שיעור הקבלה היומי5 אוק׳ 2026(בוקר)
שיעור 05.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 16.10.2003
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/H9v6Z0FS?activeTab=downloads&mediaType=video
סוכות 2003, שיעור 12
אני בקיצור אספר לכם את כל מה שסיפרתי במשך כל הימים האלה ברוסית. אלו דברים שאתם כבר יודעים, קראתם על זה ואין בזה שום דבר חדש. ברגע שיש שאלות, כל אחד מרים את יד, ואני באמת אתן הזדמנות לכל אחד לשאול. אם יש משהו חדש וזה יעזור לנו לברר עניינים, אדרבא, זה טוב.
העניין הוא, מי שהיה כאן ומי שלא, זה שהסוכה הייתה מלאה, היו המון אנשים וכל האנשים האלה הם מחו"ל ולא מישראל. וכשמגיעים מישראל ודווקא ישראלים, אז זה מה שאנחנו רואים, שלושים, חמישים איש מקסימום. למה זה ככה? כתוב בתורה, שזו העביות הגדולה ביותר, העם הגס ביותר, העבה ביותר, האגואיסטי ביותר, ודווקא בגלל זה דרכו נתנו לנו את התורה, את שיטת הקבלה, את שיטת תיקון הנשמה. ואין ברירה, אנחנו חייבים לעבוד עם העם הזה, וזה מה שיש.
למה זה קורה כך? אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שיש כלי אחד שברא הבורא שהוא רצון לקבל, ויש את הבורא, היינו האור שבורא את הכלי הזה, ואין חוץ מזה שום דבר. הכלי הזה הוא רצון לקבל אחד, האור ממלא אותו, המצב הזה הוא נתון וקיים בדרגה הגבוהה ביותר, וזה נקרא "עולם אין סוף".
כדי שהרצון הזה יגיע לדרגת הבורא, מה עושים? הבורא רצה שהנברא יגיע לדרגתו, זה נקרא "להיטיב לנבראיו". מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו". יש את מחשבת הבריאה, המחשבה להיטיב לנבראיו, שזה אומר להביא את הנברא לדרגת הבורא. לא לעשות אותו ילד טוב, למלאות אותו בתענוגים, אלא להגדיל אותו עד הדרגה להיות ממש בן מלך, שווה לבורא. איך עושים את זה? גם רצון וגם מילוי שהבורא ברא, אותם הנברא חייב להשיג בעצמו. ולהשיג את זה, זה אומר לבנות בעצמו, לברוא בעצמו כביכול. ואז גם במחשבה, גם ברצון, גם בכוח, גם בניסיון, בכל הנתונים שיש לבורא, הנברא יזכה בזה בעצמו.
כדי להגיע לזה הנברא צריך לרצות את זה. כדי לרצות את זה, הוא חייב לדעת מה ההפרש בינו לבין הבורא. ההרגשה הזאת, הפער הזה בין נברא לבורא נקראת אצלנו הרגשת הבושה. אם הבורא מתגלה, אז מרגישים בושה, שזה ההפרש בין הנברא לבורא, והרגשת הבושה היא הדחף שהנברא מרגיש, ובעזרת הדחף הזה הוא מתקן את עצמו. לסיכום, אם ועד שלא נרגיש את הבורא, אז אין לנו בושה ואין לנו צורך בכלל להיות דומים לו או להתאמץ באיזו צורה להיות כמוהו. לכן אנחנו חייבים להגיע להתגלות הבורא.
אבל הבורא לא נגלה. ולמה הוא לא נגלה? הוא לא נגלה בגלל שאם הוא היה מתגלה עכשיו, אז היינו רוצים אותו לעצמנו, כלומר להשתמש בו להנאתנו, כמו שאנחנו רוצים להשתמש בכל תענוג, בכל אדם ובכל העולם שיש סביבנו רק להנאתנו. אם הבורא היה מתגלה, אז היינו כך גם מתייחסים אליו, איך לנצל אותו. לכן הוא לא נגלה, ואז מה עושים? אנחנו מתקדמים מתוך ההסתרה על ידי האמצעי שנקרא אור מקיף.
הבורא רוצה להביא את הנברא לזה מהמצב שהוא ברא כעולם אין סוף, כשהנברא עדיין נמצא עם הכלים שלו ולא מרגיש את הכלים האלו, ונמצא עם המילוי ולא מרגיש שהוא נמצא עם המילוי הזה, כי כל הדברים האלה באים מלמעלה, מהבורא. הבורא ברא את הכלי וברא את הרצון, ואם הרצון לא בא מתוך הנברא עצמו, אז לא מרגישים לא רצון ולא תענוג, זה נקרא "דומם", חוסר הרגשה.
גם עכשיו, אפילו שאני כבר בן אדם, רגיש ומבין, שומע ומגיב, יש בי כל מיני פעולות כאלה שאני לא מבין אותן, לא מרגיש אותן, לא יודע עליהן, כי לא אני בניתי אותן, לא אני הרגשתי אותן כחיסרון, ולא אני מילאתי אותן במילוי. ולכן יכול להיות שהן קיימות, אבל כלפיי, כלפי הרגשה שלי, לא.
איך לעשות שהנברא הזה שנברא יגיע באמת לתכונת הבורא? תכונת הבורא היא השפעה. איך להגיע להשפעה מצד הנברא? למי הוא יכול להשפיע? לבורא. איך הוא יכול להשפיע לבורא, הרי הוא רק רצון לקבל. כדי לתת לנברא את היכולת הזאת הבורא שובר את הכלי הזה, הוא מכניס לכלי הזה תכונת בינה ושובר אותה, ומביא את הכלי למצב שבירה. זו שבירת הכלים או שבירת האדם הראשון.
ואז קורה כך. בכלי הזה שהבורא ברא יש רצון לקבל שנקרא "מלכות" ואת תכונת הבורא שנקראת "בינה" יחד, אבל שבורים. איך זה מתבטא? זה מתבטא במצב שאותו כלי נראה עכשיו אחרת, יש הרבה הרבה נקודות, רצונות לקבל שאין ביניהם קשר. קודם זה היה כלי אחד, כל הרצונות היו מקבלים לתוכם יחד את האור. עכשיו יש ביניהם חלוקה, כל אחד נמצא בתא משלו ולא מרגיש את האחרים. מה זאת אומרת? הוא לא מרגיש את החיסרון של השני, או מרגיש את החיסרון של השני כדי לנצל אותו לעצמו, אבל הוא לא חי את השני כמו שזה היה במצב הראשון.
זה המצב אחרי השבירה. זה אדם הראשון אחרי השבירה שהתחלקה נשמתו לשישים ריבוא נשמות, ריבוא זה עשרת אלפים, כלומר לשש מאות אלף חלקים, וכל אחד מהם לעוד הרבה חלקים ועוד חלקים. בשביל מה? אם כל אחד מהרצונות האלו, שהוא בעצם חלק ממלכות, יקבל את תכונת הבינה וישתמש בה, ותכונת הבינה זו השפעה, אז הוא יוכל להתייחס לכל יתר החלקים כמו הבורא. יש לו אפשרות להידמות לבורא ביחסו לכל יתר החלקים של אותו כלי.
אם הוא עושה את זה, אז הוא ממש מגיע לפי השתוות הצורה למצב של הבורא. רק איך עושים את זה, לזה יש שיטה שנקראת חכמת הקבלה. אבל בעצם זה כל העניין, זה כל הסיבוב של כל הבריאה, מההתחלה לשבירה, לירידה שלה לעולם הזה, ועלייתה בחזרה לדרגת הבורא, לעולם אין סוף.
תלמיד: אם היחס בין חלקי המלכות צריך להיות כמו בין הבורא לבין הנברא.
הנברא צריך להגיע ביחס שלו לכל הנבראים כמו שהבורא מתייחס לכל הנבראים. אנחנו צריכים להידמות אליו, ללמוד ממנו איך הוא מתייחס לבריאה, וכך אנחנו צריכים להתייחס לבריאה.
כאן אנחנו מגיעים לתנאי הזה, "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". "ואהבת לרעך כמוך" זה בעצם אותו המצב, אותו היחס של הבורא לנבראים, זו אהבת הנבראים. מה זה "כמוך"? בשבילנו זה קנה מידה, הצורה שהבורא אוהב את הנבראים אצלנו זה מתבטא במילה "כמוך". "ואהבת", בסדר, הוא גם אוהב אותם, אבל איך, עד כמה, באיזה תנאים ובאיזה חוזק ויחס? כמוך. זאת אומרת, אני צריך ללמוד איך אני אוהב את עצמי, ובלי שאני אדע איך אני אוהב את עצמי, אני לא אדע איך לאהוב את הזולת.
ואז כדי שאני אדע איך לאהוב את עצמי, פותחים לי לאט לאט את הרצון לקבל שלי יותר ויותר, כדי שאני יותר ויותר אכיר עד כמה אני מוכן למלאות אותו ולא אכפת לי מאף אחד מבחוץ, שיישרף כל העולם, רק כדי שאני אקבל איזשהו תענוג קטן ביותר. כך לאט לאט אני משיג עד כמה אני אוהב את עצמי, ולאט לאט בהתאם למידה שאני משיג את הרצון לקבל שלי, כמה אני אוהב את עצמי, אני חייב לתקן אותו כך, שבדיוק באותה צורה אני אוהב את הזולת.
התהליך הזה, כשכל פעם פותחים לי את הרצון לקבל ואני רואה כמה אני אוהב את עצמי, ומתקן אותו לאהוב את הזולת בדיוק אותו דבר, התהליך הזה נקרא "עלייה במדרגות רוחניות", במדרגות העולמות העליונים.
תלמיד: אבל הבורא הוא כוח השפעה ענק, איך הנברא יכול באותה צורה להשפיע לנברא אחר כמו הבורא?
אנחנו לומדים לאט לאט את הרצון לקבל, ואם אנחנו מתקנים אותו בהתאם לבורא כפי שהוא משתמש ברצון להשפיע שלו, שהרצון לקבל שלנו גם יתייחס כך לאחרים, אז אנחנו בדיוק מגיעים להשתוות הצורה.
אתה שואל איך הרצון לקבל יכול להיות ככוח השפעה? זה פשוט מאוד.
תלמיד: בגודל.
הרצון לקבל שלנו הוא בדיוק בגודל כמו הרצון להשפיע של הבורא. כי הבורא ברצון להשפיע שלו, באור שלו, הוא ברא את הכלי הזה, לכן אור וכלי שווים. אם אני אשתמש בכלי כמו באור להשפעה, אז אני בדיוק אדמה לאור, אני בדיוק אדמה להשפעת הבורא, יש לי את כל הנתונים לזה, אני לא צריך להמליץ שום דבר מבחוץ.
תלמיד: אבל הכלי שבור, הוא בחלקיקים קטנים. האם לכל חלק קטן יש כוח כזה?
לא. לכלי הקטן שלי מלכתחילה אין שום כוחות. אני מתחיל ממצב שאני בכלל לא מבין על מה מדובר. זה המצב העכשווי שלנו. אבל לאט, לאט מוסיפים לי רצון לקבל, ואני מתחיל להשתמש בו. אם אני משתמש בו נכון אז מוסיפים לי עוד רצון לקבל ונותנים לי אפשרות לדעת איך לתקן אותו, איך להשתמש בו בהתאם לפי שהבורא משפיע.
יש בתוכנו, בכל אחד ואחד רצון לקבל של אין סוף, בכל אחד. אתה מתוך הרצון לקבל שלך עכשיו, מרגיש את החלק הקטן ביותר שבו, כל היתר נסתר ממך, מפני שאתה לא מסוגל, אין לך כלים בכלל לתקן אותו. הרצון לקבל הקטן שאתה עכשיו חי בו, נקרא "העולם הזה". מה שאתה מרגיש בו, התמונה שאתה מרגיש בו, נקראת "העולם הזה". את זה נותנים לך להרגיש עכשיו, אפילו שהרצון לקבל לא מתוקן. למה? כדי לתת לך איזו מידת קיום, שאתה חייב להתחיל ממשהו.
אז מזה אתה מתחיל. זה לא נחשב שאתה מקבל, זה לא נחשב שאתה משפיע, זה לא נחשב כלום. לכן המצב שלנו לא נחשב בכלל שאנחנו חיים. ברוחניות זה לא נקרא חיים, זה נקרא מתחת לרמת החיות, אנחנו מתים. כלפי רוחניות אנחנו מתים, אין לנו מסך.
כל יתר הרצון לקבל, ייפתח לך בהתאם לכמה שאתה תהיה מוכן לתקן \בעל מנת להשפיע. נגיד, אני למדתי, אני עשיתי בקבוצה כל מיני מאמצים, אני כביכול רוצה ומוכן, עשיתי איזו מין הכנה, ויש מלמעלה אור מקיף שאני הזמנתי, משכתי אותו עליי על ידי המאמצים שלי, מה שהמקובלים ממליצים לנו לעשות, עשיתי. אז פותחים לי שכבת רצון לקבל שנקראת, "עביות שורש", ואז אני מתחיל לעבוד איתה.
ודאי שאני מרגיש ירידה גדולה מאוד. אני מתחיל להרגיש תענוגים רוחניים, כמה הייתי רוצה אותם, ולקבל על מנת לקבל אותם. מתחיל לעבוד איתם, כנגדם אני רוכש על ידי האור המקיף את כוח התיקון שלהם, להשתמש עם כל העביות הזאת על מנת להשפיע. זאת אומרת, עם הכוונה על מנת להשפיע. ואז הרצון לקבל לאט, לאט יהיה מתוקן. אם הוא יתוקן, אז נקרא שאני מגיע לעיבור.
גמרתי עם העיבור, עביות שורש. אז מוסיפים לי עוד רצון לקבל, עביות א', ב', ג', ואחר כך ד'. בהתאם לזה נקרא שאני נמצא בעולם העשייה, בריאה, עד שמגיע לאדם קדמון או לאין סוף.
כל מדרגת רצון לקבל שאני מממש, אני מרגיש בה את נוכחות הבורא. עשיתי כאן כוונה על מנת להשפיע, אז האור העליון נכנס בתוך הרצון לקבל הזה, אני מרגיש את כניסת האור לתוך הרצון לקבל, זה נקרא בשבילי "עולם העשייה", אני נמצא בעולם העשייה. בתוך הרצון לקבל שלי המתוקן יהיה עולם העשייה.
אותו דבר אחר כך מוסיפים עביות א', זה כבר נקרא "קטנות", או "יניקה", התיקון נקרא יניקה, והמצב ייקרא קטנות, אז זה יהיה עולם היצירה. זאת אומרת, מה שאני ארגיש בתוך הרצון לקבל המתוקן, בכוונה על מנת להשפיע בעביות א', ייקרא "עולם העשייה", וכן הלאה.
זאת אומרת, ודאי שכל הרצונות, כל העולמות, כל הופעת הבורא, היא בתוך הנברא, בתוך אותו כלי של הרצון לקבל, שכל אחד מאיתנו מתקן. עכשיו השאלה איך אני מתקן, איך אני רוכש את המסך? ברגע שאני אהיה מוכן לרכוש את המסך אז ייפתח לי הרצון לקבל ואני אוכל לתקן אותו ולעלות כך במדרגות העולמות העליונים.
לרכוש מסך אני יכול רק על ידי המאמץ שלי כלפי יתר הנבראים. אף פעם אני לא נמצא במצב שאני יכול לרכוש מסך כלפי הבורא. אפילו שאני נמצא בעולמות רוחניים, אפילו שאני נמצא בעולם היצירה, ובריאה, ואפילו שאני עולה לאצילות ועובד כבר ממש עם רצון לקבל על מנת להשפיע, בכל זאת הפעולה שלי היא כלפי הציבור, מה שנקרא.
הוא קורא על זה בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, "נכלל מצער הציבור ואז זוכה לנחמת הציבור". אף פעם אני לא עובד מול הבורא עצמו עד גמר התיקון. תשכחו על זה שאתם צריכים לעבוד מול הבורא, יש תמיד נשמות. במצב שלנו עכשיו הנשמות הן החברה, הקבוצה הקטנה שלי שכאילו אני בוחר אותה, אבל בעצם הבורא מביא אותי לתוך הקבוצה.
בהתאם לכמה שאני משתדל לעבוד איתם, שאני רוצה לטובתם כביכול, אז אני מכין את עצמי באמת לעבודה הנכונה כבר עם כוחות הרוחניים.
הכנתי את עצמי, מספיק התעסקתי באהבת חברים, לקחתי את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה" ממשתי אותו כפי שהמליצו לי המקובלים, אני זוכה שמתגלים לי כבר במקום הפרצופים, זאת אומרת גופות, אני מתחיל להרגיש איך מתגלות הנשמות.
אדם שעובר מחסום מתחיל להרגיש את החלק הפנימי שבכל אחד, מה שנקרא ה"נשמה" שלו, הרצון שלו, ואז הוא מתייחס לכולם כבר לא כמו לאיזה פרצוף אחד, ושני ושלישי, גוף, הרבה גופים. הוא רואה כבר את הרצונות שבתוך הגופים. הוא מתייחס כבר לנשמות. אבל בכל זאת, זו אותה עבודה, לעבוד ממך ובחוץ, להתייחס אליהם כמו שמתייחס הבורא לנבראים. ככל שאני משקיע בעבודה הזאת בלהידמות אליו, אז בא אליי אור מקיף ונותן לי את האפשרות הזאת.
אף פעם אני לא עובד מול הבורא. העבודה שלי היא תמיד להדביק בחזרה את כל הכלי שנשבר. ובו, לפי כמה שאני מדביק אותו, זאת אומרת, במידה שאני יוצא מתוך עצמי ונכנס לתוך האחרים, זה נקרא "רוכש את צער הציבור", אז אני זוכה לנחמת הציבור. זאת אומרת, במידה שהאור יכנס לתוך הכלים האלו. וזה יהיה הכלי שלי. הכלי הזה כולו יהיה אני. אני הדבקתי אותו, ואתה גם צריך להדביק אותו, והוא צריך להדביק אותו. אחרי שכל אחד משישים אלף מדביק לעצמו את הכלי, יש לנו שישים אלף כלים מתוקנים, וכל אחד מתוך שישים הם אלף נקודות פרטיות שלו. אז נעשית פעולה אחת, שכל הכלים הפרטיים האלה, שש מאות אלף כאלו כלים פרטיים, נדבקים כולם יחד. ואז זה מצב של גמר התיקון הכללי.
מה כאן המיוחד? המיוחד כאן שאני אף פעם לא מתייחס ישירות לבורא. עם הבורא אני נפגש ביחס שלי לנבראים, שצריך להידמות ליחס שלו לנבראיו. אין לי בצורה אחרת אפשרות לדעת מי זה בורא, אין לי בשום צורה אחרת יכולת להרגיש אותו. "רצונו להיטיב לנבראיו", זה המקסימום שאנחנו מבינים ומרגישים. ואין לי מקום פגישה אחר איתו מאשר בתוך הרצון של הנבראים שהוא ברא וממלא אותם.
תלמיד: מה זה גילוי הבורא?
גילוי הבורא, זה בדיוק גילוי היחס של האור העליון שבתוך הכלים המתוקנים שתיקנתי אותם בעל מנת להשפיע. אין פגישה עם הבורא אלא בתוך של הפרצוף, מפה עד הטבור, עד כמה המקום הזה מתוקן.
תלמיד: איך אפשר להבין שאפשר להגיע רק לגמר תיקון כללי, קולקטיבי? לא יכול להיות גמר תיקון פרטי אם יש לך שש מאות אלף נשמות, וכולן צריכות להתייחס לכל האחרות. נברא אחד לא יכול להגיע לגמר תיקון, אם בתוכו יש חלקים לא מתוקנים מהכלים האחרים. האם זה נכון?
נכון. אם אני מתקן את היחס שלי לאחרים, אבל האחרים בזמן הזה עדיין לא מתוקנים, אז יש הבדל בין איך שאני מתייחס אליהם, לבין זה שכל אחד מהם מתקן את עצמו.
כלומר אנחנו אף פעם לא מתייחסים לכלי המתוקן. ודאי שאני לא צריך אותם מתוקנים או לא מתוקנים, אני אף פעם לא נפגש כאן עם אחרים מתוקנים. יכול להיות שיש כאן נשמות שכבר תיקנו את עצמן. האם אני מתייחס אליהם, האם אני רואה אותם מתוקנים? לא. אני מבין אותם, מרגיש אותם כלא מתוקנים, ואני מתייחס אליהם כי אני לא מתוקן, ולמרות זאת, אני חייב להתייחס אליהם כמו הבורא.
נניח שאני האחרון. נגיד שכולם תיקנו את עצמם, ועכשיו הגיע התור שלי, אני האחרון בכל ההיסטוריה שמתקן את עצמי, אז מה, כולם מתוקנים, ומה אני? תמיד לכל אחד יש שדה עבודה אחיד ומלא. אני מתקן את היחס שלי אליהם, אין כאן שום חשבון בכמה הם מתוקנים. ואפשר לומר אחרת, שאם אדם נכנס לרוחניות, אז הוא רואה את כל יתר הנשמות מתוקנות, והוא בעצמו רואה את עצמו כלא מתוקן.
אתה יכול לשאול, אבל בכל זאת יש תהליך של הדורות שבו הרצון לקבל הכללי גדל, האורות המקיפים מצטברים, וזה גורם ליציאת אגואיזם יותר ויותר גדול מדור לדור. והמצב שלנו הרי משתנה, לא כמו שהיינו לפני שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנה, שחיינו בשדות ובמערות, עכשיו אנחנו חיים בצורה אחרת, אנחנו בעצמנו אחרים. אז האם משתנים הדברים? כן, הם משתנים על ידי אותן נשמות שכבר השיגו, שכבר הגיעו לרוחניות, והן מושכות יותר אור מקיף, וגם הרצון לקבל על ידי זה יותר ויותר מתגלה. אבל זה כללי. וכלפי כל אחד פרטי שנכנס לתיקון זו ממש אותה התמונה. כל אחד כשהוא מתחיל, הוא תמיד מתחיל מאפס, וחייב לעבור את כל הדרך עד הסוף.
תלמיד: עד כמה נבדל הגוף מהרצונות, או עד כמה קרוב הגוף לרצונות?
עד כמה נבדל או קרוב הגוף לרצונות? "גוף" בקבלה נקרא רצון. הרצונות הכלליים שלנו, אוסף של כל הרצונות שלנו יחד נקרא "גוף". לא הגוף הביולוגי. אם תוריד ממני את הגוף, הרצונות שלי יישארו ואני אעבוד איתם.
תלמיד: איפה הקרבה, איפה הריחוק?
איפה הקרבה או הריחוק בין הגוף הביולוגי לבין הרצונות שלי? אין שום קשר. יש השפעה אחד על השני, בוודאי. ככל שהגוף מזדקן, ההזדקנות שלו ודאי ששומרת על קיומו ולכן לא נותנת לרצונות לפרוץ החוצה, אחרת הזקנים יתחילו לרוץ. ראית תמונה כזו?
כל העולם שלנו, ובכלל כל העולמות מלמעלה למטה, פועלים לפי הדרגה הנמוכה שבכל מדרגה ומדרגה. ככל שהרצון הדומם שלי מסוגל, כך כל יתר הרצונות מתקיימים ומופעלים. אבל במדרגות מלמטה למעלה, ככל שהרצון לקבל היותר גבוה מסוגל, אז כל הרצונות היותר קטנים מתפעלים ומצטברים אליו.
לכן, אם אדם עולה במדרגות הבריאה יותר למעלה, אז גם החי, הצומח והדומם מצטרפים אליו, מתקדשים ועולים אתו יחד. מלמטה למעלה זה לפי הרצונות הנמוכים, וממעלה למטה לפי הרצונות הגדולים, כך נחשבת כל מדרגה.
אם אני מדבר קשה, תשאלו אותי שאלות יותר פשוטות, ופשוט לפי זה אני אדבר.
תלמיד: האם זה נכון שלפי "ואהבת לרעך כמוך", אז כמו שאני מתייחס לעצמי, ככה אני צריך להתייחס לחבר, אז בעצם ככה הבורא מתייחס אליי, כן?
אוו, מתוך זה שהכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך", ויחס לבורא ויחס לנבראים, הוא כלל די פשוט, והאנושות איך שהיא פה ושם, מרגישה שהכלל הזה הוא קיים, וכך זה עובד. הרבה דתות, והרבה שיטת צמחו על זה, מזה, מתוך זה. ובכלל, אפילו היום, התנועות המודרניות למיניהן, גם משתמשות בכלל הזה, כי איך שהוא, זה נראה שצריך להיות כך.
מזה בנו ודאי כל מיני דתות ושיטות והכול, אבל הכלל הזה של "ואהבת לרעך כמוך", הביא מתוך זה שהאדם האגואיסטי מעבד אותו, ומגלה אותו, אז האדם ודאי עשה מזה כל מיני שימושים כאלה ש"אם אני אתייחס טוב לשני, אז יהיה לי רווח, בעולם הבא וכן הלאה, והבורא יתייחס אליי יותר טוב". זה לגמרי לגמרי לא נכון.
זה טוב לכל מיני דתות למיניהן כולל יהדות, אבל זה אף פעם לא קורה. זה אף פעם לא קורה, ואין לנו לחפש כאן איזה תשלום נאה בעולם הזה או בעולם הבא. אף פעם המעשים היפים מסוג זה, לא זוכים לשום תשלום טוב. מפני שהחוקיות היא חוקיות אחרת, הכול נמדד לפי המסך. ולא שאם אני מפעיל את הרצון לקבל שלי, אני עשיתי כל כך הרבה מעשים טובים בחיים, רצתי לבתי חולים, חילקתי להם שם אוכל, עזרתי לחולים, נתתי כסף לכל הקרנות, עכשיו אני מגיע לעולם הבא, נו, איפה הוא? ואני מקבל אפס אחד גדול.
זה מפני שפשוט, על מנת לקבל זה על מנת לקבל, וזה מה שאני מקבל. אז מצד אחד, אומנם האנושות תפסה את הרעיון הזה "ואהבת לרעך כמוך", שכנראה שזה הדבר הנעלה ביותר ממה שיש לנו במבנה האנושי שלנו. אבל היא משתמשת בזה, תופסת את זה בכל זאת בצורה אגואיסטית, כי היא לא מבינה את הצורה אלטרואיסטית, שנמצאת מעל העולם הזה. מעל העולם הזה, אנחנו לא מבינים ולא יודעים, ולכן משתמשים בזה.
אז ודאי שגם אנחנו, שעכשיו נמצאים עדיין בהסתרה, ולא מבינים מה זה באמת "ואהבת לרעך כמוך", צריכים כל פעם לחדד את המושג הזה, ולהבין שאנחנו לא יכולים להשיג אותו ולהיות באמת בהשפעה, באהבה, לפני שהאור העליון מופיע ופועל עלינו. אור ע"ב ס"ג מה שנקרא, נותן לנו מסך, ועל אותה דרגת העביות, על אותו עובי, הרצון לקבל שיתגלה לנו מסך, יתגלה לנו אור, יהיה לנו מסך, באותו העובי, אנחנו נרכוש באמת רצון להשפיע, אהבת הזולת. ואנחנו נהיה בדימוי לבורא, ולא על ידי שום פעולה אחרת. רק האור בונה את הכלי, והאור מתקן את הכלי.
תלמיד: אם כל העבודה שלי היא כלפי הציבור, ההשפעה שלי כלפי הציבור, מה אני מרגיש ביחס לבורא? איך אני יכול להיות שלם?
זאת אומרת, איך אני מצליב את העבודה שלי כלפי הציבור וכלפי הבורא? קודם כול, מה זה כלפי הציבור? אם אני אקח את כל הציבור או את כל העולם, אומנם שבעל הסולם כותב על זה שם במאמר "מתן תורה" ו"הערבות", אם אני אעבוד ככה כנגד כל העולם, אז לא יצא מזה כלום. כי אתה מבין, אני צריך לאהוב את כולם, ולדאוג על מישהו האחרון שנמצא שם באיזשהו מקום הנידח ביותר, שלא יחסר לו כלום.
הוא שם מסביר, בעל הסולם, שאני אפילו לצרכים הפרטיים שלי, לא מסוגל למלא אותם ולדאוג להם אפילו אם אני 24 שעות אדאג להם, ולמה שאני עושה. אז איך אדם יעשה את זה? זה פשוט בלתי אפשרי. זאת אומרת, הציווי הזה, המצווה הזאת היא לגמרי לא מאלו שאפשר לקיים אותן. מה עושים?
קודם כול, אנחנו לא עושים כלום. אנחנו לא רצים, ואנחנו לא עושים טוב לאף אחד. כל האנושות כך עושה, ומנסה לעשות ולא יוצא מזה חוץ מרע. בעל הסולם כותב גם על זה במאמר "מתן תורה" או "ערבות"? שבו הוא נותן דוגמה על רוסיה, על קיבוצים, על כל האלו. הערבות, כן?
תלמיד: במאמר "השלום".
כן, מאמר "השלום". אז הוא אומר שם שאם אתה מתחיל לעשות טוב, סתם ככה לזולת, מזה לא יוצא שום דבר. אלא כל המחשבה מהתחלה, זאת אומרת כל הפעולה שלך מלכתחילה צריכה להיות בכוונה מכוונת כדי להידמות לבורא. "ואהבת לרעך כמוך" זה דבר טוב, אולי, אתה רוצה לאהוב את השני. אבל אם זה סתם בא לך לאהוב את השני, זה נקרא קליפה. אם בא לך לאהוב את השני מפני שאתה רוצה להתקדם, להתקרב לבורא, להידמות אליו, להידבק אליו, אוו, זה כבר נקרא קדושה.
זאת אומרת, סתם אהבה, זה יכול להיות ההרס הגדול ביותר. אלא המטרה חייבת להיות קודם, הסיבה. ואם כך, אז באיזה מובן ובכלל באיזה אופן אנחנו צריכים לאהוב את השני? אני צריך באמת לתת לו הכול? אז הוא מסביר לנו שם, שבצורה כזאת אנחנו אף פעם לא נקיים אפילו באחוז אחד קטן את המצווה הזאת "ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, ודאי שלא לזה הכוונה.
אלא הכוונה היא שאני באמת רוצה לצאת מעצמי, ובאמת רוצה להיכנס לתוך כל יתר הנשמות, כל הזולת מה שנקרא. ואז אני לוקח קבוצה, שבה הולכים כולם בראש אחד, דומים לי, אני להם, באותה הכוונה, באותה המטרה, למצוא את הבורא, להידבק אליו ולהתחבר איתו. ואז אנחנו מתחילים לעבוד כך ברצון, בכוונה המשותפת שלנו כלפיו, רק כלפיו.
ואם אנחנו מצרפים את הרצונות שלנו אליו, וכדי להגיע אליו אנחנו מוכנים לוותר על הרצונות לקבל שלנו אחד כלפי השני, כדי להידמות אליו, כדי שהוא ישפיע לנו את התיקון, אז אנחנו בתוך הקבוצה בינינו, מה שנקרא, עוסקים באהבת חברים. כדי ליצור מצב ביחס אחד לשני כמו שהבורא מתייחס אלינו. אנחנו לא יודעים שהוא מתייחס אלינו טוב, אבל בדרגה הבאה אנחנו נגלה את זה, ועכשיו אנחנו נתעסק בזה, נשחק בזה.
אם אני משחק בזה, אם אני עושה את זה, כאילו שאני אוהב את החברים, זאת אומרת אני כאילו רוצה לצאת מעצמי ולהיכנס לתוכם, ולחיות בתוכם, לשכוח מעצמי ולהיות בהם, אז אני בעצם מדמה את עצמי למצב, למדרגה יותר גבוהה. ואז האור ממדרגה יותר גבוהה פועל אליי מרחוק, שזה נקרא האור המקיף. הוא פועל עליי בצורה כזאת שנותן לי לאט לאט מסך, ואז הוא נכנס בי דרך המסך והופך להיות אור פנימי, והרגשת האור הפנימי בפנים, זו הרגשת הבורא בתוך הנברא.
זאת אומרת, אנחנו לא פועלים סתם כך, הולכים לחלק לכל הנבראים כל טוב שיש לנו, וגם בתוך החברים אנחנו לא עושים את זה, זה לא נכון, זו טעות נפוצה בעולם. אלא אנחנו יוצרים בתוך הקבוצה יחסים כאלו, וכנגד זה מושכים את האור המקיף.
תלמיד: האם כשאדם רוכש מסך יש למסך איזושהי השפעה גם דרך החושים שדרכם הוא רואה את כל המציאות או שזה רק במחשבה?
אדם שכבר רכש את החוש הנוסף?
תלמיד: האם יש לזה איזו השפעה על החושים שדרכם הוא חווה את כל המציאות או זה רק במחשבה?
אדם שרוכש חוש נוסף, שנקרא "מסך", "החוש השישי" כפי שאני קראתי לו כדי שיהיה יותר קל לדבר עליו, החוש הנוסף הזה זה נקרא "נשמה". איך הוא מרגיש, איך הוא עובד עם החוש השישי הזה בהתאם לחושים הרגילים שלו? הם עובדים בצורה מאוד מאוד אחידה, יפה, בתמיכה אחד לאחר, אין שום הבדל.
אתה לא מתחיל להבדיל בין העולם הזה לעולם הרוחני, אלא אתה רואה עוד שכבה יותר פנימית של העולם הזה, את הכוח שפועל ומפעיל את כל הגופים האלו. אתה מסתכל על העולם הזה, אתה רואה איך כל אחד יושב, מסתובב, לאן הוא הולך, מה הוא עושה. אתה רואה דמויות שמסתובבות ועושות, מבצעות את מה שהשדה שנקרא בורא מפעיל אותן לעשות.
תלמיד: בעיניים האלה?
לא, לא בעיניים. בעיניים אתה רואה איך הגופים האלה מסתובבים, בעיניים יותר פנימיות, בחוש הפנימי שלך, אתה רואה למה הם מסתובבים. ואז אתה רואה שכולם מקיימים פקודות של האור הזה, של השדה הזה, של המחשבה הזאת. אף אחד לא רשע, כולם צדיקים. למה? כולנו מקיימים וזהו, בלי לדעת למה.
אבל אתה, כשאתה רואה אותם בצורה כזאת, אתה מתחיל להיות רשע. מתחיל להיות בך רצון לקבל וכוח לפעול, להפעיל את עצמך לא כמוהם. אתה מתחיל לראות שאתה לא פועל במאה אחוז תחת פקודות הבורא. נכון שהם כמו בובות, וכל מה שהם עושים זה ממש משחק גדול מלמעלה, או מבפנים אתה יכול להגיד. אבל אתה בהתאם לזה, מרגיש עד כמה אתה שונה מהם, שבך יש מין תחום כזה פנימי של בחירה חופשית להצטרף לפקודות האלה, למחשבת הבריאה או לא. ולפי זה אתה מרגיש בושה, ולפי זה אתה מרגיש את עצמך רשע. ואז אתה עושה מאמץ גם להצטרף.
אבל כשאתה מצטרף אליהם ועושה אותו דבר נגיד כמוהם, ועוד יותר מהם, אתה כבר עושה את זה מתוך הבחירה שלך, מתוך הרצון שלך. זאת אומרת, נעשית כבר באיזושהי מידה חופשי. ובחופשיות הזאת אתה רוצה שהבורא ימלא אותך. זה כמו שבעל הסולם מדמה את זה במאמר "אחור וקדם צרתני", לכך שאתה רוצה שהסוס ילך ביחד עם רוכבו, אבל הסוס הזה מתחיל להבין שהוא הולך לפי פקודת הרוכב. לפי ההרגשה, לפי ההתגלות זה יהיה.
תלמיד: מה ההבדל בין ההתכללות שלי עם חבר אחד לבין חבר אחר בהגעה למטרה?
מה ההבדל אם אני נכלל עם חבר אחד, ועם השני לא כל כך, והשלישי יותר ופחות? אדם שמתחיל ודאי לעבוד בזה, יש לו כל מיני תירוצים ומחשבות, לא רוצה ולא מבין, באמת זה קשה, והסברתי כבר הרבה פעמים שזה ההבדל בין דרך קצרה ודרך ארוכה.
דרך קצרה היא כאשר אדם לוקח את המשימה הזאת "ואהבת לרעך כמוך" בתוך הקבוצה ועובד בזה כלפי החברים כדי להידמות לבורא, וזה באמת שדה העבודה היחיד שיש לנו. ומי שלא עושה את זה ונכנס לכל מיני לימודים, כישופים, כל מיני גימטריות למיניהן, אז או שהוא לגמרי מרחיק את עצמו מהדרך הנכונה, או לפחות עושה ממנה דרך ארוכה, ואולי בעוד 10–20 שנה, אפילו יותר יגיע. רק תחשוב שבעל הסולם לקח את המאמרים האלו "מתן תורה", "הערבות", "השלום", כמאמרים החשובים ביותר, ומזה עשה את העיתון שלו, ואת זה נתן לנו בתור פנייה לעם.
איך אני מממש את הדבר הזה כשאני כבר מגיע לקבוצה ונמצא בתוך הקבוצה, מתייחס יפה לאחד ולאחר לא? אני משתדל. הקבוצה צריכה באמת לכבד את היחסים שהם יהיו לגמרי שווים. כתוב "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", ולכל אחד ואחד בצורה לא שונה מהאחר. כך אני צריך להשתדל. זאת אומרת, על אף שאני לא כל כך אוהב את הפרצוף של חבר מסוים, אני מתייחס אליו כמו לכולם.
תלמיד: השאלה היא כזאת, מה אני אקבל מהחבר הזה שלא קיבלתי מהחבר השני? במה שונה ההתכללות שלי?
במה שונה התכללות שלי עם האחד לעומת האחר? אני לא יודע. באמת אני לא יודע, אני לא יודע מה סוג הנשמות בכל החברים שלי. יכול להיות שאלו שנראים לי יפים וטובים, הנשמות שלהן קרובות לקליפות, מי יודע. אני לא עושה חשבון על שום דבר. בשבילי קבוצה זה קבוצה. קבוצה זה נקרא ישראל, ישר-אל, אלו שמשתוקקים לבורא, ואני איתם יחד. זו בשבילי הסירה שלי, זה הטיל שלי שבו אני נכנס ועף למטרה.
תלמיד: זאת אומרת, זה מגבר של ההשתוקקות שלי?
זה מגבר להשתוקקות שלי, תגיד איך שאתה רוצה. אבל בעצם בקבוצה אין הבדל בין אנשים, ואתם פתאום תגלו עד כמה אלו חשובים יותר או חשובים פחות, סתם תגלה, על אף שאין הבדל בחשיבות, אבל נגיד תגלה שיש כאלו שלא התחשבת בהם. צריכים בכלל לא לחשוב שקבוצה זה פרצופים כאלו וכאלו, ההוא עם קרחת וההוא עם זקן וכן הלאה.
קבוצה זה מין מושג, ההשתוקקות הכללית שלנו לבורא זו הקבוצה, ובהשתוקקות הזאת, במשימה הזאת, בידיעה הזאת, אני רוצה להתכלל. ולא שאני רוצה לזרוק את עצמי בצורה פיזית על ידך. אין, זה משהו שקיים בינינו, לא בכל אחד מאיתנו, בינינו, בקשר בינינו המושג הזה קיים.
תלמיד: איך המחשבות פועלות אחרי המחסום, הן פועלות אותו דבר כמו לפני המחסום?
איך המחשבות פועלות אחרי מחסום? נדון על זה אחרי המחסום. בשביל מה עכשיו לדבר על זה? זה פשוט לא ייתן לנו כלום, אלו סתם מילים יפות אולי, או לא כל כך מובנות.
תלמיד: מה זה אומר לבצע בתוך עצמי את החוק "ואהבת לרעך כמוך"?
מה זה נקרא שאני משתדל בתוך עצמי לקיים את החוק או לקיים את עצת המקובלים "ואהבת לרעך כמוך", מה זה שאני מקיים את זה בפנים? זה נקרא שאני משתדל למצוא חשיבות הבורא. חשיבות הבורא, אני מתחיל מזה, דיברתי על זה שאנחנו צריכים תמיד להתחיל מהבורא ולגמור בבורא, ובאמצע הקבוצה כאמצעי.
זאת אומרת, חשיבות הבורא צריכה להיות אצלי עד כדי כך שאני מוכן לקבל על עצמי את התנאי הזה לאהוב את האחרים כאמצעי להתחבר ולהתקרב אליו. ואז אני מוכן, כמו שבעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", להפסיק לחשוב על עצמי, ולצאת מתוך הרצון שלי להתעניין בעצמי, לחשוב שאני חי ושאני קיים, להוציא את עצמי מתוך זה, ויחד עם כל יתר הרצונות האלו, השתוקקויות כאלו, מחשבות, להידבק בבורא.
תלמיד: אם אני צריך להידמות לבורא במחשבה וביחסים, אז במה המשחק?
במה המשחק, למה אמרתי את המילה "משחק"? משחק שאנחנו כביכול אוהבים את השני, ומוכנים לוותר על עצמנו, כאילו אנחנו מוכנים באמת לכל דבר, והבורא בשבילנו כאילו חשוב, והכול "כאילו". בכל זאת רק לרגעים אנחנו יכולים להגיע להתפרצות כזאת של הרגשה. ובדרך כלל אנחנו חושבים על החיים שלנו, זה אוכל, זה כסף, זה תענוגים, זה מנוחה, משפחה, אלו הדברים שבהם אני קיים.
ומה זה, בורא, השתוקקות, קבוצה? זה משהו ווירטואלי כזה, הוא נמצא באיזה מקום, אבל כל הזמן נעלם, זה לא ריאלי. ולכן כשאני בכל זאת בכוח מכניס את עצמי למצב כזה פנימי, מעל לכל המציאות, זה נקרא באמונה למעלה מהדעת, מעל כל המציאות המוחשית הזאת שכאילו קיימת, אז המצב הזה הוא רופף. הוא כמו משחק, הוא לא בטוח, אין לי לזה חושים, אין לי לזה הוכחות, זה לא ממשי.
ולכן אנחנו כביכול משחקים בזה. אין לנו נתונים אחרים, אין לנו בסיס אחר לעשות את זה. ולכן הכוח שאני מקבל כדי בהחלט להיכנס לתוך הרוחניות כעולם הריאלי, הוא נקרא אור מקיף. איכשהו מבחוץ הוא פועל עליי, ולאט לאט מקרב אותי לשם. איך פועל? לא יודע. פתאום אני מקבל איזשהן דפיקות, אומרים לי שזו התוצאה מהאור המקיף. ובלי זה אנשים לא מקבלים ירידות או עליות למיניהן?
אז אנחנו צריכים להיות ערים לכל הדברים, לכל המצבים שלנו, זאת אומרת לתת לכל דבר ודבר משקל ומדידה נכונים. להתעסק ברוחניות במצבנו, בעולם הזה, נקרא להתעסק במשהו לא ריאלי. במשהו לא ברור, במשהו שלא קיים אולי. אולי קיים, אבל מי יודע איך? לך לדבר עם אנשים, בשבילם זה בכלל לא קיים. לאט לאט אתה מקבל לזה איזו רגשות, איזו חשיבות, אבל זה דבר המדומה. כשאתה נכנס בו, כשאתה רואה שרק זה באמת קיים, אז כל המציאות פחות מזה, היא דווקא נראית לך עולם המדומה. אבל האם תקיים אותה ומתי.
לכן לכל ההכנות שלנו אנחנו קוראים כמשחק. ואחר כך אנחנו נראה שהמשחק הזה הוא נשאר ונמשך עד גמר התיקון, שעליו כתוב שהקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן אשר ברא. כל המצבים לפני או מתחת למצב הגבוה ביותר שהנברא והבורא דבוקים יחד נקראים לא אמיתיים או משחקים. כי המצב היחיד שבאמת נברא וקיים זה רק מצב שהבורא והנברא נדבקים ונמצאים בשלמות אחידה. וכל מה שחוץ מזה זה רק כלפי הנברא כדמיון, כמשחק.
תלמיד: מה אתה עושה אם לחבר חשובה רק הכוונה, איך נכון להתייחס?
שאדם נמצא בקבוצה האם חשובה רק הכוונה שלו, או גם הפעולות שלו? לא יכול להיות שבעולמנו לא חשובות הפעולות, מי יודע מהן כוונות, ואדם בעצמו גם לא יודע אילו כוונות יש לו. לכן חכמת הקבלה נקראת "חכמת הנסתר", כי הכוונות, שזה העיקר, בשביל מה ולמה, לאיזה כיוון אני חושב ומשתוקק ומכוון את הרצון שלי, הכוונות האלה הן נסתרות מאיתנו, מהאדם עצמו, ואף פעם אדם לא יודע מהן הכוונות אמיתיות שלו, אלא יכול לדעת רק אחרי הפעולה, לפי התגובה, האם הפעולה הייתה נכונה? רק אחר כך.
ולכן אנחנו חייבים להתחשב בפעולה עצמה. ודאי שעל כל פעולה הכי גרועה כביכול אפשר להלביש כוונה אחרת. אבל אנחנו במצבנו בתוך קבוצה נמצאים מתחת לרוחניות ולא רואים מה שמעבר לרוחניות, לא רואים כוונות, רצונות, מחשבות. העולם הרוחני זה המצב שלי, שאני רואה את זה כדברים מוחשיים, קיימים, ויש שדה של מחשבה אחת שנקרא בורא, של תוכנית אחת, של רצון אחד שפועל ומפעיל את הכול.
לפני שאני רואה את זה, לפני שאני נכלל בזה ברצוני או כנגד הרצון או בעד הרצון, או באיזו צורה כזו או אחרת, לפני שאני יוצא לרמה כזאת של המציאות, בשבילי מאוד חשובות הפעולות החיצוניות של האנשים, מזה אני מתפעל. אני רואה איך שהאדם יושב מול המחשב כל כך הרבה שעות כדי להכין את החומר לאחרים, ואחר רץ לעשות שם הרצאות, והשלישי עושה שם עוד משהו. אני מתפעל מזה, אני עדיין נמצא בהרגשת הגופים, ולא רואה מחשבות כמו שאני רואה את הגוף היום.
כשאני אבוא לעולם הבא - לדרגה הבאה, ואני אראה את המחשבות והרצונות, והם יהיו בשבילי כביכול שאני ממש אחזיק אותם, אני ארגיש אותם, והם יהיו יותר חשובים לי ודאי, מהתנועות של הגוף, אז ודאי אני כבר לא אצטרך את הגופים. אבל בינתיים מאוד חשוב בתוך הקבוצה איך אנחנו זזים, פועלים, מראים את עצמנו כלפי החברים.
וללכת ההפך, זאת אומרת לעשות כוונות טובות אבל פעולות חיצוניות כאילו ההפוכות, זה נקרא ללכת על היושר של השני, להכשיל את השני, זה לא טוב. אני לא יכול לעשות אילו פעולות כאילו אני גונב, וחבר שיחשוב שאני עושה ההיפך, איזושהי פעולה יפה, יהיה חייב להצדיק אותי, חייב לחשוב עליי טוב, אסור לעשות דברים כאלה. זאת אומרת, כלפי החברה אני חייב להיראות ילד טוב, חבר טוב, מבחוץ. ולפרסם כלפי החברה דווקא את הפעולות הטובות החיצוניות שלי, "הלכתי לשם, עשיתי כך", אני חייב, כי זה מרבה אהבה.
תלמיד: מהם השלבים בעבודה עם החבר?
שאלה על השלבים, אחרי שאני רואה את החבר כאגואיסט, אחר כך אני רואה את עצמי כאגואיסט ואותו לא, ואחר כך אני מרגיש את הבושה, אפילו עד כדי כך שאני לא יכול לראות את עיניו, ממש מתבייש להסתכל עליו, מתבייש לראות את עצמי כרוצה להשתמש בו להנאתי, לנצל אותו בכל מיני צורות, אחרי זה בא התיקון.
שאלה: מה קורה עם הרצונות הבהמיים ומה צריך להיות היחס שלי אליהם?
שום יחס אליהם לא צריך להשתנות. רצונות בהמיים, כמו כל יתר הרצונות, זאת אומרת זה רצון לאוכל, למין, למשפחה, בכלל עם כל הרצונות לא צריכים להתמודד, לא צריכים לשים אליהם לב. אנחנו צריכים להתייחס אליהם שהם קיימים. כמה אני ארצה להשתמש בהם או לא ארצה להשתמש בהם, זה תלוי מרמת התיקון שלי.
אני לא צריך להכניס את עצמי למנזר, או להיות נזיר בכלל בעצמי בחיים שלי, להתחיל להיכנס לאיזה דיאטות או בכלל. האמת בכלל אין כפייה ברוחניות הוא פשוט פועל לפי כל הקומה, מלמעלה עד למטה. אם הראש שלכם במקום הנכון, אז גם אחרי כל המחשבות נמשכים הלבבות, ואחרי הלבבות נמשכים המעשים.
ולא לדאוג מכך שאתם הגברים, לפעמים נופלים לכל מיני מעשים שאולי נראים לכם לא כל כך יפים או כן יפים, הולכים אחרי הגוף, שום דבר, הכול יסתדר והכול יתוקן, זה נקרא "תבוא האם ותקנח את בנה". זאת אומרת, שיבוא התיקון וזה לא יהיה, או יהיה אבל בצורה אחרת. לא לשים לב לשום דבר. רק תכניסו את הראש למקום הנכון, למחשבות יחד עם קבוצה, לבורא. ואם קורה לפעמים משהו, אז קורה, זה ייתקן. אם תתחילו לחשוב ולהצטער על זה שאתם לא טובים, אז תהיו במחשבות האלו, ואילו כך לפחות אם עשיתם משהו, אם קרה משהו, לא חשוב מה, שוב חוזרים לבורא.
לא להצטער רגע אחד על העבר, אלא [להסתכל] קדימה. זה פשוט כלל שחייבים לחרוט בהתנהגות שלנו, אחרת אתם תהיו בייאוש ותאכלו את עצמכם, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", "מי אני, מה אני". עזוב, לך תתחבר עם הקבוצה לבורא. אתה צריך לצאת מעצמך ולא לחשוב איפה אני ואיזה בן אדם אני. מי אתה? אתה עוד לא יודע מי אתה. עוד תגלה, וכשתראה באמת, אז תזדעזע. אין על מה לחשוב, זה פשוט לא טוב, זה עוצר את ההתקדמות. ובכלל, על רגע שעבר לא חושבים אף פעם, רק קדימה. אסור להסתובב ולהביט אחורה, אסור.
אלא רק לצורך. אם אדם קובע זמן שהוא רוצה לעשות בירור מה קרה לו, איך הוא התייחס, אז הוא קובע זמן מיוחד. זה כמו שהרב'ה נתן דוגמה. הייתה לו סבתא חזקה, וכשהוא עשה משהו, היא אמרה לו "ברוך, תזהר". וכעבור יומיים היא אמרה לו, "ברוך, בוא הנה, אתה זוכר שעשית משהו לא טוב? עכשיו אני אתן לך מכות". תנסה כך לעשות. זאת אומרת, בקור רוח הולכים ובודקים ועושים חשבון אם צריך לעשות את זה. אבל לא בעצבים ולא עם רגשות, אלא עם המוח, כשאתם לא נמצאים בהרגשה הזו בכלל.
תלמיד: אני רואה את החברים שלי עובדים ומשקיעים כל יום. איך להתפעל מהמעשים שלהם כל פעם מחדש?
איך להתפעל מהחברים שלי שעובדים ומשקיעים? אני מסתכל עליהם כל יום, אני כבר רגיל, נמאס, או בכלל מאיפה אני לוקח כל הזמן התפעלות?
אין כזאת שאלה מאיפה אני לוקח כל פעם התפעלות. אין שאלה כזאת, איך אני יכול להתפעל כל יום שוב ושוב מהחברה. איך אני מתפעל כל יום או כל רגע מהפרסום שעושה לי החברה מבחוץ? כל פעם שופכים עליי טונות של פרסום, ואני לא יכול להתמודד עם זה, אני נכלל בזה וחושב על זה, וכל פעם אני מסתכל, כי אני בפנים בנוי מרצון לקבל הנאה ותענוג. אם כך, אני באופן טבעי כל פעם, כל הזמן כמו איזה רדאר, לקטור, מחפש מאיפה אני אקח את התענוג הכי טוב, הכי קרוב, עם פחות יגיעה ומקסימום הנאה. כך אני בודק כל הזמן.
ואם החברה בנויה בצורה כזאת שהיא בוערת, אז אני רוצה או לא רוצה אני אתפעל מזה. אני אתפעל מזה שיש איזה רעיון שיכול להיות שהוא נותן את מקור התענוג הגבוה ביותר. כך הטבע שלי.
תלמיד: ואם זה לא קורה?
אם זה לא קורה, זה סימן שאתה נמצא בחברה לא נכונה. כל החברה קיבלה ירידה ולא יכולה לעורר את חבריה ולתת להם התרוממות, התפעלות.
תלמיד: אולי זו הבעיה שלי שאני לא יכול להתפעל.
לא, אנחנו לא אומרים שהאדם לא יכול להתפעל מהחברה. אם הוא לא יכול, אז אנחנו שואלים איך הוא יוכל, והחברה חייבת לעשות את זה. החברה היא בעצם מחסן, מאגר הכוחות שלי. כשאני מסוגל, כשאני יכול, אני משקיע בחברה, וכשאני לא יכול, החברה חייבת להחזיר לי.
תלמיד: איך זה שהשבוע המשחק שאתה מדבר עליו כל כך הצליח, והיה קל לקלוט אותו וזה לא נראה כמשחק?
איך השבוע המשחק הצליח, והיה קל לקלוט אותו והיה קל להאמין שזה באמת כך? בגלל שהיו הרבה אנשים. זו דוגמה, כמה אנחנו מתפעלים מהקהל, וכמה הקהל מביא לנו כל מיני רעיונות מופשטים, ויכול להיות שהם לא מציאותיים, אבל אנחנו מקבלים אותם כדבר ממשי ביותר. זאת עובדה.
אתה נכללת כאן עם אנשים שהגיעו מ 25 מדינות, כולם היו בראש אחד, רצו אותו הדבר, היו מוכנים להתחבר, להוציא המון כסף וכוח, ולא שבוע בשנה אלא יום יום. וכשהם באים, זה מורגש ונותן כוח לליכוד, לאיחוד, והם מוכנים להתחבר עם כולם למרות ההבדלים בצבע, במין, בגזע, באופי ובמנטליות. הם רוצים לזרוק את כל מה ששייך לעולם הזה ולהתחבר בנשמות. בנשמה אין את כל ההבדלים האלו, כל הנשמות הן אותו הדבר, רק יותר רצון לקבל, פחות רצון לקבל. יש בנשמה אופנים שונים כמו שיש הבדל בין לב לכליות, בין ריאות למערכת עיכול, אבל זה גוף אחד שבפעולות שלו הכול אחד.
לכן זה היה מורגש כדבר מוחשי, ונתן כוח פרסום לכל אחד שנכנס לכאן שזה כך, זה קיים וזה חייב להתקיים, ולכן מאוד הצלחנו. היו כאן אנשים שצעקו "איפה המחסום?", בעיניי זו הייתה הצלחה מעל המשוער. כי לא ציפיתי שאנחנו גם נעלה וגם נרד באותם הימים. אני חשבתי שאולי נצליח לעלות ולהיות באופוריה שקרית יחסית כל הימים, ואחר כך כולם ייסעו מכאן בבכי. לא.
אנחנו הצלחנו גם לרדת ולדבר על הירידה, ולהבין איך אנחנו צריכים מתוך הירידה הזאת להתקיים ולצאת. זאת אומרת, אנחנו התחלנו להרגיש את המצב האמיתי הזה, ומה עלינו לתקן, איזה חיבור אנחנו צריכים לבצע. זאת אומרת, אנחנו עברנו את כל הקטע הזה, גם עלייה וגם ירידה יחד, ואפילו מתוך הירידה התחלנו לצאת, וראינו איך אפשר להחזיק באותו הרעיון אף על פי שאנחנו כבר לא נמצאים כאן, בהרגשה הזאת הם נסעו.
כשהם נסעו בפסח, כולם חיבקו אותי, אני הייתי רטוב מכל הדמעות. אני אומר לכם ברצינות. היום אף אחד לא נישק ואף אחד לא בכה, וזה הכי טוב. זה סימן טוב מאוד. הם נסעו כאילו שלא נסעו. אני אומר ברצינות. הם הלכו בצורה כזאת שעלינו פשוט להמשיך לעבוד והלאה, בעלייה כל הזמן. ובעיניי זו הצלחה מאוד מאוד גדולה. אף אחד לא בכה, אף אחד לא הרגיש שממש נקרע לו משהו. זה באמת כך.
זאת אומרת, אנחנו התחלנו כבר לצאת מהירידה לעלייה שלנו, שאנחנו בנינו אותה. בנינו את העלייה, קיבלנו את הירידה מלמטה, זאת אומרת מלמעלה אלינו, כבר ככלי המשותף, שלא היה קודם. קיבלנו ירידה ככלי המשותף, והתחלנו מזה כולנו לצאת. זה כבר כלי. זה לא אחד ולא קבוצה קטנה. ולא ציפיתי שזה יקרה לנו. אני אומר ברצינות.
אם אנחנו נצליח משהו, איך שהוא, בדומה לזה פעם לעשות עם הקהל הישראלי, זה ממש חלום. נשתדל בזה בכל הכוח, אבל באמת, זה הישג גדול מאוד. אם עכשיו אנחנו נצליח לעשות עם כל הקבוצות בעולם חיבור, שאותה ירידה היא תעזור לנו ונחזיק אותה כעלייה, ממש ככה, עוד קצת, ועוד טיפה, ועוד טיפה, וכך כל אחד נחזיק את השני בקשר בינינו, וכל הזמן נתקדם בהתכללות אחד עם השני, אז ללא ספק אנחנו כבר הופכים להיות כלי אחד, וזה פשוט כרטיס כניסה.
אני לא ציפיתי שאנחנו נעבור את זה, על מחסום אני לא חשבתי. האמת, בינינו, איך אפשר תוך שבוע ימים, בלי עבודה ממושכת על ירידה כללית, לעבור מחסום? הרי אין לנו כלי. אנחנו פעם ראשונה, איחדנו את הקבוצות למאמץ אחד, למשימה אחת. עכשיו אם אנחנו נעבוד על זה, זה כבר יהיה עבודה על הכלי המשותף. עם מה היית יכול לעבור מחסום, עם איזה כלי? היו סתם בודדים באים, מכירים אחד את השני קצת כמו שהיה בפסח. היה יפה, הייתה התפעלות ככה פה ושם.
עכשיו הייתה משימה ברורה, וירידה כנגד זה, ועכשיו כל העבודה שלנו אחרי סוכות תהיה רק כדי לחזק את הקשר ולתמוך אחד בשני, ולנסות להרגיש אחד את השני איך אנחנו משתוקקים יחד לאותה המטרה. שתהיה לנו הרגשה ממש להשתוקק, להרגיש איך כל הקבוצות פועלות למען אותה מטרה. שאנחנו כאילו רואים, מרגישים בחוש הפנימי, בעין הפנימית, אנחנו מרגישים, רואים, חשים את הכיוון האחד הזה מכל המקומות בעולם.
אם אנחנו נצליח בזה, זה כבר בהחלט צעד למחסום. זה כבר נקרא "עם אחד", קבוצה אחת. והוא מסביר לנו ב"מתן תורה" שאברהם לא זכה לקבלת התורה. כי מי הוא, מה הוא, שיש כבר עם שכל אחד יכול לתמוך בשני באותה משימה להידבק לבורא, שיודע שהוא יכול לזרוק את האגו שלו, העיקר שיתמכו בו והוא יוכל להיכנס לתוך הרעיון הזה הכללי. אם ישנו דבר כזה, זה כבר מצב שהאור העליון יכול להתגלות בו. זאת אומרת, התורה יכולה לרדת לתוך קבוצה כזאת וזה מאוד מאוד מרשים מה שקורה.
זאת אומרת, זה שאפשרו לנו לעשות דבר כזה מהשמיים, זה פשוט אומר לי דברים כאלו שלא חלמתי עליהם. אני איש די ריאלי, שנמצא בעסק הזה בחיפושים האלו משנת 86 בערך. בשנת 79 הגעתי לרב'ה. זאת אומרת, די הרבה זמן. נגיד 25 שנה במקצוע הזה ובעסק הזה ואני לא חולם על כל מיני קפיצות. כמה שאני בעצבים ובחוסר מנוחה וחוסר סבלנות, אני יודע איך הדברים האלה מתקדמים. וכאן ההתקדמות הייתה פשוט כזו שאין לי מה להגיד, בקצב לא יאומן.
תלמיד: "ואהבת לרעך כמוך" במצב של מלחמה איך זה עובד ביחד?
איזו מלחמה?
תלמיד: עכשיו יש מלחמה, ואתה אומר "ואהבת".
"ואהבת לרעך כמוך" במצב של מלחמה, אני לא מבין. מלחמה זה שאני נלחם עם עצמי, שאני נלחם עם חברים?
תלמיד: עם עיראק.
עם חוסיין? עם ערפאת?
תלמיד: לא, לא חשוב עם מי.
אני לא מבין מה הקשר. כל מי שנמצא מחוץ לקבוצה, זה דומם שמקיים את מחשבת הבריאה, ואין לי מה להילחם איתם. לא שאני אומר שבוא נזרוק את הצבא ונלך רק ללמוד קבלה, לא. אבל אני אומר שכל הערבים האלו, הם מקיימים את מחשבת הבריאה ומה הם מבינים? זה בובות שעושות את זה בצורה נאמנה ביותר לפי פקודת הבורא, כדי לזרז אותנו להתפתחות הנכונה.
לא שאני אוהב אותם בגלל זה יותר או פחות, אלא אני מתייחס אליהם כמו למבצעי פקודה. לא שאני שמח אם חס ושלום שמשהו שם מתפוצץ ואנשים נהרגים, אני מצטער על זה שלא הולכים בדרך הנכונה. הכול צריך להיות נשקל יחסית למטרה, נמדד לפי המטרה.
אתה ואני, כל אלו שקיבלו קצת קשר למחשבת הבריאה, לתיקון, בנו תלויה עכשיו ההתקדמות. והם בעצמם, גם הערבים, גם הישראלים, גם הרוסים, גם האמריקאים, כולם, מי הם ומה הם? כתוב "לב שרים ואנשים ביד ה'"1 מה פתאום האנשים האלה עושים בכלל משהו? שבע מיליארד האלה עושים משהו?
אנחנו חושבים על הסינים שהם כולם כמו רובוטים ואנחנו לא? אנחנו אותו הדבר.
זו הרגשה, זה המידע הראשון שאדם רואה כשקצת נפתח לו המסך, המחסום. הוא רואה איך שכל העולם, איך שהשדה פועל ככה אדם מסתובב כל רגע ורגע במחשבה, ברצון, באופי, בהתגלות כל מיני דחפים שבו.
תלמיד: אם אני משתדל לראות את החבר בצורה מלאכותית, ויחד עם זה להרגיש את בושה, הבושה מכבה את האהבה?
אתה שואל, אם אני משתדל לאהוב את החבר בצורה מלאכותית, ומצאתי את הבושה המלאכותית, והבושה המלאכותית כיבתה את האהבה המלאכותית, אז מה נשאר לי לא מלאכותי?
אסור להיות חכם מדי. אתה תעשה, תבצע ומתוך כל הביצועים האלו, מתוך כל המשחקים האלו, אתה תתחיל להיות ילד טוב וחכם. אתה רואה איך שהילדים עובדים ומתפתחים. הטבע מפעיל אותם שהם ישחקו, הם כל הזמן בכל מצב כל דבר הילד רוצה. זה טוב, וזה יפה, וזה מעניין, ואת זה אני רוצה לטעום, כל דבר הוא רוצה ועל ידי זה הוא לא חושב, הוא פשוט עושה את פקודות הטבע ועל ידי זה מתפתח.
קח את הפקודות האלו שאומרים לך ותתפתח. אסור לחשוב מה יקרה אם זה וזה וזה. מאיפה אתה יודע מה יקרה, מה שיקרה אתה תרגיש. תבצע מה שאומרים לך אנשים שכבר עברו את המחסום ומשם נותנים לך עצות. אם הם לא היו נותנים לך עצות, היית באמת נמצא בחוסר אונים. אבל יש לך לפי איזה עצות ללכת והם אמרו לנו על שלושה דברים שיכולים לקדם את האדם, קבוצה, לימוד והפצה.
תתחיל לבצע את זה כמה שאפשר בצורה לבבית, ואתה תראה כמה שזה משנה אותך מיד, ונותן לך הבנה יותר פנימית בעולם, במה שקורה, במשפחה, בבית, בעבודה, איך שהעולם משתנה ואיך אתה נמצא בו. אתה תתחיל בצורה מוחשית להרגיש באמת התקדמות וזה לא יקרה אחרי 1,000 שנה.
תלמיד: מה זאת אומרת לגלות איך האור העליון מתייחס לכלים האחרים?
בקשר למה אמרתי את זה?
תלמיד: אמרת שזה נקרא גילוי הבורא.
כן. רצונו להיטיב לנבראיו. אני רואה אפילו בדרגה הקטנה ביותר, כשאני מתחיל לראות איך שהוא מתייחס לנבראיו, אני רואה שהוא מתייחס אליהם בצורה הטובה ביותר, האופטימלית ביותר בכל רגע בחייהם.
תלמיד: מי זה "הוא"?
"הוא", זה אותה מחשבה שמפעילה את כל הנבראים. אני מדבר איתך על המדרגה הקטנה ביותר של התגלות. המחשבה שהיא עכשיו נמצאת כאן, פועלת בשדה כזה. כל אחד יושב באיזו צורה, וחושב באיזו צורה, ומה הוא רוצה וכל דבר שממלא אותנו בכל הקומה שלנו ומפעיל אותנו, זאת המחשבה האחת, וכל אחד מאיתנו, כולנו מבצעים אותה ב-100%.
כי הרצון שבי זה מאותה המחשבה הכללית, כל המחשבות שבי מאותה מחשבה כללית, התפקוד שלי מאותה מחשבה כללית. האינסטינקטים, התנועות, כול מה שעכשיו ובעוד רגע יקרה לי, זה יקרה בדיוק בהתאם לאיך שהשדה הזה ישתנה כלפיי, איך שאני בצורה טבעית, בלא מודע אפרש, אפענח את הפקודות שלה, של השדה הזה. זה הגילוי הראשון שאדם מרגיש אפילו בהתקרבות למחסום, מבלי לעבור אותו עדיין.
תלמיד: האם אני צריך להרגיש מחשבה, להרגיש את השדה הזה? איך לבוא לזה?
איך לבוא לזה? בהתאמצות לגלות את זה על ידי זה שאתה רוצה לצאת מעצמך, ולהתכלל בכל ההשתוקקות והרצון של החברה. להיות לא בפנים, בתוך עצמי, אלא מחוץ לעצמי.
כי כל האנשים שמופעלים בצורה אוטומטית בהחלט מהשדה הזה, מהמחשבה הזאת, הם כאלו בגלל שהם נמצאים בתוך עצמם. מי שמשתדל, מי שיכול לצאת החוצה באיזושהי צורה, כלומר באיזושהי מידה, אז אם אני יכול לצאת מתוכי ב-20%, זה נקרא עולם העשייה. אם ב-40% אני יכול לצאת מעצמי, זה עולם היצירה. כך אני מרגיש את השדה הזה, את הבורא, את המחשבה הזאת.
תלמיד: מה זה לצאת?
לצאת זה נקרא, שלמרות הרצון לקבל שלי, להיות מחוצה לו. הרצון לקבל שכל הזמן מתגלה בי, אני רוצה להיות מחוצה לו. זה טוב לתרגילים, בבקשה, תתחילו לחשוב על זה, תתחילו לדמיין את זה, זה טוב. זו התעמלות, זה תרגיל טוב, אבל יש בו הרבה אבני נגף, לכן אני לא כל כך אוהב דברים כאלה.
תלמיד: בהתחלה אמרת שאדם שעובר מחסום, חוץ מהגופים הוא רואה נשמות, כלומר רצונות. על איזה רצונות מדובר, האם רק רצון לרוחניות, או שלא כדאי?
כמו שסיפרתי עכשיו לחבר לפי השאלה שלו, מה אתה רוצה שאני אוסיף לזה? רואים רצון כללי, כוח אחד כללי שנקרא "בורא". תקרא לזה בורא, לא חשוב, אבל אתה רואה כוח אחד, או מחשבה אחת. ולפי המחשבה או הכוח הזה פועלים כולם בלי לשאול את עצמם, בלי לדעת, בלי בכלל לדעת למה ומה. ורק אתה רואה איך הם כך פועלים מבחוץ, שהם כולם מופעלים בצורה פשוט החלטית.
במידה שאתה יכול להיות מעל הרצון, מחוץ לרצון שלך, אתה מתחיל לראות את זה, ורואה את זה על אחרים. מיד כשאתה רואה את זה מוסיפים לך רצון לקבל. "איזה יופי, כמה טוב, אני עכשיו רואה ככה את כולם", אתה כבר חושב שאתה נמצא מה שנקרא "מורם מעם", ובום, אתה מתחיל לשקוע בתוך הרצון לקבל החדש והכול נעלם, ואז שוב עבודה.
עד שיצטבר כוח מספיק, זה נקרא "למלאות סאתו", ובאמת לעבור לממד אחר של הקיום. עד כדי כך שחיים ומות בהמיים של הגוף לא חשובים, המרחקים לא חשובים, וכבר הקיום הוא אחר.
תלמיד: אנחנו הצלחנו לבנות כלי משותף. מהי העבודה של הכלי? מהי הדרגה הבאה אליה אנחנו צריכים להשתוקק, אם בכלל מקובל יכול לדעת מהי המדרגה הבאה?
המדרגה הבאה היא התכללות יותר חזקה ממה שהייתה לנו קודם. התכללות יותר חזקה ממה שהייתה לנו קודם צריכה להיות כזאת, שלמרות המרחקים, למרות השוני, למרות כל ההפרעות שאנחנו נקבל כל אחד בתוך עצמו, כל קבוצה בתוך עצמה, כל קבוצה כנגד הקבוצה האחרת, אנחנו חייבים לחזק את הקשר בינינו, זו המדרגה הבאה. אם נצליח לבנות כזה קשר בינינו כך שלא ישנה ולא יפריע לנו כלום, אז נקבל את המסך.
תלמיד: האם קיימים תרגילים מסוימים להוצאת ה"אני" מתוכי, או כל אחד מחפש דרך באופן אישי?
באמת זו עבודה פרטית, פנימית של האדם כלפי הקבוצה, כלפי העולם. יש בזה תרגילים שאפשר לעשות. נגיד בבוקר אנחנו חותמים על איזו סיסמה, ולפי הסיסמה הזאת אנחנו עובדים כל היום. זה עוזר, כי זה מאחד אותנו, זה נותן לנו לחבר יותר את הכוחות ולכוון יותר חד את הכוונות, וזה כדאי. אבל בכל זאת, גם בתוך זה העבודה היא עבודה פרטית של כל אחד. הקשר של אדם עם הבורא הוא קשר פרטי שלו. כל אחד מגיע לדבקותו הפרטית שלו עם הבורא.
תלמיד: האם כדאי לעשות הפצת הקבלה במקום שאני עובד?
לא, חד וחלק. שיהיה ברור לכולם, במקום העבודה לא מדברים על קבלה.
תלמיד: האם יש הפרעה בין החברים בקבוצה אם אחד מהם מנהל והשני נמצא תחתיו?
יכול להיות, זה תלוי בתיקון שלהם. יכול להיות בעבודה שאחד מנהל והשני תחתיו, ובקבוצה ההפך, ההוא יותר גדול מהמנהל שלו. זה תלוי ודאי עד כמה הם יכולים לנתק את זה מזה. אבל ודאי שהדברים האלה הם לא בריאים.
הכי קל והכי טוב בשבילנו שלא יהיו בתוך הקבוצה שום קשרים אחרים חוץ מאהבת חברים. שום קשרים אחרים, לא קרובים, לא עובדים יחד, ולא עושים שום דבר יחד. קבוצה היא שאנחנו מתחברים רק לפי רעיון אחד. אין עוד מה שמחבר אותנו ובאיזושהי צורה קושר אותנו. זה הכי טוב.
תלמיד: איך אנחנו עכשיו נתכלל יחד עם החברים?
היום עדיין נשארו כאן חלק מקבוצות חו"ל שלנו, חוץ מזה נמצאת הקבוצה הפנימית שלנו, "בני ברוך", ומגיעים עכשיו חברים שלנו מקבוצות חוץ ישראליות ובכלל אולי חברים בודדים איכשהו. איך נתכלל יחד? יש לנו כבר כאן כוח שעבדנו עליו במחשבה ורצון הכללי, ומה שהשקענו במשך הסוכות ומה שהשקענו בהכנה, אנחנו צריכים במידת האפשר לעזור להם להתחבר אלינו. אנחנו צריכים לדבר על החשיבות הזאת.
אם הם רוצים באמת להשיג משהו בתוך החיים האלה ולא ללכת כמו בגלגולים הקודמים להיקבר שלא יישאר זכר ושוב להתחיל, אז עליהם להצטרף אלינו ועלינו לעזור להם בזה. הצטרפות לכוח אחד, לכוונה אחת, אין יותר חוץ מזה. תן להם קצת לשתות, תכניס אותם למעגל הריקודים, לשירה, ומתחילים מחיצוניות עד שיהיה חיבור פנימי.
דווקא עם הקבוצות מרוסיה לא היינו צריכים כל כך הרבה וודקה. אתה יודע כמה שתו? בפעם הקודמת שתו ליטרים. היום אנחנו לא שתינו חמישית ממה שהכנו. עכשיו הישראלים יגמרו. כי דווקא הרוסים לא היו צריכים את זה. הלב היה בוער, הלב היה מתמלא עם הרגשה. הם לא היו צריכים את זה, ממש בקושי עשו לחיים. זה באמת פלא, אני מכיר את האנשים האלה.
עכשיו תראה את הישראלים. אבל כל אחד חייב פשוט לצאת מה"אני". אז כמו בפורים, משתכרים, זה סימן של גמר התיקון. אין "אני", וגמרנו. נעשה כך כל הלילה, פורים. הושענא רבה יהיה לנו. תאמינו לי זה יותר טוב. במקום לשבת לקרוא את ה"זוהר", תעשה חיבור הלבבות, זה יותר קרוב לרבי שמעון.
אנחנו היום נמצאים במשימה מאוד קשה, עם הקהל הכי קשה שיכול להיות בכלל במציאות. אין דבר יותר גרוע מהישראלים, זה ידוע. לכן קיבלו את התורה, והיו צריכים להעביר את זה לכל העמים. בסופו של דבר עכשיו רק מתגלה. חומר הכי קשה, המון קליפות על כל אחד. אתה לא יכול לפתוח אותו. אתה פותח קליפה, ושוב ושוב, כמו בבושקה, ואתה לא מגיע אף פעם פנימה.
אז אנחנו מבינים את זה, ואין לנו ברירה. זה בכל זאת הרצון לקבל המרכזי, הפנימי ביותר שיש בעולם שלנו, הגרוע ביותר. אנחנו חייבים להשתדל בכל הכוח להצליח לעבוד נגדו. שכל אחד יבין מי הוא באמת, מכל החבר'ה הישראלים, וחייב להרוס את עצמו. לדרוך על עצמו ולהתרומם.
בזה אנחנו נעסוק, מעכשיו ועד מוצאי שבת. ככה להשתכר, לצאת מה"אני", העיקר, לא חשוב מה לעשות, רק כוונה אחת ורק מחשבה אחת ושום דבר שלא ייכנס מהמחשבות והכוונות הזרות. אנחנו רק בחיבור יחד. חייבים עכשיו לגלות את הרוחניות, ואתם תראו כמה אתם תרגישו את זה. כל אחד, אני מבטיח, יכול היום להרגיש לרגע קט אפילו, קצת, אבל להרגיש משהו מעבר למחסום.
אני לא מבטיח ודאי שאנחנו נקפוץ ונעבור שם מדרגות רוחניות, אבל קצת מה שקורה שם אתם יכולים להרגיש. זה מספיק. יש כאן כמות והכנה ובאמת כל התנאים לזה, הכול תלוי בכם. אז בואו נשתדל.
תלמיד: מה מיוחד באלכוהול?
העניין של אלכוהול זה שהוא מנתק אותך מהשכל, ואתה מפסיק קצת לחשוב על עצמך.
תלמיד: מה אם סמים אחרים?
סמים מנתקים אותך מהחיים, לכן כולם נגד הסמים. אלכוהול, אם זה לצורך משהו מיוחד, הוא עוזר. לכן זה נהוג בכל התרבויות, ודווקא בקבלה. מה שאין כן בסמים אתה מתנתק מהמטרה, מתנתק מהמחשבה. כאן אתה הולך לעשות איזו פעולה, אתה מצפה לתוצאה ממנה. אתה לא הולך להשתכר, לאבד את עצמך לגמרי שלא תהיה קיים. אתה עכשיו משתוקק לאבד את ה"אני" שלך.
תלמיד: במידה.
במידה. אולי המידה שלך היא שני ליטר, תאבד את ה"אני" לא את הדמות האנושית שלך. אנחנו צריכים אותך.
אז באמת אנחנו משתדלים. חבל על ההזדמנות. אם מלמעלה נותנים הזדמנות, אז אסור לפספס.
(סוף השיעור)