שיעור צהריים 07.09.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן –אחרי עריכה

כנס "קבלה לעם" העולמי במולדובה - "מאיחוד לאחד"

קישינב 6-8.09.2019

פונים לבורא

שיעור 5

כתוב בספר הזוהר, כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם המעשה או הדיבור לא נעשה כראוי שום דבר לא יתעורר כי הבורא קרוב לכל אלה היודעים לקרוא לו¹.

סדנה

איך עלינו לעורר את הבורא בצורה נכונה? רבים בעולם צועקים ובוכים ומתחננים אבל אף אחד לא מעורר את הבורא, אף אחד, אנחנו רואים. העולם מתדרדר ומתדרדר לכיוון אחד למטה. איך עלינו לעורר את הבורא, ואיך אנחנו יכולים לראות את התשובה שלו, שקלענו בול, שבאמת עוררנו אותו?

*

תפילה היא עבודה שבלב, של השורש, של הרצון לקבל, דווקא לזה צריך לשים לב, שהמטרה תהיה ביטול הרצון לקבל, שהמטרה תהיה השפעה ולא קבלה לזה צריכה להיות מכוונת התפילה. יוצא שלאדם יש עבודה גדולה להפוך את ליבו, והיות שזה נגד הטבע שלו, הוא צריך לבקש מהבורא שיעזור לו לצאת מהטבע ההתחלתי האנושי שלו ולהיכנס למצב שנקרא למעלה מהטבע.

איך נוכל להרגיש שאנחנו נמצאים בלב המקבל ורוצים להיות בלב המשפיע, איך נוכל להרגיש את שני המצבים האלו של הלב, ואיך נוכל להשתדל לעבור מהאחד לשני? תרגישו את הלב שלכם בידכם ואיך הוא רוצה רק לקבל ואיך הוא יכול לעבוד אם רק ישפיע? אפשר לעשות את זה רק על ידי תפילה, בקשה לבורא. איך אנחנו יכולים לבקש ובו זמנית להרגיש את הלב שלנו, אולי הוא כבר משתנה, איך אני יכול לדעת רק כלפי העשירייה. איך אני יכול להרגיש את עצמי ואת העשירייה ולבקש מהבורא ולהרגיש את השינויים שבי בעשירייה? תתארו לעצמכם, תציירו את התמונה הזאת ביניכם, אתם לאו דווקא צריכים לדבר במעגל, אתם יכולים להוסיף זה לזה כמו בשיחה רגילה.

*

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות,"² זאת אומרת רק מתוך השתוות אנחנו יכולים להרגיש משהו, מה שלא יהיה, מה שאנחנו מרגישים הוא רק כי אנחנו בהשתוות למה שמרגישים. ולכן כשמבקשים עבור עצמנו, רק מקבלים רצון לקבל יותר ויותר גדול והרצונות האלה מביאים אותנו למטרה, כי אנחנו לא מקבלים מהם שום מילוי אבל זו דרך עקיפה ולא נכונה. כמה שיותר מבקשים כך מתפתח הכלי האגואיסטי שלנו יותר ויותר ורואים שאין בו כלום ולכן בסופו של דבר מתייאשים, מאשימים את בני ברוך, את הרב, מקללים את הכול, את כולם ואת הבורא ובסוף עוזבים. הבעיה היא לא בלבקש אלא לבקש על שינוי הלב שלך, זה העיקר, אחרת נלך בדרך הפוכה. לכן אם אנחנו מתפללים על החברה, על העשירייה אז רוכשים כלי נכון של השפעה וכמה שמבקשים יותר כך מקבלים כלי גדול יותר של השפעה עד שכבר יכול להתגלות אור הבורא.

איך אנחנו בעשיריות נחזיק תפילה נכונה שהיא לא "תְּן" אלא "תתקן"?

*

מכל מה שנאמר יוצא שעלינו להשתדל להיכנס לקבוצה, להתחבר עם החברים, לעבוד עבורם, לבטל את עצמנו ביחס אליהם עד למצב שלא נוכל לעשות את זה בשום צורה אבל לא נסרב, נבין שרק בזה המימוש של ההתקרבות אל הבורא ואנחנו נמשיך ונמשיך עד שזה יהיה בלתי אפשרי, יהיה ברור שזה בלתי אפשרי, ואז תיווצר בינינו הצעקה אל הבורא, בקשה אמיתית, לא מזויפת, לא איזה בכי עם דמעות אלא דווקא מצב של, או שתהרוג אותי או שתתן לי, או שתתן לי את תכונת ההשפעה או שתהרוג אותי.

את זה ניתן להשיג רק בקבוצה, בעבודה רצינית על הקשר בקבוצה, ואתה מגלה כזאת דחייה שמתחיל להיות ברור לך מצד אחד ששום דבר לא יעזור אם אתה לא תשיג ומצד שני אין שום דבר אחר אם לא תשיג, רק את זה צריך להשיג. ואז נוצר הדבר השלישי, לבקש מהבורא ואז הוא עוזר.

"מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים." אבל הוא לא ישיג את התכונות האלה, אלא "אז הוא יוכל להיות מסוגל לתפילה מעומק הלב" כדי לרכוש את התכונות האלה. "ואז הקב"ה שומע תפילתו. אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את תכונת ההשפעה הוא צריך להשתדל לעבוד רק בעל מנת להשפיע ולא לקבל כלום לעצמו." כאילו שבאמת הוא משתוקק להגיע לזה "ורק במצב כזה הוא מבחין שאף איבר שלו לא מסכים למחשבה הזאת ומכאן הוא מגיע למסקנה שאין לו ברירה אלא לבקש ולהתחנן לבורא שיעזור לו שהרצון שלו יסכים לציית לבורא ללא שום תנאים, פשוט לציית" שהבורא יעשה עימי מה שהוא רוצה ואני מסכים להכול מראש. "מכיוון שאדם רואה שאין בכוחותיו לשכנע את הגוף שלו לבטל את עצמו בלי שום תנאים היות שהוא רואה שאין בידו לשכנע את גופו שיבטל את עצמו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו."³

ועכשיו תנסו בעשירייה לספר את זה אחד לשני. אני לא חוזר על זה יותר. תרכיבו בעצמכם את הסיפור הזה. תשלימו אחד את השני, העיקר שיהיה לכם את המבנה הנכון.

איך אנחנו מבקשים כל עוד לא הגענו לקצה, ואז מתוך הייאוש נצעק ככה שהבורא יענה?

*

נאמר כך⁴:

"אין להאדם להתרעם, להתלונן שהוא חייב לעבוד עם הרצון לקבל שלו, שהוא מפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, שלא היה מפריע לו להשיג את העולם הרוחני ואת הבורא. אבל האדם צריך להאמין שמלמעלה מראים לו את הרצון לקבל, מגלים לו את הרצון הזה, עושים לו הפרעות בעבודה כי דווקא בצורה הזאת הבורא נותן לו כוח לגלות את הרצון לקבל." כלומר עד כמה שהוא כולו נמצא ברצון הזה "ודווקא ברגע שהרצון לקבל שלו מתעורר אז יש לו את האפשרות לעבוד שיהיה לו מגע יותר הדוק עם הבורא," דווקא מתוך האגו יש לנו דחף לעבוד עם הבורא. אם היה לי טוב, מעולם לא הייתי חושב על הבורא. "כדי שהבורא יעזור להפוך את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע," כלומר ליהנות מהשפעה, כי ליהנות מקבלה לא ניתן, בלתי אפשרי. האפשרות הזאת קטנה יותר ויותר, לכן העולם נכנס ליותר ויותר דיכאון וייאוש וחוסר תכלית ותקווה. עוד מעט לא יישאר בעולם דבר שאפשר יהיה ליהנות ממנו. פעם אנשים נהנו מעבודה, מוזיקה, תרבות, ציור, כל מיני דברים שהיום כבר לא ברורים לנו. פעם הייתה אומנות בעולם, אתם עדין זוכרים את זה? פעם אנשים נהנו כשהלכו לקולנוע, לתיאטרון, היום זה רק דינוזאורים. לכן האגו הכרחי לנו כדי לשכנע אותנו שלא ניתן לקבל בו תענוג, פשוט לא יוצא, ואז האדם צריך להאמין שרק על ידי השגה של הרצון להשפיע הוא יגיע למצב שיוכל להתמלא באופן נצחי, בדבקות עם הבורא. כלומר לא רק למלא את עצמו בתענוג, אלא תענוג נצחי שבו הוא מרגיש משמעות ומקור החיים. אנחנו לא מרגישים את זה מכיוון שאנחנו עדיין לא מרגישים בתענוגים האגואיסטים שלנו את הקשר עם המוות. אנחנו נעבור את המצב הזה שבתענוג אגואיסטי יתגלה בו זמנית גם טעם המוות ומתוך המצב הזה נעבור לתחושה של תענוג בהשפעה ואהבה, ובזה נרגיש את טעם החיים. אנחנו עוד לא יודעים מה זה.

אנחנו צריכים לשכנע את הבורא שישנה את הכלי שלנו, את האפשרות להתמלא, שנוכל להתמלא בשבילו, שהמילוי הזה יהיה אינסופי ושלם ונעשה זאת רק בכדי להרגיש איך האהוב שלנו מתמלא. זה ידוע גם בעולם שלנו בצורה חלקית כשאנחנו מרגישים איזו אהבה אגואיסטית קטנה ואז נותנים משהו לאהוב שלנו כמו אימא הנותנת לתינוק, איך שהיא נהנית מזה שהוא מתמלא ממנה, מתמלא על ידה. וכך גם אנחנו נוכל להתמלא, גם בשכל וגם ברגש. "ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

איך אנחנו יכולים לגשת לכך שנבקש מהבורא, נשכנע אותו לשנות אותנו? במה אנחנו יכולים לשכנע אותו? נניח אנחנו נמצאים מול שופט, בואו נגיד, "אדוני השופט אני מבקש ממך", מה הנימוקים שלנו, איך אנחנו יכולים לנמק שאנחנו רוצים להשתנות?

*

אתם יכולים לדבר קצת ביניכם, לאו דווקא על נושא שאני נותן לכם. כל נושא שמציק לכם, אפשר לדון בו, האם יש לכם מה להגיד זה לזה?

*

כותב הרב"ש⁵ "האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא מצב שפל, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד," למרות שהוא מרגיש את עצמו יותר גרוע, הוא מדבר על זה שזה חסד. "כי הבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית." בקשה אמיתית לתיקון, אחרת לא יהיה לו שום טעם, לא יהיה לו שום דחף לפנות לבורא. "יוצא, שמצד אחד הוא רואה עכשיו, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, הוא צריך לומר, שהבורא קרב אותו אליו, מטפל בו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שזה חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, והוא נותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. כלומר, לבקש מהבורא, שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, וכך הוא רוכש את הטבע השני". 

איך עלינו לעזור אחד לשני? איך בכל גילוי רע הכי קטן להודות לבורא שהוא זה שגילה בנו את הרע החדש הזה. הוא כבר היה בנו קודם, אבל היה נסתר מאתנו והבורא גילה אותו, הוא כבר האיר בי את האור שלו וכך בניגוד לאור שלו אני מבחין שאני אגואיסט, מקבל, ואז נוצרת בי אפשרות לפנות אליו ולבקש ממנו תיקון.

איך אני פונה אליו עם הודיה על כך שהוא גילה בי את הרע ובבקשה שהוא יתקן את הרע הזה?

בבקשה, תבנו תפילה כזאת קצרה, קצרצרה, מההתחלה ועד הסוף, תפילה גמורה.

*

שאלה: עכשיו בעשירייה בזמן הדיון נולדה לנו שאלה. כשאני מזמין אינסטלטור ואומר לו "אני צריך לתקן פה," הוא אומר לי, "זה צריך לעלות ככה". ואז אחרי שסיכמנו אני יכול לדרוש איכות מהעובד. ומה עם הבורא? אנחנו חושבים שהבורא יעשה בחינם את התיקונים האלה. אולי בגלל זה אנחנו לא מצליחים. אולי צריך לסגור אתו מחיר? איזה מחיר אנחנו צריכים לשלם על העבודה שלו?

אתה זקוק להם?

תלמיד: כן.

אז תבקש ממנו.

תלמיד: למה לבקש? לא צריך לשלם איזה מחיר? למה הוא צריך לעשות את זה בחינם?

הוא לא עושה את זה חינם.

תלמיד: אז מה המחיר? מה התשלום?

זה שאתה מבקש ממנו.

תלמיד: זה התשלום?

כן. גם בעולם שלנו, אם תבקש ממישהו כמו שצריך הוא יעשה את זה.

תלמיד: תודה. נבקש יותר טוב.

זאת הבעיה שלך.

שאלה: אתה לעיתים קרובות אומר שלנשים יותר קשה להתחבר מאשר לגברים. אבל אם נתבונן לעומק, נראה שהאישה בזמננו, לא משנה אם היא לומדת קבלה או לא, משתדלת לצאת מהבית. נניח יש לה שלושה ילדים, היא רואה את החשיבות שבקשר, היא מבינה שאנחנו חיים באיזה שדה. בנוסף, גם החברות של נשים היא יותר אינטימית, והגברים להפך, הם שומרים יותר מרחק. האישה יולדת, יש לה ניסיון ביציאה מעצמה למען אדם אחר. ובכלל, היא רוצה להפוך את כל העולם למשפחה אחת גדולה, לבית אחד גדול. האם אתה מסכים לכך שבעצם האישה מהטבע יותר מותאמת לחיבור מאשר הגבר?

כלל, אני יכול להגיד, שבזמן שלנו הכול משתנה בצורה כל כך משמעותית. באמת, אני רואה שצריך לבחון הכול מחדש. פתאום מתגלה שיש במעגלים שלנו יותר נשים מגברים. בהתחלה חשבנו שזה בגלל שהנשים לא מרוצות מהחיים. בכל זאת, המשפחה, בעל, ילדים, שהכול יהיה טוב מסביב, רגוע. בזמננו מאוד קשה להשיג זאת, ולכן אולי הנשים לא מרוצות. לא מסופקות. חשבנו שאולי בגלל זה הן מגיעות לחכמת הקבלה.

אבל בעצם, אנחנו רואים שלא. הן לא רוצות, איזה בעל? למה אני צריכה אותו? וגם הילדים, בעצם אפשר גם בלעדיהם. בורא? רוחניות? נשמה? עולם עליון?

הכנס פה מדהים, יש פה חצי חצי גברים ונשים. בישראל יש לנו שבעים אחוז נשים ושלושים אחוז גברים. אז אני לא יכול להגיד, בזמננו הכול אחרת. אני לא יודע מה לענות לך. מה השאלה?

תלמידה: האם אתה מסכים שבזמננו התמונה שאנחנו רואים היא שהאישה לפי הטבע יותר מותאמת לחיבור מאשר הגבר? כי הגבר מרגיש את עצמו חופשי, שהוא לא קשור למשפחה ולילדים. הוא איפשהו שם בטיבט או עושה כל מיני סוגי ספורט אקסטרים. והאישה להפך, היא יותר על הקרקע, היא רוצה שכולם יהיו מחוברים, המשפחה.

כי האגו שלה בנוי ככה, בזה היא מרגישה שהרצונות האגואיסטיים שלה יהיו מסופקים יותר, מלאים יותר. אבל אם מדובר על תיקון, אני חושב שבזמננו זה לא משנה, גבר או אישה. הכול קורה בצורה כל כך שוות ערך שההבדלים בין המינים, הם כבר לא הבדלים.

תלמידה: אני מסכימה עם זה. כך גם נראה לי.

זה כבר טוב. בעצם, זה ככה. אני חושב שהמגמה היא כזאת שיש יותר ויותר נשים שמגיעות לחכמת הקבלה, הן רציניות יותר ויותר והן המובילות. צריך להגיד שתמיד היה ככה. הנשים הן המובילות את האנושות למטרות רציניות, והגברים משחקים. לאן שהנשים דוחפות אותם לשם הם הולכים.

האישה יותר חופשייה באגו שלה מהגבר. כן, ככה זה. לכן אני מאוד מקווה שיהיו לנו יותר נשים ושהן יראו לגברים האלה איך צריך להתייחס לחיבור. להן זה יהיה יותר מובן.

גברים יכולים להתחבק, לבלות, ללכת לסאונה, לעוד משהו, ונראה להם שזה חיבור, הם מתבלבלים. האישה לא, היא תופסת בצורה יותר חדה מה זה חיבור אמיתי. היא לא יכולה סתם כך, הן אפילו לא יכולות סתם כך להסתובב, ולפנות זו לזו.

אז יכול מאוד להיות שנראה כאן שינויים מאוד משמעותיים באנושות, ביחס לתפקיד האישה בתיקון הטבע. ובכלל, באופן כללי, הטבע של האישה הוא קבלה והטבע של הגבר הוא השפעה. איפה ההשפעה הזאת? אנחנו נצטרך לברר את כל זה אתכם מחדש.

שאלה: בשיעור נאמר שאני והחבר צריכים להגיע לרצון, לבקשה, "או תתקן אותי או תהרוג אותי". אבל כשאני מסתכל לתוך הלב שלי אני רואה את עצמי כחתול שלימדו אותו בזכות הסביבה הקדושה ללכת עם המגש ואני לובש גלימה וכפפות, אבל בלב שלי אני מבין שאני חתול ואם יהיה פה עכבר, אז אני מיד ארוץ אחריו. אז איך אני באמת אגיע לרצון אמיתי, "או שתתקן אותי או שתהרוג"?

רק תחת השפעת האור העליון. חשבת שאתה בעצמך תתקן את עצמך?

תלמיד: אבל הרצון צריך להיות כזה שהאור יפעל.

לא. לא יכול להיות לך רצון כזה שיפעל האור. מאיפה? אתה אגואיסט מלכתחילה. אם תבטל את עצמך קצת בפני האגואיסטים האחרים, על זה יגיב הבורא. על הביטול ההדדי שלכם, זה כנגד זה. כשאתם מייצרים במרכז העשירייה כזה שדה שבו כל אחד מבטל את עצמו, נוצר שם כזה חלל ריק, כתם לבן עליו פועל הבורא.

תלמיד: אז אנחנו נגיע לרצון הזה שעדיף "טוב לי מותי מחיי" או שזה בלתי אפשרי?

אתם תגיעו לרצון להתחבר בזכות, הודות לקנאה, שתראו זה לזה עד כמה כל אחד מכם כבר מתקדם, אז האגו שלכם ייאלץ אתכם להיות אחרים.

שאלה: מהי הפריצה הכללית לרוחניות ומהו המאמץ?

הקפיצה המשותפת שלנו לרוחניות זה פשוט פריצה לרוחניות. אין דרך אחרת. אדם אחד לא יכול לעשות כלום. רק אם הפריצה היא משותפת.

תלמידה: אבל מהו המאמץ הזה הסופי לפני הקפיצה?

המאמץ הוא שכל אחד ואחד מבטל את עצמו עבור הפריצה.

שאלה: הגיעה אלינו לקמפוס להקה מוסיקלית, ואנחנו לקחנו אותם לכנס, ואז הם ניגנו לפני כולם, ואחרי זה רמת האגו שלהם התמלאה והם כולם עזבו. אז איך אנחנו יכולים להגיע לאגו כזה משותף או פרטי שאנחנו נהיה חייבים בעבודה עם הבורא?

אני קצת לא מבין, אבל לא משנה. איך נוכל להשיג באגו שלנו את ההכרחיות לעבוד עם הבורא? קודם כל, אם לא נעבוד עם הבורא אז נעבוד עם האגן שלנו. או שאני שומע לחמור שלי, או שאני שומע לבורא, משרת. אחד מהשניים. לא לשמוע, לא לשרת לאחד מהם, אני לא יכול. אני בוחר או את הטבע הזה או את זה.

תלמיד: כלומר, רמת האגו היא לא תלויה בתפילה? אולי אגו יותר גדול רוצה יותר מאשר אגו יותר קטן לפנות?

לא. החשוב ביותר עבור מי, למי אתה רוצה לשמוע, להקשיב? עבור מה? צריך לברר טוב טוב בעשירייה שזה אור עבור עצמך. שזה אומר, לחמור שלך, או עבור העשירייה, שזאת אומרת, לבורא שנמצא בה.

שאלה: למה הבורא הוא כזה קנאי?

גבר, לפי ההגדרה, מאוד קנאי, כן. הוא לא מאפשר שינוי תשומת הלב שלך ממנו, לא למעלה אחת אפילו. לשום כיוון. האם זה רע?

תלמידה: אבל הוא בעצמו נתן את כל זה ועכשיו מקנא לי למה שהוא נתן.

כן, עכשיו הוא רוצה שאת כל הזמן תהיי נעולה רק עליו.

תלמידה: אז בשביל מה הוא נותן את זה?

שרק אליו תשימי לב, שכל הזמן תעלי אותו בעצמך, תגדילי. האם זה רע?

תלמידה: נפלא.

אז מה את מתלוננת, את רוצה להסתכל הצידה?

תלמידה: לא נותנים לי.

לא, זה הוא בעצמו עושה בך, הוא בעצמו מוביל אותך באף, בזה שמראה לך כל מיני מקורות שונים, אחרים, שהוא מושך אותך לכיוונם ואז מיד מעניש אותך קצת.

שאלה: כשאנחנו בנינו את התפילה, ובסוף התפילה צריך לחזק אותה על ידי ערבות, על ידי חותמת, אז איך החותמת הזאת צריכה להראות?

זה גם חלק מהתפילה, כשאנחנו מבקשים מהבורא שהוא ישתדל לעשות אותנו כל הזמן קשורים זה לזה, ולמרות שברגע הבא אנחנו נהיה לגמרי בפירוד זה מזה, אבל הבקשה הזאת פועלת ונשארת.

צריך כל הזמן לבקש כך, כל פעולה שלנו אנחנו צריכים להפנות אליו, שהיא תהיה נצחית, וכל שאר הפעולות נבנות על הקודמות.

שאלה: אנחנו עכשיו בשיעור דנו איך להגיע למצב של ייאוש, ויוצא שהגענו לכך שאנחנו הגענו להשיג את המצב הזה, אבל אנחנו מרגישים שמחה מהעבודה שאנחנו עושים. מאין או ממי מגיע המצב הזה שממנו אנחנו יכולים להרגיש את הייאוש הזה?

הכול מגיע מהבורא, התשובה פשוטה, לא מופיע בנו שום דבר אלא רק ממנו, הוא נמצא בנו וכל הזמן מנהל אותנו, כל המחשבות, הרצונות, ההרגשות שלנו, זה הכול ממנו, והתגובה יכולה להיות רק בתלות בקבוצה. אם אני נמצא בעשירייה, אני יכול להגיב מצד העשירייה, אם אני לא נמצא בעשירייה, אז מראש כבר אני מגיב כמו כל בהמה.

שאלה: מהי בושה ואיך להתרגל להודות על תחושת הבושה?

בושה היא הרגשה של חוסר התאמה שלי לבורא, כל השאר זו לא בושה, אלא, אכזבה על זה שתפסו אותי כשאני גונב. בושה אמיתית זה חוסר ההתאמה לבורא.

שאלה: בשיעור הקודם אנחנו קראנו קטע שדיבר על כך שאני שמח להפרעות שמתגלות, ונאמר שתשים לב אליהם והם יהפכו לגל של עצמות.

איך אנחנו קובעים מהי הפרעה ומה זאת אומרת לשים אליה לב?

אם משהו עומד בפני ובפני החברים, או ביני לבין הבורא, זאת הפרעה, ואז אני שם לב לזה שזה מפריע לי, ובזה מיד אני פונה לתפילה לבורא ואז זה הופך לגל של עצמות.

שאלה: איך לקבל נכון את המתנות האין סופיות מהבורא, שאתה לא מתכופף מרוב בושה, מהקבלה הזאת?

להודות ולעשות בדיוק כך עבור האחרים.

שאלה: היום אני בכלל הלכתי לאיבוד, אנחנו מדברים על דברים רציניים כאלה, אנחנו מדברים על ירידות, ואני רואה שבעשירייה שלנו הם גדולים יש להם התפעלות ועלייה וכל זה מרומם אותי, ואני לא רואה על מה להתפלל, על מה במצב הזה אפשר שכולם בשמחה ומתפעלים?

מה זה ה"לשמה", מה זה החושך?

זה מה שמבדיל אותך מהבורא.

שאלה: הגעתי לכנס במצב שאני לא מרגישה כלום והיום, בשיעור הראשון, אני גיליתי שאני מרגישה כל אחד בצורה מאוד חזקה, וזה ממש בולע אותי. והרצון שלי להתפלל עבור כל אחד, למלא כל אחד, הוא כזה גדול שאני מבינה עכשיו שזה גם הקבלה שלי, זה גם המצב האגואיסטי שלי.

ואני מבינה עכשיו שהמערכת הזאת צריכה להיות איפשהו עשירייה, אני צריכה איכשהו לבקש עבור העשירייה, ואני לא מבינה איך לבנות אותה, איך להכניס אותה לתוך הבקשה הזאת, איך בצורה נכונה להתפלל, איך לבקש בצורה נכונה עבור הרצון של החבר?

על ידי המילים שלך, במילים שלך פשוט לבקש. את לא יודעת איך לבקש?

תלמיד: אבל זה שוב קבלה, לא?

אם את מבקשת עבור החברים?

תלמידה: לא, אבל אני מבקשת עבור החברים שאני מרגישה אותם בפנים וזה כאילו נמצא בתוכי.

בסדר תבקשי.

שאלה: למה הלשון בכלל לא מסתובבת לבקש עבור החבר, איך לבקש נכון, מתי זה יקרה?

בגלל שיש לך לשון עקומה.

תלמיד: איך ליישר אותה ואיך לתקן אותה?

כשזה יהיה מכוון בדיוק לבורא, אז תבקש עבור החבר.

תלמיד: מתי זה יהיה?

תבקש.

שאלה: איך להפוך את היחס לבורא ליותר אכזרי? איך להתאכזר יותר כלפי הבורא?

תעשה מה שאתה רוצה, זה לא יעזור, אתה גיבור גדול, עד שהוא יצבוט אותך שם ואז תתחיל מיד לבכות.

שאלה: נכון לעכשיו המקורות תורגמו להרבה שפות, לגבי ההשפעה של הספרים האלה, האם זה לא מעוות את התרגום מעברית וחלק מהמילים מוחלפות?

עד כמה זה משפיע בצורה חזקה, או בכלל לא משפיע על האדם שלומד את המקורות, והאם בכלל צריך ללמוד עברית, מי שרוצה באמת, שלומד קבלה בצורה רצינית?

אפשר ללמוד עברית, דרך אגב יש לנו אתר שבו לומדים עברית קבלית, kabivrit.com)), אתם יכולים להיכנס, להירשם, את יכולה ללמוד ואז המקורות יהיו יותר ברורים לך. שם ניתן המקור, האורגינל, שם תמצאי את זה.

העניין הוא שהמקובלים כתבו בשפה מיוחדת, בשפת רמזים, שפה כזאת מסובבת, כדי שלא יהיה ברור לכולם, שלאנשים יראה כאילו מדברים על העולם שלנו, ולא על העולם הרוחני. כי חכמת הקבלה עברה שלבים כשעוד אסור היה לגלות אותה לאנשים, זה נושא מאוד רחב, לא נברר אותו עכשיו.

התרגומים שלנו לרוסית, ברור שהם לא מילה במילה, אבל הם דווקא כאלה שמכוונים לכך שהאנשים יבינו את התכלית, את המשמעות של המקור וזהו. אז אני מציע לך לא להיכנס לכל מיני חכמות, לקרוא ולהשתדל לקיים את מה שאת קוראת.

שאלה: תראה כמה חברים הגיעו, ובאמת כל האנשים כאן לומדים שנים, אלה אנשים שהגיעו לכאן עם כוונה רצינית, לבנות את הכלי הרוחני.

כן.

תלמיד: וזו גם המטרה של הכנס. ובשיעור הבא אנחנו צריכים כבר לברר את התשובה של הבורא בכלי המשותף שלנו, והשיעור הזה, היה על התפילה. ואנחנו כולנו יושבים, כל החברים. אני בעשירייה שלי, וגם דיברתי עם עשיריות אחרות, וכולנו נמצאים בבקשה הזאת, כולנו מרגישים את החיבור ביננו בעשירייה, אבל להגיע, לצלול, עד התפילה הזאת אנחנו לא מסוגלים. אז מה חסר בבקשה הזאת כדי שאנחנו באמת נוכל לבנות את הכלי הרוחני בינינו?

חסר הקשר ביניכם. אתם באים לכנסים, אבל אין התכוונות פנימית רצינית. עוד לא הבנתם את ההכרחיות בדבקות הרצונות, המחשבות, הכוונות. כל אחד נשאר באינדיווידואליות הפרטית שלו. אנחנו לא יכולים עדיין לפרוץ את הקליפה של הלבבות שלנו. אנחנו הולכים לעבר זה, אבל זה עוד לא קיים.

תלמיד: על מה אני צריך לבקש עבור החברים שזה יצליח להם?

להתחבר אתו בלב אחד, ברצונות משותפים, בכוונה אחת. הבורא יודע מה לעשות, אתה תבקש. אנחנו מבקשים, בעל כורחנו, עבור עצמנו, ולא עבור החיבור ביננו, והבורא נמצא ביננו. ולכן כשאנחנו מבקשים כל אחד עבור עצמו, אנחנו מפספסים את הבורא, הוא נמצא בינינו, ועל זה אנחנו לא מבקשים.

תלמיד: אבל כבר הרבה חברים נמצאים ממש בייאוש, כי הם מבקשים, מבקשים, וזה עדיין בתוך עצמם.

זה טוב שהם נמצאים בייאוש. מה קרה?

תלמיד: בכל זאת שהבורא יענה לבקשה הזאת, במה התשובה שלו צריכה להיות בעשירייה?

של הבורא?

תלמיד: כן.

בזה שיחבר את כולם יחד למבנה אחד שנקרא "עשר ספירות".

תלמיד: איך אפשרי לחברים בעשירייה, להסתנכרן, לבקש, ביחד? אולי זו צריכה להיות איזו בקשה משותפת או בקשה מאיזה עומק מסוים. איך לכוון את עצמם שכך יבקשו אחד עבור השני? שהכוח הזה יעזור? איך לבקש בצורה אמתית?

מתוך הלב. אני לא יכול לבטא את זה בשבילך במילים. מתוך הלב, לבקש, בעקשנות, כל הזמן לבקש, כמו על בעיה גדולה מאוד שבה אנחנו נמצאים, ולא יכולים לעשות אתה כלום.

תלמיד: איזו עצה אתה יכול לתת איך להיות בתפילה הזאת, בבקשה הזאת עד לשיעור הבא?

לא רק עד לשיעור הבא, אלא תמיד, כל הזמן לבקש שיעשה מאתנו שלם, אחד. זהו. תחפשו מילים. זה המצב שצריך להיות.

שאלה: איך העשירייה לא תברח מגילוי הרע?

על ידי תמיכה הדדית ובבקשה מהבורא.

שאלה: איך לספר מהי קבלה בשני משפטים, שאנשים יבינו שזה לא דת?

אין מה להסביר אם את לא יודעת, עדיף לשתוק.

שאלה: רציתי לשאול על חשיבות הלשון. אני מילדי שנות ה-90 שחיים בישראל. אני יותר מרגיש בעברית, אבל מדבר ברוסית רוב הזמן.

תקרא ותחשוב בעברית.

שאלה: אמרת שאנחנו לא מרגישים את הקשר עם המוות ולכן לא מרגישים טעם בחיים. איך עלינו ללמוד לעבוד בצורה נכונה עם המוות, כי האגו אפילו מפחד לחשוב על זה?

תחשבי על זה שהאגו הוא המוות, ואז תביני מה הם החיים.

שאלה: אם אתה הגעת למצב שאי אפשר להשפיע ולא ניתן לתקן את הטבע שלך, ונולדת אמונה חזקה בבורא אבל אתה לא יכול לבקש, אין לך כוח ופשוט אתה לא מאמין בבורא, מה לעשות עם זה ואיך לא לברוח מהדרך?

לא יכול להגיד, אל תאמין. מי מכריח אותך להאמין? אמונה זאת הרגשת הבורא ולא איך שאתה מתאר לעצמך אמונה, שאני מאמין שהוא קיים. זה שטויות. זו לא חכמת הקבלה, זו דת. אמונה, בחכמת הקבלה נקראת הרגשת הבורא. זה הכול.

שאלה: אומרים שאנחנו בעשירייה נמצאים במצבים שונים, משהו שמתנדנד. אבל איך אנחנו מגיעים בו זמנית למצב של ייאוש ושל תפילה אם אנחנו נמצאים במצבים שונים? כי יוצא שמי שבירידה זה לא חשוב לו והוא לא יכולים לבקש. כאילו מצד אחד זה בו זמנית, מצד שני המצבים שונים.

דווקא המצבים השונים שלכם מייצבים אתכם נכון כלפי הבורא.

תלמידה: אז יוצא שהאדם באמת לא מוכן. הוא בעצם אומר שהוא מיותר והוא מפריע. צריך את כולם.

שאלה: האם הבורא נותן מקדמה.

הוא לא צריך את זה, הכול בידיו.

שאלה: בעל הסולם כתב משפט, "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם שער לעגלות וקרונות". אז הפתח כחודו של מחט שאנחנו צריכים לפתוח לבורא, איפה הוא נמצא, בלב?

כן.

תלמיד: ומי יכול לפתוח לך, החברים?

כן.

תלמיד: ומה אני צריך לעשות?

לרצות.

תלמיד: לרצות ולבקש או רק לרצות?

לא חשוב, לרצות. מספיק לרצות.

שאלה: איך לעבור ממצב של סדנה למצב של שאלות, תשובות כלליות בלי לאבד את הפוקוס ושבאמת לפתוח את הפתח הזה כחודו של מחט?

למה אתה חושב שהשאלות והתשובות הן משהו צדדי? להיפך, אני נותן לזה מקום ורוצה שיהיו פשוט שאלות ותשובות בצורה נקייה, ולכן מתעצבן על כל מיני שטויות. שכולם יבינו שאפשר לשמוע כאן הרבה מאוד.

שאלה: כדי להגביר בצורה מקסימלית את העליות והירידות ולדחוף אחד את השני לבקשה תמידית.

כן.

שאלה: איך אני יכול לעזור לחברים אם אני אגואיסט ב-100%?

להראות להם דוגמה טובה, למרות שהיא דוגמה אגואיסטית. אז מה? אגואיסטית לפי התוכן, אבל אלטרואיסטית לפי הצורה החיצונית. ככה צריך לעשות. תראה להם עד כמה אתה בעזרת האגו שלך מוכן לעבוד כדי להזמין יחס נכון של הבורא אליך ולקבוצה, ושהוא ישנה אותך.

שאלה: איך מתוך הרצון שלי לבנות את הבורא?

מהרצונות שלך לבנות את הבורא? שאלה ערמומית אבל נכונה. בגלל שהבורא לא קיים בעצם, לכן הוא נקרא "בו-רא", בוא וראה, תבוא ותראה. מה זה אומר תבוא? כשאתה בונה אותו מתוך הרצונות המתוקנים שלך, אותם אתה רואה. וכך יוצא שיש לך צורה של הבורא.

אז תעשה, מה הבעיה?

שאלה: יש לנו קשר בינינו בשלוש רמות, פנימי, וירטואלי ופיזי. איך לכלול אותם לקשר נכון אחד בדרגת האדם?

זו דרגה מאוד גבוהה. כשאדם חי בעולם שלנו, בעולם הרוחני וקושר בין שני העולמות זו דרגה מאוד מאוד גבוהה ואנחנו נשאף אליה, הכול לפנינו.

אל תדאגו, אתם רק עכשיו מתחילים לרחרח כמו כלבלב את הכניסה לאיזה מקום. רק מתחילות להתעורר בכם ההגדרות, המחשבות, הרגשות הנכונים. אני מקבל הרבה מכתבים פה, בכנס מכל העולם, כולם מופתעים מזה שהכנס הזה הוא באמת מיוחד. הכלי דובר הרוסית התאסף, כולם משתחווים בפני זה ורואים את הקהל דובר הרוסית שלנו, החברים דוברי הרוסית שלנו, עד כמה הם חזקים, מטרתיים, 50% גברים ו50% נשים זה כבר אומר משהו, בדרך כלל יש יותר נשים.

שאלה: יוצא שאנחנו דוברי הרוסית נשאים של גן שפעם אברהם לפני 3000 שנה הזמין את כולם לאוהל שלו, חיבר את כולם, או שהשתדל לחבר. האם זה נכון? אנחנו זכינו לקבל את החלק שרכשו האבות הקדמונים שלנו ומתגלה בנו מחדש דווקא הגן הזה.

לא חשוב באיזה אופן זה הגיע כאן אליכם, למרחב דוברי הרוסית. אבל כאן באמת הוא נפל לקרקע המתאימה וכך מתבטא, נולד. אני מקווה שזה ימשיך, אני מאוד שמח מזה.

שאלה: כשאנחנו מבקשים מהבורא אור לתיקון, דרך מה הוא יפעל עלינו?

דרך הקבוצה. נקודה.

שאלה: אתה ציינת תאריכים של התפתחות רוחנית, בני 13, 20, 70 ו-120. מה הם התקופות האלה?

אלה תקופות ההתפתחות הרוחנית, אין להם שום קשר לשנים בעולם שלנו.

תלמיד: איך הם נקראים?

כך הן נקראות, לידה, קטנות, גדלות.

(סוף השיעור)

---

1. כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדיבור, אם המעשה ההוא או הדיבור ההוא לא נעשים כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו שיודעים לקרוא לו, ולעורר דבר כראוי. אבל אם אינם יודעים לקרוא לו, הוא אינו קרוב, כמ"ש, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. באמת, הוא שיודעים לעורר דבר אמת כראוי. (זוהר לעם, חוקת, 78)↩

2. אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה. (רב"ש ג', ברח דודי)↩

3. מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו. אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו. ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו. (בעל הסולם, שמעתי, מאמר ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?)↩

4. אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע. (בעל הסולם, שמעתי, מאמר יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה)↩

5. האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני.

   (רב"ש - ב'. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)↩