שיעור בוקר 24.09.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 621

מאמר קכב. "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך"

"שולחן ערוך" זה בקשר לתפילה בימים הנוראים. למה זה נקרא "ימים נוראים"? כי אדם באמת צריך לעשות כאן דין וחשבון על מה הוא מתפלל.

אנחנו לומדים שכל פעולה רוחנית מתחילה מהעלאת מ"ן. פעולת הבורא בבריאה היא להביא את הנברא למצב שמאפשר לנברא בחירה חופשית. בחירה במה? באיזה רצון להיות. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ועל האדם לבחור ברצון הנכון. כל פעם הוא בוחר ברצון נכון יותר ויותר, כלומר כשהוא מבין בתוך הרצון הקודם שמתפתח שבחר בו בצורה נכונה, אז הוא התפתח ליתר דיוק, ואז הוא שוב עושה דין וחשבון, ושוב בוחר ברצון הנכון, וכך הוא מגיע ל"רצונו להיטיב לנבראיו" במלואו. בסך הכול תפילה של אדם זו בדיקה האם הרצון הנוכחי שלו שהוא מרגיש כל פעם, כפי שהוא יכול לבדוק אותו, להבין אותו, לשקול אותו, הוא רצון שנמצא בהתאם לרצון הבורא להיטיב לנבראיו.

מה זה נקרא שבודק אותו? איך הוא בודק? אנחנו לומדים שזה נעשה בקבוצה. הבדיקה לא יכולה להיות בצורה אחרת, כי אין לנו אפשרות לראות את רצון הבורא. הבורא משפיע לנבראים, ואם אנחנו רוצים להידמות לו, אז אנחנו צריכים גם להשפיע לנבראים. להשפיע לנבראים מצידנו, החוק הזה מתבהר לפי המשפט "ואהבת לרעך כמוך". אם נקיים כך את הרצון, זה נקרא שאנחנו ברצון שלנו שווים לרצון הבורא להיטיב לנבראיו. אין לו רצון אחר, ורק בצורה כזאת הרצון שלו מתבטא, מתממש, ורק בצורה של "ואהבת לרעך כמוך" הרצון שלנו מתממש בהתאם לרצון הבורא.

אם אנחנו לא משתווים עם רצון הבורא, אז מיד החוק הכללי הזה להיטיב לנבראיו, מחשבת הבריאה, פועל עלינו בצורה כזאת שרוצה לעשות תיקון של הרצון שלנו. מיד פועלים עלינו כוחות דרך כל מיני אמצעים מהסביבה שלנו כדי לתקן אותנו, להחזיר אותנו לקיום של אותו חוק "ואהבת לרעך כמוך" או להיטיב לנבראיו. כך כל החיים שלנו. אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו נמצאים רק ביותר או בפחות קיום של החוק הזה.

כשאדם מתחיל להבין את זה ומתחיל לבדוק את עצמו בהתאם לרצון הכללי של הבורא, ומחליט שזה סוף סוף צריך להיות בלב שלו, שיהיו פיו וליבו שווים, אז נקרא שהוא מגיע למעמד שנקרא "ראש השנה". והימים הנוראים הם ממש נוראים, מפני שהוא מתחיל לשפוט את עצמו משפט צדק ואמת. הוא רואה שאין לו לאן לברוח אלא רק לקיים את התנאי היחידי שממש נמצא מעליו, ונראה לו שזה איום ונורא ואי אפשר לקיימו. עד שמבין שזה איום ונורא בזה שאם לא יקיים, אז הוא לא יהיה בקרבה לבורא.

ההחלטה הזאת, שהוא בודק את עצמו ומכין את עצמו אליה במשך כל מה שנקרא אצלנו חודש אלול, סליחות ובדיקות, בסופו של דבר ההחלטה הזאת מתבהרת בו, מתבשלת בו עד כדי כך, שהוא מבקש מהבורא מכל הלב שהתכונה הזאת של "ואהבת לרעך כמוך", של להיטיב לנבראיו, תהיה גם בליבו כמו שקיימת בבורא. התפילה הזאת היא התפילה היחידה שמתקבלת בבורא. כמו שאנחנו לומדים שזה המ"ן שמתקבל בזו"ן דאצילות מהנשמות השבורות שמבקשות תיקון, רק על זה התיקון ועל שום דבר אחר, ואם אדם מגיע לזה, זה נקרא שהגיע לראש השנה.

תלמיד: למה זה נדמה שהוא מאבד את עולמו, יוצא למדבר?

זה בדיוק. אדם שמתחיל באמת להבין שהוא צריך לבקש כוחות דלהשפיע, תכונה דלהשפיע, תכונת השפעה, אז כשבודק את עצמו איפה הוא נמצא, אז נראה לו שבזה הוא לגמרי מאבד את כל החיים שלו. הוא לא יחשוב יותר על עצמו, על החברים כמו שהוא חשב עליהם, על המשפחה כמו שדאג לה, ועל הרכוש הפרטי. אם הוא באמת מתקרב לתכונה דלהשפיע, אז הוא מבין שלא נשאר לו במוחא ובליבא שלו שום מקום לעצמו, אלא כל הדאגות מתחילות להיות מחוצה לו. ואז נראה לו שהוא לגמרי נעלם בעצמו, מאבד את עצמו, את עצמיותו.

הרגשת ה"אני" שיש בנו, נקודת ה"אני", זו הנקודה הכי חזקה, נקודת הקיום, נקודת ה"יש", יש מאין. לאדם יש כזאת הרגשה שהוא כאילו חוזר ל"אין", איפה הוא. עד שמוצא את ה"יש" שלו לא בעצמו, אלא בזה שה"אין" שלו יהיה מחובר בבורא, ב"יש". זאת אומרת, הוא מוכן לעבור את התהום הזה יש מאין שכך הוא נברא, מעבר לבורא, מהצד השני של הבורא, ולהחזיר את עצמו לתוך הבורא, לתוך התכונה הזאת דלהשפיע, ולהתקיים בה ולמצוא בה את ה"יש" שלו. זו בעיה, כמו שבעל הסולם כותב שזו גם בעיה פסיכולוגית, ברמה האנושית, וגם יותר עמוקה. אבל ההרגשה היא בהחלט הרגשה, שאדם, אם הוא לא חושב על עצמו, אם הוא לא דואג לעצמו, מפני שהוא עוד לא אוחז בכלים דהשפעה, אז באיזה כלים הוא מרגיש את עצמו? כאילו נעלם מהעולם, והעולם שלו גם נעלם. כי כל העולם שלו הוא איך הוא מתאר את קיומו בכלים דקבלה.

בעצם התמונה שאני מתאר, העולם שאני מתאר, זו תמונה שבה אני מתאר באיזו צורה אני יכול ליהנות מכל דבר שנמצא מסביבי. אני מרגיש אוויר, מה זה אוויר? אני מרגיש באיזו צורה אני יכול ליהנות ממנו, או חס ושלום אני סובל מזה. אבל אין בי שום דבר, שאם אני מרגיש מציאות, אז אני מרגיש אותה, מודד אותה בצורה אחרת, אלא נהנה או לא נהנה, רק כך אני מודד את הכול. ונהנה או לא נהנה בכל מיני דרגות, בכל מיני הופעות, זה מה שמצייר לי את תמונת העולם. אני לא מצלם את העולם כמו מצלמה שמצלמת לפי אור וחושך, לפי פרמטרים אחרים, הפרמטרים שלי הם רק ליהנות יותר או פחות, רק כך זה מצטייר אצלי. וכאן, אם אני מפסיק כבר לבדוק ולייחס לעצמי ליהנות יותר או ליהנות פחות, אז איזו תמונה יכולה להיות אצלי?

יוצא שאדם מרגיש שהעולם עצמו נעלם, כמו שגם אנחנו מרגישים כך במשהו, שהוא נעשה נטול טעם, ואחר כך הוא בכלל מאבד בו כל רגישות, כאילו לא נמצא, כך גם אנחנו מרגישים משהו. עד שבאמת מגיעים למצב מה שנקרא "עולם המדומה", שהוא רק מדומה בכלים דקבלה שלנו, במדידה כלפי התענוגים שלנו. יוצא שהתמונה הזאת נעלמת, לכן זה נקרא "עולם המדומה", ומתחילים לשקול את הכול כבר לפי מידת ההשפעה.

לפי מידת ההשפעה, אנחנו קוראים לזה עולם האמת במקום עולם המדומה. למה? כי במידה הזאת, במדידה הזאת, אם אנחנו מתחילים לראות את הפרטים של המציאות, אז אנחנו מתחילים קודם כול לראות תמונה אחרת לגמרי, תמונה אמיתית, מפני שהיא לא נעלמת ולא משתנה, אלא משתנה רק ביתר הפרטים בהתאם להתפתחות תכונת ההשפעה שלנו. ובסופו של דבר אנחנו מגיעים לזה שאנחנו רואים מה שנקרא "כוח עליון". אבל את זה אפשר לראות לא על הכלים דקבלה שלנו, עד כמה טוב לי, רע לי, כמו שאנחנו בצורה טבעית שוקלים את כל המציאות ולכן היא נקראת מציאות מדומה, אלא אנחנו מתחילים לשקול ברצון להשפיע.

הנייר הרגיש הזה, פוטו נייר שאנחנו עליו מצלמים, הוא כבר רגיש לא לקבלה ותענוג, אלא להשפעה ונתינה. ההבדל הוא בזה שהנייר הזה מתחיל להיות כלול מלבבות, אם אפשר כך להגיד, מרצונות של כל הנשמות חוץ משלי, ודרכן מתחילים לראות את המציאות. זה צילום אחר לגמרי, והצילום הזה נקרא "בורא". מה שמצטייר בכל יתר הנשמות בצורה כזאת זה נקרא "בורא", לעומת מה שמצטייר בתוך הרצון הפרטי שנקרא "עולם המדומה".

תלמיד: האם יש כמו מחסן של מ"ן שצריך להגיע אליו, ואז פשוט להעלות את כולו כל פעם? איך עושים את זה? ואם כן, מה בדיוק ההסבר לזה?

איך להגיע למ"ן האמיתי אתה שואל. יש לנו רשימות, היינו רצונות, או הייתי אומר שאלו לא רצונות, אלא רשימות הם חלקי המסך שהיו שייכים לנשמתי בזמנו, כשהיא הייתה חלק בלתי נפרד, אינטגרלי, מחובר עם יתר החלקים שבנשמת אדם הראשון. אפילו אי אפשר להגיד חלק מחובר, כי לא היה אז מושג כזה חלק מחובר, הכול היה אחדות. המסך הזה, הדבק שהיה בין החלקים האלו שנשבר, הוא נשבר בשלבים. והשלבים של שבירת המסך, לא רצון, הרצון נשאר רצון, אלא המסך שנשבר נשבר בצורה הדרגתית, וכל הדרגות האלה כפי שהמסך הזה נשבר, הן נמצאות עכשיו בי. ומהשלב האחרון, מהרשימו האחרון של המסך השבור, הכי הקטן, הוא מתחיל להתעורר.

זה שאני מרגיש רשימו שבור, אני מרגיש בצורה שבורה אותו רצון להשפיע, אותו יחס שהיה לי לאחרים ועם האחרים לבורא, וכל פעם אני צריך לתקן אותו. מה זאת אומרת לתקן? אני צריך להגיע למצב שהכוונה שלי הפוכה, והיא צריכה להיות על מנת להשפיע. אני לא צריך לחפש שיהיה לי איזה רצון ואיזו כוונה, אני צריך לחפש את הכיוון הנכון, את הצורה הנכונה, זאת אומרת, במה הצורה שיש בי עכשיו היא הפוכה מהאמיתית. זה נקרא עבודת הבירור שמתוך זה מגיעים לתפילה, לבקשה.

ברגע שאני רואה איך אני יכול להשתמש נכון, באיזה כיוון אני יכול להשתמש נכון ברצון שלי, ברגע זה הרצון שלי נקרא "מ"ן", תפילה, בקשה. ובאותו רגע שאני באמת מוצא את הכיוון הנכון, את הצורה הנכונה, באותו רגע זה נקלט בעליון. כי העליון שלי והרשימו שבי שהתעורר עכשיו הם מתאימים אחד לשני, אני רק צריך לעשות ביניהם נקודת מפגש, קשר, זה נקרא להעלות את המ"ן, לכלול את המ"ן בעליון. זה נעשה על ידי ההשגה, ההבנה, ההרגשה שלי שזה חייב להיות מתוקן בצורה הנכונה, ואם הבנתי מהי הצורה הנכונה שצריכה להיות, זה נקרא שאני מעלה את המ"ן לעליון.

כל פעם כשאני מממש את התפילה שלי, אז מתגלה לי רשימו שבור יותר גבוה ויותר גבוה מדרגות הרשימות שהמסך נשבר על ידן. וכך אני עולה בחזרה לאותה נקודה שהייתה לפני השבירה, כמו שהוא כותב, שהנשמה צריכה לחזור לאותו מצב כמו שהייתה דבוקה כנקודה בשורש. על ידי העבודה שלי, שאני מחפש בדיוק את הצורה הזאת איך זה צריך להיות, ואני מתקן את שבירת המסך, כלומר את הכיוון במקום לעצמי לבורא, שזה בעצם המסך השבור, על פני כל רצון ורצון שמתגלה, אז בזה אני חוזר לאותו מצב כמו שהייתי אז. אבל אני בונה אותו, אני מכיר אותו, אני רוצה אותו, זה ממש נעשה בהכרתי, זה הופך להיות הקניין שלי.

תלמיד: איך אפשר להגיע לאותה הכמות, או לאותה מכסה של שגיאות שצריך פשוט להעלות אותן?

בעל הסולם אומר שאנחנו מגיעים לזה במשך 125 מדרגות או 620 מדרגות, לא חשוב איך לספור. זה בסך הכול מספר מוגדר של ביקורת ובקשה, זאת אומרת, העלאת מ"ן. זה לא אינסוף רשימות, אומנם אנחנו סופרים בצורה אחרת, אבל נגיד חמישה עולמות, חמישה פרצופים, חמש ספירות, 125 מדרגות.

תלמיד: האם אפשר לזרז עליית מ"ן עתידית מעכשיו?

לזרז העלאת מ"ן אדם יכול רק על ידי החברה. כי מה זה העלאת מ"ן? העלאת מ"ן זה אומר שבמקום לממש את הרשימו שנמצא בי עכשיו לעצמי, אני צריך לבדוק, להבין, לחקור ולהחליט שאני רוצה להשתמש בו על מנת להשפיע ואני לא מסוגל, ועם זה אני פונה לבורא. אני מבקר כאן את הכיוון לעצמי לעומת הכיוון לבורא, כשאת הכיוון לבורא אני יכול לבדוק בצורה אמיתית רק כלפי החברה. הבורא נסתר, ורק כלפי החברה, אם אני רוצה להשפיע, לא רוצה להשפיע, להתכלל בהם, לא, כאן אני בודק האם באמת אני רוצה להשתמש ברשימו בצורה נכונה, אין לי שום בדיקה אחרת.

לכן אם אני מייצב נכון סביבי חברה, סביבה, שהיא תעורר לי כמה שיותר מדויק מה זה נקרא השפעה, שתעורר אותי יותר מהר לזה, שאוכל לראות ולהרגיש בה את התמונה הנכונה של השפעה, למדוד אם הכוונה שלי נכונה או לא, אז לפי זה אני מהר יותר מגיע לתפילה. הסביבה צריכה להיות כזאת שתחייב אותי בזה, שארגיש בתוך הסביבה שאם אני חושב לעצמי ולא לסביבה, אז אני ארגיש נורא, שזו תהיה בושה ושזה יהיה בזוי.

זה חייב להיות ממש בוער בחברה, ובצורה כזאת ודאי שאני אתקדם מהר. בצורה כזאת ודאי שאני לא אסבול כל כך, אלא מהר אעבור את הסבל בלשבור את עצמי ולחשוב בעל מנת להשפיע, להחליט שעל מנת להשפיע זה באמת הכיוון הנכון. הכול תלוי בחברה, עד כמה החברה תשפיע לי את חשיבות ההשפעה להידמות לבורא. אם החברה יכולה לעשות לי בזה פרסום טוב, וממש הרגשה שזה דבר בוער וחשוב ורק הוא חייב להיות קיים, אז בשבילי לא יהיה קשה להיות בזה.

אנחנו רואים כמה בן אדם מכור לחברה בכל דבר שהחברה מחליטה, לכן הבחירה שלנו היא למצוא חברה כזאת. שאני לא אסתפק בחברה שהיא איכשהו, כמו שרב"ש כותב במכתב שאם הוא נכנס לחייטים לא כל כך טובים, כן טובים, זה לא כל כך נורא. אבל אם אתה רוצה להיות בעל מקצוע טוב, אז אתה חייב להיכנס בין בעלי המקצוע הטובים ביותר, שהם יגידו לך, נגיד החייטים, "עשית בגד יפה". ואם לא, אז הם יגידו לך עד פרט האחרון הקטן ביותר, "זה לא בסדר וזה לא בסדר". זאת אומרת, הם מכבדים דבר שהוא מושלם. בין כאלו גם אתה תהיה מומחה, וגם אתה תרצה לעשות כך, וגם אתה לא תסבול דברים שהם לא כל כך בסדר. הכול תלוי בחברה. לכן, אם אתה רוצה להיות בעל מקצוע טוב, אז אתה צריך חברה שכולה ממש דורשת את זה, ואז זה לא יהיה קשה.

כל הקושי שלנו, כל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו נופלים מהדרך, שאנחנו נאבקים. אנחנו נאבקים כל אחד עם השני ועם הרצון לקבל שלו, וזה בגלל שאנחנו לא בונים חברה. אנחנו לא צריכים להרגיש שום מאמץ בעבודה שלנו אם החברה שלנו בהתאם לזה תהיה מתוקנת, כי וודאי שלפי הטבע שלי אני ארצה לקיים את מה שבחברה. לכן זה שכל אחד דואג איך הוא מתקדם ברוחניות זה שטויות, זו ממש טיפשות, אלא הוא צריך לדאוג שהמושג הזה התקדמות יתקיים בחברה במידה שהוא צריך, ואז הוא יקיים. כי אנחנו ממש תוצאה ישירה מכל הרצונות, מכל המחשבות, מכל המטרה והחשיבות שמשוטטת בחברה.

לכן אם אנחנו מדברים כבר על תיקון של הרשימות, אז תיקון הרשימות הוא רק בעבודה החברתית. וכאן אנחנו רואים איך כל הדברים האלה מסודרים נכון באותו נושא שאתה מטפל. אתה מטפל ביחס שלך כלפי החברה שזה בעצם כלפי הבורא, שזה בעצם משפיע עליך לעורר אותך בחזרה לאותה עבודה. זאת אומרת, אתה רואה שכל היוצרות, כל הכוחות, כל ההתחלות וכל מה שבסוף צריך להתגלות, נמצא בנושא אחד. אתה לא צריך לזוז ולהתרוצץ לאלף ואחד גורמים, יש לך רק גורם אחד שבו אתה מתחיל וגומר את כל העבודה, את כל היגיעה ואת כל תיקון הכלים ומילוי הכלים. ככה זה יוצא.

תלמיד: איך בתוך החברה הכללית אפשר לבנות חברה שתחייב אותי להתקדם לכיוון שבחרתי, לבחור צורה נכונה?

כבר ראינו שלא עוזר לנו להתחלק לחמישיות, לעשיריות. כבר ראינו שהכול תלוי בהשקעה, לא באלה שבצורה מלאכותית סובבים אותי, אלא במה שבאמת אני נכלל.

נכון שלפעמים עוזר לאדם לבחור כמה אנשים שאיתם יהיה לו קצת קרוב לדבר וקצת קרוב אולי להתקשר אליהם. אבל אתה רואה שבסך הכול, ככל שאנחנו מתקדמים יותר ועוברים מצבים, כך אנחנו לא מוצאים שנכון להסתגר באיזו צורה קטנה.

בסופו של דבר החברה היא חברה, לא שיש לה גבולות מיוחדים, שהוא והוא נמצאים בחברה שלי, אלא חברה היא מושג רוחני שאולי אני אפילו לא יכול לראות ולהראות לעצמי בדיוק איזה מושג זה. אלא כל ההשתוקקויות, כל הרצונות, כל ההבנות שלנו, ההתקשרויות לכוח העליון, כל מה שאנחנו עושים ביגיעה הכללית שלנו, בסך הכול זה מושג החברה. ומה שחסר במושג הזה, זה שגדלות הבורא, גדלות המטרה כל כך יבערו, שזה יחייב כל אחד עד כדי כך שלא יהיה לו שום קושי בכלל לחשוב על זה ולא להיות בזה כל הזמן.

קבוצות קטנות, כבר עברנו את זה. יש עוד אנשים שמחפשים, גם בחברה שלנו יש כמה שמחפשים לחבר קבוצות קטנות. אני מסתכל על זה כמו משחק ילדים, כמו שעושים חבורה קטנה, זה כבר לא מתוך התקדמות.

תלמיד: אמרת שאם אני רוצה להיות בעל מלאכה טוב, אז אני צריך להיכנס בין בעלי מלאכה טובים שיגידו לי מה לא טוב. לעומת זאת אנחנו אומרים שהחברה שלנו לא אמורה לתת לי ביקורת אלא גדלות המטרה. זה לא פועל בדיוק באותה צורה. איך זה מסתדר?

מה שהחברה צריכה להביא לאדם זה את גדלות המטרה. כדי שאדם יהיה במצב שהוא מסוגל לשמוע על גדלות המטרה צריכים לייצב אותו. בזה שהוא יבוא, יישב, יקרא, ישתתף, ייתן יגיעה, אפילו אם הוא לא רוצה. מכל המאמצים האלה אולי הוא יהיה מוכן לשמוע. על ידי פעולות חיצוניות, על ידי מאמצים חיצוניים, אולי הוא יגיע למאמץ פנימי יותר. כי על הרצון הפנימי באמת לא הוא ולא אנחנו יכולים לשלוט.

לכן בוודאי שאנחנו חייבים להעביר ביקורת על האדם, ומה שכתוב, שאדם צריך לחפש חברה, שהוא צריך לשנות חברה, להיטיב לחברה, אז אחרי שהוא כבר נמצא בפנים ונכלל בתוכה, פועל בתוכה כממש המועיל בדרך, ורוצה להועיל לאותו כיוון, לאותה הדרך, אז בבקשה. אולי יש לו עצות שעכשיו אנחנו עדיין לא מבינים, בסדר, נדון בהן, אבל הוא לא יכול ללכת נגד הכללים שבחברה.

אם הוא רוצה לבנות חברה חדשה, בבקשה, אבל למה שיבנה אותה מאתנו. מאין הוא יודע יותר טוב ונכון מאיתנו שצריכים כך או כך לשנות אותה. לפי הכללים שנותנים לנו המורים שלנו, לפי זה אנחנו צריכים לקבל כל עצה של אדם.

תלמיד: מה הם צריכים לכלול, האם דברים נקודתיים או דברים כלליים?

אני מחייב אותך לשבת ליד השולחן בצורה נוחה, לא לעשות שום דבר זר, לא לקרוא, לא לשמוע, לא לדבר, לא כלום, אלא עכשיו בתשומת לב להתייחס למה שאנחנו עוסקים. זה נקרא שאני מעמיד לך תנאים, אני מכניס אותך לאיזו מסגרת, שמתוך זה יש תקווה שאולי מה שיש כאן ייכנס גם לאוזן ואולי גם ללב.

אתה בתור מורה יכול להבין את זה. איך בבית ספר, איך בכל מקום? כך אנחנו צריכים לסדר את עצמנו, כך אנחנו רוצים לסדר כל אחד בחברה. לתת לכל אחד ואחד חובה ואפשרות לקלוט מהחברה את חשיבות המטרה. מה עוד?

תלמיד: איך החברה יכולה לגרום לי להתכוון לדבר שאנחנו מדברים עליו כל הזמן, "ואהבת לרעך כמוך"? מקסימום יכולים להושיב אותי לעשות ככה, אבל איך זה יכול לגרום לי להתכוון?

אתה שואל איך החברה יכולה להגיע ללב שלך ולשנות את הלב שלך מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע שתרצה לאהוב את החברים? את זה אנחנו לא יכולים, זה גם אתה לא יכול, את זה רק האור העליון יכול לסובב וכך לתקן אותך, אם תרצה באמת להיתקן. אבל להיות גורמים, לגורמים, לגורמים לזה איכשהו החברה כן מסוגלת וזה מה שהיא צריכה לעשות. זה הבחירה החופשית שלך.

תלמיד: להוסיף לי רצון לדבר הזה?

כן.

תלמיד: איך חברה מוסיפה לי רצון לדבר הזה?

החברה מוסיפה לך רצון מתוך זה שאתה מחשיב את החברה אם אתה רוצה או לא רוצה, כי דעת הקהל שולטת עליך. לפי המבנה שלנו חשובה לנו דעת הקהל, כי אין לאדם באגו שלו, בהרגשת הישות שלו, יותר מהאני יש מאין והאני הזה יותר חשוב מהחיים. אדם מוכן כדי לקיים את האני לעשות הכול, כך הוא בנוי והחברה צריכה נכון להשתמש בזה.

או שאני אומר, "גבר הוא זה ששותה קוקה קולה או איזו בירה", כמו שאנחנו רואים בפרסומת. אז אני משחק כבר עם מה שיש בטבע שלנו, ככה החברה שלנו צריכה להיות בנויה, להשתמש באותו כוח האני שבכל אחד, אבל להחדיר בו ערכים שלנו.

אותה גישה מציג בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", מאמר ה"חרות", אלה דוגמאות מאוד פשוטות מהחיים וזה לשימושנו.

תלמיד: אנחנו רואים שיש הרבה חברות שהסיסמאות האלה מופיעות אצלם על הקירות, על המכוניות, על הכל. אבל איך להבדיל שאצלנו זה נכנס לרצונות ולא נשאר על הקירות?

איך לעשות שהסיסמה תיכנס באמת פנימה והיא תהיה כדבר מחויב לכל אחד, זה גם תלוי איך החברה מתייחסת לזה. אין שום אפשרות אחרת לעשות כאן משהו. בקיצור, אם תרצה להגיע לראש השנה, תצטרך לעבור על כל הדברים האלה.

תלמיד: הוא מדבר פה על שלב המעבר. כשמיד כשמתגלה לאדם משהו הוא בועט בו, מתפרץ, ואז אין פיו וליבו שווים. איך החברה יכולה לעזור לאדם לא להתפרץ ובכל זאת להתגבר על זה?

איך יכול להיות שאדם לא יתחרט, לא יברח, אלא ילך לקראת המטרה? לאדם בעצמו אין שום כוח. הוא יכול להשפיע על עצמו רק דרך החברה. אתם לא מבינים שיש כאן רק תשובה אחת, מארבעה הפרמטרים שהוא אומר לנו, מצע, התפתחות המצע, חברה, התפתחות החברה, בארבעה הפרמטרים האלה אין לנו שום יכולת לשנות משהו. אלה רק השפעת החברה עלינו.

אם אני משהו רוצה לשנות בי, אני חייב להיכנס למקום אחר שישפיע עליי. אם אני רוצה להשתנות עוד, עלי להיכנס למקום אחר שישפיע עליי, ואז אני צריך לבחור אם כדאי לי לדבר איתך או לא, אם כדאי לשאול אותו או לא, כדאי לשמוע את זה או לא, לראות את זה. אני כל הזמן צריך לבחור מה משפיע עליי. זה נקרא שאני עושה צמצום על עצמי, ועכשיו אני בוחר על ידי מה אני מתפתח.

זאת אומרת, אני בוחר את המטרה, אני בוחר את האמצעי, ואני מבין שרק על ידי האמצעי הזה אני פועל עליי. ואז אני כאילו פועל עליי כמו שהבורא פועל עליי, יש לי אותו כלי כמו לבורא. ואני מסתכל עליי מהצד כמו רופא שמסתכל על החולה, ואני מתייחס לעצמי בצורה כזאת, כצד ג', כמשהו חיצון. ויש לי אפשרות, יש לי יכולת לעשות משהו עם האני שנקרא מיכאל.

אני יודע שאני כך וכך כלול מכל מיני רצונות ותשוקות ומחשבות והכול, איך אני יכול לסדר כל דבר ודבר שהוא יהיה יותר קרוב לאמת, למה שאני עכשיו מבין שזה נקרא השפעה, שזה נקרא מטרת הבריאה, שזה נקרא התאמה לבורא. אז איך אני יכול לשנות בעצמי את התכונות האלה, את הערכים האלו, שהם יהיו יותר קרובים.

לפי זה אני צריך לבדוק על ידי איזה מכשירים אני עושה את זה, אבל ודאי מכשירים חיצוניים, על ידי החברה, על ידי השפעה חיצונית עליי, אין שום אפשרות אחרת.

אבל אם אני יודע מה אני צריך להיות, ואם אני יודע באיזה צורה אני עכשיו נמצא, אז אני יכול פחות או יותר לשער לעצמי, לתאר לעצמי, איזה גורם חיצון צריך להיות כדי להעביר אותי מנקודת A לנקודת B. ואז אני מחפש גורם כזה, חברה כזאת, כוח כזה, שישנה לי את הכיוון, שייתן לי הערכה במשהו אחר ואז פחות או יותר אני יכול לתאר לעצמי איזה חברה זו צריכה להיות.

אני צריך את האנשים האלה או אני צריך אנשים קצת אחרים. בין כל החברה אני מתפעל מזה או לא מזה, או כן מזה וכן הלאה. את זה אני בוחר לפני שאני נכנס, כי אחרי שאני נכנס גמרנו. זאת אומרת, יש לי יכולת לעשות צמצום איזשהו חתך ולהגיד, עכשיו אני חושב מה ישפיע עליי ואז להחליט, ואז באמת לייצב את ההשפעה הזאת. בצורה כזאת אני כאילו בוחר את הצורה העתידית שלי.

זאת אומרת, אני בורא את עצמי, מייצב את עצמי, אז העבודה שלי היא ממש עבודה שאני משתמש בכוחות של הבריאה. העבודה שלי היא ממש עבודה כמו של הבורא. אני מזה לומד אותו. יש לי כל הנתונים, רק צריך להכניס לראש וללב פעם ולתמיד הבנה.

פעם ולתמיד זה לא ילך, אבל כל פעם נגיד, הבנה שאני יכול להשפיע על עצמי, לא מתוך זה שאני אעשה איזה לחץ מבפנים, כי שום מאמץ מבפנים לא יעזור. יעזור לי מאמץ רק דרך החברה. למה? כי בזה אני גם קונה תכונה דלהשפיע, אני לא סתם רוצה לשנות את עצמי להיות אחר. האחר שאני משנה את עצמי דרך החברה הוא יהיה בטוח צורת ההשפעה, ולא סתם אחר שאני אדמיין לעצמי יותר רוחני, ואז זה יהיה בכלל לא רוחניות, זה לא יהיה יותר המשפיע, זה יהיה יותר במשהו אחר, בדרך כלל בלקבל. מה יכול להיות חוץ מזה, או להשפיע או לקבל. זה הכול.

תלמיד: אם אין מנגנון של ביקורת חיצונית על החברה, איזה משוב יש לחברה לעשות תיקון בדרך? איך החברה יכולה לתקן את עצמה?

איזו יכולת יש לחברה לתקן את עצמה, לעשות ביקורת עצמית? אתה רוצה לשאול ככה, מה יש מעל החברה, שלפי זה החברה יכולה לבדוק את עצמה? האדם בודק את עצמו לפי החברה שהוא חושב שהיא יותר גדולה, גבוהה ומתארת לו מצב עתידי, מה יהיה.

איך אני בודק? אני בודק רק לפי מה שאני מבין מתוך הניסיון שלי ומתוך הספרים, אין לי שום אמצעי אחר. ספרים הכוונה, יש רב, יש ספרים, ישנה ההיכרות שלי בזה, בסך הכול. לא יתגלה לך משהו שאתה מתאר לעצמך, אולי איזה גילוי. הגילויים הם מבפנים, לפי איך שאתה מבין, כך אתה פועל.

תלמיד: אם לחברה יש כוונות טובות לעשות את העבודה כמו שצריך, איך היא יודעת שהיא בכיוון הנכון, שהיא פועלת כמו שצריך?

רק מתוך זה שהיא משיגה בעצמה, מהספרים ומהמורה.

תלמיד: אבל ההשגה היא של היחיד, לא של כל החברה.

כל אחד לפי הבנתו ויחד מחליטים. איפה חשבת שזה יהיה אחרת? תגיד לי איזו צורה אתה חולם שתהיה לך? מה אתה מצפה שיהיה לך? שהבורא יתגלה לך דרך הרדיו, דרך מה? שיתגלה לך על הקיר איזה ציור, סתם פתאום יתגלה כמו שאנשים טיפשים מתארים לעצמם את התגלות האלוקות באיזה דמויות, באיזה תמונות?

רק מה שאתה משיג מבפנים זה נקרא מה שקיים. אין אחרת. יש לך כלי, בכלי הזה מה שמתגלה זה מה שיש. למה יש עוד לצפות אני לא מבין.

תלמיד: אני יודע שאני מושפע על ידי החברה, אבל החברה הכללית עצמה עובדת, קוראת, משקיעה.

גם אתה פועל ולא יודע איך וגם החברה יכול להיות שפועלת ואתה לא יודע איך, אבל זה שאתה לא יודע איך ומחפש, זאת הבחירה החופשית שלך. אתה מחפש איזשהו סטנדרט שכל הזמן יורידו לך מלמעלה, הדבר הזה לא יהיה. כי בזה אתה הופך להיות מאדם לחי ללא בחירה חופשית ומיד הופך להיות בהמה. את זה אתה מחפש? בבקשה.

תלמיד: לפי גדלות הבורא בחברה שלנו, חסר מה שיבער בליבנו כפי שאמרת, זה הדבר שחסר?

מה זה שחסרה גדלות הבורא בחברה? זה פשוט מאוד. גדלות הבורא נקרא אותו כוח שאני מקבל מהערכת העליון, מכך שאני מעריך אותו. מה זה "מעריך אותו"? אני חושב שלהיות כמוהו, להיות במקומו שווה הכול. שכל מצב שיש לי עכשיו, כל מה שיש לי עכשיו, כל התענוגים שאני עכשיו יכול לקבל, כל היגיעה שאני עכשיו יכול לתת, כל מה שיש לי אני מוכן לתת, כדי להיות במקום העליון. זה מה שאנחנו רואים בעולם הזה. האדם מסתכל ואומר, "אני רוצה את זה, לא איכפת לי שום דבר, רק תגיד לי כמה, אני מוכן." זה נקרא שהוא מעריך את הדבר, ואת זה אתה צריך לקבל מהחברה, זה הכול.

תבנה לך איזו חברה בצורה מלאכותית שכך תעשה לך וזהו, אתה לא צריך יותר. חברה שכלולה מאנשים כמוך, שאין להם שום הבנה ברוחניות, שהם לא יודעים מה זה על מנת להשפיע, שנגעלים מזה בכלל. תתחילו לדבר על זה ותתחילו איכשהו, במאמצים קטנים לעשות פרסום של השפעה אחד כלפי האחר.

ושכל אחד ירצה איכשהו בצורה מלאכותית, משחקית, להתחיל להתכלל בזה. אנחנו משחקים בזה, ממש משחקים. כל החברה עובדת כלפיי, היא בכלל לא מבינה מה זה וזה לא חשוב לה, אבל אנחנו בונים את הסביבה בצורה כזאת מלאכותית שהיא תשפיע עלינו. ולא חשוב שהחברה עצמה מלאכותית, ההשפעה שלה עלי, עליך ועל כל אחד, תהיה השפעה אמיתית.

אם זה לא היה כך, איך אני הלא מתוקן יכול לבנות חברה מתוקנת שתשפיע עלי? אלא אני הלא מתוקן, זאת אומרת שנמצא בשקר, שקרן, מעמיד חברה של שקרנים ממש, שמדברים רק על אהבה והשפעה, שקרנים כולם, אבל השקרנים האלה משפיעים עלי, ועושים לי שטיפת מוח כזו שאני מקבל את זה כנכון, שאני מקבל את זה כחשוב, כאמת. כך אדם יכול להוציא את עצמו, כמו אדם שמושך בשערות ראשו ומוציא את עצמו. זה הכול, זו הצורה היחידה שיש לנו.

איך הילד עושה את זה כשהוא לא יודע, איך הוא מדמה את עצמו במשחקים לגדולים, רוצה להיות כמוהם? גם עושה את זה בצורה כזאת. זאת אומרת, לגדול אנחנו יכולים רק בצורה שאנחנו כאילו עושים מעצמנו צורה יותר גדולה, יותר בוגרת. כאילו.

אז אין לנו על מה להתרעם, להגיד שאין לנו אפשרויות, יש לך הכול, נתנו לך יגיעה ונתנו לך מספר אנשים, תתחילו לעשות. נכון שזה גן ילדים, אבל לא צריכים יותר. רק תארגן אותם שכל הזמן יצעקו "חשיבות החברה", "אהבת חברים", אבל לצעוק בצורה כזאת שזה ישפיע על כולם, אתם יכולים. למה? כי זה חוק מלמעלה, שאם הרבה אנשים צועקים, אז אני מתחיל לקבל את זה, ככה אני בנוי.

אז משקר, כי השפעה בשבילך זה נקרא עכשיו שקר, זה הופך להיות חשוב באמת. וכך כל הסטיגמות שלנו בחיים, אנחנו חיים רק לפי ערכים כאלו שהכניסו בנו, שאין בהם שום דבר באמת אמיתי. כסף, כבוד, מושכלות, כל הדברים, חוץ מדברים הנחוצים לגוף. אוכל, משפחה, ילדים, דברים כאלה שהגוף רוצה בעצמו. כל היתר, זה 99% מהחיים שלנו, ואנחנו שורפים את החיים שלנו. זה עבור כל מיני פרסומות שהחברה עשתה לנו. כאילו חשוב לי כבוד, כאילו חשוב לי פרסום בעולם, כאילו חשובה לי ידיעה, מושכלות, וכסף, כדי שאני אחזיק את האני שלי בחברה, שלא ליפול, אז אני חייב גם את זה וגם את זה. איך יכול להיות שהאני יחזיק, יתקיים ללא זה? אבל אם אני מעביר את האני הזה מאין ליש, אין לי כבר שום בעיה.

תלמיד: אפשר לראות שבאמת יש הערכה להשפעה, ליגיעה, אנשים עובדים עשרים וארבע שעות. אז מה חסר?

אתה אומר שיש לנו מספיק יגיעה, והחברה היא מספיק גדולה. לפי שעות, לפי כמות היגיעה, לפי הכוח שאנחנו משקיעים, ומשקיעים המון. מה חסר? חסר הדבר העיקרי, וכל יתר הדברים הם פחות חשובים. חסרה לנו תוכנית. מה זאת אומרת תוכנית? בשביל מה אני עושה את זה?

בכל מצב שאנחנו עושים משהו, אנחנו לא מבינים שבזה אנחנו בונים חברה שהיא תשפיע על כל אחד מאיתנו, על מנת לכבד את תכונת ההשפעה. זאת אומרת, אנחנו עושים כמו מכונות הרבה עבודה, ויש הספק גדול. אתה רץ מאה קילומטר במהירות גדולה, מזיע הרבה, אבל בראש אין כלום.

בשביל מה עשית את זה? מה רצית לגרום על ידי זה? זה הדבר העיקרי שכאן הוא הקובע, בשביל מה אתה עושה את זה, הוא חסר לנו. הוא נמצא, אבל בצורה עדיין לא מספקת. אתה רואה איך החכמים קבעו, לפני כל מאמץ, לפני כל פעולה, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", וכן הלאה.

כלומר, בשביל מה אני עושה את זה? למה אני צריך את זה? איך להתכוון לזה? למי אני פונה? מה אני רוצה שיצא? זה נקרא עניין של "ברכה". הקשר, הכיוון, בשביל מה אני עושה. ואתה רואה, על כל פסיק קבעו איזה יחס, אחרת הפעולה בעצמה לא שווה כלום. זה נקרא "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה".

הגוף שלך עושה המון פעולות, אבל אין בזה שום נשמה, אין בזה שום כוח רוחני שאתה רוצה להכניס. זה מאוד חסר. לכן אני תמיד אומר, אפילו בחגים, לקנות ככל האפשר מכונות, ככל הפחות לעבוד, לעשות מאמצים. שיהיה לאדם יותר מקום בראש לחשוב, בשביל מה הוא עושה.

כי לפעמים זה מפריע שאתה צריך לעבוד כל כך הרבה, ויש לך לחץ. כמו שאנחנו עכשיו עובדים בחגים, ולא תהיה לנו עוד הזדמנות. לכן כדאי לעשות את כל המאמצים לפני החגים, אחר כך כשאתם תהיו מלוכדים יחד, שתהיה יכולת לכל אחד, איכשהו להשאיר מקום למחשבה, לכוונה. אני מדבר על זה כל החגים, כל הזמן.

וגם ביום יום, זה חסר וזה באמת אבן המכשול. עושים המון. אתה צודק. עושים מצווה, הפעולה שאנחנו רוצים שיצא ממנה משהו, אבל בלי כוונה. זה נקרא "מצווה בלי כוונה". זה לא לאנשים מהרחוב שעושים שם נטילת לולב, אתרוג, כל מיני דברים. לא על זה מדובר, שם פועלים לפי "מצוות אנשים מלומדה". כך לימדו אותם, כך עושים. אנחנו רוצים על ידי כל פעולה להשיג משהו, אז איפה מה שאתה רוצה להשיג? זה ברור לך? אם זה ברור, באיזה צורה ברור? אם אתה פונה, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", שאתה ממש רוצה שיצא לך מזה התקרבות לכוח העליון, שאתה על ידי זה רוצה להידמות, רוצה להתקרב, רוצה לעשות משהו, אז זה באמת ברכה. זה באמת קשר. אז בהחלט אתה עושה מצווה עם כוונה.

תלמיד: הדבר הזה הוא נסתר, לא רואים. רואים רק את המעשה.

הדבר הזה הוא נסתר, וודאי. זה תלוי בלב האדם, וודאי. לכן זה נקרא "תורת הנסתר", "תורת הכוונות". זה מה שאנחנו צריכים כל הזמן לעשות. תמיד אומרים על מקובלים, יושבים בפינה ולא עושים כלום. עושים כוונות. מה אתה צריך לעשות עוד בחיים האלו, לרוץ? כל האנושות רצה. מה התועלת מזה? העיקר צריכים לעשות כוונות. מעשים יש לנו המון. אנחנו כבר בנינו סביבנו, אתה יודע, מערכת שלימה של עבודה, והפצה, אבל מעל זה חסרה לנו כוונה. אנחנו לא מספיק מבינים איך לעשות את הכוונה, להרכיב על המעשה, ואנחנו גם בורחים מהכוונה עצמה.

אני רוצה על ידי זה להתקרב לכוח המשפיע, לבורא, כדי להידמות לו. לדעת, זאת אומרת, מי הוא המשפיע, מה זה נקרא "להשפיע", במה אני צריך לשנות את עצמי כדי שזה יקרה, ושזה יקרה על ידי פעולה שאני עכשיו עושה?

אם אדם מתרגל את עצמו לזה, אז זה קורה.

תלמיד: זו בעצם החברה שלי. אדם צריך להיות מושפע מהחברה דווקא, שכל הזמן אני חושב רק על זה, לא מהמעשים. זה נסתר, אני לא מרגיש את זה.

מה נסתר?

תלמיד: הכוונה.

הכוונה הזאת תמיד נסתרת. הכוונה של החברה?

תלמיד: אני רוצה להיות מושפע מהחברה. לבד אני לא יכול לשנות כלום. אני רוצה לשנות את עצמי, ולשנות את החברה. אבל לא מרגיש את הפידבק שלה.

אתה רוצה שכל הכוונות של החברה יהיו מבוארות לך היטב בעל פה, שאתה תשמע את הכוונות האלה. אז את הכוונות האלה אנחנו שומעים. אנחנו קוראים מאמרים, מכתבים. אנחנו לומדים אפילו "תלמוד עשר הספירות", שמסביר לך שם בכל מיני שפות.

או בשפת הרגש, במאמרים ומכתבים, או בשפת המונחים של חכמת הקבלה, מה זה נקרא "כוונה". לא מסבירים לך חוץ מכוונה כלום, כי המעשה כבר חתום. מעשה זה קיום הרצון, זה בטוח יתקיים. אתה צריך להוסיף על זה כוונה. זאת אומרת, מסך ואור חוזר, במילים אחרות.

ובכל מקום איפה שאנחנו לומדים בספרים שלנו, אנחנו לומדים רק על כוונות. על הרצון, כל הזמן אני אומר שלא צריך לעבוד על הרצון.

תלמיד: איך להיות מושפע מהכוונה של חבר, לא מהמעשה?

איך להיות מושפע מהכוונה של חבר? לחבר אסור להראות לך, להגיד לך בפה, "אני מתכוון כך וכך, תבדוק את עצמך אם גם אתה יכול כך וכך", זה אסור. אלא יש תקנון כללי, הסכמה כללית שלנו. בכללות אנחנו יכולים לדבר על לאן אנחנו משתוקקים, מהי החברה וכן הלאה. כפרט, כל אחד ואחד חייב להיות עם הכוונה שלו עם עצמו, זה נקרא נסתר. זה חייב להיות נסתר מכולם.

ובאמת האדם גם לא יוכל לבטא את הכוונה שלו, אלא אם הוא יכתוב כמו שכותבים בתע"ס. מה זה נקרא שאני מדבר על איזו פעולה במילים כמו ב"תלמוד עשר הספירות"? אני מבטא שם את הכוונה של הרצון שנמצא באיזו מדרגה, באיזה מצב. זו כל חכמת הקבלה. כי בכוונה תלויה פתיחת הרצון, כמה שהוא יפתח ויתמלא באיזה אור, באיזה קשר עם הבורא.

תלמיד: בחברה שלנו אחד הפרמטרים החשובים זה כמות המעשים שאדם עושה. האם יש קשר בין הכמות לבין הכוונה של החבר?

אנחנו מכבדים את האנשים לפי חיצוניות, כך זה צריך להיות, לפי כמה שהאדם עשה. אנחנו אומרים עליו, הוא עשה זה והוא עשה זה, והוא עשה זה, זה נקרא תורת הנגלה. אלה הפעולות שהוא עשה כדי להתקדם. פעולות. הכוונות, הן בעצם נקראות הפעולות האמיתיות בקבלה. את הכוונות אנחנו לא יכולים לספור, אנחנו לא יכולים למדוד, אנחנו גם לא יכולים על זה לדבר כי יש בזה אחיזה לחיצוניים. כל אחד ואחד מאיתנו עדיין לא נמצא מוגן כנגד האחר וגם לא מוגן להזיק לשני, ולכן לא מדברים על זה.

תלמיד: האם יש קשר בין כמות המעשים החיצוניים שאני עושה לבין שהכוונה תשתפר אצלי?

יש קשר מהמעשים לכוונות, ישנו. כי אדם שמשקיע במעשים, מתחיל לשאול את עצמו בשביל מה הוא עושה את זה? ולאט לאט אחרי המעשים נמשכים הלבבות, מה שנקרא. אז יש בזה קשר, כי אנחנו בכל זאת נמצאים בגוף אחד, גם הכוונות שלנו וגם המעשים שלנו. מזה שאדם עושה ולא מגיע, אז הוא מתחיל לשאול, ואז מתחיל להבין שזה בא מחוסר כוונה.

כוונה זה טיב הפעולה, מה אני רוצה בזה. אז בלי כוונה זו סתם מכונה שמבצעת ולא רוצה כלום. לא רוצה בזה כלום, אז לא מקבל כלום בכיוון ההתקדמות, או אולי התכוונת למשהו אחר. עבד חמש שנים כדי לקבל כבוד מהחברה, ואחר כך טוען "למה אין לי רוחניות מהחברה שלכם?" אתה לא התכוונת לרוחניות, אתה התכוונת לכבוד, אז באמת יש לך עכשיו משרה טובה, אתה מכובד אצלנו כאיש חזק, כאיש מעשה. קיבלת כבוד מאיתנו. למה אתה מתלונן על רוחניות? רוחניות זה מה שאתה היית צריך לדרוש מהחברה, אבל זו כבר התביעה הפרטית שלך, הפנימית.

תלמיד: איך להיות מושפע מהתורה, שזה לא יישאר במילים, אלא באמת יהיה משהו.

אם אנחנו נעשה משחק רציני, כך אומרים, משחק זה דבר רציני, כי זה באמת מאוד רציני. כל החיים שלנו זה משחק. וגם כתוב "הקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן". אלה דברים מאוד מאוד עמוקים. למה משחק? כל דבר שאני עוד לא הגעתי אליו, אבל כאילו רוצה להיות בזה, זה נקרא משחק. אם אני לא נמצא באיזה מצב, אלא עושה דמי, משהו דומה לזה, זה בעצם משחק.

אז אם אנחנו נשחק את זה ברצינות, כל אחד יתפעל מזה. לא יהיה לאף אחד אפשרות לברוח מהשפעת החברה עליו, ובאמת כל אחד יתקדם. זה רק תלוי בהחלטת החברה וברצינות שהחברה תכניס לזה. אנחנו הולכים לקראת זה, אבל זה שרואים שעדיין המצב הוא לא משביע רצון, זה יפה.

תלמיד: אבל אם לא הייתי קובר את עצמי, את הכוונה מתחת למעשים, והייתי בכל מעשה מתמודד עם הכוונה ומחליט בעצמי, הייתי מגיע למצב שהוא מדבר עליו של מדבר ולא הייתי מסוגל לבצע שום מעשה. הייתי פשוט בורח, הייתי מנתק את השלטר והולך הביתה. אז איך אני יכול על ידי השפעה של חברה - כי בזה היא לא יכולה באמת לגעת בי, להחזיק כוונה ולהמשיך לעשות, כי הגוף מפחד, הגוף לא רוצה את זה.

אתה אומר כך, אני מרגיש את עצמי אולי חלש, אולי בסכנה שאני עלול להפסיק עם כל הדרך הזאת אם אני אראה את המצב האמיתי מה זה נקרא השפעה, ואיפה האני, ומה צריך בשביל זה לעשות. אם אני אראה כל האמת הזאת אני אברח מהדרך. אני פשוט אסגור את הכול, אני אלך לחיים פשוטים. אני קצת אנתק את השכל שלי מהביקורת ואחיה איך שאחיה, איזשהו עסק קטן, הכול בסדר, וברוך ה' ככה לסבול פחות. אני אוריד את עצמי מדרגת אדם גדול לדרגה יותר נמוכה.

הטענה צודקת, יש לנו פחד כזה, ובאמת אם משהו מאיים עלינו, אנחנו תמיד רוצים לברוח אבל אנחנו לא מסוגלים. בעל הסולם קורא את מצבנו, שאנחנו נמצאים תחת מכבש ההתפתחות, אז אני לא מסוגל לעצור את עצמי. ובזה שאני בורח, בסופו של דבר אני לומד שאני לא יכול לברוח. יהיה לי יותר גרוע ובסופו של דבר אגיע לאותו דבר. אז אני אאריך את הזמן, עוד חצי שנה, עוד שנה אני חוזר לזה, עוד גלגול. החיים מלמדים אותי שאני לא אברח. אם באמת הגעתי לבשלות כזאת שאני חייב עכשיו לפתח רשימות שכבר שייכות לרוחניות ולא לרצונות הקודמים לזה, אז אין לי לאן לברוח, פשוט, זהו. זה לא תלוי באדם.

אפשר לקלקל את החיים שלך על ידי כל מיני דברים כמו סמים נגיד. אבל אני לא רוצה להיכנס כאן לחשבונות מי עושה את החשבון הזה אתה או הבורא ולמה ואיך ומה. זה למעלה מההבנה שלנו עכשיו, זה בהשגחה לא של שכר ועונש אפילו, זה בהשגחה הנצחית.

המקובלים היו תמיד מתייחסים לתלמידים בצורה מאוד מאוד לא טובה, ממש בוטה. כי אם אדם באמת רוצה, אם הוא מסוגל, הוא נשאר, אתה לא צריך לעשות לו שום תנאים מיוחדים, שום תנאים.

ההיפך, תעשה לו תנאים מאוד נוקשים, כי לאדם שהוא כבר בשל, אין לאן לברוח.

זה מה שאומר בעל הסולם, אם יש לך שאלה מה הטעם בחיי, שאלה ממש, שאלה שהיא זועמת, והוא כבר לא יכול כמו אתמול לזרום בזרמי החיים, אז מה הוא יעשה? לא יעשה כלום, שילך אפילו לכל מיני רבנים, גורים, לא יודע איפה, לחפש את הדרך, שילך, כלום לא יעזור לו.

תלמיד: בנקודה הזאת החברה יכולה לעזור אם לי עצמי אין כוח?

יהיה טוב.

תלמיד: אנחנו נמצאים בחברה כזאת שמאוד מאוד מעריכה את היגיעה פיזית.

אנחנו מעריכים את היגיעה הפיזית בחברה שלנו בגלל שאין באפשרותנו למדוד את החבר במשהו אחר. אני בא אליך עם המטר שלי, מה זאת אומרת, כמה כוחות נתת לחברה? אני לא יכול למדוד כמה כוונות נתת לחברה, למרות שהכוונות זה מה שהחברה שלנו צריכה ממך, ולא כוחות. כוחות, אני לא צריך שום דבר, רק תפעיל את הכוונה. לא צריך להזיע, ורוחניות זה בכלל רק כוונות, אתה לא צריך לעבוד עם ידיים ועם רגליים, שום דבר. אבל אין לנו אפשרות למדוד, אלא אנחנו יוצאים מהנחה שאם אדם עושה הרבה דברים בחברה, אז הוא עושה את זה בכוונה, הוא הרי רוצה מזה משהו.

מה הוא רוצה? רוצה להיות גדול? בסדר. רוצה להיות חכם בין כולם? בסדר. רוצה להשיג שיגידו עליו, שידברו עליו? בסדר. אבל בסופו של דבר כל הדברים האלה לאט לאט יביאו אותו למצב שהוא יראה שלא בשביל זה הוא יושב כאן, הוא צריך משהו יותר גבוה לקבל ואז הוא מתחיל לזלזל במעשים וכאן החברה כבר צריכה לדרוש ממנו, "לא חביבי, אל תזלזל במעשים, תצרף למעשים כוונה".

וזה מה שאנחנו רואים. אחרי איזשהו שלב שאדם עובד חזק ממש, בא ונותן כוחות, אחרי שנה, שנה וחצי, שנתיים, פתאום יצא לו האוויר. למה? אני אתן דוגמה שהייתה מאוד בולטת אצלנו. היה כאן בחור שהסתובב כמו רוח ברוב מעשים והפסיק. "תוסיף כוונה, למה אתה מוריד במעשים? סימן שלא הייתה לך כוונה קודם. בסדר, אז תוסיף כוונה, עכשיו אתה יכול". כי זו בדרך כלל הבעיה.

אבל אין לנו אפשרות למדוד מעשי האדם, אלא רק לפי המעשים. לכוונות אנחנו אף פעם לא נכנסים, לא רוצים ולא בודקים, וחס ושלום להגיד אחד לשני, את זה האדם חייב לפתח לבד. ראיתם פעם שאני שואל אישית מישהו איפה הכוונות שלך? אם אני צועק על איזו מחלקה או על מישהו, אני צועק כי הוא לא עובד נכון. חס ושלום לנגוע בפנימיות, בכוונה. הכוונה זה אדם ובורא. איך אני יכול להיכנס לזה? אני יכול איכשהו לעזור לו קצת שיבין, שיותר יחשוב על זה, איכשהו קצת מהצד, אבל לא להיכנס בפנים, זה קשר אישי, פנימי של אדם עם הבורא.

תלמיד: זה בעצם כאילו מעכב אותי, אני לא יכול לדרוש שני דברים, או שאני דורש כבוד, או שאני כאילו בורח מבושה, אני עושה את הפעולה בגלל שיש משהו שדוחף אותי.

כן.

תלמיד: אבל אני צריך לעשות את זה רק בגלל שבזה אני רוצה להכיר את הפעולות של הבורא, להיות משפיע כמוהו, להרגיש את הכוונה שלו. ואם החברה זה מה שגדול אצלה, ואני מושפע אך ורק מהחברה, אז לפעמים אני אזכר שאני עושה את זה בשביל הבורא, אבל רוב הפעולה שלי תהיה בשביל שכר מהחברה. זה בעצם משהו שעוצר אותי, זה קלקול. איך לבנות בצורה כזאת שדווקא מהחברה אני אקבל את הצורך לא לזה?

הכול בדרך.

(סוף השיעור)