שביעי של פסח תשע"ט
מאמרים לפסח
שיעור ערב 26.04.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
בעצם זה שיעור אחרון של הפסח. ודאי שאנחנו יכולים עוד להמשיך לפחות מחר, ואחר כך אנחנו נצטרך לעבור כבר אולי לשיעורי ההכנה לכנסים, מקסיקו וניו ג'רסי. יש לנו באמצע כמה ימים שאנחנו נצטרך ללמוד חומר ששייך ליום העצמאות, כך זה בינתיים עד סוף מאי, עד לפני חג השבועות.
שאלה: דיברנו בבוקר על הקרס הזה שצריך להכניס על הבורא וכל דבר למשוך, וגם רב"ש כתב באחד המאמרים שקראנו בבוקר שצריך לקבוע אמונה בליבו. והתחושה הכללית היא שהמצבים בפסח מאוד קיצוניים, ואם כל פעם יש הרגשה שאתה נופל יותר עמוק ואחרי זה כאילו עולה חזרה מעלה, איך אפשר לקבוע את הדבר הזה?
אין נופל ואין חזרה, אלא הכול מחדש קודם כל. ולכן צריכים להיות שמחים בכל ירידה ובכל עלייה, ובירידה יותר מעלייה. כי אם אדם מקבל ירידה, סימן שמגיע לו לפתוח כלים חדשים לתיקון. ובטוח כמו שבעל הסולם כותב, שאם נגְלה אז היה כבר מזמן נמצא שם, אלא קדושת היום, זאת אומרת או המצב שלך או ההכנה, או הקבוצה, יכול להיות קבוצה שעבדה לפניך, כך היא הכינה לך תשתית שעכשיו אתה מגלה את הכלי החדש. כלי חדש, זאת אומרת ירידה, נופל.
תלמיד: איך במצב כזה אדם יכול לקבוע אמונה בליבו?
הרגל. הרגל, פשוט כל דבר שאנחנו רואים כמומחיות מגיע על ידי ההרגל. ואז הגוף מתרגל ואדם מתרגל. אנחנו מכונות עם זיכרון בכל תא ותא. ולכן אדם נופל, יכול מיד להבין, "או, מגיע כלי חדש" ואז שמח. עובד ה' נקרא ששמח בירידה יותר מעלייה. זה עוד רחוק קצת מאיתנו, זה עוד קדימה, אבל כדאי לנו לדעת שזה המצב הרצוי.
תלמיד: הקרס הזה שאנחנו מחזיקים, הציור הוא ברור, אבל מה זה בפרקטיקה?
כל הזמן, לא חשוב לי בירידות או בעליות, אני אוחז בבורא שהוא עושה לי גם עליות, גם ירידות, כל המצבים, לא משנה לי רגש, לא משנה לי שכל, הכול הוא, אני רק צריך להחזיק בו.
תלמיד: אם אני כל הזמן אוחז בבורא, אז אין ירידות. אני לא מרגיש שום דבר כירידה.
לא, יש [ירידות], למרות זאת אתה יכול להיות דבוק בו ויחד עם זה להרגיש עליות וירידות. ודבוק בו נקרא שאתה מייחס את זה קודם כל, לאין עוד מלבדו. וחוץ מזה שאתה מרוצה ומודה על הדברים האלה, נמצא בכלים האלו בירידה ובעלייה למעלה מדעתך, מהרגשתך, ולא חשוב מה שאתה מבין, מה שאתה מרגיש, מה שעובר עליך, אלא העיקר בשבילך זו התוצאה.
ולכן אתה שמח בירידות עוד יותר מהעליות, כי בירידה תמיד מביאים לך מהבור שלך עוד עוד כלים שתתקן. אז איך לא להיות שמח? ואתה למעלה מזה. אם אתה יכול להשיג את האמונה למעלה מהדעת, אז העליות והירידות בשבילך זה הופך להיות רק מקום העבודה או מקום לברכה, או לבקשה או להודיה.
תלמיד: תיאורטית אני מבין.
לפחות זה אתה מבין. זה כבר משהו.
תלמיד: אבל בהרגשה, לפחות בחוויה שלי בפסח הזה, מצד אחד העשירייה מעולם לא עבדה כל כך חזק, מחובר, ממש הרגישו שמתקרבים לדבר הזה שנקרא מרכז העשירייה, ומצד שני בשנייה כשאתה יוצא החוצה אתה מרגיש לבד.
זה טוב. אז אתה מבין שבלי העשירייה אתה כלום.
תלמיד: כן, אבל הקושי הוא לקבוע את הקרס הזאת.
אתה לא יכול לבד. הם צריכים להחזיק אותך, הם צריכים להדביק אותך לבורא. כל ההבחנות האלה הן יפות, הן טובות, הן נכונות. הבעיה שלנו, שאנחנו מבררים את ההבחנות האלה, לפי כלי ההרגשה האגואיסטים שלנו ולא לפי המטרה. לפי מטרה, מה יכול להיות יותר טוב אם אני מרגיש רע, האגו שלי וכן הלאה.
שאלה: אמרת "הם צריכים להדביק אותי לבורא וככה כל אחד", מה זאת אומרת?
החברה צריכה לדאוג שכולנו, כל העשירייה, היא צריכה להיות דבוקה בבורא, במרכז הקבוצה. או כאילו שאתה מרגיש שהם מחזיקים אותך, הדביקו אותך לאיזה קיר, למשהו, לאיזה רעיון ומחזיקים אותך שאתה לא תיפול ממנו, לא תתנתק ממנו.
תלמיד: איך בפועל?
זה בפועל, בהרגשה.
תלמיד: אולי לקחת חבר אחד ולדון בעשירייה איך אנחנו יכולים לעזור לו, או איך?
אם אתם עובדים על החיבור ביניכם, כל אחד ברגע שמתנתק בצורה אישית, הוא מרגיש שכל יתר החברים מחזיקים אותו.
שאלה: בתחילת הפסח אמרת שכשנגלה את הפער בינינו, הוא יהיה רחוק עד אין סוף, מיליארדי פרסאות.
כי אנחנו תוצאה מהשבירה. כן, באמת המרחק בינינו הוא כזה.
תלמיד: זה כאילו שמתבוננים מכדור הארץ על איזו גלקסיה ומבינים שאנחנו לא מסוגלים לסגור את המרחק הזה אפילו במשך כל חיינו. אנחנו זקוקים למהירות למעלה ממהירות האור כדי שבמהלך חיינו נגיע לאותה גלקסיה.
רוחניות נמצאת בדיוק כמו שכתוב, למעלה ממהירות האור.
תלמיד: איך אפשר להדליק את המבער הזה של המהירות, שיהיה גדול, מהיר.
אין שום בעיה, לעלות למעלה מהדעת, זה נקרא לעלות למישור שאין שם מרחק ומהירות. אין. אני יכול להיות תוך רגע, לא רגע כמו שאני סופר "עשרים וארבע", או שנייה, אלא שנייה אפילו אני יכול להיות בכל מקום שאני ארצה, אם אני עובר מהמישור הגשמי למישור הרוחני. אין זמן, תנועה ומקום, אין. זה מרחק אחר, זמן אחר.
איך אנחנו לומדים? מה הן ההבחנות של זמן, תנועה, מקום, מרחק? אין, מרחק זה השתוות הצורה, חוסר השתוות הצורה, פער בהשתוות, בתכונות, זה מרחק. תעשה שזמן, תנועה ומרחק יהיו בעל מנת להשפיע, אתה מקצר אותם ביחד. זה לא חשוב כמה מיליארדי פרסאות יש ביניהם, כי הם עולמות, לא חשוב לי איזה עולמות. אין כבר עולמות.
זה כל הגבול שאנחנו צריכים לחצות, זה מעל איינשטיין. פעם נדבר על זה יותר, איזה גיאומטריה יש לנו שאנחנו עוברים מדרגת המלכות לדרגת הבינה. איך משתנה מושג הזמן. והעיקר זה המקום, כי זמן תנועה, מקום הם כולם שייכים לנושא אחד. אפשר להחליף ביניהם, זמן למקום, וכולי, נדבר על זה פעם.
שאלה: בעניין מה שדיברת לגבי השיעורים שאחרי החג, נראה שהשיעורים בנושא פסח הם השיעורים הכי מהותיים והכי קרובים לעבודה שלנו לפני הכניסה לרוחניות. למה אנחנו לא לומדים את הסוגיה הזאת של מצרים ופרעה לארוך כל הדרך, לאורך כל תקופת ההכנה?
זה לא שבזכות המאמרים האלה של הפסח, אתם הבנתם הפעם מה קורה עם הרצון לקבל שהוא נשבר ושהוא מתגלה בבבל, אברהם יצחק יעקב נכנסים למצרים, יוצאים ממצרים עם איזה רצון לקבל, מתקנים אותו על ידי מאור מחזיר למוטב שנקרא קבלת התורה ונכנסים למדבר, מעלים מלכות לבינה. וזכר ליציאת מצרים, שעושים את כל התיקונים האלה עד הכניסה לארץ ישראל. כי אותו הרצון האגואיסטי שלקחנו במצרים, שתיקנו אותו בלהשפיע על מנת להשפיע, עם אותו הרצון אנחנו אחר כך עובדים בלקבל על מנת להשפיע, שזה נקרא "ארץ ישראל".
זה לא עניין של גיאוגרפיה והיסטוריה וכלום, אלא [עניין] באותו רצון לקבל, איך שאנחנו עובדים עליו בצורה שיטתית בזה לאחר זה וכך מתקנים אותו. זה שסך הכול אתם עכשיו התחלתם לחבר יחד את הדברים הללו, זה מפני שאנחנו למדנו את כל הדברים.
מה שאני רוצה עכשיו, זה שאנחנו קצת נירגע מהחג, יום עצמאות, שבועות, אנחנו גם נעבור את הכנסים הללו, ואני רוצה שאנחנו נתחיל להיכנס יותר למערכת עצמה, כמו ב"פתיחה" או ב"תלמוד עשר הספירות", [ונלמד]איך לקשור את זה עם העבודה שלנו. אנחנו לא נדבר רק על היסטוריה, כמו שעכשיו דיברנו והבנו שזה לא היסטוריה, אלא שמדובר עלינו, איך אנחנו מתקנים את האגו שלנו, רק שזה מסופר כמו ברומן, בצורה כזאת.
אבל אנחנו נרצה לקשור את זה עם המערכת. מה אנחנו עושים עם המדרגות, עם האורות, הכלים, עם כל מיני השינויים, כדי שתהיה לנו תמונה שלמה. ואני מקווה שאנחנו נוכל לעבור ולחזק את הדברים האלה עד ראש השנה. אחר כך אני מתכנן משהו, שלא נדבר עליו עכשיו. הכול בהדרגה. אין מה לעשות, שיטות הלימוד, שיטת התיקון, ככה זה. אבל לפחות אני שמח שאתם הרגשתם שיש כאן פשוט מערכה שאתם נמצאים בה ושבאמת מתחילה להיות תמונה שלמה. אנחנו מגלים בתכונת ההשפעה את העולם העליון, ואת העולם הזה ואנחנו עוד נשתדל להרגיש איך שהוא עובר ומתחילים להחליף אותו בעולם הרוחני וכן הלאה. זה עוד לפנינו.
שאלה: הבורא פסח בין מצרי למצרי והישראלי ניצל. איך זה יקרה בעשירייה?
מה זה שייך לעשירייה? העשירייה המתוקנת היא כבר אחרי שהמצרים נופלים ונשארים רק ישראל, זאת אומרת אלה הרצונות שהם כולם מכוונים ישר א-ל, למרכז העשירייה. ככה זה.
תלמיד: אבל זו יציאה, כך זה צריך לקרות, שיוצאים להשפעה, לעל מנת להשפיע.
אתה צריך לגלות את זה בעשירייה, אין לי מה להסביר. מילים לא עוזרות.
קריין: עמ' 162, מאמר "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה".
מהו הב' הבחנות שלפני לשמה
"בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.
ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.
הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.
ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.
ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".
זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.
ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים." זאת אומרת, הכניסה למצרים היא פתוחה רק לאלו שרוצים להתקדם בעבודה הרוחנית. ואלו שלא רוצים להתקדם בעבודה הרוחנית, הם נשארים עדיין מחוצה לכניסה למצרים. ואז אנשים שנכנסים מרגישים את עצמם יותר גרוע, ואלה שלא נכנסים מרגישים את עצמם בסדר גמור. זאת אומרת, עד כמה זה מוטעה כלפי ההתקדמות הרוחנית, שאלו שמתקדמים מרגישים את עצמם יותר גרוע, רצון לקבל יותר גדול, לחצים, בלבולים, כל מיני דברים. ואלו שלא נכנסים, החברים שלהם נגיד שהיו יחד איתם, שלא נכנסים הלאה, הם מרגישים את עצמם שהכול בסדר, טוב מאוד, הכול מובן, הכול מסתדר. זה כלפי כניסה למצרים.
"ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.
וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.
ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".
וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.
שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.
מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.
וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.
אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.
בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.
ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.
נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.
וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.
וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.
אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.
אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים"."
שאלה: לגבי תקופת מצרים, יש כלים דהשפעה במצרים?
תלוי באיזו תקופה. זאת אומרת, מצרים זו תקופה בחיי האדם שהוא מתקדם להכרת הטבע שלו. שמתגלה אז הרצון לקבל, שזה ממש יש מאין, והאדם מרגיש שהוא שולט בו. לטובה, לרעה, מתחיל לברר עד כמה שזה נכון, לא נכון, כן, לא, ועושה חשבון. ברגע שהוא מבין שהרצון לקבל הזה ממית אותו, האם הוא מסכים עם המיתה הזאת או לא? אם לא מסכים עם המיתה הזאת, נקרא שהוא כבר מוכן ליציאת מצרים, יציאה מהגלות, משליטת הרצון לקבל.
אז האם יש במצרים רצון להשפיע? כעיקרון לא. אלא ישנו בהארה מרחוק, כדי שאדם ירגיש שהוא לא יכול לסבול את הרצון לקבל.
תלמיד: אז כל מצרים זו תקופה של לא לשמה, אין שם על מנת להשפיע בשום צורה.
לא. איך יכול להיות אם הוא נמצא תחת שליטת הפרעה? אם הוא תחת שליטת הרצון לקבל על מנת לקבל, איך יכול להיות שתהיה לו שם איזו הארה שירגיש את זה, שהיא מחזיקה אותו למעלה מהאגו? אין דבר כזה, איך יכול להיות?
תלמיד: למעלה מהדעת יש להם במצרים?
אין.
תלמיד: אז למה הוא כל הזמן כותב על כלים דהשפעה, על מנת להשפיע?
שצריכים להשתוקק לזה, אבל עדיין אין, "וייאנחו בני ישראל"1. אין, בחושך יוצאים. זאת אומרת, הארה ישנה כאילו מרחוק, כי גם אי אפשר להיות בצד אחד ללא הצד השני, זה ברור. אבל אין לו, הכלים שלו כולם נמצאים בשליטת הפרעה. האגו שלו שולט עליו, רוצה או לא רוצה. זו כל השאלה, מסכים, לא מסכים, רוצה, לא רוצה, אבל האגו שולט מההתחלה עד הסוף. משבירת האדם הראשון וכל יתר השלבים שהם עובדים, גם בתקופת אברהם יצחק יעקב, הם עדיין עובדים. אמנם ישנה שם הארה, אבל אחר כך אנחנו נבין מה קורה שם, זה רק להבחנות מיוחדות שנקראות "אבות".
תלמיד: אז מאיפה אפשר להשיג צורך במצרים לעל מנת להשפיע, אם אין שם בכלל כזה דבר?
מתוך זה שאתה מרגיש שאתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מעל מנת לקבל, אבל יש לך כנגד זה הרגשה, נטייה שאתה חייב להגיע להשפעה. כמו שעכשיו, כולכם נמצאים בגלות מצרים, יותר או פחות. כל אחד מרגיש שיש משהו על מנת להשפיע, שיש כוח עליון, שאני מסוגל, מוזמן, מזומן להגיע אליו, למשוך אותו, לקבל את התכונה הזאת, ואז נקרא שאני מתעלה מעל על מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
ואז העולם נעשה הפוך, "עולם הפוך ראיתי"2. אני רואה אותו בצורה נצחית, שלמה. לא שאני חי בגוף הזה, באגו שמצייר לי את העולם הזה, השקרי, שלא קיים, שזה נקרא דמיון, עולם המדומה. את הכול אנחנו צריכים עכשיו להשיג, אבל עדיין נמצאים במצרים. ואתה מרגיש את עצמך שאתה נמצא במצב שאתה לא מסוגל להגיע לאהבת חברים, אתה לא מסוגל להיות בקבוצה, להרגיש מרכז הקבוצה, ממרכז הקבוצה לצעוק לבורא. אלא לפעמים קצת משהו קורה ושוב נופל ושוב מברר איזה הבחנות ושוב ושוב. עדיין כולכם במצרים.
תלמיד: אבל יש להם בורא במצרים או גם את זה אין להם?
תלוי באיזה מובן. ישנה איזו הארה קטנה שנותנת להם הרגשה והבנה שישנו כוח המשפיע, והוא עוזר ומחכה, מצפה וכן הלאה, אבל גילוי אין. איך יכול להיות גילוי הבורא במצרים? אין. רק כלפי משה אחר כך ביציאת מצרים מתגלה משהו שנקרא "בוא אל פרעה". אבל זה רק מתוך הסנה, זה לא גילוי.
שאלה: אז ממה אפשר לקחת דוגמה אם כולם בעל מנת לקבל?
אתה רצית לקבל דוגמאות בידיעה שלך, ברצון לקבל האגואיסטי שלך? אתה חלמת שכך אתה תקבל משהו?
תלמיד: לא, אני מנסה לזהות במה אתה מתפתח במצרים חוץ מבהכרת הרע של הטבע שלך?
כל הדברים האלה הם כדי להביא אותך להחלטה שרק באמונה אתה יכול להתקדם, רק באמונה. אתה רצית להחליף רצון אגואיסטי לרצון הבורא, זה יפה, זה מול זה, ועוד שניים אולי, להחזיק אותם ככה ולמדוד מה כדאי.
תלמיד: אבל אמונה אנחנו כן משיגים במצרים?
אם אתה מחליט שאתה רוצה ואתה יוצא בעיניים עצומות, אז אתה מגיע לאמונה. כי אמונה משיגים רק בסגירת עיניים, בלמעלה מהדעת.
תלמיד: זאת אומרת, כל תקופת מצרים היא בתוך הדעת.
בתוך הדעת האגואיסטית.
תלמיד: אין שם למעלה מהדעת, יש רק הכרת הרע של הטבע שלך.
שאתה רוצה לפעמים, נותנים לך לפעמים קצת לטעום מה זה יכול להיות, אבל מיד אתה נופל לאגו חדש.
תלמיד: אז אין ממה לקחת דוגמאות במצרים? אין קנאה שם, במה אני יכול לקנא אם הכול על מנת לקבל?
אתם צריכים לעשות כאלה דוגמאות לעצמכם בעשירייה. אתה שוב אומר, איפה יש, שאני אראה, שאני ארגיש, שאני אחליט בצורה בריאה. יציאה ממצרים זו יציאה למעלה מהשכל, למעלה מהדעת. אתה לא יכול לצאת מעולם לעולם באותה דעת כמו שיש לך עכשיו, בכלים דקבלה. זה לא יתכן.
תלמיד: אז מה השלב שממנו מתחילים כלים דהשפעה?
שאתה מתחיל להעריך מה זה נקרא להשפיע.
תלמיד: וזה כבר כשיוצאים ממצרים?
לא, זה עדיין מצרים. זה עדיין מכות, פרעה, כל מיני דברים. למה רוצים לצאת? אני רוצה להתעלות למעלה מהרצון האגואיסטי, למעלה ממנו, להיות בהשפעה. למה? ככה. קיבלתי מספיק הארות המחזירות למוטב, אני רוצה את זה. אני רוצה לצאת.
תלמיד: אבל יש הכרה למה אני רוצה כלים דהשפעה? או שאני פשוט רוצה את זה כי אני לא יכול יותר לסבול?
זה נקרא "חן דקדושה", אין הצדקה. כי אם היתה הצדקה אז אתה שוב שוקל, כל הזמן אתה שואל על זה, מה כדאי, מה לא כדאי.
לא להתבייש לשאול, ככל שמחטטים בזה זה נעשה יותר ברור אולי.
שאלה: מה עושים עם מצב שלא רוצים יותר את העליות והירידות האלה? לא בגלל שרע בירידות וטוב בעליות, אלא כל המנגנון הזה מרגיש שקר מוחלט, ממש מרגיש לא לעניין.
מצוין. אתה באמת לא רוצה?
תלמיד: לא.
מה כתוב על זה בהגדה? בסיפור מצרים.
תלמידים: ו"יאנחו בני ישראל".
"ויאנחו". "ויאנחו בני ישראל מעבודה". התחילו לצעוק, "די, מספיק, תעשה משהו, מה יש לך?". תתחיל להתרגז, תתחיל לבכות, תתחיל ככה קדימה.
תלמיד: כי מאוד מורגש בחג הזה, לא משנה אם אתה למעלה, אתה למטה, כאילו אתה נמצא במין מצב כזה עם כולם.
זו פעם ראשונה שאנחנו התקרבנו להרגיש את המצב של החג בינינו. נקווה שנתחיל בקצב הנכון נתקרב לשבועות. נלמד הכרחיות במתן תורה, מהי בדיוק, איך עושים את זה, באיזה מצב מקבלים, איך זה?
שאלה: רוב הזמן אנחנו צריכים להיות בקו ימין? איך זה יוצא במצרים?
להצדיק את הדברים, זה הכול. להצדיק בכל מקרה. אפילו שאני נמצא בשמאל, בימין, לא חשוב מה, להצדיק.
תלמיד: אבל איך זה עובד בזמנים? כי רוב הזמן צריך להיות בקו ימין.
תשתדל.
תלמיד: אני מרגיש פה בקבוצה, שאני נמצא בגלל שיש פה נצחיות ומטרת החיים, יש פה הרבה יותר רווחים ממה שהאגו יכול להציע לי.
אפילו שהיית יושב כאן ולא שומע ולא מבין אבל היית בא ומתיישב, גם היית מתקדם. כאן יש הארה, שדה שהוא משפיע.
תלמיד: אבל הבנתי שככה אני לא מתקדם אם אני מודד את הרווחים עם האגו.
לא, בכל זאת יש התקדמות. האור המקיף הוא פועל, הוא מקיף את כולם, אין דבר כזה שלא מתקדמים. אין.
אצל רב"ש היו כמה כאלו שהיו מגיעים רק כדי להכין שם את השולחן, דווקא היה בחור אחד חזק, טוב כזה, בריון, קיבוצניק בעבר. הוא היה מגיע וישן, מהרגע הראשון של השיעור, זה פלא, ככה עד הרגע האחרון, הוא קם, והלך. הוא היה קבלן. וכל הזמן ככה, שנים. ודיברנו עם הרב"ש על זה. הוא אמר "לא לנגוע, הוא מתקדם, זו צורת ההתקדמות שלו, אל תחשבו שהוא יהיה פחות מכולכם, תראו בסוף מה שיהיה".
זאת אומרת, אדם שהוא משקיע אפילו להגיע לבית המדרש ושם לא מסוגל יותר, אין לו ראש, הוא נרדם, יש לו שכר הליכה, את זה הוא מקבל. ככה זה לפי שורש הנשמה, הוא סופג את המקיפים, את האור המקיף.
והאמת שהאור המקיף הוא אור גדול מאוד, אין לו הגבלות. ואם אדם יכול להתקשר, לא שהוא בעצמו עושה את זה, הוא יכול לקבל מהאור המקיף את הכול. כי האור המקיף זה כל האור אין סוף שבעתיד הוא יכנס לתוך הקבוצה.
אז לא לזלזל בשום דבר, רק לבוא, לשבת, אפילו לישון, אתם תראו אחר כך עד כמה שזה בכל זאת עובד עליכם ואתם מתקשרים לעניין ומבינים מה קורה. העיקר רק לא לקנטר, לא לקטרג, לא להיות נגד, לא לזלזל.
שאלה: הוא מתאר פה במאמר איזה מצב של מעבר מ"לא לשמה" ל"לשמה".
כן.
תלמיד: אחרי שהוא מתאר את התהליך הוא אומר "לכן ממצב שדלא לשמה האדם מרגיש עצמו בבחינת מדרגת ישראל". ואז הוא אומר "מה שאם כן האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע," זאת אומרת מה המעבר הזה בין המצב שהאדם מרגיש שהוא מדרגת ישראל? פה יש איזו הרגשה של שלמות, מה התוספת הזאת שגורמת לו?
אני לא יודע, צריך לקרוא מסביב, אבל אתה רק צריך להבין דבר אחד. "לא לשמה" זה נקרא שיכול להיות שאני מאוד רוצה להיות ב"לשמה" היינו, לעבוד רק בהשפעה, שיש לי כבר כוח, או אין לי כוח עדיין, אלא יש לי רק רצון, או אפילו אין רצון, אלא "רוצה אני" מה שנקרא, שאני לא מסוגל, עדיין אין לי כוחות האלו, אבל אני מתאר לעצמי איך הייתי רוצה להיות בהשפעה.
זאת אומרת, להיות בהשפעה, זאת אומרת, שכל הכוחות שלי, כל השכל שלי, כל הרגש שלי, אני כולי רוצה להקדיש להשפעה. ואני? אני לא קיים. "האני" לא עושה חשבון לעצמי ולא קיים. הפעולה הזאת, ההרגשה הזאת, הנטייה הזאת, זו רוחניות. זה נקרא "לשמה". זה הכול, סך הכול.
אי אפשר ודאי להיות בזה, אלא בתנאי שמקבלים הארה מלמעלה, שהיא כמו מגנט מעלה אותנו מעל הגשמיות ונותנת כזאת תכונה. אנחנו צריכים לצייר את הצורה הזאת, להשתוקק, לדמיין אותה. העיקר בינינו להתחיל איכשהו לאמץ אותה או לסדר בינינו כאלו יחסים כאילו שאנחנו נמצאים בזה, על ידי זה מושכים את המאור המחזיר למוטב לקבוצה ומקבלים את הכוח הזה.
שאלה: במה הישראלים שונים מהמצרים עוד לפני הופעת משה?
"ישראל" זאת אותה תכונה באדם שצריכה להגיע לתיקון, אלא שעכשיו היא נמצאת עדיין בשבי של מצרים, בגלות מה שנקרא. עדיין לא מרגישים את הגלות, יכול להיות שטוב להם, אבל כבר מתחילים לשאול "בשביל מה?", "מה הטעם בחיים?", "עוד מעט אני אמות, מה יצא, מה יהיה?", כבר מתחילה להיות איזו מין שאלה על התכלית. זה נקרא שכבר מתחילה הנקודה שבלב, נקודת ישראל, ישר א-ל, להתעורר.
זה "שבע שנות שובע" שבעצם טוב, אבל בכל זאת מרגישים שהם חיים את החיים האלו על פני כדור הארץ, בצורה שמישהו מחייב אותם, שאני חושב על החיים והמוות, אני חושב על התכלית, על כל הדברים האלה. ברור לי שזה ללא שום תועלת אלא שאני שוכח את זה בכוונה, מבלבל את עצמי עם כל מיני אמצעים, וכך אני ממשיך.
זה נקרא ישראל בשבע שנות שובע, שמתחילות בכל זאת הנקודות שבלב להתעורר יותר ויותר ולשאול בשביל מה, למה ומה? אני לא רוצה להישאר בצורה כזאת, אני רוצה בכול זאת להגיע כמו שכתוב שאת "עולמך תראה בחייך", אז מתחילות להיות כבר שבע שנות רעב. ואז הם מתחילים לברר לעצמם מה זה נקרא כוח ההשפעה, תכונת ההשפעה, על מנת להשפיע, למעלה מהדעת, זאת אומרת למעלה מהאגו וכן הלאה. אז מתחילים לברר, ומתחיל להיות כאן כבר מאבק בין שני כוחות, מתגלה פרעה הרע, האגו, שקודם חשבו שזה הטבע שלי, אז מה? הכול בסדר.
עכשיו כבר מתחילות להיות בכול אדם ואדם ובקבוצה כשמתחברים שתי צורות. מצד אחד החיבור ביניהם מתגבר, כי בכול זאת הם רוצים שם לגלות את תכונת ההשפעה, ומצד שני מתגלה עד כמה שזה ההיפך, האגו הזה לא נותן להם להתחבר. שבע שנות רעב זה בעיקר מלחמה על החיבור, וכך מתקדמים, מבררים, אפשר, אי אפשר, מתי, איך.
תלמיד: כשמופיע משה אז כל העם מגיב אליו, האם זה אומר שלכולם מתגלה הנקודה שבלב במקביל?
משה מגיע מתוך ליבו של האדם, מתוך האגו שלו, מתפתח שם ומתחיל להיות מנוגד ללב של האדם, מנוגד לפרעה. זה מה שאני יכול להגיד.
תלמיד: כשלא היה משה כולם עבדו בלי נקודה שבלב, אבל אחרי זה הופיע משה וכולם יחד הגיבו בו זמנית?
לא, אבל הנקודה שבלב לא הייתה כל כך מבוררת, שהיא נמצאת נגד, מול האגו, אלא אפשר להסתדר. אני רוצה גם כן לדעת בשביל מה אני חי, איך אני חי, אני עדיין לא מזהה שהנקודה שבלב היא הפוכה מהאגו שלי. אני עדיין לא מזהה שזה מצב שהוא לא יכול להיות יחד, אין עדיין את ההרגשה הזאת. אני עדיין חושב שאני יכול להשיג רוחניות בכלים שלי, בתכונות שלי. אני עדיין לא דורש את תכונת ההשפעה, אני עדיין לא מבין שרק למעלה מהדעת, לשמה, רק שאני כולי אהיה משפיע, שאני אהיה מנותק מהאני ומשפיע, שם יש חיים אחרים. ואני יכול לעשות את זה אם אני אקבל כוח כזה שינתק אותי מהאני. ואז בצורה כזאת אפשר לחיות, והחיים האמיתיים שם. וכאן זה רק כמו שכתוב דמיון, "היינו כחולמים".
שאלה: מתי בא הכוח הזה שמנתק אותך?
זה נקרא "ישועה". היא לא באה בבת אחת, אנחנו לומדים אותה כאן, עד כמה שהיא באה בצורה הדרגתית. בריחה בחושך ממצרים, מדבר, קריאת ים סוף, עוד מדבר, הר סיני, מתחילים לקבל את כוח היציאה ממש, שזה "תורה", עדיין נמצאים במצב מאוד לחוץ במעברים, ואחרי זה גם כן, צריכים לראות מה זה נקרא שכתוב שם על שבירת הלוחות, תיקונים ושוב קבלת הלוחות. אבל בסופו של דבר מה שנעשה אחרי שבא יתרו ומסדר את הכול עם משה, שאז עם ישראל מוכן למסע במדבר.
תלמיד: אז בעצם אין איזה רגע אחד של עניית התפילה, שאדם משתחרר מהזעקה הזאת שמתוארת פה?
יש רגע, אבל רגע שאחר כך צריך להתממש בכול העובי של האדם עם התכונות שלו, עם העשירייה שלו, זאת אומרת בהשתתפות שלו.
תלמיד: אז אני לא מבין למה אנחנו צריכים לצפות? הוא כותב פה, הוא מתאר פה מצב "לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד" 3.
כן.
תלמיד: זה מצב של לחץ מפחיד בפנים.
כן.
תלמיד: זה המצב שמזמין את הצעקה לבורא?
כן.
תלמיד: אבל לא אמור מתוך הצעקה הזאת לבוא איזה רגע?
יבוא הרגע, אז מה?
תלמיד: אז למה אני מצפה?
אתה מצפה לכוח השפעה. הכול מסתדר, אל תדאגו, קרוב אליכם הדבר.
שאלה: אני צריך לעסוק בעבודת החיבור שלי עם העשירייה, כלפי הגוף שנקרא עשירייה, נכון?
כן, זה העיקר. זה העיקר ועדיין אצלנו כאן זה המכשול.
תלמיד: אני רואה שיש מצב שכולם בתפילה, או כולם בהודייה ואומרים שהכול בשלמות. נניח שאלה שני המצבים שיכולים להיות. איך אני אמור להתייחס לכול מצב כזה?
איזה מצב? אתה צריך להתייחס לחיבור שבקבוצה, ולדאוג שיהיו במרכז הקבוצה הלבבות של כל העשירייה כלב אחד, את זה אתה צריך. מה אתה עושה כאן חשבונות שאתה לא בעל הבית עליהם?
תלמיד: אז מה זה חיבור במצבים שונים שאני מרגיש כלפי העשירייה?
חיבור, אתה צריך להיות בחיבור עם כל העשירייה במרכז העשירייה, ושם לפתח רצון אחד בוער, שאתם דורשים מהבורא את היציאה.
תלמיד: אני מזהה את העשירייה במצב שונה ממה שאני נמצא בו. נניח שאני מרגיש בריחוק מהם או בפירוד מהם, לא מרגיש באותו מקום כמוהם, כמו ההרגשה המשותפת שיש לתשעת החברים האחרים.
תתפלל.
תלמיד: על מה?
על חיבור.
תלמיד: אבל מה זה החיבור הזה?
שאתה לא מרגיש הבדל בין אף אחד. אתה רוצה להרגיש שכולנו גוף אחד, גוף אחד, רצון אחד. בלי זה אתם לא קיימים ברוחניות. ברגע שאתם תגיעו לדחיסות שאתם כאחד גמרנו, זאת רוחניות. אנחנו לא יודעים לעשות את זה, [צריך] להתפלל על זה.
שאלה: אז בתוך העבודה שלי עם העשירייה במצב הזה, מה נקרא אם כך כוח השפעה?
שאתם תהיו יחד כאחד, שהאגו שביניכם יבוטל, לפחות בדרגה הקטנה ביותר יבוטל. אתם מרגישים הרי בדרגות, אתה לא רואה את כל מאה קילו האגו של כולם ושאתם מחוברים, אתם מרגישים שיש לכם גרם אחד של אגו ואתם מחוברים מעליו. לזה צריכים להגיע, זאת היציאה. לא מגלים לך את כל הכלי דאדם הראשון, זה נקרא לידה, אתם נולדים, מה נולד? בסך הכול איזה גרם אחד של רצון, שהוא יכול להיות למעלה מהמחסום.
תלמיד: נשמע שאם זה כזה גרם אחד קטן, אז אנחנו כבר נמצאים בדבר הזה.
ואם אתם נמצאים, אז מה?
תלמיד: אז מה חסר כדי שנוכל להגיד שאנחנו בתפילה לבורא, שיש לנו כוח השפעה?
תשתדלו, זה לא מפריע גם עכשיו. תעשו מאמצים, תגיעו, תראו, אני לא יכול להסביר את זה במילים, אין לזה מילים. "טעמו וראו כי טוב ה'", ולא בצורה אחרת. אבל זה קרוב, זה ממש ניתן למימוש, אתם כבר ממש נמצאים במשהו, תופסים וזה בורח, תופסים וזה בורח. זה הזמן. בכול זאת בפסח הזה, היינו הרבה זמן בהכנות, כמה שנים, ולימוד הדרגתי וכול מה שעשינו, עכשיו זה מתחיל לתת פירות ממשיים.
שאלה: לא ברור מה בדיוק אנחנו מפספסים בעבודה בעשירייה?
אתם לא מפספסים כלום, חוץ מזה שאתם צריכים להיות יותר ויותר מחוברים במרכז העשירייה, שם אתם צריכים להיות מחוברים, שם כל אחד מאבד את "האני" שלו ומרגיש את ה"אנחנו", והאנחנו זה כבר המלכות הרוחנית.
תלמיד: ה"אנחנו", זה מה שבא ובורח? זו הנקודה?
כן.
תלמיד: ואיך להחזיק בה יותר שלא תברח?
עדינות הלב.
תלמיד: שזה?
אני לא יכול להסביר, עדינות הלב צריכה להיות כאן.
תלמיד: איך לשייף את הלב שיהיה עדין יותר?
התכונה הזאת שאתה כל הזמן עובד על העדינות שלה. כמו עם ילד, שאתה יותר ויותר נעשה רגיש אליו, מבין אותו, מרגיש אותו, מתקרב אליו, מעורר בעצמך את הרגישות אליו. עכשיו זה סתם מילים, חבל על הזמן.
שאלה: נראה שיש הגדרה נוספת עבור שמחה ואושר, האם שתי ההגדרות האלה שונות מההגדרה הגשמית שלהן?
שמחה ואושר זה נקרא הרגשה בתוך הכלים. ממה? אני לא יודע, זה ללא הגדרה.
תלמיד: מה זה שמחה ואושר ברוחניות?
שמחה זה מהשפעה. אושר זה, עד כמה שאני יכול לקבל מלמעלה כוח המאור המחזיר למוטב ולחלק אותו לאחרים, שאני כאמצעי מקבל על המ"ן שלי מ"ד.
שאלה: האם על הבקשה שלי עבור החברים אני יכול לרצות עבורם יותר ממה שגם ככה הבורא נותן להם? הרי אחרת זה לוקח מהם את חופש הבחירה ויוצא שהבקשה עבור החברים נדרשת בעצם לתיקון שלי.
לא. אנחנו לא מפריעים בזה אף אחד לשני. לגמרי לא. אתה יכול לבקש עבורם, הם יכולים עבורך. זה לא נכון. זה לא משהו סטטי, שאם אני ביקשתי, אחרים לא יכולים לבקש. שאם אני משנה אותם, הם כבר לא יכולים להשתנות בעצמם.
תעזבו את השאלות האלה, זה לגמרי לא נכון. המרחב הרוחני לא פועל לפי הכללים האלה. הוא לא דטרמיניסטי.
שאלה: כאשר מישהו בירידה, מה זה המצב הזה שהוא מרגיש אינטנסיביות ולחץ שגדלים או קטנים במיוחד במשך ואחרי השיעור ולמה?
כדי לקדם אותו קדימה, אז נותנים לו כאלה הרגשות. דוקא ההפך, כמה שאנחנו בזמן הירידה מרגישים רע, אנחנו רוצים מזה לצאת. אדרבא, זה עזרה.
שאלה: איך לצאת ממצב כאשר ריק בעולם הזה ואין בו משמעות וכאשר ריק ברוחניות ולא רוצים אותה? איך לחיות?
איך לחיות? אתה צריך בעצמך לבנות את המשהו שמושך אותך. לשייך לרוחניות דברים שאתה תצייר אותם למעלה מדעתך. ודאי שקורים כאלו מצבים והרבה כדי שאנחנו נמיין את עצמנו ונראה, למה באמת הייתי משתוקק?
האמת שיציאה מזה, שוב, רק במרכז העשירייה, אני סומך עליהם. אם אין לי לא עבר ולא עתיד, זה זמן הכי טוב שאני נבלע בתוך העשירייה.
שאלה: מה צריך לעשות אדם בשביל להעריך ירידה יותר מאשר עלייה כאשר הוא נמצא במצרים?
אנחנו נכנסים למצרים. כל התהליך הרוחני שלנו זה ממצרים, כדי להוציא את הכלים השבורים ואחר כך לתקן אותם. אין אדם מתקן אלא את מה שהתגלה בו כשבור. ולכן אנחנו צריכים להיות שמחים בגילוי הרע, "שמח אני ברשעים שמתגלים.", אתם זוכרים את מה שהוא כותב.
תלמיד: איך להגיע למצב הזה?
זאת תמיכה של הקבוצה. חייבים להיות מקיפים גדולים שכל דבר שמתגלה, לא חשוב, רע או טוב, אתה נמצא בשמחה. זה נקרא שאתה מצדיק את הבורא, ש"אין עוד מלבדו"", ואתה מצדיק כל רגע ורגע שאתה נמצא ב"אין עוד מלבדו".
שאלה: מה מגייס את משה שבתוכנו כדי להוביל אותנו ליציאת מצרים?
תשומת לב של האדם עם איזה כוכב צפון הוא הולך, איך הוא מתקדם. זה מה שמקדם אותו ומגלה את ה"משה" שבו. הוא צריך לתאר לעצמו כזאת תכונה - משה שבו, ולהשתדל להימשך אחריו ולרצות שזה יקרה. האמת הוא יכול לתאר שזה הבורא, אבל יותר נוח וטוב אם הוא יתאר את זה כשליח. רועה הנאמן, שכך הוא מושך אותנו.
שאלה: האם יציאת מצרים מתרחשת כמה פעמים באדם או שזה נקודת מפנה אחת?
פעם אחת. אבל שוב, זה בעצמו בא כאיזה תהליך. עד שהאדם מעכל, עד שהוא מסתדר, עד שהוא מרגיל את עצמו לזה.
שאלה: לפני מספר שיעורים דיברת על שובל שמשאירה ספינה במים. איך אנחנו התלמידים יכולים לעקוב אחרי השובל של הספינה שלך?
חוזרים על השיעורים, קוראים טוויטר ועושים עבודות שצריכים לעשות בחיבור. מה יש עוד לעשות? הכול מסודר לכם. יש לכם הכול, אין כאלה תנאים כמו שיש לכם, אין. תראו מה שהבורא סידר לכם.
שאלה: איך אדם יכול לצאת מהדעת האגואיסטית שלו ולעבור לדעת עליונה, למעלה מהדעת?
זה כל המצרים. איך אדם יכול? על ידי צעקה, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". על ידי צעקה כולנו יחד, שכך אנחנו עושים.
שאלה: איך לעבור לחיות בתוך האחרים?
להשתדל לא לחשוב על עצמו זה הדבר הכי חשוב. אני לא חושב על עצמי, אני חושב, דואג כל הזמן איך לטפל בחברים שלי ולקדם אותם לבורא, שהבורא ייהנה מהם. זאת העבודה שלי. אני קיים כדי לקדם אותם לבורא, להגיש אותם ככה על המגש לבורא, שימלא אותם, שיטפל בהם, שייהנה מהם. זאת העבודה שלי. כלום, שום דבר על עצמי, רק כדי לעשות את זה.
שאלה: האם צריך לקבל הכול מהבורא כמו מתנה, או צריך לבחור? ובכלל, איך לבחור נכון מה נכנס לכלים דקבלה ומה לכלים דהשפעה?
לא. ככה לא עושים. אני נשאר בכוונה על מנת להשפיע ומה שמגיע לי בזה אני ממשיך. אני לא יודע אפילו איך לבטא את זה. הכי פשוט והכי טוב זה שאני דואג לעשירייה. אם אני ממלא את עצמי בזה, אני בטוח שומר את עצמי מכל דבר רע ומתקדם. לא מהצד האגואיסטי אני כך חושב, אלא לא יכול לקרות לי שום דבר אם אני שקוע בעשירייה.
תלמיד: האם צריך לקבל הכול מהבורא כמו מתנה או צריך לבחור משהו?
אין דבר כזה. מה אני בוחר, לקבל את זה או לא לקבל את זה? שהוא מביא את זה בתור מתנה או בתור עונש? לקבל כל דבר מהעליון לא יצא רע, רק טוב. כתוב על זה.
קריין: זה ב"הקדמת ספר הזוהר", ב"לילה דכלא" ב 138.
"כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות,"
לא. אבל גם זה טוב, ודאי. אבל אני התכוונתי למשהו אחר, שמהעליון לא תצא הרעות.
שאלה: איך לבנות איזון בין העולם הגשמי ולימוד חכמת הקבלה?
זה שאני לוקח מהעולם הגשמי רק מה שאני חייב כדי לחזק, כדי לקיים את הבהמה שלי ולא יותר, וכל היתר אני נותן להתקדמות הרוחנית, זה האיזון. מה שאנחנו צועקים, איפה האיזון בעולם הזה, באקולוגיה, בכל מיני דברים, העולם נהרס, אנחנו הורסים אותו. הנוסחה לאיזון האדם והעולם, זה שהאדם מקבל מהעולם רק מה שהוא צריך לקיום הבהמי שלו, שנקרא "לא יגונה ולא ישובח". וכל היתר, הכול נותן לרוחניות, להתקדמות הרוחנית.
וכששאלתי את הרב"ש, מה זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח", מתי ואיך? הוא אמר, "שהיית רוצה להתפטר מזה גם כן, אבל לא יכול כי הבהמה דורשת". זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח."
שאלה: האם חיבור זו הרגשה? האם זו תחושה של מילוי פנימי?
חיבור זה הרגשה שאתה מתמלא בבורא. שהבורא ממלא אותך, ואתה חי במצב שהוא איתך, שהוא בך, שהוא ממלא אותך, הוא פשוט בפנים. כמו בלון נגיד, שאתה נפוח ככה בבורא. זאת אומרת, כל המחשבות, כל הרצונות, לאט לאט אתה הולך ומתקן בהתאם אליו, וכך אתה מתחיל לראות את המציאות, את הנצחיות של המציאות, את הסדר הזה מה שיש בעיני הבורא.
שאלה: איך מורגשים בתוכנו רצונות שאינם שלי?
זה שאנחנו מתקרבים להתחבר עם כולם, זה נותן לנו הרגשה שכל העולם נמצא יחד איתי, והבורא, היינו השכינה הקדושה, היא מלובשת בכל העולם.
תלמיד: אז איך מורגשים בתוכנו רצונות שאינם שלי?
אין דבר כזה שאינם שלך. אם אתה נכלל עם כל העולם, אז אתה מרגיש את כולם, והבורא בתוכם. זה נקרא "גילוי השכינה הקדושה".
מצאת את הציטוט?
קריין: "מפי העליון לא תצא הרעות והטוב". זה מאיכה. זה ממאמר רב"ש "מהו, קללה וברכה, בעבודה".
נכון. זה באיכה. אנחנו קוראים את זה.
שאלה: עניין הבקשה המשותפת בעשירייה. האם אפשר לתת דוגמה ולבחון על פיה? בהכנה לשיעור הייתה משימה שכולם יחד מבקשים. אנחנו התחלנו לבקש, ואני שומע שכל חבר הוא מבקש בכנות, גם אני משתדל לבקש. איך כל זה מתחבר יחד? מה זה נקרא "לבקש יחד"? כולם מבקשים, כל אחד מתוכו. מה זו בקשה משותפת?
בקשה משותפת, שכל אחד ואחד מברר מהי מטרת הלימוד, מטרת ההתפתחות, מטרת החיים, מטרת הבריאה. משתדל להביא את זה לנוסחה אחת שלו. ומשתדל, עד כמה שאפשר, לחבר את זה עם כל יתר החברים שתהיה להם פחות או יותר הבנה אחת, הרגשה אחת, מדברים על זה ואז משתדלים. ועד כמה שהם נמצאים, אמנם בחוסר בדיקה שהם יחד, הנטייה הזאת והבקשה לבורא שיחבר ביניהם, זאת התפילה הנכונה.
אנחנו לא צריכים להגיע בצורה כמו במתמטיקה, בפיזיקה, באיזו נוסחה, באיזה מכשיר שאנחנו אחד ומקבלים אפס, "עכשיו כולנו כולנו מאופסים". אנחנו צריכים לרצות להיות יחד, ולבקש מהבורא שיחבר אותנו. זה נקרא שאנחנו עכשיו עובדים על אהבת הבריות, ואז אנחנו צריכים לפנות לבורא שהבורא יסדר קשר בינינו. כשהוא מסדר את הקשר בינינו, מתוך הקשר בינינו אנחנו עכשיו מתחילים לפנות אליו כדי להשפיע נחת רוח לו.
אין דבר כזה שאני מחפש איפה אני בדיוק איתם, זו לא הדאגה שלי. איכשהו אנחנו מבינים שצריכים להיות יחד במרכז הקבוצה, כל אחד מתחבר איכשהו. אף אחד לא עושה ביקורת לשני ובדיקה, אי אפשר את זה לעשות, מי אנחנו? אין לנו כלים כאלה. אנחנו מפעילים תפילה לבורא והוא מסדר לנו את הקשר, ואז הוא נמצא בינינו. מאיתנו נדרשים רק מאמצים, וכל היתר, הוא.
הבעיה שלנו שאנחנו לא מפעילים תפילה, תפילה לבורא, אנחנו לא דורשים את ההשתתפות שלו. זו בדרך כלל השגיאה הנפוצה.
שאלה: מי זה הבורא שצריכים להפעיל תפילה כלפיו?
כוח כללי של השפעה. הפלוס הגדול שיש במציאות, חוץ מהמינוס של פרעה, זה הבורא. הכוח החיובי, כוח ההשפעה, כוח האהבה, כוח החיבור מה שישנו במציאות, ואותו אנחנו רוצים שהוא ישלוט עלינו, יחבר אותנו, יחזק אותנו ויחזיק אותנו וכן הלאה.
שאלה: אתה נשאלת השבוע הרבה פעמים את השאלה הזאת, אבל עדיין זה לא חלחל. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שתהיה הצעקה או מה צריך לקרות מהצד שלנו? כאילו אנחנו לא עושים משהו על מנת שתהיה את הצעקה.
להמשיך. אני לא יודע, אין כאן כפתור שלוחצים וזהו, אין דבר כזה, זו לא מכונה, זה אתם. כל אחד עם הכפתורים שבפנים, מבולבלים בכוונה, כל פעם מתעוררים רצונות שבורים וכן הלאה. אני לא יכול לתת לכם נוסחה בטוחה שאתה לוחץ ומצליח. זה מה שאתם דורשים, אני מבין אתכם, כן, אבל על זה אין תשובה. חיפוש, מאמץ, תפילה.
תלמיד: אמרת שדרוש מאיתנו מאמץ. אנחנו בגדר המקסימום שמסוגלים, כל אחד מאיתנו עושה את המאמץ, אם זה לבוא לשיעור בוקר, אם זה להיות פה, סעודות, הכול.
זה לא מאמץ.
תלמיד: אז מה כן מאמץ?
זה לא מאמץ לבוא לסעודה, לבוא לשיעור בוקר. מאמץ נקרא שאתם מתאמצים כדי להיות מחוברים "כאיש אחד בלב אחד"4, שנקרא מרכז העשירייה. ובמידה שאתם כבר מכוונים לזה, לבקש בורא שיעשה את החיבור, שיקיים את החיבור.
תלמיד: במידה שאנחנו מכוונים לזה, מה חסר לנו כדי להיות מכוונים לזה?
עזרת ה'.
תלמיד: אז זה כבר לא אני.
זה אתה, אתה חייב לעשות את זה. הוא יעשה, אבל אתה חייב. עד שאתה לא מקבל את כל אלה שנמצאים במרכז העשירייה, עליך לדרוש את זה. מה זאת אומרת, זה לא אני?
תלמיד: אנחנו לומדים ש"ועלתה שוועתם השמימה".
העבודה שלנו נקראת עבודת ה'. למה העבודה שלי נקראת עבודת ה'? תן תשובה.
תלמיד: כי אנחנו צריכים לדרוש את הבורא, שהוא יעבוד ולא אנחנו.
כן.
תלמיד: אבל כדי שהוא יעבוד ולא אנחנו, אנחנו צריכים לגרום לו לעבוד.
נכון, זו העבודה שלך, אבל הפעולה עליו. איך אתה יכול לעשות איזו פעולה, מי אתה בכלל?
תלמיד: אני אומר שאנחנו צריכים לעשות פה את הפעולה כדי שהוא יפעל למעננו.
לא, "כי אין בנו מעשים, עשה איתנו צדקה וחסד והושיענו"5, ככה זה.
תלמיד: אני צריך לעשות צעד כלפי זה?
אתה צריך להשתוקק לראות את כל החברים מחוברים יחד במרכז הקבוצה, להרגיש שאתם לא נמצאים שם. אתה תרגיש במאמץ שלך שאתם לא נמצאים, לא יודעים איך לעשות את זה, לא יודעים איזו הרגשה צריכה להיות בזה, איזו יציבות יכולה להיות בזה. אבל אתה דורש שזה יקרה ואתה פונה אליו, לא רק אתה, אלא כל החבר'ה שלך, שאתה דורש את זה ואז זה קורה.
תלמיד: אז מה צריך לקרות לנו כדי שנדרוש? יצאנו לערבה, עשינו פעולות.
תעשה עכשיו טיול סביב העולם, זה יעזור לך.
תלמיד: זה לא יעזור.
אז מה אתה אומר לי על פעולות גשמיות?
תלמיד: מה אנחנו צריכים כדי לדרוש את זה, מה לעשות?
לדרוש מהבורא יחד כל העשירייה, שהיא בכובד ראש ובכובד לב דורשת מהבורא שיחבר אותם יחד.
תלמיד: מה צריך לקרות לנו כדי שנגיע למצב הזה? אני עוד לא מרגיש במצב הזה, איך אני ארגיש את המצב הזה?
מלא לשמה, לשמה. תדברו על זה ותנסו, תדברו ותנסו. אנחנו דיברנו שקודם כל צריכים להגיע לאהבת הבריות, זאת אומרת לחיבור בעשירייה, ואני צריך למשוך את הבורא לתוך העשירייה שהוא יעשה לנו את זה. ואחר כך כשאנחנו מגיעים לזה שאנחנו מחוברים, אז מאהבת הבריות שהשגנו על ידו, על ידי הבורא, אנחנו מגיעים לאהבת ה', זאת הדרך.
תלמיד: אבל שמעתי את זה מיליון פעם ואני לא מצליח להגיע לזה.
אתה לא עשית אף פעם. אתה מגיע לשיעור, זה נקרא שאתה עושה.
תלמיד: אז מה לא עשיתי?
לא דרשת מעצמך להיות במרכז העשירייה כדי לחבר אותם יחד.
תלמיד: ואם אין לי את הרצון הזה איך אני יכול לדרוש את זה?
אז תתפלל שיהיה רצון, רצון שיהיה רצון. סוף סוף הגענו לזה שאין לו רצון, בהתחלה לא דיבר על זה.
שאלה: בעשירייה שלנו אנחנו נפגשנו בערב, חצי שעה לפני השיעור, ועשינו פעולה מכוונת והתפללנו. רק עמדנו כמה דקות, שמנו סטופר, דיברנו והתפללנו בשקט, לא הייתה שום מילה בינינו. ואחרי זה הייתה ממש הרגשה שאנחנו חייבים לעשות את זה ממש כל יום.
בבקשה.
תלמיד: למה אנחנו כאן לא מתכוונים לעשות את זה או שלא מכניסים את זה?
אני מביא לכם כאן מה שהיה אצל רב"ש ואולי עוד קצת דברים אבל משניים. מה שלא היה אצלו אני לא כל כך הולך להחדיר ביניכם.
תלמיד: אבל אתה סיפרת גם על סעודות וגם על טיש, שישבתם שעה ולא דיברתם.
כן, היו לפעמים גם דברים כאלה. בסעודות הוא לא סבל שאנשים מדברים. אצלנו זה עם הנשים, עם הילדים, קהל גדול, שם זו הייתה סעודה עד 30 איש, או 40 גג, וזו כבר סעודה גדולה, זה היה אחרת, והיו רק גברים. וגם היה צועק, היה מאוד מתרגז כשהיינו מדברים. אבל מה לעשות? מגיעים גם אנשים זרים, מה הם יראו, שאנחנו יושבים ובשקט ואוכלים? אני לא יודע מה לעשות כאן. חוץ מזה אנחנו עושים די פעולות בזמן השיעור.
תלמיד: מה דעתך שאנחנו נעשה ממש פעולה מכוונת כזאת, לבוא, לשבת?
תעשו מה שאתם רוצים, תנסו. אני נוסע עכשיו לשבוע ימים, תעשו מה שאתם חושבים, תנסו לעשות כך וכך. אני אחר כך חוזר לשבוע ונוסע עוד לשבועיים, בבקשה, יש לכם זמן לנסות כל מיני מצבים.
שאלה: חבר שלי אמר לי שבעבר היה לי הרגל כזה שהייתי נעמד וצועק "מתי כבר נצא ממצרים".
חבר אומר עליך? היה דבר כזה, נכון.
תלמיד: ועכשיו בפסח צעקתי "חברים, אתם צריכים להתעורר, אתם צריכים לצאת ממצרים". וכשהוא אמר לי את זה, זה ממש נגע בי, אבל מה שעניתי לו זה ש"היום אני רואה שהאדם היחיד שבמצרים זה אני והחברים כבר מתוקנים".
אני רוצה להגיד לכל החברים שאנחנו צריכים להיות בשמחה הזאת, באושר הזה שאנחנו ביחד, שאנחנו למעלה מכל הספקות. ממש לסגור את העיניים ולחפש את השמחה הזאת שאני נמצא ביחד עם החברים. שיש לנו רב שמוביל אותנו וגם הבורא נמצא איתנו, ורב"ש ובעל הסולם. ואין שום דבר חסר, רק להמשיך ולבקש להיות בכוח הזה שלמעלה מהדעת. הכול נמצא כאן בינינו ומה שאנחנו מחפשים כבר נמצא כאן.
דוגמה להרבה חברים.
קריין: ספר פסח עמוד 100, "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי", נמצא גם בכתבי רב"ש כרך א' עמוד 243.
תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי
"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.
ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:
א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.
ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.
ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.
והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.
ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.
נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.
מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".
ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':
א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.
נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".
וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף."
מה הוא רוצה להגיד? רוצה להגיד כך, אני צריך להגיע למצב שעל מנת להשפיע אני לא מסוגל לעשות. ואני כן אהיה מסוגל לעשות אם אני אראה, ארגיש את גדלות הבורא. ואת גדלות הבורא אני לא מרגיש. זאת אומרת חוסר גדלות הבורא שלא נותן לי לעשות פעולות השפעה זה נקרא שאני נמצא בגלות. הסתרת הבורא שהיא לא נותנת לי אפשרות לעשות פעולות השפעה היא נקראת גלות. כן. "אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.
נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.
נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.
נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.
אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:
א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.
ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.
ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.
נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."
(סוף השיעור)
-
"ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו; ותעל שועתם אל-האלהים" (שמות ב', כ"ג)↩
-
"עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף נ', א' גמרא)↩
-
רב"ש א', "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה"↩
-
"כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, שמות י"ט, ב' עפ"י מכילתא שם)↩
-
"אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו" (מתוך תפילת "אבינו מלכנו" בעשרת ימי תשובה)↩