מאמר 17 – משנת 1990

"מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה"

("שלבי הסולם", כרך ב' - שמות, פרשת שמות, עמוד 31)

שיעור בוקר 29.03.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 18.04.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/PNRFZE4G?activeTab=downloads&mediaType=video

"הזה"ק (שמות דף י"א ובהסולם אות ל"ו) שואל, מה כתוב "בא אל פרעה". הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. מהו "בא". ומשה היה ירא מפניו, כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא מפניו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר, כמו שאתה אומר "אני ה'", שדרשו "אני ולא אחר", עד כאן לשונו.

זאת אומרת, התשובה היא למה כתוב "בא", היות שמשה לבד לא היה יכול לנצח לפרעה מלך מצרים, אלא שה' ערך עמו מלחמה. אם כן למה אמר למשה "בא", אם משה לא יכול לנצח אותו, רק ה'. אם כן מה עזר לנו משה בזה, ולמה כתוב "בא אל פרעה".

גם יש להבין במה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אתתי אלה בקרבו", שכל המפרשים שואלים, מדוע אחר חמש מכות הראשונות לקח הקב"ה מפרעה את הבחירה. ואם הקב"ה לקח ממנו את הבחירה, ומה פרעה אשם בזה, שלא שמע בקול ה'.

והתשובה על זה אומר הכתוב "כי אני הכבדתי את לבו". ומדוע אני הכבדתי את לבו, זה לא מטעם שהוא אשם, אלא מטעם אחר, כמו שכתוב "למען שתי אתתי אלה בקרבו". היות שהבורא היה רוצה לעשות את האותות שלו, לכן לקח ממנו את הבחירה, שיקבל מכות. זה קשה להבין, וכי הבורא, שברא את העולם להטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו רק טוב, איך אפשר לומר, כי בשביל שהוא רוצה להראות את אותותיו, עשה מעשה של הכבדת הלב של פרעה, בכדי שיהיה לו תרוץ, מדוע הוא נותן את האותות. וזה נראה כמו המתכבד בקלון של חבירו.

על מה שכתוב (שמות) "ויקם מלך חדש, אשר לא ידע את יוסף", אמרו (סוטה י"א) "רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו. יש להבין, איך מתפרש זה, בזמן שמפרשים זה על דרך עבודה, שפרעה הוא היצר הרע, הנמצא בגופו של אדם, איך יכולים לומר, שהוא חדש ממש, הלא היצר רע נקרא "מלך זקן וכסיל".

ואומר הזה"ק הטעם, היות שיצה"ר בא לאדם תיכף כשנולד, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". היינו, שתיכף שנולד, יוצא עמו היצה"ר. מה שאם כן היצר טוב בא לאדם לי"ג שנה. אם כן מהו שאמר "ויקם מלך חדש". חדש ממש. אלא מה צריכים לומר, שהמלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע, אין זה דבר חדש באדם, אלא תיכף כשנולד, הוא נמצא, כמו שכתוב "עייר פרא אדם יולד". אם כן מהו הפירוש "חדש ממש".

ובכדי להבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, מהי העבודה שניתנה לנו לעבוד בתורה ומצות. היינו, העבודה זו למה לי. כלומר, כי כפי שלמדנו, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, אם כן למה אנו צריכים להתייגע את עצמנו. וכי בכדי לקבל טוב ועונג, עשיה זו, היינו קבלת התענוג, נקראת עבודה.

אנו רואים, קבלת התענוג נקראת שכר ולא עבודה. אלא זהו כמו שלמדנו, שבכדי שהתענוג שהנבראים יקבלו, לא ירגישו את ענין של בושה, שזהו מטעם שהענף רוצה להדמות לשורשו, וכמו שהשורש שלנו הוא המשפיע להנבראים, נמצא, בזמן שהאדם עושה מעשה, מה שאינו נמצא בשורש, הוא מרגיש בזה אי נעימות, לכן בכדי לתקן את זה, היינו שהנבראים, בזמן שיקבלו, ירגישו שלמות בהנאה, שלא יהיה שום פגם בקבלת התענוג, לכן נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", כלומר שכל זמן שהנבראים לא באו לידי השגת כלים דהשפעה, לא יקבלו ולא ירגישו את התענוג, מה שהבורא רצה לתת להם.

לכן כשעוסקים בתו"מ, הם עוד לא מרגישים את הטוב ועונג שמלובש בתו"מ. לכן נקרא זה עבודה, היות שעוד לא מגולה את החשיבות של המלך, שכדאי לשמש אותו מפני חשיבותו וגדלותו. שזה נקרא, שהשכינה היא בגלות אצל כל אחד ואחד. ולכן, אם אין חשיבות, זה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו שאין בזה שום טעם.

וע"י חטא של עץ הדעת, שאמרו חז"ל, "בא נחש לחוה והטיל בה זוהמה". ואאמו"ר זצ"ל פירש, שהנחש, שהוא היצה"ר, הטיל בה זוהמה. פירושו, שנתן לה להבין זו-מה, שהטיל הנחש פגם בהמלכות, הנקראת "חוה", ואמר זו-מה, שאתם עובדים בשביל מלכות שמים.

נמצא, שע"י זה יצא לנו עבודה, מטרם שאנו משיגים את הכלים דהשפעה, שע"י כלים דהשפעה יכולים לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רצה לתת להנבראים. נמצא, זה שאנו אומרים, שיש עבודה בקיום תו"מ, אין הפירוש, שהתו"מ לקיים אותם היא העבודה, אלא העבודה היא בזמן שמקיימים תו"מ ועוד לא יכולים לכוון אותם בע"מ להשפיע. אז היא העבודה. מטעם שמונחים תחת שליטת הרע והנחש, כנ"ל, שהנחש הטיל זוהמה ופגם.

ומשום זה נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שאז אין הטוב ועונג, הנמצא בתו"מ, מגולה. וזוהי כל העבודה, איך להגיע להשיג כלים דהשפעה, שרק ע"י כלים דהשפעה מסתלק ההסתר והצמצום, שנעשה על תו"מ, שאין הטוב ועונג מגולה בכלים דקבלה.

לכן ניתן לנו אז לקיים תו"מ בבחינת עצה וסגולה. כלומר, שצריך לכוון בעת קיום תו"מ, בזמן שעוד אין בכוחו לכוון, שיהיו בע"מ להשפיע, אלא שהתרי"ג מצות אלו, שהוא מקיים, יביא לו, שיכול לבוא לשמה. והעצה הזו נקראת בדברי חז"ל שלא לשמה, היינו שע"י קיום דשלא לשמה הוא יבוא לשמה, מטעם "שהמאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא, כשהאדם רואה שאין בידו לעשות הכל בע"מ להשפיע, מה עליו לעשות, שכן יבוא לבחינת משפיע. אז חז"ל נתנו לנו עצה, שילמד שלא לשמה, היינו עמ"נ לקבל. ורק זו היא העצה, שע"י זה הוא יגיע לשמה. ועצה אחרת אין. ובדברי הזה"ק נקרא זה "בחינת תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות.

וזה לשונו (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב) "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקראת אחור, ובחינת השגת הדבר נקראת פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשות המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת".

ובהאמור אנו רואים, שיש ב' זמנים בקיום תו"מ:

א) בזמן ההכנה, שהיא בבחינת עושי דברו, אז היא נקראת עבודה, היות שעדיין לא זכה לבחינת שמיעה, שאז עדיין נמצא האדם תחת שליטת המקבל בע"מ לקבל, שעל בחינה זו היה צמצום והסתר, שהטוב ועונג מוסתר מהתורה ומצות, והאדם צריך לקיים את התרי"ג מצות בתור עצה, היינו שע"י זה הוא יכול לבוא לזכות לכלים דהשפעה.

ואז, כשיהיו הכלים האלו, אז יסתלק ממנו הצמצום וההסתר, שהיה, וישיג אז את הטוב ועונג, שזו היתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, שאז נקראות התרי"ג מצות בשם תרי"ג פקודין, כנ"ל, שבכל מצוה מופקד אורה, השייכת לאותה מצוה.

ואז כבר אין מקום לעבודה, היות שהוא כבר זכה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. וזהו כמו שאומר המגיד מדובנא זצ"ל, שאמר פשט על פסוק "לא אותי קראתי יעקב, כי יגעת ישראל", שאמר, אם האדם אומר, שיש לו יגיעה בקיום תו"מ, זה סימן שאין אתה עובד בשבילי. אומר הקב"ה, שזה פירוש "לא אותי קראתי יעקב", והסימן שאין אתה עוסק לשם שמים, היות שאתה אומר, כי יש לך יגיעה בקיום תו"מ. כי בזמן שאדם עובד לשמה, אז מסתלק ההסתר והצמצום, והאדם מתחיל להשיג את הטוב ועונג שישנם בתו"מ, המכונים תרי"ג פקודין, כנ"ל.

ובזה מובן מה ששאלנו, אם מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, מאין באה לנו עבודה ויגיעה בתו"מ. התשובה היא כנ"ל, היות, שבכדי שלא יהיה ענין בושה, לכן נעשה הסתר וצמצום, נמצא, שהטוב ועונג אינו מגולה בכלים דקבלה. לכן יש עבודה:

א) מטעם שאנו צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו, שנולדנו עם הרצון לקבל לתועלת עצמו,

ב) שעל ידי זה שנעשה צמצום, צריכים לעבוד על העיקר, היינו שצריכים לעבוד, שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, והוא צריך להאמין, שיש מנהיג העולם ומשגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

וב' הדברים האלו גורמים יגיעה ועבודה להאדם. ולזה צריכים התגברות גדולה, בכדי שהאדם לא יברח מהמערכה באמצע עבודה. וזה מטעם, שהאדם, כשעשה איזה דבר, הוא צריך לראות התקדמות בדבר. ואם אין הוא רואה התקדמות, הוא אומר, שדבר הזה הוא לא בשבילו, היות שהוא רואה, שאין לו הצלחה בדבר, זה גורם לו שירצה לברוח מהמערכה, שבה הוא נמצא.

אולם האמת היא, שיש ב' מיני סיוע מלמעלה, היינו שבלי עזרה מלמעלה לא יכולים להשיג אותה:

א) הוא הכלי, היינו החסרון, כלומר חסרון לדעת מהו החסרון אמיתי, בכדי שידע על מה לבקש עזרה מלמעלה.

היינו, שיש הרבה פעמים, שהאדם חסר לו איזה דבר, שבגלל זה הוא חולה. והרופאים נותנים לו רפואות, אבל לא עוזר לו, מטעם שהוא לא חולה על המחלה מה שהרופאים חושבים. נמצא, שהוא בא לרופא, והרופא נותן לו תרופה, והתרופה לא עוזרת לו. וכל הרופאים כבר יאשו אותו, אלא הוא ישאר עם המחלה שלו כל ימי חייו. ולבסוף בא איזה פרופסור, ואמר, זה שהוא חולה וסובל יסורים, אין זה מטעם שחסר בגוף איזה חומר, לכן לא יכולים לרפאותו, והוא אומר שהוא סובל מאיזה דבר, שדבר ההוא גורם לו את המחלה והיסורים. לכן אני אתן לו רפואה, על מה שאני מבין, שחסר לו זה החומר בגופו. ותיכף יבריא. ואח"כ ראו שהאדם הזה נתרפא לגמרי.

נמצא, שקודם כל צריך האדם לדעת מה חסר לו, בכדי שיוכל לקיים תו"מ. והאדם יכול לחשוב הרבה דברים, ועל כל דבר הוא מקבל תרופה, ואינו עוזר לו. וזהו מטעם, שלא זה מה שהאדם חושב, זוהי הסיבה שלא יכול ללכת על דרך האמת. נמצא, כשמתפלל לה' שיעזור לו, היינו שיתן לו מילוי על מה שהוא חושב. אבל זה לא אמת, מה שהוא חושב. לכן האדם לא נתרפא משליטת היצר הרע.

לכן מקודם האדם מקבל מלמעלה סיוע לדעת מהי המחלה שהוא סובל, היינו הוא חשב שחסר לו משהו בכמות, היינו שיהיה לו יותר זמן ללמוד, ושיהיה לו יותר שכל, וכשרון, וכדומה. ועל זה הוא מתפלל לה', שיעזור לו. אבל האמת היא, שחסר להאדם באיכות, היינו לדעת שעיקר חסרון שיש בו, שאין לו חשיבות להרגיש, שנמצאת ההשגחה עליונה. זאת אומרת, שחסרה לו האמונה שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. כי אם באמת היתה לו הרגשה כזאת, אז היה האדם שש ושמח, בזה שהוא מקבל מהבורא את הטוב ועונג, ולא היה רוצה להיפרד מה' לרגע אחד. כי היה יודע, מה שהוא מפסיד בזה, אם הוא פונה מחשבתו לשאר דברים.

מה שאם כן אם הוא לא חושב שזה חסר לו, אלא שאר דברים חסרים לו, שהם אינם עיקרים בעבודה, לכן הסיוע הראשון, שהאדם מקבל מלמעלה, הוא לדעת מהו הרע שלו, שהוא המפריע העיקרי, שאינו יכול להיות עובד ה' באמת. העזרה הזו מוכרחה להיות מקודם. ואח"כ יכולים לעשות תיקונים, איך לתקן אותם. זאת אומרת, שהאדם צריך להגיע למצב, שידע, שחסר לו רק שני דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא ובחינת ליבא. שרק את זה הוא צריך להשתדל להשיג. לכן הסיוע הראשון, שהאדם מקבל מלמעלה, הוא החסרון הזה.

אולם זה לא יכול להתגלות אצלו בפעם אחת, אלא בזה אחר זה, היינו לפי עבודת האדם, שהוא משתדל בעבודה להגיע אל האמת, בשיעור זה הוא מקבל סיוע מלמעלה. ובזמן שכבר השיג את הכלי האמיתי, היינו החסרון האמיתי, מה שחסר לו, אז הוא הזמן שמקבל את המילוי האמיתי, המתאים להכלי. נמצא לפי זה, שהאדם מקבל מלמעלה הן האור והן הכלי. כלומר, הן הצורך, הנקרא חסרון. היינו, שכואב לו, מה שחסר לו. זאת אומרת, לא כל דבר שאין להאדם, נקרא חסרון.

למשל, אדם שיש לו כל טוב ומתענג בהחיים שלו. וכשבא אליו אדם, ואומר לו, מדוע אתה כל כך בשמחה. אני רואה, שהבן של השכן שלי, ההורים שלו הם עשירים גדולים ואנשים מכובדים, מכל מקום אני ראיתי אותו, שהוא סובל יסורים, היינו שהוא הולך ונראה בפנים שלו שהוא מלא יסורים. ושאלתי אותו, ידידי, מה חסר לך, הלא ההורים הם עשירים גדולים. אם כן תגיד לי, מה חסר לך. אולי אתה לא בקו הבריאות. אז הוא אומר לו, היות הייתי צריך לקבל תעודת רופא, עבדתי על זה הרבה שנים, ונכשלתי בהבחינות, לכן אני מצטער בזה, שאין לי עכשיו תעודת רופא. האם אפשר לומר, שכל אדם, שאין לו תעודת רופא, הוא מצטער.

אלא כנ"ל, לא כל מה שאין לאדם נקרא חסרון. אלא חסרון נקרא כל מה שהאדם רוצה, ואין לו, זה נקרא חסרון. ובגלל זה, כשרוצים למדוד את גודל הרצון, מודדים לפי ערך היסורים, שיש לו, אם אין לו את הדבר למה שהוא משתוקק אליו.

ובהאמור יוצא, שהסיוע הראשון, מה שהעליון נותן להתחתון, היא הידיעה "מה שנחוץ להשיג". והיסורים מזה, שעדיין לא השיג, וזה נקרא שהעליון נותן להתחתון את הכלי. ואח"כ, כשהתחתון כבר יש לו צורך אמיתי, אז העליון נותן לו את הסיוע השני, שהוא האור והמילוי להחסרון.

ובזה נבין מה ששאלנו. אם ה' היה יודע, שמשה בעצמו לא יכול להילחם ולנצח את פרעה מלך מצרים, אלא ה' בעצמו, כמו שכתוב "אני ולא שליח", אם כן לאיזה צורך אמר לו "בא אל פרעה". היינו שמשמע, שעם משה ביחד אז ה', יכול לעזור. הלא אמר ה' "אני ולא שליח". אם כן מה עזר לנו משה בזה. אם כן מדוע כתוב "בא אל פרעה".

אלא כנ"ל, היינו, שהאדם צריך להתחיל ללכת בדרך ה', ולהגיע אל האמת, היינו לזכות לדביקות ה'. ואז, אם הוא מתקדם בהליכה, אז האדם מקבל סיוע הראשון, היינו הרגשת החסרון לדעת מה שחסר לו. ואז משיג שחסרים לו רק ב' דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא וליבא. ויחד עם זה הוא מקבל יסורים, מזה שאין לו. היינו, שמרגיש את הצורך לזה. ואז, אם אין האדם עובד בעצמו, לא שייך לומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שאין לו, כנ"ל, שרק הצורך להדבר, אם האדם השקיע עבודה להשיג איזה דבר, אז שייך לומר, שיש לו צורך לזה, עד כדי כך, שהוא סובל יסורים מזה שאין לו.

לכן כתוב "בא אל פרעה", שזה מראה על ב' דברים:

א) שהאדם בעצמו צריך ללכת ולהשקיע כוחות, כדוגמת המשל הנ"ל מהרופא, שהשקיע הרבה שנים בלימוד חכמת הרפואה, ולבסוף נכשל, ולא קיבל תעודת רופא, אז שייך לומר, שיש לו יסורים, בזה שאינו משיג את מבוקשו. מה שאם כן אם לא השקיע כוחות, אז לא שייך לומר, שיש לו יסורים, מזה שלא השיג את מבוקשו. כי היגיעה שנותנים בעד איזה דבר, היגיעה מעוררת את הרצון, שלא יברח מהעבודה, כי חבל לו על היגיעה שהשקיע בדבר, ותמיד חושב, אולי סוף כל סוף אני כן אשיג את מבוקשי. נמצא, בזה שהאדם בעצמו עובד, אף על פי שאינו יכול להשיג את הדבר, אבל ההשתוקקות להדבר מעוררת דוקא היגיעה, מה שהשקיע כל פעם.

נמצא שיש כאן ב' כוחות:

א) כוחו של האדם, שהוא צריך לתת יגיעה, לא בכדי שישיג את הדבר, אלא בכדי שיהיה לו רצון חזק להשיג את הדבר. נמצא, שצריכים עבודת האדם, בכדי להשיג צורך, שה' יעזור לו, שזה נקרא רצון שלם. זאת אומרת, לא שעבודת האדם גורמת להשיג את הדבר, אלא להשיג את החסרון והצורך להדבר, ובכדי שידע מה שחסר לו. על זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שכל פעם הוא רואה, שהוא יותר בעל חסרון, שאין בידו לצאת משליטת פרעה. והסיוע הזה נקרא "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, שהכבדת הלב צריכים כנ"ל, בכדי שיהיה לו רצון אמיתי לדבר אמת.

ב) ויחד עם זה צריכים לעזרת ה', שיתן את האור, כמו שכתוב "אני ולא שליח". זאת אומרת, היות שמצד הטבע שולט בהאדם את הרצון לקבל לעצמו, הנקרא "מלך זקן וכסיל". וזה שהאדם, יהיה בכוחו לשנות את הטבע, זה רק בידו של הקב"ה. זאת אומרת, הוא עשה את הטבע והוא יכול לשנות. וזה נקרא "יציאת מצרים", שהיה נס. לכן כתוב "בא", היינו שניהם ביחד, כמו שאומרים "בא ביחד", כנ"ל הקב"ה ומשה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אתתי אלה בקרבו". ושאלנו, כי זה נראה, כמי שמתכבד בקלון של חבירו. היינו, ה' עשה אותו לרשע, בכדי שיראה את אותותיו. ובהנ"ל, שענין "שתי את אותתי" הוא הכוונה על האור, שהאור נקרא "אותיות". נמצא, זה שעשה אותו לרשע, היינו לבעל חסרון, זהו בכדי שיהיה לו כלי שלם לקבלת האור. נמצא, האותיות אינן לטובת הבורא חס ושלום, אלא לטובת הנברא.

ובזה נבין גם כן מה ששאלנו, מהו "ויקם מלך חדש", הלא הוא "מלך זקן".

והתשובה היא, שכל פעם מתחדשים גזירותיו, היינו שכל פעם הוא נעשה יצה"ר מחדש, שזה בא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, כמו "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו"."

הסיוע הוא תוספת הרצון. אנו לומדים שהשפע נמצא בשפע. מפני ששפע רב מגיע ללא שום הגבלה, ולא היה צמצום על השפע. האדם, הנברא, אינו יכול לעשות על השפע צמצום. אלא צמצום ניתן לעשות על קבלת השפע. זהו חוק שנעשה למעלה, בעולם אין סוף, והוא נשמר בכל המדרגות הנמצאות למטה ממנו.

לכן, מי שבמקום כלשהו, למטה מאין סוף, אינו מקיים את החוק הזה, הנמצא בניגוד לרצון שיש באין סוף, אז החוק, הצמצום פועל עליו, ובאותה מידה שאינו מקיים כוח הצמצום, במידה זו הוא מרגיש את החושך, היכן שהוא באמת נמצא. זהו לא עונש, אין ברוחניות שכר ועונש, ברוחניות יש מצב, מה שמגיע מגיע, ומה שלא מגיע לא מגיע, כל אחד לפי הזכות שלו, במידה שהוא זך, "זַכּוּת", הוא מרגיש, אור וחושך. כלומר, או שהצמצום עובד עליו, או שהצמצום נפתח והאור מגיע אליו.

לכן, ניתן לומר שאנו נמצאים בעולם אין סוף, בעולם שכולו נאור, ומרגישים ממנו לפי מידת תיקוני הכלים שלנו. לכן צריכים לרכוש כלים, ולא לדאוג לאורות. האדם תמיד מחפש מי הוא האשם במצבו וממי אפשר לדרוש משהו, ושוכח שבעצם לתקן את הכלים זהו תפקידו. לא שהוא יכול לתקן, אבל הוא יכול לדרוש שיתקנו, להגיע לחיסרון שיתקנו. כי האור הבונה את הכלי הוא גם האור המתקן את הכלי. רק שאחרי צמצום א' נמצא כך, שהכלי צריך להיות קודם לאור, ולכן האדם צריך מתוך החושך למצוא רצון לתיקון הכלים.

ואז האור המתקן את הכלי, המחזיר למוטב, אור ע"ב ס"ג, אור של תיקון הבריאה, יפעל עליו ויתקן אותו. לאחר מכן שוב לפי הרצון המתוקן, יבוא האור של מטרת הבריאה, של מילוי, וימלא את הכלי המתוקן. הכול תלוי בהכנת הרצון לפעולה, ושום דבר חוץ מזה. לכן, כל התפילה שלנו היא "יהי רצון מלפניך".

את הרצון ניתן כל פעם להגביל, לרכוש, לתקן, על ידי הדוגמא מהחברה, מהחברים, מהספרים. היכן שהאדם מוצא אפשרות, הזדמנות, משם הוא צריך לקבל את הדוגמא. לפיכך צריכים את הרגשת הקנאה, הרגשת התחרות והרגשת הקמצנות, את כל התכונות האלו, כדי להשתדל כל הזמן להיות בחיפוש לרכוש רצון. והיכן שהוא רואה, הוא ממש צריך להשתדל לקנות אותו, בלתי אפשרי לגנוב מהשני, "שלא יהיה לו ושיהיה לי". רצון ניתן לקנות, זה קניין. צריכים רק לזה להשתוקק, עד להרגשה של "חולת אהבת אני", "עד שאינו מניח לי לישון", אם יש רצון כזה הנקרא "קישוי מלא", לדבר הנכון, אז הרצון הזה, מקבל את המילוי.

שאלה: מה זה אומר שבן-אדם צריך שני דברים עיקריים, מוחא וליבא?

האדם צריך לקבל חיסרון מלא, מושלם. אין ברוחניות חצי דבר, מפני שהאור בא מלמעלה, הוא מגיע דרך עשר ספירות, ומסודר בצורה מסוימת, שבונה את הכלי. לפיכך כלי הפותח את עצמו מלמטה חייב לפתוח את עצמו גם בצורה שהוא בנוי בצורה שלימה, עשר הספירות, עם כל פרטיה. יוצא שהאדם חייב להגיע כל פעם למידה שלימה של החיסרון, אחרת הוא אינו מתמלא. יכול להיות שנשאר עוד גרם אחד בחיסרון, כדי שהוא יתחיל להתמלאות, כדי שיקבל תשובה, ותשובה אין.

זה קורה פעמים רבות, וכמה שמתקדמים יותר, ומתקרבים יותר לחיסרון מושלם, גם בגודל וגם בכל פרטיו, אז קשה לסבול זאת. אבל צריכים עוד קצת יגיעה, עוד קצת ללחוץ בחיפוש, ואז האדם בורח. כדוגמא שנותן בעל הסולם, איך שהגבר מחזר אחרי אישה, במכתב בדף ע', עד שהרצון אינו מלא בכל השלמות, כלומר גם בזמן, גם במקום, גם באיזה תוכן הוא רוצה שיתמלא בדיוק, אז הרצון הזה הוא אינו נקרא רצון, הוא עדין בהכנה.

באדם הרצון מורגש לכאורה בשני חלקים נבדלים, במוחא ובליבא. במוחא הוא נקרא בהרגשה, ובליבא הוא נקרא בהבנה, בשכל. כלומר, האדם חייב את שניהם, שהמוח מבקר את הלב, ומבין בדיוק את מה שהלב רוצה, והלב מתפעל מהמוח, הנקרא "לב מבין", וההבנה מרחיבה ההרגשה שבלב, ושניהם עובדים יחד. וכששניהם מגיעים למידה השלימה, זה נקרא שהאדם בג' הנתונים האלו, של ה"עולם", "שנה", "נפש", ובכלים שלו, במוחא ובליבא, מקבל את מידת החיסרון השלם, ומוכן למילוי. המילוי יכול להיות בינתיים, מילוי של האור המתקן אותו, כלומר, אין זה מילוי ממש, זהו תיקון, תיקון על-ידי האור המתקן. ולאחר מכן הוא מקבל מילוי ממש, במטרת הבריאה.

שאלה: האם השכל זה מוחא והלב זה ליבא? האם ההרגשה זה ליבא?

בשבילנו בינתיים, ההרגשה היא ליבא והשכל הוא מוחא.

שאלה: אומרים שיש תרי"ג מצוות אחרי המחסום שצריך לתקן. ופה הוא כותב שיש תרי"ג מצוות בזמן ההכנה שצריך לקיים. מה זה תרי"ג מצוות בזמן ההכנה?

תרי"ג מצוות, לפי מה שלומדים מחכמת הקבלה, כאשר הבורא ברא את הנברא, הוא ברא אותו בארבעה שלבים הנקראים "ארבע בחינות דאור ישר". ארבע בחינות דאור ישר אלו, בונות את המלכות, הבחינה האחרונה, והבחינה האחרונה הזאת נקראת "נברא". הנברא הזה צריך עוד להתפתח, כדי להיות מוכן לקיים את מחשבת הבריאה, לקבל מה שהבורא רוצה.

למה הוא צריך להתפתח? הוא צריך להגיע בהתפתחותו מהרצון שבורא עשה בו, לרצון שיהיה רצון מצדו עצמו, מצד הנברא. כלומר, הבורא ברא בו רצון לקבל, עכשיו הנברא על ידי תרגילים שונים, הוא טועם דברים טעימים שונים, ומהם יש לו רשימות. הוא מרגיש איך בלעדיהם רע לו. על ידי כאלה תרגילים, הנברא ממה שנברא בו, מהרצון הכללי שלו להנות, עושה רצון שמוכן להנות באמת.

אנו רואים אדם שהולך ללמוד חכמה כלשהי, נניח, מופשטת מאוד, יש לו רצון לזה, אך כשהוא נכנס פנימה, מתחיל ללמוד, ומרגיש בפרטים השונים שיש בחכמה, הוא מתחיל להיכנס בה, ולהנות מהפרטים הקטנים שבה. הוא מצא איזה ג'וק, ובג'וק הזה תכונה כלשהי שאין בג'וקים אחרים. זאת בשבילו תגלית, וכל החכמים כמותו בכל העולם עושים רעש, איזה גילוי, והאדם מהרחוב אינו מבין כלל מה הם מצאו.

כלומר, העיקר זה הכלים, שתהיה בהם כמה שיותר אפשרות להרגיש פרטים, כי על ידי הפרטים הרבים מרגישים את התענוגים. האדם אינו יכול סתם לבלוע קילו שוקולד, זה לא ייתן כלום, אחרי הכף השניה הוא יחנק. אבל אם הוא אוכל זאת עם דברים שונים, כפי שאנו אוכלים, קצת מתוק, קצת חמוץ, קצת מלוח, קצת עוד משהו, אז האדם מתחיל להרגיש את הטעמים, דווקא כיתרון אור מתוך חושך.

כלומר אנו צריכים לחלק את אור האין סוף הזה, המורגש כאור הנפש, להרגיש בו את כל הפרטים עד הסוף. ואומרים, אם האדם רוצה להרגיש בו הכול, הוא צריך להגיע לכלי, ושהכלי הזה יהיה מחולק, לא לרצון אחד כפי שבורא ברא, אלא שיהיו בו שש מאות עשרים רצונות, הנקרא תר"ך חלקים. ולתקן כל רצון ורצון שיהיה באמת מוכן לקבל את המילוי, זה נקרא לעשות מצווה.

האדם צריך תחילה להשיג את הרצון בצורה לא מתוקנת, להתקין עליו מסך, ולאחר מכן לקבל מילוי. ואז כל הרצונות שהאדם בצורה כזאת יתקן, ימלא, וייחד אותם ליחד, זה נקרא שהוא הגיע לגמר התיקון, וגם לגמר המילוי. לפיכך תיקון של כל רצון שיש בתוך הנברא, בתוך הנשמה, נקרא קיום מצווה.

האדם הנכנס לרוחניות נותנים לו אפשרויות, הזדמנויות, לגלות את הרצון, לתקן אותו ולמלאות אותו, ושוב, קודם לגלות את הרצון, עוד לתקן ועוד למלאות, וככה שש מאות עשרים רצונות עד שמסיים את כולם, זה נקרא שהוא עולה בסולם המדרגות.

אנו הנמצאים בעולם הזה, עושים מעשים שונים, מאמצים שונים, כי אנו רוצים להגיע למשהו הנקרא רוחני, איננו יודעים מה זה, אך עושים. איך אנו עובדים? איננו יודעים את הרצונות שלנו, איננו יודעים איך מתקנים אותם, איך ממלאים אותם, איך הם מסודרים, באיזה סדר הם פתאום קופצים בנו, זאת מחשבה, וזה רצון, איננו יודעים כלום. האדם עובד לפי מה שהמקובלים אומרים, לפי העיקרון, "כל מה שבידך בכוחך לעשות, תעשה".

כלומר מה שנותנים לאדם בהווה, הוא חייב לעשות זאת. הוא לעולם אינו יודע את המבנה הכללי שלו, הוא אינו יכול מראש להגיד שזה מה שהוא צריך לעשות בעתיד, בעוד רגע. כי רוחניות אינה דומה לגשמיות. ברוחניות כל מצב הבא, הוא מצב גבוה יותר. אם כך, עם השכל והכלים העכשוויים שלו, האדם אינו רואה אינו מרגיש ואינו יכול לבקר את המצב הגבוה הזה. הוא חייב לקבל אותו למעלה מהשכל שלו, שהוא באמת למעלה, גם מהשכל, גם מההרגשה, וגם מהביקורת, ופשוט לעשות. וזהו.

אז יוצא, לפני שהאדם נכנס לרוחניות, כל הפעולות שהוא מקבל על עצמו, המגיעות אליו מלמעלה, ואין זה חשוב לפי איזה סדר, הוא אינו בוחר, הוא אינו בוחר דבר, אבל מאמין כי מה שהוא מקבל עתה מלמעלה, הוא חייב לעשות, לפי הכתוב, "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". יוצא, שבזה שהאדם עובר את כל הדברים האלה, הוא גם עושה איזה סדר הכנה, הנקרא גם "תר"ך מצוות בהכנה", בזמן ההכנה.

אחרי מספר שנים, האדם אינו יכול להגיד כמה מהכנות אלה, מהתר"ך, הוא עבר, וכמה הוא לא עבר, אבל הוא צריך ללכת ולעשות, בדיוק לפי אותו עיקרון, כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה. מדוע? כי נותנים לו כל פעם הזדמנות, אם בכללות האדם נמצא בתלם, הוא צריך להאמין כי כל פעם שמתגלה לו משהו, זה מה שהוא צריך. ועליו רק לקשור את מה שהוא עכשיו מקבל, עם עצמו ועם הבורא. אם המצב שהאדם מגלה עכשיו בתוכו, איך שהוא קולט את המציאות, הוא קושר עם עצמו ועם הבורא, שהבורא מביא לו זאת, יחד, זה נקרא, "שעשית את הייחוד הזה", וזהו, זה בעצם התיקון.

לכן, לפני כניסה לרוחניות, אמנם אנו עוברים תר"ך מצבים, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, אבל איננו יכולים להגיד עליהם, שאנו מבינים מה אנו עוברים, באיזה מצב אנו נמצאים. לאחר מכן כשנכנסים לרוחניות, מתחילים באמת בצורה מבוקרת, בידיעה, לעבור על כל תר"ך המצוות, ומושכים את ההכנות האלו שאנו עושים עכשיו, לקיום הרוחני שלהן, ואז אנו רואים את מה שעשינו.

מהסתר כפול אנו מושכים את ההכנות שלנו הנקראות "זדונות", מהסתר רגיל אנו מושכים את ההכנות שלנו הנקראות "שגגות", ומתקנים אותן כבר מעבר למחסום. בלי שהם יהיו, שנעבור אחד אחד, ונעשה על כל אחד ואחד זדון, ועל כל אחת ואחת שגגה, בלי זה לא יהיה לנו לאחר מכן, עם מה לעבוד, ועם מה להתקדם לבורא.

הזמן שלנו הוא זמן של טעויות, וזה מה שאנו צריכים להסכים ולעשות. אבל אם האדם משתדל באמת להתקדם, כל פעם האדם נכנס לכאורה לכישלון. וזה מה שצריכים להכין, את הכלים של המצרים. לאחר מכן איתם לצאת מהמצרים, ולהתחיל לתקן אותם. יבוא אור תורה, קבלת תורה, וכל הכלים האלו יעברו תיקון.

שאלה: האם זה נקרא "אני הכבדתי את ליבו"? ?

כן.

שאלה: אם האדם רוצה להגדיל את הרצון שלו, הוא צריך לקנות מרצון אחר.

מה זה נקרא לקנות, לא לגנוב?

מה נקרא קניית הרצון? אין אפשרות לגנוב, כי זאת התכונה של השני. האדם אינו יכול לגנוב את התיקון של השני. יש עניין של גניבת האור, גניבת התענוג, כאשר הוא רוצה אותו על מנת לקבל. אבל בלתי אפשרי לגנוב את מידת התיקון. אלא על ידי קנאה, האדם יכול להתרשם מהשני, כך שיהיה לו רצון לרכוש גם את מה שיש לשני, את מידת התיקון שיש לו. אז האדם מבקש מלמעלה, ומצטער שיש לו ואין לעצמו, ואז האדם מגיע למצב שהצער הזה, הוא המביא לו את האור המחזיר למוטב, המתקן.

צריכים להשתמש ובכל אחד ואחד לעורר את מידת הקנאה, וגם את מידת הקמצנות. כתוב שתלמיד חכם חייב להיות קמצן, כלומר, כל הזמן לאסוף את התיקונים, לראות את הכלי שלו. כלומר, האדם חייב לדאוג שיהיה לו כמה שיותר השתוקקות, רצון, וכל מיני הבחנות, כשהוא נמצא בחיפוש אחרי זה. בן אדם שיש לו תאוות כסף, מחפש היכן עוד אפשרי להרוויח, איזה שעון ניתן לקנות בטורקיה, וקוקייה שם בספרד, ואז יש לו שעון עם קוקייה.

שאלה: בשביל מה על האדם לראות את מידת הקלקול של השני או לראות אצלו מידת תיקון אחרת?

האדם רואה את החבר, כמה הוא לומד, כמה הוא עושה, כמה הוא עובד. הוא מסתכל עליו, ומתרגז, הוא כן ואני לא. האדם יודע שבזה החבר מרוויח, וכל תנועה שהוא עושה, מטפטף לחשבון שלו. ומשווה לעצמו.

תלמיד: אבל כל אחד לפי תיקון שלו.

למה הכוונה כל אחד לפי תיקון שלו? מה איכפת לו לאדם כל אחד. האדם רואה שהחבר מרוויח והוא לא. זאת בעיה אם לא רואים זאת. אנו רואים, כמה פרסום יש, עיתונים, חוברות המפרסמות שיש ממה להנות, אולי להנות מזה ואולי מזה. יש הזדמנויות ודברים צבעוניים. מביאים כל מיני תמונות כאלה לאדם, כדי לגרות אותו לתענוגים שונים, לטיולים, לאוכל, לאופנה, למכונית.

האדם צריך לחפש, זאת העבודה, אם הוא סתם אדיש, אין לו חשק לכלום לשום דבר, נו, מה לעשות, זה דומה לדגים באקווריום, מה לעשות? לרצון כזה אומרים, שאם יש לאדם רצון כזה, והוא נכנס לקבוצה, לאט, לאט מתוך החיבור עם האחרים, הוא יכול לקנות מהם רצון, הוא יכול כי הוא בעצם אדם כמוהם, רק עדיין הוא נמצא כמו צמח.

למשל, אתמול היו לי ציפורניים ארוכות, לקחתי מספרים, וגזרתי אותן. כשאני גוזר, אני חי, הגוף שלי חי, כשאני גוזם את הצומח אינני מרגיש כאבים, גם כשאני גוזר את השערות, אינני מרגיש כאבים. דרגה כלפי דרגה. זאת אינה דרגת צומח, זאת דרגת צומח אשר ממין החי, וכבר היא אינה מרגישה מאומה. האדם צריך להבין, שאם הוא אינו מרגיש את מה שמרגישים אחרים, הוא נמצא במדרגה פחותה מהם. בדומה לציפורניים שאינן מרגישות לעומת בעלי החיים שכן מרגישים.

אם הייתי חותך כפי שחתכתי ציפורן, אם הייתי בטעות חותך בשר? זה נקרא מידת הרצון, לא יותר. ניתן לקנות את הרצון מהשני. "קנאת סופרים תרבה חכמה". סופרים זה מי שסופר, סופר את מה שיש לו. והוא רואה שלשני יש יותר, זה בשבילו אש שורפת. וכך הוא מגיע לזה שיש לו כלים גדולים לקבלת החכמה, אור חכמה. צריכים להתפעל ממה שיש לשני, לא סתם לומר "איזה יופי" מה זה איזה יופי? זה לא יופי, זה "אין לי", זה לא יופי.

אם לא תהיה תחרות בין כל אחד ואחד, אז כולם יחשבו "אנו כולנו טובים, שיהיה לכולנו", מזה לא תהיה התקדמות. האדם צריך להיות בתחרות, שהוא ייתן יותר, כדי שיהיה לכולם, אבל בתחרות מזה. אבל קודם כל נעשה תחרות שכל אחד ירצה את מה שיש לכולם, שיהיה רצון כזה כלפי הרוחניות. "לא לשמה" גדול. ואינני רואה זאת, כל אחד יושב בניחותא "לא נורא. לאחרים אין כלום, אז גם לי אין כלום".

שאלה: איך צריך להשקיע בעבודה שמהתחרות וקנאה לא יבואו לשנאה?

בקבוצה לא יתכן, שמהתחרות שיש לכל אחד, תבוא שנאה, אם זה נקרא "מחלוקת לשם שמים". אם האדם באמת רוצה להגיע לבורא, ולא מפספס אותו משדה הראיה שלו, אז לא יתכן שבזה הוא ישנא את החבר. האדם יכול לשנוא את החבר, רק אם הוא רוצה להיות מפורסם כמוהו. לדוגמא, החבר נותן שיעור, ויש לו שמונים תלמידים, ואני יושב עם חמישה תלמידים. זה ייתכן. אם האדם חושב, על הגאווה שלו, על השם שלו, על גדלותו כלפי הבריות.

אבל אם הוא חושב כלפי הבורא, לא תתכן מזה שנאה. קנאה כן, שנאה לא. אתם רואים, אינכם יכולים להגיע לתחרות. אינני רואה כאן כזאת רוח ספורטיבית. כיוון שפחות או יותר קשורים לכאורה למערכת נתינה, ובנתינה אין כוח להיות בתחרות. וזה לא טוב. צריכים לעורר ולחפש איך לעורר זאת, ועדיין אינני רואה זאת, בצורה כזאת ניתן לשקוע בשינה. כי אז כל אחד מכבה את השני.

שאלה: לפעמים יש מצב שהאדם מרגיש רחוק, הוא רוצה לדרוש משהו, אבל בתוכו הוא אינו מרגיש, אז האם אפשר לדרוש בשכל בלבד, לדרוש מבלי להרגיש, גם אם זה נראה תפל, כאילו אין זה עובר?

האם אנו יכולים לעבוד בשכל ולא בהרגשה? כשהלב מת, להגיד סתם מילים מתוך השכל, כלומר, מהפה לחוץ, זה לא מתאים. זה נקרא כביכול חנופה, שקר, זה תפל, אם לא מרגישים כך. אז מה לעשות? אומרים ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כך אנו בנויים, כמו בהמה. אם האדם יתחיל לעשות למישהו דברים טובים, רוצה או לא רוצה, הוא יתחיל לאהוב אותו, הוא יהיה יקר לו, כי הוא השקיע בו, ואז הוא ידאג לו, וירצה שיהיה לו טוב, האדם ירצה כי כל מה שהוא עשה יתקיים. לכן אנו צריכים להשקיע מעשים, כדי שעל ידי המעשים יבוא הרצון.

לאחר שאתה שומע זאת, קום ותתחיל לצעוק, אמנם אין לך בפנים כלום, אתה מת, אבל תתחיל לצעוק, "חבר'ה, בוא נתחיל ללמוד, איפה אנחנו? מה לפנינו?" תתחיל, ותאמין לי, שהם יתפעלו מזה, יחשבו עליך, "איזה גדול, איך הוא בוער", ואתה בפנים מת, אבל בזה אתה תדליק אותם. תדליק אותם, זה יבוא אליך, ואתה תתחיל להתפעל מהם. גם אתה ריק ובשקר, וגם הם ריקניים ובשקר, אבל בסופו של דבר זה דוחף אתכם לאמת.

*

אם לא הייתי כך עושה במשך שנים, שום דבר לא היה עוזר. זכור לי שבבוקר כשהייתי מתיישב על המיטה, בשנים קשות מאוד, ממש לא יכולתי לקום. זה חייב להיות, דווקא כשאדם מתעורר. הוא צריך למצוא לעצמו, לחבר לעצמו מראש מילים שונות, ולראות איך הגוף מתפעל ממה שהוא מתחיל לחשוב, ממה שבהווה האדם מתחיל להכניס לו, כך הוא מתחיל להתעורר ולחיות.

נתנו לך טבע בידיים, כדי להנהיג אותו. תתחיל להחיות אותו, תתחיל להכניס בו רוח חיים, אתה. אם לא תעשה זאת הוא יישאר מת. נתנו לך את הדומם, צומח, חי, מדבר, כדי שתעשה ממנו משהו אשר מתרומם לאלוהים. אתה בעצמך צריך לעשות זאת. אם החברים אינם יכולים, עשה בעצמך, ותעורר אותם. לא לחכות, מלמעלה לא יעשו. מלמעלה יעשו על ידי ייסורים. אם אינך יכול בעצמך להתעורר, יתנו לך קצת ייסורים, שיהיה לך קל יותר לעורר את עצמך. ייסורים הם עזרה, כשאינך מסוגל, שיהיה לך קצת יותר נחיצות לעורר את עצמך. אבל זה כבר לא על חשבונך.

כלומר, ממש לראות את הגוף מהצד, ואיך להכניס בו רוח חיים. הוא משטות יכול להתנפח ולהתקיים, את זאת נתנו לך לעשות. והרוח הזאת שהינך מכניס, זה נקרא שאתה בונה את עצמך כאדם. אתה יכול לעשות זאת על הגוף שלך, ולאחר מכן יתנו לך לעשות זאת עם הנשמה.

שאלה: מאיפה לקחת כוח?

תבקש. מהיכן לקחת כוח. מי שרוצה לעסוק בזה, מזכירים לו זאת. נותנים לו הזדמנויות שונות. מי שאינו רוצה, דוחה זאת, אז גם שוכחים ממנו. אם לא תעוררו איש את רעהו, זה יהיה פשוט בית קברות.

(סוף שיעור)