שיעור בוקר 13.09.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמרי שלבי הסולם, עמ' 377,
מאמר: "הכנה לסליחות מהו"
"ידוע, לכל דבר שרוצים, צריכים להכין את האמצעים, להשיג את הדבר. לפי זה מה האדם צריך להכין, בכדי שיקבל סליחות. בגשמיות אנו רואים, שאין אדם אומר להשני "סליחה", אלא אם כן שעשה לו משהו, שעל ידי זה השני נפגע, בכסף, או בכבודו, או ביסורי הגוף, שגרם לו איזה חבלה וכדומה. אז שייך לומר, שחבירו יבקש ממנו סליחה, שיסלח לו על החטא שעשה לו. וכאן יש להבחין ב' דברים:
א. אם לא עשה לו שום דבר ומבקש ממנו סליחה, השני מסתכל עליו כמו על אדם שאיננו שפוי בדעתו. נצייר לעצמנו, אם אנו רואים אדם הולך ברחוב, ואומר לכל אחד "סליחה, סליחה", מה היינו אומרים עליו, בטח שהוא משוגע, כי "סליחה" שייך לומר רק על איזו עבירה.
ב. אם אדם עשה להשני הפסד גדול מאוד, והוא מבקש ממנו סליחה, כעל דבר קטן שעשה לו, בטח שלא יקבל את מבוקשו, כי הוא עשה נגדו עבירה גדולה, ומבקש ממנו סליחה, כאילו הוא עשה דבר קטן. בטח שדבר זה אינו בא בחשבון, שיסלח לו. אלא האדם מודד את שיעור הפגיעה, שעשה בחבירו, בשיעור זה הוא עושה את האמצעים, שחבירו יסכים לסלוח לו.
וזה אנו רואים בסדר הנהגה בגשמיות, איך האדם מתנהג בענין הסליחה שבין אדם לחבירו. ומבין אדם לחבירו, אנו צריכים ללמוד אותו סדר בין אדם למקום. זאת אומרת, כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות הנ"ל.
א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.
ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.
והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'." אבל איך אני אדע אם אני עשיתי עבירה או לא? "עשה אדם עבירה ושנה"," וחזר עליה, "נעשה לו כהיתר"," יותר מזה לא מרגיש. בפעם הראשונה הרגיש שעשה עבירה או לא?
"נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה." אני חייב להרגיש את המלך, עד כמה שפגעתי בו, ואז, בדיוק לפי אותה מידה, אני חייב לבקש סליחה. אם זה פחות, כאילו אני מזלזל במה שפגעתי בו. זאת אומרת מספיק לו כך, לבקש קצת. אם זה יותר, זה לא הולך, על מה אני כל כך מצטער פתאום? זאת אומרת חייבת להיות הרגשה של המלך, פגם במלך, לא מה שנראה לי, אלא מה שפגעתי בו. ואז, רק לפי זה, בדיוק, בצורה מדויקת, בהתאם לזה לבקש סליחה, במידה ובצורה שזה מתאים לאותו הפגם ולאותו המלך.
"והנה חז"ל אמרו (סוכה נ"ב), שאצל הרשעים נדמה להם החטאים כחוט השערה, ולצדיקים נדמה להם כהר גבוה. ונתעוררת השאלה, הדמיון הזה מהו. היינו, אמרו "נדמה להם". אבל מהו האמת.
והענין הוא, כי בזמן שהאדם לא משים לב למי הוא חטא, ואינו מרגיש את חשיבות וגדלות הבורא, והוא בחסרון אמונה, אז, כשמתחיל לחשוב "הלא גם אני יהודי". והיות כעת הוא חודש אלול, ומנהג ישראל הוא בכל הדורות, כיון שהוא חודש של רחמים, וכל מי שבשם ישראל יכונה, ידוע שעכשיו הוא הזמן לבקש מה', שימחול על חטאת בית ישראל," יש עניין של הזמנים, "עתים לטובה, עתים לרעה". ולכן הכלל שמתנהג לפי זמן, תנועה, מקום, הוא עושה את החשבון הזה לפי הזמן. בחודש אלול בוכים, בפורים שמחים וכן הלאה. זה בחינת הכלל. בחינת ישראל, שמתכוונים לישר א-ל, הם נמצאים למעלה מהזמן, כמו שכתוב. מה זה למעלה מהזמן? שבשביל אדם כזה, ראש השנה יכול להיות בסתיו, באביב, בכל זמן אחר. וכך עם כל המועדים וכל הדברים, וכל נקודות ההתפתחות האלו, הן ללא זמן.
יכול להיות שהיום אצלו זה ראש השנה, ובעוד כמה שעות זה כבר פסח, או ההיפך. זאת אומרת, הזמן שלנו לא נקבע, אלא הזמן הרוחני, מספר הפעולות שעשה לתיקון הכלי. אבל בינתיים אנחנו מדברים על העמך, שקשור בזמן.
"וגם תוקעין שופר, בכדי שהלב של האדם יכניס לעצמו הרהור תשובה על החטאים, אז האדם מאמין, שבטח שגם הוא חטא, וצריך לבקש סליחה מה'.
אבל כמה השיעור של הפגם שפגם בהמלך. הרגשה זו אין בידי האדם להרגיש. אלא כפי שיעור אמונתו בגדלות ה', ובשיעור זה הוא יכול לשער בעצמו גודל הפגם שעשה עם חטאיו." עד כמה שמרגיש את המלך, אז יכול לשער את הפגם. "אי לזאת, כל אלה שהולכים לומר ולבקש סליחה, בלי שום הכנה על מה שהם מבקשים סליחה, אין זה אלא כמו מי שמבקש ממי שהוא סליחה, אף על פי שהוא עשה נגדו דברים רעים, שעל זה צריכה להיות חרטה אמיתית, על מה שהוא עשה. והוא מבקש סליחה, כאילו חטא נגדו בדבר של מה בכך." כך כל העמך, כי לא מרגישים את הבורא, ולא מרגישים את הפגם, ובכלל במה הוא הפגם שכל אחד פגע. אלא ההיפך, חושבים שאין להם את זה. כתוב שם, "אשמנו, בגדנו", כאילו אני אשם בכל כך הרבה חטאים שבעולם. לא יכול להיות דבר כזה. את מי הרגתי? הכל גנבתי? זה לא יתכן.
אבל באמת, כמו שאנחנו לומדים בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", כל החטאים הקורים בעולם, זה הכל עקב בני ישראל. זאת אומרת אנחנו גורמים לזה. לפחות רק להבין בצורה שכלתנית שאם אנחנו לא מביאים את העולם לתיקון, גורמים לכל הקלקול. והקלקולים האלה, שכתובים בסידור, בסליחות, זה באמת מה שאנחנו גורמים. זה שזה מתבצע על ידי אנשים אחרים, הם סתם ככלים שדרכם זה מתבצע, לא יותר. אבל הגורמים, אנחנו. לכן באמת מה שכתוב בסליחות, הכל נכון. הכל בתוקף כלפינו.
"וממילא אין הדבר של ביקוש סליחה ענין ערך של ממש, כמו שצריך להיות על חטא ממש.
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם הולך לבקש סליחה, צריך מקודם לתת לעצמו חשבון נפש על עיקר החטא. ואח"כ הוא יכול להסתכל על החטאים, שנגרמו על ידי עיקר החטא. והאדם צריך לדעת, שעיקר החטא, במה שהאדם פוגם, שמסיבה זו נמשכו כל החטאים, הוא שאין האדם משתדל, שיהיה לו אמונה בקביעות. ורק אם יש לו אמונה חלקית, כבר הוא מסתפק בזה.
וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד), שאם היה לו אמונה בקביעות, אמונה הזו לא היתה נותנת לו לחטוא. זאת אומרת, שהוא מבקש סליחה מה', היות שהוא רואה הסיבה האמיתית לכל החטאים, היא בזה, שחסרה לו אמונה בקביעות." אין לו הרגשת ה'. הרגשת הבורא איננה, ולכן לא מסוגל להחזיק את עצמו במצב הנכון. "אי לזאת, הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, היינו שתהיה לו האפשרות, שתמיד יהיה נקבע בלבו את האמונה. וממילא הוא לא יבוא לעשות חטאים ולפגוע בכבוד ה'. היות, כיון שאין לו ההרגשה בגדלות ה'," שנקראת "אמונה", "ומשום שאין הוא יודע איך להעריך את הכבוד שמים, ולא לפגוע בו.
אי לזאת, הוא מבקש סליחה מה', שיעזור לו, שיתן לו כח לקבל על עצמו את עול מלכות שמים למעלה מהדעת. היינו, שיהיה לו כח התגברות, ולהתחזק באמונת ה'. וידע, איך להתנהג בין אדם למקום עם קצת יראת הכבוד."
שאלה: למה לא מספיק לאדם שהוא מבקש, יש לו חטא והוא מצטער על זה?
מאיפה אתה יודע אם יש לך חטא?
תלמיד: עשיתי פעולה שהמשכתי את המאור, כמו שאנחנו אומרים, או כלפי החיבור בקבוצה גיליתי משהו.
זאת אומרת שהבורא גילה לך, תמורת היגיעה שלך, במה חטאת כנגדו.
תלמיד: בפער.
מה הפער? במה?
תלמיד: בתכונות, ברצונות, בכיוון, בנטיות, וכולי. השאלה, בשביל מה צריך עוד פעולה, סליחה. למי היא צריכה להיות?
אתה שואל כך, מזה שאני רואה שאני נמצא בחטא, זאת אומרת, מה זה בחטא? אם אני נמצא בתכונות הפוכות מהבורא ועכשיו זה נגלה, זה נקרא "חטא" או לא?
תלמיד: לא כל כך.
לא. לא שלא כל כך. לא. כי זה הטבע שהבורא ברא. אז מה זה נקרא "חטא"?
תלמיד: חטא שלא צירפתי את זה לכוח האחד.
שלא תיקנתי את זה על ידי משהו, שהיה עלי לעשות משהו, ולא עשיתי. אם זה לפני שהיה עלי לעשות משהו, אז זה לא נקרא "חטא". אני עוד לא עשיתי כלום. הבורא ברא את היצר הרע, אני עדיין לא עשיתי עמו כלום. נניח שזה נגלה, שאני נמצא בגילוי הרע ואני צריך לתקן, ועשיתי פעולה, או לא עשיתי פעולה. אם לא עשיתי פעולת תיקון, יכול להיות שזה נקרא "חטא", אם לא עשיתי פעמיים, נעשה כהיתר.
תלמיד: לא עשיתי זה שלא הצלחתי לעשות, או בכלל לא עשיתי, שכחתי על זה?
זה בפנים. ביקשתי, לא ביקשתי, קיבלתי כוח, כן, לא, על זה אני מבקש. כן, אלה החטאים. לא שהבורא עשה יצר הרע, אלא שאני לא משתדל לתקן אותו.
תלמיד: אז למה להגיד "סליחה, סליחה, סליחה"?
לא. יש לי בחירה חופשית, פעולה חופשית יחידה שאני יכול לעשות, ועל ידה לתקן את החטא, וכלפיה אני מודד, האם אני מימשתי את כל האפשרויות שנתנו לי, או לא? הבורא נתן לי עכשיו אפשרות לעשות פעולה, למשל להרים 20 קילו. אני לא עשיתי, או עשיתי רבע מזה, זה נקרא "חטא", עלי. לא על האדם הראשון, אלא עלי. זאת אומרת חטא שנובע מחוסר התיקון שהייתי צריך לגרום. אז כל הדברים האלה צריכים להתגלות.
תלמיד: אז אדם מבקש כוח לעשות תיקון?
כן.
תלמיד: מה זה שייך לסליחה, זה אותו דבר?
הסליחה שלא השתמשתי נכון באותה הזדמנות שניתנה לי כדי לתקן.
תלמיד: יש סליחה ואחר כך יש עוד בקשה לכוח, או שזה כמו סליחה?
לא, סליחה זו מין חרטה שאני לא מגיע אליה סתם כך. אני צריך כאן לעבוד כדי להגיע לסליחה. יש קבוצה, התכללות, גילוי הכלי שצריכים לתקן אותו, גילוי האור שצריך לבוא ולתקן את הכלי. זה הכל עבודה בחיבור, במניין.
תלמיד: בן אדם רואה שיש בו משהו, שהוא בעצמו לא עשה, הסליחה הזאת, לא שייכת לבורא?
אני נמצא בפעולת החיבור, שנקראת "סליחות". זה מניין שמגיע, אנשים מתחברים, מגיעים לחיבור ביניהם ורואים עד כמה שלמשל פספסתם, מתגלה דבר מיוחד בחיבור שלהם, שהייתה אפשרות לעשות ולא עשו. וכך כל אחד ואחד. כלפי החברים שלו הוא מרגיש עד כמה שהיה יכול לעזור להם, לתמוך, לקשור אותם, להשתתף איתם, ולא עשה.
אז כל אחד מגלה את החטא שלו כלפי הבחירה החופשית. הבחירה החופשית היא בהתכללות, בחיבור, בסביבה. אין יותר מזה. הבורא לא יכול לשאול אותך על חטא האדם הראשון. לא. אלא עד כמה שהוא נתן לך הזדמנויות לתקן את החטא, ולא עשית. זה החטא שלך. חטא שלך הוא כלפי חוסר התיקון, שלא מימשת אותו.
ואם אתה מבין ומתחרט ועושה, יפה. אם אתה מבין ולא מבקש כוחות לתקן, לא משתתף בחברה, נותנים לך עוד פעם. "עשה ושנה", זאת אומרת שאפילו בפעם השנייה אתה לא הצלחת, ולא שמת לב מכל מיני סיבות, לממש את הגילוי שהבורא עושה לך את התיקון, זה נעשה כהיתר. כבר עוזבים אותך.
תלמיד: אז בלי פעולת הסליחה אין לאדם אפשרות לבקש?
סליחה קורת בכל יום, כל כמה פעמים בדרך. אין מדרגה שאין שם ראש השנה וסליחה וסליחות ופורים ופסח וכל דבר. כל מדרגה היא כשנה. אתה לא יכול לתקן שום דבר אם אין לך סליחה, סליחות לפני כן.
סליחות זה גילוי המקום החייב לתיקון. רק יש פגמים שמתגלים ואנחנו עושים תיקונים, ויש פגמים שמתגלים שאנחנו לא עשינו עליהם תיקונים. אז פגמים שלא עשינו עליהם תיקונים, הם נקראים "מצב הסליחות". זו לא פעם ראשונה שאתה מגלה שאיזה רע, נקרא סליחות. לא. אלא מה שמתגלה על זה, התוצאה מזה, המקדם.
תלמיד: אבל לא מספיק גילוי, צריך עוד משהו, להתחרט, להצטער?
גילוי זה רק הזדמנות. הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך". אם לא לקחת, אחר כך מראים לך שלא השתמשת בהזדמנות, כאן זה מקום הסליחה.
תלמיד: מה אני צריך לעשות בזה, יש לי עוד פעם בחירה?
כן, ודאי. לעשות אותו דבר, חיבור, עם הכלי שלך שהוא כבר יותר עמוק. אי אפשר בלי זה, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". על כל פעולה אתה כביכול צדיק, מצדיק את עצמך ואחר כך אתה מגלה את החטא, ואחר כך אתה מבקש סליחה. הפעולות האלה הן הכרחיות, זה לא שיש כאלו שלא צריכים סליחה. זו מין שרשרת אירועים שאנחנו צריכים לעבור.
שאלה: אם הבורא מגלה לי חטא ויש לי צער על זה, האם הצער עצמו הוא תפילה לשינוי, לתיקון?
לא, הוא מצטער, אז מה? הוא מצטער מזה שעכשיו מרגיש את עצמו במצב לא נוח. על זה יש לו צער. הצער האמיתי זה שהולך ומתקן את זה בשורשו.
שאלה: אם רק תפילת רבים נענית, האם גם סליחה מתקבלת על ידי הרבים?
בלבד, במניין ודאי. אין שום דבר, אין תפילת יחיד. אפילו שנקרא יחיד זה בכל זאת בחיבור. כי אין לנו יותר מה לתקן חוץ מחיבור.
שאלה: האם החטא הוא גילוי שהבורא מגלה לי עבור היגיעה שעשיתי או עבור היגיעה שיכולתי לעשות ולא עשיתי?
שיכולתי לעשות ולא עשיתי, זה נקרא חטא. אחרת במה חטאתי? זה שהכלי שבור, זה לא עלי. עלי לתקן אותו ממטה למעלה.
שאלה: נראה שחטא זה כשעשיתי משהו שאסור לי לעשות. מה זו פעולה כזאת והאם יש כזה דבר?
חטא זה הפעולה שהייתי צריך לבצע, פעולת התיקון, ולא עשיתי. אז זה כאילו הרגתי, כאילו גנבתי, כאילו כך, כי לא עשיתי את זה. כל החטאים כבר מוכנים מראש. האדם הראשון הוא גנב והוא רוצח והוא הכל.
תלמיד: זה לא כל כך מובן.
אתה נכנס ונכלל בתוך מצב שנקרא גנב, מצב שנקרא רוצח. אתה נכלל במצב הזה, ולא שאתה עושה את זה. כך זה ברוחניות. אתם לא מרגישים כשאתם מגלים איזה מצבים, אז את המצב הזה אתה גרמת? אין לך לזה הרגשה, זה נגלה לך כשאתה נכנס למצב כזה.
כל הרע הוכן מראש, וכל העבודה שלנו זה לתקן אותו בלבד, אבל לא לעשות רע. והעבירות שלנו זה נקרא שכלפי הבורא שנתן לנו הזדמנות לתקן את כל הרע שהוא ברא, על ידי תורת תבלין, אנחנו לא מבצעים. אלה הסליחות שלנו.
אנחנו צריכים לשנות את הראש שלנו. "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", זה לא כמו שבעולם שלנו. אנחנו לא עושים את הרע, אנחנו בכלל לא עושים כלום חוץ מהסכמה לתקן. שהבורא מביא אותנו ואומר כך תעשה וכך תעשה, ואנחנו צריכים לעשות כמו תינוקות.
קריין: עמוד 378 טוב ב' פסקה ראשונה.
"זאת אומרת, כשהאדם יתן חשבון לעצמו, אז הוא יראה, שרק דבר אחד חסר לו. היינו, לעשות חשבון נפש, מה ההבדל בין יהודי לנכרי, אשר עבור זה אנו עושים ברכה בכל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי"." אני צריך להגיע למצב שאני משתוקק לאיחוד, לכן אני אקרא יהודי ולא אהיה בדרגת גוי, שזה אינדיבידואליסט, אגואיסט. "ואין האדם נותן תשומת לב במה שאומר "שלא עשני גוי". היינו, שהוא לא מסתכל על עצמו, במה הוא ישראל ולא גוי. שצריכים לדעת, כי עיקר ההבחן הוא באמונה, שישראל מאמין בה', והגוי אין לו אמונה בה'." יש כוח באדם שעוזר לו להיות מחובר עם אחרים ולכן נקרא יהודי, ולכן מכוון את עצמו לגילוי הכוח הכללי של נתינה, אהבה, שנקרא ישר א-ל. ויכול להיות שעדיין לא, ואז הוא נקרא גוי, זאת אומרת שחי בתוך האגו שלו.
"ולאחר שכבר יודע את ההבחן הזה, הוא צריך לבדוק עצמו, מהו שיעורו באמונת ה'. היינו כנ"ל בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת אמונתו בה'. ואז תהיה לו היכולת לראות את האמת. שפירושו, אם הוא מוכן לעשות מעשים אך ורק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. או רק בשיעורים קטנים הוא מוכן לעשות לשם שמים. היינו, שחס ושלום לא יפגום באהבה עצמית, אחרת אין בכוחו לעשות שום דבר." אין דבר כזה שהוא במשהו מוותר על עצמו ועושה למען ה' ובמשהו לא, אין מקצת ברוחניות. למה שמתגלה לו, הכלי, הוא חייב להיות במאה אחוז בעל מנת להשפיע, לא חשוב איזה כלי מתגלה. אחרת המצב הזה הוא לא רוחני. אפילו הכלי הכי קטן, או גדול יותר ועוד יותר, הוא חייב על כל הכלי לעשות חשבון. כולו במסירות נפש, למה שלעת עתה מתגלה.
"נמצא לפי זה, שאז הוא המקום, שיכול לראות האמת, את שיעורו האמיתי באמונת ה'. ומזה הוא יכול לראות כל החטאים, הנובעים הוא רק מסיבה זו. ועל ידי זה הוא יקבל הכנה והכשרה, בזמן שהולך לבקש מה', שיסלח לו על עוונותיו. אז יוכל לשער את שיעורו האמיתי של הפגם, היינו במה שהוא פגם בכבודו של המלך, וידע מה לבקש מה', היינו על איזה חטאים שחטא. והוא צריך לתקן אותם, בכדי שלא יחטא עוד הפעם. זאת אומרת שנתנו לו עכשיו הזדמנות לעשות משהו והוא לא עשה, ונותנים לו עכשיו להבין למה הוא לא עשה. ותמיד זה כך. אין דבר כזה שאדם יהיה צדיק שיכול לעשות פעולת תיקון מיד. "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". זאת אומרת, אשר עשה תיקון, ולא הרגיש את עצמו שהזניח את זה, שלא שם לב, שזלזל במשהו. רק אחרי זה הוא יכול להבין איפה הוא נמצא. בלי הרגשת הרע מהפעולה שלו, מהיחס שלו לעניין, הוא לא יכול לתקן.
זאת אומרת, הוא מתקן, לא את הפגם של אדם הראשון, הוא מתקן את היחס שלו לפגם. זה העניין. הוא מבקש סליחה, זאת אומרת הכלי שהוא מכין, הצער הזה, על זה שהוא לא התייחס נכון. שהבורא מציג לו כל מיני מצבים מקולקלים, כאילו מקולקלים אבל כך הוא מציג אותם כלפי האדם, והאדם מסכים איתם. הוא לא יכול לשים לב בפעם הראשונה אליהם אלא רק בפעם השניה שזה מגיע לו. כי בפעם הראשונה זה נקרא שמלמעלה בא אליו, ובפעם השניה הוא מכיר שזה נמצא בו, בכלי שלו. זה העניין של אור קודם לכלי או כלי קודם לאור. גילוי הכלי לא יכול להיות בפעם אחת.
"ובהאמור נבין מה שכתוב בפרשת נצבים (שישי) "כי המצוה הזו, אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
ולשון "כי המצוה הזאת", לאיזה מצוה הוא מתכוון. וכמו כן יש להבין, מהו הפירוש "לא נפלאת הוא ממך". והענין הוא כנ"ל, שעיקר המצוה היא מצות אמונה, היינו להאמין בה'." או יותר נכון לבקש על אמונה. כי אמונה זה כבר תוצאה מגילוי הבורא, שנותן לנו כוח להיות למעלה מהאגו, למעלה מהדעת. אלא לבקש על זה. "ואח"כ יכולים לקיים מצוותיו. ובמצות האמונה, כאן באים כל המקטרגים וכל ההפרעות. והגוף מתחיל להקשות הרבה קושיות, בין שהגוף בעצמו שואל. וכמו כן מה שהגוף שומע שאלות על האמונה מאנשים אחרים.
והם באים להאדם, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", היינו הכל למעלה מהדעת. פתאום נעשה הגוף פיקח, ומתחיל לחקור חקירות. ושאלות "מי ומה". ובשום אופן לא נותן לו לקבל עליו את מצות האמונה. והקושיות של הגוף הם כל כך חזקות, עד שאין האדם מסוגל לתת לו תירוצים על שאלותיו." אז אנחנו מבינים מה זה "גוף". כל מה שמתנגד ללכת למעלה מהאגו, זה נקרא "גוף". אז אדם מתחיל לגלות מתוך הערפל, מה זה נקרא הגוף שלו. לפני זה יש לו בהמה, סתם חי, בשר, ועכשיו כשמתחיל להרגיש כל מיני הבחנות שהן כנגד האמונה, אז הוא מגלה את גופו. "ואז בא האדם במבוכה, שאין לו כח להתגבר על טענותיו הצודקות, לפי השכל שהוא שואל. והשאלות של הגוף הוא ממש פלאי.
על זה בא הכתוב ואומר לנו "כי המצוה הזאת", היינו מצות אמונה, "לא נפלאת הוא ממך". היינו, שאין אתה צריך לתת תשובות להגוף על שאלותיו, מה שהוא שואל תוך הדעת, כי מצוה האמונה היא דוקא נבנית על למעלה מהשכל." אנחנו לא מסוגלים לממש את המצווה הזאת, אלא מגיע המאור ומביא לנו את היכולת הזאת להיות למעלה מהטבע שלנו, מהשכל שלנו. "היינו, שאין השכל החיצוני, שניתן לאדם, יכול להשיגה. ועל כן אין אתה צריך לתת לו תשובות על השאלות הפלאות שלו.
כי האדם צריך להאמין, שכל השאלות, מה שהגוף שואל, איננו באות בכדי שתתרץ אותם. אלא להיפך, השאלות האלו באו לאדם, בכדי שיהיה לו מקום, להאמין בלמעלה מהדעת. אחרת, אם הגוף היה מבין, עם השכל שלו, את זה שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, היה זה בתוך הדעת. והיה נקרא זה "ידיעה" ולא אמונה. כי דוקא במקום שאין שכל האדם מגיע להשיג, שם, אם עושה משהו, הרי זה רק על בסיס אמונה.
ובהאמור יוצא, שאין האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, בכדי שתהיה לו היכולת לענות להגוף על שאלותיו. כי כל התשובות הוא למעלה מהדעת, הנקרא "אמונה". וזה נקרא "כי לא בשמים הוא, ולא מעבר לים", שצריכים לעשות תחבולות גדולות. אלא בתכלית הפשיטות. וזה נקרא "בפיך ובלבבך לעשותו". היינו רק רצון שיהיה בהלב, יכולים להתגבר." להתגברות הזאת צריכים להיות שני תנאים, תמיכה מהסביבה ובורא, בעזרתם אדם יכול להתגבר. אין לאדם כוח, הוא לא יכול להתגבר על ידי הבורא בלבד, והוא לא יכול להתגבר על ידי הסביבה בלבד, חייבים להיות שניים. תמיד בשלושתם, בן אדם, סביבה ובורא, נמצא כל המצב הפנימי הרוחני של האדם.
"אבל ענין של "למעלה מהדעת" צריך ביאור. היות שיש שם להבחין הרבה הבחנות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שלמעלה מהדעת נקרא, שהאדם צריך לצייר לעצמו, איך הוא היה מקיים תורה ומצות, באם הדעת שלו היה מחייב אותו, שכדאי לעסוק בתורה ומצות. דהיינו, אילו הוא היה מרגיש את הטעם של כל מצוה ומצוה, את הטעם שיש בה.
כי האדם צריך להאמין, כי כמו שיש בתענוגים גשמיים, למשל בתענוגים של אכילה, או שתיה, או כבוד, וכדומה, שאנו רואים, שבכל דבר יש טעם אחר, כמו כן אנו צריכים להאמין, שיש בכל מצוה ומצוה טעם מיוחד. ולפי זה, אם הוא היה טועם את שנוי הטעמים בעת התעסקותו בתו"מ, איזה התלהבות וחיות היה מרגיש בעת עבודתו. כי הדעת היה מחייבתו, שיעשה לעצמו תמונה בעבודה, מה שמתאים לעובד ה'. והיה מסתכל על כל הדברים, שהיו רוצים להפריע אותו מעבודתו, שהיו דומים בעיניו כקליפת השום, שאין כדאי להסתכל עליהם.
ולפי הציור הנ"ל, שהוא מצייר לעצמו בתוך הדעת, אותו צורה הוא צריך לעשות למעלה מהדעת. היינו, שהגם שאין לו שום הרגשה, שיהיה משהו, שהדעת יחייבו, ומכל מקום הוא עובד, בדיוק כאילו היה לו דעת חזקה והרגשה חזקה. ובזמן שהוא עושה כך, זה נקרא שהוא "עובד למעלה מהדעת".
אולם, כל זמן שהוא מרגיש, שאילו היה לו דעת, היה עובד ה' ביתר חשק ויותר התמדה, נמצא, שהוא עובד עדיין בתוך הדעת. היות שיש עדיין הפרש בין דעת ולמעלה מהדעת. ודוקא בזמן שאין לו הפרש, זה נקרא "למעלה מהדעת"."
למצב הזה צריכים להגיע. בהתאם לכמה שהאדם מפתח את עצמו בגדלות הבורא, בקבלת המאור המחזיר למוטב, בכלים שנותנים לו אפשרות להיות למעלה מהדעת, בזמן הזה, במצבים האלו, גם במקביל לזה מתפתח בו דעת.
לכן מי שהולך למעלה מהדעת נעשה יותר פיקח. ומי שלא הולך למעלה מהדעת, בסופו של דבר נכנס לשטויות, להרגלים, לפילוסופיות, לכל מיני דברים. יש לו פחות דעת. זה ההבדל, ממש מגמות הפוכות. מי שמשתוקק להיות באמונה, דווקא על ידי השגת האמונה, יש לו יותר דעת.
שאלה: מה זה מצווה, האם זה לעשות תיקון?
ציווי. מה זה ציווי? איזה ציווי יש עליך? איפה רק יכול להיות ציווי, באיזה מקום? באיזה תנאים? בבחירה חופשית. מהי הבחירה החופשית?
תלמיד: סביבה.
לא סביבה. חיבור. הבחירה היא רק כלפי החיבור. לסדר שוב את גופו דאדם הראשון, את כל הרצונות ללכד יחד, שהבורא יוכל להתגלות בהם.
תלמיד: מה ההבדל בין תיקון לבין סליחה, מה הקשר, מה הסדר?
אי אפשר לעשות שום תיקון ללא סליחה. "סליחה" זה השלב לפני התיקון. אם אתה לא מגלה את הקלקול, במידה שאתה רואה כמה שזה נמצא לפניך ואתה לא תיקנת את זה ועכשיו כן, כי בפעם הראשונה זה קורה מלמעלה ובפעם השניה אתה רואה שאתה לא עשית, אז נגלה לך מה בדיוק אתה צריך לעשות.
תלמיד: האם יש הבדל בין חטא לעבירה?
תלוי איפה ואיך זה כתוב. אני לא הולך להגדרות של חטא ועבירה, האם זה כן או לא. יש הבדלים.
שאלה: אמרת שבשביל להתגבר למעלה מהדעת, צריך את הסביבה ואת הבורא.
כל פעולה רוחנית דורשת שיתוף של שלושת השותפים, אני, סביבה ובורא.
תלמיד: אתה יכול לבאר מה זו התגברות בכל העניין של הסליחות. מה זה להתגבר למעלה מהדעת?
"להתגבר" זה נקרא שאני מצרף את עצמי בכוח, בכל מיני אמצעים גשמיים שנמצאים ברשותי, לסביבה. ואז כשאני נכלל שם, בכל הכוחות שלי, אני מתחיל להגיע למצב של בקשה, שאני מבקש מהבורא לחבר אותי אליהם, כדי לחזק אותם, לדאוג להם, לראות אותם ככלי העיקר. אני מבקש שיהיו מחוברים והבורא יתגלה בהם, מפני שבזה יהיה לו נחת רוח. זו העבודה שלי.
ואני? לא אכפת לי להיות בתוך הכלי הזה, מחוצה לכלי הזה. אמנם ה"מתפלל בעד חברו זוכה תחילה", אבל זה לא חשוב. לא על זה אני רוצה לבקש. זאת הפעולה היחידה שלנו שמביאה תיקון.
תלמיד: פעולה פיזית היא הנקודה של התגברות?
פיזית, נפשית, פסיכולוגית, אני לא יודע מה זה.
שאלה: אם הייתה לי הזדמנות לתקן ולא עשיתי, אז זה חטא.
כן. לא סתם כתוב "חטא אדם הראשון", ואחר כך כשמגיע לי לתקן חלק ממנו, אז אני מרגיש את החטא שלו. ופעם שנייה שאני מגלה, כמו שאנחנו מגלים במשך השנה את מה שעשינו, זה נקרא שאני כבר מגלה את החטא שלי, לא את החטא של אדם הראשון, אלא את החטא שלי.
נניח שמישהו הרג מישהו, ואני ראיתי את זה או שמעתי על זה. אני צריך עכשיו לגלות שאני גרמתי לזה. אחרי שאני גרמתי לזה, מה עלי לעשות? חרטה, תיקונים, כל מיני דברים. אם אני לא עשיתי חרטה ותיקונים, אז על זה אני מבקש תשובה. יש פה כמה שלבים של הכרת הרע.
תלמיד: נניח שיכולתי לעשות משהו עבור החברים, עבור הקבוצה ולא עשיתי. ויותר מאוחר גיליתי שהייתי יכול לעשות את זה. זה נחשב חטא?
זה תלוי איך אתה מרגיש. אם מה בכך אז מה בכך, אז זה לא חטא. כלפי אדם מדובר.
תלמיד: אבל אתה אומר שהפעולה כבר עברה, אז לא להתחרט על זה, כי אין עוד מלבדו, הוא כוח אחד שעשה את הכל.
אני מדבר על הפעולות שמתגלות. אבל האם נגלה לך שאתה גרמת לזה, שאתה שבעצם עשית את זה או לא? זאת אומרת, "חטא" זה נקרא שאדם מרגיש שהוא חטא.
תלמיד: איך להבדיל בין ההרגשה הזאת שעכשיו תיארת, לבין זה שהאגו בא ואומר לי אתה האיש הרע בכל הדבר הזה?
האגו אומר לך שאתה איש הרע? הכל עדיין נמצא בבלבול. תתחיל מהסוף, מהרגשה ש"אני אשם", אז יכולה לבוא החרטה. והרגשה כזאת באה לאנשים, באה לנו, שאני כביכול הגורם, שאני לא עשיתי טוב. יש לך הרבה מחשבות כאלה, הרבה זיכרונות כאלה שעולים לך בראש מהדברים הרעים שעשית בעבר. זה קורה.
וכאן עדיין אין, אבל מתוך זה לאט לאט תגיע לבירור מה זה בדיוק החטא שלך? למה לך מגלים את זה? איך אתה צריך להגיב? הבירור הראשון הוא שאני לא רוצה לשייך את זה לעצמי. זאת אומרת, אני צריך להתייחס לזה שהבורא על ידי זה נותן לי הזדמנות לתקן את המצב על ידי החיבור. שום תיקון אנחנו לא יכולים לעשות אלא על ידי החיבור.
כל החטאים מתגלים, בשבירת האדם הראשון נגלה הכל. אין חדש תחת השמש, שום דבר, רק התיקונים שלנו. ואותם אנחנו צריכים לבצע רק בחיבור בינינו. תנסו להתרכז בזה, כי אתם נופלים לפסיכולוגיה כל פעם, וזה לא טוב, אני לא רוצה לברר את הרמה הזאת.
את הדברים הפשוטים ביותר שאחר כך יתגלה לכם מתוך ניסיון, מתוך הפנימיות, מה שמתגלה, לא חשוב מה, אני יכול לתקן רק בחיבור. אם זה מתגלה ועדיין זאת לא החרטה שלי, אז לתקן בחיבור. אם זה כבר על ידי ההרגשה שאני גרמתי לזה, חיבור. לא חשוב מה. זה יכול להיות שעשיתי צער לדודה שלי, לא חשוב למה, חיבור. לא חשוב במה. אני אפילו לא צריך לברר ולחטט בתוך החטאים עצמם, לא צריכים להתעמק בהם. על ידי החיבור הכל יתוקן. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"1. ורק מזה שאתה מתקן לאט לאט, אז באה לך הידיעה מה עומק החטא וגובה התיקון. זה יבוא.
(סוף השיעור)
-
"ועל כל פשעים, תכסה אהבה" (משלי י', י"ב.(↩