שיעור בוקר 19.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.08.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/P0Zl6SDd?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 357,

"ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש"

שמענו מאמר "ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש", מכרך ג' "שלבי הסולם", פרשת "ואתחנן", עמוד י'.

למה המאמרים ארוכים? הרב כתב אותם פעם בשבוע לישיבת החברה. במשך השבוע הוא כתב, היו לו שעות קבועות, ולפעמים הוא כתב גם מחוץ לשעות האלה, אבל בדרך כלל זה היה בצהריים. אחרי שחזרנו מהים הוא הלך לישון קצת, ואחר כך הוא קם ותקתק במכונת הכתיבה שלו, הוא עדיין לא התרגל למחשב.

מפני שכתב במשך השבוע לכן המאמר ארוך. לפעמים המחשבות היו מתחלפות, ואף על פי שרצה להחזיק במחשבה הקודמת בכל זאת נכנס למצב חדש, שמע שאלות מהתלמידים, ולכן זה מתמשך. לכן אפשר לחלק מאמר אחד לכמה מאמרים, וכדאי לעשות את זה. דרך אגב, אם היו שואלים אותו איזו עבודה הוא ממליץ לעשות בבית בזמן הפנוי, הוא היה ממליץ לקחת מאמרים ולעשות מהם קיצורים וסיכומים, לחלק אותם לחלקים, להוסיף להם שאלות, תשובות. בקיצור, לעבוד על הטקסט, להבין אותו, לחקור אותו.

המאמר הזה מאוד משובח וכולל הרבה דברים, אבל בעיקר הוא דן בעניין האמונה. במאמר הקודם נתקלנו בשכר ועונש, בחטא, ודיברנו על כך שברוחניות אלה לא הגדרות כמו בגשמיות. בגשמיות חטא נקרא שעשיתי איזה מעשה ולכן חטאתי. זאת אומרת עשיתי אותו לא נכון, היו לי כוונות לא נכונות, הכנה לא נכונה. פשוט חטא. ברוחניות חטא נקרא מצב. זה לא שהלכתי ועשיתי דבר רע, אלא זה שנעשה בעצמו דבר רע, זה נקרא חטא. וודאי שהוא התגלגל מלמעלה, לא אני עשיתי, כי מי אני שאעשה משהו. אלא מלכתחילה מסתכלים בצורה אחרת לגמרי על בעל המעשה ועל המעשה עצמו, וקובעים שהמעשה הזה נקרא חטא. ודאי שלא אתה אשם ואף אחד לא הולך להעניש אותך, אלא זה מה שקרה איתך. זה עניין החטא.

בעניין העונש, אדם בעולם הזה שמקבל כל מיני ייסורים, שמקבל כל מיני עונשים, מכניסים אותו לבית סוהר או חס ושלום הוא חולה או מת, לא חשוב, משהו קורה לו, אז אנחנו אומרים שהוא ממש מסכן. יחד עם זאת אנחנו לא יודעים מאיפה זה בא לו, אם מהחברה, או המשטר מעניש אותו, ואז אומרים שהוא מקבל עונש. ברוחניות עונש, מפני שזה מתגלגל מלמעלה, לכן זה לא שייך אם מישהו עושה, או מישהו לא עושה, אלא הבורא עשה איתך כך וזה לא נקרא עונש.

העונש שנראה לו בעיניים נקרא ברוחניות "תיקון", מתקנים אותו. וודאי שמתקנים על ידי דברים בדרך כלל לא כל כך נעימים, הוא מרגיש שעוברים עליו אירועים לא כל כך נעימים, אבל זה נקרא תיקון. כך גם השכר. מה נקרא אצלנו שכר? מה שאני מרוויח, ואני מרגיש בכלים שלי מה שהרווחתי ועשיתי. ואם נפרש את זה ברוחניות, בדרך כלל השכר בעינינו יקרא עונש. אם בגשמיות אנחנו מפרשים בקלות לפי מראה עיניים, אז אם הולכים לפי הראייה הפנימית, שכל הסיבות מיוחסות לכוח העליון, אז הפירוש הוא קצת אחר לכל הגדרה, מילה, מעשה שקורה לנו.

כאן, במאמר הזה "ענין שבתפלה צריכים ליישור רגלים ולכסוי ראש", הרב'ה נותן דוגמה מאוד יפה. הוא כותב בדף ג' בפרשת "ואתחנן", באותיות מודגשות. "נמצא לפי זה, כי עיקר מה שהאדם צריך להשתדל בעבודתו, הוא רק לזכות לבחינת אמונה", מה זו אמונה? "היינו שירגיש שיש מציאות ה'". גם בעולם הזה אמונה היא שאני הולך בעיניים סגורות, בלי לדעת כלום, אפילו בסכנה, בחושך. ככל שיש יותר חושך וסכנה ואי ידיעה, כך אני יותר נקרא מאמין, ורואים שזה לגמרי אחרת. ברוחניות אמונה זה הפוך, הכול נפתח ואני מרגיש שהבורא גדול וכל יכול, ואז זה נקרא שאני מאמין. האם זה נקרא "מאמין"? אצלנו זה נקרא ידיעה ולא אמונה. זאת אומרת, שוב אנחנו נתקלים בהגדרות, שקבלה היא לא מן הסתם חוכמה הפוכה מההיגיון הבהמי שלנו, שם הכול פועל לפי הגדרות אחרות. למה? כי באמת אנחנו לא יודעים מה זה לחיות בגילוי הבורא.

לפי מה שאנחנו לומדים בפתיחה, בתלמוד עשר הספירות, הכול נעשה על ידי האור. האור מאיר לכלי, מוליד את הכלי, מתקן את הכלי, נותן לכלי כל מיני תכונות משלו. לפי המידה שהכלי הוכן לבלוע, לקלוט, להעתיק על עצמו את התכונות של האור, כך הוא יכול להשתנות. בהתאם לשינוי שבו, הוא דומה יותר לאור, ואז הוא מתמלא יותר באור וזוכה לשלמות ונצחיות.

זאת אומרת, הכול תלוי בהתגלות האור. אין פה עניין של אמונה כמו שאנחנו חושבים בעולם שלנו, שהאור לא נמצא, ואז הכלי צריך בכוח לעשות משהו. איפה אנחנו לומדים כזה דבר? אנחנו לומדים הפוך, בלי אור אין כלי, בכלל אין כלום, אין מציאות. לפי מידת האור שממלא את הכלי, שמוסר לכלי חלק מתכונותיו, לפי זה הכלי מסוגל למשהו.

לכן כאן לענייננו, אמונה נקראת הרגשת הבורא. ההרגשה היא כמו בחמשת החושים שלנו בעולם הזה. היא בעיקר מתפרשת ממוחא וליבא. אפשר להגיד, כדי שיהיה לנו יותר מובן, שזו תהיה פשוט הרגשה בראייה ובשמיעה, בכל החושים, אבל בעיקר בראייה ובשמיעה. ראייה היא החוש החשוב ביותר, הגבוה ביותר, כמו שאצלנו היא החוש הגדול ביותר. יותר מ-90% מהאינפורמציה, מהידע על החיים אנחנו מקבלים דרך חוש הריאה.

אם כך, כל השלבים שאנחנו עוברים בזמן ההכנה הם כדי לרכוש את האמונה, כדי שיהיה לנו רצון לגילוי הבורא. אין לנו רצון כזה, אנחנו רוצים כל מיני דברים אחרים, אבל לגלות את הבורא אנחנו לא רוצים. למה? כי גילוי הבורא מביא לנו תיקון, הוא מביא דבר לא טוב לטבע שלנו, הופך אותו ממש לעל מנת להשפיע. לכן הרצון לקבל, הטבע שלנו מתנגד לזה. לא שהבורא נסתר, הטבע שלנו מסתיר את הבורא.

כדי שאדם בכל זאת ירצה את גילוי הבורא צריכים זמן הכנה במשך שנים. האדם רוכש כל מיני התרשמויות מחוסר גילוי הבורא, שזה נקרא זמן ההכנה שלנו, הסתר כפול או הסתר רגיל. ולא סתם הסתר כפול והסתר רגיל, אלא אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו נמצאים בהסתר וכמה הדבר הזה מכביד עלינו. מתוך זה לאט לאט יש בנו היווצרות הרצון, נולד בנו רצון חזק לזה שלא חסר לנו כלום חוץ משהבורא יתגלה, זה נקרא "חולת אהבה אני". חוץ מזה אני לא רוצה כלום, אני לא צריך כלום, אני בטוח שזה המפתח לפתור את כל הבעיות שלי, שם כל הפתרונות, הכול רק בזה. הבורא יתגלה, יהיה לי טוב, לא יתגלה, אני לא אוכל לסבול יותר.

אם אדם מגיע לרצון גדול כזה להתגלות הבורא, אגואיסטי, ממש לצרכי עצמו, אבל רק את זה הוא רוצה וחוץ מזה כלום, נקרא שיש לו כלי לגילוי ואז הבורא מתגלה. וכמו שאנחנו לומדים ב"פתיחה" ו"בתלמוד עשר הספירות", גילוי הבורא, גילוי האור, הוא כבר מתקן את הכלי. לפני שהאור מופיע בכלי, הכלי לא יכול להיתקן. אנחנו יכולים לצעוק, זה לא יעזור, ואפילו לרצות תיקון אנחנו לא יכולים, לרצות שינוי בנו אנחנו לא יכולים, אנחנו רוצים רק את מילוי הרצונות שלנו.

גילוי הבורא הוא הסיבה אחר כך לכל התיקונים ולכל המילויים, לכל ההבטחה שהולכים בדרך הנכונה. מפני שאז מתגלות תכונות שיש באור, ואז אנחנו יכולים לקלוט את התכונות הנכונות ולא מה שאנחנו עכשיו יכולים לדמיין אם אנחנו בכלל חושבים על זה, כי מה אכפת לנו מזה עכשיו. הכול הוא כתוצאה מהתגלות הכוח היחיד, השולט, הגדול, ואז אנחנו נכנעים ובהחלט נכללים בו.

עוד הגדרה מיוחדת הרב נתן כאן במאמר בעניין גוי ויהודי. יש גוי כללי, מה שנקרא בכללות אומות העולם, ויש יהודי. המושגים האלה "גוי" ו"יהודי", "אומות העולם" ו"ישראל", יש ברוחניות ובגשמיות.

הוא אומר כך, שיש במצבנו התכללות גויים ויהודים, כי הרי אנחנו תוצאה משבירת אדם הראשון ועדיין לא תיקנו את השבירה, לכן אנחנו נמצאים בערבוביה בין התכונות האלו. זה מה שאנחנו יודעים מהלימוד שלנו. כתוצאה מהערבוביה עם ישראל נמצא בגלות באומות העולם, זאת אומרת בתוך עם ישראל נמצאים הרצונות של הגויים והם שולטים על עם ישראל. עם ישראל נמצא מתחת לגויים, זה נקרא גלות, לא למעלה מהגויים, אלא למטה מהגויים. זה מה שאנחנו לאט לאט מגלים, שבכל אחד מאיתנו, האגו שלו, הרצון לקבל על מנת לקבל, הוא השולט וממש מנהל את כל ניצוצות ההשפעה אפילו הקטנים שיש לנו, זה נקרא גלות.

הוא אומר, מפני שאנחנו נמצאים בגלות כתוצאה משבירת אדם הראשון, והגוי שלנו שולט על היהודי שלנו, קורה שמה שעושה הגוי שלנו על היהודי, הוא אומר ליהודי שיהודי צריך לקיים תורה ומצוות רק מפני שה' ציווה. אתה לא צריך לגלות את גדלות הבורא, אתה לא צריך להשתוקק לגילוי הבורא, אתה צריך פשוט לעבוד כמו שהבורא ציווה לעשות, לכן תעשה, וזהו. הוא לא אומר לו אל תתעסק בכלום, הוא אומר לו תתעסק, אבל תעשה מה שמוטל עליך לעשות. אל תתקרב להיות בן, "בנים אתם לה' אלוהיכם", לא, אלא תישאר להיות ככה, כעבד. הוא אמר, אז תעשה.

מה הפחיתות שבדרגה הזאת? הפחיתות היא בזה שאדם לא רוצה להרגיש את ריבונו, את הבורא. הוא לא רוצה לעבוד מטעם ההכרה, ההרגשה, הגילוי, הדביקות, השתוות הצורה. ובמה בעצם הוא נשאר? הוא נשאר בטבע.

אנחנו יודעים ש"הטבע" בגימטרייה "א-להים". וכל הטבע, גם אנחנו בתוכו, כי אנחנו לא יכולים הרי לצאת מתוך העור שלנו, מתוך הגוף שלנו, כל הטבע ודאי שמקיים ציווי ה' ללא שום פקפוק, זה ברור. כל החוקים שאנחנו מגלים בעולם, בפיזיקה, בכימיה, בפסיכולוגיה, בביולוגיה, לא חשוב במה, כל החוקים האלה הם חוקים פרטיים של החוק הכללי שנקרא "טבע" או "אלוהים".

מה אומר הגוי שבנו ליהודי שבנו, הוא אומר, תקיים את חוקי הטבע. ה' ציווה, תקיים. זאת אומרת, תישאר בתוך הטבע כמו כל הטבע. למה בזה הוא נקרא גוי? כי הוא לא אומר לך שאתה צריך להתייחד עם הבורא, להיות יהודי, שאתה צריך להיות מיוחד בזה מכל הטבע, שאתה עולה ונעשה בהשתוות הצורה עם הבורא, אלא הוא משאיר אותך ככה. לא "אתם קרויים אדם", כמו שכתוב "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", "אדם אתם", לא, תישאר ככה, בדרגה הבהמית שלך.

הרב'ה אומר כאן, יהודי הוא מי שעושה את המעשים שלו מטעם גדלות הבורא. מטעם גדלות הבורא הוא מגיע לזה, לא שהוא מבצע את ציווי הבורא, שבגימטרייה "א-להים" זה "הטבע", אלא מטעם גדלות הבורא הוא מתחיל להיות משמש לבורא, מתוך הגדלות. זאת אומרת, הוא כבר מתחיל לגדל את האדם שבו שדומה לבורא. במידה שהוא מרגיש את הגדלות, במידה הזאת גם בו נולד העניין של האדם, אדמה לבורא.

שוב, כמו שדיברנו, זה שייך לגילוי האמונה, להתגלות האלוהות, כי בלי התגלות הבורא ודאי שכלי בלי אור לא יכול להשתנות, לתקן את עצמו, לקבל צורה של האור. זאת אומרת, האדם יכול להיות יהודי רק לאחר שזכה לגילוי הבורא. לכן חכמת הקבלה לפי ההגדרה, היא גילוי אלוהותו לנבראיו בעולם הזה. זו פשוט שיטה איך לא להישאר בתוך הטבע, אלא להגיע למטרת הבריאה, "לדבקה בו", ולעשות את זה על דרך האמונה, כשהאמונה היא התגלות האלוהות.

תלמיד: אמרת שהשכר הרוחני בא כעונש, למה זה?

אמרתי שהשכר הרוחני בא כעונש? חס ושלום. אמרתי, שמה שנראה לנו שכר זה בעצם בדרך כלל עונש. למה? בגלל שאתה עדיין נמצא ברצונות האגואיסטיים. ואז לפי הרצון האגואיסטי שלך, מה שתקבל עכשיו, נגיד שהיום אתה מרוויח, מה היית רוצה? איזו מכונית יפה, תגיד מה.

תלמיד: אני לא יודע.

אתה כבר לא יודע. זה כמו ילד שמכניסים אותו לחנות והוא משתגע. נגיד שהרווחת, ומה אז? אם הרווחת היום, האם תבוא ביום ראשון ללמוד קבלה? בשביל מה? גם אני אבין אותך. באמת אני אבין אותך.

אם הייתי עכשיו מקבל מה שאני רוצה, הייתי בא ללמוד? אני לא הייתי בא, בטוח. אני בא בגלל שאני רוצה משהו. או שאתה סתם בא ככה כי אתה רוצה ללמוד, או אולי אתה אוהב אותנו, אני לא יודע. בשביל מה באת?

תלמיד: אני רוצה רוחניות.

אתה רוצה משהו, חסר לך. נגיד שהיית עכשיו מקבל איזו מתנה יפה מאוד, אני לא יודע מה, כזו שמבלבלת לך את השכל, עד כדי כך היא ממש מהממת, מה היית עושה? היית שבוי תחת התענוג שקיבלת במתנה הזאת ולא היית בא לכאן. זאת אומרת את המתנה האמיתית, את המטרה האמיתית לא היית יכול להשיג, בגלל שהיו סותמים אותך עם איזה תענוג בהמי. אומנם זה ממש תענוג טוב, יפה, אני לא אומר שלא, אבל האם זה נקרא שכר או עונש? זה נקרא עונש למרות שלך זה נראה שכר.

ההגדרות שלנו, אני לא אומר שאנחנו בכוח יכולים לשנות אותן, כי מתוך הטבע אנחנו פועלים כבר לפי הכללים האלה ולא יעזור לנו. אלא רק כדי קצת להכיר שהרוחניות היא לגמרי לא לפי ההיגיון שלנו, אז כדאי על זה לדבר.

תלמיד: למרות שהמטרה בשלב ההכנה היא להגיע לרצון שהוא מתוך הבנה שגילוי הבורא זה הדבר היחיד שיכול לעזור לי, אבל בשלב ההכנה הרצון לקבל גדל ואיתו הקליפות והאשליות לגבי התענוגים הגשמיים.

נגיד שאני הולך להשיג תענוגים גשמיים. לגבי מה שהשגתי כבר, אני רוצה יותר, אבל אני יודע שכל מה שהשגתי זה כבר אשליה, אבל האשליות לדברים שעוד לא השגתי הולכות וגדלות. איך עם האשליות שהולכות וגדלות אתה מגיע להבחנה שגם הן באמת אשליות? איך אתה מרגיש את זה?

אתה אומר כך, כל פעם אני מגיע לאיזו הבחנה רוחנית, או לא רוחנית, אלא של המצב שלי. אני אומר רוחנית כי זו תוצאה מלימוד הקבלה, כתוצאה מרצון איכשהו משהו להשיג ואיכשהו להתקדם. ואני כל פעם רואה שמה שאני משיג ומה שאני מבין, כל הדברים האלה הם דברים לא נכונים כלפי המצב שהשגתי. כאילו אני מבין שמעכשיו והלאה לדברים האלה אני כבר יכול להתייחס בצורה אמיתית כמו שהם, ולא כמו קודם שהייתי באשליה. אבל זה נכון כלפי המדרגה הנוכחית שלי.

עכשיו נותנים לי עוד תוספת רצון, עוד תוספת של כל מיני בלבולים יותר גדולים, ואני שוב נמצא במצב שאני לא יכול לקבוע שזו אשליה ושזה שקר. ככה זה יכול להימשך עוד ועוד עד אינסוף פעמים. קודם כל זה נכון, וכבר יש לך באמת קביעת מצב נכונה. אבל מפני שבכל נשמה ונשמה יש את הערכה שלה, הדבר הזה הוא לא אינסופי, מה שנקרא "לא לנצח יריב". אלא אתה תקבל עוד אלף או אלפיים פעמים מצבים כאלו נגיד, אבל פעם הם ייגמרו והבורא יפתח לך את העיניים.

זאת אומרת גם ברוחניות, כשתיכנס אחרי זה, אתה תראה שכלפי המדרגה העליונה אתה תמיד לא מבין כלום, לא יודע כלום, נכנס לכישלונות, אתה שוב טיפשון, ממש ככה. וזה לא יכול להיות אחרת אם כל מדרגה עליונה היא יותר גדולה, היא יותר גבוהה ברצון, בהשגה, בתכונות, בכול, עד כדי כך שכל מה שהשגת היום לא יכול להיות אפילו בסיס להכרת דרגה עליונה יותר.

כמו שאנחנו לומדים, אחרי גלגלתא בא ע"ב, מה יש בע"ב מגלגלתא? קצת הארה של ד' דהתלבשות. זאת אומרת ע"ב שהוא אחר כך רוצה להגיע לגלגלתא יש לו רק איזו מין הארה קטנה שישנה גלגלתא, אבל אין לו כלום ברצון של גלגלתא, של ד' דעביות. הוא לא מבין מה זה בכלל, הוא לא מבין מה זה להיות כתר, הוא יודע מה זה להיות חכמה, ואלו שתי מדרגות סמוכות ברוחניות בדרגות כל כך גדולות. וככה כל דרגה ודרגה ברוחניות.

אנחנו עוד מעט נלמד את חלק ה'. אתה תראה שיש שם התחלפות בין המדרגות עד כדי כך, ש"אין" הופך להיות ל"אני", ואני לאין, שמהמצב של אני לא נשאר כלום כדי להיות אין, ואין זה נקרא אין סוף כדי לעבור לדרגה יותר עליונה. לכן אתה צודק ואתה כבר מבין שבאמת כל מצב הבא הוא מצב שכלפיו פשוט אין לך שום כלים. וכך זה צריך להיות. אחרת זה לא נקרא עלייה באמת, זה לא נקרא רכישת מצב חדש.

מצב חדש זה טבע לגמרי חדש, אנחנו עוד לא מבינים. אנחנו חושבים שברוחניות מדרגות זה כל פעם כשאתה קצת יותר חכם, קצת יותר עשיר בתכונות, קצת יותר טוב. זה לא כך, זה כל פעם עד כדי כך הפוך מהדרגה הרוחנית הקודמת, שאי אפשר להבין את זה, שממש אי אפשר להשיג את זה. ההבדל הוא יותר גרוע ממה שבין האדם לדגים באקווריום, או נגיד אדם גדול ותינוק שעכשיו נולד. זה הבדל הרבה יותר גדול והרבה מדרגות כאלה.

אז אנחנו לא באים לשלוט על המדרגות האלו, אף פעם זה לא יכול להיות, כי ברגע שאתה שולט על המדרגה שלך, ובאמת אתה רוכש אותה, אז אתה זה היא – זאת המדרגה עצמה, שממש רכשת, אז גמרנו, אתה כבר מימשת את כל הכוחות שלך בה ואין לך יותר מה לעשות בה, מיד אתה עובר למדרגה יותר עליונה.

זאת אומרת, אנחנו אף פעם לא בולעים, רוכשים את הדברים האלה, אלא זה רק כדי להעלות אותנו לדבקות בבורא, לא לשליטה על עצמנו. אנחנו שולטים על הטבע בגלל שאנחנו רוכשים את הטבע שלו, ולא שמתחילים להיות בעלי בית על הטבע שלנו, אם אפשר להגיד כך.

ובתשובה לשאלתך, המצבים האלו הם מצבים מוגדרים, ופעם הם נגמרים, כל אחד לפי המבנה של הנשמה שלו, כמו שבעל הסולם כותב שם במכתבים, הוא צריך לגמור את סאתו. יש לו איזה שק שאותו הוא צריך פשוט לגמור לברר, ואז נכנס לרוחניות.

וגם ברוחניות יש לו מספר מצבים מוגדר, שהוא חייב לעבור, ואז הוא מגיע לגמר התיקון. זה ודאי בצורה מאוד פשוטה וממש פרימיטיבית כזאת, שממש לא כדאי לקבוע בזה כללי ברזל.

תלמיד: יוצא שבכל מצב ומצב אני רץ סביב הזנב שלי, וכשאני רץ יותר מהר, אין לי שליטה על זה, זה חייב להיות משהו מלמעלה. ההבדל בין גשמיות לרוחניות, בין שלב ההכנה לכניסה לרוחניות הוא, שפה אני סובל מהריצה הזאת ושם אני נהנה ממנה.

אתה אומר כך, ההבדל בין גשמיות לרוחניות הוא שכאן אני סובל מהריצה אחרי המטרה, ושם אני נהנה מהריצה. שיהיה כך, גם זה טוב, ליהנות או לסבול. אנחנו לא מבינים מהם חיים בממד אחר, אין אפשרויות להסביר. זה לא חייזרים. פשוט אין מילים.

תלמיד: מה ההבדל בין ידיעה לאמונה ברוחניות?

אמונה היא, התגלות האלוקות הנותנת לכוחות להידמות אליו, מתוך שאני מידמה לו, מתקן את עצמי ונעשה דומה לו, "ממעשיך הכרנוך", מתוך התיקונים שלי, שתיקנתי את עצמי על ידי ההתגלות שלו, אני עכשיו רואה, יודע מי הוא. מתגלים בי השמות הקדושים, מי נקרא ע"ב, ס"ג, משה, יעקב, מדובר בנברא שבתוכו יש מסכים מיוחדים ועושה את פעולת על מנת להשפיע לבורא, לפי פעולת ההשפעה הוא יכול לומר "אני נעשה דומה לבורא". "אני עכשיו מכיר את הבורא, הבורא משפיע כמוני, אולי פי מיליון ממני אבל גם את זה אני כבר מכיר בו". במידה זו אני מכיר אותו, יותר מזה לא. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". והאור שמתגלה, אור החסדים בהארת חכמה, או אור החכמה בפנימי, שמתגלה רק בלבוש דחסדים, נקרא ידיעה, אור הדבקות.

הכי קל יהיה להגדיר בינתיים בינינו את האמונה ככוח התיקון, וידיעה היא התוצאה ממנו, שהכלי כבר מתוקן ומבצע פעולה בדומה למה שהבורא עושה, מתוך זה יש לו ידיעה. ידיעה באה מהפסוק "וידע אדם את חווה", ידיעה זו דבקות, חיבור, מתוכם יודעים. לפני זה צריך לעשות תיקון, עשיית תיקון מגיעה מהאמונה, מהתגלות האלוקות. כשאני מגלה כמה הוא גדול, ענק, שולט, הכול, אני קולט ממנו את הכוחות, אני רוצה להידמות לו, מכניע את עצמי, מקבל ממנו מסכים וכן הלאה. קודם אמונה ואחר כך ידיעה.

תלמיד: הוא כותב בעמוד י"א, פסקה שלישית. "ועל אור הזה, הנמצא בתענוגים הגשמיים, ניתן לנו ללמוד, איך שמקבלים אותם בעמ"נ להשפיע. היות, על תענוגים יותר קטנים, יותר קל ללמוד ולהרגיל עצמו לקבל אותם רק בעמ"נ להשפיע". הוא כביכול אומר שתחילת העבודה, התיקון הראשון בעצם, הוא על הרצונות הגשמיים?

בואו נקרא, "וניתן לנו ללמוד את סדר העבודה בעמ"נ להשפיע בדברים גשמיים, ששם נמצאים רק תענוגים קטנים, הנקראים בלשון הזה"ק "נהיר דקיק", שפירושו, אור דק מאוד." אור שהיה יכול לחדור לתוך העולם שלנו למרות צמצום א'. אנחנו כולנו נמצאים למטה מהחלטת המלכות דאין סוף, שאסור לקבל שום אור. מלכות דאין סוף גרשה את כל האור ואמרה "אני לא מקבלת אף פעם". ואחר כך, כשעברה על האיסור הזה, נשברה וכתוצאה נוצרו הקליפות. לתוך הקליפות נכנסו ניצוצות קטנים מאוד מהאור, ולכן הקליפות מושכות. אנחנו לא נמצאים ברוחניות אלא בגשמיות.

צריך לתאר את המצב כך, יש למעלה מצב שנקרא אין סוף. למטה מתחתיו, עולם אדם קדמון, שהוא כביכול המערכת המתרגמת את אין סוף לחמישה כלים וחמישה אורות. כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. אחרי עולם אדם קדמון, יש לנו את מערכת עולם האצילות ששולטת, מפקחת, מנהיגה את כל מה שיש למטה ממנה. מה שהוחלט באין סוף ותוכנן אחר כך בעולם אדם קדמון, שחייב להיות כלי, משמע, נברא בחמישה כלים המלא בנרנח"י, שזה המצב הסופי בו הוא ידמה לבורא, מבוצע אחר כך בעולם האצילות. מתחת לעולם האצילות יש עולמות בי"ע דקדושה, נניח, בצד ימין ובי"ע דטומאה בצד שמאל, אתם בינתיים יכולים לתאר ימין ושמאל במונחים לא רוחניים, ממש עולמות בריאה, יצירה, עשייה דקדושה, וכנגדם בריאה, יצירה, עשייה דטומאה. ובין העולמות האלה, קדושה וטומאה, נמצאת הנשמה של כל אחד. ואדם שתיקן את עצמו עולה לעולם האצילות מתוך עולמות בי"ע.

למטה מעולמות בי"ע יש מעבר, מעין קיר בין עולמות בי"ע לעולם הזה הנקרא מחסום. למטה ממנו נמצא העולם הזה. אנחנו נמצאים בעולם הזה תחת עולמות בי"ע דטומאה. הם מזינים אותנו, נותנים לנו קצת הארה בכלים האגואיסטים שלנו. אצלם יש כלים אגואיסטים גדולים, וההארה שיש בהם היא אור, לא אור ממש, אבל בכל זאת קצת אורות. אצלנו עוד פחות מהם, מעולמות בי"ע דטומאה. הכלי שלנו הוא כלי אגואיסטי קטן מאוד והאורות שיש בו הם ממש כנר דקיק. מזה מותר לאדם לחיות וליהנות, ולא רק לאדם אלא גם לדומם, לצומח ולחי, וזה נקרא החיים המדומים. למה מדומים? כי חיים זה נקרא האור שבונה ומחייה את הכלי, וכאן אין אורות מלבד ממש הארה קטנה מאוד, לכן זה נקרא חיים מדומים. זה לגמרי לא דומה להשפעה על פעולת האור האמיתית.

אז הוא אומר שניתן לנו בינתיים בעולם שלנו, שאנחנו נמצאים למטה מבי"ע דטומאה, ללמוד מה זה מעשים לקבל על מנת לקבל ולהשפיע על מנת לקבל. זאת אומרת, כל דבר שאני עושה אני רוצה ליהנות מזה, זה נקרא "על מנת לקבל". אבל כדי ליהנות אני לפעמים צריך גם לתת משהו ותמורת זה ליהנות.

ובדרך כלל, אני רוצה רק לקבל וליהנות בצורה ישירה. להשפיע, זאת אומרת, לתת על מנת לקבל מזה רווח, זה לא כל כך מובן. את זה צריכים ללמוד, צריכים להיות אדם, ללמוד את זה מהחברה. ילדים, תינוקות לא יודעים את זה. אדם שמתבגר, לאט לאט רואה שבצורה כזאת הוא יכול לרמות יותר את האחרים ובמין כזה תחכום להרוויח יותר.

אתה רואה בטלוויזיה שכולם צועקים שהם טובים, רוצים לטובת החברה, ואתה יודע שכל זה שקר. על עצמך אתה לא כל כך רואה, אבל על אחרים רואים. ככה זה כל העולם, לכן זה נקרא שקר. מה שאדם כאילו אומר שזה על מנת להשפיע, הכול על מנת לקבל.

אבל לפחות לומדים מזה, שמכך שנותנים אפשר להרוויח, כבר יש מין תחכום כזה. זה כבר מהתכללות של קדושה בתוך הקליפה, בתוך הרצון לקבל. אם לא הייתה שבירה וכלים דהשפעה לא היו יכולים להיכנס לתוך כלים דקבלה, אז כלים דקבלה היו רק לקבל וזהו. הם לא היו מבינים שאפשר להרוויח על ידי מעשה הנתינה. וכך אתה רואה, כמה אנשים מתפרנסים מזה.

אתה הולך לעבודה, ותמורת העבודה שלך, תמורת זה שאתה תורם לבעל הבית, כביכול אוהב אותו, רוצה לעשות לו טובה, ממש מתוך אהבה, תמורת זה אתה מקבל ממנו כסף וחוזר הביתה. מאיפה התחכום הזה, שאם אתה תיתן לו כוח, אתה אחר כך תוכל ליהנות ממנו?

זה מתוך השבירה. לבהמות, לחיות אין דבר כזה. והצומח והדומם הם בכלל לא מבינים דברים כאלה. כל הטבע, חוץ מהאדם, אין לו ניצוצי השפעה, כי הוא לא צריך לתקן את עצמו. ולכן אנחנו, מפני שבטבע שלנו זה כבר מושרש, אפילו בעולם הזה, אנחנו יכולים מתוך זה ללמוד, קצת להרגיש, מה יכולה להיות השפעה שממנה אפשר להרוויח כל כך הרבה.

אם לא הניצוצות האלה שבנו, היינו לגמרי בהמות לכל דבר. כך אנחנו נעשים יותר מהטבע של חי. ומה ההבדל? ככל שאדם משתמש במעשה דהשפעה, על מנת לקבל וודאי, זה לא חשוב, אבל כמה שיותר, הוא נעשה יותר גדול, יש לו אפשרויות להרוויח יותר.

מי הוא העשיר? העשיר נותן עבודה למיליון אנשים ומקבל מהם תוצרת. ומי האדם המוגבל? זה שיכול קצת לתת וקצת לקבל, פועל בבניין. הולך, נותן את השעות שלו, לא רוצה לחשוב יותר על שום דבר. "תן לי לנוח, עזוב אותי, יש לי תענוגים קטנים משלי". אז בהתאם לזה, מה הוא מרוויח תמורת יום העבודה שלו? האדם שלוקח המון אנשים, יכול לחלק להם הרבה, יכול ליהנות מהם הרבה, זה אדם גדול. ככה זה.

לכן שימוש נכון בניצוצות השפעה בעולם הזה הוא מפתח את האדם, ואצלנו בחברה אנחנו לומדים את זה בצורה אחרת. אצלנו בחברה אנחנו רוצים ללמוד שמזה שיש לי ניצוצות השפעה ואני יכול על ידם להתחבר עם אנשים אחרים, אני יכול דרך החיבורים האלה לראות שאני מרוויח רוחניות, יכול להרוויח בזה רוחניות.

זאת אומרת, אני כבר מתחיל להשתמש בניצוצות השפעה, לא כמו אדם רגיל שמרוויח יותר מבהמה, שזה מעלה אותו מדרגת בהמה לדרגת אדם שבעולם הזה, אני על ידי שימוש מטרתי בניצוצות האלה של ההשפעה שנפלו בי כתוצאה משבירת הכלים, אני יכול בשימוש הנכון בהם, להגיע למצב שאני אידמה לבורא. איך? אני מתחיל עכשיו להבין שאפשר דרך ניצוצות ההשפעה להרוויח רוחניות.

מה זה רוחניות וגשמיות? ההבדל בין רוחניות וגשמיות הוא פשוט. עכשיו אני נמצא במצב שיש בי ניצוצות השפעה וקבלה, והניצוצות דקבלה שולטים עליי, ואפילו בניצוצות דהשפעה אני משמש לטובת הקבלה. ורוחניות נקרא, שאם הבורא מתגלה, זה נותן לי כוח לשלוט על ידי ניצוצות ההשפעה על הקבלה.

זאת אומרת, המשקל כאילו מתהפך ואני יכול לשלוט, דווקא לקחת רצון לקבל לטובת המשפיע, כשעכשיו המשפיע אצלי הוא לטובת הרצון לקבל, וכף המאזניים שלי תלויה רק בהתגלות האלוקות. אם אני אראה אותו לא בהסתרה כפולה, או אפילו בהסתרה רגילה כמו עכשיו, אלא בגילוי המינימלי ביותר, כבר אני יכול לשלוט על ידי ניצוצות השפעה בקבלה.

זה זורק אותי לחשבונות לגמרי לגמרי הפוכים, אחרים לגמרי. אני עובר ממש מאחד לאחר, והעולם משתנה. הראייה שלי, הכול משתנה. זאת אומרת, מפני שהבן אדם הוא רצון, וכל היתר סביב הרצון זה רק מערכות עזר לרצון, אז אם הרצון שלי הוא בכלים דקבלה, זה טבע אחד, ובכלים דהשפעה זה ממש טבע שני.

וכל המערכות עובדות אז בצורה אחרת. זה פלא עד כמה הן רק דבר השייך, הצדדי כלפי הרצון. השכל שלנו, המודעות, הניסיון, שום דבר לא שווה. הכול מתחלף, כל הדברים האלה מיד מתחילים לשמש לרצון חדש. האדם זה הרצון, כמו כל הטבע.

לכן עד דרגה שנכנס לרצון להשפיע הוא נקרא "בהמה", כמו כל הטבע. מזה שעבר מחשבון בכלים דקבלה לחשבון בכלים דהשפעה, מאז נקרא "אדם". ואז הוא באמת שונה לגמרי ממה שהיה קודם. זה ההיפך ממש. ואף אחד לא יכול להבין מה קרה לו. אף אחד לא רואה ולא מרגיש, רק בו זה קורה כך.

תלמיד: הוא כותב שהשפעה נקראת דבקות. יש כל מיני מילים שהמשמעויות שלהן מתבלבלות לי. יש דבקות, יש השפעה, יש אמונה, יש ידיעה, ויש השגה.

אתה אומר שיש יותר מדי מילים אצלנו בלקסיקון, והבעיה שלנו להתמצא בזה, זה נכון. זה כמו שדיברנו היום. יש מילון, שיש מילה ואחר כך מסבירים לך מה זו המילה הזאת, מה הפירוש, אז גם היום דיברנו על מילון כזה. שעונש הוא כך וכך, שכר הוא כך וכך, שזה גם לא בדיוק לפי המילון הקודם שלנו, לפי ההגדרה, המילון של ההגדרות. אז תתחיל לכתוב כזאת חוברת לעצמך.

אלא מה השאלה, איך לצאת מהבלבול הזה של הרבה שמות?

תלמיד: אולי זה כבר כתוב איפשהו?

אולי זה כתוב? לא. כל אחד צריך לכתוב לעצמו בלב שלו, זה לא יעזור. זה גם נכנס ליגיעה, אז תכתוב.

תלמיד: היום דיברת על זה שאנחנו כל הזמן עושים בירורים, הבחנות, ואת כל זה אנחנו עושים בכלים הבהמיים, הפסיכולוגים שלנו. איך זה הולך לנשמה, איך זה הולך לעיקר? כי יש הפרדה, אנחנו מפרידים בין הבהמה לבין הלא בהמי, הרוחני.

אתה אומר כך, אנחנו עכשיו נמצאים, כמו שעכשיו אמרתי, למטה מקו שמאל, בעולם הזה, אפילו למטה מהקליפות, ואנחנו משתדלים לעשות כל מיני מעשים. אנחנו לא יודעים מה בדיוק אנחנו עושים ואיזה מעשים אנחנו עושים, ובדרך כלל שוכחים את המטרה והכוונה, ואם לא שוכחים, אז מה כל כך המטרה והכוונה שלנו.

אומרים שבאמת אלו בכל זאת מאמצים ומעשים והם פועלים, ושביגיעה שלנו תלויה ההתקדמות שלנו, וגם בבחירה שלנו לפחות בחברה ובכל מיני דברים, אומנם לא בכל דבר, אבל במשהו נגיד בכל זאת מוגדר בשבילנו איזה שטח ששם אנחנו יכולים לפעול. נגיד שאני פועל בשטח הזה, נוגע בו, פועל בו במשהו, בבחירת החברה, הספרים, ובזמן הלימוד אני ממש חושב על המטרה שאני רוצה להגיע אליה, זאת אומרת אני עושה מאמץ בשטח שאפקטיבי, שמועיל להתקדמות. איך תוצאה מהמאמץ שלי עוברת, מתגלגלת, עולה אחר כך לאיזו מערכת עליונה, ששם מתחילים לקבל אותה, מתחילים לעשות חשבון כמה עשיתי, כמה יגעתי? איך זה יורד בחזרה אלינו, ואיך זה קובע את המצב הבא שלי, את העתיד שלי? זאת השאלה.

אין כמה מערכות, המבנה הוא מבנה אחיד. אנחנו גם עכשיו נמצאים באין סוף. לא חשוב שאני נמצא עכשיו למטה מכל העולמות, בכל זאת איך שאני פועל, כל יתר המדרגות, כל יתר העולמות, כל המצבים שלי הם ביני לבין אין סוף, כמו ספירות אחת בתוך השנייה, כמו גלדי בצלים. לכן לא חשוב אם אני פועל בריחוק מקום מאין סוף, מה זה ריחוק מקום? ככל שאני פועל מתוך הלב שלי, זה בכל זאת מגיע לאין סוף. זה מגיע לאותה מערכת כמו שגם אני נמצא בעולם הרוחני, לאותה מערכת, אין אחרת.

רק במה שאני עכשיו פועל, אני פועל על זה במידה, בעוצמה כמו תינוק קטן כלפי החברה שהוא נמצא בה, לעומת אדם גדול שפועל כלפי החברה שהוא נמצא בה. יש הבדל בכמה התינוק יכול להשפיע לעומת אדם גדול. אבל בכל זאת, תינוק אפילו שהוא נמצא בצורה שכמעט בטל כלפי החברה, הוא מחייב את החברה שהיא תתייחס אליו, שאיכשהו תשתנה כלפיו.

זאת אומרת לגמרי אין הבדל איפה שאנחנו נמצאים, אם למטה מהמחסום, למעלה מהמחסום, באיזה דרגות רוחניות. הפעולה בלב שלנו, אפילו פעולה בהמית, זה כמו שבעל הסולם אומר על הקיבוצניקים בנגב. הם רוצים שיהיה גשם, אין להם בורא בראש ואין להם שום מערכת אלוהית, הם פשוט רוצים גשם כדי לגדל חזיר, תדמיין את התמונה הרחוקה ביותר שאתה יכול, זה בכל זאת עובד כלפי אותה מערכת, ומזמין מאותו מקור את היחס אליהם, וגם אלינו.

אני נמצא עכשיו ברצון לקבל, אני לא רוצה כלום חוץ מאשר ליהנות. רע לי בחיים, אני מגיע לכאן, אני חושב שעל ידי זה שאני נמצא כאן יהיה לי קצת יותר טוב. אני מצפצף על כל החברה ועל כל העולם ועל כולם, יש בי פחד ואני רוצה להינצל בכלל מהמקום הזה, מהעולם הזה ומהכול. אלו מחשבות אגואיסטיות לגמרי. זה לא חשוב, אחרי הקליפות, אחרי כל העטיפות האלו, אחרי גלדי הבצלים האלה, הספירות האלה, שמנתקים אותי מאין סוף, בכל זאת הן עולות לשם וחוזרות אליי באותן דרכים, רק בריחוק גדול.

כמו תינוקות שצועקים ולא יודעים על מה התינוק צועק, רק אימא יודעת, או ילד קטן צועק כי הוא רוצה משהו, אבל נותנים לו מה שטוב לו ולא את מה שהוא רוצה דווקא, כך אצלנו. התפילות שלנו, בוא נגיד כך בצורה ציורית, עוברות את המחסום ונכנסות לרוחניות, ודרך הרוחניות עולות לעולם האצילות ומאצילות לאין סוף. אז התפילות שלנו, אפילו שאני צועק "תן לי להרוויח בפייס", הן חוזרות אליי בצורה כזאת שנותנים לי אולי את ההיפך. כמו שדיברנו מה זה שכר ומה זה עונש. זאת אומרת התפילות שלנו מתקבלות למעלה כבר בצורה אחרת ממה שאני צועק. כמו שאימא יודעת מה טוב לילד והיא נותנת לו, והוא יכול לצרוח מה שהוא רוצה. היא נותנת בהתאמה לצרחה שלו מה שהוא צריך ולא מה שהוא רוצה. כך אנחנו עובדים.

לכן צריכים לקבל בחשבון באמת שאנחנו נמצאים באותה מערכת ובאותו קשר. "אני ה' השוכן בם בתוך טומאתם", "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", הכול אותו דבר. ההבדל הוא בהרגשת האדם, בתיקון האדם כלפי הבורא, לא שמצד הבורא יש פה הרבה מערכות.

זו שאלה מאוד טובה, וכדאי לקחת זאת בחשבון. זה נותן חשיבות לכל מצב שבו האדם נמצא, וגם נותן חשיבות לזה שבזה שאדם קצת יותר מתאמץ ומתקרב, הוא באמת משפיע בצורה הרבה יותר טובה למעלה. זה כמו תינוק שמשפיע לחברה וגדול שמשפיע לחברה.

תלמיד: אומרים שברוחניות הזמנים מתאחדים, הווה, עבר ועתיד. אתה יכול לתאר את ההרגשה הזאת?

איזה מילים אתה רוצה שאני אמציא לך כדי לתאר שעבר, הווה ועתיד נמצאים באותו רגע?

תלמיד: ממש מקרים.

איך מקרים?

תלמיד: שאדם חושב וזה קורה.

לא, אין דבר כזה שאדם חושב ומיד זה קורה באותו רגע שהוא חושב. זה שאתה מתייחד עם הבורא, וזה שהבורא הוא הסיבה למה שתחשוב, הסיבה למ"ן שיעלה ממך, למ"ד שירד אליך, והוא הסיבה למה שאתה תרגיש בסוף הפעולה הזאת, אם אתה מתייחד איתו, אז אתה זוכה לשורש. ואז אין כבר שום סיבה ומסובב, אלא יחד באותה נקודה אתה מרגיש, זה נקרא טיפת הייחוד, שאז הזמן נעלם. איזה זמן יכול להיות, אם זמן זה סיבה ומסובב? אין. אתה זכית להגיע לסיבה, זהו, אין לך עבר, הווה, עתיד.

אתה יכול להגיד, "איך אני מרגיש שאני משתנה? האם נדבקתי לאיזה מצב וכמו שעצרתי את הסרט אני רואה רק תמונה אחת, או יש בזה איזו מין תנועה? ואם יש תנועה, אז שוב יש זמן". במידה שנדבק בבורא, במידה הזאת אין לך זמן. אם אתה הולך עוד להוסיף למידת הדבקות, אז יש לך עדיין סיבה ומסובב, זמן והכול. במידה הזאת אתה עדיין לא הגעת לשלמות.

אני חושב שלהמחיש את זה, זה פשוט. זה עניין של מדרגות, לכן זה נקרא מדרגות, אלו מידות שבהן אתה נמצא במקור, חזרת לשורש.

תלמיד: אנחנו רואים שיש אנשים בעולם שהרגשת החושך גורמת להם להתאבד, לקחת סמים, להשתגע. הכלי שיורד לגמרי מהאור והוא מרגיש את החושך, מה נותן לו כוח? הרי אין בו אור, מה מחזיק את הכלי שלא יתפרק?

אתה אומר כך, אדם נמצא בכל מיני מצבים, אפילו שהוא לא מתעסק ברוחניות, סמים, כל מיני דברים הגרועים ביותר, משוגע. אדם שנמצא ברוחניות עובר אולי דברים עוד יותר גרועים, הרי הוא מרגיש ונמצא בהכרה, ופתאום הוא רואה שזורקים אותו מקצה לקצה. זה נקרא "כף הקלע". כתוב שאחרי שאדם נפטר זורקים את הגוף שלו מקצה העולם לקצהו, תיקון הקבר, ואז יש משוגעים כאלה שחושבים שאדם תחת האדמה מתגלגל, קברו אותו ברומניה והוא מתגלגל לארץ ישראל. כף הקלע זה נקרא שזורקים אותו ממש מקצה לקצה, למצבים קיצוניים.

אתה שואל, מה בכל זאת שומר על האדם שלא ישתגע, שלא יברח, שלא יאבד את הכול. אתה רואה עד כמה אתה חושב שבכוחות שלך אתה שולט על מצבך. יש לך עדיין איזו מין אשליה שהאני, יעני הגבר החזק, וזה דבר שנמצא בנו, אני שולט, ואם אני מאבד את השליטה, אז זה פשוט נורא.

אני כל הזמן נותן דוגמה מעצמי. למה? כי אני רוצה ללמד אתכם ללמוד מהחיים. כשהיה לי רע עם הריאות ואמרו לי לעשות ניתוח, קודם כל חיכיתי שבועיים. אחר כך כשעליתי על שולחן הניתוחים, אמרתי "תתנו לי מהר הרדמה, תתחילו כבר לחתוך אותי". וכשהם התחילו לעשות אמרתי לעצמי "אני מוסר את עצמי ואני נפטר מהבעיה, ברוך ה'". לא היה לי שום פחד שעכשיו ירדימו אותי ויעשו איתי מה שהם רוצים. למה? כי הדבר הזה מציל את החיים שלי.

עדיין אין לנו הרגשה כזאת. אנחנו חושבים שאנחנו בעלי הבית על החיים, שאם אני לא אחזיק בהם, אז החיים שלי יברחו. זה חוסר אמונה, חוסר הרגשת הבורא, חוסר הרגשת המציל, המרפא. לכן, כל עוד לא תרגיש אותו, ודאי שכל הזמן תדאג לא לאבד את ההכרה, לא לאבד את השליטה, והמצבים שתעבור בחוסר דעת, בחוסר התמצאות, הם יעברו עליך מאוד קשה.

לאט לאט, אחרי כמה מכות, ואני מבטיח לך שיהיו עוד כמה, זה לא יעזור, אחרי זה תתחיל להתייחס לזה בהבנה ואחר כך באהבה. כי דווקא במקרים כאלה תרגיש שאתה נמצא בשליטתו, שהוא עובד עליך, שהוא פועל עליך. וכשתתחיל להתייחס לזה באהבה, תתחיל להרגיש איך הוא פועל עליך. וכשתתחיל לאהוב את זה ולהרגיש איך הוא עובד עליך, תתחיל ללמוד מזה מה הוא עושה עליך. לא מן הסתם זה נקרא עבודת ה' ולא עבודת האדם, קבלה זו עבודת ה'. אתה תתחיל ללמוד ממנו את הפעולות שלו, ואחר כך תעשה במקומו.

אז באמת אתה תשלוט על עצמך, ולא כמו שאתה חושב שעכשיו אתה שולט. עכשיו זו אשליה במאה אחוז, ואז זו תהיה באמת במאה אחוז שליטה. אבל זה אחרי שאתה מכיר את כל הפעולות שהבורא עושה עליך. אתה לוקח את הטבע שלו, את השכל שלו, את היכולת שלו, הכול, ובמקומו שולט.

תלמיד: ההרגשה של "טוב לי מותי מחיי" נשארת, המצב מחייב אותה.

נחכה. ההרגשה היא סך הכול רגע ואיננה, ויש משהו אחר. ראיתי אותך פעם צוחק ופעם בוכה.

תלמיד: יש אנשים שיש להם קשר לתנ"ך. איך אני מצליח להסביר להם שקבלה ותנ"ך הכול אותו דבר ולא להיכנס לבלבולים?

אתה מלמד אנשים שיש להם רקע דתי, או שהם למדו, חזרו בתשובה, ואתה שואל, איך אני יכול להסביר להם מה זה קבלה, שקבלה היא לא נגד. את זה אי אפשר להסביר. אולי בשכל תוכל להסביר להם, ולאט לאט, במשך השנים בכל זאת זה יבוא. אבל אם לאדם אין עדיין ניצוצות השפעה מלמעלה שמתחילות לדבר בו, אז הוא לא יכול להבין בכלל שמישהו אחר משתוקק לרוחניות. הוא פשוט יהיה נגד.

לכן גם הדתיים, גם החילוניים, אלו שלא משתוקקים לקבלה, זאת אומרת אלו שמסופקים בשאלה מה הטעם בחיינו, אין להם את זה, יש להם תשובה ברורה מה הטעם בחיינו. מה הטעם בחיינו? צריכים לקיים מצוות. מי שחושב ככה, הוא לא חושב מהניצוץ שיש בו. הרב'ה כותב על זה. אין מה לדבר איתם, יותר טוב לא לדבר.

לכן אני לא הולך להסביר את עצמי בפני הקהל החרדי. אין לי שום דבר נגדו, אני מבין את מצבו, אני אוהב אותם ואני חי ביניהם, אבל אין בינינו קשר. מצדם ודאי שיש שנאה, מצדי היחס הוא טוב, ואני באמת לא יכול לעשות כלום, כי זה הטבע. לכן אני חושב שלא יצא מזה משהו. יצא מזה רק דבר אחד, שהם יזרקו אותך מהעבודה שלך אם אתה עובד שם במשכורת או לא חשוב באיזו צורה. אסור להסביר להם מה זה קבלה, מפני שהם לא זקוקים. קבלה זה רק לאלה שכבר יש להם הכנה להחליף את הטבע שלהם.

זה לא שייך לרבנים גדולים או קטנים, לאנשים כאלה או כאלה, וגם לא לחילונים. אם עדיין אין לו ממש שום הכנה לזה, אז הוא לא מסוגל. יוסף קארו המחבר של "שולחן ערוך", לא הספר המקוצר שאנחנו לומדים, אלא שולחן ערוך שיש בו חוקים, דינים, הלכות, הוא עשה את זה במיוחד למי שרוצה ללמוד קבלה שיהיה לו זמן ללמוד. במקום ש"ס ולהוציא מכל הגמרות חוקים, הוא חיבר את הכרכים של שולחן ערוך השלם. כתוב עליו שהוא היה נרדם בשיעורים של האר"י, לא יכול היה לקלוט. הוא הבין שזה מאוד חשוב, אבל לא יכול היה ללמוד בהתעניינות, לכן נרדם. זאת אומרת הנקודה עוד לא הייתה ממש בוערת, הוא כבר הבין, אבל עדיין לא היה בוער. זה לפחות משהו.

אבל כל יתר הצפתים שהיו אז בזמן האר"י, באו אליו לבדוק עד כמה הוא יודע גמרא. אם אתה לא יודע גמרא טוב, אסור לך ללמוד קבלה. עשו תרגילים כאלה עם האר"י. לכן צריכים לקחת זאת בחשבון.

בין החילונים יש אותו דבר. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לקלוט את זה, וגם נרדמים באותה צורה כמו יוסף קארו. אפילו שהם באים לשיעורים, הדבר לא מושך, אין בפנים כנגד זה שום תגובה. אתה לא יכול לעשות שום דבר. צריך להשאיר את זה וזהו. אני ממליץ לא לדבר עם אף אחד על זה, רק למי שבאמת "ליבו דואג בקרבו", כמו שכתוב.

(סוף השיעור)