שיעור בוקר 22.05.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', מאמר

"מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה"

קראנו מאמר משלבי הסולם כרך ב', עמ' ר"מ, "מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה". 

מה זאת אומרת שלא נמנה או כן נמנה? האם אדם לא צריך לספור מה יש לו? הוא לא צריך לדעת איפה הוא נמצא, כמה עשה וכמה עוד ניתן לו לעשות? גם ב"שולחן ערוך" ובכלל בחוקים, יש חוקים שחייבים לספור, יש חוקים שאסור לספור. הם כולם שייכים לעבודה רוחנית, מזה שתלוי עם איזו מגמה וכוונה אדם בא לספור את הדברים. 

הרצון לקבל הוא כולו נבנה מלכתחילה וניתן לנו עם כוונה על מנת לקבל. אם אדם לא מגיע אליו כדי לתקן אותו, אז אסור לו להיכנס ולספור את הרצון לקבל הזה ולהיות שרוי בו, כי בזה הוא מאבד את הכוחות, נמצא תחת שליטת הרצון 'לקבל על מנת לקבל', ומתרחק ממטרת הבריאה, מלהגיע אליה. אלא אם אדם מגיע קודם לקו ימין ואחר כך הולך לקו שמאל, אז ודאי שחובה לספור מה יש לו בקו שמאל, כמה הוא יכול לקחת משם ולתקן, מפני שאז הגישה היא יצירתית ומועילה להתקדמות ולתיקון. 

לכן הכול תלוי במגמה, איך מגיעים לרצון לקבל. ואז אסור למנות אותו, או דווקא הפוך, חייבים לספור.

תלמיד: רב''ש כתב שגם בעלייה וגם בירידה יש ספקות. אז מה זו בדיקה פנימית, האם זה לא שייך לירידה ולעלייה? האם זו הרגשה, כוונה, יחס?

אדם צריך להגיע למצב שהיחס שלו הוא לעצמו, לתכונות שלו. קודם הוא צריך להסתכל רק בתוך עצמו, לא על העולם ולא על האחרים, בכל זאת אנחנו לא מבינים את האחרים כלל, אלא רק בתוך עצמו. וכשמסתכל בתוך עצמו הוא חייב להסתכל רק בזווית שהוא בא לתקן מה שיש לו. אם אין לך בכלל יכולת להסתכל כך, אז אסור לך להסתכל במה שיש לך. אתה צריך להתעסק קודם בלהכין את עצמך להסתכלות נכונה. הספקות, הפחדים, הזהירות, כל ההרגשות האלה עוזרות לאדם בדיוק להרגיש איפה הוא נמצא, במה הוא מצוין כבר. 

תלמיד: אני הרבה פעמים משייך את קו ימין להרגשה טובה.

הרגשה טובה או הרגשה רעה זה הדבר האחרון. ודאי שכתוב "וחי בהם", "מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו", המטרה היא דווקא תענוגים, ו"טוב ומיטיב" חייבים להרגיש, וכל הדרך שלנו היא דרך תיקון כלי ההרגשה, כי הכלים שלנו הם כלים ליהנות. אבל כל עוד לא גמרנו את העבודה, כל עוד האדם לא מגיע לגמר התיקון, הוא חייב כל הזמן להיות בפיקוח על ההרגשה שלו, שהרגשה שלו לא תטעה אותו. אם אתה הולך אחרי הרגשה, אז כל עוד אין לך מסכים, ההרגשה שלך מביאה אותך לשימוש יותר ויותר מופרז ברצון ליהנות על מנת לקבל.

כל הזמן אדם חייב להיות בפיקוח על עצמו, כמה ואיך הוא משתמש בזה. אחרת אף פעם הוא לא יוכל לצאת מכלים דקבלה. לפי הרגשה אנחנו לא יכולים לקבוע כלום. בעל הסולם נותן הרבה דוגמאות על זה. למשל, יש לאדם שחין והוא מגרד, והגירודים שהוא מגרד עדיין נותנים לו תענוג, אבל התהליך עצמו מביא אותו לזיהום ולמיתה.

אז לפי מה ללכת, לפי מה שאתה מרגיש בהרגשה, או לפי שתבקר עם השכל שלך על הפעולות שאתה עושה? זאת השאלה. עד שלא גמרתי את כול התיקונים גם בעולם הזה וגם ברוחניות, במדרגות רוחניות, אסור לי להיות אפילו רגע בלי לפקח על עצמי עם השכל, ולקשור את השכל עם מטרת הבריאה - מה קורה לי עכשיו ומה אני עושה. אלא אם כן אתה רוצה בצורה מטרתית לצאת מכל הגדרים והסדרים וללכת כמו בפורים, ללכת לאיבוד. אבל גם אם עושים את זה, אז עושים בצורה מכוונת, ואז יש בזה גם תועלת. אבל להיות ללא פיקוח, זה בכלל לא.

תלמיד: ממה השמחה?

ומזה צריכה להיות שמחה.

תלמיד: בהרגשה?

כן. כל רגע ורגע לפי ביקורת תבונתית ומטרתית, אתה רואה איפה אתה נמצא. ואתה יכול או לא יכול לתקן את המצב, זה לא חשוב, אבל אתה כבר מרגיש אותו, חש אותו ומתרשם ממנו, וההתרשמויות האלו זה נקרא שאתה עובר את המצבים והולך קדימה.

תלמיד: נחיצות אני לוקח מהחברה. מאיפה אני אקח את השביל לכיוון הזה, האם גם מהחברה?

לא. חברה לא צריכה לתת לאדם שכל, חברה צריכה לתת לאדם התרוממות. השכל בא מיגיעה אחרי שקיבלת התרוממות, ואתה עובד עם הספרים והסופרים, עובד כבר על החברה, מתוך זה בא השכל. השכל הוא כתוצאה מהיגיעה שלך, לא מזה שקיבלת מהחברה. חברה בעיקר מספקת לנו רק התרוממות למטרה.

תלמיד: מאיפה אני יודע שאני ביגיעה? אם אני לבד, איך אני אבדוק את עצמי, איך אני אכוון, ואחזיק את עצמי ביגיעה. אני נמצא ברצון לקבל, על איזו יגיעה אתה מדבר?

תלמיד: בעמ' 246 כתוב שהאדם מתחיל לעשות חשבון נפש כמה תורה יש לו וכמה יראת שמים. מה זו יראת שמים?

יראת שמים זה כמה התרוממות יש לי לבורא ורצון להתכוון על מנת להשפיע לו. זה נקרא יראת שמיים בכללות. אתה לא צריך לפחד ממנו. אם אתה מפחד ממנו, אתה מפחד על מנת לקבל. זו לא יראת שמיים, זו יראה מהמכות, מהייסורים. אתה מפחד לא מהבורא, אלא אתה מפחד מהייסורים שתקבל ממנו.

אנחנו סתם אומרים, "אני מפחד מאימא, שהיא תיתן לי מכות", כך הילד חושב. אבל זה לא פחד מאימא אלא מהמכות, מהייסורים. אנחנו לא צריכים לפחד מהייסורים, אנחנו צריכים לפחד מהבורא. מה זה "מהבורא"? שאנחנו לא נוכל לתת לו, בלנתק את כל העניין מעצמנו. זה נקרא יראת שמיים, אחרת זה נקרא שאני מפחד מהמכה ולא מהשמיים. נכון שהמכה באה מלמעלה נגיד, אבל המילים עצמן לא מדויקות. 

תלמיד: מה זאת אומרת לפקח על המצבים שאני עובר בשכל?

יש מוחא ויש ליבא, אנחנו צריכים כל הזמן להיות בפיקוח שכלי, מטרתי באיזה מצב אני נמצא ומה עובר עליי. יכול להיות שעכשיו אני נמצא במצב שאני לא מסוגל לעשות כלום, ואני ממש גוף מת ולא יכול לזוז וכולי, אבל אני רואה ומרגיש ויודע ונמצא בהכרה שזה כך. או שאני מבולבל ולא יודע כלום, אני פולט מילים ולא מרגיש מה אני מוציא מהפה. אני לא יכול לסדר כל מחשבה, אני לא יכול לתפוס את הראש שלי ולייצב אותו. אבל אני מבקר את המצב שלי ויודע שעכשיו אני נמצא בכזה מצב. 

צריך להיות איזה מנגנון ביקורתי צדדי, כאילו לא שלי לגמרי, כאילו זה מהצד ממש, שכך אני רואה את עצמי. 

תלמיד: מה זה מנגנון ביקורתי כביכול יותר אובייקטיבי, שבעזרתו אני יכול להתקדם? 

אני לא אומר שזו ביקורת אובייקטיבית, היא יכולה להיות לא אובייקטיבית. אני לא יכול להגיד מה אובייקטיבי ומה לא, אבל הראייה הצדדית של עצמי, עוזרת לי ללמוד את עצמי.

תלמיד: שכל זה לא צדדי.

בסדר, אבל כך אני לומד את עצמי, אין לי ברירה אחרת. אני לומד את עצמי, אני לומד מי אני, מה אני, כפי שאני יכול ללמוד. אלא מה, אני אלמד את זה עם השכל שלך? במידה שאני לאט לאט מעתיק על עצמי את תכונות הבורא, אני מסתכל על עצמי מצד הבורא. עד שאני מתחיל להזדהות עם התכונות שאני קונה ממנו ואני מתחיל לראות אותן כמו פרעה, כמו כוח זר שבי. 

תלמיד: את התכונות של הבורא אני לא קונה עם הלב דווקא? 

כן, אבל עם השכל אתה בכל זאת עושה ביקורת. רק ברגשות אתה לא יכול להיות, כי איך אתה משווה בין ההרגשות? בין ההרגשה הזאת להרגשה הזאת, מה האמת? יש טוב ורע ואמת ושקר. אמת ושקר הם ביקורת תבונתית, שכלית, וטוב ורע הם ביקורת רגשית. אז אתה חייב ללכת לפי אמת ושקר. אתה מבדיל, אבל לא לפי מר ומתוק. אצלנו אלה דברים שיזרקו אותנו לההיפך. אם זה היה ההיפך מהקדושה ואנחנו יודעים מה זה ההיפך, זה גם טוב, אבל גם כדי לדעת מה זה ההיפך אני צריך שכל ולא רק מר ומתוק.

תלמיד: אנחנו אומרים שהשכל משרת את הרגש, קודם כל הרגש. והשכל בא כשיש איזה רצון. איך אני יכול להיות עם השכל מעל הרגש?

איך להיות עם השכל מעל הרגש, מה יכול לעזור?

תלמיד: שהרגש לא ישלוט על השכל?

רק פחד, אין דבר אחר. היראה יכולה להיות יראה מאיבוד המטרה, אבל "מה הטעם בחיינו?" בסופו של דבר מחייב אותנו להפעיל את השכל יותר מהרגש. מה הטעם בחיינו? כשאני רואה שאין לי כלום ברגש ואני לא משיג תענוגים, שום דבר, אני פונה לשכל כדי להגיע למצב הטוב. אלה דברים פשוטים. 

תלמיד: אני יכול להגדיר קווים, ימין, שמאל. אם זה לא נותן הרגשה מה לעשות?

קווים ימין, שמאל, זה דבר מאוד יחסי. זאת אומרת, אני לא יודע מה זה ימין ושמאל בצורה רוחנית. אם יש לי על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, על מנת להשפיע זה ימין ועל מנת לקבל זה שמאל, נגיד. וגם בזה יש כל מיני אופנים. אבל במצבנו, למטה ממחסום, ימין ושמאל הם לפחות שיש לי התרוממות. ודאי שהכול לא לשמה אבל התרוממות לבורא זה נקרא ימין והתרוממות לגוף שלי, למה שהוא דורש נקרא שמאל.

תלמיד: אני מתעסק בזה שעכשיו אני נמצא בימין, עכשיו אני נמצא בשמאל.

לא, אנחנו עוד לא יכולים עכשיו להתעסק בזה ולהגיד אני נמצא בימין, אני בשמאל. לא. אלא מה שהאדם צריך לעשות בעיקר זה להיות בבירור. למה אנחנו כל כך מתעייפים? למה אנחנו סחוטים אחרי מאמר או במיוחד אחרי שמדברים על משהו? כי כל העבודה שלנו היא בבירור שכלי וזה לוקח המון אנרגיה. אם זה בא ביחד עם הרגש, אז בכלל אדם תוך שעה עושה עבודה שאדם רגיל עושה תוך שבוע. 

תלמיד: אפשר לראות את המצב ולהגיב אליו. האם יש קשר בין כף הקלע שנזרק מהקצה אל הקצה, לבין עוּבר שרואה מהקצה לקצה?

עוּבר שרואה מקצה עד קצה, רואה מפני שהוא מבטל את עצמו. ואז כל מה שעובר עליו, עובר והוא פשוט נמצא במצבים שעוברים. האדם שעוברים עליו הדברים האלה מקצה לקצה, הוא כלול מהם, הוא נכלל מהם, הוא מתפעל מהם. העוּבר לא מתפעל, יש לו מסך, ואפילו שהוא עובר את הדברים האלה, הוא עובר אותם בלי שהם ישלטו עליו.

מה שאין כן, כאן אצלנו מכף הקלע מקצה לקצה שאנחנו עוברים, ממצב קיצוני אחד למצב קיצוני שונה, אחר, אנחנו נכללים במצב הזה, אנחנו טובעים בו, והוא שולט עלינו, כל מצב ומצב. זה הבדל עצום.

תלמיד: האם זה לא אחוריים של המדרגה של העוּבר?

זה לא אחוריים של המדרגה של העוּבר, זה עוד רחוק מזה. פשוט אומרים לאדם כמה הוא חלש.

תלמיד: כתוב שצריך להסתכל על החסרונות רק בחינת התיקון של זה. מה לעשות עם חיסרון, רצון שאתה לא מסוגל לתקן?

אומרים שרצון שאני לא מסוגל לתקן, אדם צריך באיזו צורה בכל זאת להגיע למצב שהוא לא משתמש בו. או להוציא אותו מצורת השימוש שהוא יודע שהוא משתמש והוא יודע שזה נשאר לו וחייב להגיע למצב שמתקן. צריכה להיות ביקורת. אדם לא יכול לתקן. איפה נשמע דבר כזה שמישהו יכול לתקן משהו? היגיעה שלנו מביאה שינוי מלמעלה, אור, הארה, האור המחזיר למוטב בא ומתקן. ואם לא האור, בכפייה אני לא יכול לתקן כלום. 

אז מה זה נקרא שאתה עושה צמצום? כתוב, המעכב את רצונו אף על פי שמשתוקק מאוד. זה לא כפייה? האם כשאני כופה על עצמי זה נקרא כפייה, או אם אחרים כופים עלי, זה נקרא כפייה? איך אני צריך להגיע למצב שאני לא כופה על עצמי כלום חוץ מיגיעה בלימודים, ובמידה שהאור יבוא ויתקן אותי זה יהיה התיקון שלי, ובמידה שהאור עוד לא מגיע עוד אין תיקונים. 

האם זה נקרא שאני נמצא בהתפתחות רוחנית באמת? אם אני לא יכול להגיע לתקן משהו, האור עדיין לא תיקן, אז שאר הדברים שאני רואה שהם לא בסדר שהוא לא תיקן, אני בכל זאת מקפיא אותם, אני לא משתמש בהם. האם זו התפתחות רוחנית, או כפייתית?

מה חושבים, אין תשובה?

תלמיד: אין תשובה. 

אתה לא יודע. אומרים "אין כפייה ברוחניות, ואפילו בגשמיות אינה מסטרא דקדושה". מה זאת אומרת? אם כתוב על הלוח שאסור לעשות כך וכך, ואני לוקח את זה ועושה על עצמי, זה נקרא כפייה. או שכתוב על הלוח כך וכך, ואני כופה את זה על מישהו אחר, זה נקרא כפייה. זאת השאלה.

על עצמי שאני אגיד אסור, וממש אאסור על עצמי ואחזיק את עצמי במתח לא להשתמש עם איזו תכונה, עם איזה רצון, זה נקרא כפייה או לא? או שאני צריך להגיע למצב שאני משתמש בכל הרצונות שלי, מה שלא יהיה אלא אני משתדל לתת יגיעה ויבוא האור ויתקן אותי אז אני אהיה בסדר. לא יבוא, אז אני משתמש איך שאני.

תלמיד: אם על עצמי אז זה לא כפייה, כך נראה.

אם על עצמך זה לא כפייה. 

תלמיד: האור יבוא ויתקן את הרצונות.

האור צריך לבוא ולתקן.

תלמיד: כן.

ואסור לי להגיד לעצמי אסור.

תלמיד: זו תוצאה מהאור.

כן. 

תלמיד: קודם כל אני חושב שהכפייה בכלל לא קשורה לאיסור לבצע משהו אלא לדרבן את האדם לעשות משהו.

אתה שואל אם כפיה שייכת רק לכוונות או למעשים?

תלמיד: לא.

אלא מה?

תלמיד: אמרת שכופה זה אוסר על עצמו או על מישהו אחר לעשות משהו. ואני אומר שכופה זה דווקא מדרבן את עצמי או מישהו לעשות משהו.

זאת אומרת, כפייה היא לא בלא לעשות, אלא כפייה בכן לעשות. מה ההבדל?

תלמיד: הבדל גדול. מה זה כופה?

גם כך זה נגד רצוני וגם כך זה נגד רצוני.

תלמיד: כך יש לך רצון, וכך אין לך רצון. כאילו מביא את הרצון באופן מלאכותי.

בסדר, נכון. ודאי שיש הבדלים. גם זה נגד רצוני, גם זה נגד רצוני. אז אסור במחשבה או אסור במעשה, מה אתה רוצה להגיד, שבמחשבה זה אסור ובמעשה מותר או הפוך?

תלמיד: בשניהם אסור.

בשניהם אסור. זאת אומרת, אתה כמוהו.

תלמיד: אסור על מישהו אחר גם במחשבה וגם במעשה.

על מישהו אחר, גם במחשבה וגם במעשה. אסור, ועל עצמו חייב? חייב. אבל מה זה חייב, אם אני לא מסוגל?

תלמיד: אז אתה מביא את עצמך למישהו שהוא יעשה איתך, כי אין לך כוח ואין לך אפשרות לעשות.

בוא נגיד עישון. אתה לא מעשן, אתה לא יודע מה זה. אומרים לי "אסור לעשן", משרד הבריאות קובע. מה זה חשוב, אז מאותו רגע אני לוקח את זה כפקודה, שאתפוצץ ואני לא אעשן.

תלמיד: לא, זה שוב איסור. אבל אם משרד הבריאות היה קובע שאתה כן חייב לעשן, אז הייתה פקודה.

או נגיד הרופא אומר לי שאני חייב מהיום והלאה לאכול רק כרוב. 

תלמיד: כן, זה כפייה.

זו כפייה? שאסור לאכול סוכר זה לא כפייה? טוב, אני לא יודע, אני, ההבדל הזה יישנו, אבל האם זו כפייה או לא כפייה? כפייה זה כוח זר.

תלמיד: בן אדם אוסר על עצמו והוא מונע מעצמו משהו או מכריח את עצמו לעשות משהו, אז זה לא כפייה בגלל שזה בא מתוך הרצון שלו? 

אם אני מחליט זה לא כפייה?

תלמיד: אתה כופה על עצמך נגיד לקום בשלוש בבוקר אפילו שאתה לא רוצה בגלל שיש לך מטרה, ואז אתה כופה, אתה עושה משהו שלא רצית.

זאת אומרת, אם אני כופה על עצמי משהו כן לעשות או משהו לא לעשות, אז למרות שאני עושה נגיד איזשהו רצון אחד, אבל ברצון אחר אני כן רוצה לכפות על עצמי, אז אם אני עושה את זה על עצמי, זה לא נקרא כפייה. זה משהו טוב. 

השאלה אם כך, אני הגעתי להחלטה הזאת שאני צריך כן לבצע, או לא לבצע, אסור לבצע בעצמי או אני לוקח את הסטיגמה הזאת, איזשהו חוק מבחוץ, אולי האם זה יגיד לי בדיוק אם זו כפייה או לא כפייה?

תלמיד: אז אפילו אם אתה לוקח המלצה מהספרים או מהקבוצה בסופו של דבר אתה מאמץ אותה בגלל שאתה חושש.

אז אם אני לוקח אותה מבחוץ, אני חושב שזה נכון נגיד, שזה כדאי, אז זאת לא כפייה, למרות שאני לא רוצה, אבל לפי החשבון. 

מישהו אומר שלא?

תלמיד: לא, כפייה קשורה רק ליחס שאני נותן לאיזה דבר. נגיד אם הרופא אומר לי שאסור לי לעשן, ואני יכול להפסיק לעשן, אבל היחס שלי לסיגריה ולעישון נשאר כמו שאני בן אדם מעשן, אז בפועל אני לא מעשן וזה לא נקרא כפייה כי זה לא שינה ולא השפיע על היחס שלי. כפייה זה שמכריחים אותי, מישהו משפיע עליי. 

זאת אומרת, כפייה זה שמפעילים עליי ללא הסכמתי כוח זר, ואני חייב לבצע מה שאומרים לי בלי הסכמה פנימית?

בלי הסכמה פנימית, למה זה מחייב אותי לעשות, פחד? זאת אומרת, או שאני אימצתי את זה מפני שאני מפחד ועושה, או שאני מפחד מהייסורים ממנו?

תלמיד: אני מפחד מייסורים מהדבר הזה. 

אני מפחד מייסורים מהבורא, בגלל זה אני לא עושה הרבה דברים, זו כפייה או לא? או שכפייה זה רק אם אני מפחד מאיזה אדם, ואז יכול להיות שהכפייה היא רק תוצאה מזה שאני עוד לא יכול להשלים אין עוד מלבדו?

תלמיד: כל פעם שאני הולך נגד הרצון או שלי או כלפי מישהו אחר, זו כפייה תמיד. אפילו אם אני מבין שלעשן זה מזיק, ואני החלטתי להפסיק, אבל בכל זאת אני סובל, אני כופה על עצמי, זה תמיד כפייה. 

זאת אומרת, אתה אומר כך, אני רוצה לעשן, אני יודע שזה לא טוב, אבל אין לי ברירה, הגוף כופה עליי ואני מעשן. 

תלמיד: לא, הפוך. 

מה זה הפוך?

תלמיד: אני החלטתי שאני מפסיק לעשן, אני החלטתי ואני הפסקתי, אבל אני סובל, אני כופה על עצמי.

אני הפסקתי לעשן, אני סובל מזה שהפסקתי אני לא מעשן וזה נקרא כפייה? בסדר, אתה כופה על הגוף? לא, אבל אתה כופה. 

תלמיד: אני חושב ששום מצב שקיים רק האדם בעצמו, הגוף שלו, זה לא משנה, זה לא כפייה, זה פשוט חשבון ממה יש לי יותר תענוג וזהו. כפייה היא כשמישהו אחר עושה את החשבון ואני רואה רק את התוצאה, והתוצאה מאלצת אותי לעשות משהו שונה. למשל הבורא יש לו איזה חשבון, אני לא יודע מה החשבון שלו, רק אני יודע שאני צריך לעשות מה שהוא אומר ולא יודע למה, אפילו שאני רואה תענוג ענק כנגד זה, זה נקרא תפילה. ושהחשבון לא בידיים שלי, אם החשבון בידיים שלי זו הבחירה, זה סתם חשבון. 

אפילו שאני חייב בכוח לעשות את זה, זה חשבון.

תלמיד: יוצא מזה שאין כפייה, כי אין כזה מצב שהחשבון לא בידיים שלי. לפחות לא במצב שלנו. ברוחניות אנחנו אומרים שבכלל אין כפייה.

מה זאת אומרת? אם מישהו עושה חשבון, ואני לא יודע מה החשבון שלו, אבל אני מחויב לעשות?

תלמיד: יש לך איזשהו חשבון שהוא לא החשבון שלך.

זה תמיד ככה, מדברים על דברים שאני מבצע, לא שמבצעים עליי בלי ידעתי.

תלמיד: כן, ברור שאני מבצע, והחשבון כביכול לא נמצא בידיים שלי, אבל עדיין אני בא עם החשבון שלי. אני אומר, כנראה האדם הזה יותר חכם ממני, או כנראה הבורא יותר גדול ממני, הוא יודע מה טוב בשבילי, אז אני עושה איזשהו חשבון. אני לא מקבל את זה ככה.

טוב, אנחנו עוד נדבר על זה.

(סוף השיעור)