שיעור בוקר 07.06.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1456, אגרת כ"א

קריין: רב"ש ב', עמוד 1456, אגרת כ"א.

אגרת כ"א

ב"ה ג' מנחם אב תשט"ז פה מנשסטר יצ"ו

"לכבוד התלמידים שיחיו

מתפלא אני בזה שאני לא מקבל מכתבים בכל שבוע מכם, חשבתי שתחליפו את יגיעתכם שהיה בכם כשהייתי בארץ ברגליכם לכתת ללמוד תורה, ביגיעת ידיכם דהיינו שתכתבו מכתבים, ועדיין לא הגעתם לידיעה זו. רק אחד שמצטיין יותר מכולם הוא ... שהוא לא מחכה לתשובתי בכתב אלא עושה מה שמוטל עליו, כנראה שיש לו הכרה מלאה איך להתנהג.

ור' ... לפעמים הוא חושב שצריכים להגיש את שאלותיו בכתב, ולפעמים הוא חושב שהוא משיג שדי ומספיק להגיש שאלותיו במחשבה. אבל צריך לדעת כי למעשה אנו צריכים, שיש "מחשבה דבור ומעשה", (והמעשה צריכים להכניס תוך המחשבה) והמחשבה צריכים להכניס תוך המעשה. דיבור, מלשון "דַּבָּר אחד לדור", היינו מנהיג - שצריכים שהמחשבה תגיע לכלל מעשה, כי כל דבר יש לו תיקון בפני עצמו.

ר' ... התחיל לכתוב והפסיק. ור' ... עוד לא זכיתי לקבל ממנו אף תמונת אות. ור' ... כשהייתי בארץ הייתי מקבל ממנו מכתב בכל שבועיים בערך, ובטח יש לו זכרון טוב, כי אשתקד שלח מכתב אחד ללונדון והכתובת לא היתה תמה אז המכתב חזר אליו, אם כן הוא חושש אולי עד שיטריח את עצמו ויכתוב וישלח אולי זה יחזור אליו, נמצא לפי דעתו שיהיה יגיעתו לריק, ובשביל זה אפשר שזה טעם מספיק עבורו.

אבל האמת אינו כן, כמו שאומרים העולם "אז משטעלט נישט איין - נעמנט מען נישט ארויס" [כשלא משקיעים, לא מוציאים]. ויכול גם כן להיות שהוא סומך על חבירו הנאמן והמסור לו מאחר שהוא מוציא אותו בזה שחבירו עושה קידוש והוא עונה על ברכתו. ור' ... בטח שהוא הולך בדרך של הצנע לכת, ודי למבין. ול... שעדיין לא חשב על תירוצים, אבל הוא מכיר את עצמו ויודע, בשעה שיתחיל לחשוב על תירוצים בטח שימצא. ועל הזקן שבחבורה מוה"ר ... הוא זקוק לאהבת חברים, היינו שיהיה מי שיכתוב בשבילו.

אבל בכל זאת אנו צריכים להתאמץ וללכת קדימה, להגיע בעזרת ה' יתברך לתכלית הנרצה. והעיקר מה שדורשים מאתנו הוא התפילה, שענין תפילה צריכים להבין בשביל מה ניתנה לנו דבר זה, וכי אין הקב"ה יכול לתת לנו כל טוב בלא תפילה. אלא דבר זה אמר אאמו"ר זצ"ל, כי אין טעם בשום דבר אם אין חסרון ותאבון לדבר, המכונה השתוקקות.

ומשום כשאדם מתחיל ללכת בדרכי העבודה, ואז הוא מכין את כליו לקבל את המתנה מה' יתברך, אזי הקדוש ברוך הוא נותן לו מקום להגדיל את רצונו. וזה דווקא על ידי תפלה. הדחיות וההסתר שהוא מקבל ממנו יתברך שמו, והאדם מתאמץ בכל פעם ללכת קדימה, והוא רואה שהולך אחורנית, מזה נתגדל הצורך בישועת ה' יתברך.

כן הוא הטבע בזה שהוא משתוקק, וכל פעם נדמה בעיניו שכבר הוא הולך בדרך המלך, פתאום הוא מסתכל אחורנית, היינו למקום שכבר יצא משם, אזי הוא עוזב את דרך המלך, ושוב מתחבר עם אנשי הכפר והולך אחריהם. וכשרואה שנמצא כבר בכפר, היינו בבחינת הכפירה, אזי מתחיל שוב להשתוקק לבחינת אמונה. ואז על ידי התפילה, מתגדל ומתרחב את ההשתוקקות, עד שבא לידי מדה שהקדוש ברוך הוא אומר, שהכלים שלו כבר מוכנים לקבל את הישועה. אז האדם זוכה ורואה שה' יתברך הוא שומע תפלה.

אבל לפי האמת בכל תפלה שהאדם מתפלל הוא על דרך התיקון. כי כל תפלה עושה את שלה, היינו להרחיב הכלי קבלה. וזה ענין "הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים", היינו שעל ידי התפילה מתרחב הרצוניות שבאדם. וכל תפלה שהוא מתפלל ורואה שעדיין לא קבל תשובה, אזי הוא נצרך לה' יתברך. שמרגיש באבריו שרק ה' יתברך בכבודו ובעצמו הוא יכול להושיע.

היוצא לנו מכל האמור, שעל המצבים השפלים ביותר, עוד נמצא מקום בתפלה שה' יתברך יוציא אותו משיפלותו. מה שאם כן כשהאדם מרגיש את שיפלותו, והוא בורח מהמערכה, נמצא שכל הדחיות שקבל כדי להתקרב אליו יתברך, נמצא מתרחק. לכן על זה צריכים לב מיוחד להתגבר בתפילה.

ועיקר הוא שצריכים לדעת, שבכל אדם יש נקודה שבלב שנותנת כח לעבודה. אבל כשלוקחים הכח הזה, ומשתמשים בו בכדי לשמש את הרגילות, הנקרא "מצות אנשים מלומדה", ממילא לא נשאר עוד מרץ להשתמש למטרה העיקרית. כי סוף סוף הגוף כבר יודע, שכבר עשה מעשים בתורה ומצוות, ואין לו עוד מרץ לתת מעשים חדשים.

כי צריכים לדעת, כי במעשה אין להוסיף, בין במצוות הבאים מתוך הרגילות, למצוות הבאים מטעם אמונה. כי מי שהוא צדיק באמת, לא יעשה ציצית לבגדו יותר מארבעה, וכמו כן לא ילבש תפילין על יד ימינו, גם כן לא יעשה שתי מזוזות על הדלת וכדומה.

רק בכוונה יש חילוק מיהו המחייב. או הסביבה, או האמונה. זאת אומרת, או הרגילות שקבל מהסביבה, או מטעם מצות ה' יתברך. וזה "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". וזה ידוע מהספרים הקדושים, שתפלת העני מתקבל למעלה. וצריכים לדעת מה תפלתו של העני, אזי זה מפרש בכתוב "תפלה לעני כי יעטוף", מה רוצה, שלפני ה' ישפוך שיחו, כל השיחות יהיו רק לפני ה' ולא לפני הסביבה.

כי זה כלל, כי תמיד עושה האדם רק למען הגורם או הסביבה הוא הגורם שלו לעבוד, נמצא שעובד לפני הסביבה ולא לפני ה'. ועל זה צריך האדם להתרעם, מדוע שיהיה (לא) לפני ה', ולבקש על זה מאת הקדוש ברוך הוא שירחם עליו.

וזה מה שכתוב בזהר "תפלה לעני". הזהר מפרש, "מה אני אני תרעומת", כן צריך להיות תרעומת לאדם, מדוע הוא מקבל כל חיותו מהסביבה, אבל בזמן שיתחיל לעבוד על דרך האמונה, אין לו שום חיות והעבודה זו נמאסת עליו כנבילה.

אבל על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, מה שהיונה אמרה לנח, "מוטב שיהיו מזוניתא מרורין כזית ואל יהיה מתקיים ביד האדם". מטעם, כי התכלית העיקרי הוא רק להתקרב אליו יתברך. והאמת יורה דרכו, היינו אם האמונה שלו הוא בסדר. לכן כשרוצה להשיג תורה ומצוות לשמה, ואין לו שום חיות בזה, זה סימן שאין לו אמונה בה', ואיך יכול לעבוד בזמן שאינו מאמין בו. לכן רק על נקודה זו צריכים לתת את כל המרץ, מה שהאדם רכש מהנקודה שבלב.

כי כל נקודה שבלב נותנת כח לעבודה, אבל אם הכח הזה הולכים ומשמשים להסביבה -

ובזה תבין מאמר חז"ל, "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו". ויש להבין, אם אין בו דעת על מה נקרא תלמיד חכם? והענין, כי הוא תלמיד חכם בזה שלמד מהסביבה, אבל "דעת" הנקרא דביקות בה' אין לו.

והוא רואה אם אינו לוקח כח לעבודה מהסביבה, אלא מבחינת לשם שמים, אזי עבודתו נמאסת עליו כנבילה, מטעם ש"כך דרכה של תורה חיי צער תחיה", שכוונתו שמרגיש בחינת צער בעבודתו, ולא בחינת נחת כנ"ל מהיונה, שאמרה מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית כנ"ל וכו'.

ולמה באמת מרורין, מטעם שדרך העבודה לשמה הוא נגד הטבע, שהוא בחינת קבלה בין במוחא בין בליבא. וטרם שאדם מגלה את תפלתו כנ"ל, אין ה' יתברך יכול להושיע לו, כמו שנאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", כי רק אז מקבל את ההשתוקקות לה', שזה בחינת "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו" משום שזה נגד הטבע.

מה שאם כן שהסביבה משביעה לו המזונות, היינו שמרגיש בחינת קבלה בתורה ועבודה, ממילא יש לו חיות, ואז אינו נצרך לה', ואין לו דרישה שיקבל בחינת דעת, שהוא בחינת "וידעת היום, והשבות אל לבבך", שהיא בחינת התשובות אל הלב, בזמן שאדם זוכה לדביקות ה' יתברך.

וזה פירוש "תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו". היינו שיותר טוב בשבילו, שיקבל עליו את העבודה שהיא אצלו מאוסה כנבילה שאין בה חיים. וזה ענין "פשוֹט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות", היינו כנ"ל, אם אתה נמצא בשוק, היינו בסביבה, תקח לך את העבודה שהיא פשוט ואל תצטרך לבריות, היינו (כנ"ל) לקבל המזונות והחיות מהסביבה, הנקראים בריות.

וגם זה ענין "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", היינו התישבות של הלב יהיה בחינת חול, אפילו שאין אתה מרגיש שום קדושה, התישבות על הלב שאין לך שום חיות, והעיקר אל תצטרך לבריות שהם יתנו לך מזונות. אלא בכל הפעמים שאין חיות, יפנה לה' יתברך שהוא ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה, משעבוד בגוף לגאולה.

ועל דרך זה, האדם צריך לעמוד בכל תוקף ללכת בדרכי ה' יתברך, ולא ללכת בדרכי הסביבה. וזהו שאמרו חז"ל, "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם". ויש לעיין, אם הוא תלמיד חכם, היינו אפילו שהוא בקי בש"ס ופוסקים ועושה מצוות, מדוע אם אינו קשה כברזל אינו נחשב לתלמיד חכם. אלא כנזכר לעיל, שצריכין לעמוד כברזל, שאל יקח כוחות מהסביבה. ואז באים לבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".

והעיקר העצה לזה הוא בחינת תפלה. וכל אחד מכם יקציב לו מזמנו לתת לבו לתפילה, ומכל שכן אלו ששמשו את האילן הגדול זצוק"ל, וזכותו יעמוד לנו שנזכה ללכת לפי דרך עבודתו, שהוא סידר לנו.

"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם", היינו הפירוש הוא, שגדולים צדיקים במיתתן, היינו בזמן שהאדם מרגיש את הצדיק כשהוא חי, היינו שרואה את גדלותו של הצדיק. כי זה שרואה בחינת קטנות בצדיק, זה לטובת האדם. כי לפעמים צריך האדם לגלות תפלתו עצמו, הרואה שהוא נשאר יחידי בעולם, על דרך הכתוב "ואיש לא יעלה עמך על ההר", היינו שבזמן שהאדם צריך לעלות להר ה', אז איננו רואה עוד איש עמו שיוכל לקבל ממנו סמיכה. והענין הזה שמע ... מפי אאמו"ר זצ"ל.

ובדרך אחר, היינו מחוץ מדרך אמונה נקרא רק בחינת דומם דקדושה. כמו שאמר זצ"ל, שדומם נקרא תנועה כללית. היינו שכדור הארץ בכללותה יש לה תנועה, אבל להפרטי הדומם אין תנועה, ואין הרגשת האמת - ותנועה פרטית נקרא בחינת צומח, וזה זוכים דווקא כשהולכים בדרך האמת, כמו שכתוב "אין קורא בצדק ואין משפט באמונה, בטוח על תוהו ודבר שוא הרה עמל (וילד שקר)".

וביאור הכתוב הנ"ל, ועם הנ"ל נוכל להבין באפס מה המבואר בתע"ס, כי יש ג' מצבים הנקרא חולם, שורוק, חיריק. "חולם" נקרא ה' תתאה בעיניים, והכלים בעליון נמצאים בהתחתון. פירוש, שהתחתון רואה שהשכינה הקדושה הוא בעפרא, היינו שעל העיניים, שהמה בחינת השגחה גלויה (ולא אמונה) יש סתימא.

היינו שהעליון צמצם את עצמו שמראה את קטנותו, בכדי שהתחתון יוכל לקבל עליו את בחינת הבחירה, שזה דווקא בזמן ההסתר יש מקום לבחירה. מה שאם כן בבחינת השגחה גלויה, וכשרואין את גדלותו של העליון, זה נקרא ידיעה ולא אמונה, ואז אין שום בחינת עבודה. ומזה נמצא שהעליון ביזה את עצמו, והשפיל את עצמו לצורך התחתון. ואז יש בחירה בהתחתון, שאז שייך להיות לשון הרע, ודי למבין.

וכשהתחתון מקבל עליו את העבודה הזו, על ידי תפלה ויגיעה ואמונה, כל ג' האלה הולכים ביחד, ובכללות רק בצורת האמונה, אז זוכה ורואה את גדלות של העליון. וזה נקרא שהעליון העלה את האח"פ שלו מהתחתון, היינו שהיה אצל התחתון ומתראה כצורת התחתון (על דרך "תלמיד שגולה גולה רבו עמו", פירש אאמו"ר זצ"ל, אם האדם בבחינת קטנות, אזי על מה שהוא מסתכל, בין על ה' בין על החברים, הכל אצלו צורת תחתון).

וכשה' יתברך שומע לתפילתו של התחתון, אזי העליון האח"פ שלו למעלה, שזהו על ידי הורדת ה' תתאה מעיניים, שהוא בחינת השגחה גלויה, ורואה אז איך שהעליון בגדלות. נמצא שהתחתון מתעלה על ידי העליון, אם הוא רואה שהעליון גדול, אזי ממילא הוא נעשה גדול. וזה דווקא על ידי זה שהאח"פ היה אצל התחתון, היינו שהתחתון הצטער על זה שהעליון הוא בקטנות. וזה נקרא שכינתא בעפרא, וזה נקרא בחינת "שורוק".

אבל על ידי זה נאבד מהתחתון מקום העבודה, ואז אין התחתון רוצה לקבל את כל גדלותו, הנבחן לבחינת ג"ר דחכמה. אזי העליון מקטין את עצמו מסיבת התחתון, שזה נקרא שהעליון כלול מהתחתון, מג"ע דתחתון, אז התחתון גורם עוד הפעם שהעליון יתמעט את עצמו לבחינת "חיריק". שזה נקרא שהגורם הוא מצד התחתון, שהתחתון יוכל לקבל את הידיעה הזו רק בבחינת ז"ת, שזה נקרא בתוך לבוש של החסדים. היינו, בשיעור שיכול ללכת בדרך האמונה, בשיעור זה הוא מקבל ידיעה לא יותר, אחרת לא יהיה לו מקום לבחירה.

אין בדעתי לפרש יותר אלא מי שיכתוב לפרש יותר, אז יכתוב לי השאלות, ואם אני אזכה אוכל להשיב לו.

מאת ידידכם המצפה לישועה

ברוך שלום הלוי

באאמו"ר זצוק"ל בעל הסולם"

שאלה: רב"ש אומר "כל השיחות יהיו רק לפני ה' ולא לפי הסביבה.", ואז "והעיקר אל תצטרך לבריות שהם יתנו לך מזונות. אלא בכל הפעמים שאין חיות, יפנה לה' יתברך שהוא ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה, משעבוד בגוף לגאולה." זה נראה כמו שהעשירייה לא יכולה לעזור לי בכלל. למה הוא מתכוון פה שהוא אומר אל תפנה, אפילו הסביבה לא יכולה לעזור לך, רק הבורא יכול לעזור לך. אז לשם מה אני צריך את העשירייה?

לקבל או לתת לבורא, את העשירייה אתה צריך בשביל הקשר עם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, אני לא יכול לפנות לעשירייה שלי שהיא תעזור לי?

אתה יכול, תלוי מתי, תלוי באיזה מקרים אתה פונה.

תלמיד: הוא ממשיך ואומר, "ולמה באמת מרורין, מטעם שדרך העבודה לשמה הוא נגד הטבע, שהוא בחינת קבלה בין במוחא בין בליבא. וטרם שאדם מגלה את תפלתו כנ"ל, אין ה' יתברך יכול להושיע לו,". הוא אומר פה דבר והיפוכו, אז למי לפנות? איך אני יכול לקבל את העזרה פה? כתוב כל עוד אתה לא מגלה את הבורא הוא לא יכול לעזור לך, אבל הוא אומר שגם העשירייה לא יכולה לעזור לך. אז מה נכון? אולי נקרא שוב?

תקרא את הקטעים האלה.

קריין: אנחנו קוראים בעמוד 1457 טור ב' פסקה שלישית.

"רק בכוונה יש חילוק מיהו המחייב. או הסביבה, או האמונה. זאת אומרת, או הרגילות שקבל מהסביבה, או מטעם מצות ה' יתברך. וזה "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". וזה ידוע מהספרים הקדושים, שתפלת העני מתקבל למעלה. וצריכים לדעת מה תפלתו של העני, אזי זה מפרש בכתוב "תפלה לעני כי יעטוף", מה רוצה, שלפני ה' ישפוך שיחו, כל השיחות יהיו רק לפני ה' ולא לפני הסביבה.

כי זה כלל, כי תמיד עושה האדם רק למען הגורם או הסביבה הוא הגורם שלו לעבוד, נמצא שעובד לפני הסביבה ולא לפני ה'."

תלמיד: זאת אומרת שאם העשירייה לא יכולה לעזור לי אלא אם אני מכוון לכיוון הבורא, אז מה אני עושה עם העשירייה שלי, איך הם עוזרים לי בדיוק?

ושאתה מכוון את עצמך כלפי העשירייה, אתה לא מרגיש שאתה פונה לבורא, או ההיפך שאתה פונה לבורא שאתה בעצם פונה לעשירייה?

תלמיד: אני עדיין לא מכיר את הבורא, אני מכיר את העשירייה שלי אני יודע שאיתם אני יכול לדבר. יש פה איזשהו קונפליקט, אתה לא יודע איך בדיוק לקחת את הדברים, העשירייה חשובה יותר, הבורא חשוב יותר, איך אתה פונה. למי אני צריך לפנות? כשאני יושב בעשירייה למשל בבוקר, כשאני יושב יחד עם כולם ולומד אז למי אני צריך לפנות ומה אני צריך לעשות?

מה אתה מבין מהספר?

תלמיד: מהספר אני מבין שהעשירייה יכולה לעזור לי כי את הבורא אני לא מכיר, אז מה נכון לעשות?

אז מה אתה עושה?

תלמיד: מתחבר לעשירייה שלי, לא יודע איך לפנות אליו אפילו עם הבכי שלי, עם התפילה שלי. לא יודע מה לעשות בדיוק אם אתה תואיל רק להגיד לי מה יותר חשוב, לפנות לחברים שלי בעשירייה או ישירות לבורא? למי, מה אני עושה? כי הוא אומר שני דברים הפוכים פה.

מה חושבים אנשים?

תלמיד: הבנתי שהסביבה שמדבר עליה במכתב היא לא בדיוק העשירייה, שזו סביבה שלא קשורה לדרך, ואם האדם פונה לעשירייה והבורא שהוא מדבר אליו, זה אותו דבר. זה מאוד חשוב, ונראה שהעשירייה לא עוזרת, אבל רב"ש לא יסתור את עצמו עד כדי כך.

כן.

תלמיד: הבורא נמצא בעשירייה, השאלה אם אני פועל בשביל למצוא חן בעיני החברים, או שבעצם החברים בשבילי הם הדרך לבורא ובעצם הכוונה שלי היא שמזה שאני עובד בעשירייה עם החברים, אני מקבל את הכוח להשפיע, את כוח האהבה.

זה לא שעכשיו אני הגעתי לשיעור בשביל שכולם יחשבו עלי כמה אני גדול וכולי, אלא אני הגעתי לשיעור כי אני רוצה להתכלל פה מהכוח של החברה ושהבורא יתגלה דרך הכוח הזה בינינו, בתוכי, בחברים. אז מה הכוונה שלי אני מייחס את זה כאילו למשהו גשמי או שאני רוצה לקבל משהו רוחני.

טוב.

שאלה: הוא אומר פה שני דברים בהמשך, הוא אומר "וטרם שאדם מגלה את תפלתו כנ"ל, אין ה' יתברך יכול להושיע לו", זאת אומרת לגלות את התפילה שלי אני יכול רק דרך העשירייה, החיסרון האמיתי לקשר שלי לבורא זה רק דרך החברים, וזה התפילה האמיתית שלי בתוך העבודה הפנימית שלי דרך החברים. זה דבר ראשון. ושנית, הוא אומר "והענין, כי הוא תלמיד חכם בזה שלמד מהסביבה, אבל "דעת" הנקרא דביקות בה'", זאת אומרת, העשירייה שלי היא בעצם המערכת שבה אני לומד את הבורא, את התכונות של הבורא, את הקשר עם הבורא, מה הוא נותן לי, מה אני צריך לבקש ממנו, מה הוא נותן לנו, מה אני מקבל. כל דבר, כל קשר עם הבורא זה דרך העשירייה שלנו. ולמדנו את זה גם השבוע עם המשקפיים, המשקפיים שאנחנו בעצם כל פעם מחדדים את עצמנו בראייה שלנו בקשר בינינו לבורא.

כן.

תלמיד: אנחנו חברים בשביל לתת. כשאני רוצה לתת משהו, לעשות משהו, בשביל זה יש חברים. וכשאני רוצה שינויים בטח אני צריך לפנות לבורא, רק הבורא יכול לתקן ולשנות את התכונות שלי ולעשות תיקון.

נכון.

תלמיד: תמיד צריך לפנות לבורא.

ברור.

שאלה: על איזו סביבה רב"ש מדבר?

לא חשוב.

תלמיד: לא חשוב?

על הסביבה.

תלמיד: ואיך אדם יכול להתגבר על השפעת הסביבה ולפנות לבורא?

אם הוא פונה לבורא בצורה ישירה, נכונה, דרך הסביבה, אז אין לו עוד מה לחפש, רק להמשיך.

תלמיד: אם באמצעות הסביבה מגיעים לבורא, אז למה האדם צריך לעמוד בכל התוקף ללכת בדרכי השם יתברך ולא ללכת בדרכי הסביבה?

כאילו שיש משהו מנוגד?

תלמיד: כן, זו בעצם השאלה פה באוויר.

בין הבורא לסביבה.

מה אתם חושבים?

תלמיד: אני חושב שכתוב "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". אז הדעת שאנחנו קונים היא על ידי כך שאנחנו מצרפים את כל ההתכללויות שלנו זה מזה לדעת העליון, להדביק הכול שם, כי הגילוי שלו הוא דרך ההתכללות שלנו זה מזה, והסביבה, החברה שלנו עוזרת כל הזמן לכוון לשם. וגם אם הם עושים את ההיפך, העבודה הפרטית של האדם היא להתגבר על כל הדעות של החיצוניות ולהדביק הכול לאחדות הזאת שאנחנו בונים ביחד מעל כל אחד, שהיא למען הבורא, כדי לגלות את האחדות שיש מעלינו.

בסדר.

תלמיד: נראה לי שזה קשור לסוף העבודה. לתחילת הפעולה אנחנו כן צריכים כוח מהסביבה, אולי בשלא לשמה. השאלה היא בסוף הפעולה, האם אתה הולך לקבל פידבק מהחברים, שיגידו לך כל הכבוד, איזה גדול וזה מספק אותך. אתה צריך לרצות שהפעולה תהיה פעולת השפעה ולא לקבל את הכבוד הזה מהסביבה. רב"ש גם כותב "מה שאם כן שהסביבה משביעה לו המזונות, היינו שמרגיש בחינת קבלה בתורה ועבודה, ממילא יש לו חיות, ואז אינו נצרך לה'", כלומר הסביבה יכולה למלא לאדם את החיסרון ואז אין לו צורך להשפיע.

נשמע עוד.

שאלה: רב"ש כותב פה "ועיקר הוא שצריכים לדעת, שבכל אדם יש נקודה שבלב שנותנת כח לעבודה. אבל כשלוקחים הכוח הזה, ומשתמשים בו בכדי לשמש את הרגילות, הנקרא "מצות אנשים מלומדה", ממילא לא נשאר עוד מרץ להשתמש למטרה העיקרית. כי סוף סוף הגוף כבר יודע, שכבר עשה מעשים בתורה ומצוות, ואין לו עוד מרץ לתת מעשים חדשים."

כן. יפה.

תלמיד: כדאי ללמוד מזה איך לא לבזבז את הכוחות?

כן בוודאי, לא לבזבז כוחות על דברים שלא שייכים למטרה.

שאלה: בהמשך לבירור פה על הסביבה, רב"ש כותב שהאדם ממש צריך להתרעם על הבורא. "כי זה כלל, כי תמיד עושה האדם רק למען הגורם או הסביבה הוא הגורם שלו לעבוד, נמצא שעובד לפני הסביבה ולא לפני ה'. ועל זה צריך האדם להתרעם, מדוע שיהיה לא לפני ה', ולבקש על זה מאת הקדוש ברוך הוא שירחם עליו." מה זה להתרעם על הבורא?

על כך שהוא שנותן לאדם קשר עם בני אדם ולא עם הבורא עצמו, מה שהאדם מחפש.

שאלה: כל עוד מדובר על סביבה זרה, זה מאוד ברור. אנחנו אומרים שהבחירה שלנו צריכה להיות בסביבה טובה, בעשירייה, בשיעורים, ברב. האם רב"ש אומר שגם מזה צריך להיזהר, לא להישאר בסביבה, אלא מפה לפנות לבורא?

לפנות לבורא זו צריכה להיות תמיד הדאגה בלב האדם והוא צריך כל הזמן לדאוג להיות קשור לבורא דווקא ולא לשום אמצעי אחר, ושלא יהיה בינו לבין הבורא איזה אמצעי, אלא רק שיהיה קשר ישיר.

תלמיד: אבל למדנו שצריך לשים על העיניים משקפיים שנקראים עשירייה ודרך זה להתחבר לבורא. את המשקפיים האלה בונה הסביבה.

כן.

תלמיד: אז הקשר כן חייב להיות דרך הסביבה?

כן, בלי סביבה הוא לא יימצא את המטרה הנכונה.

תלמיד: וכשהוא כבר מול המטרה הנכונה, הוא צריך להוריד את המשקפיים?

לא, הוא רואה שיש לו עכשיו קשר. המשקפיים נעלמות, הן היו נחוצות רק כדי שהאדם ייתפס במטרה הנכונה.

תמיד: נראה שרב"ש מזהיר אותנו פה, אל תחשבו שאם טוב לכם בסביבה, זה מספיק. אתם חייבים כל הזמן לשאוף לקשר עם הבורא.

כן.

שאלה: שמעתי שאמרת האדם צריך לשאוף תמיד לקשר ישיר עם הבורא. אני יכול שיהיה לי קשר ישיר עם הבורא?

אני לא יודע, אבל למה לא?

תלמיד: כי אנחנו לומדים פה שנים רבות שרק דרך העשירייה אני יכול להגיע לבורא. לימדת אותנו שיש מעין כוונת - אני, סביבה, בורא. אני חייב באמצע את המתווך הזה?

כן.

תלמיד: זה לא נקרא קשר ישיר עם הבורא אם יש לי באמצע את הסביבה.

נגיד שזה לא ישיר.

תלמיד: אז למה התכוונת?

התכוונתי שאם אתה בונה קשר עם הבורא, ואתה רוצה שהוא יהיה ישיר, קצר, אז אתה רואה שמה שנמצא ביניכם, יש לו את הזכות לקשור את הבורא אתך.

תלמיד: האם יש איזה רגע בדרך, שבו אדם כבר לא צריך באמצע שום דבר, אלא הוא באמת הולך ישר לבורא, יש דבר כזה?

לא.

תלמיד: זאת אומרת, שהסביבה, העשירייה באמצע, עוזרת כשהיא מכוונת אותך לבורא, לא לשום מטרה אחרת?

העשירייה לא רק עוזרת, היא שעושה את זה, יש לה הרבה תפקידים.

שאלה: הוא כותב "צריכין לעמוד כברזל, שאל יקח כוחות מהסביבה". אם מדובר על סביבה מטרתית, אז למה שאני לא אקח ממנה כוחות?

הסביבה היא סך הכול כדי שאנחנו נתאים את עצמנו דרך הסביבה הזאת לקשר עם הבורא.

שאלה: מתי האדם נעזר בסביבה כדי להתעלות לבורא, ומתי הוא עוקף את הסביבה ופונה לבורא?

אני חושב שאין לו אפשרויות לעקוף את הסביבה ולהידבק בבורא, אין אמצעי. איך הוא יעשה?

תלמיד: אז מה זה "צריכין לעמוד כברזל, שאל יקח כוחות מהסביבה."?

האדם צריך לראות את הסביבה רק כמתאם בינו לבורא, זה מה שהוא צריך לראות, ולא שיקבל משם איזה כוחות, הבחנות, אלא רק כדי להתאים את עצמו לבורא.

תלמיד: הוא כותב "כשהאדם מרגיש את שיפלותו, והוא בורח מהמערכה, נמצא שכל הדחיות שקבל כדי להתקרב אליו יתברך, נמצא מתרחק. לכן על זה צריכים לב מיוחד להתגבר בתפילה." מה זה "לב מיוחד", איך משיגים אותו?

"לב מיוחד", הוא מרגיש שעכשיו שהוא מקבל דחייה, ודחייה זו בעצם הזמנה, משיכה לקשר עם הבורא.

תלמיד: בתוך הרגשת הדחייה הוא מקבל הזמנה.

הוא מקבל בתוכה דווקא את ההזמנה להתקשר.

תלמיד: האם זה לב מיוחד?

כן.

שאלה: בסוף הוא לוקח קטע מ"תע"ס" על חיריק, שורוק, חולם. בהתחלה העליון משפיל את עצמו כדי שהתחתון יכול להתחבר אליו, ושם יש לו מקום עבודה. זו כנראה העבודה שלנו עם הסביבה, שהבחירה היא להתחזק מהסביבה. וכשהוא מעלה את עצמו, ואין לנו מקום עבודה, אז יש איזו התקשרות מצידו אלינו, התכללות, שהוא מקטין את עצמו חזרה, אז יש לנו קשר ישיר, כי הוא כבר כלול בנו.

אני מבין מה שאתה אומר, יש בזה משהו, כן.

שאלה: כתב פה שכשהתלמיד גולה, אז הרב שלו גולה עימו. מה זה המצב שתלמיד גולה?

היה קודם במדרגה אחרת, יותר טובה, יותר גבוהה, יותר קרובה למצב האמיתי, ועכשיו הוא יוצא לגלות. זאת אומרת, מתרחק מאותו מצב שהיה קודם, ואז יוצא שכשהוא נגלה, אז גולה גם רבו עימו. זאת אומרת, שהוא רואה שהרב שלו גם נעשה בהתאם למדרגה שלו, פחוּת.

שאלה: מאיפה אני לוקח חומר דלק, אם לא מהסביבה?

סביבה, ספרים, רק מזה.

תלמיד: אין לי יכולת לקבל חומר דלק מהבורא ישירות.

עדיין לא.

תלמיד: כשהוא אומר לי לא לקחת חומר דלק מהסביבה, הוא משאיר אותי חסר אונים. אז מה אני אעשה, ממי אני אקח? מעצמי אין לי, מהסביבה אני לא יכול, איתו אני עדיין לא בקשר. מאיפה?

מהתפילה. תצעק, תדרוש, תבקש, עד שתקבל חומר דלק מהבורא.

תלמיד: כלומר, אני מתפלל לבורא שייתן לי כוח, חומר דלק.

כן.

תלמיד: האם אני אמור לבקש בשביל כל העשירייה?

נגיד שאתה עוד לא יכול לבקש עבור כל עשירייה, רק עבור עצמך.

שאלה: האם אפשר להגיד שעבודה לא לשמה זה בעשירייה ועבודה לשמה זה מול הבורא?

לא, זה לא נקבע על ידי המקומות, לא.

שאלה: מי מחייב את האדם, הסביבה או האמונה? כי יוצא שמצד אחד האמצעי שלנו להגיע לדבקות הוא תמיד דרך הסביבה, וכאן רב"ש אומר לשים לב דווקא מאיפה אתה לוקח כוחות. אם כך מה הגבול? אנחנו לומדים שכל המימוש הוא בסביבה, בעשירייה ועכשיו פתאום רב"ש אומר לך, תיזהר.

מה זה להיזהר?

תלמיד: שהעבודה שלך לא תסתיים בסביבה, אלא היא צריכה להסתיים באמונה, בקשר עם הבורא, והסביבה צריכה להישאר כאמצעי כל הזמן.

כן.

תלמיד: אז למה הדגש להיזהר מהסביבה, לא לקחת מהם כוחות? מאיפה תביא כוחות אם לא מהסביבה?

כן, אבל השאלה היא אם אתה מקבל כוחות מהעשירייה, או שאתה נמצא בקשר איתם כדי להפעיל את הכוחות.

תלמיד: מה זאת אומרת להפעיל את הכוחות?

שיהיו לך כוחות ואתה תפעיל אותם בצורה נכונה, ואז אתה כביכול לא מקבל את הכוחות, אלא מיד מחזיר אותם לאותו המקור.

תלמיד: מה נקרא להשתמש נכון בסביבה, לעבוד אתה בצורה נכונה?

אתה מוצא את העשירייה במקום העבודה שלהם, אתה רואה איך הם כולם נכנסים ממש כל אחד ואחד למקומו, לפי איך שאתה רואה את העבודה שלהם כקבוצה.

תלמיד: וממה אתה צריך להיזהר? רב"ש אומר להיזהר לקחת כוח מהסביבה, הוא ממש חוזר על זה במשך חצי איגרת בלי הפסקה.

כן.

תלמיד: ממה להיזהר?

להיזהר שלא תקבל כוחות מהסביבה. אני לא יודע איך לומר.

יש לכם תשובה?

שאלה: רב"ש אומר, "והעיקר אל תצטרך לבריות שהם יתנו לך מזונות. אלא בכל הפעמים שאין חיות," כשאתה מרגיש שאתה לא מסתדר עם העשירייה, שאתה מתייאש מהחברים שלך, אז "יפנה לה' יתברך שהוא ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה, משעבוד בגוף לגאולה.". הוא לא שולל את העשירייה אלא אומר, אם תגיע לייאוש בעשירייה, בעבודה שלכם, אז יש לך הזדמנות לפנות לבורא שהוא יעזור לך.

כן, על תנאי.

שאלה: כדי להשלים את השאלה, רב"ש כותב פה "האדם צריך לעמוד בכל תוקף ללכת בדרכי ה' יתברך, ולא ללכת בדרכי הסביבה." ואז הוא ממשיך "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם". ויש לעיין, אם הוא תלמיד חכם, היינו אפילו שהוא בקי בש"ס ופוסקים ועושה מצוות, מדוע אם אינו קשה כברזל אינו נחשב לתלמיד חכם. אלא כנזכר לעיל, שצריכין לעמוד כברזל, שאל ייקח כוחות מהסביבה. ואז באים לבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"." שוב, מצד אחד הוא אומר תתחזק בסביבה, הוא גם כתב מאמרים שרק על זה הוא מדבר, ולעומת זאת הוא אומר, אל תיקח מהם כוחות. מה בדיוק הוא רוצה שנעשה עם הסביבה?

מה אתה חושב?

תלמיד: לעבוד עם הסביבה נכון, להשתמש נכון בסביבה, להפוך אותה לכלי גילוי הבורא. אבל זה מאוד עדין.

זה נמצא באותו הכלי, כן, הבורא נמצא באותו הכלי.

שאלה: בכל האיגרת הוא לא אומר שלא צריך להשתמש בסביבה, הוא לא מתנגד לעשירייה, הוא לימד אותנו שצריך עשירייה, אבל הוא כן אומר שהסביבה לא תטשטש את הבקשה של האדם לבורא. הוא אומר, "מדוע אם אינו קשה כברזל אינו נחשב לתלמיד חכם. אלא כנזכר לעיל, שצריכין לעמוד כברזל, שאל יקח כוחות מהסביבה. ואז באים לבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"." זאת אומרת, אם לא יסתפק בכוחות שהוא מקבל מהסביבה אז באים לבחינת ""ויאנחו בני ישראל מן העבודה". והוא מיד ממשיך " והעיקר העצה לזה הוא בחינת תפלה. וכל אחד מכם יקציב לו מזמנו לתת לבו לתפילה, ומכל שכן..". כלומר בכל האיגרת יש דואליות, מצד אחד הסביבה צריכה להוביל את האדם למטרה, אבל שלא יסתפק במה שהסביבה נותנת לו. גם אם עשה מצוות כש"ס ופוסקים וכן הלאה, שלא יסתפק בכך אלא כל הזמן הוא צריך לחדד דרך הסביבה את החיסרון שלו לפנות לבורא בעזרת תפילה.

כן.

שאלה: "קשה כברזל" זאת תכונה מולדת, אתה בחור קשוח, יכול להתמודד עם קשיים, או שזאת תכונה נרכשת?

אני חושב שהתכונה הזו היא תוצאה מיגיעה.

תלמיד: זה כמו ספורטאי שעובד על סיבולת ורץ בהתחלה מאה מטר, אחרי זה מאתיים וכך בונה את הסיבולת שלו?

כן.

תלמיד: נראה לי שבמאמר רב"ש מבדיל בין סביבה לבין חברים. בעמוד 1459, בסוף העמודה, הוא כותב "על דרך "תלמיד שגולה גולה רבו עמו", פירש אאמו"ר זצ"ל, אם האדם בבחינת קטנות, אזי על מה שהוא מסתכל, בין על ה' בין על החברים, הכל אצלו צורת תחתון." כלומר יש פה חברים וסביבה, באותה תקופה הם היו מפוזרים, הרב היה בחו"ל והחברים לא כתבו, אז הם היו בסביבה שהיא סביבה חיצונית. אבל מהחברים כן צריך לשאוב כוחות והוא מבקש מהם שיכתבו והוא זקוק למכתבים שלהם ולאהבת חברים.

שאלה: כשהעשירייה מבררת נקודה בדרך, נפגשת, עושה פעולה, איך היא מכניסה את הבורא? מתי נקרא שעשירייה פועלת עם הבורא ומתי בלעדיו?

אי אפשר לומר סתם כך מראש ועל הכול.

תלמיד: אין איזושהי הרגשה אפילו בדיעבד, עכשיו פעלנו ושכחנו מהבורא או שיש הרגשה שהבורא היה איתנו יחד בפעולה?

אחד יכול להגיד כך והאחר אחרת, זה לא דבר אובייקטיבי, זה תלוי בהרגשת האדם.

תלמיד: אם נדבר על האדם שעכשיו יצא מפעולה עם העשירייה, מה הוא מרגיש? איך הוא יכול להבחין אם היה שם בורא ולא שכחנו ממנו?

האם אדם יכול להבחין שהם יצאו והבורא איתם, שכך הם מרגישים? מה השאלה?

תלמיד: השאלה איך אפשר למדוד או אפילו ללמוד להבא איך כן להכניס את הבורא.

אי אפשר למדוד את זה. הם לא יכולים למדוד עד כמה הבורא איתם.

תלמיד: לפני הפעולה כל אחד רוצה לעשות פעולה עם העשירייה ולהכניס לשם את הבורא. מה הוא צריך לעשות? מה הוא צריך לרצות? מה זה נקרא להכניס את הבורא לפעולה?

להבין שהוא תלוי בבורא, שהוא תלוי בכמה הבורא מתגלה, ושיהיה ברור לו שהוא יוצא מהקשר עם הבורא אם הוא לא יחזיק בתנאים של הפעולה.

שאלה: נסתכל על זה אולי בצורה קצת אחרת. כשרב"ש מדבר בעניין החיצוניות, הוא כאילו עושה על זה צמצום. אחרי זה הוא מדבר על הדומם בקדושה שמסתפק במועט, וכאילו עושה על זה חשבון כי במילא הוא עתיד לגלות בושה כי זו לא באמת הנחת רוח. ואז הוא מדבר על הסביבה שעוסקת בהתגברות באמונה ומודדת את עצמה לפי התפילה היגיעה והשתוקקות, שזו בעצם השיטה של בעל הסולם, ואם חסר בזה משהו אז אנחנו צריכים לבדוק גם מתורת העבודה של רב"ש וגם ספציפית מהשיעור של אותו יום, מה בעל הסולם אומר לנו פה. הוא אומר שאם אתם לא מתעסקים בתפילה יגיעה והשתוקקות אז יהיה קשה מאוד למדוד שאתם באמת בשיטה שלי.

כן.

שאלה: זה מאמר מדהים, ויש משהו שחוזר לאורך כל המאמר. רב"ש אומר בעמוד 1458, ""גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם", היינו הפירוש הוא, שגדולים צדיקים במיתתן, היינו בזמן שהאדם מרגיש את הצדיק כשהוא חי, היינו שרואה את גדלותו של הצדיק. כי זה שרואה בחינת קטנות בצדיק, זה לטובת האדם. כי לפעמים צריך האדם לגלות תפלתו עצמו, הרואה שהוא נשאר יחידי בעולם, על דרך הכתוב "ואיש לא יעלה עמך על ההר", היינו שבזמן שהאדם צריך לעלות להר ה', אז איננו רואה עוד איש עמו שיוכל לקבל ממנו סמיכה."

זה גם מזכיר את המאמר "סיבת הכבדות בעבודה", גם שם הוא כותב שלפעמים נדמה לאדם שהוא לבד. נראה שהוא אומר לנו, אל תישארו דומם, אם אתם תהיו רק עם הסביבה אתם לא תגיעו אף פעם לעבודה האמיתית, לתפילה האמיתית שבה אדם מרגיש שהוא לבד. גם למצב הזה צריך לפנות מקום, להיות איתו, לא לפחד ממנו. תדעו שחלק מהדרך היא כזו, וזה הצומח שלפעמים הוא כך ולפעמים כך.

בסדר.

שאלה: רב"ש פותח בתחילת המאמר בפנייה אישית לתלמידים, שאחד כותב לו והאחר מתעצל. נשמע שלמקובל יש חשבון אישי עם כל תלמיד ותלמיד, האם זה נכון?

פחות או יותר זה יכול להיות.

תלמיד: האם הפנייה היא אחידה לכולם מבחינתו?

לא, ודאי שהיא לא אחידה לכולם. החברה בכל זאת מתחלקת לכמה עיגולים.

תלמיד: האם הרב מצפה לעבודה ייחודית מכל תלמיד? יש לו ציפייה מכל תלמיד למשהו אחר מסוים?

זה יכול להיות אבל זה לא חובה. חובה שיתקשרו ביניהם לעיגולים שונים ולאט לאט העיגולים האלה יקבלו מעמד וכוח, ובצורה כזאת יתקדמו.

תלמיד: אם אחד כותב לרב, האחר לא כותב לרב, יש לאחד מה ללמוד מהאחר?

אני לא חושב שהם דווקא מפרסמים זה לזה, מי מקבל, מי מדבר, אני לא חושב, אבל חשוב שלא יאבדו קשר עם המורה, שבכל מצב ומצב יהיה להם הרגל לכתוב, ושיתקשרו על ידי זה יותר.

תלמיד: בדור שלנו, מה זה לכתוב למורה, מה זה להיות בקשר עם המורה, במה זה בא לידי ביטוי? זה לא אגרות.

מה בדור שלנו שונה ממה שהיה לפני שני דורות?

תלמיד: לא, יודע, כאן הם התכתבו ביניהם, ממש בחליפת מכתבים.

כן, התכתבו, וגם היום אתה יכול להתכתב. היום כולם מתכתבים באימייל, כל יום אתה נכנס לאימייל שלך, קורא וכותב תגובה, לכל אחד יש לפעמים עשרות כותבים שמתקשרים אליו.

תלמיד: כן, אבל פה אני שואל על לכתוב לרב, להתכתב עם הרב.

לכתוב לרב זה גם דבר מאוד חשוב, בזה אתה לפחות יודע שיש לך מוביל, מורה, שאתה נמצא ברשימה שלו, ושהוא דואג לך.

תלמיד: על מה התלמיד צריך לכתוב לרב?

על כל קושי שהוא רואה שעומד לפניו, ושהוא חייב להסתדר עימו.

תלמיד: והוא צריך לצפות לתגובה מהרב?

למה לא? כן.

שאלה: אני רוצה להרחיב את השאלה הזאת. רב"ש כותב כאן כך "והעיקר העצה לזה הוא בחינת תפלה. וכל אחד מכם יקציב לו מזמנו לתת לבו לתפילה, ומכל שכן אלו ששמשו את האילן הגדול זצוק"ל, וזכותו יעמוד לנו שנזכה ללכת לפי דרך עבודתו, שהוא סידר לנו.". כמובן מדובר על בעל הסולם, אבל מה זה בעבודה שלנו ש"זכותו תעמוד לנו", זה הופיע גם באגרת הקודמת שקראנו אתמול. יש פה איזשהו קשר, איך להשתמש ב"זכותו" תגן עלינו?

ודאי שיש בזה צורך, איזו זכות יש לנו? אין שום זכות, רק חובה, וכשאנחנו מתקשרים לבעל הסולם, לרב"ש, מתוך זה יש לנו חשבון חיובי אולי, במקום חשבון שלילי.

תלמיד: פה הוא מדייק, הוא אומר שזכותו תגן עלינו שנלך בדרכו.

כן.

תלמיד: זה לא שכשאני הולך בדרכו כפי שנראה לי, אז זכותו מגינה עלי, אלא אני צריך שהוא יעזור לי ללכת בדרך שלו.

כן.

תלמיד: איך אני מעורר אותו לעזור לי ללכת בדרך שלו?

תפילה. מה עוד יש לנו לעשות חוץ מללכת בדרכו של בעל הסולם?

תלמיד: מה זאת אומרת להתפלל, אני לא מתפלל לרב, אני מתפלל לבורא, מה אני מבקש מהבורא?

אתה יכול להתפלל גם לבעל הסולם, גם לרב"ש, לכל אחד שיותר גבוה ממך, ולבקש מהם עזרה.

תלמיד: הוא ממשיך ואומר שלפעמים זה טוב שהצדיק נראה קטן בעיניך כדי לתת לך מקום לתפילה אמיתית לבורא.

כן.

תלמיד: מצד אחד הרב אומר, תשתמש בזה שיש רב גדול כמו בעל הסולם ותפנה אליו לעזרה, ומצד אחר טוב שלא תוכל לפנות אליו, ושהוא לא יהיה גדול בעיניך כמישהו שיכול לעזור לך כדי שתוכל באמת לפנות לבורא. יש פנים לפה ופנים לפה. אבל בעניין של להשתמש בבעל הסולם וברב"ש, איך פונים לצדיק בצורה כזאת, איך פונים אליו?

בכל לשון שאתה יכול.

שאלה: אני צריך לתאר אותו איכשהו?

מה שאתה רוצה, זה לגמרי לא חשוב, אם היית יודע באיזו צורה התפילה יוצאת ממך ונכנסת לבורא היית המום, זה לא חשוב.

תלמיד: אז העיקר הוא שהאדם צריך לברר שיש לו צורך בעזרה?

כן.

שאלה: בהמשך לבירור פה, הוא אומר שכל אחד צריך להקציב זמנו ולתת ליבו לתפילה. אני יודע שלימדת אותנו לא פעם אחת, ואמרת לנו "הלוואי ונבקש כל היום", מורגש פה שרב"ש נותן לנו פרופורציה יותר אמיתית. מה זה אומר להקציב זמן לליבי לבקש?

זאת אומרת שיש בלב שלך מקום לפנייה לבורא, ואתה ממלא את המקום הזה בתשוקות, במילים, אולי בשירה, אני לא יודע, אבל במשהו שאתה פונה אליו.

שאלה: זאת אומרת שבכל הזדמנות שאני מרגיש חיסרון לפנות לבורא לעזרה, לא לוותר על זה, אלא בכל רגע שאני מרגיש צורך אמיתי לפנות אליו?

כן, ודאי.

שאלה: באחד השיעורים האחרונים, דווקא לגבי הסביבה והחברים, נשאלת איך האדם מודד את עצמו, את מצבו דרך החברים. ואמרת שכל חבר וחבר מראה לי איזו דרך התקשרות יש לו עם הבורא. ולכן כשאני עובר מחבר לחבר בנטייה שלי להתעלות יותר ויותר, יוצא שכך אני מעלה את עצמי, ומביא את עצמי להתקשרות לחברים הנעלים ביותר. איך אני רואה בחבר איזו דרגת התקשרות יש לו עם הבורא?

אתה לא יכול לראות את זה, אתה רואה את זה רק בעיניים שלך, בכלים שלך. עבור החבר אתה לא יכול לראות.

תלמיד: ואיך זה מביא אותי להתקשר לחברים נעלים ביותר?

תנסה, באלו, ובאלו, להתחבר אליהם ולבקש, לדרוש, להתפלל, אבל זה לא שאתה מראש תדע איך אתה קשור אליהם, ואיך אתה דורש דרכם.

שאלה: רב"ש נותן פה מפתח שנקרא "אמונה תפילה ויגיעה", שדרכה הוא יוצא ממצבו. ומצד שני הוא אומר שסביבה עושה אותך חכם, אבל יכול להיות בלי דעת אם לא משיגים את הבורא.

כן.

תלמיד: כי יש פה מין דקוּת כזאת, שלפעמים אפילו הסביבה שלנו יכולה להצטייר כסביבה של חכמים, שמבינים דברים, לומדים דברים, ומבררים דברים. איך אנחנו לא נתקעים בבירורים בינינו, בעבודה בינינו, בחכמה, ועוברים דווקא יותר לתפילה, לצורה שהוא מייעץ לנו?

אני לא מבין אותך.

תלמיד: הוא אומר, כדור הארץ, יש לו תנועה, אפילו שהוא כביכול דומם, אבל הפרטים שבתוכו הם דוממים, הם לא זזים. ויכול להיות מצב שאני חבר בעשירייה, ואני מרגיש שהעשירייה זזה, ואני איזה דומם שיושב שם בפנים.

כן.

תלמיד: אני נהיה יותר חכם, יותר מבין, אבל לצאת מהתנועה הזאת הדוממת החוצה, לא יוצא. איך אנחנו עובדים בעשירייה כך שלכל אחד, תהיה כל הזמן הזדמנות דווקא להשתמש במה שהוא אומר, "תפילה אמונה יגיעה", ולא לנסות להיות יותר חכם? באיזו נקודה צריך להחזיק?

בנקודת הקשר עם הבורא.

תלמיד: היא צריכה להיות הנקודה שכל הזמן עומדת לנגד עינינו בכל המצבים?

כן. 

שאלה: האדם מרגיש סבל מייסורים מזה שהוא מנסה לצאת מתוך הרצון לקבל, ולרכוש את הכוונה על מנת להשפיע, את הכלים על מנת להשפיע. איך האדם יכול להגיע לתפילה הנכונה כדי לעשות את השינוי הזה, כדי לרכוש את הכוונה על מנת להשפיע?

הוא צריך לתאר את עצמו איך הוא מגיע להזדהות עם הבורא. התקרבות זה לפי השתוות הצורה, אז איך הוא מגיע להשתוות הצורה, להתקרבות עם הבורא במצב שעכשיו מתגלה לו. וכך כל הזמן להשתוקק יותר ויותר עד שמגיע לדבקות הסופית.

שאלה: אמרת שעלינו לשאוף להזדהות עם הבורא בכל מצב שמתגלה יותר ויותר, איך האדם עושה את זה? נגיד הוא מגלה איזשהו מצב בתוכו או בקבוצה או בעולם, ואז איך הוא פועל כדי להתקדם להזדהות עם הבורא?

כשאדם מתקרב לבורא, הוא צריך לגלות את היחס שלו לבורא, ואת יחס הבורא אליו, כתוצאה מאיזה סוג רצון הוא ניגש לזה. וכך הוא יגלה מה צורות הקשר ביניהם, זה בעצם מה שקורה.

תלמיד: התוצאה, שזה הרצון, זה משהו שנמצא באמצע ביני, בין המצב שלי, לבין הבורא שמשפיע עליי?

כן, בערך ככה.

תלמיד: רב"ש כותב כאן, "אפילו שאין אתה מרגיש שום קדושה, התישבות על הלב שאין לך שום חיות, והעיקר אל תצטרך לבריות שהם יתנו לך מזונות. אלא בכל הפעמים שאין חיות, יפנה לה' יתברך שהוא ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה, משעבוד בגוף לגאולה." כלומר גם שאני מרגיש בתחתית של התחתית.

כן, אתה צריך לפנות רק לבורא, ולבקש, לדרוש ממנו שינוי.

תלמיד: אבל לא בשביל עצמי גם, הוא אומר, שירחם עלינו ויוציאנו.

כן.

תלמיד: כלומר גם כשאני בשיא התחתית, אני לא מבקש שום דבר מהחברים, לא צריך אותם אפילו, לא שאני לא מבקש, אני אפילו לא צריך אותם שהם יתנו לי, אלא אני מבקש עליהם?

כן.

תלמיד: אז זה בעצם פותר את הסתירה.

ואז זה יהיה באמת בעל מנת להשפיע.

תלמיד: וככה באמת נפתרת הסתירה, זאת אומרת, אנחנו לא מבטלים שום דבר, אני לא מוחק את האינדיבידואל שלי בתוך העשירייה, אני עדיין אני, וזו המכניקה. אם כן אין בעצם סתירה.

כן.

שאלה:  במאמר רב"ש מזכיר שאנחנו צריכים שהמחשבה תהפוך לפעולה. אז במי זה תלוי שהמחשבה תהפוך לפעולה, זה תלוי בחבר או בעשירייה ?

זה תלוי בעשירייה. אולי לא בדיוק בעשירייה, אבל בכמה חברים שחושבים עליך.

שאלה: אמרת לכתוב מכתבים לרב. אם יש לי שאלה שמאוד מטרידה אותי, ואני לא מצליחה למצוא תשובה, מה עליי לעשות, לכתוב מכתב, לפנות לרב הפנימי שלי, ולשמוע את התשובה דרך החברות, דרך המקורות, דרכך בשיעור?

צריך לכתוב, לדבר, ואז המצב הפנימי שלך ישתנה, ותוכלי להבין את עצמך טוב יותר.

תלמידה: עם מי אני צריכה לדבר?

עם החברות.

תלמידה: גם אם אני לא יכולה לדבר על זה?

אם את לא יכולה, אל תדברי על זה. בשום פנים ואופן.

שאלה: איך לחזק את עצמנו בקשר ישיר וקצר עם הבורא?

בדיוק כמו שאת רוצה שהקשר הזה יהיה, כך תחשבי, כך תעשי, כך תדברי, וכך תבקשי.

שאלה: האם אני יכולה לפנות לבורא ישירות גם במצבים שפלים שאני עוברת?

בכל מצב.

תלמידה: ואז איך אני עוזרת לעשירייה כשאני מרגישה חוסר אונים?

תנסי. קודם כל תנסי.

שאלה: באיגרת שקראנו רב"ש מסביר שאין טעם לשום דבר בלי חסרון, בלי השתוקקות לדבר. אדם שהתחיל ללמוד קבלה, רואה שכלי הקבלה שלו גדל, ובמקום להתקדם קדימה בעבודה רוחנית, הוא רואה שהוא הולך אחורה. ואז הוא מרגיש שנמצא בשפל נוראי, בורח מעבודת ה' ונופל חלילה לסביבה המוכרת שלו. כמה ייסורים אנחנו צריכים עוד לסבול כדי שתהיה לנו צעקה מעומק הלב לישועת ה'?

אני לא יודע כמה, אבל כמה שצריך. אם אנחנו עדיין לא צועקים, ולא יכולים להזמין מהבורא תגובה נכונה, את התיקון שלנו, אז כנראה שאנו עדיין לא צועקים כמו שצריך. וצריכים עוד ייסורים. 

שאלה: האם יש הבדל בין בקשה לקבלה? זאת אומרת, אם "אין עוד מלבדו", ורק כוח אחד פועל בכל העולם, אז ברור שאני צריך לבקש כוח רק ממנו.

כן.

תלמיד: אבל כיוון שהוא מתלבש בכל המציאות שמסביבי, את מה שאני אקבל ממנו, אני אקבל דרך הסביבה כי אין דרך אחרת לקבל.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שאני צריך להבדיל בין הבקשה לבין הקבלה, וגם כשאני מקבל, אני צריך לייחס את זה אליו, ולא אל הסביבה.

כל הזמן לשייך את זה לבורא. נכון.

תלמיד: וזאת העבודה הנכונה שצריכים לעשות.

כן.

שאלה: עליה במדרגות רוחניות, בדרגות רוחניות, אפשר להגיד שזו הרחבה של הקשר בעשירייה עם מעגלים יותר ויותר גדולים?

לא. עליה במדרגות עליונות זו התקשרות יותר פנימית בין כל המשתתפים, ומתוך ההתקשרות הזאת, התקשרות לבורא.

תלמיד: אז אפשר להגיד שהבורא זו בעצם התקשרות לכל העולם, ושם כל החלקים מחוברים על ידי יחסי אהבה?

נו, נתקרב לזה, ונראה.

שאלה: יש לנו שני מקומות שבהם יש לנו כוחות. המקום הרגיל שבו אנחנו חיים, יש שם כוח חיות ממה שאנחנו עושים, מהקבוצה, מהסובבים אותנו. ויש מקום יותר גבוה שבו אנחנו פונים לבורא דרך העשירייה, עושים איזשהן פעולות, מצוות, ומקבלים כוחות מהבורא. האם להיזהר מהשפעת הסביבה זה אומר שאנחנו צריכים לרוקן את המקום התחתון הזה של הסביבה החיצונית, ולקבל כוחות רק מפעולות ההשפעה?

לא. תמשיכי לבקש. ואיך זה יתחלק בתוך הכלי שלך, ברצונות שלך, את זה את כבר תראי בפועל, במעשה.

תלמידה: יוצא שבסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מחזיקים את הצמצום באופן עצמאי, ויוצא שאנחנו מחליטים בעצמנו שאנחנו לא מקבלים, גם אם הבורא רוצה לתת לנו, ואנחנו חיים רק מפעולות השפעה?

כן. זה בהחלט אפשרי.

שאלה: כשכתוב להיזהר לקחת כוחות מהסביבה, האם מדובר על מעבר לחומר דלק שונה?

לא.

שאלה: צרוף גלגלתא עיניים דתחתון לאח"פ דעליון זה אומר שמלכות עולה לבינה?

כן.

תלמידה: וכשכתוב שגלגלתא דעיניים דתחתון, מביא לזה שהעליון מקטין את תכונת החיריק, מה הפעולה הזאת שהיא שוב מביאה לכך?

אני לא יכול לענות על זה עכשיו. צריך יהיה להסביר את זה לכולם.

שאלה: לקראת סוף האגרת כתוב "היינו שהעליון צמצם את עצמו שמראה את קטנותו," ובהמשך רב"ש אומר, "דווקא בזמן ההסתר יש מקום לבחירה." ובעצם, במאמר הוא מזכיר את עניין ההשתוקקות. זאת אומרת, שבתהליך התיקון שלנו צריך להגיע מתפילה, לתפילה יותר גבוהה, "ויזעקו, ותעל שוועתם", האם את בניית ההשתוקקות שאין בנו, אנחנו רוכשים בריבוי התפילות לבורא? זו ההבנה של ההשתוקקות שאין בנו, ושאנחנו אמורים לבנות אותה?

כן.

שאלה: מאיפה אדם לוקח כוח להיות קשה כברזל, ולא להיות אדם שמסתפק במועט, והופך לדומם דקדושה?

מהאור העליון.

תלמיד: מה זה מהאור, זו פניה לבורא, תפילה?

כן.

שאלה: מה שמורגש, שבדרך כלל, בכל מצב הבורא רוצה לבטל את כל הביטחון של האדם. והאדם מרגיש ייסורים רבים, ואפשר לומר שרק לפי זה אנחנו יכולים להשיג חיסרון אמיתי, ואלה באמת על ידי רחמי שמים באדם?

כן, אנחנו צריכים כאן להבין שזו בעצם סתירה פנימית. מצד אחד, אנחנו צריכים להיות בטוחים בכוחות שלנו, בטוחים בבורא. ומצד שני, אנחנו צריכים להגיע למצב שאין לנו, לא כוח, לא ביטחון, ולא כלום. ואז איך אנחנו פועלים מתוך המצב הזה? זה לא פשוט.

תלמיד: אז אנחנו נלחמים נגד הבורא בשביל הבורא, כן?

נגיד, כן.

שאלה: האם אפשר לומר שמדרגת החיבור הבאה שלנו בעשירייה זה הבורא?

לא, זה לא יהיה נכון.

(סוף השיעור)