שיעור בוקר 18.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", " פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 163,

אותיות י"ב – ט"ז

אנחנו לומדים אתכם מה קורה עם ה-ו-י-ה, עם הכלי שהבורא ברא, ואיך הכלי הזה משתנה, כך שהוא נקרא הנברא, ועובר כל מיני שלבי שינוי עד השבירה, ואיך אחר כך הוא שוב קם ומתחבר ובזה מגלה את הבורא, עד שמגיע לגילוי השלם, לדבקות בו. לכן אנחנו, בכל מצב ומצב שלנו צריכים להיות ערים, להבין, להרגיש, לחקור באיזה מצב אנחנו נמצאים כלפי אותה ה-ו-י-ה. "אני ה-ו-י-ה לא שניתי" כך אומר הבורא, ואנחנו, האם אנחנו רואים את עצמנו קיימים רק בצורה כזאת או לא.

בינתיים למדנו בפתיחה איזו ה-ו-י-ה נבנית, שמספיק ארבע בחינות שהתפתחו מבחינת שורש, שהבחינה האחרונה היא כבר מתחילה להיות מספיק מורכבת מעצמה ומהבורא כדי להרגיש אותו ולהתחיל להגיב מעצמה, זאת אומרת הה-ו-י-ה הזאת היא הופכת להיות כבר כלי לגלות את הבורא, היא כבר יסוד של כל הבריאה, של כל הנברא.

ולכן אם אנחנו רוצים ללמוד לא בצורה שטחית, איך שזה קורה אי שם בחלל, לא יודע איפה, אלא איך שזה קורה באמת, אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן לתאר לעצמנו איפה אנחנו נמצאים, האם אנחנו בנטייה להרכיב אותה ה-ו-י-ה כי אנחנו כבר תוצאה מהשבירה ונפילה וניתוק וקיבלנו התעוררות לחזור אליה, להקים אותה.

לכן בלימוד ה"פתיחה" ומכל שכן "תלמוד עשר הספירות", זאת אומרת הטקסטים שמדברים על מבנה הה-ו-י-ה בכל מיני מצבים, שחוץ מזה לא קיים כלום, אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב איפה כאן יכולים להיות אנחנו בהתאם למה שלומדים על הכלי הזה. ואז גם נקבל מהלימוד שלנו את המאור המחזיר למוטב.

ודאי שיישארו הרבה שאלות לפי הטקסט שאנחנו לומדים, עד כמה שאנחנו מבינים, עד כמה שלא יכולים להבין. אם ההבנה היא לפי השתוות הצורה, אז ודאי שאנחנו מבינים הכול בצורה חיצונה מתוך העולם הזה, כמה שאנחנו יכולים לתאר מה שהוא כותב. אבל אם אנחנו משתדלים להתחבר לה-ו-י-ה ולראות דווקא בחיבור בינינו אותו המצב שעליו המחבר מדבר, אז כבר מהנטייה שלנו, מהמאמץ שלנו שאנחנו כך משתוקקים להיות דבוקים בהסבר שלו, בטקסט, במה שהוא מתכוון בזה שכותב לנו, יוצא שאנחנו באמת נזכה למאור המחזיר למוטב מהלימוד הזה.

אז בואו נשתדל בזמן הלימוד במיוחד ב"פתיחה", בתע"ס, בכל חלקי הלימוד בעצם, כל הזמן לתאר את עצמנו איפה אנחנו נמצאים כלפי אותו הכלי הנכון כדי לממש מה שקוראים.

אות י"ב

"אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית', א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה."

הבורא ברא רצון לקבל, בבחינת שורש כבר כלול הרצון לקבל הזה בכוח, כי שם זו מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כדי להיטיב הנברא צריך להיות בכלי קיבול לפי מתנת ידו של הבורא הגדולה, הרחבה, אין סופית ממש לפי היחס שלו לנברא, ולכן הנברא צריך להתפתח בצורה כזאת. מה זה נקרא להיות מוכן לקבל הטבה מהבורא? קודם כל צריך להיות חיסרון גדול מאוד כדי לקבל אותה. שנית צריך להיות בהבחנה גדולה, גבוהה, עמוקה להרגיש מה שאתה מקבל, להבין מה שאתה מקבל, ולפי זה אתה צריך להיות כלול במה שהבורא בעצמו מתייחס אליך, מהעוצמה, מההבנה, מהגודל, מהכול, אחרת אתה לא תוכל להבחין כל אותו היחס האין סופי ברגש ובשכל איך שהוא מתייחס לבריאה.

זאת אומרת מצד אחד אנחנו צריכים להיות נכללים מהרצון לקבל שנמצא ממש בהפכיות מהבורא, מהרצון להשפיע שלו, כדי לכלול בתוכנו כל מה שרצה לתת, ומצד שני אנחנו צריכים להיות כלולים מתכונת הבורא להשפיע כדי להבין אותה, כדי להגיב עליה נכון, אחרת לא נבין. זה ההבדל בין דרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר. ההבדל ביניהן הוא גם בעוצמת הכלי וגם בעוצמת הבנת המילוי, הכרת המילוי, כי התענוג לא יכול להיות מורגש אם מקבל התענוג לא מבין את הנותן, לא מרגיש את הנותן. לא רק שיש לו כלי קיבול אלא גם יש לו כלי שמבין, שמרגיש, לא את המילוי אלא את הממלא אותו.

כדי להגיע למצב שאנחנו בונים את עצמנו כך שמרחיבים את הכלים שלנו, גם ברצון לקבל וגם בהבנת המשפיע, אנחנו צריכים להרחיב אותם ולרצות להתמלאות מהנותן, משתי התכונות האלו.

אות י"ג

"והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה. ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות, וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל."

בהכרח הנברא לפי הטבע שלו שהוא צריך להיות רצון לקבל, הוא הפוך מהבורא שרצונו זה להשפיע, וצריך להיות ממש הפוך כהעתקה, זה מצד אחד. מצד שני, כדי להבין את הבורא ולהרגיש אותו, לא את ההטבה שלו אלא אותו, הנברא צריך להיות כלול מתכונת הבורא להשפיע. לכן אנחנו מבינים שבנברא חייבות להיות שתי התכונות הללו, ממש בהתחברות ביניהן, באיזון ביניהן, ואז כשיהיה הרצון להשפיע במלואו והרצון לקבל במלואו, הנברא יוכל לקבל את כל ההטבה וגם להבין את הבורא בצורה השלמה.

עכשיו השאלה היא, איך אפשר לעשות זאת, כי שתי התכונות האלו הפוכות זו מזו, איך יכול להיות שיתקיימו יחד? אנחנו רואים את זה בעצמנו, שאם אני רוצה לקבל אני רוצה לקבל, אם אני רוצה להשפיע למישהו, אפילו שזו תכונה לא טבעית ולא אמיתית אבל נגיד, זה גם הפוך מהרצון לקבל, זה בא על חשבון הרצון לקבל, זה ממעט את הרצון לקבל שלי. נגיד אני חושב על מישהו, רוצה לדאוג או לתת למישהו משהו, במידה הזאת אני כבר לא דואג לעצמי, לא חושב על עצמי. יש כאן ממש ניגוד פעולות, אינטרסים, כיוונים, איך יכול להיות שהנברא יהיה כלול משתי התכונות האלו בצורה השלמה.

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים."

אחרי שהנברא מרגיש את עצמו ברצון לקבל מהבורא את כל ההטבה ומוכן לקבל, הוא מקבל יחד עם זה הרגשה עד כמה הוא הפוך מהבורא, ועושה על זה צמצום וקובע שהיחס שלו לבורא יהיה אך ורק שהוא יקלוט את תכונת הבורא דלהשפיע כדי להבין אותו, כדי להרגיש אותו. לא את ההטבה, אלא את הנותן בעצמו.

ההחלטה הזאת היא החלטה גורלית, שהיא מתרחשת במלכות דאין סוף, לכן היא עושה צמצום, ומסך, ואור חוזר, ואומרת, כל מה שאני עושה, אני עושה מתוך שהיחס של המאציל אליי הוא מחייב אותי כך להתנהג. מזה אנחנו לומדים שנבנו כל הפרצופים, כל העולמות, כל המדרגות, עד שאותה המלכות, הכול נעשה בה, בתוך מלכות דאין סוף, עד שאותה המלכות מגיעה למצב שכלי הקבלה שלה פועלים אך ורק כדי להשתוות עם הבורא, עם המשפיע, עם המאציל. ולכן כל העבודה שלה היא כדי ללמוד את המאציל, בכמה שהיא יכולה להידמות לו.

למה? התשובה היא פשוטה, מפני שהכוח העליון הוא הבורא, וכשהוא משפיע ובורא את הכוח בנברא, את הרצון לקבל, אז ודאי שהרצון לקבל מטבעו רוצה להידמות לכוח ההשפעה. ולכן הנברא מחויב לעשות את זה בסופו של דבר. רק אנחנו מדברים כאן, האם הנברא מקבץ כוחות כדי מעצמו להגיב. כדי שהנברא יופיע כנברא, הנבדל מהבורא, העומד מול הבורא, ורוצה להידמות לו כמו ילד קטן נגיד שכבר רוצה להיות כגדול. וודאי שמתוך כל הנסיבות שבו, כל היוצרות, כל היסודות שבו, הוא פועל אבל הוא מרכיב אותם בצורה מיוחדת להידמות לעליון, אז הוא נקרא "אדם", אדמה לעליון.

לכן מה שצריך כאן לראות, עד כמה הנברא משתמש נכון בלהידמות לבורא, מתוך כל אותם היוצרות, כל אותם הכוחות, שהבורא מוסר לו. זו בעצם כל העבודה שלנו. איפה אנחנו מגיעים כאן לתוספת התעוררות משלנו, זה העיקר.

התוספת היא מאוד קטנה, אין לנו כוחות, וכדי לתת לנו הזדמנות לעבוד עם התוספת הזאת, התעוררות משלנו, הבריאה צריכה להקטין את עצמה במדרגות העולמות, העלמה של הבורא ושל הכוחות, כדי לתת לנברא במקצת, במקצת, להתחיל לשייך את עצמו ולדמיין, להידמות לבורא. גם בדמיון שלו, גם בפעולות שלו, גם שזה יקרה בפועל. לכן אנחנו רואים שיש כאן הרבה פעולות כדי לייצב מקום לנברא, שיוכל בפועל להידמות לבורא. וכל העבודה היא, כל הבניה הרוחנית היא רק כדי לתת לו אפשרות לעשות זאת.

שאלה: זה אומר שאי אפשר להגיע לדרגת נברא בבעיתו, חייבים להיות באחישנה. ככה אני מבין ממה שאתה אומר? כלומר אנחנו חייבים להוסיף מעצמנו, אנחנו לא יכולים לחכות שהפעולה תיקרה.

כי אחרת זה לא יהיה נברא, אחרת זה יהיה בורא שברא משהו שהוא שלו. זה לא עניין שאתה מותח קפיץ בארנבת קטנה כזאת והיא כאילו קופצת, אלא אתה רוצה שזה לא יהיה דומם, צומח, חי, שזה יגיע דווקא לדרגת המדבר שהוא בוחר להיות דומה לבורא מתוך הבחירה החופשית שלו. זאת אומרת, יש כאן עוד הרבה תנאים להיות נברא, שעדיין אנחנו לא רואים שישנם.

שאלה: מה זה נקרא שאור חוזר הופך להיות כלי קבלה במקום בחינה ד'?

זה בדיוק, שבכלי הקבלה הראשון מדובר רק על לקבל, אז הוא בחינה ד'. אבל הנברא שמקבל הוא צריך לקבל לא מילוי לפי הרצון לקבל, אלא מהות המילוי, יחס. הוא צריך למלא את עצמו בצורה שאותו רצון לקבל יקבל צורת הרצון להשפיע. שני דברים מנוגדים צריכים להיות בנושא אחד, קבלה והשפעה.

איך זה נעשה? על ידי התלבשות זה בזה. ולכן אנחנו מדברים על סנדוויץ', שני דברים מנוגדים, שאנחנו צריכים להיות בקו האמצעי ביניהם. כל הבעיות שיש לנו בעבודה הרוחנית, בזה ובזה, שאנחנו צריכים להיות כלולים מכוחות מנוגדים.

תלמיד: אור חוזר, איך הוא הופך להיות כלי?

אור חוזר זה התנאי, זה לא הכלי, שהוא קובע עד כמה שאני פותח את הרצון לקבל שלי, מפני שאז ורק אז הרצון לקבל שלי יהיה דומה לבורא, לרצון להשפיע. אור חוזר מקנה לי צורת האדם, הדומה לבורא.

תלמיד: אז לְמה הוא מתכוון כשהוא אומר שאור חוזר הופך להיות כלי קבלה?

אני אומר לך, מפני שהוא מנהל את המידה וצורת הקבלה שלי. אור חוזר הוא לא רק התנאי, אלא כל הייצוב של הרצון לקבל שלי, כך הוא בונה אותו, מייצב אותו, כי צורת הקבלה מקבלת את צורת ההשפעה.

תלמיד: אז ההשפעה הופכת להיות סוג של קבלה חדש בשביל הכלי?

ההשפעה הופכת להיות התנאי, שאני מקבל אך ורק לפי המהות ולפי האיכות של צורת ההשפעה שבי, כך אני משתמש ברצון לקבל שלי. ולכן יוצא שאל הרצון לקבל שלי שאני משתמש בו, אני לא מתייחס כמו לרצון לקבל, אלא כמו איך לבטא את הרצון להשפיע שלי, את היכולת שלי להידמות לבורא, באיזו צורה.

תלמיד: ומה קורה עם בחינה ד' המקורית, היא ממשיכה לקבל?

לא, היא נפסלה מלהיות כלי קבלה כמו שהייתה. אלא קיבלה על עצמה עכשיו משימה חדשה, להיות תחת הכוונה על מנת להשפיע. אבל ודאי שבחינה ד' קיימת. מה שאני מצמצם, אני מצמצם על מנת לקבל לעצמי ושם את התנאי של על מנת להשפיע כעיקר, כמפתח לכל הפעולות. זאת אומרת, אם אין לי על מנת להשפיע, אני לא מפעיל את עצמי.

תלמיד: אז אור חוזר עובד על, על מנת להשפיע?

כן, ודאי, ולפני זה צמצום.

שאלה: הפעולה הזאת של החלפת הרצון, זאת אומרת, הוספת הרצון להשפיע, זה נקרא הרחבת הכלי?

עוד לא, אנחנו צריכים לעבור עוד הרבה פעולות כדי להגיע להרחבת הכלי. בהרחבת הכלי מתכוונים שהכלי הסופי יהיה פי תר"כ פעמים יותר גדול מהכלי הראשון שהבורא ברא. ועל ידי זה שאני רוצה להידמות לבורא, וכביכול מצמצם את עצמי וחושב רק על מידת ההשפעה שאני מפתח ממני כלפי המאציל, על ידי זה אני מגיע בסופו של דבר להרחבת הכלי פי תר"כ פעמים. זה עוד לא עכשיו, זה דווקא על ידי השבירה. שתכונות ההשפעה נכללות בתכונות הקבלה, על ידי זה תכונות הקבלה מתרחבות.

שאלה: איפה נבנים הכלים החדשים על האור העליון, ביחס לכלי המקורי?

אחרי חטא עץ הדעת.

תלמיד: ומה שהוא כותב פה, "נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא," איפה זה?

הוא מדבר פשוט. איפה אתה קורא?

תלמיד: בסוף י"ד.

"ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה," נגיד אחרי ראש דגלגלתא, "אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים."

תלמיד: בשרטוט אני מבין, אבל מבחינה איכותית הכלי המקורי שנוצר ששם מורגשת חוסר השתוות צורה, וזה מניע את התהליך, מהמצב שבו יש כלי שמנותק מהמאציל באופן מוחלט, איפה נבנית ההתקשרות החדשה הזאת ביחס לאותו כלי?

בָתוך של הפרצוף, שם ממש המפגש בין הבורא לנברא שמתלבשים זה בזה.

תלמיד: באותו פרצוף שנפסל לקבלה.

נפסל לקבלה הרצון לקבל ללא כוונה על מנת להשפיע, לפי ההחלטה של התחתון, של הנאצל. ומרגע זה, מצמצום א' והלאה יכולה להיות קבלת התענוג רק כשימוש, להשפיע למאציל.

תלמיד: לפעמים אומרים שזה כלי חדש.

מה זה כלי חדש? אין רצון לקבל חדש. אין כוונה על מנת להשפיע, אלא שהנברא קונה אותה מהבורא, מקבל אותה מלמעלה, מהאור. מה זה חדש? הצורה הזאת חדשה, כי התנאי הזה הוא חדש. שאז גם איך שאני מקבל, איך שזה נכלל בי, שהאור ישר מלובש בתוך האור חוזר, הצורה הזאת היא צורה חדשה, היא באמת קבלה חדשה. אם לפני זה הייתי כחתיכת דומם שלא היה אני בשום צורה, אז עכשיו האני קובע את צורת הדימוי שלי לבורא.

תלמיד: אבל זה באותו כלי, זה באותה מציאות שהיתה?

אין אחרת. הרצון לקבל הוא רצון לקבל, אותו רצון, לא נברא פעמיים. והאור העליון, ההטבה הזאת שמגיעה לנברא, הנברא משתמש בו כדי להפוך אותו להטבה לבורא, לומד מזה. יש כאן פעולות ממש שהוא עושה מהפכה בשימוש של הרצון לקבל ובשימוש של האור. הכול מקבל מבעל הבית, בצורה ישירה ובצורה עקיפה ומשתמש בזה כבר לעצמו.

העיקר זה איך אנחנו מחליטים להשתמש ביוצרות, ודאי שהכול מקבלים מלמעלה. ואנחנו מלמעלה, והכוונות וההחלטות שלנו מלמעלה, אבל איפה כאן נמצא מקום המאמץ שלי, שאם אני הכול מקבל מלמעלה, אז מה יש לי לעשות? וכאן זה עניין של חיבור העשירייה. זאת אומרת, כל העבודה שלנו זה אחרי חטא עץ הדעת, אחרי החורבן.

תלמיד: ואחרי החורבן ההתקשרות בינינו זה בעצם אותו מקום שבו המציאות הזאת?

זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לבנות. ובזה אנחנו רוצים לקבוע את צורת ההשפעה ומהות ההשפעה, וכמות ההשפעה שלנו לבורא, זאת אומרת, מידת השתוות הצורה. ולכן, באותה מידה שאנחנו מרכיבים את הה-ו-י-ה, באותה המידה ישנה השפעה ודבקות, וגילוי, והכול.

שאלה: כל הדיון הזה מחזק את השאלה, אנחנו הרבה פעמים אומרים שכל הבריאה זה רק רצון לקבל, הוא כותב באות י"ב.

"בריאה" זה רצון לקבל, בר ממדרגה, בר מהבורא.

תלמיד: אבל אנחנו רואים שכל הבריאה, עד לשלבים מאוד מתקדמים שלה, מונעת לגמרי על ידי כוח ההשפעה דווקא.

כן, ודאי.

תלמיד: אז איך אפשר להגיד שכל הבריאה זה רק רצון לקבל?

היא בעצמה רצון לקבל. על ידי מה היא נפעלת? על ידי הרצון להשפיע של הבורא, "סוף מעשה במחשבה תחילה". הוא כולו מביא את הבריאה דרך כל המצבים הללו, עד ששובר אותה לגמרי ועד שמתחיל כבר בעקיפין, בצורה עקיפה, בצורה מיוחדת מאוד, על ידי הכוחות בעד ונגד, אור וחושך, לנהל את הנברא כך שהוא יהיה מסוגל להבין את יחס הבורא אליו ולהבחין מתוך היחס מה כן ומה לא, מה כדאי ומה לא, זו דרך ארוכה.

אנחנו בסך הכול לומדים, מקובלים מספרים בעיקר על עבודת הבורא מלמעלה למטה. איך הוא בונה אחר כך מה-ו-י-ה עולמות. מוריד את כול הה-ו-י-ה הזאת שלו לדרגות רחוקות ממנו, עד ששובר אותה ה-ו-י-ה. זה הכול אותה ה-ו-י-ה, רק שהיא נמצאת אחרי פילטרים כאלו, אחרי העולמות, אחרי העלמה, עד שהוא שובר אותה ונותן לה עכשיו הפעלה מיוחדת, שנקרא כבר ממטה למעלה. איך מקים אותה, מקיים אותה, מקרב אותה עד לדרגה שהה-ו-י-ה הזאת תוכל להתחיל להרגיש מעצמה איפה היא נמצאת, לָמה, בשביל מה, איך, זה כבר דרגות מאפס לדומם, לצומח, לחי ולמדבר, כמו שאנחנו רואים באבולוציה של העולם הזה כדוגמה, עד שהנברא הזה כבר הופך להיות אדם.

מתי זה אדם? כבר אלו שנקראים "ישראל", ישר א-ל, "אתם קרואים אדם", שרוצים להידמות לבורא בעל מנת להשפיע. ואז, רק אז, תראה איזה סיבוב, אלו האנשים יכולים להשתמש בשני הכוחות, כוח השפעה וכוח קבלה שמגיע מלמעלה, ולייצב את עצמם כאדם, כך זה יוצא. ועל מה כותבים מקובלים? הם כותבים לנו, מציירים לנו, רק את ההשתלשלות מלמעלה למטה. כי אם יש לך התעוררות להגיע ממטה למעלה אז אתה צריך את המאור המחזיר למוטב. אתה לומד ומממש את הכוח שאתה רוצה לקבל מהלימוד בבניית הה-ו-י-ה. וה-ו-י-ה במקרה שלך, איפה שאתה יכול לבנות אותה בפועל, זו עשירייה, ואין יותר.

תלמיד: מלמעלה למטה, בבריאה, שהמקובלים מספרים עליה, הכוח של מחשבת הבריאה, להשפיע, זה כל כך מעורבב בתוך הרצון לקבל.

אז הוא אומר, כרוכים יחד ומשתלשלים יחד מאת אור פניו עד שנגמרת הבריאה באור וכלי, כבר נפרדת בסופו של דבר.

תלמיד: אני לא מצליח להבין לָמה בריאה זה רק רצון לקבל?

כי זה בר, חוץ מבעל הבית. כי אם לא הרצון לקבל אז אין משהו שנבדל מהבורא, מבעל הבית, אין. על ידי מה, במה נבדל? זאת אומרת, אם הנברא לא היה מרגיש שהוא מקבל, אז הוא לא היה נברא. הבורא ברא איזה סיר ומילא אותו, איזה כלי. איפה הנברא? נברא שמרגיש את עצמו שהוא רוצה לקבל, ובזה יש הבדל, ממי לקבל, לָמה לקבל, איך לקבל, ואז זה מפתח אותו.

תלמיד: אז הכוונה של הבריאה זה כמו איזה נניח חימר, ומחשבת הבריאה זה כל מה שמניע אותו, זה הפָסָל שמעצב. אבל החומר לא משתנה, זאת אומרת, חימר זה חימר. לכן הם אומרים, בריאה זה רק חימר, זה רק רצון לקבל?

רצון לקבל זה כוח, אני רוצה לקבל. תגיד לי, איפה אני רוצה לקבל? זה מתרחש בטח באיזה בחינות, תכונות, אבל זה כוח, רצון למלאות את עצמו, והוא לא יכול להיות אם אין על ידי מה ואין ממי, וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן עניין שבורא ונברא קשורים יחד. ומאיפה מתחיל הנברא? אז אנחנו צריכים לדבר לא מהבורא, איפה שהוא מתחיל, כי הנברא נמצא עוד במחשבת הבריאה, "סוף מעשה במחשבה תחילה", אבל איפה הנברא כלפי עצמו מתחיל? צריכים לזה להיות כמה תנאים. הוא מרגיש שהוא נברא, נבדל ממישהו, ממי הוא נבדל בדיוק, ושעומד בפני עצמו. זאת אומרת, ברשות בפני עצמו, שאני רוצה לקבל ורוצה לקבל ממנו, ואני מרגיש שאני רוצה לקבל ואני מרגיש שהוא נותן. זאת אומרת, המעמד הזה צריכים לייצב אותו, ואז אתה יכול להגיד, עכשיו אנחנו רואים שנעשה נברא, נעשה "אדם".

שאלה: מה זה נקרא שאור חוזר מתלבש באור עליון?

אור חוזר זה הרצון של הנברא להשפיע בחזרה לבורא. ולכן כמה שהרצון להשפיע של הנברא מזדהה, משתווה עם הרצון להשפיע של הבורא, אז הם מתלבשים זה על זה, ואז רק במידה הזאת ובצורה הזאת הנברא ממשיך לפעול. זאת אומרת, לקבל הטבה מהבורא שכבר הופכת להיות בעל מנת להשפיע. ברור שאם אני נמצא מול בעל הבית, ואם אני עושה צמצום ועושה תנאי, אני אקבל ממך רק כדי להשפיע לך, שאתה נהנה ממני. אני צריך להרגיש שאתה נהנה ממני, אחרת אני לא אקבל, עד כמה שאתה נהנה, עד כמה שאני נהנה מזה שאני משפיע לך. כי אז אני לא נקרא שאני מקבל, מקבל זה נקרא נהנה.

אני לא סתם איזה חתיכת סיר שאתה ממלא אותי. אני צריך להרגיש שאתה ממלא אותי בכל הכלים שלי. למה? בכמה שאני מרשה לעצמי ליהנות כדי שבזה אני מראה לך את התענוג שיש לי ממך. הנברא חייב להגיע למצב שהוא כמו אורח, שהוא נותן תענוג לבעל הבית.

אם אתה מגיע לבעל הבית ואתה אוכל בלי לשים לב לבעל הבית. או אתה שם לב למה שהוא הכין ואומר זה יצא לך טוב, זה טוב. אם רק עושה חשבון עם מה שאתה אוכל, אז זה כמו שאתה נמצא במסעדה. אפילו שאתה אומר, או יופי אתם עשיתם יפה וטוב, אבל זה עדיין לא שייך לתענוג של בעל הבית.

אלא התענוג לבעל הבית זה במידה שאתה מרגיש את בעל הבית בתוך עצמך, אתה מקים את הדמות שלו כמה שהוא רוצה לתת לך ואז בצורה כזאת כשיש לך את הדמות שלו אתה עוסק עם הדמות הזאת, כמה אני אוכל כדי למלאות את הדמות הזו.

הדמות הזו הופכת להיות בשבילך חיסרון. אותו אני רוצה למלאות על ידי שאני נהנה מהכיבוד שלו. זאת אומרת, אתם מחליפים. הוא חושב עליך, אתה חושב עליו וכבר מתחיל להיות מי בורא ומי נברא, איך אתם כאן מתקשרים.

תלמיד: מתלבש, זה נקרא שאני עושה קשר עם הבורא?

מתלבש זה נקרא שאני חייב בתוכי לבנות תבנית של הבורא. "ויהיה שם ה' עליך"¹ וזה נקרא ה-ו-י-ה. ובתוך ה-ו-י-ה הזאת בלבד אני צריך לקבל את התענוג במידה שאני מסוגל למלאות את הה-ו-י-ה הזאת, זאת אומרת כוונה על מנת להשפיע. כל הה-ו-י-ה זה כוונה על מנת להשפיע.

שאלה: מה זה נקרא "זיווג דהכאה"?

מה שאני משתדל לעשות עם התענוג שמגיע אלי, זה שאני מכה בו, כמו שאנחנו לומדים בפה דראש, כי אני לא רוצה לקבל אותו ברצון לקבל שלי, שזה כמו מוות. אני לגמרי מפסיק כל קשר עם מקור התענוג, ובמידה שאני יכול לפתוח את הכוונה שלי בעל מנת להשפיע, במידה הזאת אני פותח גם את מקור התענוג. ואז התענוג הזה נכנס לכוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אפשר להסביר בדוגמה לבעל הבית, מה זה זיווג דהכאה? אני מקבל מבעל הבית, איפה זיווג דהכאה פה?

לא. אתה יושב מול השולחן ואתה רוצה לבלוע את הכול. לפי רצון לקבל שלך, הכול נמצא לפניך. זה לא שיש כאלה דברים שטעימים יותר או טעימים פחות, הם כולם בדיוק לפי הטעמים שלך. אף הכיבוד, צורת הכיבוד, המזון לפי הצורה, לפי האופי שלו, לפי הריח שלו ולפי מה שנמצא, זה הכול בנוי בדיוק כפי שאתה רוצה.

כשאתה נמצא מול אור העליון, מול התענוג שאתה מקבל מבעל הבית, אין בשבילך הבדל כמו, זו מנה עיקרית ולא עיקרית, פחות או יותר. הם עד כדי כך מנגנים הטעמים האלו על הרצון שלך, שאין קטן וגדול. אין. פשוט כמו שאתה רוצה איזה לפתן, סלט, איזה ירק משהו כזה, גם בשר ודגים, כל זה בשבילך בצורה שאתה אתה רוצה מיד לבלוע את הכול. כך עובד הרצון לקבל. הוא מאוד מיוחד. כשאנחנו כדי להסביר, אנחנו מסבירים את זה שרוצים קודם את זה, ואחר כך את זה. אבל באמת זה לא כך. גדול או קטן שווים, עד כדי כך.

תלמיד: אז אני רוצה הכול.

כן. אתה רוצה בבת אחת, והכול.

תלמיד: ואיפה זיווג הכאה פה?

שאתה עושה זיווג דהכאה על הכול. אתה עושה קודם כל צמצום על הכול, דוחה. ומה אתה דוחה? אתה דוחה את הרצון לקבל שלך. דוחה אותו, כאילו מכניס אותו פנימה שאני לא משתמש בו. רק במידה ובצורה שאתה רוצה, מסוגל לבנות מהתענוג שלך צורת ההשפעה, אתה מתחיל עכשיו לעשות חשבון. אתה יכול את זה או לא? ובאיזה צורה?

איך אני הופך את הרצון לקבל שלי, ואת התענוג שאני עכשיו אקבל בתוך הבטן שלי, "איזה תענוג", "מה אני אקבל". וכאן אתה צריך כבר לעבוד עם הכוונה. זאת אומרת, שקודם הכוונה. איך יכול להיות שבכוונה להשפיע לבעל הבית אני משתמש בתענוגים, שהתענוגים הם גשמיים, זה תענוג בתוך רצון לקבל. מה הקשר שיכול להיות עם התענוג בתוך רצון לקבל, ולהידמות לבעל הבית. זאת אומרת, להשפיע לו. אם להידמות לבעל הבית זה להשפיע לו, אז אני כבר צריך לבנות את ההשפעה שלי למעלה מהקבלה. זאת אומרת, איך ליהנות מזה שאני משפיע לבעל הבית. איך ליהנות מזה שאני משפיע לבעל הבית, מזה שאני נהנה? אחרת אני לא אוכל ליהנות.

זאת אומרת, יש כאן באמת בעיה גדולה לתאר את המצב. אנחנו לא יכולים, כי אנחנו באמת ממטה למעלה מגיעים לצמצום, ואחר כך להשפיע על מנת להשפיע, לכוח השפעה, ורק אחר כך ללקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים לתאר את המצב הזה מיד, חסרים לנו כלים דבינה שאנחנו צריכים לרכוש מקודם, כדי אחר כך לפתח יחס לבורא ויחס לתענוג, שמהתענוג אנחנו בונים את הבורא.

"אתם עשיתם אותי". ממה עשיתם אותי? מהתענוגים שאתם מרגישים בבטן ומכוונה שאתם מרגישים במוח, מזה אנחנו מרכיבים את הבורא? אבל כך זה יוצא. אין לנו אחרת שום הזדמנות, שום אפשרות לגשת לבניית הבורא.

תלמיד: הכאה זה ברור, אבל למה זה נקרא "זיווג"?

כי בסופו של דבר אני רוצה להתאחד עם הבורא, להידמות לו בפעולה. חוץ ממחשבה גם בפעולה. בפעולה זה התחברות, והתחברות יכולה להיות רק שאנחנו מנוגדים, ולמעלה מהניגודים אנחנו מתחברים. לכן זיווג הוא כבר כולל בתוכו הצורות המנוגדות המתחברות, המזדהות. איך יכול להיות? כי נגיד זכר ונקבה, הם יכולים להיות אותו דבר? ודאי שלא. אז במה כן? ביחס שלמעלה. כל אחד מקיים את מה שהוא יכול לקיים, אחד נותן, אחד מקבל, לא חשוב. תראה איך שזה נקרא, "זיווג דהכאה". זאת אומרת יש כאן הכאה, ויש כאן זיווג. הכאה, בתכונות המנוגדות שלהם, הטבעיות, כבורא ונברא, וזיווג, בכוונות שלהם ההדדיות, הדומות.

תלמיד: מה זה נקרא ש"כלי המלכות גדֶל"?

מלכות גודלת, מתרחבת מפני שהיא מלכתחילה בנויה רק ככלי קבלה, ואין לה מלכתחילה בבחינת שורש רק הנקודה השחורה השונה מהבורא. על ידי כל מיני צורות שהבורא עכשיו משפיע עליה היא מתרחבת. מה זה מתרחבת? שהיא בעצמה רוצה לקבל. זאת אומרת, מה ההבדל בין בחינה ד' לבין בחינת שורש? שבבחינת שורש את הרצון לקבל הבורא ברא, ובבחינה ד' הרצון לקבל שהוא מרגיש ומבין איך שהוא נברא, ומה הבורא רוצה לתת לו. והוא מרגיש כבר שהוא רוצה לקבל.

זאת אומרת הגודל של בחינה ד' לעומת בחינת שורש זה בהכרת הנברא, ש"רוצה אני", ולכן אחרי שמקבל הוא עושה צמצום. בחינה א' שקיבלה מבחינת שורש את כל האור, היא לא עושה צמצום. למה? כי לא היה לה שום רצון משלה. כמו שהאור ברא אותה גם מילא אותה, וזה נקרא "בחינה א'". מה שאין כן בחינה ד', היא מקבלת אותו האור. האור לא השתנה, רק כלפי הרגשת הנאצל הוא משתנה, ולכן היא עשה צמצום. היא מרגישה שהיא מקבלת, לפי החלטה שלה לקבל.

תלמיד: אבל זה אותו כלי בבחינה א'.

בחינה א' ובחינה ד', זה אותו רצון לקבל? לא.

תלמיד: רק הכוונה משתנה.

זה "רק". רק היחס של הרצון לקבל למאציל, כן. זה הבדל מן הנקודה שבבחינת שורש, רצון לקבל הוא בחינת שורש, ובין המלכות דאין סוף. שאז רצון לקבל הזה מרגיש את המאציל, ומה המאציל רוצה לתת לו, במה הוא באמת ברא אותו, ולמה הוא מתכוון.

תלמיד: אני מבין שהכוונה משתנה, אבל למה הכלי גדל?

רצון לקבל על ידי זה גודל.

תלמיד: איך? הבורא ברא רצון לקבל וזהו, זה אותו רצון לקבל שממשיך?

אותו רצון לקבל שמתחיל להרגיש על עצמו פעולות הבורא, הוא מתוך זה מתחיל לגדול, להתרחב, להבין, להרגיש, לכוון את עצמו אחרת, ודאי, על ידי ההשפעות של הבורא אליו. איזה השפעות? או חסדים או חכמה. או אור או חושך. או נותן או לא נותן. על ידי אנחנו כולנו גם בחיים שלנו גדלים. מאיפה יש לנו שכל, רגש, הבנה בכל דבר ודבר? רק מתוך זה שיש או אחד או אפס, או השפעה חיובית או השפעה שלילית נגיד, זה הכול. אבל מזה מורכב כל החומר.

תלמיד: אם רק הכוונה שמשתנה, למה זה נקרא ש"הכלי גדל"?

כלי גדל על ידי זה שמרגיש שינויי יחסים של הבורא, של האור אליו. על ידי זה גודל. כמו שהילדים גדלים. אם תכניס אותם לג'ונגל אז הם יהיו כקופים או כמו זאבים, ואם תכניס אותם לחברה אנושית, אז הם יהיו בני אדם. בהתאם למה שמקבלים, האור מגדל את הכלי. אבל הכול בא מהגרעין הראשון הזה, שנקרא "יש מאין", שהוא במשהו נבדל מהאור בלבד.

שאלה: יש כלי, ויש עליו כוונה. אם הכוונה משתנה, למה הלשון שבה מבטאים את זה, אומרים ש"הכלי גדֶל"? הרי הכלי לכאורה בשאלתו לא גדל, רק הכוונה השתנתה. למה שינוי הכוונה מגדיל את הכלי?

זה לא נכון. הכלי דבחינה ד' הוא גודל לעומת כלי דבחינת שורש, מאפס שבבחינת שורש, כמעט אפס, כמעט ולא נראה באור, עד הרצון לקבל שהוא דומה לאור, שווה לאור, ומקבל אותו במלואו. האור ממלא אותו ואין שום העדפה, לא יותר גדול ולא יותר קטן באף אחד מהם, לא הרצון לקבל ולא הרצון להשפיע, הכלי פועל אך ורק לפי הרצון. רק אחרי הצמצום שהוא מרגיש מי הוא, מה הוא, אנחנו יכולים לדבר על הכוונות מצד הכלי. בינתיים הרצון שלו הוא גודל. הרצון עצמו, יותר או פחות.

תלמיד: מרגע שיש צמצום ומתחילה להתפתח כוונה.

כן, אחרי הצמצום.

תלמיד: כן. אז מפה מה שילך ויתפתח זו הכוונה, נכון? רק הכוונה תשתנה.

אבל הוא דיבר על הד' בחינות.

תלמיד: אני הבנתי שהוא שואל, אם רק הכוונה משתנה, למה אומרים שהכלי גדל?

אנחנו מבינים שהכלי אחרי צמצום א' כולו תלוי בראש, בכוונה. עד כמה שיכולה להיות לנברא כוונה על מנת להשפיע, כך הוא מפעיל את עצמו. סך הכול אנחנו לא צריכים את גוף הפרצוף, אלא גוף הפרצוף רק נותן לנו את ההדגמה, את המקום איפה שבורא ונברא בפועל יכולים להיות דבוקים זה בזה. אבל הכול נעשה בראש. לכן מה שהנברא מוסיף, הוא מוסיף ראש, ולפי מה שמחליט בראש, הוא מצמצם את התוך, בונה את גוף הפרצוף.

אז מה השאלה כאן? אני עדיין לא מבין.

תלמיד: אחרי הצמצום, כל ההתפתחות היא בשינוי הכוונה.

תלוי בשינוי הכוונה, נכון.

תלמיד: אז אם רק הכוונה משתנה, למה הלשון שבה משתמשים אומרים שהכלי גדל?

מה זה כלי אחרי הצמצום? מסך ואור חוזר. הם נעשו כלי הכוונה אחרי הצמצום א'. הוא כותב, אמנם שכלי הכוונה הקודמים הם אמנם שנפסלו אבל עדיין הם קיימים. התנאי הזה משתנה. ודאי שהרצון לקבל הוא העיקר וכל הזמן נשאר עיקר, אבל אני צריך לבנות מעליו את היחס שלי.

לכן כל הפעולות שלנו ממה הן, מלמטה למעלה? זה שאני ממית את עצמי, את היחס של הרצון לקבל שלי, שכאילו לא קיים בי. ואת הכול אני משייך לעשירייה, שזה הראש שלי והיא הקובעת, העשירייה, כמה שאני משתמש בכלים שלי, להוסיף, להקטין, לעשות כך או כך. כי זה הראש. ולראש הזה אני משייך את הרצון שלי כמה שאני יכול להוסיף לראש. ואז אני משתדל להיות שקוע בתוך הראש הזה, הוא קובע בשבילי את כל החיים.

חוץ ממה ש"לא יגונה ולא ישובח", ההכרחיות לקיום, אבל כל מה ששייך להתפתחות הנשמה, להתפתחות הרוחנית, הכול נמצא בה-ו-י-ה, בעשירייה. לכן ככל שאנחנו נתקדם, יהיה לנו יותר ויותר קשה כל פעם לייצב את עצמנו נכון. שאני מצמצם את עצמי, עד שאני לא מסדר את הקשר בעשירייה, עם כוונה, עם החיבור, עם אופן החיבור, אני לא מפעיל את עצמי. זה מה שאנחנו לומדים מצמצום א' וכל הפעולות שאחריו.

שאלה: כדי להשפיע במהלך השיעור אנחנו צריכים להיכנס אליו פרו-אקטיבית וללמוד באופן אקטיבי ולהתרגש מהלימוד כדי לקחת את מה שלמדנו ולייחס את זה אליו, לבורא.

לכן אני מתעכב על זה, שאנחנו נבין טוב איפה זה קיים בנו.

תלמיד: אני מנסה להבין את העיקרון הזה של השפעה כלפי העשירייה והעבודה עם העשירייה.

כולם נכללים, גם זאת פעולה רוחנית שבלעדיה לא נתקדם. אני רוצה להבין מה הוא שואל. ולא שאני צריך לענות, אלא כל אחד.

תלמיד: אני רוצה להיות מסוגל לקחת אל תוך היום את כל מה שהרווחתי מהשיעור, ואני רוצה עם העשירייה שלי לכלול את העשירייה ולבנות יחד דמות שלו ולחלוק איתם ביחד את מקור התענוג הזה שאנחנו מקבלים מהתהליך, ובכך לבנות אותו.

אז אני אגיד לך מה שאתה צריך. אתה מחפש איפה אני יכול להשפיע לעשירייה כדי לייחד אותם יחד. זו העבודה שלי קודם כל, איך אני לוקח אותם ועל ידי איזו השפעה עליהם אני יכול לעשות מהם גוף אחד. שונים, מאוד רחוקים זה מזה, לא חשוב. אני גם לא נכנס לכל הדברים האלה, אין לי לזה לא כוחות ולא הבנה ולא כלום, אלא אני רוצה שכך זה יקרה. ושאני נדבק אליהם, שמאוד רוצה לראות אותם מאוחדים, אני עם כאב הלב הזה פונה לבורא. שיעזור לי לבצע את זה.

זה בעצם בניית הכלי, קודם כל. וזה יכול להיות מהר מאוד כי אנחנו מוכנים מבפנים, אתם לא מבינים מה שיש לכם, אז אם אנחנו נעשה מאמצים כאלו אנחנו בטח שנגיע ובכל הכלי שלנו העולמי, אנחנו נגיע למצב שנרגיש שכן ישנה עשירייה. וזה לא חשוב, אחד ירגיש אותה בעשירייה הזו או אחרת או שם או כאן, אחר כך אתם תבינו שזה לא שייך לאיזה אנשים מסוימים או משהו, כך זה יהיה. זו כבר דמות מלמעלה שמתלבשת לפני כל אחד ואחד באיזו צורה. זה תלוי באדם ולא תלוי באנשים שהוא מתכוון אליהם.

זה מה שאנחנו צריכים. ואחרי זה שיש לנו דברים, אז כבר יש עבודה אחרת. אבל יש לך כבר כלי. מתוך הכלי הזה אתה מתחיל להתייחס לבורא כדי להשפיע, לעשות כל מיני פעולות שהוא כותב לך ב"שמעתי", אבל יש לך "האני" שלך. כי העשירייה זה אתה. וכך כל אחד ואחד.

זה מה שצריכים לעשות. זאת אומרת להשתדל לראותם אותם כגוף אחד, בכמה שאתה מסוגל לרצות לראות אותם כגוף אחד, לבקש על זה בורא. רק את זה אני רוצה, אין לי יותר כלום. ומ"אהבת הבריות" אחר כך ל"אהבת ה'". חכה, זה השלב הבא.

תלמיד: כמו טכנאי שמסתכל על כל החסרונות ועוקב. אם כולנו עושים את זה בעשירייה, אנחנו מוצאים את החסרונות האלה של איפה כל אחד צריך עדיין להתחבר, זקוק לקשר, אז בסופו של דבר יהיה לנו כלי מזה.

כן.

שאלה: לגבי מה שאמרת, אני נכלל בראש הזה, בחיבור בעשירייה, בניתוק מעצמי, מרגיש רק את החבר. ועכשיו לגבי הזיווג דהכאה, שביררת. אני מרגיש עכשיו רק את החברים, זה החשבון שאני מתחיל איתו. מה זה נקרא שאני יכול לקבל משהו למען הבורא, במצב הזה? לשם החיבור. מגיע תענוג כלשהו. עכשיו התענוג הזה או שהוא מנתק אותי מהקשר הזה או שאני שוב נכלל בקשר הזה אבל אז אין תענוג. מה זה אומר שאני יכול לחבר איזה תענוג שלא יהיה אל תוך המבנה הזה?

אני לא יודע. אני עדיין נמצא במצב שאני נמצא בצמצום, ולא בקבלת התענוגים. אני לא רוצה שום דבר, רק לחבר את העשירייה שלי שיהיה כגוף אחד, שאני ארגיש אותם שהם כגוף אחד ואני מתוך הגוף הזה, כנציג, כסדרן, כגבאי, כש"ץ, פונה לבורא. אני פונה לבורא ודואג רק לדבר אחד, שהקשר הזה יתקיים.

לא רוצה לקבל על מנת להשפיע, איפה זה נמצא? מי יודע מתי. אני רוצה שיהיה לי מקום שממנו, אפילו שאנחנו סתם קיימים בצורה שמתבטלים לבורא, נכנסים לעיבור, נעשה לו נחת רוח. מה זה עיבור? אנחנו שומרים על העשירייה בכל צורות ההשפעה שהוא מעביר עלינו. צורות טובות, צורות רעות, לא חשוב מה, אנחנו שומרים רק על דבר אחד, להיות עשרה כאחד. וכך לגדול.

וזה תשעה ירחי לידה. ואנחנו שום דבר לא צריכים, רק להתבטל. זאת אומרת כל הזמן לשמור על הצמצום.

שאלה: האור חוזר על ארבע דרגות עביות זה גם על כתר, גם על חכמה, גם על בינה וכן הלאה. על מה זה, על זה שזה מהבורא, על זה שזה תענוג מהבורא, על זה שהוא משפיע, על זה שאני רוצה תענוג. על מה נעשה אור חוזר? אלה חמישה זיווגים או חמש צורות של אור חוזר?

אנחנו עוד נמצאים לפני זה, אנחנו נמצאים בצמצום. שאני עומד על זה שאני רוצה לראות עשירייה בלבד, לא שום אור חוזר ולא כלום, אין לי כוח לא לאור חוזר ולא לשום דבר. אחרי צמצום נגיע לזה, אולי. אם ישנה עשירייה אז אפשר לדבר על יתר הפעולות, על דרגות, על כל מיני צורות. אין לי את זה עדיין, עדיין אין לי עשירייה, אני עדיין לא קיים.

תלמיד: על איזה תענוג אני צריך לבצע צמצום ביחס לעשירייה?

על כל התענוגים שלי, חוץ מתענוג אחד, לראות את העשירייה כאחד. כל יתר התענוגים אני לא רוצה בכלל לחשוב עליהם, בשבילי זה ללא טעם. כמו שיש לך בעיה גדולה ואז כל יתר הדברים ללא טעם, הם נמצאים, אבל אתה לא מתייחס אליהם, כי יש לך בעיה גדולה. אז ככה לפני הבעיה, אני צריך עשירייה, אני צריך את הכלי הזה, אם אין לי את הכלי הזה אז אין לי מה לעשות.

רק אם אני ארגיש עשירייה כאחד, אם אני אתפלל עבורם, אם אני מאד מאד ארצה, הבורא יקים לי אותה, זה נקרא יקים לי השכינה "סוכת דוד הנופלת". ואז מתוך זה אני כבר אדבר על אור חוזר, כמה לקבל כמה לא. על מה אתה מדבר בכלל, זה עוד רחוק, לא יודע כמה. אנחנו בבניית העשירייה צריכים לעבור את כל שלבי העיבור.

שאלה: למדנו שבעצם זאת תוצאה של הבושה שממנה כאילו ניתן כוח לעשות את הצמצום, אבל יש עוד כוח חוץ מהבושה שבגינו אנחנו מסוגלים להחזיק צמצום?

אתה שואל מה עוזר לי אחר כך לעשות כל מיני פעולות בעל מנת להשפיע? אפילו לקבל בעל מנת להשפיע.

תלמיד: הוא שואל מה הוא הכוח שעוזר לנברא להחזיק צמצום. הוא אומר שלמדנו שזו הבושה, והוא שואל אם יש עוד כוח?

מלמעלה למטה אנחנו כך לומדים שזאת בושה. אבל מלמטה למעלה, זה שאנחנו מבקשים מהבורא את הכוח הזה. כל הזמן בבקשה, כל הזמן בתפילה. מה אני אתבייש, במה אני אתבייש? אני חייב לקבל את הכוחות האלו. עכשיו בינתיים אני עובד רק על דבר אחד, חיבור של העשירייה ככלי. תבקש אחר כך מתוך העשירייה, אך ורק מתוך העשירייה, תבקש אחר כך ממנה מה שתרצה, אבל מתוכה, מכולה, ותראה האם אתה צריך את הצמצום.

אם אתה ניכלל בעשירייה, רק תבין שהדאגה על מבנה של העשירייה, היא בעצמה הדאגה הזאת מביאה אותך לכל מיני בקשות שאתה צריך בדרך. אני לא יודע מה צריך להיות, רק בדאגה שלי שאני דואג, עכשיו אני צריך על זה לבקש, עכשיו אני צריך על זה לדאוג, עכשיו אני צריך את זה לבצע, רק דאגה על דבר אחד, לא יותר מזה. כי עד גמר התיקון אתה סך הכול בונה את העשירייה בכל מיני אופנים, אין לך שום דבר לעשות יותר, רק לדאוג לנשמה שלך, תגיד לעשר ספירות, לה-ו-י-ה, רק לדאוג לזה. ובדרך מה שיתגלה כל פעם אתה תראה מה זה נקרא עיבור, יניקה, מוחין בכל הדרגות, מה זה ג' קווים, מה זה לעלות שליש, שליש, שליש בכל המאה עשרים וחמש מדרגות. אז אתה תראה, אבל שוב, הדאגה היא רק על המבנה של העשירייה ה-ו-י-ה. שום דבר חוץ מזה. ואז כשאתה עובר על זה ודואג, אתה פתאום מתחיל לראות שעל זה בדיוק התורה מדברת. על זה בדיוק מדבר הזוהר, תיקוני הזוהר במיוחד התיקונים האלה. אתה פתאום מגלה שזה הכול לפניך, אבל הדאגה אחת "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי".

אות ט"ו

"הרי שנעשו בחינת כלים חדשים בפרצופין דקדושה במקום בחי"ד אחר הצמצום א', שהם נעשו מאור חוזר של זווג דהכאה בהמסך. ויש אמנם להבין את אור חוזר הזה, איך הוא נעשה לבחינת כלי קבלה, אחר שהוא מתחילתו רק אור נדחה מקבלה ונמצא שמשמש תפקיד הפוך מענינו עצמו, ואסביר לך במשל מהויות דהאי עלמא, כי מטבע האדם לחבב ולהוקיר מדת ההשפעה, ומאוס ושפל בעיניו מדת הקבלה מחברו, ולפיכך הבא לבית חברו והוא מבקשו שיאכל אצלו, הרי אפילו בעת שהוא רעב ביותר יסרב לאכול," מתוך הרצון לקבל שלו, כי בתוך הרצון לקבל מידת הגאווה הזאת לא נותנת לו. ולא שום חשבון אחר, זאת אומרת, לא חשבון עם בעל הבית, אלא חשבון עם הרצון לקבל של עצמו. "כי נבזה ושפל בעיניו להיות מקבל מתנה מחברו, אכן בעת שחברו מרבה להפציר בו בשיעור מספיק, דהיינו עד שיהיה גלוי לו לעינים, שיעשה לחברו טובה גדולה עם אכילתו זו, הנה אז מתרצה ואוכל אצלו, כי כבר אינו מרגיש את עצמו למקבל מתנה, ואת חברו להמשפיע, אלא להיפך, כי הוא המשפיע ועושה טובה לחברו ע"י קבלתו ממנו את הטובה הזאת. והנך מוצא, שהגם שהרעב והתאבון הוא כלי קבלה המיוחד לאכילה, והאדם ההוא היה לו רעבון ותאבון במדה מספקת לקבל סעודת חברו, עכ"ז לא היה יכול לטעום אצלו אף משהו מחמת הבושה, אלא כשחברו מתחיל להפציר בו, והוא הולך ודוחה אותו, הרי אז התחיל להתרקם בו כלי קבלה חדשים על האכילה, כי כחות ההפצרה של חברו וכחות הדחיה שלו בעת שהולכים ומתרבים, סופם להצטרף לשיעור מספיק המהפכים לו מדת הקבלה למדת השפעה, עד שיוכל לצייר בעיניו שיעשה טובה ונחת רוח גדולה לחברו עם אכילתו, אשר אז נולדו לו כלי קבלה על סעודת חבירו. ונבחן עתה, שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים."

תלמיד: הפסוק שחיפשת קודם הוא "שכח הדחיה שלו נעשה לעיקר כלי קבלה על הסעודה, ולא הרעב והתאבון, אע"פ שהם באמת כלי קבלה הרגילים".

סדנה

אני נמצא מול העשירייה. היא נראית לי שבורה. איך אני דוחה את הרצון לקבל שלי, שכך מצייר לי אותה, עד כדי כך שאני רואה אותם כשכינה שנמצאת ממש בתפארתה? שאלה כללית שמאוד מאוד חשובה לנו עכשיו.

*

איך אנחנו מקיימים בפועל צמצום ויחס חדש לבורא? לבעל הבית, נגיד, כמו שהוא אומר. לקבל ממנו רק על מנת להשפיע, להתייחס אליו רק בהשפעה? אז קודם לעשות מאמצים לגלות את הרצון לקבל שלנו, לעשות עליו צמצום, ומעל הצמצום השפעה לבעל הבית. איך אנחנו עושים את זה בפועל?

שאלה: האם כוחות ההפצרה של הבורא, באים לביטוי בכך שהוא בעצם מראה לי כל הזמן את העשירייה שבורה?

כן. ומעלה לי את הרצון לקבל האישי שלי בכל מיני אופנים. אני רוצה לישון, אני רוצה לאכול, אני רוצה ככה, אני רוצה ככה, אני רוצה ככה. מבלבל אותי כדי שאני לא אחשוב על העשירייה.

שאלה: מה חסר לנו כדי שנוכל לייצר גדלות בורא כזו שנוכל להשתמש בכל הדברים האלה בכוח ההתנגדות?

אני לא חושב עכשיו על גדלות הבורא. הוא נעלם.

שאלה: איך אני דוחה את ההפצרות שלו?

מה יש לי לעסוק עמו, אם הוא נעלם?

שאלה: אני צריך כוח לדחות את ההפצרות האלה. אני צריך כוח לעבוד מולם. מאיפה יהיה לי את הכוח כל הזמן לדחות? כי זה תענוג, תענוגים.

יש לי את העולם הזה, בלבולים לכל הכיוונים, ויש לי עשירייה. אין לי כלום יותר.

תלמיד: אני מדבר על ההפצרות שלו. הכל זה הפצרות של הבורא, התענוגים של העולם הזה וגם לראות את העשירייה שבורה, אלה הפצרות של הבורא שאני צריך לדחות אותן, כדי שביחס הזה אני אבנה את הצמצום.

כן.

תלמיד: ותמיד, כל הזמן מורגש שחסר הכוח של הדחייה. אפילו אם תפסתי שהבורא מפציר בי, עדיין תמיד יש הרגשה שחסר הכוח של הדחייה.

כן.

שאלה: מה חסר לנו בשביל לייצר כוח כזה? מה עוד צריך לעשות?

אז שוב אני אומר לך. גדלות העשירייה. אתה כל הזמן אומר "אני והבורא, אני והבורא", זה לא נכון. זה לא נכון, כי כך אתה לא יכול להחזיק בזה הרבה זמן, ולא יהיה לך מאיפה לקבל כוחות. בשבילך עכשיו העיקר צריך להיות העשירייה. קודם כל, אהבת הבריות וממנה לאהבת ה', ולהשתמש בבורא כדי שיעזור לך לבנות את זה.

תלמיד: כתבתי הרבה עצות שאני צריך כל הזמן לדאוג לעשירייה, ועל זה אני רוצה לשאול. במהלך היום אפתח את העצות ואגיד "עכשיו אני דואג לעשירייה. אני עושה הכול בשביל לאחד ולחבר אותם, כל מה שאני יכול לעשות". ואז אנחנו רואים שבמהלך היום מגיעים כוחות שמפצירים על כל מיני דברים אחרים, כמו כאלה שתיארת. מהי, כמו שאתה אומר, גדלות העשירייה הזאת שחסרה, שאני צריך שתהיה לי בשביל להמשיך ולהתמיד בעבודה?

לבקש מהם שיעזרו לך. אם אתה תהיה מכוון לבורא זה כמו לאוויר, זה לא ייתן לך שום דבר. כל הדתיים בכל העולם, וכל האנשים בכלל, כולם מוכנים להתפלל לבורא, לבורא, לבורא. זה השוני העקרוני שיש בין חכמת הקבלה לכל יתר השיטות, כי בפנייה לבורא אין לך שום קשר ויסוד וכלי, אלא רק דמיון. ואם אתה לא בונה ה-ו-י-ה, עשירייה כמו שכותב רב"ש בכל המאמרים הראשונים שלו, אז אין לך עם מי לדבר, אין לך מתוך מה לדבר. אין לך במה לזהות את הבורא, אין לך שום דבר. פשוט לא יתקיים שום דבר.

אתה יכול להסתובב סביב הבורא במה שאתה רוצה, זה סך הכל הדמיון הפרוע שלך ללא שום יסוד. הבורא מתגלה בתוך הה-ו-י-ה, בתוך החברים, כי אחרי כל חבר עומד הבורא, רק בצורה כזאת. אז שלא ייראה לכם שאני מושך אתכם מהמושג הזה. אני פשוט רוצה שתקיימו את היחס הנכון.

שאלה: האם אנחנו יכולים לבנות את גדלות העשירייה בלי לבנות את גדלות "בני ברוך", וגדלות הרב? הגדלות של המקום הזה?

לא יודע. תנסו. תבנו מה שאתם רוצים. העיקר זה לבנות גדלות עשירייה, שאני דואג לה, שהיא בשבילי כל החיים, ובשבילה אני קיים, וחוץ ממנה הכל בהמיות. ושם בתוכה אני צריך למצוא גם את הקשר שלי עם הבורא, שהוא יעזור לי לייצב עשירייה בעיני, כי הכל מתייצב בי. ואחר כך יבואו השלבים הבאים.

קריין: ט"ז.

אות ט"ז

"ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'. אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז, שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר."

כאן מדובר על היחס שלי לבעל הבית שהוא כביכול נמצא בתוך העשירייה, בתוך הה-ו-י-ה, כלל הה-ו-י-ה, ממלא את הה-ו-י-ה. לא יכול להיות שיש לי גישה אליו אם אני לא מתקשר לעשירייה, אם אני לא מייצב אותה לפניי ככלי שלם, ואז במידה שהכלי הזה נעשה בעיניי שלם, אז אני נמצא מול בעל הבית. לכן חייבת להיות קודם כל גישה פשוטה, אין לי שום דבר בחיים חוץ מלהחזיק את הה-ו-י-ה, את הקבוצה, את העשירייה, ולשייך לה את כל החשיבות עד כדי כך שאני רואה בה את כל המציאות, וחוץ ממנה כלום. אם אני בכלל רואה עוד משהו חוץ ממנה זה עדיין מפני שאני לא נמצא בתפיסת המציאות האמיתית.

מכאן אנחנו יכולים להבין מה זה נקרא צמצום, מסך, אור חוזר שעולה מהרצון לקבל למעלה בצורה הפוכה, שרוצה לעבוד איתו בצורה הפוכה על מנת להשפיע לאותה עשירייה, ואז כך הוא בונה את הראש של הפרצוף העתידי. ואחר כך כשכבר בונה את הראש בזה שמצמצם את עצמו, את היחס לעצמו, אבל כולו ביחס לה-ו-י-ה, לקבוצה, אז בונה את ראש הפרצוף. בתוך הראש הזה הוא מגלה גם את הכוח הפנימי, את הבורא, ומתחיל, אם כבר ממשיכים למרות שזה לא כל כך מהר, אבל אז הוא ממשיך את תוך הפרצוף. בונה את הנשמה.

שאלה: מה ההבדל בין גילוי הבורא לבין עשיית נחת לבורא?

ודאי שהם קשורים זה לזה, כי עשיית נחת רוח זה התנאי שאתה מגלה אותו. אתה לא יכול לגלות אותו בצורה אחרת כי הכלים שלך הם כלים דקבלה עד שהם יהיו בעל מנת להשפיע. במידת על מנת להשפיע אתה יכול לגלות אותו, זאת אומרת להיות במידת הזדהות, השתוות הצורה עימו. אבל קודם זה צמצום, מסך, אור חוזר, אז אתה מפתח את מידת ההשפעה.

אבל אלה דברים מתקדמים. אנחנו לא צריכים לעשות את זה, אין לנו עדיין מבנה. מבנה יכול להיות רק בתנאי שאני מפסיק לדאוג לעצמי ובמקום זה אני דואג לקבוצה. ולא מתייחס לקבוצה אלא אני ממש מתייחס אליה שזאת הה-ו-י-ה, זאת הנשמה, שממש נמצאת לפנינו בהתגשמותה.

תלמיד: אנחנו אומרים שמאחורי כל חבר נמצא הבורא ואנחנו מדברים על העלאת מ"ן, תפילה למען החברים. רק שהיא לא נקייה, היא כוללת בתוכה גם את הרצון לקבל.

גם לא למען החברים, אלא למען החיבור בינינו שייקרא "נשמה", שייקרא "כלי".

תלמיד: מה ההבדל בין משיכת האור המחזיר למוטב לבין עניית התפילה? כל עוד אני לא בכלי דהשפעה או בכוונה כזו ואני לא בהשתוות עם הבורא, מה מושך את האור שיעשה נחת רוח או תיקון?

רק חיסרון לתיקון. חיסרון לתיקון הוא מושך את האור המחזיר למוטב.

תלמיד: זה עדיין לא גילוי הבורא או שכן?

ודאי שלא. בשביל מה לי לגלות את הבורא? אם אני לא מוכן אז מה יש לי לגלות את הבורא. ההפך, אני אדחה את זה. אני צריך להיות מוכן לגילוי. לכן קודם זאת פעולת הצמצום. פעולת הצמצום היא שאני לא פועל מהרצון לקבל שלי. זהו, גמרנו, מרגע זה והלאה אני לא פועל מתוך הרצון לקבל שלי.

תלמיד: אבל מתי זה יקרה? רק כשהבורא יתקן את זה. אבל אם אני לבד זה לא יכול לקרות.

תבקש. ואיך אתה מבקש את זה? אתה מבקש להיות בכל הרצונות שלך למען בניית העשירייה, בניית הה-ו-י-ה, הנשמה. לא חשוב איך להגיד. מדברים כל הזמן על אותו הדבר.

תלמיד: אני מנסה להבין מה לבקש כדי שזה יקרה, כי אני בינתיים לא בהשפעה?

אתה רוצה לראות אותם כעשירייה אחת. בסך הכול, על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על התהליך שאנחנו עוברים בתיקון הקליטה שלנו. שאני עכשיו רוצה לקלוט את המציאות בצורה יותר ויותר מיתקנת, מתקרבת לתיקונה, לגמר התיקון. הכול מוכן, אין חדש. יש רק שלבים שמתגלים לי ואני רוצה לראות עכשיו את השלב הבא.

זאת אומרת, אני מבקש שהבורא יתקן אותי כך שאני אראה את העשירייה יותר ויותר מתוקנת. כל השלבים האלה קיימים, אין שום חדש.

שאלה: דיברנו בתחילת השיעור שאנחנו צריכים ללמוד את ה"פתיחה" עם כוונה, אז הכוונה היא בעצם שייוולד ושייווצר מבנה כזה?

כן.

תלמיד: וכשאני רואה פער בין המצב של מה שהעיניים רואות לבין המבנה שצריך להיות, איך להגדיל את הכאב? איך תיווצר מזה תפילה? כי יש פער מאוד גדול בין מה שאתה רואה, שזאת עשירייה מפורקת בעיניים שלך, לבין מה שאתה צריך לראות שזה מבנה מחובר.

אני מקבל על עצמי שזה אני השבור ולכן אני כך רואה את זה, ולכן אני מבקש תיקון.

תלמיד: אז בעצם זה שוב חוזר לזה שאני רוצה לתקן את הראייה שלי.

בעצם, אין יותר מה לתקן.

תלמיד: אז העשירייה היא לא יותר מסימולטור כזה בשבילי, לראות איפה אני ביחס אליהם.

לכן מכאן אנחנו יכולים להבין איך רב"ש כותב. הוא כותב שהעשירייה היא מושלמת, החברים מושלמים, כולם נמצאים בגמר התיקון ואני נמצא בשבירה ולכן זה כך נראה לי וכולי. אין מה לתקן בעולם חוץ ממני. כשאני מתקן את עצמי, העולם נראה לי אחר.

תלמיד: אז בעצם כשאני לומד "פתיחה" אני מגלה את הצורות השונות מאד, הרבות והמורכבות בהבדל ביני לבין הבורא.

כן. אם נלמד בצורה נכונה, אני לא יודע, אנחנו לא נוכל להחזיק בקצב כזה, אז ממש מגיעים לגמר התיקון. אבל כאן השאלה, איך אנחנו עכשיו בונים את הצורה הראשונה, הרוחנית. זה עדיין לא על מנת להשפיע, זה עדיין כלום, זה רק קביעת המצב שאני נמצא מול העשירייה ואיך אני רואה אותה בצורה הנכונה. מצב אפס.

שאלה: מהי הנקודה שלאדם אין עשירייה, איך הוא תופס את עצמו? איך אני יודע שאני עכשיו חושב דרך העשירייה או שהעשירייה לא קיימת?

לפי החיסרון שיש בך. אם אין בך חיסרון, אז אתה לא קיים. אין דבר כזה שאדם לא מרגיש. הוא מרגיש משהו, אפילו הוא מרגיש שהוא לא מרגיש. ההרגשה היא היסוד הקיומי שלנו.

תלמיד: מה זה להרגיש עשירייה?

שהחיסרון שלי הוא בזה שתפיסת המציאות שלי תהיה רק בצורה כזאת, בתבנית כזאת.

תלמיד: למה אני צריך עשירייה?

כדי לתפוס את המציאות בצורה נכונה, לא בעולם המדומה.

תלמיד: מה זו גישה בריאה שדרך העשירייה אני לומד על המציאות הנכונה?

כי רק בתפיסת המציאות דרך העשירייה אני תופס את המציאות, אני מקבל אותה נכון. היא מסודרת אצלי נכון כעשר ספירות, כעשרה חלקים, כרצון לקבל שכך התחלק על ידי האור העליון, על ידי כוח ההשפעה. הרצון לקבל נבנה על ידי כוח ההשפעה כקיים מעשר הבחנות שונות המקושרות ביניהן יחד. לכן אם אני בונה בי בצורה כזאת את התבנית של התפיסה, סנסור, גלאי לתפיסת המציאות, אז אני כבר לא מתייחס למציאות שמתראה בחושים המדומים שלי של בהמה, ראיה שמיעה, טעם וכולי אלא אני תופס את המציאות שלי דרך עשר התכונות שמקושרות יחד והן דווקא נותנות לי את תפיסת המציאות האמיתית, העליונה, הרוחנית שנקראת "נשמה". הכלי הזה נקרא "נשמה".

ואז כשאני תופס בה, יש כאן שני דברים, את מה שנקרא "העולם העליון" ומי שמחזיק מעצב ומייסד אותו שנקרא "בורא". הכול מתגלה בתנאי שאני אחבר את עשר ההבחנות האלו לאחד כאחד. הן לא מיטשטשות והופכות להיות אחד, הן מחוברות על ידי הכוונה שלהן ביניהן, למרות שכולן שונות, חסד, גבורה, תפארת. אבל כשהן מחוברות להשגת הכתר שמשם הן יוצאות ולשם הן חוזרות באור ישר ואור חוזר, אז בזה אני בניתי בי כלי או תכונה לתפיסת המציאות שנקראת "נשמה". לזה אנחנו צריכים להגיע. אז עכשיו אנחנו צריכים לעבוד על זה בצורה מעשית.

תלמיד: איך אני תופס דרך העשירייה את זה שמעצב את העשירייה?

את זה אני לא יודע, עכשיו זה לא אכפת לי. אני לא מכוּון לבורא, אני לא מכוון את עצמי לבורא, אני מכוון את עצמי לעשירייה. תקראו שוב את מאמרי רב"ש על הקבוצה.

שאלה: מה שאתה אומר בגדול זה כמו שאני אבוא עכשיו ואגיד לך "תשמע, אתה חייב להיות היום בבוקר הזמר הכי מוצלח בארץ. אין "לא", אתה חייב. יש לך גרון? זהו, זה מספיק". זה כמו לדרוש מדג לטפס על עץ. איך עושים, מה זה המילים האלו, מה זה עשר תכונות?

אין שום בעיה. אם אתה מתכוון להידבק לעשירייה ולדאוג לה, ואתה רואה שאתה כל רגע ורגע מתנתק מזה ולא מסוגל, אז אתה פונה לבורא. לא חשוב מיהו, מהו בעיניך, אתה לא צריך להכיר אותו, תפנה אליו שיעשה את העבודה הזאת, שידביק אותך לעשירייה, שאתה תדאג רק להם.

תלמיד: כשאתה אומר "צמצום" למה אתה מתכוון?

"צמצום" פשוט מאוד, שאני לא דואג לשום דבר בחיים חוץ מהכרחיות ולהיות דבוק לעשירייה, זה נקרא צמצום.

תלמיד: אתה מבין שזאת לא עבודה, אני לא מסוגל לעשות עם זה כלום.

אתה לא צריך לעשות שום דבר חוץ מבקשה, "למה לא ביקשת?"

תלמיד: אין שום דבר שאפשר לעשות, אין.

את זה כל אחד יכול, כי כך אתה בנוי, כל אחד בנוי כך. אם אתה הגעת אלינו ואתה איכשהו נכלל בעשירייה, לבקש להתכלל בעשירייה ולדאוג רק להם, תבקש את הבורא שייתן לך רצון לזה. זה רצון שאתה חייב לרכוש, פשוט אין יותר. לכן או שאתה מבקש מהבורא, או שאתה עוזב, אחד מהשניים. זה שאתה רואה שאתה לא מסוגל זה טוב מאוד, זאת אומרת, אין לך ברירה אלא באמת לפנות לבורא. זה מצוין, תראה איך שהוא מזמין אותך. מה הוא אומר? "לא יעזור לך כלום, אתה תבוא אלי על ארבע לבקש שאני אעשה לך את זה, כשתבוא בצורה כזאת, אני אעשה. למה אני צריך שאתה תבוא על ארבע? כי אתה בזה מכניע את האגו שלך". ואנחנו צריכים את זה.

תלמיד: גם רצון, חיסרון, רצון לקבל, את זה האור מחזיק, גם בזה אין כלום, זה הכול מילים מתות, מה זה עשר תכונות?

אז עוד יום, עוד יום ועוד יום וכך נתקדם.

שאלה: אם אנחנו צריכים להיכנס לצמצום של הרצון לקבל לעצמי, איך אני יכול לבקש מהבורא "תן לי משהו"?

לתת את כוח הצמצום. כוח הצמצום שאני לא חושב על שום דבר חוץ מעל הכלי הרוחני שזאת עשירייה. בזה אני רוצה להצטמצם, לא להסתכל על שום דבר, רק על זה.

תלמיד: אם אני במצב רע אז אני צריך שהם יתפללו לבורא, אבל אף אחד לא צריך אותי כדי להתפלל.

אני לא אמרתי לך כך לעשות עכשיו, אני אמרתי לך תבקש מהבורא שיתן לך כוח לדאוג לעשירייה. שתהיה עשירייה ולא סתם שתהיה לך רשימת חברים, אלא עשירייה הכוונה חיבור ביניהם, שכך אתה תראה אותם. אם אתה תראה אותם כחיבור כבר אתה משיג את הנשמה שלך, כבר אתה נמצא בהשגת הכלי רוחני. עוד לא הבורא שמתגלה שם, לא האור הפנימי שמתגלה שם, אבל כבר אתה דואג למשהו רוחני.

תלמיד: אני רוצה לתת להם סיבה להתחבר לבורא, ביחד.

לא, לא על זה מדברים, אני לא דיברתי על זה. אני דיברתי על הפעולה הראשונה. אתם חכמים. רק דבר אחד.

תלמיד: מה אני עושה כאן אם לא כדי להתפלל עבור מישהו?

אתה צריך להתפלל עבור עצמך, כי אתה בינתיים לא רואה עבור מי להתפלל, עבור מה להתפלל. אתה רוצה להגיד לי שאתה דואג להם? מה אתה משקר. כשיהיה לך כוח השפעה מינימאלי אתה צריך לראות אותם מחוברים כאחד, זה הביטוי של כוח ההשפעה שלך.

תלמיד: אין לי סיבה להתפלל עבורם, הם פשוט אוסף של גאווה, אין לאף אחד שום סיבה לזה.

יפה, "כל הפוסל, במומו פוסל". לכן מה שאתה אומר לבורא, "אני רוצה לראות אותם כאחד, תעשה לי בבקשה את התיקון הזה". בצורה אגואיסטית אתה כאילו אומר, מה הבעיה? אתה רוצה לראות אותם כאחד.

(סוף השיעור)

---

1. "וראו כל-עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך" (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק י').↩