהבה עצמית, זהו העונש על מה שפגם בבחינת אמונה. והעונש שהוא מקבל, זהו תיקון, שיחזור לעלות בדרגת הדרך הישרה."

שאלה פשוטה, האם אפשר לעלות, להמשיך הלאה לעלות בלי ליפול? ואם כן, איך? [תענו] בשמחה ובביטחון, מתוך הערבות.

*

איך אנחנו יכולים להחליף את היחס שלנו לזה, שאנחנו עכשיו מרגישים מצבים של עליות וירידות, כך אנחנו קוראים להם, ושאנחנו נחליף את ההגדרות שלהם להפוכות. שאיפה שהשכר זה העונש, ואיפה שהעונש זה השכר, והירידות והניתוק זה לאו דווקא העונש. אולי זה השכר? [כי] איך אדם יכול להשיג משהו אם לא מתגלה בו רצון חדש, עביות חדשה? אז אנחנו מקבלים את העביות החדשה וזה ממש עבודת הבורא, כמו שכתוב, "בראתי יצר רע."

איך אנחנו משנים את היחס שלנו למצבים בצורה כזאת, שממש שמחים ללכת בחושך. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי." איך עושים את זה?

*

מה זה בכל זאת למעלה מהדעת ובתוך הדעת? איך אני מגדיר שזה למעלה מהדעת וזה בתוך הדעת?

*

באיזה מקום מבדילים "למעלה מהדעת" ו"בתוך הדעת"? עליות, ירידות, באמצע, בירורים כלפי עצמי, קבוצה, בורא. איפה החלוקה הזאת ל"אברהם" ו"לוט" בתוך האדם?

*

איך אצלנו מתחלף שכר ועונש, תיקון וקלקול, גילוי והסתר? איך מתחלף אצלנו בזמן ההתפתחות הרוחנית שלנו זה לזה?

*

השאלה היא לא מה זה שכר ומה זה עונש. השאלה היא, איך אנחנו בזמן העבודה שלנו, מחליפים שכר ועונש, עונש ושכר, גילוי והסתר, עבודה ושכר נגיד וכולי. איך כול זה מתחלף, כל המושגים?

*

מה הוא מסביר לנו כאן על חטא ועונש, אז חטא זה שכר או חטא זה העונש?

תלמיד: חטא זה השכר.

תלמיד: חטא זה התיקון.

העונש זה התיקון? ומהו החטא?

תלמיד: חטא זה השכר.

תקראו שוב.

"ועם זה נוכל להבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל כלל גדול, שהגם שמקובל שעל החטא בא עונש, אבל בפנימיות הוא מובן אחר לגמרי, שזה קשה קצת להבין." קצת קשה. "ואמר, שאנו צריכים לדעת, שהחטא הוא העונש, והעונש הוא כבר תיקון." לא הבנתי, אם החטא זה העונש והעונש תיקון, אז חטא זה תיקון. נכון או לא?

"ועל זה יש לשאול, אם החטא הוא העונש, אם כן מה הוא החטא. ובהנ"ל נוכל לפרש, כי החטא היה דוקא בזמן העליה, שדוקא בזמן שזכה לבחינת האהבה, היה לו אז רצון לקבל את בחינת האהבה לבסיס, וזרק את האמונה, כדעת רועי מקנה לוט, כנ"ל.

ואז קבל בחינת ירידה, ונפל שוב לאהבה עצמית, שמזה נמשכים כל מיני חטאים. נמצא, שהוא נכשל דוקא בזמן העליה, שהוא היה חושב, אדרבה, שעל ידי זה שהוא יקבל את בחינת האהבה לבסיס ותמיכה על מה לתת יגיעה. וחשב, שעל ידי זה כבר לא תהינה לו ירידות. כי במקום שהשכל מחייב, זוהי דרך בריאה ולא יפול לעולם. וזהו ממש היה החטא."

אבל למה, הוא לא רצה ליפול, הוא רצה ללכת הלאה וכל הזמן להיות בעלייה, בעלייה שהוא הולך ומשפיע יותר ויותר. אז מה הבעיה, למה זה נקרא שהוא חוטא? "וזה נקרא "כל המוסיף הוא גורע." המוסיף דווקא בדברים טובים כאלה גורע? לא מובן. "נמצא, מה שנפל לאהבה עצמית, זהו העונש על מה שפגם בבחינת אמונה. והעונש שהוא מקבל, זהו תיקון, שיחזור לעלות בדרגות הדרך הישרה.."

מה זה נקרא, "כל המוסיף גורע"?

(סוף השיעור)