שיעור בוקר 09.04.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 885, מאמרי "שלבי הסולם",

מאמר: "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה"

"וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.

ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".

ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.

ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".

שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.

נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.

וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים."

מה זאת אומרת שאנחנו הולכים ברוחניות לא כמו בגשמיות, שיש מר ומתוק, אור וחושך, אלא אנחנו מגיעים למצב שהכל מתוק והכל אור ואין מר ואין חושך? אנחנו לועסים את המרור כל עוד הוא לא נעשה למתיקות ללא גבולות. אנחנו עובדים עם הפרעה עד שנעשה ממש קדוש כבורא. איך זה קורה?

בעולם שלנו אנחנו מבינים שיש שני כוחות, שני קווים וכולי. ברוחניות אנחנו ממש עובדים עד מצב שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב בכל. זאת אומרת, אין חושך, אלא אור. אין מר, אלא הכל מתוק. לא לבנות זה על פני זה. מה קורה כאן?

למה להביא את כל העולם לטוב, שיהיה טוב לכולם, שאני אשפיע לכולם, שאני אוהב את כולם, שבאהבה שלי אני אביא את כל המציאות לגמר התיקון? בעצם בי תלוי גמר התיקון, זאת אומרת המציאות הטובה הגדולה, החיים הנצחיים, שלמים, שלווים של כולם, תלוי רק בי. איך זה יכול להיות? ואיך אני עושה את זה על ידי שינוי ההסתכלות שלי על העולם, שאני מקבל את העולם שקיים בתוכי ואותו אני מסדר בצורה הנכונה?

אנחנו אומרים שכל העולם נמצא בי. אני צריך להביא אותו לגמר התיקון. כל בני האדם שנמצאים לפני, קיימים בי. ביחס שלי אליהם כטוב ומיטיב שאני אהיה כבורא ובאהבה אליהם אני מביא אותם לתיקון. איך אני מביא אותם לתיקון? על ידי זה שאני מתקן את עצמי ואז העולם שבי נעשה מתוקן. אז איך זה משתווה או איך זה קשור עם זה שאנחנו מתייחסים לבורא כטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו?

תתחילו לדבר, זה יהיה יותר מובן. תתחילו ללעוס. אם לא תלעס, לא יצא.

מה הקשר בין הפצה, שכנוע אנשים, בכלל היציאה שלנו החוצה בכל מיני צורות שאנחנו עשינו, עושים ועוד מתכננים לעשות, מה הקשר בין זה לבין השינוי שבי, לשינוי הפנימי שלי?

אם כל העולם בתוכי, אני צריך רק לשנות כל מיני הגדרות בתוכי, בתוך התפיסה שלי, במחשב שלי, איך שאני תופס את המציאות ואיך שאני מסדר את עצמי בפנים, שזו תהיה תמונה עד כמה יותר אמתית. אמתית זאת אומרת, שהכל יתחבר לא פנים וחוץ, אלא הכל בפנים, בתוכי. שכאילו הצירים האלה של הכוונת, שהם לא יפזלו לבפנים ולבחוץ, אלא שיהיו כאחד, שכל המציאות היא אחת.

אז אם כל המציאות היא בתוכי, איך עוזרות לי היציאות החוצה, לכוון את עצמי נכון למציאות האמיתית שהיא הפנימית שלי בלבד? מה הקשר בין זה לזה? מהי ההשפעה מזה על זה? איך אני מכין את עצמי ליציאה החוצה בצורה כזאת, שאני כבר בצורה מטרתית מסוימת משפיע החוצה כדי להשתנות פנימה?

העיקר תבררו בקשר ביניכם. שם האמת, לא בחכמה אלא בקשר. אז זו תהיה המציאות האמיתית.

כשאני מתחבר עם המעגל, אני יוצא מעצמי החוצה, או שאני מכניס אותם, כדוגמת העולם, פנימה, לתוכי? מה קורה כאן, בפעולת החיבור שלי עם המניין?

כשאני מתחבר עם המעגל, עם העיגול שלי, עם הקבוצה שלי, העשירייה, המניין שלי, לא בחוץ, אז אני מתחבר אליהם, מתמוסס בתוכם, נכלל בתוכם, או שאני מכניס אותם בתוכי, ובעצם מכוון כך שכל העולם יתגלה בי. אז או החוצה או פנימה, איך אנחנו עובדים, מה קורה כאן?

איך היציאה שלי החוצה בעצם פועלת להכנסת העולם פנימה, או לגילוי העולם פנימה?

כתוב שטבע האדם הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. הוא לא מסוגל להזיק לעצמו, ותמיד בוחר משהו הכי טוב מכל האפשרויות שנמצאות לפניו. אם כן, מה זה נקרא שאני צריך להכין לעצמי מרור, ואם אני לא לועס אותו עד הסוף אז אני לא יוצא? כנראה לא יוצא ממצרים, לא יוצא על ידי חובת קיום המצווה. איך אני יכול להכין לעצמי מרור ולא לברוח ממנו, אלא ממש ללעוס אותו בכל השיעור הנדרש, אם הטבע שלי הוא רצון ליהנות?

בנוסף אפשר לשאול למה אסור לבלוע? לירוק אותו, את זה אני מבין. אבל לבלוע? אלא ללעוס דווקא. בליעה אסורה גם כן. זאת אומרת, אם בלע את המרור, לא יצא. כך כתוב.

אם כל המציאות נמצאת בתוכי, אז נראה לי, נשמע לי, ש"ואהבת לרעך כמוך" זה החוק האגואיסטי ביותר. אז איך זה יוצא כך? תחשבו מה קורה כאן. אני צריך להגיע למצב שאני אוהב את כל העולם. כי זה מגיע למצב שאני אוהב את עצמי, בכל אותם החלקים, פרטים, פריטים, שנמצאים בי. זאת אומרת לתקן את המציאות בתפיסתה הנכונה, הפנימית שלי, או להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לכל דומם, צומח, חי, מדבר שבמציאות, זה אותו דבר. איך משתווה זה עם זה?

(סוף השיעור)