שיעור 03.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט 14.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/k0ErlX7V?activeTab=downloads&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 8

שנאת חינם זו אותה שנאה שהופיעה אצל התלמידים של רבי עקיבא כאשר הם נפלו מהמדרגה הרוחנית שלהם, אבל זו קטגוריה רוחנית. בעולם שלנו איזו שנאה ואיזו אהבה יש? זה באמת משחקי ילדים, המקובלים אפילו לא מחשיבים אותם.

כל מה שאנחנו משחקים מתחת למחסום, זה כלום, כמו אפס. ככל שתקפוץ זה גן ילדים, באמת. לכן לא נותנים לנו אפשרות של עבודה רוחנית אמיתית. כל המצב שלנו נקרא "זמן ההכנה". זה בדיוק כמו אצל הילדים, שהילד לומד על איזה צעצועים, משחקים.

בשביל להתאים את עצמו לשורש, האדם חייב להתנקות מהאגואיזם, מהאהבה העצמית המוטבעת בו. כלומר ההשתוות לבורא בעיניים שלנו, בתכונות שלנו, זו אותה התנקות ממה שמבדיל אותנו מהבורא. יש לנו כלי ויש לנו חלקיק של אור. אם הכלי הזה הפוך בתכונות שלו לבורא, אז זה הדבר היחידי שמבדיל אותנו ממנו. וכשמתקנים את התכונה הזאת, אז אנחנו משיגים את ההשתוות לבורא.

כל תנועות האדם בדרך הזאת הן מלכתחילה לעצמו בלי שום השפעה לזולת. ולכן האדם נמצא בקוטביות הפוכה לבורא, כי הבורא הוא שורש ההשפעה בלי שום רצון לקבל, ובאדם הכול לתועלת עצמו בלי ניצוץ של השפעה. לכן מצב כזה של האדם, שהוא הפוך לבורא נחשב לשפל ביותר בעולם הזה, למצב הכי תחתון. תחת המצב שלנו, לפי כל הסולם ההיררכי הזה, אין עוד מצבים, אנחנו נמצאים במצב הכי רע. אל תדאגו, רע יותר מזה לא יכול להיות. כל שאר המצבים הם טובים יותר.

ותמיד כל מצב אחר, הבא, עד כמה שבהרגשה שלנו הוא לא היה נראה לנו רע, הוא תמיד יותר קרוב למטרה. תמיד השנייה הבאה היא עוד יותר ועוד יותר קרובה למטרה. אם האדם יכול להרגיש את השניות האלה, הוא מתחיל להרגיש איך הן מתמלאות ומלאות בפנים בתכונות המשתנות שלו. היה שיר כזה, אל תחשוב על הרגעים מלמעלה, אלו מילים טובות.

התיקון של האדם הוא בהתנקות שלו מהאגואיזם. אם האדם נמצא בסביבה שמעריכה השפעה לזולת, הסביבה מתחילה לחנך אותו, מההערכה ללימוד הקבלה ועד ביצוע פעולות השפעה. כלומר כאשר אדם נכנס לסביבה הקבלית המתאימה לו, לקבוצה, אחרי ששמע שיעורים, הרצאות קודמות, מקדימות, במקרה נכנס איכשהו, אחרי זה מושכים אותו לתוך הקבוצה, ויש את העבודה שלנו על המתחילים ואת העבודה שלנו על עצמנו.

העבודה של האדם על עצמו מורכבת משני כיוונים. הכיוון הראשון הוא הערכה ואישור על זה שהוא לומד קבלה. אנחנו לומדים קבלה, מהמכתבים, מהמאמרים שאנחנו לומדים. והכיוון השני הוא ביצוע פעולות השפעה. אלו שני מעשים, הפעולות העיקריות שלנו. כל אחד מהם מתפצל לעוד הרבה כיוונים. השיעורים, את זה אנחנו לומדים, את זה אנחנו מלמדים. השיעורים זה גם מה שאנחנו לומדים בעצמנו או בקבוצה קטנה או אם מורה, לא משנה באילו מערכות, באיזו צורה.

בתוך השיעורים נכללים גם לימוד וגם הפצה של קבלה. ומעשה השפעה זה גם הפצה, גם לימוד וגם עבודה בקבוצה, בכוונה לקבל שכר בעולם הזה או הבא. כמובן שכל הפעולות שלנו, המעשים שלנו וכל היחסים שיהיו בקבוצה שלנו עם עצמנו, עם הלימוד, עם הקבוצה, הם מלכתחילה למען עצמנו. מכיוון שבהתחלה אי אפשר באופן אחר ללמד את האדם את המעשים האלה.

כלומר האדם צריך לדעת שמזה שהוא מלמד, לומד, משפיע בקבוצה, על ידי זה הוא עושה לעצמו טוב, בסופו של דבר הוא יקבל. הוא יקבל תענוג, הוא יקבל כבוד, הוא יקבל את העולם הזה, הוא יקבל את העולם הבא. אנחנו צריכים לדרבן באנשים שמגיעים אלינו רצון אגואיסטי להתמלא בתוצאות העבודה הקבלית שלהם.

מצב כזה נקרא "לא לשמה", למעני. זה מצב אגואיסטי. המצב הזה של ניצול האגואיזם המקסימאלי הוא הרבה יותר רע מאשר מצב של אדם מהרחוב שחי ובכלל לא מודע ולא מכיר בשביל מה ולמה הוא חי. אבל אחרת האדם לא מגיע לקבלה, הוא מגיע מכיוון שרע לו וכאן הוא מקווה שיהיה לו טוב, והוא מוכן בשביל זה לכל מעשה. כלומר בדרך שקרית. האמת היא שמכניסים את האדם לקבלה בכזאת דרך, משכנעים אותו מלמעלה באופן מבולבל כזה בכוונה, שכאילו האגואיזם שלו יקבל כאן את המילוי שלו.

בעולם הזה כבר אי אפשר ליהנות משום דבר, לא מכסף, לא מעוד תענוגים כלשהם, בסופו של דבר אי אפשר ליהנות וכל זה נעלם, הוא לא מקבל תענוג, אין מה לעשות. כשמופיעה שאלה על טעם החיים, אז אין טעם בחיים. איך שלא תסובב, הכול זה בשביל לשכוח את עצמך. משמעות של איכשהו להתקיים ולסיים את החיים שלו, אין בחיים.

בקבלה בטח יש. אני אבוא, יהיה לי העולם הזה, העולם הבא, אני אהיה מעל כל האנשים, מעל כל האנושות, אני אשיג, אשיג, אשיג, אקבל, אקבל, אקבל. כלומר בסופו של דבר הצעדים הראשונים של האדם הם בלא לשמה, כלומר למען עצמו, שכר אגואיסטי למען עצמו, וכך צריך למשוך אותו.

בתהליך לימוד הקבלה וביצוע מעשים של השפעה, תוך כדי זה האדם מושך על עצמו אור מקיף, ובהדרגה הוא מתחיל לגדול רוחנית. ואז נפתח לו, מתגלה לו איך מפעולות של השפעה עם כוונה לעצמו, הוא לאט לאט מבין שרצוי להגיע לפעולות השפעה, כלומר להפצה, ליחסים עם החברים, בכוונה למען הבורא. ההרגשה הזאת, המטרה הזאת, ההשתוקקות הזאת נוצרת בנו, וההיווצרות לא תלויה בנו. בזה היא הסגולה של לימוד הקבלה.

אני מתחיל ללמוד אותה, רוצה לכבוש את כל העולם הזה בעזרת הקבלה, לדעת את העתיד שלי, את ההווה שלי, מה יהיה הגורל שלי, אני רוצה לשלוט בכל העולם, לדעת מי הייתי, מה אהיה בגלגול הזה, בגלגול הבא. אני רוצה את כל זה לדעת, להתעלות מעל הכול. בסופו של דבר יוצא, שבמקום למלא את כל הרצונות הטובים האגואיסטיים, החזקים האלה, אני מושך לעצמי אור מקיף בלי לדעת את זה בעצמי, והופך את עצמי לאט לאט לאלטרואיסט.

אני מתחיל להבין שלחשוב כל הזמן על לתפוס לעצמי, זה לא ייתן שום דבר. אני מתחיל להרגיש שהאמת היא ששחרור מההגבלות האלה, מההגבלה, מהשפלות הזאת, ויציאה לקיום משוחרר וחופשי, זה רק כאשר אני מפסיק לחשוב על עצמי. פשוט מתנתק מהאני שלי, כאילו שאין לי שום בעיות. בכלל אין לי שום דבר משלי, אין, שכחתי וזהו.

את ההרגשה הזאת אנחנו מנסים עכשיו ליצור בנו באופן מלאכותי, אבל היא באה אלינו בהדרגה על ידי האור המקיף. האור המקיף נותן לנו את ההרגשה הזאת כי הוא מגיע מתכונת הבינה. וכאן, גם אם אנחנו רוצים את זה או לא רוצים את זה, מגיעה אלינו ונוצרת בנו התכונה הזאת. התיקון באדם, סילוק אהבה עצמית שבו, יש בסגולה של לימוד הקבלה ובביצוע פעולות השפעה למען הבורא. וככל שמתגדלים בו פעולות ורצונות למען ההשפעה, אז כל דבר קטן שהוא מקבל הוא גם בכוונה להשפיע.

מה רוצה להגיד בעל סולם? שמתרחשת בנו כזו טרנספורמציה של הכוונה שלנו, עד כדי כך שאנחנו מתחילים באמת לרצות לא לתוכנו אלא מעצמנו, וזה קורה באופן טבעי בלי שום כפייה ואונס על עצמנו. לאחר מכן האדם נכנס לכזה מצב, שבו הוא מפסיק לאט לאט לחשוב על עצמו, הוא מתחיל לחיות מחוץ לעצמו, וההרגשה הזאת של החיים מחוץ לעצמו היא מורגשת כנצחיות, שלמות או חירות.

במידה שהאדם מעתיק את עצמו מבפנים החוצה, כלומר מהמלכות לט' ראשונות, במידה הזאת הוא מידבק בבורא שם למעלה עם האור. בזמן הזה, במצב הזה, הוא יוצא מהמלכות שלו, ובמידה הזאת הוא גם מרגיש את עצמו בעולם העליון, למעלה יותר מהמלכות, בעולם הרוחני, מכיוון ששם ט' ספירות ראשונות הן תכונות הבורא, ההשפעה, הרוחניות מה שנקרא.

ואז באופן טבעי ההרגשה של עצמי כבלתי מוגבל לחלוטין, לא נמצא בשום הגבלה, לא מנסה כל הזמן להיזכר מה הייתי ומה בשבילי, אלא קיום מחוץ לעצמי, זה החופש האמיתי, זו הנצחיות האמיתית והשלמות האמיתית. לזה מגיעים בהדרגה רק בהשפעת אור מקיף. אין שום דבר אחר בעולם שלנו תחת המחסום שיכול ליצור בנו מהטבע שלנו את הטבע הרוחני, אלא רק השפעת האור המקיף. למרות שיש שתי פעולות השפעה שעוזרות לאדם למשוך על עצמו אור מקיף.

מדוע פעולות השפעה מושכות אור מקיף? אנחנו באופן מלאכותי משחקים פה בפעולות השפעה, נותנים, מפיצים, מספרים שאוהבים את החברים. האמת היא שאנחנו אגואיסטים, אבל אנחנו מבינים שאנחנו זקוקים לזה בשביל להתקדם רוחנית. נשקר אחד לשני שאנחנו אוהבים אחד את השני, וגם לא נסתיר את זה שאנחנו משקרים. אבל אם בדרך הזאת אנחנו נכוון את עצמנו, אז על ידי זה אנחנו מושכים על עצמנו אור מקיף. אור מקיף לא מתחשבן עם הכוונה שלנו. אם הכוונה שלנו כבר עכשיו הייתה מכוונת לאחרים ולא לעצמי, אז הוא היה כבר נכנס פנימה, הוא היה הופך לאור פנימי. ומכיוון שהכוונות שלנו אגואיסטיות, אז האור הזה מאיר לנו מרחוק כמקיף אותנו, והוא משנה בנו בהדרגה את הכוונות שלנו. ברגע שהכוונות שלי הופכות בין רגע מ-לעצמי למען אחרים, אז מיד בכוונות האלה אנחנו מרגישים את אותו האור שהיה מקיף כאור פנימי. והכוונות האלה שמכוונות על הזולת, להשפעה לזולת, הן נהיות ט' הספירות הראשונות שלנו.

האני שלנו שממנו אנחנו קופצים הוא המלכות שלנו, הספירה העשירית, ואנחנו לא יכולים להשתמש בה ולא יכולים לתקן אותה עד גמר תיקון. והאני הזה שלנו, המלכות, בהדרגה כל הזמן גדלה. ההפרעות מתחילות להגיע אלינו, שוב מושכות אותי אחורה, ואני במאמץ, בהפצה, בלימוד, בקבוצה, מושך לעצמי אור מקיף נוסף, ושוב הוא מעלה אותי, עושה בי כוונה נוספת נכונה לא על מנת לקבל אגואיזם נוסף, אלא על מנת להשפיע, ואז אני מקבל אור פנימי נוסף וכך הלאה.

שוב מקבל בתוכו רצון אגואיסטי נוסף, ושוב אני צריך ביגיעה בקבוצה, בלימוד, בהפצה למשוך על עצמי אור מקיף, ושוב הוא הופך את הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית, מהאגואיסטית לאלטרואיסטית שמתווספת לט' ספירות הראשונות, שהופכות להיות חזקות יותר, גדולות יותר, ואז גם האור פנימי יגדל. לפי חוק נפש, רוח, נשמה, יחידה. וכך אני גדל.

וכל הזמן כשמתווסף לי אגואיזם אני בונה מעליו את ט' הספירות היותר חזקות שלי, עד כדי כך שכל האגואיזם שהיה צריך להתגלות בי, מתגלה בי. אני בניתי עליו את כל ט' הספירות שלי, זה מצב שנקרא גמר תיקון, הסוף של התיקון. ואחרי זה קורה תיקון נוסף, כאשר האגואיזם הזה שלי פשוט לחץ, וכשלחצי עליו וממנו הייתי פונה החוצה, רק בחוץ, בט' ספירות הראשונות הייתי חי וקיים בצורה רוחנית, פתאום האגואיזם הזה האחר, ואני לא מכיר את המצב הזה, אני באמת מספר לכם שאני לא מכיר אותו כי עוד לא הגעתי, המצב הוא כזה כאשר האגואיזם הזה גם מקבל כוונה אלטרואיסטית.

אי אפשר להסביר איך זה קורה, מכיוון שזו התכונה הבסיסית שלי. אם פתאום מה שלא היה במלכות ד'עולם אין סוף שהרגישה בושה, שלא הבינה בכלל איך היא יכולה להיות דומה לבורא, שעשתה הכול בשביל להידמות לו ובסופו של דבר הבינה שהיא לא יכולה, ואחרי שעשתה את כל העבודה ונהייתה באופן מקסימלי דומה לבורא, ורק את עצמה לא יכולה לשנות, אז היא משתנה בעצמה. לא ברור איך זה קורה, אבל זה קורה.

ואז כל עשר הספירות מתמלאות בכוונה על מנת להשפיע, דומות לחלוטין, ומתמלאות בנרנח"י השלם. כלומר כל הפעולות, ולא משנה איזה, החל מהרגע הזה והלאה הן קורות רק על ידי השפעה של האור המקיף עלינו. לכן אנחנו לא צריכים לחשוב על שום דבר בעולם שלנו, בשום פעולה ומחשבה שלנו, חוץ מדבר אחד, איך למשוך על עצמנו אור מקיף חזק יותר.

או שאפשר להגיד את זה גם אחרת, איך אפשר כמה שיותר להידמות לאור המקיף הזה. במידת ההידמות וההשתוות הוא מאיר לנו יותר. אז בשביל זה אנחנו צריכים לדעת את המצב שלו, לדעת מה הוא.

וכאן אומר לנו בעל הסולם, יש שני סוגים של פעולות השפעה, בין האדם למקום ובין אדם לזולת. אבל יש להם מטרה אחת, להביא את האדם למטרה הסופית, לדבקות בבורא. לאדם, ביצוע פעולות השפעה לבורא או לזולת זה היינו הך, אותו דבר.

מדוע? מכיוון שאדם לא מרגיש שום הבדל בפעולות שלו, אם הוא עובד מתוך אהבה לזולת, או שהוא עובד מתוך אהבה לבורא, הרי בשני המקרים הוא לא מוציא לעצמו שום תועלת. כלומר כל מה שנמצא מחוץ לגוף שלי מורגש על ידי כלא קיים.

אם אני צריך לצאת מעצמי ואני לא אקבל מזה שום דבר בחזרה, אז לא משנה לי לאן זה יגיע, זה פשוט נעלם בשבילי. לכן הבורא, או הזולת בשבילי, או כל האנושות, או נגיד חלק ממנה, אם אין לי משם שום תועלת, אז הם בשבילי זהים לחלוטין.

ואם אני יכול לעבוד עם כל הכוונות שלי להשפעה כלפי האנושות, כלפי הזולת, כלפי הקבוצה, אז באופן זה, לחלוטין, יהיה לי את אותו היחס לבורא והוא לא ישתנה. אני לא אצטרך לשנות את עצמי. הנה, בקבוצה אני מתייחס לחברים באהבה, ונראה איך את היחס לבורא אני לא צריך לשנות בכלל. זה בדיוק אותו דבר, מכיוון שבאותה קבוצה, עם כל מערכות היחסים שלי בה, אני אפגוש את הבורא. מכיוון שרק בה הוא מתגלה, בכלי המשותף הזה שיצרתי, שהוא יצר בנשמה הזאת הכללית. והקבוצה הזאת היא עבורי מודל של הכלי הזה, כנציגות של הכלי הזה.

נגיד ויש שש מאות אלף נשמות, אז שש מאות אלף הנשמות האלה נמצאות מולי בצורה של עשרים או שלושים חברים שלי, והם כוללים את כל הנשמות האלה. ככה זה סודר לי מלמעלה על ידי הבורא, ולכל אחד מאיתנו. ואל תחשבו "יש לנו קבוצה קטנה, או גדולה", אמנם לכם יש קבוצה גדולה ולנו אפילו אין מספיק נשמות בשביל לעבור ולעשות את העבודה על הפעולות של אהבת הזולת. פשוט בקבוצה גדולה זה קל יותר, ואנחנו מתרשמים יותר איך הקבוצה עובדת. אבל זאת רק התרשמות חיצונית.

זה עוזר לנו בדרגה הבהמית שלנו, ולגבי הדרגה הרוחנית אז אם יש באיזו קבוצה קטנה באוסטרליה עשרה חברים, או אם במקום אחר יהיו אפילו פחות, שלושה או ארבעה, אז זה לא חשוב אם לא מופיעים לכם יותר אנשים, כי אתם יכולים בקבוצה שלכם, אפילו בתוכה, לעבוד על הכוונה הזאת ולמשוך על עצמכם מספיק אור מקיף.

אז לגבי האדם ביצוע פעולות השפעה לבורא או לזולת זה אותו דבר, מכיוון שהוא לא מרגיש שום תועלת לעצמו אם הוא נותן החוצה ממנו. כי החוק הטבעי של כל נברא הוא שכל מה שנמצא מחוץ לגוף שלו נחשב על ידיו כלא קיים. וכל תנועה שאדם מבצע מתוך אהבת הזולת הוא מבצע למען איזשהו שכר שמצפה לו. לכן פעולות כאלה בשום אופן לא יכולות להיקרא כאהבה לזולת, אלא דומות יותר לפעולה בשכר.

זה כמו אצלי בקבוצה. אני אוהב אותם? מה יש לאהוב אותם? אני צריך פשוט להשיג את הרוחניות, אז אני צריך לעשות משהו בחיים שלי כדי להשיג אותה, לכן יש את הקבוצה הזאת. טוב, מה לעשות, אז אני אכופף את הראש, אני אשתדל לכאורה להראות כאילו אני אוהב אותם. אעשה איזשהן פעולות מלאכותיות. אומרים שצריך אז אני אעשה. אבל כמובן המטרה ברורה לחלוטין, להרוויח. לא חשוב מה, 'עולם עליון', 'היכולת לשלוט בגורל', 'להיפטר מהדיכאונות שלי', 'ממצבים לא טובים', לא משנה מה. האדם אפילו לא יכול ממש לבטא באופן מדויק מה הוא באמת מחפש.

אבל לבצע פעולה כלשהי באהבת הזולת בלי שום תקווה לקבל שכר זה בלתי אפשרי לחלוטין מכוח הטבע שלנו. ומכיוון שאהבת הזולת נמצאת מחוץ לטבע שלנו, אז כל הטוב לזולת לא בא מאהבה אליהם אלא רק מאהבה אל עצמי.

זה ברור לכולם, או שיש שאלות על זה? אני חושב שכבר הבנו כולנו שזה כך.

אות י"ד. האדם לא מרגיש הבדל בביצוע פעולות השפעה בין אם הן למען הבורא או למען הזולת, בשני המקרים זה מורגש על ידו כריק, כחסר תועלת. רק על ידי הפצה, לימוד בקבוצה וכוונה על מנת להשפיע, כלומר להידבק בבורא ולהתחבר איתו כעם מטרה סופית, זה גורם ומעלה אותו בהדרגה מעל הטבע האנושי שלו והוא רוכש טבע שני, עליון, אהבה לזולת, יציאה מעצמו, ובאמת משיג את המטרה הסופית, דבקות בבורא.

היחסים בין אדם לחברו יכולים להביא את האדם באופן מדויק יותר לבורא. כלומר אם נוצרת לי מחשבה בראש איך אני מתייחס לבורא, איך אני רוצה להשפיע לו, לאהוב אותו, להתקרב אליו, ואני רוצה לראות, להבין, להרגיש אותו, אז תרגמו את זה כלפי הקבוצה שלכם. תפנו את אותן המילים, אותן המחשבות, אותן הרגשות כלפי הקבוצה שלכם, ותראו עד כמה אתם משקרים. תראו שאתם לא רוצים שום בורא, אתם פשוט רוצים בעצמכם באופן אגואיסטי להתמלא במשהו. לכן הבורא נסתר והקבוצה מתגלה על מנת שנוכל לבדוק את עצמנו ולהיווכח שאנחנו לא רוצים שום בורא אלא רק מילוי עצמי. אם היינו רוצים את הבורא, אז היחס לבורא והיחס לקבוצה היו אצלנו זהים לחלוטין.

לכן נאמר שאם אתה רוצה באמת לתקן את עצמך, אז בוא תראה איך אתה באמת מתייחס לקבוצה, למה שנמצא מחוץ לך. רק אם אתה מתייחס לקבוצה כאל משהו שמחוץ לך, אז כאן היחסים שלך מוכשרים יותר להביא אותך למדרגה הסופית, מכיוון שהם לא קבועים, מכיוון שהם מזכירים לך שצריך לעשות כך. וכלפי הבורא אף אחד לא יזכיר לך חוץ מהבורא עצמו על עצמו, ואת זה הוא לא יעשה. או שהוא יעשה את זה לעתים רחוקות, אבל זה כבר לא נחשב להתקרבות לבורא בדרך הטובה, אלא בדרך ייסורים אם הוא מזכיר בעצמו. גם המטרה שלהם קרובה יותר, ואתה יכול לעבוד על כל המעשים האלה כלפי החברים בצורה ברורה לעצמך, ולהיווכח בכך שאתה אגואיסט ועד כמה אתה לא רוצה את זה, וגם לנסות להשתדל לעשות משהו דומה לכך.

המעשים האלה הם בשליטה ותחת ביקורת כלפי החברה, הקבוצה, ואם האדם באמת רוצה לכוון את עצמו לקשר עם הבורא, אז היחס שלו אל הבורא צריך להיות קבוע, מכיוון שהוא צריך להיות דומה לבורא והבורא נמצא במנוחה מוחלטת. היחס הזה, אין בו הרגשה של דורש ביצוע הפעולות האלה, הבורא לא מתגלה כדורש ממך מעשים מסוימים, והקבוצה כן יכולה לדרוש ממך ביצוע פעולות השפעה כלשהן, והאדם גם מתרגל מהר, זה בטבע שלנו. ואז הפעולות, אם הוא מתרגל אליהן, גם אם הפעולה חזקה מאוד, דורשת יגיעה רבה, ברגע שיש הרגל, הפעולות האלה לא מביאות שום תועלת, זה לא נחשב ליגיעה מכיוון שהרגל מכריח את האדם לבצע אותן הפעולות.

לכן יחס האדם לבורא יכול להתממש באמת אם הוא יתממש כלפי הקבוצה באופן שלם. רק אחרי שהאדם בפעולות מתחלפות, מצליח לא מצליח, ביחסי גומלין ישר אליהם וחזרה, תחת ביקורת, אם הוא מתאים את עצמו בהדרגה ורואה עד כמה הוא כן ועד כמה הוא לא נמצא באגואיזם שלו, מושך על עצמו אור מקיף, מתחיל להתייחס לקבוצה באופן יותר אלטרואיסטי כל פעם, אז מתחיל להרגיש בושה, מתחיל לבקר את עצמו, מתחיל להסתכל על החברים ומתחיל להתבייש בזה שהוא אגואיסט. זו הרגשה מאוד מעניינת. לא חשוב באיזו דרגה הם נמצאים, הוא מסתכל עליהם ומרגיש שהוא רוצה לנצל אותם לתועלתו, וזו כבר התחלה של יחס נכון לקבוצה.

אחרי שהוא עושה את זה, אם הוא מגיע ליחס קבוע ונכון שלו לקבוצה, אם הוא לא קשור, לא תלוי ביחס של הקבוצה אליו, באופן קבוע הוא מתייחס אליה באהבה, כלומר יצא מחוץ לאגואיזם שלו אל תוך הקבוצה ונמצא בה, זרק את עצמו לתוכה, אז באותו רגע שבו הוא יכול לעשות את הקפיצה הזו מעצמו לתוך הקבוצה, שם הוא מרגיש את הבורא. הוא ממש נופל לידיו של הבורא.

ט"ו. עכשיו אפשר להבין את התשובה של הלל שרצה להגיע לדבקות בבורא. מהות הקבלה היא הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ושאר 620 הרצונות בתיקון האדם הם הכנה לביצוע התיקון העיקרי "ואהבת לרעך כמוך". כל הרצונות שלנו הם סך הכול 613, ו-612 הרצונות הם פרטיים, רצונות אגואיסטיים שאנחנו עובדים איתם בקבוצה, על הקבוצה. ו-613 זה הכללי, הכולל.

כשאדם מתקן בהדרגה ראשון אחרי השני את ה 612 הרצונות שלו בכוונה למען הקבוצה, הוא משיג את הכוונה הזאת הכללית, אז נקרא שהוא נופל בידיה של הקבוצה או בידיו של הבורא שנמצא שם. ולכן הרצון ה-613 הזה בצורה כזאת מוגדר כ"ואהבת לרעך כמוך". כלומר במידה שהאדם כל הזמן דאג לעצמו, היה מכוון באופן אינטרוברטי לעצמו, אז עכשיו מכוון אקסטרוברט, כלומר הכול החוצה. כלומר, להרגשת הבריאה, העולם, לכל מה שנמצא מחוצה לי, ומחוצה לי לא נמצאת באמת הקבוצה, ולא האנושות, אלא הבורא.

כלומר בתיקון 612 הרצונות שלנו, אנחנו רוכשים כלי משותף. חיברנו את עצמנו עם כל הנשמות, ומה שמורגש בהן, זה מילוי על ידי האור העליון, הנרנח"י השלם, נרנח"י דנרננח"י. כלומר, ביצוע של "ואהבת לרעך כמוך" זו המטרה הסופית, בהישגה האדם משיג את הדבקות בבורא. ו-612 התיקונים של אהבת הזולת זה אהבה לבורא. כלומר, אם התיקון של הכלים והסיבה לכך שהמטרה הסופית לא מוגדרת כ"ואהבת את אלוקיך בכל לבבך", אז מדוע נאמר "ואהבת לרעך"? הרי המטרה שלנו לאהוב את הבורא, לצאת לדרגה שלו של שלמות ונצחיות ולא למדרגה ודרגה של הזולת. אז למה במקרה הזה אנחנו צריכים להשיג רק את התכונה הזאת? אולי אחרי זה יש עוד איזו מדרגה של "ואהבת את אלוקיך בכל לבבך".

הסיבה לכך שהסיבה הסופית לא מוגדת כ"ואהבת את אלוקיך", מכיוון שלאדם שנמצא עדיין ברצונות אגואיסטים אין הבדל בין אהבה לזולת לבין אהבה לבורא. מכיוון שכל דבר הנמצא מחוצה לו הוא לא ממשי לאדם, לא קיים.

מכיוון שזה שהשתוקק לדביקות עם הבורא שאל את הלל, את החכם, על המהות של כל התיקון בשביל לקבוע את המטרה הסופית, כנאמר "למד אותי את כל התורה בעודי עומד על רגל אחת", הוא הגדיר לו את אהבת הזולת כמטרה הקרובה ביותר, המושגת ביותר, מכיוון שבדרך הזאת האדם בטוח מטעויות. הוא יכול כל הזמן לבדוק את עצמו, אם באמת הוא נמצא בדרך למטרה.

הקפיצה הזאת לתוך הקבוצה כשהוא נופל לתוכה זה מתחיל מלעבור את המחסום. ואחרי זה הלאה האדם מתקן את האגואיזם שמוסיפים לו לתוך המלכות ומגדל את תשע הספירות עליו. בשיעור שעבר ציירתי את זה שאנחנו עוברים כנקודה, מחסום, עוברים בהשתוקקות הראשונה, נזרקים לידיו של הבורא או החברים. ותשע הספירות כמובן מתחילות מהנקודה כעובר, ואז מתגלות כגלגלתא עיניים ועוד אח"פ, וככה הלאה.

וברגע שאנחנו על האגואיזם הארצי שלנו, אנחנו יכולים לעשות עליו כוונה למען הבורא או למען הקבוצה, לא משנה, אז אנחנו מיד עוברים את המחסום הזה. ואז לאגואיזם הארצי הזה כבר מתחילות להתווסף מצד שמאל קליפות?

האגואיזם הרוחני שלנו, כל שלושת העולמות, שעומדים בקליפה, "עשייה", "יצירה", "בריאה", כבר מוסיפים לנו כאן אגואיזם כלפי המדרגות הרוחניות. וכשאנחנו מגדילים את הכוונה למען הבורא, כל הזמן מתעלים ומתעלים בהדרגה במידה שמוסיפים לנו את קו שמאל. מאיפה אנחנו עולים? מזה שאנחנו לוקחים מצד ימין, מהפלוס, כוחות. בזה מסתכמת כל השיטה שלנו, כל התיקון שלנו.

יש לך עוד עולמות של קליפות, "עולמות", כלומר אגואיזם נוסף, האגואיזם ההוא כבר נמצא כנגד הבורא. עכשיו אתה נלחם בתכונות הבהמיות שלך, כסף, סקס, כבוד, שליטה, או מושכלות וכולי. ואחרי זה יהיו כבר בעיות אחרות, מספיק יש והודות להן אתה גדל.

את החלפת המצבים האור מזרז ולא אנחנו. החלפת המצבים תלויה באינטנסיביות של האור העליון. אנחנו כאן מסובבים את הגנום הרוחני שלנו. הוא מתגלה, או שהוא הולך לפי לוח השנה הארצי, כלומר עם התפתחות המאורעות האיטי הכללי, או שאנחנו מזרזים אותו, ומזרזים אותו רק על ידי אור מקיף. ככל שיהיה יותר אור מקיף משאר האנשים, כך נתפתח יותר מהר. אבל האור המקיף הזה כבר תלוי בכמה הקבוצה שלי יחד איתי עובדת ביחד ומושכת על עצמה את האור המקיף הזה.

אני תמיד אמרתי שקבוצה צריכה לעסוק בלהעמיד את גדלות הבורא כמטרה החשובה ביותר שלה, כהרגשה החשובה ביותר. כדבר היחידי שאנחנו צריכים לדבר עליו ולהגביה. מכיוון שגדלות המטרה, גדלותו, אחדות ההנהגה, וזה שהכול נקבע רק על ידו בעולם, זה הדבר היחיד שאני צריך לראות ולהרגיש. וזה באמת מה שאדם רואה כאשר הוא מתעלה לרמת המחסום. אז הוא מיד מתחיל לראות איך בכל העולם שלנו שולטים רק כוח אחד, רק מחשבה אחת, וכולנו נעים בה. ובמידה שהכוח משתנה כולם מבצעים את התפקיד שלהם.

איך לומר? אתה נכנס לדואר. במידה שבה יש לך את הקשר עם הבורא ואתה נמצא במדרגתו, בדרגתו, אתה רואה שכל המחשבות שלך משתוות לבורא, אתה רואה את המשרת הולך ומבצע כל מה שאתה אומר לו. אתה לא אומר לו שום דבר. אבל מכיוון שהמחשבות שלך תואמות לבורא יצאת למדרגה הזאת, אז אתה רואה איך שכל האנשים מבצעים את המחשבות שלך. הם לא שלך, הם של הבורא אבל הרי השתווית איתו. לכן אתה רואה איך שהכול בעולם מתבצע, מתממש, כאילו תחת שליטתך. כאילו. זה נקרא "הנהגת הגורל", אתה לא שולט בשום דבר, פשוט עלית לדרגה שבה התכללת בדרגה ההיא.

עכשיו הבושה. בושה היא אותו מצב שאתה חווה בעל כורך. שאתה מרגיש מהנקודה שלך, מהמלכות, באיזו דרך אתה מתנהג לחברים ברגע שמוסיפים לך את האגואיזם הלא מתוקן שלך. וזה נותן לך תגובה מידית, זה נותן לך הרגשה מידית של מה אתה צריך לתקן. איפה זה נמצא באמת. בושה זה לא סתם בושה, יש בה המון, זה נותן לך את האינפורמציה השלמה איך אתה צריך לפצח את זה, במה אתה צריך להתגלות כמשפיע. הבושה זה הכלי השלילי שעליו אתה צריך לעשות תיקון, בלי ההרגשה הזאת לא היית מבין איך לפצות על המינוס שלך. כלומר זו הרגשה מאוד כוללת באופי, בעומק, נגיד כמו בושה בעולם שלנו, אני יודע, למרות שאנחנו לא יכולים בעולם שלנו כך לפתוח את זה, פה זה מתגלה בכל ה612 התכונות.

תלמיד: היום זה היום השלישי שאנחנו כבר נמצאים כאן, אז מה אנחנו צריכים לעשות הלאה?

אנחנו צריכים על כל הבעיות הנוצרות עכשיו איתנו, בנו, וטוב מאוד שהם נוצרות מעלינו ובנו, אנחנו צריכים להמשיך עליהן את המאמצים שלנו בחיבור לכלי המשותף, כלומר לרצון המשותף, למטרה משותפת, מחשבה משותפת, לכוח משותף.

לא שאנחנו כאילו באופן מלאכותי סתם אוהבים אחד את השני, אנחנו צריכים להבין שבנו בכולנו נמצא הבורא ואנחנו צריכים להרגיש אותו, ונרגיש אותו אם נשתוקק יחד לזה, אז יהיה ישראל, קודשא בריך הוא, ואורייתא חד הם. ההשתוקקות שלנו לבורא וההתגלות שלו בכלי יהיו מורגשים על ידינו באותו זמן. זה מה שאני מנסה לעשות בשיעורים האלה שלי. אני רואה שאנשים מתחילים להיות יותר קשובים לזה, מתחילים להשתדל להיכנס לתוך המצבים האלה, לממש אותם, למשש אותם.

האם הוא באמת נמצא סביבנו, האם באמת יש כאן מחשבה, איזשהו כוח כזה שבאמת מניע את כולנו ועושה את הכול איתנו. והרגשות האלה כבר איכשהו קרובים, זה כבר מתגלה קרוב להרגשות שלנו. מה אנחנו צריכים לעשות? להשתוקק להרגיש את זה. בתוך עצמו האדם חייב להיות מכוון לכל הזמן, זה נקרא "ציפית לישועה", כלומר ההשתוקקות והציפייה להצלה, לישועה.

כתוב בספרים כך, כאשר האדם מסיים את הדרך הארצית שלו כאן, הקרובים שלו והחברים הם קוברים את הגוף שלו, הנשמה עולה לשמיים למעלה ושם שואלים אותו, שאלה אחת ויחידה על כל הדרך הארצית שלו, השאלה נשמעת ככה, "ציפית לישועה?". כלומר האם ציפית לישועה הכוונה מהאגואיזם שלך, ממה יש לך להינצל? האם האדם היה נמצא בתנועה קדימה לכיוון תכונת הבורא, וזה הדבר היחידי שבאמת אליו אנחנו צריכים להשתוקק.

שאלה: חוסר אפשריות להשפיע גורמת לסבל, איך עובדים עם זה?

חוסר אפשרות להשפיע ברוחניות גורמת לסבל, מכיוון שרוחניות זה רצון להשפיע, לתת, אז אי הביצוע של הרצון להשפיע גורמת לסבל. אתם יודעים, זה כמו שבנו אי ביצוע של רצון גורם לסבל. כשהרצון שלי לא מתממש, אני סובל, אבל אני סובל מכיוון שהרצונות לקבל שלי לא מתממשים.

שאלה: ולמה לא מתממש הרצון לתת?

כשלא מתממש הרצון לתת יש לכך שתי סיבות, או שאני לא במצב לבצע בעצמי רצון אמיתי לתת, כך שיהיה לי מה לתת, או שאין לי למי לתת, להשפיע.

שאלה: זה מתממש כלפי הבורא או כלפי הנברא, כשהאדם מתייחס כבר לנבראים מצד הבורא כמעביר של הבורא?

אם האדם כבר מתחיל להרגיש מצד הבורא ייסורים מחוסר יכולת להשפיע, אז הייסורים שהבורא סובל נקרא "צער השכינה". כמובן שהצער הזה הוא ענק, מכיוון שהנרח"י והכלי המשותף שנמצא בבורא הוא ריק לחלוטין, ממש שחור ולא מלא וכך זה מורגש על ידי הבורא, מכיוון שאנחנו נמצאים במצב הזה.

בדוגמה פרימיטיבית זה דומה לילד שהוא לא מבין באיזה מצב קריטי חולני הוא נמצא והאימא שיודעת סובלת. והילד שלא יודע טוב לו והוא אפילו משחק.

אבל זה נושא אחר לגמרי.

שאלה: מה באופן קונקרטי אנחנו צריכים לעשות עכשיו בשביל לקרב ואולי אפילו להשיג התגלות אפילו מינימאלית של הבורא בנו?

אנחנו צריכים בכל הכוחות עד כמה שזה אפשרי להשתדל יחד בתוכנו, בינינו להרגיש אותו. לא לחשוב מה זה השפעה, מכיוון שאנחנו גם ככה לא מבינים את זה, לא לחשוב שאנחנו צריכים לאהוב את הזולת, את כולם, אנחנו גם ככה לא מבינים את זה. לא להשתדל לנסות לעשות איזה מעשים טובים או לחייך, לכל זה עכשיו כבר אין זמן.

נכליל את הרצון שלנו האגואיסטי הכי גדול יחד בינינו להרגיש את הכוח הזה שמחדיר את כל הבריאה, שממלא את כולנו באמת, ננסה פשוט להרגיש את זה. ננסה להקשיב לכוח. נשב בשקט בפנים ונתחיל להקשיב. אפשרי לשמוע את זה לפחות לרגעים קצרים, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה. זה מין אימון פסיכולוגי במידה כלשהי.

זה אפשרי מכיוון שגם בעל הסולם כותב, ואני יודע את זה מניסיון ומפרקטיקה אישית, שברצון האגואיסטי הגדול האדם מסוגל לזמן קצר למשוך את התגלות הבורא. זה יכול להתגלות גם במצבים קריטיים כלשהם, זה יכול להתגלות בעקבות לחץ נוראי, וגם על ידי רצון ענק הבורא יכול להתגלות. אבל מכיוון שהמצב הזה הוא לא נעשה על ידי הכוונה על המסך שלנו, אז הוא יהיה קצר מאוד.

אבל זה יקרה בנו, הוא יתגלה בנו, נוכל איכשהו להרגיש אותו, ואחרי זה נוכל לעבוד עם זה הלאה. זה הכול תלוי עד כמה שאנחנו בכל המעשים שלנו לא משנה מהם, קופצים, שרים, אוכלים, צועקים "לחיים", עושים משהו ולא משנה מה, אם בתוך עצמנו אנחנו נמצאים בנשימה עצורה בחיפוש על ידי התחושה הזאת, אם אני מחפש את זה ביחסים בינינו יחד.

אם ככה אנחנו נתחיל לכוון את עצמנו באופן עדין יותר, דק בפנים, אנחנו נוכל להרגיש את זה. אנחנו כולנו מוכנים לא רע להתחיל להרגיש את הבורא, ואחרי זה הלאה נתחיל כבר לעבוד עם ההתגלויות האחרות.

שאלה: האם יש חשיבות לכמות האנשים המשתוקקים לזה?

כמובן שכמה שיותר. צריך להיות מין כוח מסוים של השתוקקות, והחוזק הזה זה כמות כפול איכות. כמה שהוא כמותי יותר, ככה זה איכותי יותר ביחס. בעל סולם כותב שלכל רצון של אדם הבורא עונה, אבל לא באופן גלוי, כמו הדוגמה של הקיבוצניקים בנגב.

כשהתחילו לבנות את הקיבוצים בנגב, במדבר, אז הרב שלי שאל את אביו בעל הסולם, "מה הם עושים שם הרי אין שם מים, לא גשם, לא כלום?". בעל הסולם ענה לו, "אם יהיו שם אנשים והם יתפללו, יהיה גשם. מה זאת אומרת יתפללו? הם יבקשו את הבורא, יבקשו ממנו"

שאל הרב'ה, "מה להתפלל? הם סוציאליסטים, אין להם אלוהים, הם בונים שם את הקולחוזים שלהם". ואביו ענה, "זה לא משנה, אם האדם רוצה, והוא משתוקק מאוד, והוא חייב את זה כמו החיים, הוא ימשוך על עצמו תשובה של הבורא. אבל לא גלוי, כי הם לא חושבים למי הם פונים ומה הם צריכים. אנחנו כן חושבים ומבינים ורוצים משהו מסוים ממנו, את ההתגלות שלו, לכן את זה אנחנו יכולים להשיג גם ברצון האגואיסטי שלנו".

(סוף השיעור)