שיעור בוקר 18.09.13 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

סוכות תשע"ד

כתבי רב"ש, חלק ב', עמ' 1489, חלק "אגרות". אגרת ל"ו

heb_o_rav_rb-igeret-36_2013-09-18_lesson

"חג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא, ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה".

וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה.

ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.

ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות.

אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא, וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'.

וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.

היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה.

ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.

ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.

וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו.

כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.

היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם.

וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.

מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.

מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר", ובזה יתישבו השאלות ויהי רצון שנזכה לצילא דמהימנותא."

העולם שלנו פועל על פי כוח אחד, והוא הרצון לקבל. רצון לקבל גדול, רצון לקבל קטן, בכל מיני האופנים שבו, אבל יש רק כוח אחד והוא הרצון לקבל. ולכן אנחנו בודקים, מודדים, את ההתקדמות שלנו בתוך הרצון. זאת אומרת, בכמה שאני יותר חזק מהשני, בכמה שאני יותר גדול, חכם, וכן הלאה. כך אנחנו בודקים את עצמנו, כך אנחנו בודקים את ההתקדמות שלנו, או כלפי השני או כלפי איך שהייתי אתמול, וכן הלאה. ומספיק לי רק הכוח הזה של הרצון לקבל כדי להתקדם. אני אולי מקבל יותר הזנה מהטבע שנמצא ברשותי, וכך אני מתקדם, משמין, גדל בחכמה, בשכל, בקילוגרמים, לא חשוב במה. כך זה בהתפתחות הגשמית. ולכן אנחנו מסתכלים על ההתפתחות הזאת בצורה פשוטה, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

וכשאנחנו מגיעים להתפתחות הרוחנית, כאן יש גישה אחרת לגמרי. אין לי מאיפה לקחת כוח, אין לי מאיפה לקחת כיוון, העיקר הוא כלפי מה אני בודק האם אני מתקדם או לא, או שאני מתבלבל ואולי עושה סיבובים במקום וכולי. וכדי להביא אותנו להתקדמות, נבראה מערכת הקליפות שמכוונת את האדם, ותמיד מראה לאדם במה הוא לא בסדר. אמנם אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו "לא עשית את זה, וזה לא בסדר, ואת זה אתה לא מבין", וכולי. מי היה אוהב את זה? תמיד יצא שאני כביכול אשם. בעולם שלנו זה נכון שאני אשם, אבל בהתקדמות הרוחנית, זה דווקא לא נכון.

בהתקדמות הרוחנית אנחנו צריכים לקבל את ההבחנות האלה כאבני דרך, כמכוונים, כמכשיר הניווט שלנו. ולכן היחס לפסולת, לקליפה, לפסולת גורן ויקב, לכל מיני המלשינים, המנוגדים, המתנגדים ועוד, צריך להיות יחס קריאטיבי. מהם, מהפסולת הזאת, מכל הדברים שאני מברר דווקא על ידם, אני מעלה את עצמי מעלה, הם הכוחות שדווקא על ידם אני מתעורר ומעלה את עצמי.

אם אדם לא מרגיש התנגדות, אז הוא מתקדם ברצון לקבל. אם הוא כן מרגיש התנגדות, הוא חייב להתקדם כנגד ההתנגדות הזאת. תלוי איך אדם מקבל את ההתנגדות, או שהוא סותר אותה, ואז הוא לא מתקדם, או שמברך עליה, מברך על הרע כמו על הטוב. את זה אנחנו צריכים עוד להבין, זו העבודה שלנו, להבין איך לעבוד עם שני הכוחות, כי ברוחניות הם שניים. וכך מתקדמים.

לכן העבודה הנכונה, היפה, שמביאה אותנו למטרה היא בכך שאנחנו מעלים בחשיבות את הפסולת, את הדברים שבהם קודם זלזלנו, שלא היה לנו בהם שום עניין. או ההפך, את הדברים שהיינו שונאים, שלא אוהבים, עכשיו אנחנו לוקחים ומקבלים אותם לעבודה. אנחנו שמים אליהם לב, עכשיו אני כן מעוניין לעבוד עם הביקורת, עם הדברים השליליים, עם מה שאני רואה בי כלא בסדר במיוחד. כל זה הוא חובה למי שהולך להתקדם, והאחרים לא. "כי ישרים דרכי ה', וצדקים ילכו בם, ופשעים, יכשלו בם". לָמה? כי לא ירצו להשתמש בכוחות הנגד בצורה שמועילה להם, ולכן סוטים מהדרך.

על זה בעצם נכתב המאמר, שצריכים לעשות סכך מכל הכלים, מהרעים, מהטובים, והמקולקלים, לא חשוב מאילו כלים. באמונה למעלה מהדעת, כצל, "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי". זאת אומרת, שאני דווקא עושה מסכים, אני מסתיר. אני לא מסתיר את עצמי מדברים שלא נעימים לי, אלא ממה שנעים לי, ממה שנעים לאגו, לרצון לקבל. אני בונה מהם מסך, סכך, ועל ידי הסכך זוכים לאור המקיף שסביב הסוכה. ולכן צריך להיות צל מרובה מהאור בתוך הסוכה, "צילתה מרובה מחמתה". ולכן "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, אותו האור הקטן מתוק לחכי, האורות כבר מגיעים ומתפשטים כטעמים. זה גם כן מרומז באתרוג, בלולב, בהדס ובערבה. אנחנו עוד נלמד על כל הסמלים האלה.

לסיכום, החג הזה מסמל לנו את העבודה הנכונה, שאנחנו לא זורקים שום דבר שמגיע אלינו בדרך, כי הכל מגיע מהבורא. אנחנו רק לומדים איך להתייחס לזה נכון, היחס הנכון הוא להתחזק באמונה ולהתרגל להיות בין שני הכוחות, אמנם שזה קשה מאוד. ולא לראות את עצמי המתקדם בכך שיש לי יותר בשכל, או ברגש, אלא יותר באמונה. "אמונה" זהו כוח הבורא, על פי כוח האמונה אנחנו בודקים את 125 המדרגות. איך אנחנו בודקים? האמונה נבדקת בכמה שאני מעלה את עצמי מעל ההפרעות. תארו לעצמכם את ההפרעות הפנימיות, החיצוניות, הקבוצתיות, או העולמיות בסולם המדרגות, ואילו הפרעות עם הבורא עצמו עוד יתעוררו בדרך עד שנגיע למטרת הבריאה.

אנחנו צריכים ללמוד את המקצוע ובאיחוד, בחיבור, משום שאנחנו הרבה אנשים מכל העולם, אנחנו יכולים לחלק את העבודה. ברגע שאנחנו הולכים לכיוון החיבור, לערבות, כל אחד שמברר את העבודה בתוכו, מוסר את זה לשני, הוא כביכול עושה זאת לכולם. ואז האחרים כבר לא צריכים לעשות את זה, הם כבר מבינים מתוך עצמם שכך זה קורה. לכן אנחנו יכולים לקצר מאוד את הדרך, גם את המצבים וגם את הזמן.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מהם היחסים בין "ידיעה", "אמונה" ו"דעת"?

"אמונה" זה כוח השפעה שאנחנו מקבלים על ידי המאור המחזיר למוטב. "למוטב", זאת אומרת, לבורא. אני מקבל את הכוח הזה מתוך התפילה, מתוך העלאת מ"ן. אם אני בזמן ההכנה בעולם הזה עושה את עצמי ראוי לקבל את כוח ההשפעה, אז אני מקבל, זה מגיע לי.

"דעת" זו כבר התגלות אור החכמה בתוך הכלים דהשפעה. שקיבלתי את אור ההשפעה וכבר יש לי כלים נקיים. זאת אומרת, שהרצון לקבל כולו כבר נקי מהכוונה על מנת לקבל, אלא יש בו כוונה על מנת להשפיע. יש אמנם עוד פעולות שצריכים לעשות, אבל בו כבר יכול להתיישב אור הדעת, אור החכמה.

"ידיעה" זה כבר לאחר שיש אמונה, ויש דעת. "ידיעה" זה כבר שהדעת שנמצא בחב"ד, מגיע לכלים הפנימיים והם מסדרים לפי אור החכמה, "ידיעה" זה נקרא כבר בתוך הכלים. ואור הדעת הוא עדיין לא בתוך, אלא בראש, חב"ד. ואם זה מתפשט עד החג"ת, זו כבר "ידיעה".

שאלה: מה מאפיין את ההפרעות נגד האדם שהולך בדרך?

ההפרעות קיימות כדי לכוון אותו, בלי הפרעות הוא לא יעלה מעל פני השטח. אדם בעולם שלנו רגיל ללכת לפי הרצון לקבל, אז הוא כמו חיה, כמו חתול, כמו כלב, כל הזמן מחפש משהו. אנחנו בכל רגע ורגע עושים כך אפילו שלא מודעים לזה, "איך אני יושב, איך אני מסתכל, איך אני נראה, איך אני עושה", וכך בכל דבר. כך הגוף שלי עובד בצורה לא מודעת וכן במודע.

וכשאנחנו רוצים ללכת לקראת השגה הרוחנית, נכנס, נדלק, מגיע לנו הכוח השני. הרצון לקבל שלנו הלא מתוקן, הרוחני, ששייך לאגו שלי, "לאני", מתחיל להתעורר, מתחיל להראות לי איפה אני לא מתוקן לעת עתה, למדרגה הנוכחית. נניח שאני צריך לעלות למדרגה הראשונה, אז אני צריך לגלות כל מיני רצונות, הבחנות, תכונות שבי, שהן עכשיו באות לתיקון, שאם אני רוצה לעלות לדרגה הראשונה, אני חייב לתקן אותן.

באיזו צורה הן באות? בהפרעות חיצוניות למיניהן, ממני מבפנים, באיזו מין עצלות, בעיות, וקושיות. הפרעות פנימיות וגם הפרעות חיצוניות. ההפרעות הפנימיות שייכות לבית, לבני הבית. והפרעות פנימיות שייכות גם כן לקבוצה, כי הקבוצה גם כן נקראת ברוחניות מצב פנימי. בכל מה שאתה נמצא, כמו הבית שלך, "אני ובני ביתי", כי הם בכל זאת שייכים לך, אפילו אם הם מתנגדים לדרכך, והקבוצה או כל הקבוצות, זה העיגול הפנימי שלי.

ויש את העולם החיצון שיש בו הרבה מאוד חוקים, יש לו הרבה מאוד בעיות משלו. ואם אני סגור מבפנים בהסתכלות האגואיסטית שלי, אז אני נמצא מול העולם החיצון בצורה שבה אין לי כל כך בעיות. זאת אומרת, הם מבינים אותי, אני מבין אותם, אנחנו משחקים על פי משחק ידוע. כל אחד כך מסתדר באגו שלו.

וכשאני מתחיל בעבודה רוחנית, גם הבעיות הפנימיות וגם הבעיות החיצוניות, ככלים פנימיים של גלגלתא ועיניים, וכלים חיצוניים של האח"פ, מתחילים להתעורר. זאת אומרת, אני, המשפחה, והקבוצה, זה כלים פנימיים, והעולם החיצון, זה כלים חיצוניים. הם מתחילים להראות לי מה אני צריך להעלות לדרגת האמונה, לדרגת ההשפעה, כדי להגיע לדרגה הראשונה. כי הגובה בין המדרגות זו דרגת האמונה, ממלכות שעולה לבינה. זאת אומרת, מלכות זה הרצון לקבל, ובינה זה הרצון להשפיע, ואז איך אני מעלה את עצמי לרצון להשפיע, זה מה שמראים לי.

אם אני רוצה להתקדם ברוחניות ובאמת לעלות, אני חייב להגיע למעגל החיצון. ואני לא משייך את עצמי למקובלים המיוחדים שחיו עד זמננו כולל הרב"ש, הם קיבלו התעוררות מלמעלה, הם אמנם עשו את העבודה, אבל בכל זאת היה להם תפקיד להמשיך את השרשרת. אנחנו כבר חייבים לעסוק בעבודה כך שכל העולם הוא הכלים שלנו. כמו שאנחנו לומדים מתפיסת המציאות ומעוד מקורות, שהכל זו נשמה אחת שלי. ואז אני צריך להתייחס לכל הדברים האלה בצורה פשוטה.

אם אני מתייחס כך לכל העולם, אני מעורר הרבה מאוד צורות, כלים, שנראים מקולקלים, מנוגדים, שלא רוצים להיות בהשפעה. בכלים הפנימיים, אני והחברים, פתאום אנחנו מאבדים את החיבור בינינו, אנחנו כבר מתחילים להתרחק. לפעמים אנחנו מתקרבים, לפעמים מתרחקים, ועכשיו בינתיים אנחנו עדיין נמצאים בתהליך של התקרבות, זה השלב הראשון. אחר כך יבוא השלב השני, והוא עוד יבוא, שלב של שנאה, של הריחוק. שלפי כל מה שנראה לך במוח ובלב, אתה תראה שכולם בכלל לא בשבילך, מי הם, ומה הם, וכולי. וזו תהיה לך הרגשה כל כך ברורה, "איך אני אבוא אליהם, איך אני בכלל אהיה ביניהם", ועוד.

זאת אומרת, מגלים כלים שצריכים לתקן, הם כלים שלך שאותם אתה צריך לתקן. אתה צריך להשתדל לעבוד בשני הכוחות, בכוח הקבלה ובכוח ההשפעה. ולא בכוח הקבלה שהיה לך קודם, אלא בכוח השפעה. מה זאת אומרת "כוח השפעה"? איך אני עולה מדרגה לדרגה שזה מכוח המשפיע, ממלכות לבינה. זאת העבודה שלנו.

שאלה: אז מה היא הדרך הטובה ביותר להתגבר על ההפרעות?

הדרך הטובה ביותר היא, לנשק את המקל. לעשות סכך מפסולת גורן ויקב. שמעל הסכך יהיו לך ענני הכבוד, ועוד כאלה אמרות יפות. זאת אומרת, אם אנחנו לא יוצאים לחבר את העולם ולא נתקעים בהפרעות, אז אנחנו לא מתקדמים. העבודה שלנו עכשיו היא, ללמוד איך אנחנו הופכים את ההפרעות האלה להידור.

תלמיד: אז דוגמה להפרעה, נאמר שאומרים שהמורה שלנו הוא אדם רע. כך אומרים עלינו בעולם. אני יודע שהוא אדם טוב, שהוא רוצה להביא את העולם וכל אדם בתוכו לטוב, ולעשות נחת רוח לבורא, ואומרים עליו, הוא אדם רע. מה אני עושה עם זה עכשיו, מה אני צריך לתקן?

קודם כל צריכים לבדוק את זה. כי אם אתה לא בודק, אז אין לך כלים, טובים, או רעים, לכן אתה צריך לבדוק, למה הוא רע? במה הוא רע? מה הוא עשה? אם הרג מישהו, או גנב ממישהו, מה הוא עשה? תבדוק במה הוא מלמד, במה הוא עוסק, ותתחיל לברר.

ברגע שאתה מגיע למצב שאתה לא יכול להצדיק אותו, זה נקרא כלי טוב, כלי מבורר. שאתה ממש מסכים איתם שהוא רע, שהוא שקרן, כל מה שהם רק יספרו. ואז יש לך מקום לקבל את המורה באמונה למעלה מהדעת. אחרת, אם זה בצורה הגיונית, אז זה במישור הגשמי. במישור הרוחני אתה חייב לקבל אותו בזה שאתה מעלה אותו למעלה מכל הספקות שלך. והספיקות שלך הם מאוד רציונליים, זאת אומרת, שאתה ממש רואה שהוא לא כל כך חכם, שהוא לא מבין את הדרך הרוחנית. אתה רואה את זה, כי זה מה שנותנים לך לראות מהשמיים, הרי הכל בא מהבורא. שהוא שתלטן ובקיצור כל מיני תכונות גשמיות שהן לא יפות, אבל כלפי הרוחניות הן בכלל לא קיימות, אני טועה בכל ובגדול. ותודה ל"א-ל" שאני מגלה את זה עכשיו.

אתה חייב להיות גם בצד השני. לא שאתה הולך לשם בכוונה, אלא בחקירה שלך אתה הולך גם לשם. וזה תלוי באיזו דרגה. אם אתה הולך עם הקבוצה ומסתיר את עצמך מזה, אז אתה מברר על ידי הקבוצה. אבל הנפילה חייבת להיות, השאלה אם זו לא תהיה נפילה שממש זורקת אותך. גם זה קורה. וכך האדם מתקדם. לכן, "אלף נכנסים לחדר, אחד יוצא להוראה".

לא פעם המורה נראה לנו בצורות כאלה, שקל מאד לזלזל בו. אני מכיר את זה על עצמי.

תלמיד: לא הבנתי עדיין מה אני צריך לעשות. עכשיו אני יודע שהכוונה של המורה שלי היא לכוון אותי לדרך הרוחנית.

את זה אתה רואה עכשיו, אבל יבואו כל מיני דעות אחרות, וישתדלו להכניס לך כל מיני ספקות. על כל ספק וספק אתה עולה באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, שאין לך שום אפשרות להצדיק בדעת. וזה קשה מאוד. כי אז, על מה אני סומך את עצמי? על מה אני עומד? באיזה היגיון? באיזה שכל? באילו כלים אני הולך קדימה, אם אין לי על מה להסתמך, ולעמוד על משהו? זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת. זה רק אם אני אתפוס את הבורא. כי אני חייב לקבל ממנו כוח ללכת כך.

בשביל מה אנחנו הולכים לכל הפעולות שלנו? הרי אנחנו הולכים לקראת הפרעות, בעיות, כל מיני דברים בלתי נעימים וקשים, שיבלבלו אותנו, שישנו את כל החברה שלנו. אתם עוד לא יודעים מה יהיה. למה? כי אחרת אנחנו לא נזדקק לבורא, לכוח העליון, בעזרה מהשמיים. אני חייב את זה לא בשבילם ולא בשביל אף אחד אחר, אלא רק לעצמי. כי אחרת, אני אשאר באותו המישור כל הזמן. כמו שעכשיו, עוד שיעור ועוד יום, כך וכך, אבל חוץ מזה כלום.

כדי לעלות אני חייב שתהיה לי נחיצות, ובתוכנו אנחנו לא יכולים לייצר את הנחיצות הזאת. תראה מה קורה עם כל יתר הקבוצות, לא שלנו. כולם בחורים טובים, ואני באמת אוהב אותם ומתייחס אליהם יפה, אבל מאיפה תהיה להם הנחיצות הזאת לפנות לבורא ולחייב אותו? איך אם לא תלך אל פרעה? איך תרגיז אותו אם בצורה טבעית אתה רוצה להסתדר עמו כל הזמן, להאכיל אותו ושהכול יהיה בסדר? איך תגיע למצב כזה שאתה לחוץ כמו חיים או מוות? לא פיסית, אלא חיים או מוות כזה שאתה סופג עלבון, כל מיני בעיות בלבולים והכל. איך אפשר אחרת, אם אתה לא נמצא במצב של לחץ ובורח ממצרים, מקבל עזרה?

לכן אנחנו הולכים לפעולות כאלה. ולא משנה אם להיות נוכח בזה או בזה? אלא רק הלחץ דווקא. אנחנו הולכים לקנות את הלחצים, לקנות את ההתנגדויות, לקנות את הבעיות, שהם ורק הם, יחייבו אותנו לפנות למעלה. כי אף אחד לא יכול לעזור לנו להגיע למצבים כאלה.

זאת עבודה. מאיפה יהיה לנו את כוח החיבור? מלמעלה, אם נבקש. ועכשיו אנחנו כבר רואים שאנחנו זקוקים לזה קצת. הקבוצה השתנתה מאוד, ובכלל הקהילה השתנתה מאוד. יש קשר בין האנשים, הם עוסקים באותו הדבר, הם מבינים זה את זה, הם חיים חיים קהילתיים, מיוחדים. לכן אנחנו חייבים את העבודה הזאת. רק בשבילנו. כל העולם הוא בשבילנו, כל העולם הוא כדי לשמשני.

תלמיד: אתה אומר שצריך לברך על הרע כמו על הטוב, שצריכים לנשק את המקל, שהכל בא מהבורא והכל למטרה טובה.

כן. כך כתוב.

תלמיד: אני צריך לעשות עכשיו את מה שאתה אמרת. אלו לא סתם סיסמאות, זה משהו שאני צריך לבצע בתוכי, בעבודה הפנימית שלי, ביחס שלי. ואני לא בטוח שהבנתי את התשובה לגבי מה אני צריך לעשות אם אני שומע, או שבא אדם ואומר לי, המורה שלך, שאתה חושב שהוא רוצה לעשות תיקון בעולם, הוא אדם רע. מה הן סדר הפעולות, אחת, שתיים, שלוש, שאני צריך לעשות בעבודה הפנימית שלי?

התגובה האינסטינקטיבית שלי זה שאני רוצה שהאדם הזה ימות. אבל כנראה שאני לא מתייחס נכון. כי צריכים לנשק את המקל, וצריכים לברך על הרע כמו על הטוב. אז מה אני צריך לעשות?

זה תלוי באיזו הכנה נמצא האדם. אם אני כבר חזק, נמצא בחברה, קשור אליה ומסודר טוב עם החברים, אז אני מרשה לעצמי לבדוק. למה? האם כן, או לא? באיזה מובן? האם זה כלפי מטרת הבריאה, כדי לעשות נחת רוח לבורא? כלפי אילו דברים, במה כן ובמה לא? אז אני הולך לבדוק. כי אם אני לא בודק, אז אין לי עבודה, אני לא הופך את הכלים, או לא הופך את הרע לטוב, לכן אני חייב לעשות את זה. אני עוד לא יכול להגיד את זה בעניין המדרגות, אבל אני חייב לבדוק, חייב לקלוט את זה, להיות בחלק הרע כנגד החלק הטוב, בשני הדברים האלה. ויבואו זמנים שאני לא אוכל להגיד מי הצודק, עד כדי כך. ואז אני אצטרך לתלות את העתיד שלי, את ההחלטה שלי, רק בבורא.

או שאתה סותר אותו ואומר, לא, אני יודע שזה לא נכון. אז אתה נשאר בקו אחד. או שאתה לוקח אותו ואתה ממש מראה לו שהוא לא צודק. או לא כלפיו, אלא כלפי עצמך. אבל כל אלה הם כוחות שלך, איפה אתה זקוק לכוח העליון? אנחנו תמיד צריכים לראות את עצמנו תלויים בו. בכל רגע, אין לי כלום. אני תלוי רק בו. ההפרעות האלה, או אחרות, הן באות כך, או כך, זה לא חשוב, הן באות אלי. איך אני מסדר את עצמי להיות תלוי בבורא? אני מעורר את השחר.

תלמיד: אין בי שום רצון שיבוא אדם בעוד רגע ויגיד שהמורה שלי הוא אדם רע. שום רצון. אני לא יכול להצדיק את זה בשום אופן.

ודאי שבצורה הטבעית של האדם, איך שהוא בנוי לפי האגו שלו, הוא לא רוצה שום הפרעות. הוא רוצה רק שיעודדו אותו, והוא יראה בכל רגע שהוא צודק והולך ומוסיף. מה זה חשוב שמדברים על המורה שלך? מה אכפת לנו שזה המורה, או שזה משהו אחר? אומרים לך שאתה לא בסדר, שאתה לא בדרך הנכונה.

באים אליך ואומרים,"אתה בחור כל כך טוב, אתה כל כך מיוחד, אתה יכול להגיע לדרגת משה רבנו. תראה איפה אתה נמצא ועד כמה אתה טועה", וכולי. זה לא חשוב אם מדברים על המורה שלך, או על סדר הלימוד, או על צורת הדת שלך, שהיא לא מספקת, ולא חשוב על מה עוד. אומרים לך שהדרך שלך היא לא נכונה. אז בהתאם לזה אתה צריך לעבוד.

שאלה: אז אני צריך לברר אם היא נכונה או לא?

כן.

תלמיד: ונאמר שבסוף הבירור, לפי המדרגה הנוכחית שלי, אני רואה שהיא נכונה, אז מה אני עושה?

בסדר, אז תמשיך.

תלמיד: אני אמשיך בכל מצב, אבל אני שואל מה היחס שלי לאדם שבא ומדבר לשון הרע על דרכי, על המורה שלי, על עצמי, לא משנה על מה. בסוף הבירור אני לא מקבל את דעתו, אני רואה שהיא שקרית בעיני, לפי התפיסה שלי עכשיו, במדרגה שלי. היחס שלי הוא שאני רוצה שהוא ימות. אתה אומר שאני צריך לברך על הרע כמו על הטוב.

למה? הוא עשה את התפקיד שלו. על ידו אתה הגעת לבירור. מה עוד יש לך לעשות?

תלמיד: אני צריך לשמוח. אמרת שצריך לשמוח בהפרעות שמתגלות, אתה מחכה שהן יבואו, הן מקדמות אותך. אני לא רואה איך זה קידם אותי, זה לא שימח אותי בכלום. אני מצטער שהוא מפריע לי לעשות תיקון בעולם.

בלעדיו אתה לא יכול לעשות תיקונים.

שאלה: למה? במה הוא עזר?

כי אלה בדיוק התיקונים.

תלמיד: אבל הוא מפריע לי להגיע לציבור ולעשות תיקון בעולם. כי הוא אומר לציבור שאני אדם רע, שהמורה שלי הוא אדם רע, הארגון שלי הוא רע.

נדמה לך שהתיקונים שלך הם בציבור. אבל התיקונים של הציבור הם בך. אתה לא צריך להכניס את עצמך לציבור, אלא אתה צריך להכניס את הציבור לתוך עצמך.

תלמיד: אז מה אני לומד מזה שהוא בא ואומר לי כך וכך?

הוא עוזר לך לברר את היחס שלך לדרך, עד כמה שהיא נכונה. אתה ביררת עכשיו עוד הבחנות. אז אני דווקא הייתי אומר לו תודה רבה. יש דברים ששייכים לדברים גשמיים, אולי הוא מקלקל לי את היחסים עם בני ביתי, עם עוד משהו, ולכן אני צריך להגיב גם בצורה גשמית. לפנות למשטרה, לבית משפט, לעוד משהו, לעשות את אותם התיקונים בצורה הרגילה בעולם שלנו. אבל בעצם ברוחניות אני כבר עושה תיקון בצורה של בירור פנימי.

תלמיד: זאת אומרת, אם בא אדם ואומר משהו שלילי, אני צריך להתייחס לכך שזאת הזמנה מהבורא לברר עוד פעם את דרכי, את נקיות הדרך, את צִדקת הדרך, ולדייק אותה שהיא אכן תהיה דרך אמת ובזה נגמר הסיפור.

אם יש בזה גם עניין של תגובה גשמית, תגיב באופן גשמי.

תלמיד: חוץ מהתגובה הגשמית, בבירור הפנימי שלי אני צריך לשמוח שקבלתי הזמנה לברר פעם נוספת את אמיתות דרכי.

"שמח אני ברשעים שמתגלים".

שאלה: אני מבינה שבכל מכשול שיש לפנינו צריך להתעלות מעל הדעת, ושהמטרה שלי היא לראות את אהבתו כלפי וכלפי כולם. אבל אני לא רואה איך בזה אני מביאה לו נחת רוח, זה נראה לי לא אמיתי. האם אני טועה בזה?

אנחנו עוד קצת רחוקים מזה, אבל עוד נגיע לראות שאנחנו עושים לו נחת רוח. זה יבוא. קודם צריכים להיות בנחיצות, שכל החשבונות שלי יהיו כלפי נחת רוח לו. מזה אני מתחיל כל מחשבה, מזה אני מתחיל כל חשבון, האם אני מתקדם לעשות לו נחת רוח או לא? כבר יש לי קשר קצר, אמנם לא מגולה, אבל במחשבה שלי אני מחשב את זה.

תלמיד: איפה המקום של האהבה שלו אלינו?

אהבתו אלינו מגיעה בכל מיני האירועים שאנחנו עוברים, במכות ובטוב, בכל דבר ודבר. "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" פירושו שהוא טוב לטובים בזה שהם רואים שהוא טוב, והוא טוב לרעים בזה שהם רואים שהוא רע והופכים את זה לטוב.

שאלה: במאמר נאמר שכל הצער או הייסורים שבעולם מטרתם לדחוף אותנו לעבודה.

נכון.

תלמיד: איך להגביר את הרגישות הזאת למרות שבאופן טבעי לא אכפת לי מה קורה בעולם?

העולם זה אתה, אלה כלים שלך. אתה רשאי לחשוב שכל העולם זה אתה וכל העולם נברא בשבילך באותה מידה שאתה מרגיש את הסבל הזה בכלים, שאתה באמת מרגיש אותם ככלים שלך.

תלמיד: אבל מה מספק את הצורך הזה, האם אני צריך להרגיש שגם אצלי יהיו בעיות במשפחה, בעיות פרנסה ועוד בעיות כגון אלה?

על ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו מקבלים בזמן הלימוד, בזמן העבודות שלנו, בזמן הפעולות הקטנות שלנו, אנחנו מתחילים להרגיש שכל העולם הוא סך הכול גולם, כלים שצריכים לטפל בהם, והטיפול בהם הוא על ידי זה שאני מרגיש איך הם מחוברים אלי. בדרך הזאת אני רואה אותם ככלים שאני צריך לתקן אותם. העולם לא יוכל לתקן את עצמו, אלא אנחנו חייבים להגיע למצב שכל אחד מרגיש שאני או אנחנו יחד מתקנים אותם. כי הם לא מסוגלים למשוך המאור המחזיר למוטב, הם לא מסוגלים להיות מחוברים.

הם צועקים, זועמים, מכל הסבל הגשמי שלהם, ואנחנו צריכים לשמוע בצעקה הזאת, במועקה שלהם את הבכי שנעזור להם. ורק אנחנו מסוגלים לעזור. אם אנחנו באמת נגיע להיות ישראל, אתם תרגישו מה זו האנטישמיות האמיתית, עד כמה שהם שונאים אותנו מפני שאנחנו חייבים לטפל בהם ולא מטפלים. אנחנו נצטרך להרגיש את זה, זה יחייב אותנו לבצע פעולות.

עכשיו שחצי מהעולם רעב, ושליש מהעולם נמצא בכל מיני דברים, עכשיו שכבר הגענו לתקופה שלנו, אנחנו צריכים להזדרז ולהביא להם את החינוך האינטגרלי בכל האפשרויות שיש לנו. לא חשוב אם אנחנו מצליחים פחות או מצליחים יותר, מי מסכים ומי לא מסכים, לא איכפת לנו מזה, אנחנו צריכים בכל הדרכים, עד כמה שרק אפשר, ובתנאי שאנחנו לא מקלקלים את הגישה אליהם, להביא להם את החינוך האינטגרלי בכל מה שרק אפשר. להזדרז ולפעול בכל האפשרויות.

הגישה אליהם תזמין מהם תגובה שלילית בחזרה. אתה שולח את הגל והוא חוזר אליך, אתה שוב שולח והוא חוזר אליך. והגל שאתה מחזיר לעצמך הוא יעורר אותך לעליה. במה? בזה שהוא יהיה שלילי ולא חיובי. זה נקרא "צער גידול בנים". כך זה קורה, ומי שלא מסוגל לזה שירד מהעגלה. אני מוכן לעזור, אני מוכן לכוון אתכם, אני מוכן לשבת בתור העגלון, אבל לא סתם לשבת בעגלה, אין דבר כזה. ולכן "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", וכך אנחנו נתקדם.

אבל אנחנו צריכים לפנות לעולם בצורה שכל זה שלנו. וזה שאני נמצא בחוסר הרגשה עכשיו, ומרגיש שאלה לא הכלים שלי, ואני אפילו שמח שהם סובלים ונהרגים, בזה אני בודק את עצמי, עד כמה שהכלים שלי מקולקלים. אם זה לפי הטבע, כמו שרואים לדוגמה בסרטי טבע איך האריה תופס את האיילה ואוכל אותה, אז אמנם גם כלפי זה מתעוררת בנו הרגשה לא נעימה, אבל אני רואה שאלו חוקי הטבע. אני עדיין לא רואה את זה בצורה שלמה, לכן אני רואה שיש כאן תיקון האריה ותיקון האיילה.

אבל כשאני רואה את בני האדם הורגים זה את זה ולא איכפת לי ואני אפילו שמח, זה מראה לי על הכלים הלא מתוקנים שלי. כי להם יש בחירה חופשית, ואם להם אין בחירה חופשית, אז למישהו מעליהם יש בחירה חופשית. זה מצביע על מצב שחייבים לתקן אותו. ולכן אנחנו חייבים לצאת לעולם.

השאלה, ממה בדיוק בא נחת רוח לבורא, כי בסופו של דבר זה הקובע. האם מזה שאנחנו מתקנים את עצמנו על ידי העולם ועולים למעלה, או מזה שאנחנו מתקנים אותם, וברוחב הם מתחילים להיות יותר קרובים לחיבור, ו"בתוך עמי אנוכי יושבת", מזה הוא מקבל יותר נחת רוח. האם מזה שאנחנו מעלים מעלה או מזה שהם מקבלים יותר הארה במישור שלהם. אם זה כלי אחד זה יחד, זה ממש הופך להיות אחר כך לאחד. אבל בעצם אני צריך לדאוג כמה שיותר לעלות למעלה, בסולם ההשפעה, כי אז באמת כל התכונות שלי, כל הרצונות, כל הפעולות שלי כלפי הקהל, כלפי העולם יהיו נכונים, אני אוכל לתת להם יותר.

עכשיו אנחנו עוד לא יכולים לברר, אבל בהמשך נצטרך לברר אילו פעולות יותר ידרבנו אותנו לפנות לבורא, לקבל כוח השפעה. אבל כל העולם הוא רק לצורך זה שאנחנו נעלה. אתם תיראו עד כמה שהכול מסתדר, רשויות, ממשלות, כל מיני בעיות, כל דבר ודבר. אפילו מה שקורה בקולומביה, לא חשוב באיזה מקום, הכול כדי שאנחנו בסופו של דבר נעלה כלפי הבורא, כחלק המקשר בינו לבין כולם.

לכן לא לחשוב שאנחנו עושים טובה למישהו או שאנחנו הולכים לשרת את הקהל או לתת להם חינוך אינטגרלי, אלא זה בשבילנו כדי שאנחנו נעלה. ואנחנו רואים עד כמה שהעבודה הזאת היא קודם כל מועילה לנו, היא קודם כל מעלה אותנו. תיראו מה שיש בזה, אנחנו מפזרים לאלפי אנשים גרם אחד לכל אחד ואנחנו בזה עולים קילומטר בגובה. אפילו מילימטר לא היינו יכולים לעלות, אלא דווקא בגלל שפיזרנו להם את הידיעות על הבורא, בצורה של חינוך אינטגרלי, בכמה מילים, בכמה משפטים, תראו איזה כוח יש לכלל שמקפיץ אותנו למעלה.

תראו עד כמה אנחנו מבינים יותר, מרגישים יותר, מחוברים יותר, מחפשים כוחות, וכבר ברור לנו שזה הכוח עליון, שרק בזכותו אנחנו יכולים להצליח וכן הלאה. זה נקרא "ללכת מחיל לחיל". וזה קורה דווקא בזכות זה שאנחנו עובדים עם הקהל. ועוד נראה עד כמה הקהל הזה יבוא אלינו אחר כך בדרישות ונראה עד כמה שזה יחייב אותנו להיות ממש בקשר ולתפוס את הבורא אחרת אנחנו אבודים.

שאלה: במשך שנים ארוכות בעבודה שלנו עסקנו בזה שהחברה החיצונית לא תשפיע עלינו.

עסקנו בזה במשך חמש עשרה שנה בערך, כדי לבנות גלגלתא ועיניים.

תלמיד: עכשיו אנחנו יוצאים אל הקהל וצריך להיות לי כלפיהם איזשהו יחס, ואין לי שום יחס כלפיהם.

אתה לא רואה שבזכותם אתה עולה? שאתה יכול לעלות בזכותם, שזו העבודה הרוחנית שלך, שזה האמצעי לעלות ואין לך אמצעי אחר?

תלמיד: אני כן עושה את העבודה הזאת ועושה אותה מצוין ובאופן מקצועי ויכול לדבר עם הקהל, אבל פעם שמעתי ממך שצריך להיות לנו יחס של אהבה כלפי האנשים, וזה דבר שאין לי ולא יכול להיות לי כרגע לפי מה שאני מרגיש.

זה יבוא. בהתחלה יכול להיות אפילו זלזול, אחר כך אדישות, התעניינות, התקשרות ואחר כך אפילו תלות ואז אהבה. אלה השלבים שאנחנו עוברים. אתם ממש תראו אותם, יש הרבה שלבים, חמישה עד שבעה שלבים. אני יכול קצת לפרט אותם, אבל אין בזה צורך עכשיו, זה יבוא. אסור לנו לשכוח על המאור המחזיר למוטב, אין שום אמצעי אחר שפועל כאן ועובד בנו. אנחנו נראה איך לחשב כל פעולה ופעולה, ואיך להעדיף פעולה אחת על הפעולה השנייה אך ורק לפי המאור המחזיר למוטב. בפעולה אחת יש יותר מאור ובפעולה שנייה יש פחות מאור, ולכן אני עושה דווקא פעולה מסוימת ולא אחרת. פשוט מאוד לפי הרווח באינטנסיביות המאור.

שאלה: אני לא מצליחה להבין, יש כל כך הרבה אנשים בעולם סביבנו.

שבעה מיליארד?

תלמידה: כן.

תאמיני לי שבקן נמלים אחד יש אותו מספר נמלים.

תלמידה: אני רואה אותם, אני עובדת איתם, אני פוגשת אותם ברחוב, בבית, בשכונה שלי. מה היחס שלי אליהם, האם הם ניצבים בתיאטרון, האם יש להם משמעות?

הם חלקים של הדומם בנשמה שלך.

שאלה: מה היחס שלי? מבחינתי הם כאילו לא קיימים. אני לא מצליחה בשום קשר, שום דמיון, שום שנאה, כלום. הם כאילו בובות שאני לא מצליחה להבין איך הן עובדות, איך הן פועלות, איך הן חושבות, מה מניע אותן.

נכון, אבל ברגע שאת מתחילה להרגיש שאת תלויה בהם, שזה חלקי הנשמה שלך, שאת צריכה לגשת אליהם, בזכותם, בעבודה איתם, את זוכה לקשר עם הבורא, אז הם כבר הופכים להיות חשובים. איזו חשיבות יש בשלושה קילו בשר שנולד ממך עכשיו? איזו חשיבות יש חוץ מזה שאת מרגישה שהוא שלך? שום דבר, הקשר חסר, אז הקשר הזה יהיה.

שאלה: השאלה היא אם הם קיימים, או שהם איזה משהו כדי לתקן אותי?

אנחנו לא מדברים על קיימים או לא, זה שייך לתפיסת המציאות. זה ממש חלקים מהנשמה שלך. כל מה שאת רואה, זה כמו שפותחים לאדם את הבטן ומוציאים את כל המעיים שלו, הקרביים שלו החוצה. אז כך פתחו לי את הנשמה והוציאו אותה החוצה והיא נפרסת עכשיו לפני, זה מה שאני רואה, גם אותך וגם אותם, הכל. זה דומם, צומח, חי, אלה כולם חלקי הנשמה שלי, זה מה שאני רואה, חוץ מהחברים.

שאלה: מה ההבדל?

זה ההבדל. כי דומם, צומח, חי, אין בהם בחירה חופשית, הם לא עצמאיים, פשוט, איך שהם נעשו כך הם יהיו. הם ההדגמה של התכונות המקולקלות שלי מבחינה חיצונית. מה שאין כן, החברים הם ההדגמה של התכונות הפנימיות שלי שבהן אני צריך לעשות בחירה חופשית אבל עדיין לא מסוגל. ולכן אני חייב לתקן אותן בחוץ כביכול, אבל בחוץ, בסביבה הקרובה שלי, ואז אנחנו צריכים להתחבר כאיש אחד. עם העולם אנחנו לא צריכים להגיע לחיבור, זה קורה אחר כך, האור העליון מוסיף אותם ועושה. אבל עם החברים אני חייב בעצמי, כי זה מבחינת הבחירה חופשית שלי. הם ממש חלקי הנשמה הפנימיים, זה גלגלתא ועיניים שלי והעולם החיצון לא, זה אח"פ. שם אני צריך להשפיע להם, ועל ידי ההשפעה שלהם אני עולה, כי כשהאח"פ דורש ממני, גלגלתא עיניים עולה. אבל בלי לבנות את עצמי עם החברים שזה גלגלתא ועיניים, אין לי מה לגשת לאח"פ.

לכן אנחנו היינו כל כך הרבה שנים בהכנה של הקשר בינינו, והגענו לאיזו התקשרות, אבל אנחנו יודעים שזו לא התקשרות, שאף אחד לא כל כך הסתכל על השני. אלא ידענו שיש איזה מורה שהוא קודם כל מחבר בינינו, וגם איזו מטרה שמחברת ואיזו הפצה חיצונית שהחזיקה אותנו, וכן הלאה. משהו חיצוני, לא פנימי, אבל לקשר הזה היינו חייבים להגיע כדי שעכשיו נגיע לקשר הפנימי. זאת אומרת, כדי להגיע עכשיו לגלגלתא עיניים שאנחנו נהיה מלוכדים בפנים באמת, אנחנו חייבים את הלחץ החיצוני מהאח"פ. ולכן נותנים לנו עכשיו הזדמנות לצאת ולהתחיל לפרסם את עצמנו.

וודאי שעכשיו אנחנו נספוג כל מיני תגובות מהם. חכו, זה יגיע בזמן הקרוב. וכל הלחצים האלו הם ממש מה שאנחנו צריכים, כי אחרת לא היינו בונים את הקבוצה האמיתית, אחרת אנחנו לא נקשור את עצמנו זה לזה ואם מישהו לא מסוגל, אז הוא יברח. אז יישארו אולי שלושים אנשים, מה זה חשוב כמה, אבל הם יהיו בצורה כזאת שיגלו את הכלים דהשפעה ויגלו את הבורא בהם ואחרים לא, אז מה? יש ויש, אז אנחנו נטפל בהם בצורה חיצונית אחרת.

שאלה: אז בעצם אנחנו עובדים בשני מישורים, יש מישור אחד שבו אנחנו רוצים להביא את הידיעה לעולם?

לא, אני צריך את כל הדברים האלה כדי לעשות נחת רוח לבורא. זאת עבודת ישראל, גלגלתא ועיניים. אבל איפה שהבורא נהנה, הוא לא נהנה מישראל, הם נקראים, "עם ה'". מה זאת אומרת עם ה'? שלו. למה שלו? נתתי להם ניצוצות. אני מסתכל על החברים מהנגב, ועל הדוקטור מאיטליה, וההוא מרומא, ועל זה ממוסקבה וכולי, הוא נתן להם ניצוצות ולפי הניצוצות האלו הם מתעוררים. דווקא התלבשות הבורא בתוך הכלים הנמוכים ביותר, זה גמר התיקון שיתגלו בו אורות בכלים הנמוכים ביותר זאת אומרת, באח"פ.

לכן העבודה שלנו היא, עד כמה שאנחנו יכולים לעלות יותר למעלה, ולהיות קשורים אליו. בהתאם לכמה שאנחנו קשורים אליו, אנחנו יכולים להתפשט למטה. יש לנו הבנה, יש לנו הרגשה, יש לנו קשר, אכפתיות וכן הלאה, כלפי הכלים החיצוניים. לכן יוצאת לנו כאן עבודה משני הצדדים, אנחנו צריכים לדאוג ולהתייחס לכל הקהל, מפני שבזכותם אנחנו עולים למעלה. כשאנחנו עולים למעלה, זאת אומרת, כשאנחנו מרגישים את הקשר עם הבורא, מתוך זה אנחנו מבינים עד כמה שחשוב לו שנתפשט כבר בתוך הכלים האלו, לא כדי לעלות, אלא כדי לעשות בהם תיקון שהוא יוכל להתגלות בהם, "בתוך עמי אנכי יושבת", אז יש כאן שתי צורות של עבודה.

שאלה: אז יש שני מישורים, המישור הפנימי יותר הוא שהתוצאות של המעשים שלנו צריכות להיות כישלון, כדי שנזדקק לבורא? יש מישור אחד שאנחנו עושים לו נחת רוח בזה שאנחנו מפיצים את הידיעה, והמישור השני שהם מגלים לנו איזו התנגדות, כישלון?

התנגדות זה לא כישלון. נניח שעכשיו אני תלמיד בבית הספר ואני עושה איזו עבודה, ובאה המורה, ואומרת, זה לא טוב, ואת זה לא עשית נכון, ולמה זה כך וכך? האם היא עוזרת לי בדרך להגיע למבחן בצורה הנכונה? דווקא ההפך, אני צריך לעשות עבודה על כל השגיאות האלו. אבל אלה לא מכשולים, אלה תיקונים. כתוב על זה כל כך הרבה. ללא המלשינים, ללא ה"כלבין דחציפין", הכלבים האלו, אי אפשר להתקדם. זאת אומרת, צריכים לקבל אותם בצורה כזאת. יחד עם זאת, תמיד יש לנו בעבודה רוחנית, אפשרות לבדוק ולהתגבר ולהסתדר, לעשות כל מיני פעולות גם רוחניות, גם חיצוניות, גשמיות. אבל לא שאנחנו צריכים להיכשל. לא.

אם אנחנו מקבלים נכון את ההכוונה שלהם, כי הקליפות מכוונות אותנו, אז אם אני נמצא באיזה מישור, ואם הקליפה לא תתעורר, איך אני יכול לעלות? על סמך מה אני אעלה? אני חייב להפוך את הקליפה לעליה, ואז אני אעלה. וכך זה חוזר כל פעם ו"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".

אנחנו נרגיש התנגדות וכל מיני בעיות, כל פעם יותר ויותר. ואנחנו צריכים להיות מוכנים לקבל את זה ולראות בהם ממש כלים מועילים. אלה הכלים שלי, זה לא שאני סתם שומע משהו, "אה אתה מטומטם, אתה לא יודע, אז אתה וכך וכך". לא, מעוררים בי כלים. כי מה אני רוצה עכשיו? אני רוצה להרוג את זה שמדבר אלי כך, קודם כל, למחוק אותו, שלא יהיה קיים. זאת אומרת, האגו שלי, הרצון לקבל שלי לא מסוגל לקבל אותו, לקלוט אותו. אם הייתי בתכונת ההשפעה הטוטאלית, אז בכלל לא הייתי שומע את זה. הייתי דואג רק האם זה מפריע לבורא או לא, אם כבר הייתי שומע. לכן, האגו שלי מתפרץ, זאת אומרת, האדם הזה עזר לי לגלות את הכלים שאם אני אתקן אותם, אני אעלה. בלעדיו הכלים האלו היו טמונים בפנים, לא הייתי יכול לגלות אותם. מי הוא, איך הוא נקרא?

נשים: מלאך.

מלאך, זה באמת כך, הוא מלאך.

שאלה: זה "בוא אל פרעה"?

זה כמעט.

שאלה: אז מה זה "בוא אל פרעה"?

קצת יותר חריף, עוד מעט נדע. לא לפחד, דווקא ההפך, כי כל זה רק לוחץ עלינו שאנחנו נתחבר יחד. כל התיקון הוא בחיבור. כשתתקבצו קצת יותר, פתאום הם ישתקו, יסתמו את הפיות. למה? פתאום יש שבוע ימים שקט, אני אפילו שומע דברים טובים . ואחר כך בום, אז אנחנו נדע, יש התקבצות, התרחבות, רק בצורה כזאת אפשר להתקדם.

תראו מה שהיה עם משה, כמה מקומות יש בתורה שהייתה לו אפשרות לנוח? או שבאו עליו מכות מכל העם כמו שמספרים שם, או שבאו דברי תוכחה, "אסור" ו"כך" ו"תזכרו" ואוי ואבוי. אחרי אוי ואבוי, שוב כאילו עושים איזה עוול, איזו עבירה. למה? כי על ידי זה הם עולים לדרגה הבאה והם שוב צריכים כלים חדשים. כלים חדשים, זה מה שמתגלה בהם ושם זה מסופר כעבירה, גילוי הכלים המקולקלים.

זה עסק נפלא, רק שאנחנו צריכים להיות קצת יותר בוגרים. אם רוצים להסתתר ולברוח, זה נראה מאוד קשה ומפחיד. וכשמתעוררים, עומדים זקופים, אין בזה שום דבר, אבל בכוונה שולחים מהשמיים פחדים, חרדות, על כלום, אדם מפחד מהצל שלו. ממש כך.

שאלה: האם כל הגלגולים שלי והרגע הנפלא הזה שאני נמצא כאן איתכם, הכשירו אותי ומכשירים אותי לישר א-ל, שזה מחייב אותי באחישנה?

אחישנה תלוי בך. לא בגלגולים שלך כמו שאתה אומר, אני לא יודע מה זה גלגולים, אלא זה תלוי בקשר שלך עם האחרים. "אחישנה" נקרא שאני מקבל דרך החברה כוחות להתקדמות. זה נקרא אחישנה. זה הכל. אין בי כלום, אלא רק בסביבה. וְודאי שאם אנחנו נעורר בעבודה שלנו הישרה, לא בכוונה, אם אנחנו הולכים ומעוררים את הכוחות השליליים, אז הם עוזרים לנו להתקדם באחישנה.

77:12

שאלה: איך בתגובה להתנגדויות, אנחנו יכולים לפתח רגישות ולא להגיב בגאווה? כי שמתי לב שכשניתחתי את עצמי, נניח הייתה לי פעילות לאחרונה שהרגשתי מאוד חזק פתאום כאלה פחדים. הרגשתי פתאום פחדים ממש שטותיים, אבל ראיתי שזה תופס אותי.

זה טבעי, זה שאתה מרגיש שזו שטות ובכל זאת אתה מפחד, זה כבר שני קווים. זה יפה.

תלמיד: אבל הרגשתי שמצד אחד הכוח שאני מנסה למצוא בעצמי כדי להגיב לפחדים האלה, הוא קצת בירורים על הצורך בבורא. זה היה בפעם ראשונה ממש בצורה רצינית. ומהצד השני גם הרבה גאווה, שכאילו אני מנסה להוציא אותה דווקא ולהגיב עם יכולת הדיבור שלי, עם החכמה, עם כל מיני שטויות, שזה הרי לא תגובה נכונה, זה ברור.

זו תגובה נכונה מבחינה חיצונית, "דע מה לענות לאפיקורס", אתה חייב את זה ואנחנו צריכים לפתח את העניין ההסברתי הזה יותר, כמו שאני מבקש שיביאו לי כל מיני כתבים וכן הלאה בשבילנו, כלפי החיצוניים, ואנחנו יודעים מההיסטוריה על הוויכוחים שהיו.

תלמיד: בספרות זה נקרא "ויכוחים", כמו שהיה בימי הביניים וכולי.

כן, כשהיו ויכוחים בין אלה לאלה, אנחנו צריכים להזמין דברים כאלה ולא לפחד מהם, כי יש לנו אמת משלנו ואנחנו לא צריכים לפחד. על מה הם מתבססים לעומתנו, על מה שהם מבינים, ועל ההיסטוריה? אני מבין את ההיסטוריה אחרת. על זה שעומדים מאחוריהם אלפי אנשים? אלפי האנשים האלו הגיעו לעולם של היום או איך שהם חיו כל אלפי השנים האלו? זאת אומרת איזה הוכחות אלה? זה שעכשיו האנושות נמצאת במצב הגרוע ביותר בהיסטוריה? אין להם שום דבר.

לכן אנחנו צריכים לפתח מערכת הסברה חיצונית. צריכה להיות ממש מערכת כזאת, אבל יחד עם זה, זה לא שייך ליחס השני הפנימי שלי, אני צריך ממש לנשק אותו. כי הוא עוזר לי להיות בספקות, בבעיות, בחיפושים פנימיים, ועל ידי זה אני נזקק לבורא, אני ממש כמו פרה שברחה מהעדר שלה, ועכשיו שוב נכנסת לעדר. בגלל שהזאבים באים, אני נכנס פנימה לתוך העדר. זה עוזר לי לחזור לקבוצה, להיות תלוי בהם, להיות איתם יחד.

איפה עוד אני אקח כוחות כאלה, שיעזרו לי שוב להיות קשור עם החברים או בכלל פעם להיות קשור אליהם? כי אני עוד אף פעם לא הייתי קשור אליהם, ועכשיו אני מחפש את ההצלה בתוכם, "תנו לי להיכנס פנימה, ולהסתתר שם". אני רואה איך זה משפיע על האנשים ואני מבין אותם, אני רואה אותם כתינוקות שכך גדלים. אבל בלי זה איך אפשר לגדול? צריכה להיות התקררות והתחממות, התרחבות והתכווצות.

תלמיד: אבל זה נהיה מצב אבסורדי. הרגשתי שהיו לי ממש פחדים, חצי מהזמן היו לי פחדים. התפעלתי מאיזה פחדים יכולים להיות לי, כולל אפילו רצון להפסיק את הפעילות וכולי, משטויות ממש.

זה עוד כלום.

תלמיד: תפסתי את עצמי אפילו ברעד.

כן, כי כמה שמתקדמים מתחילים להבדיל בדברים האלה. מצד אחד, כמה זו שטות יותר ויותר גדולה עד שלגמרי אין לזה רגליים, אין בסיס ולא כלום. ומצד שני, עד כמה שבכל זאת אני מפחד מזה ולא מסוגל לעשות שום דבר נגד הפחד הזה.

תלמיד: אבל בחצי השני של ההרצאה פתאום הכול התהפך ונהיה כמו חמאה, נהיה נהדר ויופי. ובדיעבד כשאני חושב על זה, זה מפריע לי.

אז אתה נהנה מזה שהיה יופי או לא?

תלמיד: זה הורג לי את כל העבודה.

יופי. ומה היה הלאה. עכשיו צריך להמשיך.

תלמיד: אני מתחיל להצטער שאני מצליח.

זה לא נכון. אלא עכשיו כדאי לחבר את שניהם יחד. עוד נִלמד על כך. לא כדאי יותר להתעמק בזה, קודם נרגיש ונהיה במצבים כאלה.

תלמיד: רק עוד דבר אחרון, הצלחתי להבין שני דברים. דבר ראשון זה, שמההתנגדויות היה לי בירור מאוד יפה בצורך בבורא ולָמה בכלל אני צריך אותו ואם אני צריך לשכנע אותם.

אבל הצלחת לענות בשכל או לא?

תלמיד: כן.

זה צריך להיות גם בשכל, גם ברגש וגם באמונה.

תלמיד: זאת הבעיה.

כי אתה שכלתני מדי. לא מדי, זה תכונה כזאת, אין מה לעשות. בהתאמה גם אני מתייחס אליך, אתה לא מקבל ממני ליטופים.

באמונה, כן. כאן צריכים לבקש, לחפש דווקא איפה אני יכול להגדיל אותה. בצורה רציונאלית אין לכך שום צורך ואין אפשרות כזאת. אנחנו עדיין לא מרגישים זאת, עכשיו אולי נרגיש, אחרי הבירורים, אבל עוד לא עכשיו, מאֵיפה האמונה גדלה. זאת אומרת, הגדילה שלה באה עם שורש מלמעלה, לא עם שורש מלמטה כרגיל בעולם הזה.

אולי זה יגיע עוד שבוע, שבועיים. אני מקווה שזה יבוא מהר.

תלמיד: דבר שני, מההצלחות הרגשתי שזה מעורר בי צורך בבורא ממקום אחר. דווקא מאיך לממש, איך אני הולך לממש את מה שעכשיו אני מבטיח לאנשים כשאני מדבר איתם. כשיש לי הרצאה ואני מצליח להסביר מה צריך לעשות בעולם ובמדינה ובכל המקומות, אז פתאום אני מתחיל להרגיש מהם באמת תלות וכולי, ואז אני צריך צורך ממנו כי אין לי סיכוי בכלל בדברים הגשמיים האלה להצליח בכלום. וגם משם מגיע צורך, אבל הוא יותר חלש מהבושות והפחדים.

בושה חייבת להיות, פחדים יכולים להיות. חכה, אותו קהל שאתה עכשיו מבטיח לו, עוד יבוא אליך. לאחרים הוא לא יבוא. אם מישהו אחר מבטיח, הם יודעים שזה בלוף והוא יודע שזה בלוף ושלום על ישראל, הוא לא עושה להם חשבון. אבל הקהל שלך, אתה קשרת אותו אליך. הם לא קושרים את הקהל אליהם. אלה שטויות שאומרים שיאיר לפיד או מישהו קושר קהל. לא, יש להם אכזבה. אבל אתה קשרת אותם כאן בנשמה, והם יבואו. אולי אפילו תצטרך לברוח מהארץ.

שאלה: אבל לָמה דווקא פה באה הפרעה? כי היא כאילו חותכת אותו ממני. כאילו בזה שחבר שלי מפרסם עליי שאני גנב, שקרן, נבלה וכולי.

זה לא יחתוך. אני לא חושב שזה יחתןך את אותו קהל, זה תלוי בנו בלבד. הוא לא ייפרד ממך.

שאלה: בהמשך לעבודה עם ההפרעות. אני מחלק אותן לשתיים, הפרעות בתוך הקבוצה או בתוך העבודה שלנו, והפרעות בחוץ, או אני מְכָּלֵל את כל ההפרעות?

לא, יש שני סוגים, כמו שעניתי קודם. יש הפרעות חיצוניות מהקהל הרחב, אלה ההפרעות שעל ידן אני עולה. ויש ההפרעות שאני מקבל לא מהקהל הרחב. זאת אומרת, על ידי איזה הפרעות אני מתחבר בקבוצה, על ידי איזה הפרעות אני מהקבוצה מתחבר לבורא?

שאלה: לא, קודם אני שואל מעשית. אני מסתכל על ההפרעות, יש לי הפרעות שנובעות מתוך העבודה בתוך הקבוצה או מתוך העבודה שלנו בהפצה, ויש הפרעות כמו פגיעה בצנרת בבית. אז כדי להתעלות לבורא אני מסתכל על כל ההפרעות, לא משנה אם אלה של הצנרת בבית או ההפרעות כשאני יוצא לקהל או שאני פה בקבוצה?

אם אתה שואל כך, אז אין הבדל. כי אני לא יודע בדיוק איזה כלים אלו ואלו, דרך מה אני צריך עכשיו לתקן. פתאום אדם מתחיל לקבל הפרעה מרחוק, הוא בכלל לא חשב שזה יגיע אליו. פתאום אחרי עשרים שנה מגיע אלי מישהו ומתחיל לבלבל לי את המוח. הבורא מכין לנו כל מיני דברים כאלה, יש לו אין סוף הזדמנויות.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להיות יצירתיים בתוך הבעיות. זאת אומרת שאני צריך לקחת כל הפרעה ולהסתכל בתוך ההפרעה, מה היא אומרת לי, או שאני חייב לקחת אותה פשוט כהפרעה?

אתה צריך דרך פרעה לראות איך אני עושה לו נחת רוח בצורה האופטימאלית ביותר והמקסימאלית ביותר. בעצם אין כאן צורה אופטימאלית, אלא מקסימאלית.

שאלה: זאת אומרת במילים אחרות, אני לא מסתכל בתוך ההפרעה בתוך הציור שלה, אלא רק אני מסתכל עליה כמו על משהו שנותן לי להזדקק לבורא? או שאני מסתכל בתוך הציור?

להזדקק, בסדר, להזדקק לבורא, כן.

שאלה: ולא משנה הציורים שלו?

לא, הציורים בכלל לא משנים. העיקר דווקא להתעלות מעל הציורים ולעלות אליו.

(סוף השיעור)