שיעור הקבלה היומי4 ינו׳ 2026(בוקר)
רב"ש. מהו שהצדיק סובל רעות. 9 (1988) (מוקלט מתאריך 01.03.2002)
4 ינו׳ 2026
שיעור בוקר 04.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 01.03.2002
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/lLBUoGNQ?activeTab=downloads&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 615,
"מהו, שהצדיק סובל רעות"
אנחנו קראנו מאמר "מהו, שהצדיק סובל רעות". מה זאת אומרת שהצדיק סובל הרבה רעות, ואם הוא לא צדיק, הוא לא סובל? אנחנו רואים את העולם מלא סבל וצרות. הייסורים מתגלים לאדם רק במידה שהוא יכול לתקן אותם. "ייסורים" זה הרגשה מחסרון האור בכלים שעומדים לתיקון. לכל אחד מאיתנו יש "נשמה". אנחנו מרגישים מהנשמה, מהכלי הגדול, האינסופי שיש לכל אחד, את השכבה העליונה שהיא דקה מאוד, רק מה שאנחנו מסוגלים לתקן עם המוח, הלב, וכוחות הנפש שלנו. לא מגלים לנו יותר. אם היינו מרגישים יותר, היינו פשוט בחוסר אונים ובייאוש ובכלל לא היינו יכולים להחזיק את עצמנו.
לכן התיקון הוא מהקל אל הכבד והדרגתי. בכל פעם שאני מרגיש ייסורים, בחוסר אור רק באותה שכבה דקה של הרצונות שמתגלים, ההרגשה מה חסר לי, איפה אני צריך לתקן את עצמי - שם הרגשת הייסורים.
אם היו מגלים לי את כל הנשמה שלי אז הייתי רואה את מלכות דאין סוף ריקנית, לא הייתי יכול לסבול את המצב הזה. מי שרוצה להתקדם, במידה שהוא לומד וצובר כוחות, הוא יכול לקבל אותם מהחברה, מהקבוצה, מהלימוד, במידה הזאת מגלים לו עוד ועוד את הרצונות שלו, את השכבות היותר ויותר עבות, היותר גרועות ונמוכות בתוך הרצון שלו, בתוך הנשמה שלו.
זה נקרא ש"הצדיק סובל רעות". מי שרוצה להיות צדיק, להגיע למדרגה שהוא מצדיק את הבורא, ולהצדיק, זה אפשרי רק במידה שהוא מבין, משתווה, מגלה את הבורא ונעשה כמוהו. במקום הבורא הוא יכול להשתתף בהנהגה והשגחה, במקום הבורא עושה את כל המעשים בהפעלת המציאות. אדם כזה, כדי להתקדם שולחים לו בכוונה גילויים של רצונות שהוא עדיין צריך לתקן. ההרגשה של הרצונות הלא מתוקנים מורגשת אצלנו כייסורים. זה בעצם המאמר.
אבל לאחר שאדם מרגיש את הייסורים ומתחיל לעבוד על הסיבה, למה יש לו ייסורים "מה הטעם בחיינו" ומגלה שהם נשלחים לו מלמעלה, הוא גם מגלה שהכלי לתקן את הייסורים זה הצורך להתקרב לבורא. כל עוד אדם לא מגלה שהוא לא מסוגל בעצמו לעשות שום דבר עם עצמו, זה לא נקרא שהוא גומר את העבודה. כתוב "לא עליך המלאכה לגמור", האדם בעצמו לא יכול לעשות תיקון.
את התיקון עושה האור מלמעלה. בא האור ומתקן את הכלים, כך אנחנו לומדים מכל המבנה שאנחנו לומדים ב"פתיחה", ב"תלמוד עשר הספירות", האורות מנענעים את הכלים, האורות מתקנים את הכלים, האורות מספקים לכלים מסכים.
אין לנו אורות, יש לנו רק יכולת לדרוש שהאורות יבואו ויתקנו אותנו. לא סתם שיבוא התיקון, אלא איזה סוג תיקון, ואיזה סוג אור, לְמה אני רוצה להגיע, מה אני צריך להיות? זה מה שאני צריך לגלות.
אני לא יכול כמו תינוק, לצעוק שרע לי. התינוק צועק ואף אחד לא יודע מה כואב לו, הבטן, הראש, היד? כאלה הן הצעקות שלנו היום. הצעקה שמביאה אור שמתקן את הכלי וממלא אותו, צריכה להיות צעקה מבוררת, מה בדיוק חסר לי, באיזו צורה אני רוצה להיות כדי שזה ייקרא "בריא ומתוקן"?. על ידי מה זה צריך לבוא אליי, מה אני אעשה כדי שאהיה בכוחות "בריא, ושלם, ומתוקן"?
את כל הדברים האלה אני צריך לברר ושתהיה לי דרישה נכונה למצב העתידי, שהמצב המתוקן, העתידי הטוב, יהיה במאה אחוז כבר מצויר אצלי ושאצפה למצב הנכון הזה, זה נקרא שיש לי כלי לתיקון, צעקה, העלאת מ"ן בהחלט, אז העליון בא ומתקן וממלא אותי. התיקון הוא על הבורא אבל הדרישה לתיקון שתהיה מדויקת במאה אחוז עם כל הפרטים, היא על הנברא.
איך אני יכול לדעת איזו דמות תהיה לי בזמן שאני אהיה מתוקן, כשאהיה כבר במדרגה אחרת, במצב אחר, אם אני נמצא עכשיו בסבל, בחולי, בכל הדברים השליליים? גם את הכלי לתיקון וגם את החיסרון לתיקון - עושה האור. אבל זה לא האור שממלא אותי ולא האור שמתקן אותי, אלא רק האור שמגלה לי את החסרונות שלי. כלומר כדי לראות את השלילה, את החושך, אני גם צריך אור, והאור הזה בא על ידי הלימוד, על ידי העבודה.
כל השינויים שאנחנו מצפים להם, גם השליליים כביכול, יתנו לנו דברים בהרגשה. ככל שאני לומד, אני מגלה עוד ועוד משקעים, דברים באופי שלי, ברצון שלי, ובכוונות שלי, דברים יותר רעים בכל הצירופים והיחסים שלהם, כלפי החברה, הבורא, והחברים, בכל זה כביכול האור מגלה את החושך, ואני צריך לדרוש את זה. זה השלב הראשון.
בשלב השני כשאני כבר רואה מתוך הדמות השלילית שהתגלתה אצלי כל צרכה, מה כביכול צריכה להיות הדמות החיובית כנגד זה, והרצון לדמות החיובית וההשתוקקות אליו, זה כבר "העלאת מ"ן".
מה היא הדמות החיובית הזאת? באיזו מידה וצורה אני יכול להיות דומה לבורא. "דמות" זה בעצם מידת ההתאמה לבורא. אדם כבר מבקש כוחות דלהשפיע, אנחנו אומרים שמבקש אותם, זה נקרא שיש לו העלאת מ"ן ואז מקבל מלמעלה תיקון ומילוי.
כל השינויים באים מלמעלה, אפילו אלו שמביאים לנו כביכול הרגשות רעות. איך אני יודע בדיוק לאיזה דבר אני צריך להשתוקק בכל רגע, שיתגלה בכלי וימלא אותי, ויקרב אותי או הפוך, שיראה עד כמה אני מרוחק ממנו? הכיוון צריך להיות בכל זאת אחד - כלפי הבורא. אם בהשתוקקותו של האדם כלפי הבורא מתגלה לו הפוך, עד כמה הוא מרוחק, אז אותו אור שפועל עכשיו לעת עתה מברר באדם "כלים ריקניים". אחר כך אותו אור שפועל ייתן לאדם בכלים הריקניים האלה כוחות להתקרב.
האור שיוצא מהבורא פועל ואין לו שם, הוא מופשט ופשוט, הוא בונה את הכלי כמו דרך ד' בחינות ומגיע לחסרונות. אחר כך החסרונות נותנים להם הרגשה של 'בעל הבית' ודרכה הרגשת הבושה, וממנה צורך להשלים את ההרגשה הזאת, הצורך לתיקון, לכיסוי של הבושה. ובכל פעם אותו אור שהבורא שולח לאדם, הוא בונה בו צורות מנוגדות ומשונות.
כשהוא בא, נראה לנו כביכול שהמצבים שלנו באים מכל מיני מקומות שונים, עד כדי כך שיש בורא טוב ובורא רע. יש לנו דוגמאות מהיוונים שחשבו שיש הרבה "כוחות אלוהיים" בטבע, לכל דבר שיש באדם יש כוח אחר, מלאך אחר, כי איך יכול להיות שמכוח אחד, ממקור אחד, יוצאות כל כך הרבה פעולות משונות, מנוגדות, סותרות, ומבטלות זו את זו?
בסופו של דבר האור האחד פועל, רק הכלי שבכל פעם צריך להגיע לתיקון ולשלמות, צריך לעבור שלבים מנוגדים, הכרת הרע, כוחות הטוב, מחושך לאור, שוב לחושך, ושוב לאור. לכן נראה בכלי שכביכול משהו פועל בצורה משונה.
מצד האור אין שום דבר משונה, מצד האור אנחנו נמצאים גם במצב הרע וגם במצב הטוב תמיד באותו מצב, במצב של גמר התיקון, אלא כלפי הכלי הדברים האלה מתבהרים בכל פעם לפי הדרגה של האדם.
תלמיד: אם בשכל יש ידיעה לאן צריך ללכת, אבל בגלל האופי לא נותן, אין כוח לשנות, מה לעשות עם הקונפליקטים שמתגלים באופי?
מה האדם צריך לעשות כשמתגלים לו כל מיני רצונות, מחשבות, סטיות והוא מבולבל, פעם נראה לו כך ופעם אחרת, פעם שמח, פעם דפוק, עצוב, מבולבל שלא יודע בכלל איפה הוא חי, כמו משוגע, ממש מאבד את הצפון, חי כמה ימים, שבוע, שבועיים, כמו רובוט, בובה.
כשאנחנו הולכים בדרך לתיקון הנשמה, אנחנו עוברים מצבים מאוד מאוד מוזרים ומשונים, כי אנחנו בעצם רוכשים טבע שני, טבע עליון. בדרך לרכוש את הטבע הזה, אתה צריך להכניס בתוך עצמך עוד יצור מהעולם ההוא.
זה לא עב"ם שמגיע מכוכב שדומה לנו במשהו רק בצורה מוזרה, אלא אנחנו לגמרי לא יכולים לתאר זאת לעצמנו. לדוגמה, אם תתן לבמאי לעשות סרט על העולם הבא, איך הנשמה מתלבשת בגוף, הוא יעשה לך משהו שדומה לעולם שלנו.
אבל למה אנחנו לא מרגישים את העולם ההוא? בגלל שהוא לגמרי הפוך. וגם את ההפכיות הזאת אנחנו לא מרגישים. מה זה הפוך? במקום אדום צבע אחר, במקום לבן שחור? מה זה "ההפך" הזה? אנחנו לא מרגישים הפכיות.
לכן להכניס לתוך עצמי עוד אילו תכונות שהן מעולם שלגמרי אין לי קשר אליו, זו בעיה גדולה מאוד. התהליך הוא מאוד איטי, אדם מתחיל לקבל הרגשות של עבר הווה עתיד, כל מה שמבין בעולם, כמו שקולט אותו, וצריך לקבל את כל הדברים האלה ועוד משהו, בדיוק כמו זה אבל מהעולם ההוא, וזה ייקרא "נשמה". זו לידה מאוד קשה והיא גם נקראת "לידת הנשמה", זה תהליך מאוד מאוד מסובך.
לכן אתה שואל, איך אדם צריך להתמודד עם מצבים משונים ומוזרים שהוא עובר? העצה היא פשוטה, כתוב כך, "הרבה מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"1, אף פעם אין לנו בתוכנו תשובה. אם רוצים להתקדם צעד נכון מעכשיו ולא בעוד עשר שעות, או עשר שנים, למצוא פתרון נכון עכשיו, אז אני צריך להיזכר שקיים בורא, שההתקרבות חייבת להיות רק לכיוון שלו, לא יכול להיות לכיוון אחר. ולהצמיד את עצמי אליו ככל שאני מסוגל במחשבה ובמעשה, ולמשוך את עצמי אליו. זה יהיה בכל מקום הפתרון הנכון.
רב''ש כותב ב"פרי חכם אגרות", ב"דרכים דאורייתא", שמדרגות התורה, כל המעשים שהאדם עושה בדרך אל הקדוש ברוך הוא, הם המטרה שלו - חד הוא, וכשאתה מחזיק את זה כאחד, זה בעצם הפתרון הנכון לעשות כל צעד ושעל.
תלמיד: ואם אדם יודע את הכיוון ואין לו כוח לעשות את זה?
זה דבר שמגיע בשלבים הראשונים. בדרך כלל אדם שמתחיל ללמוד הוא מלא כוחות, ממורמר קצת מ"מה הטעם בחיינו", ואז מגיע לכאן. ואחר כך הוא רואה שיש כאן מה לרכוש, סוף סוף מצא, אז מתחיל בכל הכוח להיכנס לתוך הלימוד, לשמוע ולספוג ככל האפשר. רואים עליו, הוא בוער.
אחרי כן יש תקופה שנופל. כלומר מרגיש חוסר כוחות, ייאוש משהו לא מסתדר, אין טעם. כל כך רצה לגלות מה הטעם בחיינו ורואה שאין טעם בחיינו. זה מפני שהתורה מתשת כוחו של אדם. חשבת שאתה יכול להשיג משהו בכוחות עצמך ובאמת פעלת, אבל בכוחות עצמך - ברצון שהיה לך קודם. אבל הרצון שהיה לך קודם, מאיפה השגת אותו? לאט לאט התלבש בך מלמעלה רצון לבורא שהוא שלח לך אותו, ואתה על ידי הרצון הזה הגבת והתחלת ללמוד, ועכשיו הרצון אזל, מימשת אותו.
לדוגמה, נניח שהיה לך טנק מלא דלק ברכב, הדלק נגמר, הרכב נעצר. מה לעשות הלאה, איפה למצוא תחנת דלק? עכשיו אומרים לך, "תחנת הדלק, תמצא בעצמך". אם כל הזמן תקבל כוח, רצון להתקדם לבורא מלמעלה, לא אתה תתקדם, זה הוא יתקדם. אז איך למצוא כוח להתקדם?
בעל הסולם מספר לנו שיש שני כוחות להתקדמות, "ייסורים" - אם יהיה לי רע, אני ארוץ לחפש, והבורא תמיד עושה סביב האדם המון הזדמנויות לעקוץ אותו. אם אדם מפרש נכון את הייסורים, הוא רואה שכל הייסורים הם הרגשה ברצונות, בכוונות שכרגע הוא צריך לתקן. השכבה העליונה הזאת של הרצונות מתגלה על ידי הייסורים.
אבל אנחנו לא כל כך חכמים בהתחלת הדרך, אנחנו לא רואים בדיוק קשר בין מה שרע לי, לאילו רצונות בדיוק אני צריך לתקן, על ידי מה ואיך. כשאדם מתקדם הלאה, הוא רואה ומרגיש למשל שמתחיל לשנוא את החברים, מתחיל לשנוא את המורה, לא אוהב את הבורא, לא אכפת לו מהלימוד. הוא מתחיל לראות בצורה נקודתית ברורה מאוד, איפה החסרונות שלו. אבל בשלבים הראשונים הוא רק רואה שסתם רע לו.
או שהוא יחכה ומהשמיים יקדמו אותו על ידי הייסורים, או שלאט לאט במשך הרבה זמן, אם הוא לא יעשה מאמצים נוספים, הוא יגיע ללמוד, לשמוע פה ושם, יהיה בתוך הקבוצה הגדולה שלומדת ויש לה כבר כוחות וניסיון, והליכה קדימה, ייכנס ויתכלל בתוכה, ואפילו אם לא ישתתף, יקבל מהם בכל זאת התרוממות ולהמשיך.
הוא יכול לקצר את הדרך ולא לחכות לייסורים שידחפו אותו קדימה, אם הוא ירצה לקבל מהקבוצה התרוממות רוחניות, שהמטרה תיראה לו גדולה, חשובה, ובאמת זה יאיר לו כך ש"אני רוצה את זה". בזה אפשר להתפעל מהסביבה. לכן בעל הסולם כותב במאמר "בחירה חופשית", שסביבה היא הגורם היחידי שיכול לקדם את האדם מעבר לדרך ייסורים. יש איזה מנוע במציאות שמקדם את כל המציאות, את כל האנושות למטרה. אבל במשך אלפי שנים, אלפי גלגולים, לאט לאט על ידי ייסורים, מדור לדור הנשמות כך מיתקנות. בכל דור יורדות נשמות, עוברות כאן שפשוף והולכות, ושוב יורדות להתלבש בגופים ושוב סובלות.
לקצר את הדרך אפשר רק על ידי סביבה. לחפש כל פעם סביבה כזאת, אפילו סביבה כשאתה בא לכאן, לחפש איפה אני יכול לשמוע יותר על המטרה, ממי אני יכול יותר להתפעל. על ידי זה שאני אספוג ממנו את הרצונות שלו, שיעשו לי שטיפת מוח, על ידי זה אני אמשך קדימה, זה העיקרון. הדברים מאוד פשוטים, הביצוע לא כל כך. אבל העיקרון הוא מאוד פשוט, אור וכלי, ואיך נכון להשתמש באור ובכלי בכל פעם.
תלמיד: אמרנו שהאור מתקן את הכלי, איך בדיוק מתבצע התיקון?
איך האור מתקן את הכלי? אנחנו לומדים את זה מד' מבחינות דאור ישר. אור יוצא מעצמותו ויש בו רק נקודה שחורה יש מאין, בזה הוא מתחיל לבנות חיסרון, בחינה א'. אחר כך האור פועל בתוך החיסרון הזה, ממלא את בחינה א'. אחר כך הוא מתחיל לתת לבחינה א' המלאה להרגיש שיש בתוכה כתר, בחינת שורש, שברא אותה וממלא אותה. מזה בחינה א' רוצה להיות כמו בחינת שורש, הרצון לקבל בתוך בחינה א' רוצה להיות כמו המשפיע, כמו בחינת שורש. מתוך זה הוא הופך להיות בחינה ב'.
כשהפך להיות בחינה ב', האור ממשיך לפעול בבחינה ב' מבחינת שורש. בחינת שורש רוצה למלאות את הרצון, להיטיב לו, ולבחינה ב' אין למי להיטיב, היא רוצה בעצמה להיטיב, זה לא נגמר. אז הוא דוחף את בחינה ב', נותן לה להבין שמטרת הבריאה היא לקבל, ובחינה ב' מרגישה חיסרון נוסף, יש כלי נוסף, רצון נוסף לבחינה ב', לקבל, מפני שבחינת שורש רוצה שהיא תקבל, ואז יוצאת בחינה ג'. בחינה ג' שרוצה רק קצת לקבל מתוך בחינה ב' שרוצה להשפיע, היא מבחינה עכשיו שבעצם לפי הטבע שלה היא רוצה רק לקבל בלי שום קשר להשפעה, ואז יוצאת בחינה ד'.
אנחנו רואים שכל הפעולות האלו נעשות על ידי האור בלבד. יש כאן "יש מאין", רצון, אנחנו לא יודעים איך יש מאין נעשה, זו באמת פעולה של למעלה מאיתנו, אבל את כל יתר הפעולות אנחנו יכולים לחקור. כי אנחנו כבר נוצרנו, יש מאין זה כבר אנחנו. עד יש מאין אנחנו יכולים להגיע בהכרה שלנו. כמו שבעל הסולם כותב שמה שהוא השיג אף פעם הוא לא כתב מתוך השכל, שלפי הסברה כך כנראה יכול להיות, אלא מתוך המדרגה, מתוך ההשגה. תראה מאיפה הוא מתחיל לדבר איתך.
את כל הפעולות חוץ מיש מאין עושה האור, גם רצונות לקבל, גם רצונות להשפיע, גם כוחות דלקבל וגם כוחות דלהשפיע, כל המסכים, הקליפות, הקדושה, לא חשוב מה אחר כך, הכול עושה האור. מה אנחנו צריכים? רק לגלות נכונות לדרגה הבאה, למצב הבא, בשביל מה אנחנו צריכים את זה. כי ההשתוקקות למצב הבא, החיסרון למצב הבא, הוא נותן לנו להרגיש את המצב ההוא.
הבעיה היא שאם האור יבוא קודם ויבנה את הרצון, אז תמיד הרצון ייהנה בצורה מאוד מזערית. נגיד שאין לי רצון למשהו, ואתה מביא לי עכשיו קרקר. אני לא יודע מה זה, אפילו לא יכול לתאר מה זה, אין משהו שהיה דומה לזה, אני לא יכול לשער מה זה. אתה אומר, "זה טעים, תטעם", ומפני שיש לי סתם רצון ליהנות כללי, אז אני לוקח את זה ואוכל. כשאני אוכל, אני נהנה, כי זה סך הכול ממלא לי איזה שהם חסרונות, אבל לא הייתי מוכן לזה. אז במקום להרגיש באמת איזו התפעלות גדולה, אני מרגיש סך הכול מין מילוי חיסרון קטן, כי גם החיסרון וגם האור באים כאחד כשנתת לי את זה.
כשבא האור ובונה את הכלי, כלומר נתת לי את הקרקר ואכלתי אחד, אני רוצה עוד אחד, אבל אתה אומר "לא", אז עכשיו יש לי חיסרון משלי. אם אני עכשיו באמת ארכוש חיסרון לאותו קרקר בעצמי, ואחרי השתוקקות גדולה, שאני ארצה רק את הקרקר, שום דבר חוץ ממנו בחיים, "תביא לי את זה, אחר כך תעשה מה שאתה רוצה", עד כדי כך, זאת אומרת רצון אינסופי רק לזה, זה נקרא שלמות הרצון, זה נקרא רוחניות. אני רוצה רק את הדבר הזה, שום דבר חוץ ממנו, לא מעבר ולא מחוצה לו, לא ברוחב ולא אחר כך. אם אני רוצה אותו בצורה כזאת ועכשיו הוא יבוא, אז אני אהנה ממנו מה שנקרא בבחינת נרנח"י. זאת אומרת את כל התענוגים שיכולים להיות אני אקח ממנו.
העיקרון הוא פשוט. אם האור בונה את הכלי, אז זה לא הרצון שלי, אלא האור בונה את החיסרון וממלא אותו. בזה הנברא לא מרגיש כלום, זה כמו אבן. אם הכלי מוקדם לאור, כלומר בא האור ועושה את הכלי ועוזב את הכלי, ועכשיו הכלי מרגיש שהוא רוצה קודם את החיסרון ואחר כך בא המילוי, הכלי מרגיש הרבה יותר תענוג.
לכן במקרים כמו שהוא אומר, שאני לא יודע מה לעשות במצבים כאלו או כאלו, אנחנו צריכים לברר בדיוק מה החיסרון שצריך להיות. למה אני צריך להשתוקק? מה המצב הבא שצריך להיות? אני צריך בדיוק לצייר את דמותי בדרגה הבאה. אם אני מגיע בהחלט לרצון המושלם, הנכון, האכזרי, החזק ביותר רק לזה, סימן שכבר עכשיו אני מוכן לקבל מילוי, ואז בא האור וממלא אותי ובאמת אני מרגיש את המילוי. הוא נכנס בכל הצורה שלי, בכל מה ששקוע בתוכי ואני יונק מהתענוגים האלו את כל האופנים שיש בהם.
בגלל העיקרון הזה שהכלי חייב להיות קודם לאור, הנברא חייב לדרוש מהבורא, "תתקן אותי בצורה כזאת, תעשה אותי בצורה כזאת, תמלא אותי בצורה כזאת, אני רוצה להיות בדיוק דומה לך". זאת אומרת אנחנו צריכים קודם להשיג, להבין, לבדוק. זו עבודה במוח ובלב יחד, ולכן מי שהולך בדרך הזאת נעשה יותר חכם, יותר מבין, לא פנאטי, לא סתם עושה איזו פעולה. הוא חייב לחקור את כל המציאות, לכן זה נקרא השגה, מדרגות ההשגה. כי הכלי חייב בסופו של דבר להיות בדיוק כמו האור שממלא אותו. הנברא צריך להיות בכל הצורה שלו דומה לבורא, אחרת הוא לא יגיע להשתוות הצורה. ומתוך זה אם תמשיך, תוכל להבין את יתר הדברים בעבודה שלנו. מתוך עיקרון אחד, שהכלי חייב להיות קודם לאור.
איך אני בונה את הכלי הזה? כאן אני צריך לימוד, חברה, ואת הסיבה לכל הדברים האלה, מתוך זה אפשר להבין. בזה שאני נכלל עם אחרים אני רוכש מהם הבחנות וניסיון. יש פה אפשרויות לדלג על הרבה מצבים על ידי התחברות עם האחרים. כמו אצלנו, אם הייתי עושה לעצמי בגד אוכל וספרים, הייתי מסוגל לעשות את זה? אותו הדבר בעבודה שלנו ברוחניות. אני יכול להשתמש בניסיונות, בכוחות, בידע של החברים על ידי זה שאני מתחבר איתם, במידה שאני תורם להם. כמו שבעולם שלנו אנחנו משלמים על מה שאנחנו רוכשים מאחרים, אבל כל אחד מאיתנו מומחה במשהו שהוא נותן לעולם והעולם נותן לו תמורת זה, כך זה ברוחניות.
וכאן יש אפשרות למצוא חברים שגם הם רוצים בחילופים כאלה, שאני מוסר להם והם לי, וכך להתקדם הרבה יותר מהר. אחרת זה כמו אדם שחי באיזה ג'ונגל, כמה הוא יכול להשיג לבד? אבל אם הוא נמצא בחברה אז הוא מתפתח הרבה יותר מהר. העיקר זו ההתפתחות על ידי החברה, לספוג ממנה ככל האפשר יותר.
אם ילד לא מקבל חינוך בגן, בבית הספר, באוניברסיטה, איך אפשרי שיתפתח בכוחות עצמו? אפילו האנושות מגיעה למשהו במשך אלפי שנים. כך האדם בקבוצה, לכן חיבור לאנשים שיש להם ניסיון ואתה רוצה לקבל אותו מהם, זה רק במידה שאתה כביכול משתחווה אליהם. ככל שאתה מעריך אותם כגדולים ממך, כך תוכל לקבל מהם נסיון וזה יחסוך לך המון זמן.
תלמיד: כשאני רואה כמה רוע יש בעולם, אני מקבל הרגשה שלא יהיה לי סיכוי לתקן את עצמי עד יום מותי.
אם אנחנו מסתכלים על העולם שמלא בצרות, ועד כמה גם אני לא יותר טוב מהם, ואני רואה איזו דרך אני עוד צריך לעבור, אז כפי שאתה אומר לי, "אין לי שום ביטחון שאפשרי לעשות זאת", זה נכון. ניקח בחשבון שאתה עוד לא רואה את כל מה שיש, אלא רק את קצה הקושי בדרך, את התכונות הגרועות שלך וכל הדברים. הדרך מאוד ארוכה וקשה, אין מה לדבר, אם היית רואה את כולה ודאי שהיית נכנס לייאוש טוטאלי. לכן נותנים לנו להתייאש רק ברצונות שלנו שבהם אנחנו יכולים להתייאש אבל לא סופית, שמהם אפשר לקום ולהמשיך. הרגשת הייאוש עוברת, אבל כמה זמן תהיה בהם, זה תלוי מה שתעשה.
אם תמשיך ללמוד כמו תוכי, תבוא בזמן, תשב כאן, תגיד, "אני מיואש, אין לי שום טעם בלימוד, מרגיש כמו גולם", אבל תבוא ותבצע פעולות שאתה מסוגל, לפחות בצורה גולמית כמו דומם, כמו בול עץ, זה יעבור יותר מהר. אבל אם במקום זה תשכב במיטה ולא תעשה שום פעולה, זה יעבור יותר לאט. כתוב, "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה", לא דורשים ממך מעבר לזה. כל המצבים באים מלמעלה, נתנו לך עכשיו מצב שאתה מיואש וחלש, אבל אם תעשה מה שאתה מסוגל לעשות במצב הזה, זו תהיה הדרך המועילה ביותר לשנות את המצב ולהתקדם.
למה נותנים לאדם מצב כזה? כדי להרגיש את הייאוש, חוסר האונים, חוסר הכוחות, חוסר הביטחון, התקווה או חוסר הטעם. רוצים לפתח בו בהדרגה הרגשה והבנה שהוא בעצמו כלי, זו הרגשה של תחילת הכלי. כתוב, מה זה מלכות, מה זה נוקבא? שאין לה מעצמה כלום, "עניה ודלה דלית לה מגרמה ולא מידי" אלא מה שנותן לה בעלה. זאת אומרת ההרגשה הזאת תצטבר יותר ויותר, אבל כמו שהיא נראית בהתחלה כשלילית, "שאין לי כלום", כי אדם רגיל שאין לו כלום בחיים הוא ממש מסכן, כאן תגדל בך בהדרגה המודעות שאין לך כלום, אבל עם זאת תגדל בהכרתך דמות הבורא שיש בו הכול, ויש לך קשר איתו.
אתה מעביר לאט לאט את הביטחון בעצמך ו"האני" שלך אליו, ובצורה כזאת אתה עושה איזה פיצוי של זה על זה, ואז אתה כביכול יותר רגוע, יותר שקט ויותר בטוח, כי אצלו יותר בטוח ממה שאצלנו.
כדי לבנות כלי אנחנו צריכים להבין שכל מה שאנחנו עוברים זה רק כדי לבנות את הכלי, חיסרון נכון לתיקון ולמילוי. כי אין יותר מאשר לבנות כלי שקודם לאור. דווקא בחושך צריך לבנות את הכלים שלנו. היתר תלוי באור, האור כל הזמן לוחץ עליך, הוא כאילו כל הזמן לוחץ, ומהלחץ שלו שזה אור פשוט ללא שום גוונים, אתה עובר את המצבים שאתה צריך לעבור.
האור רק לוחץ, אבל בטבע שלך, במבנה שלך, בסטרוקטורה הפנימית של הנשמה, אתה צריך להרגיש ייאוש. מאותו לחץ של האור אתה עכשיו צריך להרגיש שמחה, אחר כך יהיו עוד הבחנות וכן הלאה. הוא אמנם לוחץ אבל בצורה אחידה, זה נקרא שהבורא טוב ומיטיב לרעים ולטובים, ויש לו הרגשה להיטיב לנבראיו, מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ואין שום דבר חוץ מזה. אבל "להיטיב לנבראיו", מפני שאנחנו רב גוניים בפנים, משובחים בתוך המבנה שלנו, אז מלחץ אחד בלבד שלו עלינו, אנחנו עוברים תהליכים שונים.
תלמיד: רב"ש מדבר פה במאמר על מצב שככל שגדל הטוב שלי, גדל הרע במקביל, אחד לאחד, ואני מקבל את מה שאני מסוגל להתגבר עליו. לא פעם דברנו שאם אני מתמלא בתענוג אמיתי, זה אומר שהתענוג ממלא אותי עד הסוף, ושאין לי מחשבה אפילו הקטנה ביותר כי התענוג ממלא אותי לחלוטין. האם הרע שבי, שרוצה למנוע את ההתקדמות שלי כלפי על מנת להשפיע, לא יכול ליצור אשליה של תענוג בתוכי בצורה כזאת שהוא מנטרל אותי, שאני בעצם כמו מישהו מכור לסמים שמקבל את המנה שלו, ואז הוא מנוטרל לגמרי?
אני שמעתי מה אתה אומר, לא טוב ולא רע, ובכלל אין מצב אצלנו בחיים, במציאות, בהרגשה, שלא מביא התקדמות. ואין מצב שבא אלי עכשיו, שהוא לא יותר קרוב למטרה. אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו מתגלגלים כלפי המטרה, ומגיעים אליה אם לא בדרך טובה אז בדרך רעה, אם לא באחישנה אז בעתו. אם לא במשך תקופת חיים אחת, בעשרים שלושים שנה, אז במשך כמה אלפי שנים. אבל בכל זאת הכול נדחף רק קדימה.
לכן קודם כל אסור לאדם להתייחס בצורה שלילית למצב שבו הוא נמצא, למצב עצמו שבא אליי. אלא אם זה בא, אז עכשיו מגיע אלי משהו לעשות מתוכו והלאה, ואף פעם אין מצב שבא כדי להכשיל את האדם. שייכשל, יעצור, ייפול, אין דבר כזה.
אלא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", הכוונה היא שהלחץ עליך מדוד בצורה המדויקת ביותר, באופן מושלם. לא סתם כתוב כך, אחרי שאנחנו בודקים מה בכוחנו לעשות, אז הוא אומר שלא מצע, ולא התהליך שהמצע עובר, ולא התהליך של החברה סביבנו, זאת אומרת כל התנאים שעל ידיהם אנחנו גדלים ועוברים, אלא רק הבוחר כל פעם בחברה יותר טובה. כי אין לנו בחירה בכל מיני מצבים, ממצב אחד למצב שני שאני צריך לעבור, ואין לי בחירה בכוחות שפועלים עליי מלמעלה.
השאלה שלך נובעת כאילו מזה שיכול להיות שאני נמצא במצב לא טוב פנימי או חיצוני. אולי נתנו לי כוחות פנימיים לא נכונים, וכוחות חיצוניים שכאילו פועלים עליי לא לצורך התיקון אלא למשהו אחר, ואיך אני יכול לברר ולשנות אותם? אתה לא צריך לברר ולשנות כלום, חוץ מפרמטר אחד. רק כוח אחד ניתן לך לשנות, מה אני אשמע, ממה אני אתפעל, מה ישפיע עליי? זה הכול, כל יתר הדברים לא נתונים לשינוי שלך, בכלל.
אם תתחיל לשנות את התנאים הפנימיים שלך, אופי, איזה מידות, המידות האלה לא טובות, המידות האלה טובות, או כל מיני כאלה דברים, זה רק מהטיפשות שלנו, שאנחנו חושבים שניתן לעשות איתן משהו. שום דבר לא ניתן לעשות, כמו שנולדת ככה תישאר.
כך גם עם הכוחות החיצוניים, אסור לך לשנות אותם, אני נמצא באיזו חברה, אני עכשיו הולך לשנות אותה. לא יעזור כלום, לא תתקדם מזה, סתם תבזבז כוחות כמו כל האנשים. אתה רואה כמה אנחנו מחפשים איך לשנות את העולם, ושום דבר לא בא מזה, אלא בא כאילו רק קלקול. והקלקול גם הוא בא לא מפני שאנחנו מקלקלים את העולם, אלא מפני שאנחנו לא עושים את שלנו, ואז מגיע כוח שצריך לתקן אותנו יותר, כאילו בכוח עוד יותר שלילי. אז יש לנו רק דבר אחד שבו אנחנו יכולים משהו לעשות עם הגורל שלנו, לבחור מה ישפיע עלינו, ספרים, סופרים, חברה, בקיצור סביבה, כמו שהוא כותב.
תלמיד: אבל זה גבול מאוד דק, בין מצב שכביכול, אם אני מסתכל על זה שכל דבר מקדם אותי בעצם, ויש לי את הבחירה רק בדבקות, וממה להתפעל.
הבעיה של האדם היא באמת למיין את כל הנתונים שיש לפניו, ולזרוק ממש את כל הדברים שנראה לו שהוא יכול לעשות שם משהו, ולפעול רק בנקודה שבה הוא כן מסוגל, זו בעיה גדולה, וזו חכמה שמגיעה אחרי כמה שנים.
אני לא מסתיר את זה מהאנשים שבאים ללמוד. לתפוס את השיטה זה העיקר, אחר כך השיטה בעצמה היא מאוד קלה. כתוב "חייכם כל מי שמתיירא אותי, רוצה דבר תורתי, כל התורה כולה בלבו", זאת אומרת אחר כך אין שום בעיה, "דבר קל הוא"2 כמו שכתוב.
אלא רק את זה, זאת אומרת להבין, כי זה נגד הטבע שלי, כנגד השכל, כנגד הרצון לקבל שלי, כנגד ההיגיון שלי, שבעצם בסופו של דבר אני לא יכול לשנות שום דבר בעולם. אני יכול רק לקדם את המצב הבא שלי, אבל אני לא יכול לקבוע אותו, הוא כבר קבוע.
כל המדרגות מעכשיו עד גמר התיקון שלי קבועות. אם הייתי רואה בעיניים את עצמי מהצד, הייתי רואה את עצמי איך אני עומד בכל 125 המדרגות עד גמר התיקון, וכל פעם באיזו צורה אני נמצא. אני כבר נמצא בזה, אז מה עליי לעשות? רק לשנות את הקצב, הקצב תלוי בהסכמה, וההסכמה תלויה בכמה אני אבין מאנשים יותר חכמים, שלזה כדאי לי להשתוקק.
הבירור במה לא כדאי לעסוק, ובמה כדאי לעסוק, זה הדבר העיקרי אצלנו. כי יש הרבה אנשים כמו דון קישוט שהולכים להילחם בחיים, ומה הם משיגים? כך גם בתוך העבודה הפנימית, אותו דבר. ולכן כאן המורה והקבוצה יכולים לקצר לאדם את הדרך מאלפי שנים, עד כמה שנים.
תלמיד: למדנו שהשביל של התיקון כבר ידוע ואנחנו צריכים לעלות בדרך שהיא מאה אחוז מוחלטת, וככל שאנחנו עולים בה, התיקונים נעשים גדולים יותר ויותר, זאת אומרת מבחינים שהרצונות שלנו, הרע שבנו, גדול כל הזמן.
ככל שעולים יותר בהתקדמות במדרגות, הרע נעשה גדול יותר והתיקון כנגד זה גם יותר גדול.
תלמיד: בירידת הנשמה יש כביכול ירידת הרשימו, ועם זאת, אומרים שהדורות הקודמים היו יותר זכים, אז איך מה שנשאר ברשימות אמור להיות זך כלפי למעלה?
אנחנו לומדים שהרצון הגדול ביותר הוא באין סוף, ואחר כך מתגלגל ובא עד העולם הזה, ובעולם הזה נמצא הרצון הקטן ביותר. ואת זה אנחנו בעצמנו מרגישים ברצונות שלנו, שיהיה לנו קיום נעים במקצת וגמרנו. את כל אחד מאיתנו אפשר לסתום עם קצת תענוגים שהוא דורש, ולא נרצה יותר כלום. אם לא נחדש באדם רצון ממדרגה יותר גבוהה, נניח נפריד אותך מההתקדמות הרוחנית שאתה רוצה בה עכשיו, יהיה קל מאוד למלא אותך, בקצת תענוגים בהמיים, כבוד, כסף, מושכלות פה ושם, וגמרנו, תהיה מרוצה ברוך ה', זהו, סע לאמריקה תקבל את זה ותגמור כך את החיים.
אבל מפני שהבורא לא עוזב את הנברא כי יש לו מטרה להביא כל אחד לגמר התיקון, אז לאן שרק תלך לא יעזור לך, הוא ייתן לך עוד ועוד חסרונות, ובכל זאת תסבול ותרצה למלא אותם. בכל פעם כשאנחנו מגלים חיסרון, הוא יותר גדול. זה לא מנוגד לדרך שהרשימות יורדות מלמעלה למטה, כי החיסרון, הכלי הגדול המושלם באדם נמצא בדרגת אדם הראשון. וכשמתחיל להישבר אז הוא נשבר לעוד ועוד חלקים פרטיים קטנים יותר, רשימות יותר קטנות, פרטיות.
אחרי כל השבירות האלה, אחד מהם זה אני ואחד מהם זה אתה. כשאנחנו מתחילים לעלות, אנחנו כביכול אוספים בדרך את כל הרשימות שהשארנו בדרגות יותר גבוהות. עכשיו "אני" זה המימוש של הרשימו בדרגה מסוימת. מה זה נקרא "אני" בדרגה הבאה? אני בדרגה הבאה זה בכלל לא "אני" של היום, אלא זה רשימו חדש, רצונות חדשים, אוסף לגמרי חדש שלהם, שאני מממש אותם גם לפי תכונתם. בכל מדרגה הכלי שונה, הוא גדול יותר.
יתכן שאתה מתבלבל בין "כלים" ל"מסכים". אולי אתה רוצה להגיד אחרת, אתה רוצה להגיד שככל שאנחנו עולים כך יש לנו יותר רצון לקבל וגם רצון להשפיע יותר, קליפה כנגד הקדושה, זה כנגד זה. אולי מזה הבלבול.
תלמיד: אם הדורות הקודמים היו יותר זכים, אז המעשים שלהם כנגד לא היו כאלה גרועים כמו היום.
הדורות הקודמים היו זכים, היה רצון לקבל קטן, חלש, הרשימות עדיין לא היו מתקדמות, הרשימות היו הנמוכות ביותר. מספיק היה לאנשים לפחד מכוחות הטבע כדי להיות טובים. אפשר היה לראות איך חיו אנשי הכפר, הם אפילו לא סגרו או נעלו את הדלת בבית שלהם. זו זַכּוּת בכל הדברים והספיקה להם רק האמונה בתורה שניתנה להם, הספיק להם לקיים את כל התורה כולה במעשה רק מתוך ידיעה קטנה אחת שיש כנראה איזה כוח עליון, וזהו.
מה הם קיבלו, מה הם ידעו, מה הם ראו, באיזו מידה הם השיגו את האלוהות? אפילו בהשגות הגדולות ביותר שלהם הם לא היו בדרגה גבוהה כמו זו שאנחנו יכולים להיות. הם היו גדולים במעשה כי לא היה קשה לספק להם כוח, פחד ואמונה.
תלמיד: אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לתקן את השיעור שנרשם לנשמה שירדה מלמעלה למטה לפני ששת אלפי שנה, ומה שנרשם בה בדורות שהיו זכים לא היה כל כך גרוע, אז איך זה שהתיקון נעשה יותר גדול ככל שעולים?
אתה אומר שהתיקון בדורות הקודמים היה גדול? לא היה שום תיקון בדורות הקודמים. האם בכך שלפני אלפי שנים הם קיימו את התורה, הם עשו תיקונים גדולים? מה פתאום. אנחנו עושים תיקונים גדולים, לא הם. שוב אני אומר, הם היו גדולים במעשה ואנחנו גדולים בכוונה.
אני זוכר את סבא וסבתא שלי מצד אמא, איך עוד ברוסיה הם היו דתיים וקיימו הכול באופן שגם כאן אפשר לראות איך משפחות מקיימות מצוות בצניעות, פשוט, יפה. הסתכלתי עליהם כך מהצד, שנים, האם הם היו צריכים ללמוד "קבלה" או איזה שהן הוכחות בצורה כזאת? שום דבר. אפשר לראות איך במשך דור אחד איזו 'קפיצה' יש מרצון לרצון. אז הם היו גדולים במעשה, ואנחנו יכולים להיות גדולים רק בכוונה. במעשה אנחנו מזלזלים.
(סוף השיעור)