שיעור בוקר 17.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 27.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/mKOIsR4z?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 908,

"הידיעה שהאדם עמד בנסיון, לצורך מי"

מה זאת אומרת ש"אדם צריך לעמוד בניסיון"? מי בודק אותו ובמה צריכים לבדוק אותו? גם מהו העניין שבהתחלה האדם צריך להגיד, בכל דבר שהוא נתקל בו, הולך לבצע משהו, כשבא לו משהו, הוא צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי", זאת אומרת להיכנס למעשה שבכוחותיו לעשות ולבצע ללא שום התערבות כוח אחר, אלא הוא ממש, ולא בורא ולא שליח. ואחר כך, אחרי שגומר את העבודה והצליח, או אולי לא הצליח אבל עשה את כל מה שחשב לעשות, עליו להגיד "אם אין אני לי מי לי" ["אין עוד מלבדו"].

מה העניין של להגיד לפני זה ולהגיד אחרי זה? מה זה יעזור אם הוא יגיד או לא יגיד? מדובר על דרגת האדם, שנמצא לפני המעשה ואחרי המעשה. אנחנו יודעים שהאור, היינו הבורא בורא את הכלי, ומבצע את כל הפעולות בתוך הכלי. והכלי הוא תוצאה מהאור, ומושפע מהאור במאה אחוז, והכלי לא קובע שום דבר, מלבד אם הכלי יכול לדעת מה האור עושה איתו, ולהסכים עם הפעולה הזאת או לא, לפי עומק ההכרה שלו במה שהאור עושה עימו.

זאת אומרת, ודאי שהבורא עושה את הכול. אבל אדם צריך להגיע להרגשה שכל מה שנעשה, הבורא עושה. זה התיקון שלנו, להעביר את העיוורון הזה מהחושים שלנו. ולכן אדם שאומר ברכה או בקשה, זה לא שהוא אומר ברכה או בקשה לבורא ולפי זה משהו נעשה. אלא ברכה או בקשה, האדם מרגיש לפי התוצאה שהוא השיג מפעולת הבורא עליו.

האור משפיע על הכלי, הכלי מתחיל להרגיש מה האור עושה בו, מעביות א' עד עביות ד', מקבל התפעלות מאורות נרנח"י לפי סדר נרנח"י, עד שמגיע לעמקות כוונת הבורא עליו, מה הבורא רוצה לעשות, ולפי זה נקבע שהכלי באמת הגיע למצב שעכשיו הוא נמצא באותה פעולה, באותה הכרה עם הבורא, ואז באה תפילה אמיתית או הודיה אמיתית.

מה זאת אומרת? שבאמת האדם הגיע למצב שהוא יודע מה הבורא עושה עליו. כמו שכתוב, "ממעשיך היכרנוך". הוא יודע בדיוק עכשיו את המעשים שעברו עליו, מי עשה אותם, לשם מה עשה אותם, בדיוק מה נעשה בו, ובזה הוא גמר את העבודה שלו. בדיוק עד העומק שהוא בנוי בדק והרגיש את פעולת הבורא, את השפעת הבורא.

ומתוך זה, מה עוד הוא צריך להגיד אחרי זה? התוצאה ממה שהוא ירגיש ויבין את פעולת הבורא עליו במלואה, התוצאה מזה היא הכרחית, ודאי שכך יוצא, שהאדם הופך להיות דומה לבורא בפעולה הזאת, מקבל אותה במאה אחוז, זה נקרא שמצדיק את הפעולה, ומתוך שמצדיק אותה הוא מדמה את עצמו לפעולה הזאת, זאת אומרת עושה את עצמו בהתאם למה שהבורא עושה. כבר מתוך ההכרה בא התיקון, ובזה הוא גמר את השלב הזה.

ושוב הבורא משפיע עליו, ושוב הוא צריך להגיד, "אם אין אני לי מי לי". זאת אומרת, אני חייב לבדוק ולבצע את כל הדברים האלה, אבל סך הכול מה הוא בודק ומה הוא מבצע? הוא בזה מכיר את פעולת הבורא עליו. ובסופו של דבר כשמגיע למצב שהכיר את הכול, אז הוא אומר "אין עוד מלבדו". שבאמת רואה, השיג שרק הבורא פועל, ועכשיו שהוא השיג את כל הפעולה שלו עד הסוף, זאת אומרת הגיע למצב הטוב ומיטיב בפעולה הזאת, הרגיש את זה, השיג את זה, אז בעצמו הופך להיות בהתאם לזה עם כוונת הטוב ומיטיב.

זה נקרא "ממעשיך היכרנוך". ממעשים שמבקרים את מה שהבורא עושה מכירים אותו, ומזה שמכירים אותו, מכירים כבר בחושים שלנו, מתוך זה הופכים את החושים שלנו לדומים לבורא. זה נקרא "דבקות", השתוות בתכונות, בכוונות. וזה שאדם מודה בזה בסוף העבודה שלו, זה אומר שגמר את המדרגה. בדק אותה, תיקן את עצמו, השתווה לבורא, ומוכן לפעולה הבאה. לכן הכול מתחיל מ"אם אין אני לי מי לי", כל עבודת המרגלים, בדיקות, שמתחרט ומסכים ונמצא במאבק עד שמבין בטיב הפעולה כטובה ומצדיק ומתאים את עצמו לפעולה הזאת, עד שנעשה כמו הפעולה עצמה.

תלמיד: מצד אחד הוא אומר שצריך להתחיל עם "אם אין אני לי מי לי", אבל אנחנו אומרים שתמיד צריך להתחיל עם "אין עוד מלבדו", לחפש קודם כל את זה.

לא. זה שאני אומר "אין עוד מלבדו" אפילו לפני "אם אין אני לי מי לי", זה שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמיים, זאת אומרת שאני עושה את זה מלכתחילה, ו"אם אין אני לי מי לי", שזה בא מהבורא אבל אני לא יודע את זה, אלא מקבל את זה מאליו, עם זה אני הולך עכשיו ומבצע.

זה שאני אומר "אין עוד מלבדו" זו הגישה הכללית שלי, איך אני מתייחס עכשיו למה שקורה לי, שמה שבא עכשיו אליי, אין עוד מלבדו. זה ודאי בא מלמעלה. זאת אומרת, בזה אני מבדיל את עצמי מסתם בן אדם ברחוב, איך אני מתייחס למה שקורה לי כרגע. אחרי "אין עוד מלבדו" אני אומר "אם אין אני לי מי לי", זאת אומרת, אני, בלהסתמך שזה בא מהבורא, עכשיו מתנתק מהמעשה שלו. כי אם אני כל הזמן אהיה שרוי במעשה שלו, אני לא אעלה יותר מעביות דשורש, התבטלות וזהו, אז אני יוצא מההתבטלות הזאת ומתחיל בכוחות שלי ובמעשים שלי לבדוק את כל הדברים האלו, זאת אומרת לעשות בעצמי. מה אני עושה בעצמי? אני עושה את התיקונים שלי, כביכול שהכול תלוי בי.

תלמיד: מאיפה הביטחון שאני יכול עכשיו להתנתק מאין עוד מלבדו ולפעול?

אתה לא מתנתק. אתה מתנתק רק בזה שאתה הולך לעשות, כאילו שלא הוא עושה אלא אתה עושה. אם אתה כמו סוס לא תעשה איזו תנועה, אז אתה אף פעם לא תדע במה אתה שונה ממנו. לכן אתה צריך להגיד, "אני עושה". בזה שאתה מתחיל לעשות, אתה מתחיל להרגיש מה ההבדל בין הרצון שלך לעשות ובין הרצון שלו לעשות. ואז לפי ההפרש הזה אתה מתחיל כבר להכיר אותך ואותו.

אחרי כל העבודה, אחרי שהכרת את עצמך והכרת אותו, היית במאבקים, היית מאשים אותו ומתחרט, ואחר כך מגלה שזה בכל זאת טוב ואתה מתקן, בסופו של דבר אתה מגיע למצב שמתוך מה שעברת, מתוך זה שעשית, אתה אומר "אין עוד מלבדו". ולא לפני זה כשעוד לא עשית כלום, אלא רק עם הגישה הזאת הלכת לבדוק. אחרי כל הבדיקות אתה אומר, "אין עוד מלבדו".

זה נקרא שהעתקת על עצמך את כל המעשה שלו. אתה עכשיו עושה תנועה כמוהו לא בגלל שהוא בין כה וכה עושה תנועה בך, אלא אתה ברצונך מקבל את התנועה הזאת וכביכול מבצע איתו יחד. מבצע או לא מבצע, אתה מבצע, רק עכשיו זה ברצון שלך. זה נקרא ברצון הלובש וברצון המלביש.

תלמיד: מאיפה הביטחון שכשאני הולך עכשיו לעשות "אם אין אני לי מי לי", שאני לא אהנה מזה כל כך שאתנתק ממנו?

אני לא מבין מה זה נהנה. עם "אם אין אני לי מי לי", מה אתה הולך לעשות, האם ליהנות מהחיים או שאתה הולך להשתוות איתו?

תלמיד: הולך להשתוות איתו.

אתה כל הזמן נמצא בתוך "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", אחד מלובש בתוך השני. אחרת אתה סתם כמו גוי.

תלמיד: ההתחלה יכולה להיות טובה, אני מתחיל לעשות את זה ככה, אבל מתוך זה פתאום יכול לבוא ניתוק.

אתה הולך לבצע עבודה יהודית, ייחודית, להתייחד עימו במשך היום. להתייחד עימו רק מתוך זה שאתה עושה את עבודת הביקורת, ההבדלה ואחר כך חיבור, אתה עושה את זה. לא מדברים על הפעולה שאתה הולך עכשיו לבצע בעבודה שלך. לא מדברים על העבודה עצמה, אלא אומרים על היחס הפנימי שלך למה שנעשה לך במשך היום.

אני עכשיו הולך להרוויח. בעל הסולם נותן דוגמה ב"אגרות", שבבוקר הוא חייב להגיד, "אם אין אני לי מי לי", ובערב "אין עוד מלבדו". אז אני עכשיו הולך לעבוד ואני עובד קשה. מה זאת אומרת שאני עובד קשה? אני הולך להכניס את עצמי לכלים דקבלה, ובכלים דקבלה אני מזיע, ואני חושב שבגלל זה אני מקבל תשלום. אחר כך אני בודק ורואה שזה לא אני מזיע ומקבל תשלום, אלא הבורא נותן לי את העבודה והתשלום.

והאמת, העבודה שלי, היא לא בזה שאני אעשה את העבודה עצמה, אלא שאני אשנה את היחס שלי אליה. אם אני משנה את היחס שלי למה שאני צריך לעשות בחיים, שהוא מביא לי את זה, ואני משתווה עם הידיעה הזאת שזה הוא מביא לי, אז אני לא ארגיש לא קושי בלהתחבר אליו ולא קושי בלבצע שום עבודה. כי העבודה עצמה היא נעלמת. הקושי אצלנו בסופו של דבר הוא רק מהקושי לעשות חיבור ביני למטרת הבריאה ובין העבודה שיש לפניי.

לאדם לא קשה לחפור בור עד אמצע כדור הארץ, לא קשה. אם הוא במעשה הזה יהיה מחובר לבורא, אז הוא יקבל חומר דלק אין סופי. הבעיה, בכל עבודה, היא לא קושי פיזי. אומנם אנחנו לא מרגישים, לא מבינים את זה, אבל ככה זה. הקושי הוא שהפעולה הזאת לא מחוברת עם האור, עם הבורא. אם בכל עבודה תתחבר עם הבורא, שזו פעולה מטרתית, והיא מביאה לך אור מלמעלה, דבקות, אז אור הדבקות ישמש לך במקום תשלום, ואתה תימצא כבר בתכלית ולא בלהזיע בזמן הפעולה, כי הפעולה עצמה הופכת להיות תכלית. לכן העבודה שלנו, "אם אין אני לי מי לי", היא עבודה לקרב את מסובב העבודה, ואז העבודה עצמה היא לא עבודה.

אתה אומר "אם אין אני לי מי לי" בערב אחרי שגמרת לייחד את הדברים האלה. זה לא בוקר וערב שלנו. בוקר הכוונה שאתה הולך בינתיים לעשות את זה בחפץ חסד, בחסדים, בלי חכמה. ובערב, כשאתה כבר מקבל חכמה וזה מאיר לך, בערב, כשכבר כאילו אין אור, אתה אומר "אם אין אני לי מי לי", כלומר שאתה הבאת את האור הזה אליך, הוא נמצא על חשבונך. בבוקר זה היה על חשבונו, ובערב, אפילו שיש חושך, זה אור על חשבונך.

אנחנו מרגישים בחיים שלנו שלפעמים קשה לי לעשות משהו, או נמאס לי, או אני לא רוצה באיזו צורה, קשה לי. אם אני מצרף לעבודה הזאת, לפעולה הזאת מטרתיות, אז הדבר הזה נעשה קל. אני כאילו שוכח בכלל מהפעולה עצמה, היא בשבילי רק אמצעי לאותו דבר שאני עכשיו התחברתי אליו, להשגת המטרה. לכן אנחנו לא צריכים בכלל להתייחס למה שקורה איתנו, אלא ליחס שלנו למה שקורה.

תלמיד: האם היחס הזה הוא לא כמו לקיחת סיכון? נאמר למישהו יש משהו והוא בטוח. ועכשיו הוא רוצה להרוויח יותר, לא בשבילו, בשביל יתר דבקות. האם זה לא לקיחת סיכון שהוא יאבד גם את מה שהיה לו, את מידת הקשר, מפני שעכשיו הוא מתחיל לרצות יותר דבקות?

אתה אומר שאדם שנמצא באיזו מידת "אין עוד מלבדו", מפחד לצאת ל"אם אין אני לי מי לי". אז אני אומר לך, לצאת ל"אם אין אני לי מי לי", לא נקרא שאתה צריך להיפרד מ"אין עוד מלבדו". זה חייב להיות בפנים. אם אתה נפרד לגמרי, אז אתה הופך להיות גוי.

הפעולה שלך היא לא פעולה מטרתית. אתה לא רוצה על ידי הפעולה הזאת עוד יותר להתחבר עם הבורא, אלא אתה סתם הולך להסתובב בשוק, כמו שכולם מסתובבים. אם אתה הולך להסתובב בשוק כדי לבדוק שבכל התנועות שלך הבורא בעצם מוליך אותך, אז כשגמרת לבדוק את הפעולות שלו בכל מה שהוא נותן לך במצב הזה, נקרא שהגעת לערב ואתה אומר, "אין עוד מלבדו".

אבל במשך היום כל הזמן, אחרי כל פרט ופרט שאתה הולך ב"אם אין אני לי מי לי", אתה משיג עוד "אין עוד מלבדו". ושוב, "אם אין אני לי מי לי", "אין עוד מלבדו". ובערב אתה עושה את הסיכום. אם אתה שוכח, אז זו כבר "פעולה בהמית".

תלמיד: מאיפה הביטחון שלא תשכח, אם הכול תלוי בך?

אני לא מבין מה זה לא תשכח, אם אתה כל הזמן הולך עם שניהם יחד. מה אתה שואל לגבי לא לשכוח, אם אתה צריך ללכת כל הזמן יחד? אסור לך אם כן, להתייחס ל"אין אני לי מי לי", אם אתה יצאת מ"אין עוד מלבדו". אז כתוב, "שב ואל תעשה, עדיף". כי הפעולה שאתה עושה היא וודאי ללא תכלית, לא מקרבת אותך.

תלמיד: אם אני צריך ללמוד, או צריך לעבוד, או כל דבר שהוא לאו דווקא נטו לשבת מול הלימוד, איך להחזיק בתוך זה "אין עוד מלבדו"? ברגע שאתה מוסיף את "אין עוד מלבדו" ככה חזק בתוך זה, אז אתה מפסיק לעשות את הדברים כמו שצריך, ואם אתה עושה את הדברים כמו שצריך אז אתה שוכח "אין עוד מלבדו". איך להחזיק את שניהם ביחד בתוכי?

איך להחזיק את "אין עוד מלבדו" בזמן שאני לומד משהו זר, באוניברסיטה, אוכל משהו טעים, עושה עוד כל מיני דברים שמביאים בלבול, תענוגים, או גם כל מיני צרות, והכול מבלבל? צריך קודם כל להאמין שהם, כל הדברים האלה נִתְּנוּ לי כדי שמתוכם אני בהדרגה אקבע "אין עוד מלבדו", מתוכם ככל האפשר. זו חייבת להיות פשוט המטרה.

אז אדם צריך לעשות לעצמו כל מיני סימנים, תזכורת כל רבע שעה, כל חצי שעה, לחזור לאותו מצב, שיזכירו לו על זה בצורה מכנית, אחר כך הוא בעצמו, זו העבודה, כך עושים. ודאי שאין בזה שום טעם בינתיים, ואחר כך זה מגיע.

על ידי פעולות שאין בהן שום עניין, אתה אחר כך מעורר את האור המקיף, והוא פועל עליך בצורה כללית שאתה נזכר, שאתה כל הזמן נמצא בהרגשה הזו. לאט לאט אתה מגיע למצב שאתה מרגיש שאתה נמצא לפחות ב"הסתר אחד". לא "הסתר כפול" אלא "הסתר אחד". שכל הזמן הבורא נמצא ברקע, נסתר, אבל אתה מרגיש שהוא נסתר, ואז זה קצת אחרת.

על הרב'ה היה מורגש שהוא כל הזמן ממש לא מתנתק. אני זוכר כשהגעתי, לא מההתחלה אבל אחרי כמה זמן ראיתי מזה ממש התרשמות מאוד חזקה, כשקצת התחלתי כבר להכיר אותו.

תלמיד: איך גם בזמן הלימוד, וגם במצב שאתה יכול לעשות מה שצריך, בכל זאת בלב, בהרגשה, יהיה את ה"אין עוד מלבדו"? זאת אומרת במוח, בפעילות, לעשות דבר אחד, ועם זאת להיות עם ההרגשה של "אין עוד מלבדו"?

אתה מתלונן על זה שאם אתה אומר "אין עוד מלבדו", האם אתה אומר סתם בפה, או שאתה באמת נמצא במחשבה הזאת? אם זה מנתק אותך בכלל ממעשה, אז אין מה לעשות, זה כבר "אין עוד מלבדו", זה פשוט מחליש אותך לגמרי, מוציא ממך את הרוח לעשות משהו, לבצע.

דיברתי על זה ואמרתי שקשה לי להעביר את זה, אין מילים כל כך, "אם אין אני לי מי לי", ו"אין עוד מלבדו", זה לא שייך לפעולות שלי בחיים האלה בעולם הזה, וגם לפעולות שלי ברוחניות, זה לא שייך.

גם מקובל גדול, גם תלמיד כמוך וגם אדם ברחוב, יעשו אותן פעולות, ואתה בעיניים חיצוניות לא תרגיש בפעולות האלה שום הבדל. אלא ההבדל הוא ביחס לאיך הוא עושה את זה, מה עוד נוסף בפנים, ביחס שלו כלפי מה שהוא עושה. במה שהוא עושה הוא רוצה להרגיש שהיחס שלו למה שהוא עושה, זה בדיוק כמו היחס של הבורא לזה.

אני עכשיו תופר בגדים, חייט. אז "אין עוד מלבדו", אני שם את כל הכלים שלי, הולך לספה, מסתכל לפעמים על שולחן העבודה, בינתיים לא, כלום, אבל הבורא תוך שנייה יעשה את זה, אני מחכה כל היום, מסתכל. מה אחר כך אני אראה? שפתאום איזה מכנסיים ככה יפים גמורים? זה הוא עשה פיקס? אני לא מבין אותך.

מה זה נקרא "אין עוד מלבדו"? "אין עוד מלבדו" שהוא דרכי פועל בזה. לא שאני לא צריך לעשות, אלא בזה שאני מבצע, מתי אני מרגיש באמת "אין עוד מלבדו"? אני מרגיש "אין עוד מלבדו" אם אני אבצע את זה, ובכל פעולה שאני מבצע, לא שהוא יעשה לי את התנועות בידיים, עם המחט ועם החוט, וכשאני גוזר ועושה משהו בבגד, אלא שביחס שלי למה שאני עושה, ביחס הזה אני מחובר אתו.

זאת אומרת אדם מגיע למצב שמרגיש שהבורא מתלבש בתוך האדם. אבל הפעולות הפיזיות נשארות אותן פעולות. זה לא פשוט, זאת אומרת זה בא אחרי הרבה דברים.

תלמיד: אם הבורא הוא בקשר, אז יהיה לאדם קל לעשות כל עבודה פיזית וכל פעולה מפני שאני מחובר. האם זה נעשה לי הגורם לקשר?

אתה אומר כך, אם אני מחבר את עצמי לבורא אז הפעולות שלי הופכות להיות מקשות לנעימות, אז בפעם הבאה אני כבר ארצה להתחבר לבורא שיהיו לי חיים יותר קלים. למה לא? מי אמר שאתה צריך לסבול. מטרת הבריאה מצדו להיטיב לנבראיו, ומצדי להגיע לתענוג.

תלמיד: אבל הסיבה היא לא שאני רוצה להיות מחובר.

אז בהתחלה אני נהנה כשאני מחובר אליו זה נקרא "לא לשמה", שמתוך זה אני מגיע למצב שאני מחובר אליו מפני שאני נותן לו תענוג, ולא שיש לי תענוג מזה, אבל כבר זה התחלת החיבור.

אם כשאני לידך ואני כל הזמן ארגיש ממך צרות, אז אני אף פעם לא אבוא לחיבור. אם אני מרגיש שאתה מביא לי תענוגים, תענוגים, תענוגים, אז אני מתקרב יותר ויותר אליך, נעשה כמו שאומרים "חולת אהבה אני", שאני כל הזמן רוצה בקשר איתך. למה? טוב לי, אני אוהב אותך, אני אוהב את התענוג שבא ממך. ואחר כך מזה אומרים שעוברים "לשמה", אבל בלי זה אי אפשר.

אדרבא, תהנה מהבורא, תתחיל מזה.

תלמיד: אנחנו אומרים שבשלב שלפני המחסום, אנחנו מרגישים התרחקות ממנו. איך להתגבר על מצב של תענוגים ממנו בשלב ההכנה, אם אנחנו כל הזמן מתרחקים ממנו, איך אפשר להגיע בכלל למצב של "חולת אהבה"?

אומנם הדרך שלנו עד המחסום היא עדיין רק בתוך הרצון לקבל, אבל אנחנו, במשך אלפי שנים, בהרבה גלגולים, פיתחנו את הרצונות שלנו ליהנות. רצונות בהמיים, אוכל, מין, משפחה, ורצונות אנושיים, כסף, כבוד, מושכלות, עד שהגענו למצב שיש לנו עכשיו עוד רצון נוסף, רצון לאלוהות, לרוחניות.

כשהיו לנו במשך הגלגולים הקודמים, רצונות לתענוגים בהמיים ותענוגים אנושיים, סך הכול במסגרת העולם הזה, לא היה לנו קשה. רצנו וכמה שאפשר ממשנו את הרצונות האלו. ככה כל העולם עושה.

כשמתחיל להיות אצלנו עוד רצון לתענוג רוחני, זה כבר שייך למקור אחר של תענוגים. לא לאותו אור שנמצא בעולם הזה, ניצוץ שנקרא נר דקיק, אלא לאור המקיף שנמצא מחוץ לעולם הזה. מתוך זה יש לנו פיצול פנימי. זאת אומרת, אומנם אנחנו למטה מהמחסום אבל יש לנו חלק שהוא למעלה מהמחסום, זה נקרא חלק אלוה ממעל, הנקודה הזאת שמשתוקקת לאור.

ואז אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו מחולקים בפנים לשני חלקים, רצון לעולם הזה ורצון לעולם ההוא. תענוג לעולם הזה ותענוג מהעולם ההוא. ולכן הדרך שלנו מתחילה מהנקודה שבלב, זאת אומרת יש לנו שני כלים, לב ונקודה שבלב. וגם שני אורות, נר דקיק מהעולם הזה, ואור מקיף מהעולם ההוא. יוצא שאנחנו נמצאים במצב די מסובך, פנימי.

הלב גם גדל כל הזמן, אבל גדל כבר בהתאם למה שצריך להיות להתפתחות הנקודה שבלב. אז לפעמים אנחנו מרגישים שאין לנו לעולם הזה כלום, לא רוצים שום דבר ממנו. זה לא בגלל שנעלם הלב, זה בגלל שהנקודה שבלב משתוקקת למשהו משלה, ומדכאה את כל הרצונות שבלב. לפעמים הפוך, הנקודה שבלב כמעט ונעלמת, והלב פתאום מתחיל להראות לנו שאנחנו ממש מתחילים להשתגע אחרי כל התענוגים שבעולם הזה. ובדרך כלל זה בערבוביה קצת מזה וקצת מזה.

זה במצב הרגיל. חוץ מזה, יש שלבים של התפתחות שהם לא תלויים בנו, אלא זה תלוי במבנה של הנשמה של כל אחד ובמבנה הכללי איך מתקדמים למחסום. אדם צריך לעבור מצב שנקרא "הכרת הרע". הרצונות שלי בלב הם טובים או לא, אם הם רעים, למה הם רעים? אני מרגיש בהם תענוגים, אז למה זה רע? זה רע מפני שהם בניגוד לרצון שבנקודה שבלב, ואני משתוקק לנקודה שבלב, שם אני מרגיש שיש לי אולי יותר תענוג, וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו תמיד נמצאים בכל מיני מצבים שזה עולה, זה יורד, זה ככה, זה ככה. לכן נראה לנו שמצד אחד אומרים שאנחנו צריכים להתקדם כל הזמן בהכרת הבורא כאילו, לקראת המחסום, מצד שני נכנסים ליותר חושך. אנחנו צריכים להשתוקק יותר לרוחניות, וגם יש לנו הרבה תקופות שאנחנו נמשכים רק לגשמיות. והמצבים האלה עוברים על האדם במשך שנים.

עד שלאט לאט בכל זאת אדם נכנס למצב שהרוחניות בשבילו זה העיקר, והוא רואה את כל הגשמיות רק דרך הרוחניות. מה זאת אומרת? שרק כדי להשיג רוחניות הוא פועל בעולם הזה, חי, עובד, עושה כול מה שצריך, אבל לצורך זה. זה מושך אותו עד כדי כך, אבל לא מבטל את החיים האלו, הנורמאליים.

הרב'ה כתב במאמר הזה, אם הוא משתמש בכל מה שבא אליו כדי להתחבר עם רוחניות, עם כל מה שבא אליו במעשים דעולם הזה, זה מגיע בסופו של דבר למצב שמשתוקק לרוחניות בכל הכוח. שהעולם הזה כבר ממש שימש אותו כדי לבנות רצון חזק לרוחניות, אז נקרא שהוא כבר לא צריך את העולם הזה, ואז מקבל כניסה לעולם הרוחני. גם נשאר בעולם הזה, אבל אז זה בכלל לא פונקציה.

תלמיד: איך ככל שהאדם מתקדם בשלב ההכנה, הוא מרגיש שהבורא פועל עליו בצורה רעה והוא לא מצדיק אותו, ואפילו לפעמים עושה את ההפך מזה?

רק עכשיו קראנו מאמר והסברתי, שמה שאני מרגיש בחיים שלי, זה מה שהבורא נתן לי וזה שאני עכשיו מרגיש רע, סימן שהוא נתן לי טוב, ואני מרגיש מזה רע מפני שהכלים שלי הפוכים מהכלים המתוקנים, ממה שהם צריכים להיות, כי לא יכול להיות שאקבל רע מהאור שברא אותי כדי שאני איהנה. זאת אומרת, הכלים שלי לא מתוקנים, אני צריך לתקן אותם.

איך אני מתקן אותם? על זה יש עבודה, והוא אומר, "אם אין אני לי מי לי" חייבים להגיד, שהעבודה הזאת תלויה בי. כי אם אני אשב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרי, על כך שאוי ואבוי מה שהוא עשה לי ומה שאני מרגיש וכמה אני סובל, ואני עוד יושב וסובל ואז אני אוכל את הבשר שלי.

שום דבר לא יעשה אם אני לא אברר בעצמי את כל ההבחנות האלו. הבעיה היא שאני לא צריך לשנות את הפעולות שלו, אני צריך לשנות את ההתרשמות שלי מהפעולות שלו. את ההתרשמות הזאת אני חייב לשנות מקצה לקצה מכלי לא מתוקן לכלי מתוקן.

עכשיו תגיד לי, אבל אנחנו לומדים שאם אני נמצא בכלי לא מתוקן, אז אני מרגיש רע ואם אני נמצא בכלי מתוקן, אז בהתאם למה שהוא משפיע לי אני מרגיש טוב, אבל אני לא יכול לתקן בעצמי את הכלי. זה נכון, אתה לא יכול לתקן, אבל אתה צריך לרצות שהכלי יתהפך, שיקבל גם כוונה על מנת להשפיע ובהתאם לכוונה הזאת אתה תרגיש שהוא משפיע לך טוב.

אז אתה חייב להגיע לנחיצות בזה. ודאי שאת הפעולות הוא עושה, אבל כל פעם אתה צריך לבדוק איפה אתה נמצא ואיפה רצית להיות. זה נקרא שאתה כל פעם צריך להגיע לתפילה, מה אתה רוצה להרגיש מתוך מה שהוא משפיע אליך עכשיו. אם אתה עכשיו מרגיש שהוא נותן לי איזשהו דבר לא כל כך טוב, אז אני חייב לבדוק וחייב לרצות שיעשה משהו שאני ארגיש טוב.

מה זה שאני ארגיש טוב? שאני ארגיש טוב מהפעולה שלו, קודם כל בצורה בהמית שאני ארגיש טוב, זה נקרא "לא לשמה", ואחר כך להגיע לזה שאני מרגיש רע מהפעולה שלו, לא בגלל שאני מרגיש רע, אלא בגלל שאני מרגיש רע מכך שאני מקלל אותו. אז תחליף לי את ההרגשה להרגשה טובה, ולא שאני ארגיש טוב, זה לא אכפת לי, אבל אכפת לי כי אני רוצה לברך אותך, וזה כבר דבר הנקרא "לשמה". אז האדם כל הזמן כך מגלגל את הדברים האלו וזהו.

סך הכול כל השיטה היא לימוד עצמי, האדם סך הכול לומד את עצמו, כי אנחנו לומדים שמחוץ לכלי יש עצמותו. אלא עלי ללמוד מי אני, מה אני מקבל, איך אני מתרשם מעצמותו שמסביבי, ומה הייתי רוצה להרגיש מההשפעה שלו ואיך הייתי רוצה להתפעל ממנו. זה בסופו של דבר מאוד מאוד פשוט, רק אנחנו מבולבלים בתוך הכלים שלנו, כי אין יותר פשוט וטבעי.

תלמיד: איפה בתוך שני מצבים האלה, "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי מי לי", צריכה להיות דרישה לבורא שייתן לי ללכת למטרה?

מזה שאני מלכתחילה אומר "אין עוד מלבדו" ואחר כך הולך להשתוות עם זה דרך "אם אין אני לי מי לי", ואני בודק ורואה עד כמה אני ההפך, ומתוך זה באה בסופו של דבר הדרישה אליו, התפילה. אבל תפילה זה לא נקרא שאני מבקש או שאני מודה. זה שאני מבקש או שאני מודה, זה רק אומר על זה שהגעתי לקביעת המצב האמיתי, עד סוף האנליזה של אותו מקום שאני נמצא בו ולא צריכים יותר.

אז המצב כשהכרתי בדיוק את המצב שלי זה נקרא בקשה, או תפילה, או חרטה, לא חשוב מה. אבל כשאני מגיע להרגשה הזאת הסופית אז זה מתחלף. אני לא צריך להגיד שום דבר, אלא תפילה זה נקרא ההרגשה העמוקה ביותר שבלב. אחרי הרבה מחשבות והרבה הבחנות והרבה שינויים, אני מגיע להחלטה הסופית מה אני ואיפה אני והם קוראים לזה תפילה. זאת אומרת, איפה שאני חותם, מסיים את ההבחנה.

(סוף השיעור)