שיעור 30.09.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעה"ס, שמעתי, עמ' 599, מאמר צו
"מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה"

heb_o_rav_rb-shamati-096-mahu-psolet_2012-09-30_lesson

"גורן הוא סוד דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה". שהוא מרגיש, שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה.

יקב היא בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", שיקב הוא בחינת נקב.

ויש ב' מיני סוכות:

א. דענני הכבוד,

ב. דפסולת גורן ויקב.

הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה, שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני, שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט.

ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא.

ומ"ן דאמא היא בחינת אתערותא דלעילא, שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה. מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא, שהוא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים בסוד "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם". כמ"ש בזה"ק "דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל".

אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע. אלא דוקא בזמן, שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא וחד חרוב, היינו ש"לית לה מגרמיה ולא מידי", שהיא בחינת מלכות.

וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני, הנקרא בחינת פרט, שהכלל ופרט תמיד שוים. אבל היא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.

ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.

כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח.

וזה סוד, שרבי שמעון בן מנסיא היה דורש "כמין חומר". חומר נקרא בלי דעת ושכל. "אוזן, ששמע על הר סיני, לא תגנוב". היינו, שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיקבל על עצמו עול מלכות שמים בלי שום גדלות, אלא הכל בלמעלה מהדעת. והלך וגנב איזה הארה לעצמו. היינו, שאומר, שעכשיו כבר אני יכול להיות עובד ה', מסיבת שכבר יש לי דעת ושכל בעבודה "ואני מבין שכדאי להיות עובד ה', ועתה כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת".

ועל זה משמיענו "ומכרוהו בית דין". ש"בית דין" הכוונה על השכל ודעת של האדם, שהם דנין את מעשיו של האדם, אם הם כדאי לעשותם או לא.

ומכרוהו, היינו שנעשה בחינת נכרי בעבודת ה'. שאז בא השכל ושואל אותו את השאלה הידוע "מה העבודה הזאת?" והוא בא רק מצד הגניבה, מצד שכבר קיבל איזה סמיכה לבחינת אמונה. לכן הוא בא ורוצה לבטל את הסמיכה עם השאלות שלו. אבל זה אינו אלא ל"שש", היינו ש"מכרוהו לשש שנים", שהוא בחינת דינים דדכורא.

"ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני וכו', לא אצא חפשי", היינו שלא רוצה לצאת לחפשי בלי מצות, אז התיקון הוא "והגישו אדוניו", היינו אדון כל הארץ. "אל הדלת או אל המזוזה", היינו שנותן לו סיתום על הקבלת מלכות שמים. "וחרצה", היינו שעושים לו נקב באזנו. כלומר, שעושים לו נקב אחר, בכדי שיוכל לשמוע עוד הפעם, מה ששמע על הר סיני "לא תגנוב". "ועבדו לעולם", שאז נעשה עובד ה' באמת.

סוכות הוא דירת עראי. היינו, מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות, כנ"ל בענין ראשון לחשבון עונות, אז העצה שיצא לדירת עראי. כמו שהיה בזמן, שהלך בדרך להגיע לבית ה', מטרם שהגיע לדירת קבע. שאז היה לו כל פעם צורך להגיע להיכל ה'. והיה לו אושפיזין, היינו בזמן שעבודתו היתה בבחינת אורח עובר.

ועתה הוא יכול להמשיך מזמן עבודה שעבר, שהיה אז תמיד מודה ומשבח את ה', בזה שהקב"ה היה מקרבו בכל פעם, ומזה היה לו שמחה. השמחה שהיה לו אז, הוא יכול להמשיך עכשיו, בסוכות. וזהו רמז של דירת עראי. לכן אמרו: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי".

"לא המדרש עיקר אלא המעשה". היינו כנ"ל, שמעשה נקרא כמין חומר, שהיה רבי שמעון בן מנסיה דורש "כמין חומר", שעיקר הוא המעשה, והשכל אינו אלא כמו מראה.

אבל יחד עם זה, המעשה נקרא בחינת חי, והשכל נקרא בחינת מדבר. והענין הוא, שאם יש שלימות בבחינת המעשה, אז המעשה כל כך גדולה, שהוא מביא לו בחינת שכל התורה. ושכל התורה נקרא בחינת מדבר."

המאמר מאוד קשה. בעל הסולם מדבר על כל האבחנות, אומנם לא על הכל, אבל על אבחנות שכולן נמצאות מעל ההשגה הרוחנית. כולן מהצד השני. כמה כוח זה כשהאדם יודע מה זו אמונה, כשמקבל את התכונות של מ"ן דאמא, מ"ן דנוקבא.

אנחנו בדרך כלל מדברים על דברים השייכים לנו לפני המחסום, איך להתקרב אליו, איך להעריך את תכונת ההשפעה. אפילו שאנחנו לא יודעים בדיוק מה זה למעלה מהדעת, מה זה השפעה, אבל בהתקרבות לזה אפשר לדבר על האבחנות שהן למעלה. פשוט אין לנו עדיין שום הרגשה כנגד כל הבחינות האלה.

שאלה: בעל הסולם כותב "ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש." השאלה מה העיקרון "בבחינת הפשט והטבע"?

אנחנו מקבלים מלמעלה כוח שהוא משנה בנו את כל הפנימיות, את הערכים, החשבונות, וכך גדלים. כל פעם, כשהרצון לקבל מתגלה יותר, אנחנו עושים עבודה ומקבלים כוח למעלה ממנו, למעלה מהדעת, וכך משליטים את כוח ההשפעה למעלה מכוח הקבלה.

אי אפשר להסביר אילו תכונות, חשבונות, איזו ראייה מקבל אז האדם, כי התוכנה הפנימית שלו משתנה. הוא לא נהנה מהשפעה, כי גם זה נחשב כהנאה, אלא הוא מקבל תכונה חדשה שבה הוא נהנה, תכונה שנקראת "אמונה והשפעה". זה נובע מתוך כך שהוא מרגיש את עצמו השייך לכל המציאות.

גם להגיד, שבמידה שהבורא נותן לו הרגשה שהוא שייך לכל המציאות, גם זה נשמע כקבלה, לכן אין מילים להסביר את הדברים האלה. אי אפשר לתאר את זה אצלנו, לכן "טעמו וראו כי טוב ה'".

צריכים פשוט לרכז את כל העבודה, כדי כמה שיותר מהר לקבל "לשמה". וקודם לכן, לא ידוע מה זה. אי אפשר לתאר זאת, כי כל המילים שלנו, כל הפעולות, כל המחשבות, החשבונות, הכל שייך לתוכנית הנוכחית שהיא לקבל בתוך הכלים, בתוך הרצון.

תלמיד: בעל הסולם מוסיף שני תיאורים לעבודה. הוא אומר "שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו," השאלה מה האמונה שהוא מתחיל כל פעם מחדש, מה הביטוי של הדברים האלה אצלנו?

אין מילים לזה. אם תקרא את מה שאתה קורא שוב ושוב, אז אתה תראה עד כמה זה לא נמצא בך. לא ניתן להסביר זאת, זה כל עניין ההסתרה. אם אין בתוך האדם את האבחנות על מה שהספר מדבר, אז אין, מה שאתה קורא זה כמו שפה לא מובנת.

"שפת אם" זה נקרא שפה שלפיה, בפנים, בתוכי, יש קשר בין הרצונות, המחשבות, הכוונות, כשכל מיני אבחנות מקושרות יחד ונמצאות באיזה קשר ביניהן במערכת. ואז כשאני שומע מילים מיד אני יכול לקשור זה עם זה, וזה עם זה, וכך לדעת על מה מדובר, אם זה נניח פחות או זה יותר. זאת אומרת לפי המילים שאני שומע או קורא, אני מיד יכול לסדר בפנים את המערכת שלי לפי המילים, ואז לתאר לעצמי על מה המילים מדברות. כשאני קורא משהו, אז אני מיד מסדר בפנים את הערכים שלי, את האבחנות, מה כל מילה ומילה מעוררת בי, ואז מכל סדר המילים אני בונה אצלי בפנים איזה משפט. כמו נוסחה, כמו בתוכנת מחשב.

אבל כאן אין לי. כשאני שומע עכשיו את המילים האלה, מ"ן דאמא, מ"ן דנוקבא, שיתא אלפי שני, אלף העשירי, ג"ר, ז"ת, אני מחפש בפנים ואין לי כלום. רגשית אין את זה, כי אנחנו עובדים בצורה רגשית. השכל שלנו רק עוזר לסדר לנו את הרגשות, לתת לרצונות שלנו משקל, מִספר, לכל דבר. אבל כשאנחנו לומדים ומשתוקקים לדעת, אז אנחנו מעוררים קצת עלינו אור מקיף, וכשאנחנו משתדלים להתחבר, אז אנחנו מעוררים ממש אור מקיף שהוא כבר במשהו מתאים למה שאנחנו.

לכן יש לנו עניין לעשות בינינו כל מיני פעולות שהן איכשהו מתאימות למבנה הרוחני. לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה, כי אם לא המציאות הזאת, אז לא היינו יכולים, אפילו במשהו, להידמות לרוחניות. לא היינו יכולים לקבל משם איזו הארה שנקרא "המאור המחזיר למוטב". אנחנו עושים כל מיני פעולות כמו ילדים שלא מבינים מה הן בדיוק,, ובזה מעוררים כוח. הכוח הזה לאט לאט בונה בנו, מה שנקרא מקרב אותנו למצב שנרצה איכשהו, עד כמה שניתן לנו לרצות, את מה שהפוך מאיתנו. אבל בכל זאת, בהארות שלו הוא מעורר אותנו אליו, ואנחנו איכשהו רוצים להיות בהשפעה למעלה מהקבלה, מה שנקרא ב"אמונה למעלה מהדעת". רק אז מבינים על מה מדובר, וגם זה לא מיד, כי אנחנו ממש כמו תינוקות שמתחילים להרגיש את עצמם בהשפעה. אבל איכשהו מובן לך מה כתוב בטקסט, כי אתה נמצא באותו יחס.

זה מאמר מיוחד, אין הרבה כאלה, אבל מה בעל הסולם כותב לך בכל מאמרי "שמעתי", מה הוא אומר לך תמיד? להשתוקק. להשתוקק ל"לשמה" כדי שיאיר עליך מאור ויביא לך "לשמה". אבל את ההשתוקקות אתה צריך לבצע בקבוצה, באהבת חברים, בלימוד, ובהקפדה על הכוונות.

תלמיד: בעל הסולם כותב "אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח." איך אנחנו מטמיעים את העיקרון הזה בעבודה שלנו כדי שהיא תהייה ללא שום בהירות, ובכל זאת בשמחה?

אנחנו לא יכולים להעריך את הדברים האלה עכשיו. אנחנו משתדלים, אנחנו משחקים כאילו אנחנו מוכנים לעשות עבודה ללא שום תנאי, ללא שום שכר, אבל לא מסוגלים לזה. אם כך, איך עושים את זה אחר כך? מקבלים כוח מיוחד, יכולת, זה כוח הבינה, אז אדם מסוגל. מה זה מסוגל? אלא שכל פעם הוא יצטרך לעבוד על "המסוגל" הזה יותר ויותר. זה כבר עניין של מדרגות. אבל כל עוד לא קיבלנו מלמעלה כוח להיות בתכונת ההשפעה, אנחנו לא מסוגלים לעשות שום פעולה וגם לא לכוון, אלא רק במשחק.

תלמיד: אם כך, מה נקרא "לשחק", לעומת המצב האמיתי?

לעשות הכל כאילו אני נמצא בזה, זה כל זמן ההכנה, וכך אנחנו עושים. אנחנו מתארגנים בקבוצה. בשביל מה קבוצה? כי הסדר שלנו בקבוצה, הסדר הפיזי בכל ההתארגנות הזו, דומה לקשר הנכון בין הנשמות. בלימוד שלנו אנחנו לומדים איך אנחנו צריכים להיות מקושרים בינינו בצורה הנכונה. הספרים של הקבלה מדברים על כך, על הקשר הנכון, על הפעולות הנכונות, על פעולות דהשפעה בין הכלים לאור.

ברור שהכלי שעליו מדברים הוא כלי שכולו עובד בעל מנת להשפיע. זאת אומרת כדי להיות בעל מנת להשפיע, הוא כבר מתחבר בפנים בכל החלקים שלו שהם מנוגדים. איך? על ידי כך שמתגבר על האגו ההדדי בין החלקים שלו ומחבר את עצמו לכלי אחד, בזה הוא מפתח את כוח ההשפעה. ואז אותו כוח השפעה שרכש בעבודה של אהבה מעל השנאה, בין כל החלקים שלו, הוא מפנה אז לבורא, לכוח הכללי של ההשפעה והאהבה שאז מגלה שהוא שורה במציאות.

הוא מפענח גם את המציאות, זאת אומרת, הוא מגדיר את המציאות כמשהו שנמצא בתוכו. כי חוץ ממה שאני רואה את עצמי ומרגיש את עצמי, אין מציאות. היא מאוד מאוד סובייקטיבית. זאת אומרת אני בלבד קיים, ואצלי, בפנים, אני מתאר את כל הציור הזה, את כל תמונת העולם. ובתוך העולם הזה יש בורא, נבראים, הכל, וכך זה נדמה לי, כך נראה לי. ואז אומרים לי, כמו שאתה מתאר עכשיו את המציאות, אתה יכול לתאר אותה בצורה אחרת, אם ישתנו לך התנאים.

איך לעבוד על שינוי התנאים אם נניח אני רוצה לראות מציאות יותר אמיתית, וכדי שאני אהיה בביקורת, בהבנה ובהשוואה בין כל מיני צורות המציאות? אז אומרים לי, זה אפשרי. תתחיל באותה המציאות, כמו שאתה נמצא, כשאתה בעצם סגור בתוך העולם שלך, תתחיל לעשות שם תרגילים כאילו שאתה נמצא כבר במציאות אחרת.

אבל איך אני יכול לתאר מציאות אחרת, אם אני נמצא באיזו מציאות משלי, וחוץ ממנה אני לא יודע שום דבר. לכן לא באים עם כל מיני הצורות המיסטיקאיות, אלא חכמת הקבלה באה ואומרת, תראה, כך וכך אתה בנוי, כך וכך אתה מתאר לעצמך את המציאות. לכן בוא ותנסה תרגיל כזה וכזה, והתרגילים האלה הם שיביאו אותך למציאות אחרת. אבל גם אז, המציאות שאתה תרגיש, אתה תרגיש בתוך הכלים שלך, בחומר ובצורה המלובשת בחומר. אבל נותנים לך תרגילים כדי להזמין עליך מציאות אחרת. כאלה הם החיים שלנו לעת עתה.

תלמיד: אם אלה החיים שלנו, אז למה אנחנו עושים את זה כל כך מעט?

אנחנו לא עושים מעט. החיים שלנו מסודרים בצורה כזאת שאתה חייב לחיות במציאות הזאת. בשליש מהחיים שלך נניח אתה חייב לישון, בשליש מהחיים שלך אתה חייב לעבוד, ובשליש מהחיים שלך אתה צריך לטפל בעוד כל מיני דברים, וגם להקדיש ללימוד ולמאמצים כדי להשיג תפיסה חדשה. החיים שלך מסודרים כך שאתה תחייה את המציאות הנוכחית, ומתוכה תעשה משחק. לכן זה לא מעט.

אם אתה משתדל לצאת מתפיסת המציאות הנוכחית לתפיסה האחרת, אז מספיקות לך אותן השעות הפעוטות שאתה מקדיש לזה, כדי שגם כל יתר השעות תהיינה מכוונות לזה. אתה גם תתחיל להבין אז מה הצורך בשינה, מה הצורך באכילה, מה הצורך בכל מיני הפעולות שאתה עושה בחיים. תבין גם את כוחות ההתנגדות, כדי להחליף את תוכנת התפיסה, הכל תבין.

שאלה: בעל הסולם כותב "אותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר". אני מניח שהשמחה היא בכלים דהשפעה, האם יש עוד רגשות בכלים דהשפעה ברוחניות?

כל הרגשות שיש בכלים דהשפעה, הם כמו בכלים דקבלה. הכלים לא משתנים, ההתפעלויות לא משתנות, רק הסיבה. אבל הסיבה, הכוונה, היא בעצם הפריט שבתוך התוכנה שמשנה לגמרי את הכל.

שאלה: האורח הראשון, האושפיזין הראשון בסוכה הוא אברהם. האם אתה יכול קצת להסביר עליו, מה זה?

"סוכות" מסבירים לנו על תיקון הכלים, ואת תיקון הכלים מתחילים משבעה ימים. התכונה הראשונה שבה אנחנו מתקנים את עצמינו היא בתכונת החסד, "אברהם", לכן האושפיזין נקרא "אברהם". זאת אומרת אנחנו מקבלים בתוך המלכות, בתוך הכלי שלנו, את התכונה הזאת ומתקנים את הכלי.

מה זו בדיוק תכונת החסד? גם זה לא מובן לנו, שום תכונה לא מובנת. הכל נמדד כלפי החיבור בין הכלים, בין הנשמות, כי אלה תיקונים, התיקונים הם תיקון השבירה, והתיקון הראשון הוא חסד. חסד זה להגיע ל"שלי שלי, שלך שלך", זאת אומרת כשאתה לא מקנא, כשאתה לא רוצה לשלוט עם הרצון שלך על שום דבר. זה רק חלק הראשון של תכונת החסד, כי זו התכונה הבסיסית שממנה יוצאות כל התכונות. זה דומה במשהו ל"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", יש בזה הרבה דיוקים. "חסד" זו התכונה הראשונה שבה אדם מתעלה מעל החשבון שלו, כשהוא מגלה שנאה כלפי הרצון לקבל שלו, הרצון שכּל הזמן מעורר אותו לבדוק את עצמו כלפי האחרים.

כאשר אדם מגיע לתיקון על ידי המאור המחזיר למוטב, כשהוא קודם כל כבר לא בודק את עצמו כלפי האחרים, זה נקרא שלא מקנא בהם. לא רוצה לשלוט עליהם, לא רוצה לגרום להם באיזו צורה רע כדי להרגיש את עצמו יותר טוב, לא רוצה לקבל מהם איזה משהו, ובזה להרגיש עצמו טוב, ועוד. יש בזה עמקות רבה. לכן אם קיבל כזה תיקון מלמעלה, זה נקרא שהגיע לאושפיזין. זאת אומרת הגיע לקבלת תכונת אברהם בתוך הרצון לקבל, בתוך הכלים שלו, זה נקרא "אושפיזין". "אושפיזין" הכוונה שאני מקבל את התכונה שהיא עכשיו תשרה בתוך הרצון לקבל שלי.

שאלה: כשקראנו את המאמר הזה בשנה שעברה דיברנו עליו הרבה. מה השתנה הפעם, האם אנחנו כאילו אחרת?

אתה תוסיף, אם אתה גדלת כך שאתה יכול להוסיף.

שאלה: האם אני יכול לנסות לבד יותר מהפעם שעברה?

אני לא יודע אם אתה יכול, תנסה. אני לא מרגיש שאני יכול לפרש את זה, לא יכול. אם לתת לזה פשט, אז אתה יכול לקרוא הרבה מאוד כתבים. אבל לפרש את זה במציאות קצת יותר אמיתית, לא ניתן, כי אין לנו כנגד זה תכונות ברורות שאנחנו יכולים בהן לעבוד. אני צריך תגובה פנימית כנגד כל מילה שאני אומר, ואין, לכן מה זה יעזור לי. האם עלי להגיד מילים ריקניות.

שאלה: אם כך, אתה אומר שעלי לעזוב את מה ששמענו בשנה שעברה, ולנסות לעבוד עכשיו על החומר?

אני לא אומר לך כלום, תעשה מה שאתה חושב. אני לא יכול לפרש יותר. יש דברים שאפשר, כי מאמרי "שמעתי" מדברים למטה מהמחסום כדי איכשהו להתקרב אליו, וכאילו לעבור. רוב המאמרים מדברים איך לכוון את האדם למחסום וקצת לעבור אותו, כאילו לעבור. אבל המאמר הזה מדבר כבר על דברים שנמצאים הרבה למעלה מזה, כולם, כל האבחנות הן שם, ולא למטה. גם אין כאן נקודות אחיזה, לכן סתם לתת פשט כמו שנתתי פעם, זו לא בעיה, אבל זו לא אמת. זאת אומרת לא שזה שקר, אלא שזה למלא את האוזן ולא יותר.

שאלה: מה כל כך מיוחד בעבודה מעל הדעת, שהיא עושה שינוי?

לא ניתן להסביר. פעם יכולתי לדבר על כך יותר, אבל עכשיו כשאנחנו מתקרבים קצת, אני לא מסוגל. זה לא כמו הפער ביינך ובין החתול, כי זה הבדל בין מדרגות שבאותו עולם. ואילו כאן זה פער בין שני עולמות. זה לא כמו במקום קבלה, השפעה. או במקום שנאה, אהבה.

שאלה: המילה פסולת יוצרת אצלנו קונוטציה למשהו מיותר, ואילו ברוחניות אנחנו עובדים עם הפסולת בצורה אינטנסיבית. אתה יכול להסביר על הפסולת?

נכון, כך זה ברוחניות, זה נקרא "מצוות שאדם דש בעקביו". זאת אומרת, כל הדברים שאתה מזלזל בהם במציאות הנוכחית, באלה שהם למעלה מהדעת כי הם לא נותנים לרצון לקבל שום רווח, דווקא אותם אתה צריך לקדש. אתה צריך להעלות אותם למעלה מהראש שלך, ומזה אתה בונה את המסך, לכן הסוכה. אז אתה זוכה בעננים האלה שזה "פסולת גורן ויקב", או "ענני הכבוד", זה תלוי איזה מ"ן אתה מעלה. אם מ"ן דעליון אז זה עננים, אם מ"ן דתחתון אז זה פסולת גורן ויקב.

מה ההבדל? את ענני הכבוד העליון מסתיר, לא שצריכים באמת, אלא הוא מסתיר כדי לשמור עליך שלא תיפול לעל מנת לקבל. אבל אם אתה יכול לעשות את ההסתרה דווקא מפסולת גורן ויקב, כי "פסולת" זו הכוונה שאתה מעדיף להיות למעלה מהחשבון האגואיסטי, למרות כל ההיגיון שלך, ומזה אתה בונה את היחס שלך לעולם, לחיים, למציאות. זה הסכך. כי אין שום היגיון, אין שום צורך, שום רציונאליות בזה שאתה מעדיף להיות בהשפעה על פני הקבלה, אבל אתה בכל זאת מבקש שזה יקרה. למה? ככה. בהתחלה האדם נותן תשובות למיניהן כמו קנאה, תאווה, כבוד, שליטה, אני דווקא רוצה להיות בזה, מה יש לי מהעולם הזה, כל מיני חשבונות אגואיסטיים. אבל בסופו של דבר, לאט לאט, כשמתפטר מהן, ולא נשאר לו תירוץ בשביל מה הוא צריך את זה, אז זה באמת פסולת. זה ישועה מלמעלה.

שאלה: במצב שתיארת עכשיו, איך עושים את המשחק בלי לטשטש, בלי למחוק את החיסרון, ולנסות למלא אותו באיזה משהו שקרי?

כל השינויים הם על ידי המאור, וכלום משלנו. כל חדות המחשבה שלך, כל היגיעה שתעשה לא יעשו כלום. אלא רק אם אנחנו נעשה פעולות כלפי החיבור, הן היחידות שמעוררות את המאור, והוא, ממש כמו בסכין, כבר נכנס בך ופותח לך שם כל מיני אבחנות. אז אתה מתחיל להבין, להרגיש, לראות את המציאות אחרת, רק הפעולות שהן מזמינות את המאור.

המאמץ השכלי ורגשי לא יעזור כאן, יש כאלה אנשים חכמים ורגישים, אבל זה מבלבל אותם. דווקא בעבודה הרוחנית לא צריכים שום הצטיינות מיוחדת של הרגש או השכל. לפעמים אומרים על מישהו בחור חכם, רגיש, או אפילו חוץ מזה שפיקח גם משקיע את עצמו, השאלה במה משקיע את עצמו. דקוּת היגיעה מאוד חשובה, אבל כולם מתקרבים.

צריכים להשתמש בכל ימי החג כדי באמת להתעורר, להיות יותר מחוברים, ולהיכנס לעמקות של ההזדמנות לעבודה.

תלמיד: יש שיעור.

העיקר שכל ערב יש משהו, זה חייב להיות, תוספת חג.

אתמול לאחר שנסענו מהכנס, היה שם עוד משהו?

תלמיד: הייתה ישיבת חברים מסכמת במשך כשעתיים. הם לא עזבו, אחרי שכבו המסכים הם עוד נשארו שם מחובקים.

יופי. טוב, נקווה שזה כך יעבוד. צריכים להמשיך להחזיק אותם כך וגם את האחרים, וכנראה שזאת הצורה שנצטרך לעבוד. כי קשה לסחוב 200-250 איש למקום אחר. היום לאנשים אין כסף, הם לא מסוגלים. כנראה שנצטרך כך לעשות. אני מוכן לנסוע, מה לעשות.

שאלה: יהיה כנס בברלין בדצמבר.

השאלה אם באמת יכולים לקיים אותו. יש בעיה בספרד, הייתה שם פעם קבוצה יותר חזקה מאשר היום. אני חושב שצריכים לחזק את הקשר בינינו, לטפל יותר. אם לא הקשר החזק עם איטליה, אני לא חושב שהכנס היה עד כדי כך מוצלח.

שאלה: אילו מאמצים אנחנו צריכים להשקיע באיחוד? אילו בירורים פנימיים בדיוק צריכים להיות?

בעולם שלנו כל התנאים נראים לנו כמפריעים. וצריכים לראות אותם כולם כבונים. אין שום דבר שלא מגיע מהכוח העליון ורק כדי לקדם אותנו. כשאתה מסתכל על העולם, אתה צריך לראות לא הפרעות, אלא קודם כל הכוונות, זהו. אמנם לא רוצים כל כך לקבל אותן, זה מפריע וזה מפריע. זה מפריע, נכון, אבל זה מפריע כשאתה הולך לפי האגו שלך. אבל איך שתסובב את עצמך עכשיו בין ההפרעות האלו, אז תגיע בדיוק למקום הנכון. כי בדרך אתה תשתנה ותעבור תחת השפעת הדברים האחרים, שהם ישנו אותך, וכך תסובב את עצמך אלף פעם, ואז הצורה שתגיע איתה לסוף, היא תהיה הצורה הנכונה.

לכן, קודם כל לראות כל דבר שבא, שזה בא כדי לייצב אותי נכון לרוחניות. מעלים בקודש ולא מורידים בקודש וזה כל רגע וכל פעם, זה מצד אחד. מצד שני צריך להתגבר. להתגבר דווקא לא על זה שאתה שובר בדרך את כל המחיצות, אלא שאתה שובר את המחיצות בך. ומקבל כך, שאת כל ההפרעות החיצוניות, אתה מעביר אותן להפרעות הפנימיות, כדי להשתנות. אתה כביכול אומר על זה שמבחוץ יש רק האור העליון, הבורא, ומה שאני במומי פוסל, אז אני צריך לתקן את המומים שלי. ואז ברגע שאני מתקן אותם, אני רואה שזו לא הייתה הפרעה, אלא עזרה, שאני אשתנה.

וכך אתה ביחס למציאות, מעביר אותה מהמציאות החיצונית פנימה. אין בחוץ שום דבר, אלא רק האור העליון, השפעה, אהבה. וכל ההפרעות הן פנימיות, שאני מעביר אותן מחיצוניות לפנימיות. אז כך לאט לאט אני מתקרב לראייה שבאמת יש לי עסק רק עם תכונת ההשפעה החיצונית שממלאה את כל העולם. כך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו עד כמה שאפשר. גם בזה יש כל מיני קליפות, קליפת ימין, קליפת שמאל. אבל איכשהו צריכה להיות תפיסה כזאת.

שאלה: זה נקרא המאמץ באיחוד?

לא. המאמץ באיחוד זה כן מאותה תמונה, שאני רוצה לראות את העולם השלם, ולא איך שהוא נבדל לפי הכלים השבורים אצלי. בי הייתה פעם תפיסת מציאות שלמה, אני האדם הראשון, ואחר כך היא התרסקה לאלפי חתיכות.

יש צינור עם זכוכיות שבורות, שמסובבים ורואים תמונה, קלידוסקופ. בילדות כולנו ראינו את זה. כך אני בפנים, שבור מכל הזכוכיות הצבעוניות האלה, וכך אני רואה כל פעם את העולם שהוא מסתובב. שום דבר מבחוץ לא מסתובב, אצלי כל החלקים האלה מסתובבים ומצטברים כל פעם. לכן אם מצד אחד אני משתדל לחבר אותם בתוכי, ומצד שני מה שאני גורם בפעולות החיצוניות, שאני מחבר אותם מבחוץ, על יד זה אני מתקרב לתמונה שלמה.

אני מגלה שאין קבוצה, ואין חיצוניות, ואין כלום. זה הכל כמו שרב"ש כותב, אין כלום חוץ מחברים. זה כבר הגיע לצורה שלמה, לחיבור. הכל סביב תפיסת המציאות. הפיסיקאים כותבים נכון הפעם.

שאלה: מה ההתרשמות שלך מהפגישות החיצוניות?

הפגישה הראשונה שלנו הייתה ברובע היהודי ברומא. היום זה סתם מקום תיירותי, אין שם שום דבר. על כל מקום כתוב כשר, אין שם שום כשרות, שום כלום. אלא זה כך, כדי להזמין את התיירים. כולם מסתובבים שם. יש בית כנסת ענק, ומקום תרבות.

דברנו שם עם כמה נציגים, וכרגיל כלום. למה? כי אחד מהם שהוא אחראי על כל חיי הקהילה הוא דתי. הוא אמר שיש להם רבנים שהם קובעים מה הם צריכים לעשות, באיזו צורה להחזיק את הקהילה, מה כדאי להביא לאנשים מטעם ההנהלה, ולכן וודאי שהם לא יכולים לקבל את הדברים האלו. למרות שהוא מבין וברור לו שהם יכולים לגרום להתקרבות בין הקהילה היהודית לתושבים הסובבים אותה, וזה חשוב להם מאוד, אבל הם לא מסוגלים לעשות זאת מפני שההנהלה שלהם, לפחות חלק ממנה, לא תרשה זאת. לדבר על ערבות, על כל הדברים האלה, בטוח שזה לא יעבור, וודאי שלא על קבלה.

אני ידעתי על זה קודם, אבל מהתלמידים שלי יש חכמים שחושבים שאני לא מבין, לא יודע, והפעם זה יצליח. כאילו פתאום הטבע יתחלף. הטבע גם הפעם לא התחלף. וכך יצאנו כמו שנכנסנו. אבל בסדר, זה היה לימוד בשבילם. אני קבעתי את הדברים האלה כאן בארץ כבר לפני חמש עשרה, עשרים שנה, כשעוד היינו בבני ברק. אמרתי, לא דתיים, לא כיפות סרוגות, זאת אומרת, לא אף אחד מהסוגים האלו.

הגיעו אלי הביתה מירושלים, אלו עם החלוקים, מנטורי קרתא, ללמוד קבלה. נתתי להם פעמיים שיעורים אצלי בבית, והם רצו ללמוד, הם היו מעוניינים ממש, אבל פחדתי להמשיך. הם רצו עבודת ה' באמת. אני לא יודע מה קורה איתם עכשיו. אני הפסקתי את כל הקשר. הם היו מגיעים אלי הביתה שבעה, שמונה איש, וכולם היו מסתכלים עליהם. ממש ירושלמים. אני הפסקתי, אמרתי שאני לא מסוגל, לא יכול. בקיצור תירוצים וזהו. הם הבינו שאני לא רוצה. זה אסור, שיהיה ברור לנו. איזה בעל בית עם כיפה סרוגה, זה משהו אחר.

היה בכנס בחור אחד, שהיה בעבר תלמיד של הרב בריזל. הוא אומר שבריזל נמצא באמריקה ומלמד רק תפילה, איך להתפלל. הוא עצמו גר בפולניה, עובד בכשרות בקראקוב, ולומד אתנו. הוא מבין, הוא יודע, מתוך רצון חזק. זו הייתה הפגישה הראשונה.

הפגישה השנייה הייתה עם הנציג של השוק המשותף באיטליה, הוא והסגנית שלו. גבר מאוד רציני, בן חמישים אולי. המזכירה לא הבינה כלום ממה שדברנו, והוא כן הבין. הוא כתב דפים שלמים. כשאנחנו דברנו הוא כתב. אני לא יודע למה הוא לא הקליט, אני הקלטתי, והוא לא, אלא הוא רשם הכל על גבי דפים. הוא שאל שאלות לעניין ורצה באמת להיכנס לזה, והיו לו כמה הפתעות בדרך. הוא היה פתוח, היה אמיתי.

כי המשבר הוא כזה שהם לא יכולים להסתיר שום דבר, עד כמה שהם משתדלים להסתיר מהאוכלוסייה, בעיתונות לא כותבים, בטלוויזיה לא מראים. זה הפך למשטר מאוד חזק, וזו דמוקרטיה, נניח בספרד, אתה לא רואה מהומות, אתה רואה אולי כמה אחוזים בסך הכל. מראים קצת. את המספרים של האבטלה וכל מיני הבעיות, לא מציגים, הכל כך, כי אין מה לעשות, זה כמו עם חולה מסוכן, בשביל מה להגיד לו את זה? שיחיה כמה שיחיה, אולי נמצא איזה פיתרון.

אז הוא הסכים עם הכל, חוץ מדבר אחד, הוא אמר "עכשיו מתקרבים אצלנו ל 30% אבטלה, 25%-30%, ובספרד 40%-45%, אמרתי לו יהיו 90% אבטלה. הוא אמר "לא!" לזה הוא לא מאמין, אבל כשהוא שמע את זה היה לו שוק. אמרתי לו, למה לא? הסברתי, והוא קיבל את זה קשה מאוד. ומה הוא אמר בסופו של דבר? אנחנו לא מסוגלים לעשות איחוד. כל מה שאתה אומר, נכון, אבל יש לנו 27 מדינות. הוא נציג רק של איטליה, נציג בכל זאת זה תפקיד מאוד גדול, בפרט שזו מדינה שנמצאת כל כך במשבר. זה לא מצב רגיל.

הוא אומר, אנחנו לא מסוגלים לחבר. ברור לנו שעשינו טעות, הלכנו לחיבור ללא הכנה פסיכולוגית מספקת, אבל הוא אומר, אם היינו מתחברים אז, בתנאי שאתה אומר, אני לא חושב שהיינו מתחברים. בקיצור הם מבינים שאין חיבור, ושזו בעיה והתרבויות שונות, הקהלים שונים, הדתות שונות, זה בלגן אחד גדול.

אבל אין ברירה ואין מה לעשות. אי אפשר לחתוך את הקשר אפילו שזה קשר מאוד מאוד מלאכותי, רק דרך מערכות הכספים, זה לא חשוב. כמו שפעם סיפרתי שעוזרו של פוטין ענה לי, שיש לנו רק צבא וכסף, כך הוא בעצם אמר, וזה נכון. לכל שלטון יש רק את זה. אבל הוא רשם את הכל, וכששאלנו אותו, מה אתה ממליץ לעשות? היו שם גם החברים שלנו מקבוצת איטליה, אז הוא אמר, אני בכל זאת ממליץ לכם לקחת ארגון לדוגמה, ולבצע.

יש מפעל ברזל גדול באיטליה, הכי גדול באירופה שעומד להיסגר, הוא נמצא באיטליה. עשרת אלפים בני אדם נזרקים החוצה, ששים, שבעים אלף בני אדם בסך הכל תלויים בו, יש כמאה אלף איש סביב המפעל, יחד עם כל השירותים, הפנסיונרים, האימהות והילדים, יש עד מאה אלף איש. הוא אמר שזאת פצצה שיכולה לפוצץ בכלל הכל. כך זה נראה. יש באיטליה, מאה מיליון? אז מה הם מאה אלף? זה רק אחוז, הוא אומר, זה לא חשוב, זה משהו שבחשבונות כלכליים הוא הרבה יותר.

בקיצור הוא אומר, אם הייתם יכולים לקחת מפעל כזה או פחות מזה, לא חשוב, ולהראות מעשית, שחיבור מקל על בני אדם, מביא אותם לרוגע, לסיפוק, לשביעות רצון, אז היו שומעים, היו מדברים איתכם, היו מקבלים, כי הם מפחדים ממה שיהיה שם וממהומות. כך כשאתם מדברים על החיבור, אנחנו לא מבינים מה זה. ממש כך, זאת אומרת, תיאורטית אני מסכים איתך, אבל אני מכיר טוב את אירופה. זה לא מציאותי.

אמרתי לו, שחינוך אינטגרלי למובטלים, בזמן שאין להם מה לעשות, לא עולה הרבה כסף, זה רק לארגן אותם. אבל "הידיים קצרות", לא מאורגנים לזה, לא מסוגלים לחשוב לכיוון הזה, אמנם הוא מבין שזה יכול להקל בהרבה דברים, לפחות עם המהומות. זאת אומרת, בזה אתה לא ממש בא להקל עליהם את החיים החומריים אלא רק להסביר ולהרגיע נפשית, אבל גם לזה הם לא מאורגנים. הוא אומר, "אנחנו, שוק משותף, לא אירופה מאוחדת בצורה כזו שאנחנו מאוחדים. רק עכשיו התחלנו בכל מיני תכניות דומות של בתי ספר, כך קצת".

אחר כך היה לנו עוד צילום במרכז החדש שלהם ברומא, דווקא מקום יפה, יכול להיות נחמד. הם עברו לשם רק לפני כמה ימים מהמרכז הישן, היינו בו גם כן. לשם הגיע צוות טלוויזיה מאוד חשוב, וצילמו ראיון איתי במשך שעה וחצי. ואמרו, שנקבל את ההקלטה, וזה ישודר בערך בעוד חודש, חודש וחצי בטלוויזיה. זו דווקא טלוויזיה חשובה. ערוץ 2 האיטלקי.

אחר כך נסענו לבית המלון והייתה לנו סעודה עם הקבוצה. למחרת בבוקר כבר התחלנו את הכנס. לא ידעתי איך להעביר אותו כי היו הרבה מאוד מתחילים. לא ידעתי באיזו צורה, באיזה גובה הם נמצאים, באיזו הכנה, אבל זה הלך. אני חושב שֶמה שאני לא יודע להסביר, אז אחד שמסביר לשני בסדנאות, מאוד עוזר. כשהם היו כולם יחד בסדנאות, ותיקים עם חדשים, מכל מיני מקומות, רק השפה היא בעיה, אז משתדלים לשבת בחוגים שמדברים באותה שפה, זה מֵקל את הכניסה שלי לתוך הכנס.

ובכלל, הפעם זה היה עוד יותר מוצלח, הגשת החומר בצורת סדנה. אני נותן הסבר, ציור, ואז הם משלימים, מדברים. ומה שלא אמרתי, הם משתדלים איכשהו להשלים ביניהם. זה נותן לכל אחד ואחד להיכנס בצורה קצת יותר אקטיבית, כך שהוא חייב להשתתף. זה מאוד עוזר. טוב מעט, בכּוונה, זה מה שאני רואה. ודאי שאם מתוך שעתיים אני מדבר נניח חצי שעה, ושעה וחצי הם מדברים זה שווה יותר ממצב שאני הייתי מדבר שעה וחצי, כי הם היו נרדמים, הם היו שומעים את זה בצורה פסיבית, וכך הם היו חייבים לחשוב על זה, חייבים להתגבר, חייבים לשמוע, והיה גם קשר ביניהם, בינתיים זו נראית ממש הצורה הטובה ביותר לקליטה, ובעבודה עם החומר.

שאלה: כשדיברת עם הנציג האירופי, מה ענית לו כשהוא אמר שהם לא יכולים להתחבר?

זאת הייתה שיחה שבה ניסינו, הוא כל הזמן רצה להבין אותנו ולשאול, ואנחנו כל הזמן רצינו להבין אותו. אם המכות יתגברו אז הם יהיו מוכנים לשמוע? נקווה שכּן. לפחות לגבי מה שאנחנו אמרנו, הוא אמר, "אני מסכים ב- 100%". והוא לא דיבר כפוליטיקאי, "מסכים ב- 100%", אלא הוא מבין שאם העם יהיה מחובר, ויֵידע לָמה הגיע המשבר, גם זאת שאלה, מאיפה המשבר, אבל על זה לא רציתי בכלל להיכנס לוויכוח.

תלמיד: מה שמייחד אותנו זה שיש לנו פיתרון.

נדמה לנו שלנו יש פיתרון, כך זה בעיניו. הוא לא בטוח שזה הפיתרון, כי אצלו הפיתרון שיהיה מספיק כסף לכל דבר, אצלך הפיתרון זה לא כסף. אצלך הכסף הוא אמצעי, בחוסר כסף להביא את האנושות לפיתרון רוחני.

שאלה: הוא באמת מרגיש עדיין שכסף זה פיתרון, או שהוא יודע שזה רק איזה טלאי שיחזיק לעוד כמה חודשים?

לא לא לא. אצלם זה רק עניין של שגשוג כלכלי. הם לא חושבים על שום דבר אחר, רק שגשוג כלכלי. וגם, חלק מהם בכל זאת חושב שהעולם יכול להתקדם בשגשוג, כמו החלום האמריקאי, לאין סוף, אמנם אין חומרי גלם אבל על זה איכשהו נתגבר, אז הכל יהיה מפלסטיק. נעשה פלסטיק מהאוויר, נביא אנרגיה מהירח, יש שם אוצרות אנרגיה ממש אינסופיות וכולי וכולי. אין להם שום בעיה, אם יש לך כסף אתה יכול להתגבר על כל דבר. כסף הכּוונה היא לעוצמה כלכלית.

את זה שמצד הטבע זה מפסיק לעבוד, את זה הם לא מבינים. אלא יש משבר, זהו. הם לא חושבים כמונו. הם לא חושבים שנגמר העידן הקודם. הם לא חושבים כך. הוא לא יכול לקבל את זה כי אז הוא יהיה בכלל תלוי באוויר. הוא שומע בחשש, אבל לא יותר מזה, הוא שומע שיש הרבה דעות כאלה, זאת אומרת כשאנחנו דיברנו על זה, כן, הוא מכיר את הדעה הזאת. הוא דיבר איתנו מאוד פתוח, ישר, ובאמת מתוך כאב ודאגה. מאוד פתוח, הוא הוריד את העניבה וחליפה, וכך דיבר מאוד פשוט.

אני חושב שאנחנו בכל זאת צריכים להשתדל להיפגש עם נציגים כאלה בכל הארצות. יכול להיות שיעזור אם נגיע ישירות לבריסל, לממשלת אירופה המאוחדת, יכול להיות שלא, לא יודע. אבל לנציגים כאלה בכל המדינות העיקריות לפחות, ודאי שכדאי להגיע, כי בכל זאת הם משפיעים בחזרה.

תלמיד: לאור מה שקורה עכשיו בספרד וביוון, זה נראה כאילו יש איזו קפיצת מדרגה, מין מצב של חוסר הכרת הרע נניח, כמו שאתה מתאר עכשיו באיטליה, עם הנציג האיטלקי, למצב שהרע מתפוצץ לך בפָּנים, בלי שלָב שבו אנחנו יכולים איפשהו להיכנס ולהכניס את הדברים. נראה כאילו בספרד אנחנו פחות או יותר איחרנו את הרכבת או על הגבול של זה.

אני חושב שאנחנו נאחר אותה בכל מקום כי הם לא מסוגלים לשמוע.

תלמיד: אז אולי אנחנו צריכים לגשת בצורה אחרת?

לשלוח מכתבים, צריכים לעשות משהו, אבל אני לא בטוח עד כמה זה יעזור, הם רגילים לשמוע למישהו גבוה מהשילטון מארגונים, מבנקים, יש אצלם היררכיה אחרת של ערכים. אבל חייבים. חוץ מזה, באיטליה אני לא חושב שזה הרבה יותר טוב מיוון או ספרד. אצלם זה המים, תמיד היו שם מים בשפע. שבאים מהאלפּים, יש מעיינות, וכולי. המים אצלם יותר יקרים מישראל, אי אפשר להאמין, ממש כך. ברחוב יש המון אנשים שמבקשים, ממש מבקשים נדבה, ואתה רואה שהם זקוקים לזה. ואלה לא אנשים שרגילים לזה, הם לא מקיימים חיי רחוב וחיי חצר. זה מצב מאוד קשה.

בארץ אנחנו עדיין לא מרגישים זאת. נקווה שלא עדיין, כשאני מסתכל על האנשים, יש פחד, יש להם פחד איך להתקיים. לאן תצא, איפה תחפש מקום, איפה תחפש מזון, תלך לדוג, תלך ליער לחפש משהו? איפה תמצא? עדיין יש לך פה ושם כל מיני שיירים, אבל אחר כך? אנשים חושבים קודם כל על המזון, הם לא חושבים על שום דבר מעבר לזה, זה מפחיד מאוד. המצב יביא להתפוצצות, והאמריקאים, כביכול תומכים בזה, כך אני שומע, שהם מעוניינים שאירופה תתרסק. זו הפוליטיקה, זה האגו הגדול, ש"אתה תמות היום, אני מחר".

(סוף השיעור)