שיעור בוקר 27.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/eBuURqzD?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "לשמה ושלא לשמה"

אנחנו באמצע המאמר, "ההבדל בין לשמה ולא לשמה", מספר "שלבי הסולם" כרף ה', עמוד שס"ט ועד הסוף.

כסיכום רב"ש נותן לנו ארבעה סוגי סיבות לקיום תורה ומצוות. הסיבה הראשונה היא אנשים מבחוץ. הסיבה השנייה היא ה' ואנשים מבחוץ. הסיבה השלישית היא ה' מחייב וגם האדם בעצמו הוא גורם. הסיבה הרביעית היא שרק ה' מחייב.

האמת, כנראה שכל אחד עובר את ארבעת השלבים האלו, ובתוך ארבעת השלבים יש עוד כל מיני מצבים. משלב לשלב, מכל סוג וסוג יש ירידה לסוג הקודם ועלייה, ושוב יכול להיות. פעם האדם נכנס לסביבה ומרגיש שהסביבה מחייבת אותו, וסביבה היא גם ספרים וגם כול מה שמבחוץ. ופעם הוא נמצא בחשבון נפש עם עצמו, ומי יודע מה אז משפיע עליו, האם זה רק הוא, ואיך הוא מבדיל שה' מחייב אותו או הוא יחד עם ה'. הדברים האלו הם מתבהרים לאט לאט בתוך האדם.

תלמיד: אנחנו יודעים שהבחירה היחידה של האדם היא בחברה, זה מה שאנחנו אומרים שהבחירה היחידה שלנו היא בחברה.

אנחנו לא אומרים בדיוק נכון כשאומרים שהבחירה היחידה שלנו היא החברה. לא חברה אלא סביבה, זה קצת יותר מורחב. סביבה, זאת אומרת ספרים, סופרים, חברים, מורה, רב, משהו חוץ מהבורא ו"האני" אם האדם חושב שיש בו משהו. אני צריך להגיד כך, שכוח הבורא והכוח שיושב בי זה אותו בורא, רק שמשחק משני הצדדים, אבל זה ממש אותו מקור. ולכן או אני או בורא, כלומר אם אני מחליט או נראה לי שהבורא מחליט, זה אותו דבר, זה אותו מקור.

אם אני רוצה באמת לקחת כוח מבחוץ חוץ מהבורא, או חוץ מהבורא שבי, היינו הטבע שהוא ברא ועיצב בי, אז אני צריך משהו מבחוץ, ומבחוץ זה נקרא סביבה. כמו שבעל הסולם אומר לנו במאמר "בחירה חופשית", שיש לך גרעין חיטה, אתה שם אותו באדמה, חוץ מגרעין וחוץ מסביבה מה יש לך עוד? כך גם אנחנו. אנחנו רוצים להצטייד בכוחות נוספים, והוא מסביר לנו שאת הכוחות הנוספים האלו אנחנו בוחרים, והבחירה שלנו בכוחות היא כל האישיות שלנו, כל הביטוי של ה"אני", ואז לא נשאר לי כלום.

אני לא צריך לפנות לטבע שלי, למה שיש בי, כי זה הכול בורא. ואני לא צריך לפנות לבורא, זה הפרדוקס, אני לא צריך לפנות אליו, כי כל פנייה שלי אליו הוא מתכנן, הוא מתכנת, אז מה יש לי כאן לעשות? כי לפנות אליו עם הכוחות שלי זה כמו שהוא פונה לעצמו. אז מי אני כאן? אני הרי בובה, רק מבצע את מה שהוא מכניס בי ופונה אליו. אלא עליי לפנות אליו כבר עם משהו שאני רוכש מבחוץ לפי הבחירה החופשית שלי. מחוצה לי הוא מייצב לי כמה מקורות של התפעלות. וכשאני מתפעל מכל מקור ומקור בצורה שונה, אז עצם ההתפעלות שלי כבר מכוונת אליו, לבורא. ולא חשובה לי התוצאה מההתפעלות שלי, חשובה כאן הבחירה, במה אני בוחר.

עכשיו השאלה, על סמך מה אני בוחר? הרי הוא עיצב בי את כל הטבע הפנימי, אז ממה אני מתחיל את הבחירה? זה שוב מאותו כוח שהוא החדיר בי, נכון. על זה בעל הסולם אומר, ש"הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר, "את זה תבחר"", זאת אומרת "סביבה כזאת תבחר ולא ההיא", ועל האדם להתחזק. זו לא הבחירה בסביבה, את הסביבה גם הוא מראה לי, אלא חיזוק, בזה שאני מרגיש שהוא מראה לי.

אבל שלא יישאר לנו איזה מין ספק אם יש בחירה או אין, ישנה, אבל אתה מגיע אליה לא עם הכוחות שלך, הבירור הוא לא שלך, אתה לא מגיע אליה בחיפוש בכל היבשות, זה ברור. אלא ברגע שאתה מרגיש שזה מה שבהחלט מייצב אותך בכיוון לבורא, אז אתה חייב כאן כבר להפעיל את כל כוחות הנפש שלך, להישאר, להתחזק, להתפעל ממה שיש. והתוצאה גם לא תלויה בך, זה ברור. אז בכמה שאתה אוחז בחברה, היא התוצאה.

תלמיד: מה זה אוחז בחברה? זה שאני באתי לפה זה לא בחירה. זה שאני יושב פה עכשיו, שומע, קורא מבקש, זאת לא בחירה.

אתה באת לכאן, ודאי שעכשיו אנחנו כבר רואים כל אחד על עצמו, ש"באתי במקרה", היינו "הבורא הביא אותי". בכלל כל המחשבה הזאת, לבוא ולשמוע ולשבת, ודאי שזה לא ממני, פתאום. שלא תחשבו שזה בהיסח דעת, קורה וזהו. וגם כשאני מתיישב, ובכמה החודשים הראשונים איך שאני מגיע, אני מגיע מחומר הדלק שלו, זה ברור.

היגיעה מתחילה להיות מירידות. כמו שהוא נתן לי דחף והביא אותי ממש באוזן, תפס את האוזן שלי והביא אותי למקום הזה, עכשיו הוא לוקח, לא מושך באוזן אבל נגיד מושך עם סוכרייה, והרגשתי שכאן יש איזו המתקת החיים שלי. עכשיו את הסוכרייה הזאת הוא לוקח, ואז כדי להישאר ואפילו עוד יותר להוסיף, אני צריך לתת יגיעה.

זה בעצם חוק קבוע תמידי ברוחניות, שכתוב עליו "פנו עליי ואני פורע"¹. זאת אומרת, הבורא נותן לך כוחות, הוא נותן לך כיוון, הוא נותן לך הזדמנויות, אבל אחר כך אתה תצטרך לשלם על זה. כי אי אפשר אחרת, הרי איך אני יכול לעלות למדרגה יותר עליונה אם אני לא מכיר אותה, אם אין לי אליה כוח, אם אין לי שום קשר אליה? אנחנו חושבים שזה כמו בעולם הזה, יש לי כוחות, יש לי רצונות, אני רואה מה שאני הולך לרכוש, אני עושה איזה חושבים, ביקורת תבונתית, בודק, שואל, וזה בכלל לא כך.

כאן הדרגה העליונה מנותקת ממך, לא מורגשת, לא מובנת, הפוכה, אם אתה אפילו מגלה במשהו, היא הפוכה ממך לגמרי, דוחה אותך. אז החוק הוא פשוט "פנו עלי ואני פורע". היינו, נותנים לך הזדמנויות, נותנים לך מלמעלה הכול, אתה תצטרך אחר כך להחזיר. אז היגיעה היא בהתחזקות באותו כיוון שהוא נותן.

זאת אומרת, הוא נתן לך התפעלות, אתה הגעת, אתה יושב, אתה כולך בוער, אתה עוד מסתכל על כולם, מה הם ישנים, איזו חברה זאת? פתאום אתה מרגיש אחרי כמה זמן, חודש חודשיים שלושה, שהאוויר יוצא, אתה מתחיל ממש לראות את עצמך פגר לא יכול לזוז, עד כדי כך שבכלל אפשר לשכב במיטה ואי אפשר להזיז אפילו אצבע, וגם אין אפילו מחשבה אחת קטנה. זאת אומרת, מראים לנו מהשמיים שלוקחים את כל המרץ, כל הסיבה, הכול, ואז נותנים לך מקום ליגיעה. זה נקרא שמראים לאדם איפה היגיעה שלו, מתי הוא צריך להתחזק ולהתייגע. אנחנו מפרשים את המצבים האלו לא נכון. הבורא נתן לך קודם, עכשיו אתה צריך להחזיר.

עכשיו השאלה, ניתן או לא ניתן להחזיר? גם אם לא ניתן להחזיר, באותו מצב אנחנו יודעים, אם לוקחים מלמעלה אנחנו לא יכולים בעצמנו להשיג את האור שמחייה אותנו. קצת, טיפה שלו יוצאת מאיתנו זה גם אותו האור המחייה, אור חכמה בסופו של דבר. רק ההארה היא כל כך קטנה, דקה, ונקראת "נר דקיק", וזו סיבה לכל הייאוש ולכל הדפרסיות שיש היום בעולם ולכל המצב.

אנחנו לא מהמקורות של האור, זה רק הבורא. אז ודאי שבמצב שהוא מוציא מאיתנו את זה, ותיאורטית עכשיו אנחנו צריכים לתת יגיעה, אנחנו לא מסוגלים, אלא בזה נוצר הכלי. אחרי שיוצאים מהירידה הזאת, ויש לנו ממנה רשימות, ואנחנו עולים כבר, אז בזמן העלייה יש איתנו חשבון. בזמן הירידה אין איתנו חשבון. בזמן הירידה מראים לנו את השקעים שבנו, החללים שבנו, ובזמן העלייה אנחנו כבר צריכים לדאוג להתחבר יותר לאותה דרך, לחברה לכל מיני דברים.

זאת אומרת, שאני עם אותו מצב שהייתי בירידה, ואני לא מדבר כאן על רשימות וכל מיני דברים, בזיכרונות ממנה בזמן העלייה, אני צריך לעבוד. ואז כאן הבדיקה. האם בזמן העלייה אני נמצא באיזו נירוונה? "טוב לי והכול בסדר גמור, והבורא הוא טוב ומיטיב ,ואי בטוח בכול ולא צריך לעשות שום דבר, כל הטוב מובטח", או שאני לוקח את המצבים הטובים האלו כהזדמנות, ואז באותן הרשימות מהעבר, מהירידות, אני ממש משתמש בצורה מועילה. מצרף אח"פ דעליה בוא נגיד, אם כבר אפשר להגיד כך, אז בוא נגיד כך.

זאת אומרת, לאותה עלייה שהוא נותן לי עכשיו, לאותה רוח חיים, אני צריך לצרף את המצבים הקודמים, זאת אומרת להוסיף מעצמי בזמן העלייה. בזמן הירידה אין לי מה לעשות. בזמן הירידה אני צריך בצורה פשוטה ככל האפשר, להכניס את עצמי תחת השפעת החברה כדי לעבור את זה יותר מהר.

תלמיד: מה לגבי יגיעה?

יגיעה ובחירה זה רק בזמן העלייה, הוא כותב על זה ב"שמעתי", כך נקרא המאמר, "זמן העלייה".

תלמיד: באותה המצווה שאנחנו עושים שהיא פעולה אמיתית, האם זה משהו כלפי חוץ, כלפי החברה, כלפי הפצה, או משהו שהוא יותר פנימי, איזשהו שינוי פנימי שאנחנו עושים?

ודאי שאנחנו לא עושים שום שינוי, לא פנימי ולא חיצוני, אלא יש כאן במודעות שלנו איזו מין פעולה או נטייה לעשות, שאני בהחלט רוצה, זאת אומרת מתאמץ. כל הנתונים זה בטוח וברור שמלמעלה, אבל איכשהו אני מלכד אותם ומתאמץ להשתמש בהם כך, שלאותו כיוון שהבורא מראה לי, לאותו כיוון אני רוצה להתקדם. אבל אותו כיוון, אם אנחנו נבדוק אותו היטב, הוא תמיד יהיה נגד היצרים שלנו. אם זה ביחד, אז כנראה שלא בדיוק הבחנתי שהבורא שם את ידי על הגורל הזה ואמר "תתחזק בזה", לא.

אם אני באמת בוחר את הכיוון שלו, אז הוא חייב להיות לצד ההשפעה הטהורה. ובדרך כלל אנחנו בכלל לא כל כך רואים את אותו כיוון, אלא בוחרים משהו לידו. אז לאט לאט משך הזמן רואים יותר, יש לנו אז רזולוציה יותר דקה, יותר מדויקת ומתחילים לראות, אבל זה לוקח זמן. אם היינו רואים מיד, אז היינו בורחים מזה. כי הגורל הטוב הוא ממש לפי מידת הדין, ואדם לא מסוגל דבר כזה לעשות, אלא לאט לאט.

זאת אומרת, הבחירה היא שהבורא באמת שם ידי על משהו, כזה דבר שהוא כמו אש. מה זה גורל הטוב? גורל טוב זו השפעה.

תלמיד: מה המשמעות שהבורא הכניס אותנו לאותם ד' המצבים, שיש דרך מסוימת שכולנו נעבור אותם?

דיברנו לפי המאמר שלנו שיש ד' מצבים. רב"ש מסיים את המאמר בזה שיש ד' מצבים שעוברים אנשים בקיום תורה ומצוות. מה זה קיום תורה ומצוות? צריכים להבין, שקיום תורה ומצוות כמו אנשים מלומדה, זה שלימדו אותו בגיל צעיר לעשות איזה פעולות והוא ממשיך לבצע אותן. אם היו מלמדים אותו לעשות פעולות אחרות, אז היה מבצע פעולות אחרות. זה נקרא שאנשים לימדו אותו פעולות, ואותן פעולות שהם לימדו הוא עושה. זה מה שהוא אומר, "הסיבה והגורם לקיום תו"מ הוא אנשים מבחוץ."

אנשים מבחוץ זה לא שאני מקיים בגלל שאני מפחד מהם, או אני מקיים בגלל שיחשיבו אותי ואני אהיה בעיניהם גדול, יפה, צדיק, רב גדול, פוסק, ולא חשוב עוד איזה תארים ולא חשוב איזה סיבות, העיקר שאני מקיים מה שלימדו אותי וזהו. זאת אומרת אני בעצם מקיים רצון של אנשים אחרים בכללות, או שבילדות החדירו בי את הטבע השני הזה לקיים.

בן אדם שרגיל מילדות לקיים משהו, בשבילו זה נעשה טבע שני, הוא לא מסוגל לא לעשות את זה, אחרת ירגיש רע, ובקיום הזה הוא מרגיש טוב. כך אנחנו בנויים, ההרגל נעשה טבע שני. אבל איך שלא יהיה, כשאחר כך חוזר בתשובה, אז גם הוא מסתכל על הסביבה שלו שמחייבת, ובאמת בסביבה יש חוקים מאוד יפים. "אתה חייב לבוא לבית הכנסת", מי שלא מתפלל בבית הכנסת זה לא בסדר. "אתה חייב לבוא לסדרים", "אתה חייב לבוא ולקיים חגים", "אתה חייב להתלבש בצורה נכונה", אתה חייב וחייב. החברה מציבה לך אלף ואחד חוקים, וזה נקרא שאתה מקיים תורה ומצוות של אנשים מבחוץ ולא את הרצון שלך.

אנחנו מדברים על תיקון הרצון. כאן אתה בכלל עוזב את הרצון שלך, שם אותו בצד, כאילו מוציא מעצמך ומכניס בתוך עצמך רצון של מישהו אחר ומקיים אותו. זה נקרא חייל טוב, שמשתמש בגוף שלו, אבל מכניס לתוך הגוף שלו פקודות של המפקד. ובאמת זו צורת הקיום של עמך וזה טוב מאוד, אחרת זה בלגן, זה ברור.

הסוג השני הוא, "ה' ובשיתוף אנשים מבחוץ הם הגורמים המחייבים אותו לתו"מ". זאת אומרת, הוא כאן כבר מתחיל איכשהו לקבל לכלוך ויש לו כאן עוד חשבון, לא בדיוק עם הסביבה, אלא עם הבורא. מה זה עם הבורא? זאת אומרת, כאן מתחיל להיות בתוכו מין קונפליקט, סתירה פנימית, התנגדות, כי באמת הוא לא יכול להיות תחת שתי רשויות, כי אדם מתפוצץ - למי לשמוע? מה צריך להיות? אני לא יכול להיות מכוון לשניים. הרצון שלי הוא אחד ולכוון לשניים אני לא מסוגל. כאן זאת בעיה וזו כבר תחילת הדרך.

עכשיו, רק ה' מחייב אותו לקיים תורה או מצוות ואין אנשים מבחוץ. אבל הוספה, "אלא האדם בעצמו הוא גם כן גורם לתו"מ." שנראה לו. זאת אומרת זה סוג שלישי, ה' הוא המחייב לקיום לתו"מ" והאדם גם מסייע בזה. הוא כותב "גורם", הייתי אומר מסייע בזה.

ו"סוג ד' - רק ה' הוא הגורם לקיים תו"מ. ואין שום שותף, שישתתף לחייבו תו"מ. וזה נקרא "בלתי ה' לבדו". וזה נקרא" הכנסת "ערב רב בתוך הקדושה". כשלגמרי לגמרי אין אף גורם, ואפילו גורם תומך, כמו שאנחנו אומרים שהאדם מתחזק בדרך ועושה מעצמו כאילו משהו. אז אין, הכול רק הבורא, אבל זו כבר דרגה של דבקות שלמה.

הדברים האלה מתגלים לאדם מתוך שאלו דרכי ההנהגה של הבורא, זאת אומרת, זה לא שאני הולך ועושה, אלא במידה שאני משתדל אז מתגלים לי הגורמים שמפעילים אותי.

בהתחלה נראה לי שהגורמים שמפעילים אותי הם אנשים מחוץ לי, אחר כך האנשים מבחוץ ואני, אחר כך על ידי ה', אחר כך אני וה', ואחר כך רק ה'. עם התפתחות האדם הוא מתחיל לגלות מה הגורם לקיומו, מי הגורם לקיומו. בוודאי שמלכתחילה הבורא עושה את הכול, והרי אנחנו לא יכולים להגיד את זה, אלא אנחנו חייבים לפעול כדי לגלות.

בעל הסולם אומר שחכמת הקבלה זו שיטה, עם סדר שורשים וכן הלאה, זו שיטה ל"גילוי אלוהותו לנבראיו בעולם הזה". זאת אומרת, אני לא עושה כאן שום פעולה ובזה אני משנה מציאות באופן שאני מופעל ואיך שהוא פועל עליי, שמשהו בכלל ישתנה בי או סביבי, אלא אני רק מגלה את מה שקורה.

אז גם כאן אותו דבר, שאנשים מבחוץ גורמים ומפעילים אותי, ואחר כך אני עם הבורא וכן הלאה, זאת אומרת שבצורה כזאת, לאט לאט, אני מגלה מה באמת קורה במציאות, שלא אנשים מבחוץ גורמים לי ואז זה נקרא שהם אלה שגורמים, אלא זה הבורא אבל בצורה נסתרת, ורצונו הוא להתגלות. אנחנו צריכים לשים לב למילים האלה, כי אנחנו סוטים מהמטרה. אנחנו חושבים שאנחנו הולכים לשנות כאן מציאות, אבל אנחנו הולכים לגלות מציאות. השוני הוא בתפיסה, בהתגלות כלפינו בלבד.

זו נקודה מאוד עדינה, שפשוט אם תופסים את זה נכון אז יש לנו יחס נכון למה שאנחנו הולכים לעשות, למה שצריך לקרות, שאני לא מתכוון לתקן את העולם, אלא אני מתקן את התפיסה שלי. אבל לא צריכים יותר כי הכול בנוי בצורה מושלמת, רק תפיסתי היא לקויה, אותה בלבד אני צריך לתקן ואז אני ארגיש את עצמי בעולם נאור, בכל טוב והכול. החושים שלי יתפסו דברים נכונים, אמיתיים, בצורה אמיתית.

לכוון את עצמי לגישה הנכונה זה 90% מהעניין. בתוך זה גם להבין שהכיוון הוא בזה שאתה מתכוון להשפעה. זה כבר בפנים, בתוך הגישה.

(סוף השיעור)