מאמר 15 משנת 1986

"תפילת רבים"

("שלבי הסולם" כרך ב' – שמות, פרשת בשלח, עמוד 101)

שיעור בוקר 20.10.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 29.04.2002

"בזה"ק (בשלח דף ג' ובהסולם אות י"א) וזה לשונו, "ותאמר, בתוך עמי אנכי יושבת. שואל, מה אומר. ומשיב, אלא בשעה שהדין תולה על העולם, לא יפרד אדם מן הכלל, בלבדו, כי בשעה שהדין תולה על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אף על פי שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה "בתוך עמי אנכי יושבת" ואיני רוצה להיפרד מהם".

"כי דין ששורה על העולם", פירושו, הרצון דקבלה, שהוא אהבה עצמית, שהנבראים נולדו בטבע זה, כידוע מכוח רצונו להטיב לנבראיו. ומשום זה שהיה רצון להשתוות הצורה, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, נעשה דין, שאסור להשתמש עם הכלי קבלה, רק בזמן שהוא יודע, שיהיה ביכולתו לכוון על הקבלה בעל מנת להשפיע, אז מותר לו להשתמש עם כלי קבלה.

ולפי זה יהיה הפירוש, "בזמן שהדין שורה בעולם", שכל העולם נמצאים שקועים באהבה עצמית, אזי חושך שורה בעולם, כי אין מקום שהאור ימשך למטה להנבראים, מסיבת שינוי הצורה שיש בין האור להנבראים המקבלים האור, כי על שינוי הצורה הזו נעשה הדין, שאין השפע עליון מושפע לנבראים.

ולכן בזמן שהאדם נתעורר, ורוצה שה' יקרב אותו, היינו שיתן לו כלים דהשפעה, שזה נקרא "קירוב". ומבקש שה' יעזור לו. אבל ידוע, כי העזרה שבאה מה' נקראת שפע עליון, המכונה בשם "נשמה", כמו שאומר הזה"ק, שאומר שענין הסיוע שמקבלים מלמעלה, הוא ב"נשמתא קדישא".

ומשום זה, כשאדם בא לבקש מה', שיקרבהו אליו יתברך, והוא נראה לבדו, היינו שהוא מבין, שהקב"ה צריך לקרבו באופן פרטי. ומדוע הוא חושב, שכל הכלל יכול להישאר במצב הנוכחי, ורק עמו הקב"ה צריך להתנהג אחרת. זהו מטעם שהוא מבין, שיש לו מעלות טובות שאינן נמצאות באחרים. ואף על פי שהם אלו אנשים פרטיים, שאינם שייכים להכלל, משום שהם מבינים, שמגיע להם התקרבות לה' יותר מאחרים, וחושבים עצמם לצדיקים, הם נתפסים מתחילה. היינו הדין, שהוא בחינת קבלה עצמית, שורה עליהם יותר משאר הכלל, והם נעשים אז יותר גרועים במידות אהבה עצמית.

וזהו מטעם שהוא חושב, שמגיע לו יותר משאר אנשים. היינו, לשאר אנשים מספיק שיהיה להם מה שיש להם, אבל כשהוא מסתכל על עצמו, מגיע לו יותר משאר אנשים. המחשבה זו היא בחינת קבלה ממש, היינו אהבה עצמית במאה אחוז. נמצא, שבחינת אהבה עצמית מתחילה להתפתח אצלו יותר מאחרים.

ולפי זה יוצא, שהוא עובד כל הזמן באהבה עצמית. מה שאם כן הוא, נראה בעיניו שהוא צדיק, היות שהוא רוצה לעבוד בבחינת משפיע, שהוא אומר לעצמו, שזה מה שהוא מבקש מה' שיקרב אותו, הוא בחינת צדקות, כי מה הוא מבקש, שה' יתן לו כח לקיים תורה ומצות בעמ"נ להשפיע, ואיזה חסרון יכול להיות בזה שהוא רוצה לשמש את המלך.

ובזה יכולים לפרש דברי הזה"ק, שהוא נותן עצה לאלו אנשים שיש להם דרישה פנימית, שלא יכולים להשלים עם המצב שבו הם נמצאים. היות שאין הם רואים שום התקדמות בעבודת ה', והם מאמינים בזה שכתוב (דברים ל', כ') "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך". והם רואים, שחסר להם אהבה ודביקות, ולא מרגישים את החיים שבתורה, והם לא יודעים לשים איזו עצות בנפשם, להגיע לידי הרגשה באברים, במה שאומר לנו הכתוב.

העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה היא יכולים לקבל מאחרים.

זאת אומרת, הוא מבקש מה', שיתן לנו הבנה כזו, שהיא נקראת "כולו לשם שמים", שפירושו, שיהא בטוח בעצמו, שלא מרמה את עצמו, בזה שהוא רוצה להשפיע לה'. שיכול להיות באמת הוא חושב הכל על אהבה עצמית שלו, היינו שהוא ירגיש את הטוב והעונג.

אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל. היינו, שאם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה', מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה', הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה' יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה' יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה', שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב"ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה'.

נמצא, אם יש לו כח לבקש תפלה כזו, אז בטח יהיה לו מבחן אמיתי, אם הוא מסכים לתפלה כזו. אבל אם הוא יודע, שמה שהוא אומר, הוא רק משפה ולחוץ, ומה הוא יכול לעשות, בזמן שהוא רואה, שהגוף לא מסכים לתפלה כזו, שתהיה ממש השפעה נקיה בלי תערובות מבחינת קבלה.

יש רק עצה הידועה, היינו, שיתפלל לה', ויאמין למעלה מהדעת, שה' יכול לעזור לו, ולהכלל כולו. ולא להתפעל מזה, שהוא רואה, שכבר התפלל כמה פעמים, ולא נענה על תפלתו, שזה מביא האדם לידי יאוש, שהגוף צוחק ממנו, ואומר לו, הלא אתה רואה, שאין אתה מסוגל לכלום, וכאילו אין לך שום תקוה, ועכשיו אתה מבקש דבר מה', שיתן לך מילוי על דברים שלא מקובלים על דעת אנשים בעלי צורה.

והגוף טוען אז, אדרבה תגיד לי, על מי מחסידים ואנשי מעשה, שרוצים שה' יתן להם דבר, שאין הדעת סובלתן. ועוד, הלא אתה רואה, אפילו על דברים יותר קטנים מהדרישה שאתה דורש עכשיו, שה' יעזור לך, עוד לא נושעת, אף על פי שבקשת מה' שיושיעך. ועכשיו אתה אומר, שאתה רוצה לבקש מהקב"ה, שימלא דרישותיך על דבר גדול, שזה נקרא דבר חשוב מאוד, היות שאין כל כך הרבה תפלות בעולם, שיבקשו שה' יתן להם כח לעשות מעשים עבור הכלל, היינו שהכלל כולו יזכה לטוב ועונג על ידי שאתה תתייגע, שזה נקרא השפעה טהורה ונקיה משום סיג של אהבה עצמית.

ואתה חושב שעל דברים קטנים לא נתקבל תפלתך, מה שאין כן על דברים גדולים וחשובים, שזה בטח יקר מציאות. למשל, אם נגיד שכדאי לבוא לאיש פלוני, שיש לו בבית כלים שהם יקר מציאות, שצריכים לעבור על כל העולם, עד שיכולים למצוא כלים כאלו, שהם נמצאים רק אצל יחידי סגולה בעולם. בא אדם אחד, שהוא ממעמד הבינוני ובקושי יש לו כלים המקובלים בבית, ופתאום עלה במחשבתו, שהוא צריך להשתדל גם כן להשיג אותם כלים, שנמצאים אצל יחידי סגולה. ובטח בזמן שמי שהוא שומע, יצחק עליו.

וכמו כן אצלנו, בזמן שהאדם אינו עשיר בדעת, אלא עומד למטה מבינוני, והוא רוצה לבקש מהקב"ה, שיתן לו כלים הנמצאים אצל יחידי סגולה בעולם, כאן הגוף בעצמו צוחק ממנו, ואומר לו, טיפש כמוך, איך עלה ברצונך לבקש מה' דבר שלא נמצא אפילו בין עשירים בדעת. אם כן איך אני יכול לתת לך כוחות עבודה על שטויות כאלו.

וכאן מתחילה העבודה האמיתית, היות שעבודת האדם בעוה"ז היא לצאת מרשות היצה"ר, שהוא נקרא מקבל בעמ"נ לקבל. ועתה, אם הוא רוצה שה' יעזור לו ללכת בדרך של השפעה נקיה וטהורה בלי שום עירוב דקבלה עצמית.

נמצא, שעבודה זו היא נגד הרע ממש, היות שהוא לא רוצה לעזוב שום רכוש אצלו, אלא הוא משתוקק עכשיו, לאו דוקא במה שיעבוד מכאן ולהבא לא יהיה בשביל הרצון לקבל, אלא הוא מבקש מה', שאפילו מה שעבד למפרע בשבילו, ונרשם לרשות של רצון לקבל, הוא רוצה שיעבור הכל מרשותו, לרשות של הקב"ה.

היוצא מזה, שעכשיו הוא מתפלל לה', שיתן לו כח לעשות תשובה. היינו, שהקב"ה יתן לו כח להשיב כל המעשים לשם הרצון לקבל, שיחזור הכל לרשותו של הקב"ה, הן על העבר והן על להבא, כמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב'), שתשובה צריכה להיות גם על העבר. וזה לשונו, "ומה היא התשובה. הוא, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יעזוב רשע דרכו", וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כי אחרי שובו נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

ובזה נבין מה חשיבותה של תפלת רבים, כמו שכתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", שהזה"ק אומר "ועל כן אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד". והפירוש הוא, שאם האדם מבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום", אז האדם צריך להתפלל עבור הכלל כולו, כי אז ניכר שכוונתו היא, שהקב"ה יתן לו כלים דהשפעה טהורה, כנ"ל, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. כידוע, "משמיא פלגא לא יהבין", שפירושו, שמשמים שנותנים שפע למטה הוא בשביל הכלל כולו.

אי משום זה, האדם צריך לבקש עבור הכלל כולו, משום שכל שפע הבא מלמעלה בא תמיד עבור העם כולו. וזה שאומר "כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו". אם כן יש בזה שתי משמעויות, כי מטעם שתהיה השפעה טהורה כנ"ל, היה מספיק, שהיה מתפלל רק עבור אדם אחד חוץ ממנו. אבל יש כאן עוד ענין, שהאדם צריך לבקש על דבר שלם, מפני שזהו הכלל אצל רוחניות, שבא תמיד דבר שלם, וכל ההבחנות הן רק אצל המקבלים, כידוע. אי משום זה הוא צריך לבקש עבור הכלל כולו, כנ"ל.

והיות שהשפע בא להכלל כולו, והיות שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין לו מקום חסרון, שהמילוי, תהיה לו יכולת לכנס. ומשום זה הוא נענה על תפילה זו, שהיה מבקש עבור הרבים. זה הוא כענין שאמרו חז"ל (ב"ק צ"ב) "כל המבקש רחמים על חבירו, הוא נענה תחילה, כי הוא צריך לאותו דבר", שפירושו כנ"ל, כי הגם שהשפע בא להכלל, אבל חסר כלים להכלל.

זאת אומרת, משמים, השפע שבא זהו מספיק בשביל העם כולו. אבל כשאין כלים, היינו חסרונות, שיכלו למלאות החסרונות, לכן אין הכלל משיג את השפע הבא מלמעלה. אלא הוא, שיש לו חסרונות, לכן הוא נענה תחילה."

זהו דבר מיוחד מאוד, שיש מושג שנקרא "תפילת רבים". איך יכול להיות? אנו אומרים שכל נשמה ונשמה היא רצון בפני עצמו שמתפתח בדרכים משלו. ודאי שיכול להיות בקשר עם רצונות אחרים, עם נשמות אחרות, אבל בכל זאת הוא בפני עצמו ולכל אחד יש הקשר שלו עם הכוח העליון, עם הבורא, "לא לשמה" אחר-כך "לשמה" משלו, אלו דרכי ההתפתחות.

נשמה יורדת ממקום מיוחד שבו היא נמצאת כשורש, כנקודה, דבוקה בבורא. היא יורדת לעולם הזה, זאת אומרת, מקבלת תוספת של רצונות הגוף, של בהמיות. ואם האדם עובד נגד הבהמיות, שהיא לא תהיה מחיצה בינו לבין הבורא, אז הוא כאילו חוזר שוב לאותו מצב כמו שהיו דבוקים קודם, גם כשחוזר לדבקות למרות התנגדות הגוף, אז הוא רוכש כנגד זה כוח לפי כמה שהגוף מתנגד, עוצמת הדבקות, עוצמת הקרבה, ההכרה שביניהם.

וכל זה הוא כל-כך אישי לכל אחד ואחד וכאן אומרים "תפילת רבים". שכביכול יש לאדם אפשרות להרגיש את האחר, לקחת ממנו חסרונות, להצטער בצער של האחר, להתפלל עבור הצער הזה, איך זה יכול להיות? אולי יש תועלת מזה, אבל איך זה אפשרי? זה אפשרי דווקא בגלל שאדם מבטל את תוספת הגוף, המושג הרוחני "גוף", לאו דווקא הגוף הבהמי שלנו.

תוספת הגוף שהבורא מפיל עליו כלבוש על נקודת הנשמה, אז התוספת הזאת של הגוף, אם אדם רוצה לנטרל אותה ואפילו להעמיד אותה לרשות הנשמה, זאת אומרת, שעל כל העביות של הגוף, לא רק יעשה עליו צמצום, אלא גם ישתמש בו בלקבל על-מנת להשפיע, אז יוצא שאדם בדרכו להשתמש בגוף הזה, בכל התכונות שלו, חייב להיות קשור לכל הנשמות.

דווקא הגוף מאפשר לנשמה להתקשר לכל יתר הנשמות. לפני כן הנשמה דבוקה בבורא בפני עצמה, מרגישה את עצמה כנקודה, כזרע, ממש נקודה אחת, לבד. על-ידי כך שהיא עובדת נגד רצונותיו של הגוף, היא מתחילה להיות קשורה עם כל יתר הנקודות. זה מה שמקנה לה את המעמד הסופי לא להיות נקודה אלא להיות נשמה כללית כוללת, שכל נשמה על-ידי כך שקונה התחברות עם יתר הנשמות, מתחילה להיות ככלי אחד כלפי הבורא.

ואז באמת מגיעים לתפילת רבים. זאת אומרת שבאותה נקודה, באותה נשמה, אין רק החיסרון שיש לה מטבע בריאתה, אלא שהיא קונה את כל החסרונות של כל הנשמות וזו באמת תפילת הרבים. זאת אומרת, מתי היא תפילת הרבים? בגמר התיקון, כאשר יש התחברות בין כולם וכל נשמה מרגישה את כל יתר הנשמות, מחוברת איתן ללא כל הגבלה לשום מחיצת הגוף, ולכולן יש חיסרון משותף.

אם אדם בדרך שלו למצב המתוקן, עובד על עצמו להתחבר עם הנשמות, עם חסרונות האחרים, אז יוצא שכל הזמן התפילה שלו, היינו, הרגשת החיסרון שלו, הפנייה שלו למקור המילוי, גדלה. לכן אמנם הוא הולך להתקשר עם יתר הנשמות ושרוי בתוך חיסרון גדול יותר, אבל גם מקבל מילוי, גם ראשון, וגם גדול יותר.

ורק בצורה כזאת הוא מתקדם. היינו, להגיע לתפילת רבים, להתכלל עם יתר הרצונות ככל האפשר, זה האמצעי להתפתחות. הנקודה שאיתה אדם נולד, נשארת נקודה, אין מאיפה לקחת עוד רצונות שיתגלו בה אם אינם. אלא מחיצת הגוף שהבורא מפיל על הנשמה, שאדם נגד הגוף מתחיל להיות מחובר עם כל יתר הנשמות, זה מה שמקנה לנשמה נפח. זה מה שנותן לנשמה תוספת חסרונות. אז כל נשמה מתחילה להיות כלולה משש מאות אלף חסרונות ומשיגה את גמר התיקון.

זאת אומרת, הנקודה בעצמה לא גדלה, היא גדלה רק על חשבון התחברותה עם כל יתר הנקודות, עד המספר שש מאות אלף, ששים ריבוא. לכן ככל שמצרפת לעצמה מכל הנשמות עוד קצת ועוד קצת מהן, בהתאם לזה אנו אומרים שיש לנשמה הזאת "תפילת רבים". יש לה כלי שכלול מהרבה חסרונות זרים כביכול, שהיא מתחילה להיות נכללת מהם כחסרונות משלה. ואז הדרישה שלה, החיסרון שבה, נקרא "תפילת רבים".

שאלה: בעל הסולם מדבר על כך שלכלל חסרים כלים, מאיפה בכל זאת הוא משיג חסרונות לתפילה שלו?

הכוונה היא יחיד וכלל. יש כאן עניין של עד כמה הכלל יכול לספק ליחיד חסרונות משלו ותמיכה משלו, בהתאם לזה הוא זוכה גם לקבל מהיחיד. נניח שיש מקובל גדול, ואתה יודע רק דבר אחד, אתה תופר לו בגדים, וכשהוא יהיה עם הבגדים האלו הוא יעשה את העבודה הרוחנית שלו, ואתה מקווה שמהעבודה הרוחנית שלו, בגלל שעזרת לו עם הבגדים, יהיה לך משהו רוחני. מה שאתה עושה זו תפילה וזו עבודה רוחנית.

זאת אומרת, לא שאתה תופר איזה בד ועושה ממנו מין לבוש, אלא אתה מכניס יגיעה כדי שיהיה לך על זה מענה רוחני. ומתייחס לאיש הזה כמו לפרצוף העליון, שהוא על-ידי זה שאתה מעלה אליו את המ"ן שלך ואתה מבצע זאת עוד בעולם הזה, זה חשוב מאוד, בדרגות ממש נמוכות, מעשיות, אז על-ידי כך אתה ממש זוכה למענה. זה כל העניין של לשרת אדם גדול, אבל בתנאי שיש באמת כוונה כזאת.

שאלה: צריכה להיות דרישה מהכלל?

צריכה להיות דרישה מכלל, צריכה להיות הבנה בכלל, שהם עושים עבודה חשובה וגדולה בזה ששייכים להתפתחות הרוחנית, גם לאנשים, ליותר ויותר יחידים. כי ברוחניות "אחרי יחיד להטות", ואם הכלל הולך אחרי היחיד אז הוא מחובר ומקבל ממנו. ובגשמיות "אחרי רבים להטות", זאת אומרת הפוך, אותו יחיד אם הוא הולך לחוקים גשמיים, אז הוא חייב להתאים אותם, לעשות אותם, לפי מה שהכלל מסוגל ויכול לקיים. ככה זה.

זאת אומרת, הפעולות האלה, התוכן שלהן, גם ברוחניות וגם בגשמיות אותו דבר. רק אם מבצעים זאת בגשמיות אז יש בזה כוח נוסף, כי בכל זאת זו מדרגה סופית שמצביעה על הכוונה ומה שמעניין, אם עשית פעולה רוחנית כלשהי ואחר-כך היא נפסקת, אז אתה לא נמצא בה והיא לא משפיעה עליך, היא נעלמת. זאת אומרת, רוחניות לא יכולה להיות אם לא בצורה נצחית.

זאת אומרת, אם כבר עלית לאיזו מדרגה ואתה נמצא שם, רכשת, זה שלך. פחות מזה לא יכול להיות. אבל אם אתה עושה פעולה רוחנית וקושר אותה עם מעשה גשמי, אז מעשה גשמי בגלל שהוא התקיים, הוא מחזיק את התוכן הרוחני שיש בפנים, ולא נותן לו לברוח ממך. בעל הסולם מסביר על כך מעט ב"מאמר לסיום הזהר".

הוא מסביר זאת, כמו תלמיד כלפי רב כאילו. אבל זה בכלל, כך גם אנו כלפי הבורא, צריכים להשתדל שהמעשה שלנו יהיה גם בגשמיות יחד עם המעשה הרוחני. זה כל העניין שצריכים גם לקיים מצווה וגם לעשות עליה כוונה. כי אם אתה עושה זאת יחד יש לכך יותר שלמות וזה מחזיק יותר.

בעל הסולם אומר, שצריכים לתת תשעים ותשעה אחוז כובד וחשיבות למה שאתה מכניס בפנים, לכוונה שלך, לרצון שלך, למה שאתה רוצה להגיע, ואחוז אחד, לידע ולביצוע החיצוני שבאמת לא דורש יותר מזה. ומה שעושים אנשים המקיימים מצוות בחיצוניות, הם מדקדקים במעשה החיצוני ועוזבים לגמרי את העניין הפנימי שאותו אפשר ללמוד רק מקבלה. לא מבינים שקבלה זו עבודת השם, פשוט מאוד.

כולם צועקים: "עבודת השם! עבודת השם!", הם לא יודעים שזה נמצא רק בקבלה, לא באף מקום אחר. שהיא היא עבודת השם. כתוב שתפילה היא עבודת השם. אבל, מה זו תפילה? העלאת מ"ן, כמה צריכים לעבוד לשם כך, כמה הכנות צריכים. נכון שזה הסוף של כל העניין, הפנייה הנכונה, ביקוש המסך.

שאלה: מה זה במצבנו לבקש בשביל הכלל?

אני לא יכול להגיד לך. או שזה נמצא באדם, או שלא נמצא. או שהוא מגיע בדרך ההתפתחות שלו לכך שכואב לו עבור הכלל, או שלא. איך? אם אסביר לך מה זה נקרא לבקש עבור הכלל, אז אתה תבקש. האם ניתן בכלל לבקש לפי השכל שיסבירו לך? לבקש זה נקרא לממש את הדרישה, את החיסרון הפנימי.

אולי אתה יכול לשאול: איך אני אגיע למצב שתהיה לי בקשה עבור הכלל? זה כבר משהו אחר. זאת אומרת, אנו יכולים לסייע לעצמנו להגיע לחסרונות מסוימים, שלא יהיה לי חיסרון לאיזה סרט או סטייק, אלא שיהיה לי חיסרון לדברים נעלים יותר.

יש רמת התפתחות מסוימת שמשם והלאה, בדרך כשאדם מתפתח רוחנית, הוא מתחיל לדאוג לכלל. כמו שכותב בעל הסולם, שעל-ידי האור המקיף שבא בזמן הלימוד, בכוונה, בכמה שמשתדלים בה, האור המקיף הזה מביא לאדם חן דקדושה. "חן דקדושה" זה דבר כולל מאוד. מה זה חוש של קדושה? חוש של קדושה זה מה שנמצא מעבר לגוף, מעבר לחמישה חושים שבהם אדם מספק את האגו שלו.

שאלה: אם אתה עושה פעולה רוחנית וקושר אותה לפעולה הגשמית אז כאילו בפעולה הגשמית הזאת נשאר תוכן רוחני?

בעל הסולם כותב זאת בצורה אחרת שונה. הוא אומר שמפני שאנו נמצאים מתחת למחסום כל הכוונות וכל התשוקות שלנו הן לא קבועות, נצחיות, כי הן לא מתוקנות במסך. ברוחניות כשאתה מגיע לאיזו מדרגה אתה לא נופל, אתה יורד ממנה נכון, כדי לעלות עוד יותר. "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש".

מה שאין כן בעולם שלנו, אתה רואה אנשים שבאו למדו ואחר-כך נפלו, עזבו, הלכו, ונעלמו. נכון שבצורה כלשהי נשאר אצלם מה שהיה כאן, מה שתפסו, מה שרכשו, אבל אלה דברים שעכשיו לא מדברים בהם, לא מקדמים אותם. זאת אומרת, גשמיות היא לא כמו רוחניות, היא יכולה להשתנות גם בחזרה, כביכול.

לכן אנו צריכים איזו מין תמיכה שלא לרדת מהמדרגה, בשביל זה אני צריך לארגן סביבי מסגרת, קבוצה, רב, ספרים, שעון מעורר, אישה אולי, כל מיני דברים שיזכירו לי על רוחניות. זה מצד השלילה. כי הגשמיות שלנו, המצב שלנו, ממש יכול לסחוב אותנו אחורה.

מה יש מצד החיוב במצב שלנו? מצד החיוב הוא, שאמנם אני לא נמצא ברוחניות, בצורה קבועה, אלא לפעמים יש לי תשוקה באמת לרוחניות. נניח, פעם בחודש לחמש דקות ואחר-כך זה נעלם. אבל אם פעם בחודש, בחמש דקות האלו, אני בא למקובל גדול ומצחצח לו נעליים, ואני רוצה בזה להתקדם איתו, זה נעשה נצחי, קבוע. כי המחשבה שלי היא לא נצחית, הרצון הוא לא נצחי, אבל עשיתי בגשמיות מעשה שלא נעלם. עשיתי, אתה לא יכול להגיד שלא. הנעלים מצוחצחות, ואני הדבקתי בהן כוונה, גמרנו, זה מעשה נצחי, וגם מעשה רוחני, שנדבק לגשמיות.

אני מסביר זאת בצורה פשוטה מאוד, אך זה מה שמסביר בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזהר". שתלמיד שמשמש לרבו, יכול להרוויח מזה שהרב נמצא בעולם העליון. הוא נמצא בעולם התחתון, אבל השימוש שלו, שדרך שימוש הוא מעביר את התשוקה שלו, אם אין תשוקה אז בשביל מה לשמש? אבל דרך השימוש שלו, הוא יכול להעביר את המסר שישאר לזכותו.

אז, אני אומר זאת לא כלפי רב ותלמיד, אלא אנו כלפי הבורא. אותו דבר. שאם אנו מצרפים למעשה כוונה, אז אנו בהחלט מרוויחים בזה, בצורה נצחית, את הכוונה הזאת שהיא נשארת. אני מניח תפילין. אם סתם הנחתי ללא כוונה, לא פועל כלום ברוחניות, דומם דקדושה. פועל אבל בצורה דוממת וזהו. קיים ולא יותר, לא נותן אפשרות שיצמח מזה שום דבר. חייבים לעשות זאת כי הכול בא מהאדמה, הכול בא מהדומם, אבל זה רק יסוד שממנו עדיין אין כלום.

במידה שאני יכול לצרף למעשה הזה כוונה, המעשה הזה מתחיל להיות יסוד שממנו מתחיל לצמוח משהו. ואז הכוונה היא, למרות שהיום יש לי ומחר אין, אבל מפני שהיום עשיתי, יחד עם המעשה גם למחרת הכוונה קיימת. כי את המעשה עשיתי, הוא כבר קיים, ואז המחשבה באה איתו.

זאת אומרת, זה כל העניין שצריכים לעשות מעשים שבאים לידינו, שנקראים "מעשי מצוות", אבל לא לעשות אותם כמו "מצוות אנשים מלומדה", שלימדו אותם בגן ילדים, בישיבה, בחדר, וכל החיים הם ממשיכים עם המעשה הזה, זה נקרא "מצוות אנשים מלומדה". אלא לעשות אותם כבר עם הכוונה שכל הזמן משתנה כלפי בורא, על מנת להשפיע, להגיע לשמה וכן הלאה.

שאלה: לפני מחסום אדם לא שולט בכוונה שלו.

למרות שאדם לא שולט בכוונה שלו לפני מחסום, אבל ככל שבכוונה שלו יש בכל זאת מין דחף להגיע לרוחניות, כך נשאר קשור למעשה. לכן אין ספק שצריכים לעשות מצוות עם הכוונה. בזה אתה קובע ממש, אתה כל הזמן אוסף את הכוונות שלך. בזה יש צורך בעולם הזה, אחרת כל פעם אנו לא מבינים בשביל מה התגלגלנו לכאן.

מה התועלת מזה שבכל זאת נתנו לנו מצוות? האם זו איזו טעות שאנשים פתאום שמעו על מצוות שצריך לעשות בצורה רוחנית ואז העתיקו אותן והם עושים בצורה גשמית כמו בהמות? לא, הטעות נעשתה מזמן החורבן שאיבדו את הכוונה על-מנת להשפיע, והמשיכו לעשות אותם המעשים אבל ללא כל כוונה, או על-מנת לקבל. זו הירידה. זאת אומרת, זה לא על מעשה אלא על כוונה, במעשה מקובלים אומרים: בל תוסיף ובל תגרע. זאת אומרת, אסור לעשות כל מיני הפרזות כמו שעושים שם, לעשות הדר, ופולחן שלם כפי שעושים מזה. זה לא.

אבל בכוונה צריכים כל פעם שכלול. בעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שחייבת להיות פנימיות חשובה מאוד, גדולה מאוד, על גבי החיצוניות. על גבי קיום מצוות חייבים לפתח כמה שיותר כוונה ותשוקה מה עושים ובשביל מה. אחרת הסדר של העולם כלל לא מובן. בשביל מה אנו צריכים בכל זאת לקיים, בשביל מה אנו צריכים להתקיים בצורה אחרת חיצונית, מיוחדת מעמים אחרים וכן הלאה. למה אנו צריכים בכלל בגשמיות לעשות הכול, מברית מילה עד בית המקדש. מלהיות במצרים ועד להיות מפוזרים בפועל בכל העמים. נעשה את זה בפנימיות וגמרנו.

למה אנו צריכים בגשמיות לעבור את הדברים האלה? כדי לקשור פנימיות וחיצוניות יחד. מפני שדווקא על-ידי הקיום החיצוני הפנימיות נשענת עליו. אנו לא יודעים מה זה נקרא סתם לקיים בגשמיות לעומת לקיים יחד עם כוונה. אם מכניסים לזה משקל רוחני ממש, מקצרים את כל הבריאה מההתחלה עד הסוף, מקצה לקצה. רק עכשיו זה לא נראה, לא רואים.

אני ראיתי איך הרב"ש עשה גם כל מיני דברים, שלא היה מסתיר, כשהיינו יחד, בטבריה או בכל מיני מקומות, הוא היה עושה מצוות יחד עם הכוונה, ולא היה יכול להסתיר אותן כך מתוך חולשה שלו או ממאמץ מיוחד. לא שאני חסיד, ואינני רץ אחרי דברים חיצוניים. אבל, זה היה ממש מורגש גם בצורה חיצונית. זאת אומרת, זה מורגש גם בכל קומת הגוף. אני לא רגיל לדבר על זה.

שאלה: יש כוונה ספציפית לכל מצווה?

מה זו כוונה ספציפית לכל מצווה? מה זו כוונה? זה קיום של אותה מצווה בצורה רוחנית. נניח לקיים תפילין בצורה רוחנית, זה להמשיך הארה מסוימת בג"ר דז"א, בזמן שהוא גדול, בזמן שהוא נמצא בזיווג עם נוקבא, וכן הלאה. הארה מאחור, הארה מלפנים, תפילין של ראש, תפילין של יד, קשר של תפילין, וכן הלאה. אדם שעושה את המעשה הזה ברמת עולם האצילות, כל מה שמסופר אצלנו בספרים האלו, זה נקרא שהוא עושה כוונה.

מה זו כוונה? כוונה זו בדיוק עבודה עם המסך בקבלת האורות על מנת להשפיע בדרגת זו"ן דאצילות, נניח, בגדלות, שנקרא "הנחת תפילין". אם ביחד עם זה אדם עושה זאת בגוף, אז הוא פשוט עשה מעשה בשני העולמות. זו הכוונה. מה זה נקרא כוונה? אנו לא יודעים מה זה נקרא "לעשות תפילין" בעולם הרוחני, אז על-ידי כך שאנו קושרים את הקופסה הזאת על היד, אנו חושבים איך להרוויח משהו.

זו לא כוונה. כוונה אמיתית זה קיום נטו של המעשה הרוחני בדרגה שזה קורה. מסך, אור חוזר, אור ישר, קבלה, על מנת להשפיע, ודאי לפני זה תיקון שאתה מגיע למדרגה הזאת, נקרא כוונה. אם ניקח את "שער הכוונות", תפילות, סידור תפילה של הרש"ש, של כל הכוונות האלה, נראה שהם לא מדברים על כך שאדם מהעולם הזה מתכוון למשהו שיהיה לו בעולם הרוחני, לא. אדם חייב להיות במדרגה הזאת ולעשות מעשה, זה נקרא כוונה.

העבודה הפנימית הרוחנית הזאת נקראת כוונה. מה זו "כוונה"? כוונה זה נקרא מה בדיוק המעמד שלך עכשיו בלב שלך, במה אתה עכשיו הולך לקבל על מנת להשפיע או להשפיע על מנת להשפיע. בקיצור, חשבון של המסך נקרא כוונה.

אם אתה עושה זאת עם מעשה שבעולם הזה, זו ממש שלמות, זה יחד עם זה. בגלל זה העולם הזה הוא באמת קיים. מה זאת אומרת "קיים"? שקיים כזה חומר, בדרגה כל-כך גרועה ונמוכה, שלא יכולה להיות בו שום כוונה אפילו. מה זאת אומרת? שאם לא הייתה בי נשמה, אז הבהמה שלי, בכל החושים שלה, בכל הרצונות שלה, הייתה חושבת להנאת עצמה. בגלל שיש לי נשמה, אז אני כבר מתכוון בה, ומבצע בה, פעולה רוחנית בלקבל על-מנת להשפיע, ובגוף אני עושה אותו מעשה כמו קודם. בגוף זה לא משתנה. אם אני לא אתן חומר דלק לגוף הוא לא יזוז, אותו גוף, גם למקובל גם לאדם רגיל. שום דבר לא משתנה. אז אתה עושה בשני החלקים שלך את הפעולה, בנשמה ובגוף.

שאלה: מה ההבדל בין כוונה בזמן הלימוד לבין שאחר-כך עושים מצוה עם כוונה?

זה שאנו לומדים ויש לנו כוונה על-ידי הלימוד להגיע לרוחניות, זו לא כוונה של קיום המצווה. אתה יכול להגיד שזו כוונת קיום מצות לימוד תורה, זה נכון, אבל זה לא קיום מצוה ממש, שאתה בזה מקיים מצות נטילת ידיים, מצות ברכת המזון, מצות הנחת תפילין, מצות התעטפות בטלית, מצות מאכלים וברכות לפניהם וכן הלאה, לא. אתה בזה פשוט מושך כללית אור של תיקון על עצמך.

זאת אומרת, יש מעשים שעל-ידם אני מושך אור ע"ב ס"ג ומתקן את עצמי, זה נקרא "מעשה של תיקון" וכוונה לזה שאני רוצה להיות מתוקן, שיבוא אלי כוח עליון ויתקן אותי. רק יתקן אותי. אני מכין את עצמי למצווה. ואחר-כך כשקבלתי כוח מסך כלשהו מלמעלה, אז יש לי כוונה אחרת, עכשיו אני הולך לבצע את המעשה הזה בעל-מנת להשפיע. קודם היתה כוונה לתקן ועכשיו כוונה לבצע על-מנת להשפיע. אלה שתי כוונות.

בסידור של מקובלים, על מה שהם מדברים בספרים, הם לא מדברים בדרך כלל על תיקונים שאתה צריך לעשות לפני מעשה מצווה, לפני מעשה רוחני, לפני עבודת המסך, אלא הם אומרים על עבודה נטו של מסכים אתה כבר יודע מזה מה אתה צריך לעשות, איך אתה יכול להגיע לזה. ויש דברים שהם אומרים באיזו צורה אתה מגיע לזה. או שמספרים לך על כל הדרך שאתה מגיע, בשלבים: עיבור, יניקה, מוחין, באילו צורות אתה צריך לעשות את כל הפעולות.

בכוונות כמו שקוראים ב"שולחן ערוך", למרות ש"שולחן ערוך" זה לא כל-כך אצלנו, אבל נניח ניקח "שולחן ערוך" גדול, או "ארבעה טורים", או כל מיני ספרים כאלה שמדברים באמת על איך לעשות מצווה. אז כתוב שאחרי שהתפילין גמור, אתה צריך לקחת אותו ביד ימין, לפתוח, להזיז אותו, לשים אותו בדיוק כנגד הלב, את הקשר לעשות כך שתראה אותו, ולהתחיל לסובב, שלוש ואחר-כך שבע, ועוד פעם שלוש.

כתוב שצריך לצרף אות אחת לאות אחרת ולקרוא את שלוש האותיות האלו, לא לקרוא, כשאתה קורא אותן, אתה מבצע, אחר-כך יש לבצע את האותיות, זאת אומרת, בסימנים אחרים. כמו אדם שמסתכל בתווים מוסיקליים ומבצע מוסיקה. אז אתה מסתכל באותיות האלו ומבצע בפנימיות אותו דבר כמו שכתוב ב"שולחן ערוך", שאתה צריך לבצע בחיצוניות עם הרצועה הבהמית, עם הקופסה הבהמית הזאת, על היד הבהמית שלך. זה אותו דבר. רק אתה צריך לעשות זאת בנשמה, עם הכוחות של הנשמה, וזה על הגוף עם הכלים של הגוף, זאת אומרת, הידיים והחפצים האלו שנקראים "תפילין".

אבל זה רישום ממש אותו רישום. מאיפה לקחו איך לעשות את זה בעולם הזה? מתוך כך שראו בעולם הרוחני את הדברים האלה, מה שורשם ברוחניות ומה הענפים בגשמיות. זאת אומרת, אדם שמכיר רוחניות, קורא נניח את הספר "שולחן ערוך", ולפיו הוא יכול לבצע בדיוק כמו שהוא קורא בספר של רש"ש, כי שם אלה אותיות, כל מיני סימנים, כל מיני נקודות, צירופי אותיות שאנו לא מבינים מה הם. כמו תווים במוסיקה כשאנו לא יודעים מה הם תווים.

זאת אומרת, צריכים להבין שאנו כלולים משני חלקים: גוף ונשמה, קיום בתוך הנשמה נקרא "רוחניות", קיום בתוך הגוף נקרא "גשמיות". זה הכל.

שאלה: האם לכל פעולה גשמית יש גם חלק משורש רוחני?

מה זאת אומרת לכל פעולה גשמית יש שורש רוחני? מאיפה לקחו את הפעולות הגשמיות האלה? סתם מישהו ישב ובא לו לעשות: "בוא נעשה לעם הזה, נפיל עליהם כל מיני דברים, שיניחו תפילין", סתם כך? מאיפה לקחו את כל הדברים האלה? זה באמת נראה מוזר, אין שום דבר הגיוני במאום, באף תפילה, או במשהו.

יש לי חבר שאומר, וגם לי היתה מחשבה שברכת המזון זה טוב. למה? אחרי האוכל הוא צריך קצת לשבת, עד שיעכל את האוכל, אז הוא צריך חמש דקות לברך ברכת המזון. אנשים חכמים שמבינים ברפואה, כנראה קבעו שהדבר הזה טוב. וכך ניתן לומר על כל מצוה ומצוה. יש ספרים שלמים שכתובים בצורה כזאת, שכאילו, בריא מאוד לקיים מצוות.

אבל בעצם הכל מופשט ולא שייך למציאות. הדוגמה הבולטת ביותר היא, "קדיש יתום". אבא שלי נפטר ואני אומר: "ברוך השם, איזה גדול, איזה טוב אתה," רק יהודים יכולים להמציא דבר כזה. אף מצוה אין לה שורש מהעולם הזה, שורש רציונאלי. לוקחים ארבעה מינים, אם נסתכל מבחוץ, אם לא היינו מכירים זאת, היינו חושבים שאלו ברברים שחושבים שבכך הם מגרשים את השדים, או מה הם עושים.

אילו מנהגים? ממש מהעתיקים, אלה היו אנשים פרימיטיביים, גם אנו מחזיקים בזה. הם ישבו בסוכה לפני אלף שנה, גם אנו נשב כך, מסורת. כביכול, להיזכר בהם. אפשר להגיד כך, אבל כשרות, שבת, מה הגיוני בזה? מה רע בזה? אין בזה דבר. מי אמר שלאכול חזיר זה לא בריא? בשר עם חלב זה לא בריא? האם הגויים חולים? גם יהודים שאוכלים את זה, מה איתם?

כל המצוות אלו מקובלים שהשיגו שורשים עליונים. זה מאברהם אבינו הרי. הוא השיג את העולם הרוחני, ולפי השורשים שבעולם הרוחני, אז התחילו לקיים בגשמיות גם, בהתאמה לזה. כתוב: אבותינו קיימו כל התורה כולה. יש אמרה כזאת. מה זאת אומרת? מתוך השגה, מתוך כך שמרגישים את העולם העליון, גם בצורה טבעית, משורשים לענפים, מקיימים את זה בעולם התחתון.

שאלה: מה ההבדל בין שורש רוחני של מצוה לבין שורש רוחני של פעולה גשמית שהיא לא מצוה, הרי בשתיהן יש שורש רוחני?

אתה אומר שלכל מעשה בעולם הזה יש שורש רוחני. והמעשה עצמו בעולם הזה, זה הענף הגשמי שלו. מה ההבדל בין מעשה בעולם הזה, שאני אומר עליו שהוא מצוה, לבין המעשה בעולם הזה שאני אומר שהוא לא מצוה? למעשה של העולם הזה שהוא לא מצוה, יש שורש רוחני שנמשך לגשמיות וכאן בעולם הזה יש כנגדו ענף גשמי. מה שאין כן, מאף שורש של המצוה, שזה מעשה רוחני, אין ענף בעולם הגשמי, אין, אלה רק מעשים רוחניים נטו, שאני רוצה למצוא בשבילם גם העתקה בגשמיות.

האם התפילין גדל על העץ, או נמצא בצורה טבעית כלשהי? סתם כל דבר, אפילו שאני אומר לפני האוכל ברכת המזון, או אחרי. אין בעולם הזה שום ענף. פשוט המקובלים לקחו אותם מהעולם הרוחני והחדירו את זה, כתבו את זה לעמך ואמרו, "בואו נעשה את זה". זה היה יחד עם הקליטה הרוחנית. זאת אומרת, ההשתלשלות בדורות היא גם השתלשלות מלמעלה למטה. הדורות הקודמים היו זכים יותר. הם הרגישו את הרוחניות יותר מאיתנו.

זאת אומרת, לשום מצוה שבעולם שלנו אין הצדקה, אין ענף גשמי. זה דבר שבעולם הזה הוא לא ממשי. זאת אומרת, לא רציונאלי. מצד הגויים אפשר לצחוק מהמנהגים האלה. כל מיני מנהגים כאלה יש גם לכל העמים, אצלם זה מאמונות בכל מיני כוחות. אבל כאלו דברים, ועד כדי כך כאלה פלפולים. ואנו עוד לא יודעים אילו תרומות ומעשרות, זו תורה שלימה. אצלנו עכשיו זה לא קיים כי אין קדושת הארץ, אין כוהנים, ולווים. אבל הכול לפי חוקים שברוחניות, שצריך לחלק את הכלי, לכאלה חלקים, להשתמש בחלק שנקרא "כוהן" שבכלי שלך, ועם זה "לוי", ו"ישראל", וזה לתת לעני. הם השיגו זאת מפני שהם עבדו עם כלים רוחניים אז ידעו שכך צריכים לברר כל כלי, ובצורה כזאת להתקין עליו מסך. אז העולם הזה, בהתאם לזה. בזמן שיש מדינה אז מקיימים את הדברים האלה, אבל אין הצדקה לדברים כאלה כלל. זאת אומרת, לכל מעשה שבעולם הזה יש שורש עליון, חוץ ממה שעושים יהודים.

שאלה: אחרי כל זה אני עכשיו הולך בסוף השיעור לוקח תפילין, מה אני עושה בזמן הנחת תפילין? על מה אני צריך לחשוב, לקבל, לרצות, בסופו של דבר?

אנו צריכים לעשות את כל הדברים שכתובים ב"שולחן ערוך". כפי שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". לא שאני רוצה לעשות ממך חוזר בתשובה.

שאלה: איזו בקשה, דרישה, אני צריך לתת?

בעל הסולם כותב שאדם חייב ללמוד, הוא לא כותב את זה כדי להיפטר מהחרדים שעכשיו יבואו ויתנפלו עליו, הוא כותב דברים אמיתיים. הוא אומר, אדם חייב ללמוד איך לקיים מצוות לפחות לפי הקיצור. והוא אומר אילו מצוות: הנופלות לך במשך היום, בדרך, לפי החיים שלך.

אם אדם עדיין לא יתום אז הוא לא צריך לדעת את כל מנהגי האבלות ואת כל הדברים האלה. ואם הוא לא אישה הוא לא צריך לדעת כל מיני דברים שקשורים לאישה. אם הוא לא כוהן ולא לוי עזוב אותו גם מזה. ועוד כל מיני דברים. אדם צריך לדעת מה שהוא צריך לקיים, למעשה. את הדברים האלה חייבים ללמוד ולקיים.

זה מה שהוא אומר על הקיום. כמה צריכים להוסיף לקיום כוונה, זה כבר תלוי באדם, אבל כל אחד חייב לדעת שמצוה ללא כוונה כגוף בלי נשמה, מתה. אדם חייב להחיות את הגוף הזה, המת. אבל לפחות הוא עכשיו מת ואתה חייב לדעת ולהצטער על זה שהוא מת, תתחיל עכשיו להחיות אותו. אז הכוונה הראשונה היא איך אתה רוכש את החיים. אתה רוצה חיים! שגוף הזה יפסיק להיות מת.

ואז מה אתה בעצם עושה? אם אתה תחשוב בכל מעשה שאתה עושה, איזה מעשה ברוחניות יכול להיות בהתאמה למה שאתה עושה בגשמיות, אז אתה כבר תחשוב על הכוונה האמיתית שצריכה להיות. כוונה זה קיום רוחני. אז אם אדם מניח תפילין, וכשהוא מניח אותן, הוא חושב: "מה יכולה להיות "הנחת תפילין" ברוחניות? זו צריכה להיות כוונה בעל מנת להשפיע, בדרגה שאני מקבל ממש אור דחכמה, בראש דזעיר אנפין, בזמן שהוא גדול, איזה דרגה נוראית." אז הוא כבר מצטער, כבר רוצה, כבר במשהו משתוקק לזה. זו כבר הכוונה שלו, זו כבר התחלת הקיום הרוחני, שפעם יגיע לזה. ואם הוא קושר את זה עם מעשה, זה דבר מושלם. וכך כל הדברים.

בתפילה יש בעיה, כי לא תמיד אפשר ללכת עם התפילה שכתובה "ברוך אתה" וכן הלאה. אנו נמצאים בכל מיני מצבים, עליות, ירידות, בכל מיני דברים, שאני לא בדיוק יכול למצוא את עצמי, אז יש עבודה בזה שאם אני קורא, אני מזדהה עם הטקסט או לא. זאת אומרת, אדם צריך להכניס נשמה, יחס אישי שלו למה שיש. כי בכל זאת הכול כתבו מקובלים. אם הוא משתמש בצורה מכנית, הגוף מת, צריכים להסביר לו איך להחיות אותו. אבל אם הוא רואה שהוא מת לעומת מה שהם כתבו, זו כבר עבודה.

אבל תפילה היא משהו קצת שונה, יכול להיות שבזמן הזה התפילה שלו היא אחרת ממה שהוא קורא. לכן אי-אפשר להגיד שיבצע כל פעם מה שכתוב בספר. אין לאנוס את הלב, יכול להיות שהלב שלו עכשיו מדבר אחרת. אבל דברים ששייכים לגשמיות, זאת אומרת, לביצוע מעשי, כמו תפילין, אם תחקור מה זה נקרא לקיים אותם ברוחניות, ותבקש תיקון כנגד זה, אז הצער הוא כבר תפילה, הוא כבר מביא תיקון, זה מאוד עוזר.

ובסוף ה"הקדמה לספר הזהר" כותב בעל הסולם שצריך להיות ביצוע מינימלי, נורמלי, נומינלי, מה שנקרא. זאת אומרת, נורמה, שצריכים לעשות. וככל שאדם יכול להוסיף לזה כוונה נכונה, קיום רוחני, אדרבה. זאת אומרת, לא לחתוך בין העולם הזה לבין העולם הרוחני. אלא ההפך, לחבר אותם יחד.

שאלה: האם הקיום הגשמי יכול לעזור להתקדמות שלנו?

זה לא יכול לעזור להתקדמות שלנו. כאן כל הבעיה שלא מבינים אותי. הקיום הגשמי לא יכול לעזור להתקדמות הרוחנית, זה דק מאוד. אלא הוא יכול לעזור בתנאי שאדם רוצה על-ידו לחשוב ולהוסיף כוונה. אם הוא לא מוסיף כוונה, הקיום הגשמי לא מקדם אותו כלל, ויכול להיות ההפך, שאדם מתחיל להיות מסופק בכך שעושה, ומתחיל להיות צדיק בכך שמתחיל אולי להגזים בזה, ובכלל מעדיף חיצוניות על-פני פנימיות. אז בזה הוא בכלל משחית את עצמו, את העם, ואת כל העולם, וגורם לכל הנזקים שיש בעולם. זה נקרא שהופך את הקערה על פיה. זה כבר משהו אחר.

אני שוב אומר, הדברים האלה חייבים להיות יחד, ופנימיות פי כמה וכמה יותר מחיצוניות. חיצוניות, תניח. אל תעשה מזה עסק. רק כמה שאתה יכול. ובעל הסולם כותב על הנחת התפילין בסידור, אצל רש"ש או מישהו אחר - כוונה. מה זו כוונה: ביצוע המעשה הזה ברוחניות, בדרגת זו"ן דאצילות, בגדלות, הביצוע הזה שאדם עובר על כל המעשים והמקרים וההתאמצות והעברת האורות והכול. תראו מה שכתוב שם, תספרו אותיות וצירופי אותיות שיש שם, תראו מה זה: "לאה", "רחל", "ישראל", כנגד "יעקב", איך שעוברים את האורות האלה והפרצופים. אז בזה תשקיעו את כל כובד המאמץ. ושתהיה לכם גם הקופסה הזאת על היד.

שאלה: אם אתה לא בדרגת ה"לאה", "זעיר אנפין", אז מה שאתה עושה הוא רק כדי לזכור שזה קיים, כדי להתכוון לחפש את זה?

לא, לא רק לזכור שזה קיים ולהתכוון ולחפש את זה. הפעולה הגשמית חייבת להיות גם מפני שצריך להיות קשר בין שני העולמות, וכל שורש צריך להגיע לענף. והענף צריך לעלות לשורש על-ידי הכוונה. אותו אדם שיש לו גם כוונה וגם מעשה, הוא בזה קושר את שני העולמות.

נאמר אחרת לעולם שלנו, רצון לקבל שבעולם שלנו, אי-אפשר לצרף אליו כוונה על-מנת להשפיע. זה רצון לקבל שנקרא מת, דומם. הרצון לקבל שבעולם שלנו, שנמצא למטה מהמחסום, הוא רצון לקבל שעליו אי-אפשר לעשות כוונה בעל-מנת להשפיע. הרצון לקבל הזה צרפו אותו עכשיו לנשמה, הלבישו אותו על הנשמה, והמבנה הזה יחד נקרא "אדם".

אם אדם עושה פעולות בנשמה ופעולות במעשה, הוא כאילו מתקן את המעשה, אפילו ברצון הזה שאי-אפשר לעשות עליו כוונה כלל. זאת אומרת, בנקודה כזאת שלא נכנס שם האור העליון, ברצון שהבורא ברא, יש בו גם חלק שאליו האור העליון לא יכול להגיע, לא יכול לתת שם הרגשת בעל-הבית. ובגלל זה הרצון הזה לא יכול להגיב, הוא לא יכול להרגיש שיש בושה, שיש בעל בית, שאני צריך לעשות משהו נגדו.

זאת אומרת, הרצון לקבל הזה שנמצא למטה מהמחסום, הוא נשלל מתיקונים, אי-אפשר להביא אותו לשום תיקון. הוא לא מגיב. כמו שתגיד לחתול: "אתה לא בסדר, למה גנבת ממני חתיכת נקניק? תתבייש לך", וכן הלאה. הרצון לקבל הוא כזה. אז איך לתקן בכל זאת חלק מכל המציאות הזאת? את יתר החלקים אנו יכולים לתקן, זה נקרא "רוחניות", ששם מרגישים את בעל הבית, הרצון לקבל האחר, יותר גבוה.

אבל הרצון לקבל הזה שלנו, שבעולם הזה, לתקן אותו אפשר רק על-ידי כך שמצרפים אותו לרוחניות בצורה כזאת, עושים בו מעשה וביחד עם המעשה עושים את הכוונה בנשמה. לכן אדם מורכב משני החלקים האלה, העולם הזה והעולם הרוחני. שני החלקים האלה הם ה"אדם", חוץ מ"אדם" אין כלום. תאר לעצמך שאתה כזה גדול, שיש בך העולם הרוחני והעולם הגשמי, וחוץ ממך יש רק עצמותו, וזהו.

שאלה: אם יש משהו שאי-אפשר לתקן, אז מה זה משנה אם אתה מצרף אותו לכוונה, או לא מצרף אותו, הוא לא מבין את השפה הזאת כלל, הוא לא מבין מה זה.

אז כותב בעל הסולם, שעל-ידי כך שאדם נמצא בזמן קטנותו מונח בתוך הרצון לקבל הזה ואחר-כך בזמן גדלותו הוא גם רוכש את הרצונות הרוחניים, הדברים האלה מתחברים יחד ומגיע תיקון גם לרצון הזה. אני לא יכול להסביר זאת עדיין בצורה ברורה יותר. אין מילים לזה.

אחרת העולם הזה, זאת אומרת, אותו אזור בסך-הכל ברצון לקבל שהאור לא נכנס אליו, פשוט אי-אפשר לעשות איתו כלום, אלא להשאיר אותו כך. ולהשאיר אותו כך אי-אפשר, אחרת התיקון לא יהיה גמור. כל חכמת הקבלה היא, לגלות את השמות הקדושים, זאת אומרת, לגלות את כל הרוחניות, לנברא שנמצא בעולם הזה. בשביל מה אנו צריכים גוף ועולם הזה? שתהיה נשמה, נשמה מתחילה מנקודה שחורה ומתחילה לעלות ולהשיג רוחניות, בשביל מה צריכים גוף וחמישה חושים האלה? מה זה הגוף שלנו? הגוף שלנו ואנו בעולם הזה זה נקרא "מה שתופסים בחמישה חושים". חמשת החושים האלה הם העתקה מחמש דרגות העביות, מחמש דרגות המסך שיש ברוחניות, שבהם כבר אין מסך ולא יכול להיות.

שאלה: אם כנגד פנימיות וחיצוניות, האם גויים לא צריכים לקיים מצוות

גויים לא צריכים לקיים מצוות כי הם שייכים לפי ענף ושורש בעולם שלנו לחלק שאותו אי-אפשר לתקן, אח"פ שאסור להשתמש בו מצמצום ב'. כשמתקנים את היהודים, גלגלתא ועיניים, הגויים יכולים להצטרף אליהם וגם להיות תומכים ומקיימים בכמה שהם יכולים וצריכים לעשות יחד עם היהודים. זה נקרא שבבית המקדש יש גם עזרת גויים. יש לכוהן וללוי ולישראל ולנשים ולאומות העולם. עבודת השם יש לכל חלקי הרצון לקבל. אח"פ דעליה הם גויים שמצטרפים לעבודה, זה נקרא "הביאו על כתפיהם".

שאלה: אבל תמיד נשאר הרוב שלא יכול להצטרף, האח"פ דעליה זה חלק קטן מאוד, רוב הבירור שלו זה שעוד אפשר לצרף.

זה שלא יכול להצטרף מתקן בכך שלא מצטרף. שלא רוצה להצטרף, בגלל שלא מסוגל להצטרף. עושה כביכול צמצום על עצמו. זה התיקון שלו. לב האבן מתוקן, במה? בזה שאני לא משתמש בו. הוא מתוקן? זה תיקון. אני לא יכול להשתמש, אבל אני מגביל אותו ולא משתמש. יש כאלה באומות העולם שהחזיקו את עצמם לא לגנוב נניח, וזה התיקון. לא צריך יותר. בזה הם מצטרפים ל"עם הקדוש" מה שנקרא, לכל החלק שנמצא בתיקון.

אם כל אדם על-פני האדמה, יעשה את המכסימום שהוא יכול כדי להיות מצורף לקדושה, אז אחד יהיה אולי במאה אחוז, כמו רבי שמעון, ואחד יהיה אף לא באחוז אחד, רק יעשה צמצום על עצמו לא להשתמש ברוע שלו, וזה יהיה התיקון. אז התיקון יהיה גמור אצלו ואצל רבי שמעון. כלפי התיקון הם שווים, האחד תיקן במאה אחוז את עצמו והאחר תיקון במאה אחוז את עצמו, רק אחד נברא זך והאחר נברא עב, מה אפשר לעשות? לא דנים על כך, דנים במידת התיקון.

לכן בגמר התיקון אין שום פחיתות, גויים, יהודים, כולם משתמשים. אם כולם גמרו את התיקון, כל אחד, אז אין זה חשוב מי אני ומי אתה, מלכתחילה. זו לא בעיה שלנו, זה על חשבון הבורא. לכן מגיעים להשתוות.

שאלה: אז איך להבין את זה שגוי שומר שבת מגיעה לו מיתה?

אסור בקבלה נקרא אי-אפשר. "גוי שומר שבת מגיע לו מיתה", הכוונה שהוא מגיע למיתה, מה זאת אומרת "מגיע"? שבאמת הוא יקבל מיתה. הוא "שומר שבת", הוא מעלה את עצמו עם הרצון לקבל שלו לאצילות, זה נקרא "שמירת שבת". "שבת" זו אצילות. איך יכול עם רצון לקבל להיות באצילות? ישרוף את עצמו, זו מיתה.

שאלה: נתת דוגמה שאם אדם מצחצח נעלים למקובל ומדביק לזה כוונה, המעשה הזה הופך להיות נצחי. מה זה נקרא מעשה נצחי, מעשה שהדביקו עליו כוונה?

"מעשה נצחי" נקרא מעשה שנמצא בעולם הרוחני. בעולם הגשמי כל המעשים שלנו הם מעשים שלא משאירים כל זכר אחריהם. פשוט מאוד. אין מהם כל תועלת. פלא להסתכל על אדם, עד כמה שהוא רוצה לשמור על מה שהוא עשה, מה שהוא השיג, מה שהוא תרם. הוא רוצה שיישאר אחריו משהו. הוא לא מבין שלדברים האלה אין כל ערך נצחי.

ברוחניות זה ההפך. למה? כי מלכתחילה הרוחניות מקולקלת, אתה מתקן אותה, ממלא אותה באור, בנית בזה פרצוף, זה כבר נשאר. אחרי זה הוא מזדכך, זאת אומרת, מגיע לשלבים יותר מתקדמים, יותר מתקדמים, אבל מה שהיה, נשאר. רכשת מסך, זה נשאר. אתה בונה בזה כלים ואתה עובר כל פעם לכלי האחרון שאתה נמצא בו, מזדהה איתו, והאחרים נשארים אחריך כמו שרשרת שאתה ילדת וזהו. בגשמיות אין דבר כזה. כי החומר רק מחליף את הצורה שלו וזהו. והצורה קודמת נעלמת לגמרי.

שאלה: אמרת שלחומר שבעולם הזה, למעשה מצרפים כוונה. לאיזה מעשה?

לאילו מעשים אפשר לצרף כוונה? רק למעשי מצוות, תעשה או לא תעשה.

שאלה: וסתם מעשים שאנו עושים בעולם הזה?

סתם מעשים שאדם עושה, אין שום צורך לשים עליהם איזו כוונה. זה כמו שבקוצ'ק אמרו, אילו כוונות צריכות להיות באכילה? ללעוס היטב.

שאלה: איך לתקן אותם בכל זאת?

לא צריך לתקן, אין מה לתקן בעולם הזה. נניח, שאני עכשיו מכין קרקר. מה אני צריך, איזו כוונה צריכה להיות בקרקר? אם אני מתחיל לקשור את זה עם משהו ששייך לעבודת השם, כן. אבל סתם במעשה הזה אין דבר. מה זה נקרא כוונה? כוונה נקרא שאני לוקח, לא מעשה שבעולם הזה, אלא השורש שלו שבעולם הרוחני. ואני רוצה את השורש הזה לקיים. זה נקרא כוונה. זאת אומרת, לקחתי תפילין, הנחתי על היד, שמתי על הראש, זהו, את המעשה עשיתי.

מה הכוונה באותו מעשה? הכוונה היא, אני עכשיו מתאר לעצמי מה זה נקרא לעשות תפילין בעולם הרוחני, זה נקרא לעלות לגובה עולם האצילות. נניח שאני כל יכול, יש לי מסכים, יש לי הכל. אני עולה לגובה של עולם האצילות, נכנס לרמה של הפרצוף זעיר אנפין דאצילות, בזמן הגדלות שלו, עושה את הפעולה הזאת, מבצע אותה מההתחלה עד הסוף. כל הביצוע הרוחני נקרא "כוונה". כל הביצוע הגשמי נקרא "מעשה" בעולם הזה. כל הביצוע הרוחני, המעשה הרוחני, נקרא כוונה.

זאת אומרת, מה זו כוונה? ביצוע ברוחניות. כי אין שם ידיים ורגליים, רק מאמץ פנימי שלך, נפשי. זה נקרא כוונה. למה זה נקרא "כוונה"? כי היא צריכה להיות מכוונת כלפי הבורא, על-מנת להשפיע. בגלל זה לקחו את השם הזה.

שאלה: אבל אתה מצרף גם ברכת המזון על משהו שאכלת סתם כמו כל אחד. ברכת המזון זה לא משהו שאתה צריך לעשות? זו לא מצווה שעליך לעשות?

כתוב: "ואכלת וברכת את ה' אלוהיך".

שאלה: אז אתה חייב לעשות את זה על מה שכל בהמה עושה. זה לא תפילין. זה משהו שלא צריך תיקון, אכילה לא צריכה תיקון, נכון?

ברכת המזון יש בעולם הזה, או לא?

לא. אני עושה אותה. למה? אני ממלמל אחרי שגמרתי לאכול. מסתכלים עלי מהצד: "משהו קרה לו". כי זה דבר לא טבעי. למה אני עושה זאת? בגלל שיש לי שורש רוחני שאני מתקשר אליו ואני עושה דבר כזה גם ברוחניות.

שאלה: שורש לברכה, לא לאכילה.

לברכה, לא לאכילה, מה זו אכילה?

מצוות זה דבר לא מציאותי. זה מה שקורה בעולם הרוחני. שבעולם הזה אנו פשוט עושים מזה העתקה. אם לא היו מקובלים שמספרים לנו על כך שיש דבר כזה ברוחניות, לא היינו יודעים ולא היינו עושים זאת לעולם. האם עמים אחרים הם יותר מטומטמים? הם לא מבינים? למה הם לא יודעים על המצוות האלו? או שיודעים קצת, כי לקחו מאיתנו הם יודעים אולי לברך פה ושם, או כל מיני דברים כאלה. הם לקחו מאיתנו הכל. כי באופן טבעי זה לא דבר שבא לאדם. ניתן לראות זאת בכל ה"שולחן ערוך". שום דבר לא טבעי.

שאלה: גם לפני תפילין אתה אומר ברכה וגם בזמן הנחת תפילין, זה משורש רוחני, והאכילה עצמה מתוקנת, רק הברכה שלה היא המצוה.

בטח. מעשה שאתה עושה בעולם הזה, שנקרא מצוה, אין לו הצדקה בעולם הזה רק הצדקה מפני שיש לו שורש רוחני. ברכה. ודאי שאם אתה אוכל תפוח ואתה מברך לפני זה, אז אתה מברך על התפוח, תפוח הוא דבר מוחשי, כולם אוכלים. אבל גוי לא עושה ברכה, אתה כן עושה ברכה. למה? כי השגת שורש רוחני כנגד זה אז אתה מבצע גם בעולם הזה את הדבר הזה. אם לא היה שורש רוחני, לא היית עושה.

זאת אומרת, תרי"ג ועוד שבע דרבנן, 620 פעולות, אלה פעולות רוחניות, שהאדם צריך לבצע אותן כדי לתקן את הנשמה שלו. ואנו עושים בעולם הזה, פשוט מוסיפים אותן לכל מיני מעשים טבעיים. אני צריך בעולם הזה לעשות כל מיני מעשים, צריך לאכול, לעבוד, לשכב לישון, להוליד ילדים ולטפל בכל הדברים. אני מוסיף לחיים שלי, בעצם צריך להוסיף עוד תר"ך מצוות. תר"ך המצוות האלה שאני עושה בעולם הזה, הן מקדשות, על-ידי זה אני מקדש את כל יתר המעשים שלי, שבהם אין שורש רוחני, הם שייכים רק לבהמיות.

אולי פעם נמצא איך להסביר זאת בפשטות.

שאלה:מה ההבדל בין ה-613 לבין ה-7, יש הבדל?

כן, שבע זה "דרבנן", הן בדרגה אחרת.

שאלה: למה כנגד זיווג, הפעולה הכי רוחנית, אין שום ברכה שאדם אומר?

אתה שואל ככה: לפני שאני אוכל תפוח, אני מברך על פרי העץ. תענוג זה תענוג, למה על זיווג לא נתנו ברכה? לא יודע. במחשבה הראשונה אני חושב שמפני שזה תענוג כללי שכולל בתוכו את כל התענוגים האחרים. הזיווג, ההתחברות, גם ברוחניות, גם בגשמיות, זה הדבר הטבעי הכללי ביותר. ויכול להיות שלכן אין עליו כוונה. אמנם יש כל מיני עצות, אך הן לא שייכות.

בעולם הרוחני, כל קבלת האור על-מנת להשפיע, או להשפיע על-מנת להשפיע, כל מגע עם האור נקרא זיווג. אם אתה אוכל תפוח בעולם הזה ונהנה, ורוצה לעשות על זה כוונה על-מנת להשפיע רוחנית, גם זה יקרא זיווג. בעולם הזה אתה נוגס את התפוח, ובעולם הרוחני, בדרגה הרוחנית, אתה עושה זיווג עם האור העליון, במסך. זאת אומרת, זה תמיד נקרא "זיווג", ברוחניות, פגישת התענוג עם הרצון.

אבל למה דווקא על זה אין ברכה? אני לא יכול להגיד. בעצם זה כמו לאכול תפוח, כמו כל מיני דברים אחרים. גם כאן צריכים לעשות על-מנת להשפיע ולקדש את המעשה וכן הלאה, כמו כל דבר אחר. גם תפוח אסור לך מג' שנים הראשונות וכן הלאה. זאת אומרת, יש תיקונים על כל מעשה לפני זה.

צריכים לחשוב. אני צריך לבדוק, להתבונן בזה.

שאלה: אני מבין בורא, מצוות, אבל למה יש כל-כך הרבה פעולות, שאדם עושה כאילו סתם, , בשביל מה כל הפעולות האלה שאדם עושה במשך החיים?

אתה שואל כך: יש בעולם שלנו פעולות מוזרות שמקובלים אמרו לנו לבצע, פעולות לא טבעיות. שאומרות תעשו דווקא את זה. קח עור תעשה ממנו קופסה, תכניס בקופסה טקסט כלשהו, קלף. תקשור על היד וכך תעשה. זאת אומרת, דברים לא רציונאליים, לא טבעיים. אנו שומעים זאת מהם.

יש בעולם שלנו פעולות טבעיות שמתוך ניסיון שבעולם הזה, הגענו למסקנה שאנו צריכים אותן, או שהגוף עצמו מושך אותנו לבצע אותן. או שאלה מעשי בהמה ממש, אכילה, שתייה, זיווג, שינה, כל מיני דברים כאלה, או שאלה מעשים קצת יותר מפותחים, שגם הגוף דחף אותנו להתפתחות אליהם.

אז אתה שואל כך: למעשה אם נעשה מצוות מלאכותית בעולם הזה, יש הצדקה בעולם הרוחני. האם במעשים אחרים שאנו עושים בעולם הזה, יש גם שורש בעולם הרוחני? ודאי שיש. מה התועלת מזה שאנו עושים אותם? האם עליהם אנו צריכים לעשות איזו כוונה? על כל הדברים ללא יוצא מן הכלל אנו צריכים כוונה כללית. שאני מקיים אותם, אני חי, מה שנקרא, כדי להגיע למטרת הבריאה.

אני עכשיו נוסע ברכב על-מנת להשפיע, אין דברים כאלה. אתה לא יכול לעשות על-מנת להשפיע משהו שברוחניות אין דבר כזה. איזו כוונה אתה יכול לצרף אם אין לך רצון רוחני לעשות עליו פעולה כזאת. אין ברוחניות דבר כזה נסיעה ברכב. זאת אומרת, שאתה תבצע בדיוק אותו מעשה ברוחניות. אלה דברים מלאכותיים. אבל יש דבר, שהוא לבנות בית, ואז יש תיקונים כשבונים בית, מעקה על הגג, כל מיני דברים. זה כן, מצב כללי כזה.

שאלה: ואם אדם הולך לעשות פעולת הפצה, הולך לדוכן למכור ספרים שלנו?

המטרה הכללית היא להגיע למטרת הבריאה, זה הכול.

שאלה: זה לא כמו סתם לנסוע ברכב.

זה לא חשוב, סך-הכל כל המצוות שאדם עושה יש בהן כוונה מיוחדת יותר בגלל שאלה פעולות רוחניות ברורות. וכל יתר הדברים שיש להם שורשים בעולם הרוחני וענפים בעולם הזה, הם כולם, כולל מצוות, סך הכול כוונה כדי להגיע לרוחניות, כדי להגיע לביצוע על-מנת להשפיע, גם אלו, גם אלו. גם מעשים רגילים בהמיים שכולם עושים, גם גויים, גם יהודים, וגם מעשים שעושים רק יהודים, זאת אומרת, מצוות. גם אלו, גם אלו, מטרתם רק להגיע לגמר התיקון, לדבקות.

אז בכל מעשה ומעשה אתה יכול לצרף את הכוונה הזאת. רק מה מיוחד במעשי מצוות? במעשי המצוות אלה פעולות שעושים ברוחניות נטו, אלה מדרגות. והמעשים שבעולם הזה, יתר המעשים שאתה עושה, הם מעשים שרק בעולם הזה. ברוחניות יש להם רק כוונה כללית, בעל-מנת להשפיע. הייתי אומר עוד יותר, כי הפעולות האלה הן פעולות טבעיות, הן פעולות שבאות לצורך קיום הכלי הכללי. הנשמה כדי להתקיים, גם ברוחניות, חייבת שתהיה לה דרגת קיום משלה.

נניח, שאני נמצא בדרגת קיום כלשהי, למשל באמצע עולם היצירה, אז אני מקיים את עצמי על-ידי המסך הקבוע, על-ידי כל המעשים הקבועים שאני עושה, בדרגת עולם היצירה. ואם אני הולך לעשות עוד מעשה, יותר גבוה, לעלות לדרגה גבוהה עוד יותר. אני כבר מפעיל מצוה נוספת, שלא עשיתי קודם. זה דומה לאדם בעולם הזה, שחייב לעבוד, ללמוד, להוליד ילדים, כל הדברים, שעל זה יש לו כוונה פשוטה אחת, להתקיים, על מנת להגיע למטרה, כמו שאני עומד באמצע יצירה ומעבר לכך זה כבר לבצע מצוה.

שאלה: כל מה שיש פה יש לו שורש מלמעלה, אבל יש דברים כמו סבון או מזגן, שעשו אותם כאן, איך זה יכול להיות?

איך יכול להיות שבעולם שלנו יש דברים שאין להם שורשים מלמעלה? אין דבר כזה שלמעלה אין להם שורשים. לא יכול להיות שבאה לך מחשבה להמציא בורג, אם אין דבר כזה ברוחניות, מאיפה באה המחשבה? אבל איפה הבורג ברוחניות, שממנו באה אלי, נופלת לי מחשבה לראש, לעשות בורג בגשמיות?

שאלה: האדם יצר את זה שאין שורש מלמעלה.

לא, לא, חס ושלום. אין מעשה כזה למטה שיכול להיות שאין לו שורש מלמעלה. אבל אלה מעשים טבעיים כדי לקיים את הגוף, את הגוף הגשמי, הם לא מעשים שעל-ידם הגוף הזה מתקדם למעלה, ועוד למעלה, ועוד למעלה.

התקדמות מדרגה לדרגה היא רק על-ידי מעשה מצוה, על-ידי מעשה מיוחד. כשאתה לוקח חלק מהרצון לקבל, שאתה רוכש עליו מסך על-מנת להשפיע. לקחת מידה מסויימת מהרצון לקבל, רכשת עליו מסך על-מנת להשפיע, אתה מקבל בו אור על-מנת להשפיע, בחלק הזה, זה נקרא שעשית מצוה. זהו. אלה מעשים שעל-ידם אתה מתקדם, פוסע מלמטה למעלה.

מה שאם כן, יש מעשים לקיום, ובכל דרגה שאדם עולה יש מעשים חדשים לקיום. אם אני נמצא למשל בנצח דעולם היצירה, אז אני מקיים את עצמי, אני צריך לאכול, לשתות, שיהיה לי בית, שיהיה לי מין שדה סביבי, עם חיות, עם בהמות, ודרגת הקיום שלי, שתהיה לי אדמה לחרוש.זו דרגת הקיום שלי בנצח דיצירה. אני צריך לעלות מנצח לתפארת דיצירה, בתפארת דיצירה אני צריך עכשיו לעשות מצוה, שלא קיימתי קודם, מעשה רוחני כדי לעלות.

בשביל לעלות מעולם אחד לשני אני צריך להתחיל להגיד ברכה מסויימת. עשיתי את זה, עליתי. עליתי לדרגה אחרת, עליתי לדרגת תפארת דיצירה. להתקיים בדרגה תפארת דיצירה, אני כבר לא יכול בכך שאני חי בשדה, עם פרות, בהמות, וכל מיני דברים. ויש שם הרבה דברים שאני לא עושה עליהם ברכות, כמו אדם רגיל, כמו גוי, כך גם יהודי.

אבל עליתי לדרגה גבוהה יותר, אני חי בעיר. יש לי רכב, יש לי אוטובוס, יש לי כל מיני דברים, אני חי בצורה אחרת. גם גוי וגם יהודי חיים אותו דבר, וגם בהם אני לא עושה ברכות ולא כלום, אני חייב לקיים אותם כדי להתקיים עכשיו ברמה שנקראת תפארת דיצירה. כדי לעלות נניח מתפארת דיצירה לגבורה, אני צריך לעשות עוד מצוה. אם בתפארת דיצירה עשיתי ברכה כלשהי על משהו, בגבורה אני צריך לעשות עוד מעשה מיוחד, לא יודע מה, נניח, שמירה על משהו.

וכשעליתי לגבורה דיצירה, כבר לא סתם בעיר, אלא אני צריך גם מקרר, מכונת כביסה, דברים מלאכותיים, לפי דרגת ההתפתחות הקודמת לא ידעתי על זה כלל, עכשיו אני יודע. עכשיו זה בא לי. ואז אני כאילו ממציא אותם.

שאלה: זה אומר שהאנושות גם מתפתחת בהתאם?

כך ההתפתחות ודאי. הבעיה היא שההתפתחות הטכנית שלנו בעולם הזה מגיעה לנו כל פעם מדרגות רוחניות גבוהות יותר, אבל התפתחות שלנו הפנימית הנפשית, מאחרת אחרי זה, ובגלל זה אנו מרגישים צרות. כל דבר שאדם ממציא, הוא ממציא בחכמה, זה יורד לעולם הזה לפי הקצב שאותה מכונה זזה, אבל אדם צריך לעשות לפחות באותו קצב התקדמות פנימית שלו, נפשית, ואת זה הוא לא עושה.

בגלל זה כל ההמצאות בסופו של דבר הן לרעת האדם ולא לטובתו. מגיעים אלי אנשים האומרים: בעל הבית מחייב אותי לעבוד 15 שעות ביום. בהיסטוריה בזמן ההתפתחות הטכנולוגית, לפני 200 שנה, כשמכונות הקיטור התחילו, עבדו 10 12 שעות, היום צריכים לעבוד 15 שעות, מה הרווחנו? זה מה שיש, מפני שהגלגל שמסובב אותנו, מביא לנו המצאות לפי הקצב הטבעי שלו, ואנו בקצב שלנו, בלהדביק לזה גם נשמה, לא הולכים יחד עם זה.

שאלה: האם המקובלים מזיזים את הגלגל מלמעלה?

לא מקובלים מזיזים, הגלגל הגדול זז במהירות שלו, 6000 שנה, הוא מסובב. אבל אנו צריכים בהתאם לזה להתקדם, ולא מתקדמים. זאת אומרת, אם אדם מקבל את הגשמיות, את ההתפתחות שלו, למשל לפי הוד או תפארת דיצירה, ובהתפתחות שלו, בהתפתחות הנפשית, הוא נמצא עדיין בעשיה. אז נבין עד כמה שהגשמיות מתקדמת לעומת הרוחניות, ואז כל זה הופך להיות לרעתנו.

שאלה: בגלל אי-התאמה נוצר אצלנו יותר לחץ.

אי-ההתאמה הזאת גרמה לייצור האטום, קודם כל איך להשמיד. כימיה, איך להשמיד. הכל בא רק מהצורך להשמיד אחד את השני.

שאלה: אני מדבר אפילו אצלנו, שבשביל זה אנשים עוזבים את העבודה, כי הוא מרגיש שהוא עובד על פנימיות ונותנים לו יותר עבודה מבחוץ. יש פה אי-התאמה.

יש הרבה תוצאות מזה, אבל מה לעשות. גם אלו שמתקדמים ורוצים להתקדם, יש להם בסביבה כזאת בעיה גדולה. אבל זו, צרת רבים.

שאלה: אפשר להגיד שהשורש של המצוות הוא באור חוזר בניגוד לדברים אחרים שאין בהם אור חוזר?

מה זו מצווה? זו פעולה שעל-ידה אני רוכש מדרגה רוחנית. יש 620 מדרגות, לכן יש 620 פעולות, לעלות לכל מדרגה, הפעולה הזאת נקראת מצוה, כנגד זה מקובלים אמרו: תעשה בעולם הזה פעולות כאלו וכאלו, כנגד מה שעושים ברוחניות.

עד איזו מדרגה צריך העולם שלנו להתפתח בגשמיות לעומת גמר התיקון? זה מעניין. המדרגה האחרונה של ההתפתחות הגשמית, שהיא תואמת לגמר התיקון הרוחני.

(סוף שיעור)