שיעור בוקר 18.06.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 18.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/RrgnJ2SX?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', 

מאמר "ההבדל בין עבודה הכלל ופרט"

שמענו מאמר מפרשת השבוע "אמור", מ"שלבי הסולם" כרך ב', עמוד קכ"א, "ההבדל בין עבודת הכלל ועבודת הפרט". ההבדל הוא באמת גדול, בין שמיים וארץ ממש. מה זה בהמה? בהמה זה שאין בשבילה מטרת הבריאה. היא לא עולה, כמו שנולדה כך היא מתה, וכל תפקידה לשרת את האדם. כך דרגת הבהמה, כל העולם נמצא בדרגה הזאת, ואפילו "לא לשמה" נמצא בדרגה הזאת. זאת אומרת, "לא לשמה" זה כבר אדם שיושב ולומד תורה ומקיים תורה ומצוות בכל פרטיה ודקדוקיה כמו שכתוב, אלא לא בזמן הלימוד, לא בזמן קיום המצוות, ולא בזמן שהוא בכלל חי ונושם, הוא דואג שתהיה מזה תועלת לה'. זאת אומרת "לא לשמה" 

עד דרגת "לשמה" ממש, כל המצבים שעוברים על האנושות במשך אלפי שנים שהאנושות מתפתחת בכלל ללא ידיעה מה זה בורא, וכשאדם אחר כך נכנס, מאברהם אבינו והלאה שמתחיל העניין של קיום תורה ומצוות בצורה חיצונית, ויחד עם זה ודאי קיום תורה ומצוות בצורה הפנימית, וכל השנים האלו, מזמן אברהם אבינו, בערך 1500 שנה מתחילת הבריאה כמדומני, ועד היום, כולם, כל מי שנמצא אפילו בקיום מצוות ללא כוונה על מנת להשפיע, זאת אומרת ללא מסך, מי שלא יוצא עדיין דרך המחסום לעולם הרוחני הוא נקרא "בהמה".

יש גם בזה ודאי הרבה שינויים ומצבים ודרגות. בהתאם לזה אנחנו רואים במין החי בעולם הזה עד כמה יש סוגים, מהכינים, היצורים הקטנים, ועד הבהמות הגדולות מכל מיני סוגים ואופנים. כל הדברים האלה הם כהעתקה מהתכונות והאופנים שיש בתוך האדם שנמצא בדרגת החי. "לא לשמה" נקרא "בהמה", וכל הציבור כולל הציבור הקדוש נקרא עדיין דרגת "בהמה".

ההבדל הוא המסך, הוא הקובע, או שהכוונות שלי לתוכי, זה נקרא יראת העולם הזה, יראת העולם הבא, יראת שכר ועונש. או שיש יראה כמה ואיך אני יכול להשפיע לו, זאת אומרת היראה היא כבר לא לתוכי אלא מחוצה לי, כשמחוצה לי זה רק "אין עוד מלבדו", ואז אדם נולד מדרגת הבהמה לדרגת האדם.

בהחלט כולם שומעים שהעיקר זה הלימוד "לשמה", והבעיה היא שלא יודעים מה זה "לשמה". אני זוכר שהתחלתי ללמוד וקיבלתי כל מיני שיעורי בגמרא ברחובות, ישבתי ולמדתי שם גם בערבים, וסיפרו לי שההבדל בין "לשמה" ו"לא לשמה" הוא שהגויים לומדים "לא לשמה", גם הם לוקחים הרי את התורה הקדושה שלנו, והופכים אותה למשהו שלהם, והיהודי שלומד, לומד "לשמה". היהודי לא יכול ללמוד "לא לשמה". ובאמת כך כתוב, יהודי זה מי שמגיע לאיזושהי מידת ייחוד עם הבורא, אז ודאי שהוא לומד "לשמה". זו מידת ה"לשמה" שלו, בכמה הוא מייחד את עצמו עם הבורא, על ידי מסך. והגוי ודאי שעדיין נמצא ב"לא לשמה".

העניין הוא איך מפרשים. ובאמת רק המטרה הזאת להיות ב"לשמה" או "לא לשמה", היא יכולה באמת להביא לנו חשיבות של חכמת הקבלה. שללא המשכת האור העליון שאנחנו משיגים בזמן לימוד חכמה הקבלה, ללא משיכת האור המקיף, האדם לא יכול להגיע מדרגת "לא לשמה", "לשמה", לרכוש מסך, להיות במקום בהמה אדם. אין אמצעי אחר. זה בעצם כל המאמר.

תלמיד: הרב אמר עכשיו שרק אחרי שאדם עובר מחסום הוא בעצם מתחיל להיות אדם.

אדם שעובר מחסום זה נקרא שהוא רכש כוונה, אומנם הקטנה ביותר על מנת להשפיע, אבל זה נקרא "עבר מחסום". אין מחסום כזה שאתה נוסע בדרך, המחסום לפניך, ואתה רואה שכתוב עוד 200 מטר, או מרחק אחר לפי המיקום ששמים את השלט - אני כבר לא זוכר, לפני ארבעים שנה עשיתי רישיון - ואז מעלים את המחסום ואתה עובר. ברוחניות כשאתה רוחש את המידה מ"לא לשמה" "לשמה", את מידת הכוונה על מנת להשפיע הקטנטנה ביותר, ההיפוך הזה נקרא ש"עברת מחסום".

תלמיד: בפסקה האחרונה הוא כותב שבהתחלה רק כשנולד הוא עדיין במצב של הסתרה והוא רואה ערך הפוך, שהוא הולך אחורה בעצם, כלומר, זה כל מה שאנחנו מדברים עליו במצב שלנו עכשיו, והוא אומר שזה כבר כן נקרא "אדם". 

זו התחלת "לשמה" מה שאנחנו עוברים לפני המחסום, זה נקרא "זמן ההכנה". על המסך אין מה לדבר, אבל יש יחס בכל זאת, כבר מתחיל להיות יחס למצב שלי מתוך הנקודה שבלב. מה זה נקרא כניסה לזמן ההכנה? אלפי שנים הייתי בגלגולים כבהמה לכל דבר. עכשיו קיבלתי התעוררות מלמעלה, זה נקרא שנכנסה בי "נקודה שבלב", התגלתה בי "נקודה שבלב". זאת אומרת, יש לי כבר חוץ מהלב שזה רצון לכל מיני תענוגים בעולם הזה, גם רצון ליהנות מהרוחניות.

אומנם עדיין הרצון לרוחניות הוא אגואיסטי, מלובש בתוך על מנת לקבל, אבל זה כבר מרוחניות. ובתוכו גם יש איזו מין הרגשת האור המקיף שמביא כבר חן דקדושה, זאת אומרת שמביא כבר משהו, שיש משהו על מנת להשפיע. אני לא יודע מה זה על מנת להשפיע, אני בכלל לא יודע כלום, אבל זה כבר נותן לי איזו מין הרגשת אמת ושקר במשהו. אם קודם האדם היה מסתכל רק מתוך הלב שלו על העולם, איך לתפוס וליהנות, עכשיו הוא מסתכל או מתוך הלב או מתוך הנקודה שבלב, ואז הוא נזרק מפה או משם, בשינויי המצבים, בשינויי מצבי הרוח.

אם הוא מסתכל מתוך הנקודה שבלב ומתחיל לבקר את עצמו, אז כבר הוא חושב שהוא בהמה, ומהנקודה שבלב הוא מבין במקצת מה זה אדם, אבל זו עדיין לא לידה. לידה מתחילה להיות מרכישת המסך ממש, כשמתחילה להיות עביות דשורש. אלא אצלנו מתחילה להיות ההכנה לזה. גם לזמן ההכנה יש הרבה שלבים, אי אפשר לחלק אותם בצורה ברורה לשלב שלב, אלא בערך כן, אבל זו עדיין לא לידה, אלא זו הכנה.

מה זאת אומרת "לידה"? גם כשאני אומר לידה אחרי מחסום, זו גם לא לידה, יש שם רק כניסת הזרע לרחם דאימא עילאה, ג' ימי הקליטה, ומתחילים תשעה ירחי לידה. אדם מרגיש שהוא נמצא בעולמו של הבורא, מתחיל לרכוש מסך ומבטל את עצמו כלפי זה. זאת אומרת, כל מה שיקבל יהיה על מנת להשפיע, ללא שנוגע ברצון לקבל שלו. אבל בכל זאת, גם למצבים הקודמים כנגד הרוחניות, בדומה לרוחניות, אנחנו נותנים כאלה שמות. זו בכל זאת התפתחות הנקודה שבלב שבמחסום מקבלת מסך.

תלמיד: יש מצבים בשלב ההכנה שהרצון של האדם הוא לרוחניות, אפילו עם הטיפה שנקראת חן דקדושה.

הרצון לרוחניות בזמן ההכנה מתחלק לשני רצונות. יש רצון ליהנות לעצמי ברוחניות, ויש בכל זאת רצון להנות לבורא, אפילו טיפה, יש גם את זה. לא לשמה יש 99%, נגיד, ולשמה 1%, אומנם זה לשמה לא על ידי המסך ממש, אבל משהו כן. כל זה עדיין על חשבון העליון. העליון מחזיק אותי במצב כזה, לא שיש לי כבר מסך. אם היה לי מסך, אז הייתי יכול להשתמש בתכונה הזאת ממש, אבל היא נעלמת.

תלמיד: בכל שלב שעוברים זה נעלם ושוב חוזר.

בכל פעם ההבחנות האלו, לשמה ולא לשמה כלפי הבורא וכלפי העולם הזה, משתנות בהתאם לאורות המקיפים שיורדים עלי מעולם האצילות.

בעולם האצילות אני נמצא גם במצב המתוקן, גם במצב המקולקל, וגם בכל המצבים שביניהם. שם אני נמצא בכוח. האור העליון שיורד מאין סוף דרך עולם האצילות, הוא כאילו עושה סריקה דרך כל המצבים האלו, השורשים שלי בעולם האצילות, מהמצב הקטן ביותר לאט לאט עד המצב הגדול ביותר, ובהתאם לזה אני מקבל אלי אורות מקיפים שמשתנים. ובכל פעם בהתאם למה שהוא עובר דרך המצבים שלי בכוח, אני משתנה כאן בפועל. אני לא יודע איך אני צריך להשתנות, אלא אני משתנה וזהו. 

אחרי המחסום, כשאדם מתחיל לרכוש מסך, הוא מתחיל להזדהות עם השינויים האלה, הוא רוצה בזה, הוא מתחיל להבין ולהכיר בזה. הוא אפילו מתחיל לצפות לזה, עד כדי כך שמראש כביכול הוא חושב ש"עכשיו אני רוצה לעשות כך", ובאמת הוא עושה כך. הוא עד כדי כך מתחיל להכיר את המחשבות של הקדוש ברוך הוא ולהזדהות איתם. המחשבה שלו, הרצון שלו והרצון של הבורא באים כאחד, זה נקרא "לשמה" ממש.

אנחנו וודאי במצב שלנו עכשיו לא יודעים איך אנחנו משתנים, אבל צריכים להאמין שמשתנים בהתאם לשורש שלנו בעולם האצילות. הקצב תלוי בנו, הקצב תלוי בהכרתנו במצבנו, אבל שינוי המצבים לא תלוי בנו. ההכרה שלי גם משנה את ההרגשה הפנימית שלי, או שנותנים לי מכות, או שאני לא מרגיש במכות האלה ממש מכות, אלא כוח שעל ידו אני נכנס לתיקון.

ההגבלות יכולות להיות הגבלות נעימות. אם המטרה היא לפניי, אז אני נכנס לתוך הצינור הזה בכוח אבל בשמחה מזה שאני מגיע למשהו. ואם אני לא רואה את המטרה לפניי ומכניסים אותי לאיזה צינור, אז בשבילי זה מוות. זאת אומרת, ההכרה, העבודה העצמית של האדם, על אותו מעשה שעושים איתו מלמעלה, היא משנה את ההרגשה מקצה לקצה. אבל כתוצאה מזה זו לא רק ההרגשה הפנימית שלי, אני מרגיש טוב או רע, ולא רק הקצב, אלא גם התוכן משתנה, כי אז אני מקבל מהמצבים האלה אורות, וזה הופך להיות בשבילי עולם אחר.

קשה להסביר עד כמה ההתערבות הנבונה והעצמאית שלנו בזה, שגם אנחנו רוצים בזה, היא משנה את כל התמונה. אומנם המצבים הם, שמלמעלה יורד אותו דבר, ומלמטה אתה קובע ממש את הכול. 

תלמיד: איך אפשר לכוון ללשמה במצב שלנו, אם אנחנו אומרים שאנחנו אמורים להגיע למצב הכי גדול של לא לשמה, ש"לא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני"? הרי במצב הזה מעבירים אותנו. 

איך מעבירים אותנו מלא לשמה לשמה? "יגעתי ומצאתי". בא אור עליון מיוחד ומעביר. הכול תלוי באור. עד עכשיו מגיעים אורות מקיפים, בא האור הפנימי הראשון יחד עם המסך, יחד עם הכול, נותן לך מסך ונותן לך כוח לזה, הכול ביחד. 

תלמיד: אני שואל על האדם, איך הוא יכול להתכוון ללשמה לפני המחסום? 

להתכוון ללשמה לפני המחסום ממש לא יכולים, אבל יש מה שנקרא "חן דקדושה", שהייתי רוצה את זה. למה? ככה. למה ככה? ככה, זה חן. אתה יודע מה זה חן? אי אפשר להסביר. למה אני לא יכול להסביר? כי זה אור מקיף, הוא לא נכנס לכלים שלי, הוא לא נותן לי ידיעה, כי "ידיעה" זה אור שנמצא בתוך הכלים, ואילו הוא מאיר מבחוץ. לכן ככה זה.

לכן זה נקרא "חן", דבר שאי אפשר להסביר. "רוצה אני", "זה מושך אותי", אבל למה? מה קורה כאן? מה יש לך מזה? למה אתה רוצה את זה? זה נגד העולם הזה. ככה זה. את זה האור המקיף מספק לנו, בגלל זה הוא נקרא "מקיף". 

תלמיד: אפשר להגיד שכשאדם צריך לחפש את הבורא אחרי כל התמונות שבאות לו בחיים, בהתחלה הבורא מסדר שהוא כמו ממתיק את התמונה, זה שהאדם מוצא אותו, הוא ממתיק לו. נגיד שזו יראה דעולם הזה. לפי זה, מה זו יראה דעולם הבא?

יראת דעולם הבא זו יראת ה'. שאני מפחד. פחד נמצא תמיד באדם. פחד באדם נובע מהכלים הריקניים שלו. האם בכלים הריקניים שלי אני מפחד האם אני אמלא אותם, או האם אני אמלא אותו.

אם רכשתי מסך לא לחשוב על עצמי אפילו שאני ריק, ולהיות חפץ חסד אפילו שאני ריק, להרגיש שלמות אפילו בזה שאני ריק וחפץ חסד, אז אחרי זה אני יכול לחשוב איך אני אמלא אותו. לפני זה לא ניתן לחשוב על זה בכלל. אני שמח אז שיש לי כלים ריקים, שעכשיו אם אני אוכל, אז הוא ייהנה.

אנחנו רואים מכאן שהתיקון צריך להיות הדרגתי. קודם אני חושב על עצמי בלבד. אחר כך באיזו מידה אני חושב על עצמי, האם זה מרחיק אותי מרוחניות או לא. גם בלחשוב על עצמי יש הרבה הבחנות - ממה בעולם הזה אני רוצה למלאות את עצמי, האם אני רוצה למלאות את עצמי בתאוות קטנות או גדולות. האם אני חושב רק על עצמי ולא אכפת לי מאחרים, כך שאני יכול להרוג אותם ולסחוט מהם, או שאני כבר מתחשב בהם. יש כל מיני מצבים, דרגות.

אחר כך אני מתחיל לחשוב שמהעולם הזה לא כדאי ליהנות, יש עולם הבא, מרוחניות אני רוצה ליהנות. מתי זה? כשיש משהו מרוחניות, זה כבר כשיש נקודה שבלב. כשמתחילה נקודה שבלב, אז במקום התענוגים האלה אני הולך לתענוגים דעולם הבא, רוצה לקבל מהם. ואז מתחיל זמן ההכנה. כשאני מתחיל לקבל כאילו תענוגים רוחניים ואני רוצה אותם, מתחיל להיות בתוך האור המקיף שמאיר לי, ששם יש תענוגים ברוחניות, שאני גם תופס קצת מהטבע שלו על מנת להשפיע. תמיד כשהאור מאיר, הוא נותן גם את הטבע שלו על מנת להשפיע קצת.

לא לשמה הרי זה לא סתם שאני חי, נמצא בעולם הזה, "לא לשמה" נקרא שאני רוצה תענוגים מהבורא, מהרוחניות לעצמי, זה נקרא "לא לשמה". אז כבר בתוך הלא לשמה הזה, כשאני תופס טיפה מאור מקיף, מההארה שלו, אני גם תופס קצת לשמה. האור שמאיר או כפנימי או כמקיף, יחד עם התענוג הוא גם נותן הרגשת הטבע שלו.

כשאני תופס מהטבע שלו, שזה נקרא "חן דקדושה", אני כבר מתחיל להרגיש שיש משהו אחר לגמרי. אם הייתי בנקודה הזאת של חן דקדושה בלי כל היתר, זה היה טוב. למה היה טוב? כי האור היה נותן לי הרגשה שזה הדבר הטוב ביותר, מנותק מכל הבעיות, הצרות. בינתיים הכול בלא לשמה, אבל כבר חן דקדושה. יש בזה הרבה מצבים. ואחר כך לשמה.

תלמיד: אם אדם בורח אל הבורא כדי להמתיק לו את הצרות, המצב הזה נקרא יראה ראשונה, פחד העולם הזה. מה זו יראה מפחד העולם הבא?

יש יראה מהעולם הזה, שאני לא אקבל תענוגים מהעולם הזה. ויש יראה מהעולם הבא, אם זה בזמן ההכנה או לפני ההכנה, שאולי אני לא אקבל שכר מהעולם הבא.

תלמיד: זה מה שאני שואל, מה זה שכר דעולם הבא? 

שכר של העולם הבא? תשאל כל אדם, כל יהודי, הוא יגיד לך מה זה שכר העולם הבא. בשביל מה הוא מתייגע בעולם הזה? העולם הזה דומה לפרוזדור, וכשנכנסים לעולם הבא, שם מקבלים את כל מה שהרווחת בעולם הזה. תכין את עצמך עכשיו, תקבל אחר כך, כך כתוב בכל מקום. בעולם הזה אי אפשר לקבל שום שכר, אין שכר בעולם הזה, רק בעולם הבא, כך כתוב "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא".

רק איך מפרשים מהו העולם הזה והעולם הבא, זו הבעיה. העולם הזה נקרא שאתה נמצא בכוונות על מנת לקבל, העולם הבא נקרא שאתה נמצא בכוונות על מנת להשפיע. בעל הסולם כותב במכתב, שגם את העולם הזה וגם את העולם הבא אדם משיג בזמן שהוא חי בחיי חיותו בעולם הזה, רק אלה שני מצבים, בלי מסך ועם מסך. 

תלמיד: לפי מה שהבנתי, יש לימוד שונה לפני מחסום ואחרי מחסום.

הלימוד שונה בקבלה לפני המחסום ואחרי המחסום. לפני המחסום אנחנו לומדים קבלה מפני שבעזרתה אנחנו יכולים לרכוש מסך, כוונה לשמה, רק זו הסיבה. אם לא, תן לי כל ספר אחר, ספר ילדים, על מה שתרצה, לא חשוב לי על מה, רק שזה יביא אותי לשמה. אני צריך אמצעי לזה, בגלל זה אנחנו צריכים קבלה.

הוא מסביר שלימוד הקבלה מעורר את האור המקיף הגדול ביותר מכל יתר הספרים הקדושים. על ידי כל יתר הספרים הקדושים אני יכול לעורר על עצמי אורות מקיפים, כי כל הספרים הקדושים הם ספרים שנכתבו מדרגה רוחנית, וכשאני מתקשר אליהם בכוונה על ידם להגיע ללשמה, לרוחניות, אז מאותו מקום מאיר לי אור מקיף. לכן מכל הספרים הקדושים, "תנ"ך", "גמרא", דינים והלכות, אגדות, נביאים, כל מה שתגיד, שפת הקבלה וספרי הקבלה שנכתבו בצורה כזו, הם המעוררים את האור המקיף הגדול ביותר, בגלל זה אני משתמש באמצעי הזה.

 בסך הכול אני לא צריך קבלה או לא קבלה, אני צריך אמצעי לאור המקיף. למה? כי האור המקיף מביא מסך, מביא כוונה לשמה. כולם יודעים וכולם מבינים שצריכים להגיע ללשמה. מי שלא מגיע ללשמה הוא ממש עבריין או בהמה, כך כתוב בכל מקום. דבר עם כולם, כולם מבינים, הבעיה היא איך מפרשים מה זה לא לשמה ולשמה. כמו ששמעתי, שאלתי את המורה שלי ל"גמרא" כשעוד גרתי ברחובות, "אתה לומד לשמה או לא לשמה?", הוא אמר, "אני יהודי? כן, יהודי. אני לומד "גמרא"? כן, "גמרא". אז ודאי שאני לומד לשמה".

תלמיד: האם חומר הלימוד עצמו, ברגע שאתה עובר מחסום, צריך להשתנות?

חומר הלימוד עצמו אחרי המחסום הופך להיות מציאות. כי אחרי המחסום יש לך מסך, לא חשוב איזה גודל, נגיד שיש לך מסך על הכול, אז אם אתה קורא, בזמן שאתה קורא המחסום שלך בפנים עובד בהתאם למה שאתה קורא. כי אתה מקושר עם הספר, עם אותו אור מהמדרגה שהספר נכתב בה, האור הזה בא למסך שלך, והוא עם המסך שלך עושה את הפעולות, ממש מבצע את מה שאתה קורא, ואז אתה נמצא כנוכח בזה. לא שאתה יודע איך לבצע ומחפש, אלא זה נעשה, זה נעשה בך, ואתה נמצא כאילו בתיאטרון. ראיתי פעם בסרט ספר קוסמים, וכשקוראים בו מיד על הדף יש שחקנים שמשחקים, מין ציור יפה שזז. ככה זה נגיד, אתה מיד חי את המציאות שאתה קורא עליה.

תלמיד: אתה מיד משיג אותה? 

וודאי שאתה מיד משיג אותה. אם אתה מתכוון נכון עכשיו בזמן הלימוד, אז אתה משיג אור מקיף. אתה לא כל כך מרגיש אותו ואיך הוא מאיר אליך, אתה לא מרגיש עד כמה הוא מאיר במשפט אחד לעומת משפט שני, על מה שאתה קורא כאן לעומת מה שאתה קורא שם. אתה יכול לעבור עכשיו על דף שלם של תע"ס והאור המקיף ישתנה בכל מיני צורות ואתה לא תרגיש.

שמתי לב שכשאנחנו עם חבר שלנו עסקנו במוזיקה, בניגוני העולם הבא, החתול שלו ממש שכב ולא היה אכפת לו כלום, לא שמע כאילו, זו דרגה אחרת. הוא עשה והרביץ שם כאלה ביצועים והחתול יושב, לא מרגיש את זה בכלל. 

האור שבא לא כמקיף אלא כפנימי למסך, שניהם מבצעים את הפעולה. לפעולות האלה יש סדר גדול מאוד, נותנים לך דוגמה איך לבצע ואחר כך אתה מבצע.

תלמיד: מה קובע לאדם את עמקות הבירור לפני שהוא עובר מחסום? אדם כל הזמן נמצא בשאלות, מי נותן את המצב, בשביל מה אני צריך להגיע, כי אלו בירורים פנימיים והעומק של הבירור הוא כל פעם שונה. לפעמים אני שואל את עצמי, פעם בדקה, אבל אני יכול לשאול יותר. אז מה קובע את הקצב הזה?

מה קובע את הקצב שלי בזמן ההכנה? זאת השאלה?

תלמיד: גם העומק של הבירור.

קצב ועומק, רק תשומת לב. אני יכול לעבור על הדברים האלה חצי רדום, ואני יכול להיות בזה מאוד רגיש, ולא שרדום ורגיש בעצבים שלי, כי יש כאן כאלה שאתמול קפצו והיום זה ככה ככה, אני רואה, או הפוך, אלא החדות, הכיוון, היחס שלי ללימוד, זה מה אני רוצה ממנו. זה קובע גם את העמקות וגם את קצב ההתקדמות. 

צריך לראות את הלימוד רק כאמצעי, אני לא צריך לדעת מה שכתוב על הדף, לא אכפת לי. אני רוצה לדעת ורוצה לפרש את הדברים האלה עמוק וטוב, שזה ייתן לי עוד הבחנות נוספות, דברים נוספים, אבל זה כדי לצרף אותם לחיפוש הרוחניות, לא חיפוש הידע. 

כשבעל הסולם כותב שאתה צריך לחזור אלף פעם על ההגדרות ולדעת אותן בעל פה וכן הלאה, למה הוא כותב את זה? כדי שלאט לאט לראש שלך ייכנס העניין שמה שאתה קורא צריך לפענח בצורה אחרת, בצורה רוחנית. שאם אתה קורא שזה בצורת עיגול, שיהיה לך מיד במקום המילה עיגול - שזה ללא שום הבחנות צדדיות, שאין שם פינות ואין שם כל מיני הבחנות, ארבע הבחנות, עשר הבחנות, שום דבר. 

שמיד תתאר את התכונה הזאת מה זה נקרא עיגול, ולא צורת עיגול שאתה מצייר לפניך. זה מה שהוא רוצה. בגלל זה הוא אומר תדע את זה בעל פה, שזה ידחוף אותך לפירוש יותר פנימי. אז התעמקות כזאת בלימוד לצורך זה ודרישה מהלימוד לצורך להגיע ל"לשמה" הם אלה שסוללים לך את הדרך.

תלמיד: דיברנו הרבה בתקופה האחרונה על זה שאנחנו צריכים לנסות לעבוד על זה שהאני שלי לא יהיה מקור להכרת הרע בהרגשת הרע, שהאני שלי לא יהיה בתוך הצרות שלי, אלא האני שלי יהיה כנקודה של הבנה שמסתכלת מרחוק ומנסה להכיר מה עובר בה. כשאני יושב מול הספר אני בא לדרוש ולשם כך אני צריך לרדת באני שלי לתוך הרגשת הרע, או לתוך הרצונות שלי, אחרת הדרישה שלי פחות עמוקה. איך בזמן הלימוד להשאיר את האני שלי בצד?

בזמן הלימוד אני כביכול צריך להיות בשלמות. אני לומד תורה, תורה זה אור, אור שמאיר עליי כאור מקיף. אם אני רוצה שהוא יאיר עליי חזק, אני צריך להיות מקסימום בהשתוות הצורה. הוא מושלם, שלם, גבוה, עליון, על מנת להשפיע, ללא שום יחס לעצמו, רק נתינה. אז אני צריך כאילו להתנתק מעצמי, לא לחשוב על עצמי, להיות ככל האפשר כלפיו. 

בהתאם לזה האור יהיה יותר קרוב אליי, זה לפי זכות הכלים.

ויש עניין אחר, איך אני אמשוך אותו? איך אני אדרוש אותו אם אני לא אחשוב עליי, על הצרה שלי, מה שאני רוצה לתקן על ידו, באיזה מצב שאני נמצא. זאת אומרת אני צריך לדבר כאילו על עביות הכלי? על מה כן? זה או זה? גם על זה וגם על זה. 

אנחנו לומדים שזה ככה, בכל מצב יש לך עביות וזכות יחד, שני קצוות, מלכות וכתר. מלכות מושכת את האור, כתר מקבל את האור ולכן אנחנו אומרים שהעבודה על זה צריכה להיות לפני שאתה ניגש ללימוד. אתה צריך להכין את שתי הנקודות האלה. אתה צריך טוב טוב לדעת, לברר לעצמך את השאלה, בשביל מה אני צריך את זה בכלל?

מצד אחד "מה הטעם בחיינו?", מצד אחר שהתשובה על זה תהיה "טעמו וראו כי טוב ה'", שהאור שהביא לכך שאני יכול למשוך על ידי הלימוד, הוא יפתור לי את כל הבעיות. הוא יביא אותי לפסגה. זאת אומרת, גם על עצמך אתה צריך לחשוב קודם וגם על רוממות הנותן, ואז אתה ניגש ללימוד. זה מסתדר לאט לאט, עד ששתי הנקודות האלו יהיו כאחד, למרות שהן מנוגדות, זה בזמן החיבור בינך לבינו. רק אם אתה תשתמש עם המלכות, כמו עם הכתר אז הם מתחברים ואז לא יהיה לך פיצול פנימי, התנגדות כקוטביות.

תלמיד: איך אתה יכול להגיע בשלב ההכנה כשאתה משתמש עם המלכות, להיות כמו הכתר?

תגיד לעצמך שאתה כן מסוגל, שאתה כן רוצה, תגיד ככה. תשחק בזה, מה יש.

תלמיד: אבל בשבילי, בשבילי העביות שלי זה רצונות שהם לא לשמה, ובוא נגיד שאני מנסה כביכול להסתכל מהצד, אז אני צריך לדמיין איזה משהו אחר.

יותר אני לא עונה. נדבר בעוד שבוע וחצי, יהיה לך ניסיון בזה, אני לא יכול לדבר.

תלמיד: במאמר יש איזשהו פער, אם בן אדם מתחיל ללכת בדרך השפעה הוא רואה תמיד כתוב ערך הפוך, כאילו אחרי כל היגיעה אתה רואה שבכלל לא התקדמת. אני לא מבין אם אני אסבול זאת לפעמים ואני ארגיש סיפוק מהעבודה, ההתקדמות זה פאשלה?

גם מהעבודה שאנחנו נמצאים בה, אנחנו צריכים להרגיש סיפוק, אחרת אתה לא מודה לבורא, אתה מקלל אותו חס ושלום, אבל אתה צריך להבין איפה אתה נמצא כדי להכין את הכלים להתקדמות, לתיקון הלאה. 

בכל דבר הרב'ה כותב, כל הבחנה שיש לנו, כוללת בתוכה שני מצבים קוטביים, מנוגדים, וצריכים להתרגל שזה ככה. וההיפך, לא להתרגל, לחפש את שני הדברים האלה. וככל שאתה תברר את שניהם, אחד כנגד השני והם יהיו עוד יותר גדולים ועוד יותר רחוקים אחד מהשני, זה נקרא שאתה הבחנת בדברים האלו ואתה מוכן להתקדם. 

ואם אתה לא שם לב לזה ולא נראה לך שיש שום התנגדות שם, בין ההבחנות האלו, אז אתה לא ביררת שום נקודה בעבודה. אז לא להתפעל שבכל מצב שאנחנו נמצאים, יש לנו תמיד סתירות ובלבולים וזה כנגד זה מפריע ולא מסתדר, זה נורמאלי, זה דווקא נכון וטוב. העמך בורח מהמצבים האלה ואנחנו צריכים לא רק להסכים איתם, אלא לחכות שיבואו כאלה מצבים. "מציון תצא תורה", זאת אומרת עד כמה שיוצאים מהקדושה, מזה באה התורה. דבר והיפוכו, עד גמר התיקון.

תלמיד: בבירור הזה, ובחיסרון החדש הזה, יש בעצם התקדמות?

כן.

(סוף שיעור)