"חיבור לחיים טובים"

כנס "קבלה לעם" העולמי פברואר 2019

אלא מתוך עשרה בני אדם

שיעור 2

שיעור 19.02.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

קריין: אנחנו מתחילים עכשיו את שיעור מספר 2. נושא השיעור "אלא מתוך עשרה בני אדם".

קטע מספר 1, מתוך רב"ש - א', מאמר "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל".

"כל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים רבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזה"ק, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים."

(רב"ש - א'. מאמר 10 "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל")

כל החלקים האלה נמצאים בכל אחד מאתנו. והעבודה שלנו למרות הגופים שלנו, למרות האגו שלנו להתחבר שוב כאילו אנחנו גוף אחד, נשמה אחת, ואין הבדל לא בגופים ולא בנשמות. זאת העבודה. ולא כדאי אפילו לספור כמה הבדלים יש לנו, רחוקים, בעיות, ניגודים עד שאנחנו נתחבר יחד. אבל כל ההצלה הגדולה היא, שאנחנו לא צריכים לעשות את זה בעצמנו בכלל. אין שום בעיה להיות מחוברים, הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים שכן יכולים להגיע לזה. לא מאמינים. ואפילו בפנים בתוך האדם הוא חושב, "אני לא רוצה שזה יקרה. אני רוצה, אבל לא רוצה". יש משהו שעוצר.

כאן זו הבעיה. זאת אומרת, הבורא מוכן. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר חוץ מבקשה. אור העליון שעושה את החיבור בינינו שוב למערכת אדם כמו שהיה לפני השבירה שלו, הוא מוכן, רק צריכים להזמין אותו לעבודה, ואנחנו לא מזמינים. זה כל העניין. כמה שמשתדלים אנחנו להיות עוד יותר ועוד יותר, אולי, כן מחוברים.

מה עוצר אותנו מלרצות מאוד להיות כך שאנחנו נרגיש את עצמנו להיות אחד, עם הבורא בפנים, עולם אין סוף בפנים, ומה טוב. אין רע בעולם, לא חסר כלום, רק לרצות.

בואו אנחנו כמה דקות מאוד מאוד פנימה נתרכז ברצון הזה.

כל אחד מרגיש שמשהו מפריע לו, שהוא לא יכול מכל הלב, מכל הנשמה, מכל מה שיש לו לבקש. יש משהו שעוצר. אם לא גיליתם שמשהו עוצר אתכם, סימן שאתם עדיין לא עשיתם מאמץ הנכון. אותו חלק שאתם צריכים להרגיש שהוא לא נותן לכם לצאת מעצמכם, להתחבר עם אחרים, להיות כולם בלב אחד, בגוף אחד, ברצון אחד, אותו חלק אתם לא יכולים להתפטר ממנו.

מה שיכול לעשות כאן, זה החבר שלכם. חבר כן יכול לעזור. את החלק הזה שאתם לא מסוגלים, כן הוא יכול להוציא אותו שלא יפריע לכם. כך אנחנו מגיעים לנחיצות לתפילת רבים, שכל אחד מתפלל עבור השני, כי בתוך כל אחד יש חלק שהוא בעצמו לא מסוגל לנתק אותו מהאגו.

קריין: קטע מספר 2, מתוך תע"ס, חלק ח', אור פנימי, אות פ"ח.

"כל עסקינו בתפלות ומצות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדה"ר ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעצה"ד."

(בעל הסולם. תע"ס. חלק ח', אור פנימי, אות פ"ח)

כן, זה כל החלקים שלנו השבורים, ואין לנו שום אפשרות לתקן אותם, אלא רק לבקש מאתנו לבורא שיתקן אותם, יחבר אותם וימלא אותם. אנחנו כמו תינוקות שיכולים רק לבכות, לצעוק, לנדנד כל הזמן בלי הפסקה. כמו הילדים הקטנים שיודעים לעשות, כך מצד הטבע אנחנו גם צריכים לעשות.

סדנה

אז עכשיו בשקט, בלי צעקות. אבל תעשו ביניכם תרגיל שאתם כן דורשים, צועקים לבורא, רק בשקט ביניכם. איך אתם פונים לבורא בצעקה, בבקשה, כמו ילדים שיודעים ממש להיות כאלה נודניקים בלתי נסבלים, בואו נעשה כך כלפי הבורא.

*

אם לא בשקט, אז בקול רם. תדרשו מהבורא שיעזור לנו להתחבר למרות כל הקושי והדחיות, ושימלא את כל הקשרים בינינו. דברו על זה. לא לחכות אחד לשני, ביחד, כל העשירייה ביחד.

*

קריין: קטע מספר 5, מתוך "תנא דבי אליהו זוטא"

"אין ישראל נגאלים, לא מתוך הצער, ולא מתוך השעבוד, ולא מתוך הטלטול, ולא מתוך הטירוף, ולא מתוך הדוחק, ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע."

(תנא דבי אליהו זוטא, פרק יד)

קריין: קטע מספר 7, מתוך רב"ש א', "בענין אהבת חברים".

"צריכים לזכור שהחברה נתיסדה על בסיס של אהבת הזולת; היינו שכל אחד ואחד יקבל מהחברה אהבת הזולת, ושנאת עצמותו. ובזה שרואה שחבירו משתדל בביטול את עצמותו, ובאהבת הזולת, זה גורם שכל אחד יהיה נכלל מכוונת חבירו. נמצא, שאם החברה מבוסס למשל על עשרה חברים, אז כל אחד יהיה נכלל מעשרה כוחות, שעוסקים בביטול עצמיותו ושנאה לעצמו, ולאהבת הזולת."

(רב"ש א', בענין אהבת חברים)

יש אתערותא דלעילא מהבורא אלינו ויש אתערותא דלתתא מאיתנו לבורא. אנחנו צריכים ששניהם יהיו מסודרים בשווה כמו שהבורא סידר את האדם הראשון ואחר כך שבר והתחיל לאסוף את השברים בדרגות דומם צומח וחי וכך אירגן לנו את העולם, חוץ מבני האדם. התחיל לאסוף את בני האדם. איך הוא התחיל לאסוף אותם? מהאדם והלאה התחילו אנשים להרגיש שיש להם יחס מיוחד לא-לוהות, לגילוי הבורא, לא סתם כך להתכופף כלפי איזה הר או עץ אלא לגלות אותו. אבל חייבת להיות נטייה לבורא כמו הנטייה שלו לבני אדם.

מתוך שאנחנו נמצאים במערכת של עשרה, חייב להיות קשר בינינו שנוכל בכול זאת לחבר עשרה כאחד ואף אחד לא יכול לעשות את זה לבד. אני צריך לשנוא את עצמי, אני לא יכול את זה לעשות. אני חייב לאהוב את החבר, אני לא יכול את זה לעשות. אם אנחנו עוזרים זה לזה ומשתדלים את זה לעשות, גם לא הולך, אבל אם אנחנו רוצים מאוד שככה זה יקרה בינינו אז הבורא עוזר.

זאת אומרת, אנחנו חייבים, כמו ילדים במשחק שרוצים לעשות ולא יכולים וכן רוצים ומשתדלים בכול הכוח, אם הם משחקים יחד למטרה אחת אז הבורא מגיע. אין להם כוחות שיכולים להתחבר, אין להם כוחות לשנוא את האגו שלהם, זה הכול נעשה מלמעלה אבל במאמץ המשותף.

סדנה

מה זה נקרא מאמץ המשותף? לאיזה מאמץ שלנו בקבוצה, בעשירייה אנחנו יכולים לקרוא "מאמץ המשותף"?

הוא אומר כאן שאם עשרה אנשים רוצים מאוד ולוחצים ועוזרים זה לזה איך לבטל את האני שלי, כל אחד, ואיך אני אוכל לרכוש אהבה לחבר, אם כל אחד ואחד כך רוצה, לא יוצא, ברור שלא יוצא, אבל רוצה אז מקבלים עזרה. זאת אומרת הבורא עושה. זה נקרא "ה' יגמור בעדי". איך מארגנים כזה משחק? כל העבודה שלנו ברוחניות נקראת משחק, איך מארגנים אותו?

*

קריין: קטע מספר 8, בעל הסולם, פרי חכם על התורה,"לא עת האסף המקנה".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)

הבעיה באמת גדולה, לצאת מהכלל. אם אנחנו נמצאים בכלל וכבר מתחילים לעבוד בכלל, כל אחד שיוצא מאוד מזיק לאלו שנשארים וגם לעצמו במידה שהוא עוזב את הכלל. לכן אנחנו צריכים לקחת בחשבון, כמו שהוא אומר כאן, אסור לצאת מהכלל, אבל לצאת זה לא עניין שאני עוזב פיזית והולך הביתה, לצאת זה נקרא שאני מתפלל עבור עצמי, מבקש עבור עצמי ואפילו סתם דואג עבור עצמי ולא עבור העשירייה.

אנחנו צריכים להתרגל להבין, זו בעיה פסיכולוגית בלבד, שהחיים הרוחניים הם במערכת קשר בינינו ושם בינינו נמצא הבורא. אני קשור עם החברים, אני הולך לגלות את הבורא. אני מתנתק מהם, אני מתנתק מהבורא. הבורא הוא סך הכול הכולל, כמו שאומרים בחכמת הקבלה, הבורא נקרא "הכולל". במידה שאנחנו נקשרים זה לזה, אנחנו בזה מתחילים לגלות אותו. כמה שיותר נמצאים פנימה, בינינו, מתחילים לגלות אותו יותר ויותר ויותר.

קריין: קטע מספר 9, ליקוטי הלכות, הלכות בית הכנסת.

"עיקר עליית הנפש ושלמותה, הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפילה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ צריך לקבל עליו, קודם התפילה, מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה, כי אם ע"י השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל. וע"כ עיקר התפילה, בציבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות, וזה הוא שלמות התפילה."

(ליקוטי הלכות, הלכות בית הכנסת)

איך אנחנו עושים את זה? יושבים יחד, משתדלים להתחבר, לא מסוגלים, מבקשים חיבור. עוד קצת לוחצים זה על זה כדי להתחבר, לא מסוגלים, מבקשים חיבור. וככה בכול מיני אופנים, בכול מיני אפשרויות, כמה שאנחנו משתדלים להיות בהתחברויות בינינו ולא מסוגלים, לבקש, לבקש. זה מה שהבורא רוצה, שאנחנו נעשה חצי, זה נקרא "מחצית השקל" וחצי הוא עושה ולא אחרת.

אם לא נעשה חצי הוא לא ישלים, הוא לא יתן אם אנחנו לא נביא את החצי שני. החצי השני צריך להיות חיסרון. החצי שלי צריך להיות חיסרון שאני משתדל להתחבר ולא יכול וזה מה שאני מביא לו, השתדלתי ולא יכול. תבכו כמו תינוקות, תתרגזו כמו ילדים קטנים למה לא הולך. אפשר לצעוק, אפשר לעשות מה שאתם רוצים, רק שזה יהיה מוצדק מתוך הניסיון שלכם, מתוך המאמץ שלכם שזה לא הולך. "אהה, בזה הוא שמח", למה? כי בזה אתם מכתירים אותו ככוח עליון, כאבא עליון שמסוגל ועושה ויש לו לב טוב לענות. בזה אנחנו בדיוק מסדרים את עצמנו, מפרמטים את עצמנו נכון לבקשת העזרה.

סדנה

איך אנחנו משתדלים להתחבר בינינו, מגלים שלא מסוגלים ופונים אליו. עוד פעם משתדלים באיזו צורה ושוב פונים אליו. איך אנחנו נעשה את זה יחד כמו ילדים שהולכים לשחק במשהו אבל לא הולך להם ואז הם צועקים שזה לא הולך?

כמעט אותו תרגיל כמו קודם. אבל להרגיש בזה שאנחנו עושים לא לשם להצליח אלא לשם לגלות חיסרון לעזרה מלמעלה. זה הבדל גדול. או שאנחנו עושים ורוצים להצליח ולא מצליחים וצועקים, או שאנחנו רוצים להצליח בהגברת החיסרון, בגילוי החיסרון לעזרה מהבורא. אנחנו עכשיו עושים מאמץ כדי שייווצר בינינו חיסרון לעזרת הבורא. דברו ביניכם ותעשו מאמצים כאלה. כמו שבאמת אתם עובדים בחיבור, רוצים להגיע לחיבור ולא מסוגלים ושמחים שלא מסוגלים, אבל בכוח, אחרי המאמץ, שמחים שלא מסוגלים כי אז אפשר לצעוק שיעזור.

*

בדרך כלל כשאנחנו לא יכולים, היצר הרע שלנו, האגו שלנו, אומר לנו "תנסה עוד פעם עוד ועוד, תהייה עקשן, תהייה חזק, אל תוותר, תנסה יותר ויותר". זה האגו שלנו, היצר הרע אומר לנו ככה לעשות במקום לצעוק ולבקש עזרה מלמעלה.

איך אנחנו לא נשכח על זה שכול העצות שעולות במוחנו שנעשה שוב ושוב שאנחנו נהייה בזה גיבורים, הכול בא דווקא מהאגו כי יש לנו הזדמנות לפנות לפחות במשהו לבורא ואנחנו לא עושים את זה מפני שהיצר הרע שלנו מונע.

איך אנחנו נעזור אחד לשני כול הזמן להיות בטענות, בבקשות, בתפילות, בכול מיני הודיות, בהללויות כלפי הבורא בכול דבר, ולא לחשוב שאנחנו כאלו גיבורים שאנחנו לא פונים, שאנחנו רוצים בעצמנו להשיג ולהגיע. איך אנחנו דווקא משתדלים לפנות לבורא, איך אנחנו מרגישים שאנחנו לא רוצים לפנות? משהו עוצר אותנו, דווקא האגו שלנו אומר "אני אמלוך ולא הוא. למה לפנות אליו, אתה תנסה לבד" וזה ההפך ממה שמקובל בעולם הזה אגואיסטי. איך אני כל הזמן דואג למצב שבכול אפשרות אני פונה לבורא עם הקבוצה יחד, כמו שכתוב הלוואי שיתפלל כל היום?

*

בעל הסולם כותב, "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת." כך אומר היצר רע שלנו, האגו שלנו. "על ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

זאת אומרת, דווקא במקום שאנחנו מרגישים, לא עוזר לנו כלום, אנחנו לא מסוגלים, אנחנו מגלים רק שנאה בינינו, דחייה בינינו, ייאוש, אנחנו מגלים אדישות בינינו, זה המקום לבקש, כל הזמן לבקש על כל דבר ודבר. ולא שאנחנו אחר כך נגיע לאיזה ייאוש גדול ואז אנחנו נצעק, לא, ממש מיד. אחרת אתם שומעים ליצר הרע שאומר לכם "תחכו, אחר כך", זה לא נכון. לכן תמיד צריכה להיות בקשה לבורא על כל דבר, "תחבר, תקרב אותנו, תעשה לנו".

(סוף השיעור)