שיעור בוקר 08.06.19- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 580. שמעתי סו. "ענין מתן תורה"

אני שמח שהשנה קצת יותר מתברר כל העניין של ערבות, מתן תורה, נשמה, שבירה, תיקון, ההשתתפות שלנו. זה מתחיל לקבל צורה כזאת שאנחנו כבר לא מבולבלים ולא נמצאים באת הקטע הזה לתפוס או את זה לתפוס, אלא כבר ישנה תמונה.

הייתי ממליץ לכם לכתוב, שכל אחד בזמן הפנוי שלו יכתוב איזה סיפור, סיכום מה זה נקרא מתן תורה, זאת אומרת רצון לקבל איך הוא ניתן לתיקון, בשביל מה, למה, אדם הראשון, מתן תורה, איך עושים את זה ומגיעים ליישום של התיקון. ושיכניס את זה למקום שלו, לכל אחד יש בטח פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, טלגרם. זה באמת כדאי.

קריין: כתבי בעל הסולם, עמ' 580, "שמעתי" מאמר ס"ו, "ענין מתן תורה".

סו. עניין מתן תורה

"עניין מתן תורה, שהיה במעמד הר סיני. אין הפירוש, שאז נתנה התורה פעם אחת, ואחר כך נפסקה הנתינה. אלא, אין העדר ברוחניות, כי רוחניות זה עניין נצחי, שאינו נפסק. רק מפני שמצד הנותן אין אנו מוכשרים לקבל התורה, אנו אומרים, שהפסק הוא מצד העליון.

מה שאין כן אז, במעמד הר סיני, היו הכלל ישראל מוכנים לקבלת התורה, כמ"ש: "ויחן העם תחת ההר, כאיש אחד בלב אחד". שהיה אז הכנה מצד הכלל, שהיה להם רק כוונה אחת, שהיא מחשבה אחת על קבלת התורה. אבל מצד הנותן אין שינויים והוא תמיד נותן, כמ"ש בשם הבעל שם טוב, שהאדם מחויב כל יום לשמוע את עשרת הדברות על הר סיני."

שאלה: אנחנו לומדים שתורת הכלל היא במעשה. ופה הוא אומר שלכלל ישראל הייתה כוונה אחת על קבלת התורה. זו נראית לי סתירה כזאת.

זאת אומרת, אתה לא מבין מה זה נקרא ישראל דאז שעברו לקבלת התורה סביב הר סיני, ואתה לא יכול לקשור את הכלל ההוא עם הכלל של היום.

תלמיד: כן.

בסדר, זאת שאלה. אני אתן לך מפתח לפתרון. אין אז ואין עכשיו, אין כלל ישראל כאן ואז, אין הר סיני, אלא כל הצורות האלו הן מתגלגלות במוח שלנו בלבד מהכוחות הרוחניים שמעצבים את התמונות ההן. בלבד. אין העולם הזה, אין הר סיני, אין שם הר וחול ועוד לא יודע מה, את כל הדברים האלה אנחנו בונים ברגשות ובמחשבות שלנו.

ואם תלך מהנקודה הזאת שהיא נקודת אמת, יכול להיות שיהיה לך מקום להסדיר את כל השאלות שלך, את התמונות, היסטוריה, גיאוגרפיה, העולם הזה, העולם העליון, כי הכול מתבטא מאיחוד, מאיסוף של כוחות רוחניים בך, במוח ובלב שלך. מוח ולב ברור שזה לא מוח ולא לב, אלא הכלים שלך.

יש רק רצון לקבל, ובו האור העליון לפי תכונות הרצון מעצב כל מיני צורות שאנחנו קוראים להן "תמונת העולם".

שמעת?

תלמיד: כן.

יופי. נקווה ששמעת. אחרת יהיה לך בלבול, מתי היה הר סיני ופרעה ומשה וכן הלאה. הכול לאחד לצורה אחת, רצון לקבל שנמצא באיזה יחס עם האור.

לא מובן? תשאלו, אחרת לא תהיה לכם תמונה אינטגרלית, כללית, אלא כל פעם אתם תיזרקו להיסטוריה, לגיאוגרפיה, לתקופה הזאת, לרצון שלי פנימי, חיצון, לאומות העולם, לישראל וכן הלאה. הכול יהיה אז מחולק לפי כל מיני אי הבנות, חוסר שלמות.

שאלה: זה מאוד מובן וזה גם לדעתי אחד המפתחות שאנחנו לא מספיק אולי עובדים עליהם. כי מצד שני, אנחנו רואים שהבסיס והיסוד של ההסבר, גם לנו, בטח לקהל בחוץ, זה ש"לפני 3800 שנה בבבל, בין הפרת לחידקל".

איך תגיד לקהל? אתה בא להאשים אותי שאני מכניס לקהל תמונות כאלה, אבל איך אני יכול לעשות בלי לצרף את ההסבר שלי למה שיש בהם? זה ברור. כמו שעכשיו דיברתי על תמונה אינטגרלית, כך אנחנו מדברים בינינו. שהכול נמצא באדם הראשון, בנשמה אחת, ובה אנחנו צריכים לצייר את כל התמונות האלה ולייצב את כל שלבי התיקון עד גמר התיקון, ואין לנו שום דבר חוץ מהמערכת הזאת, ובה אנחנו קיימים. אבל אתה יכול כך להתחיל לדבר עם הקהל? כל הכבוד, בבקשה, אם יבינו אותך זו תהיה קפיצה. איך אפשר?

אני השבוע דיברתי עם שני אנשים מחו"ל, מאמריקה, והסברתי להם על 3800 שנה לפנינו, בבבל וכן הלאה, הם הבינו. אם הייתי מסביר להם בהתחלה על תפיסה אינטגרלית, זה לא היה יכול להיות שיתפסו. כמה זמן זה לקח לכם לעכל את זה איכשהו או להסכים לזה אפילו בלי הבנה, אבל עדיין אתם בכל זאת נמצאים בשתי תפיסות המציאות, גם זו וגם זו.

רק בגלל החג הפסקנו לדבר על אמונה למעלה מהדעת. יש לנו דעת ואמונה למעלה מהדעת. ואנחנו נחזור לזה בעוד יומיים ואז נצרף גם את זה לשם. מתוך זה יהיה לנו יותר ברור איך לחבר הכול לתפיסה אחת. ברור שרק תפיסה אחת צריכה להיות, אבל אתה רואה עד כמה האנושות חושבת על העולם ההוא כ-ההוא, ועל העולם הזה, שזה [כאן].

שאלה: תפיסה אינטגרלית זה רשימות?

לא יודע עכשיו מה זה רשימות. אני יודע שישנה רק תפיסה אחת שזו אמת. זה כלי כללי שנקרא אדם שבתוכו אנחנו נמצאים, ואנחנו צריכים דרך הכלי הזה לדבר בלבד.

שאלה: תורה היא אמצעי. באיזה מצב אדם הכי זקוק לאמצעי הזה שנקרא תורה?

מתי שהוא מבין מה זה. מתי שמאמין בגדולי האומה שאומרים לו על התורה.

תלמיד: הרושם שמתקבל מהלימוד, אצלי בכל אופן, זה שהתורה מיועדת במיוחד למי שרוצה להגיע לקבלה על מנת להשפיע.

לא, זה נקרא המאור המחזיר למוטב, זה לא כל התורה. תורה היא תוכנת הפעלת הרצון לקבל, בכל המצבים.

בקיצור, יש לך רצון. הרצון הזה נברא על ידי האור מד' בחינות דאור ישר. אחר כך הוא עובר כל מיני מצבים, נשבר, מיתקן על ידי התעוררות מיוחדת גם מתוך החלקים שלו השבורים, ומגיע בחזרה לתיקון. מאיפה שבא, עושה סיבוב וחוזר.

כל התוכנה הזאת, מלכתחילה, היא נקראת תורה. מה כתוב על התורה? שהבורא ברא את התורה אלפיים שנה לפני העולם. זאת אומרת, תורה זו התוכנה הכללית של התפקוד, הקיום של הרצון לקבל שנברא, שזה כל הבריאה, ושזה אומר לנו על יחס הבורא לבריאה, היא נקראת תורה. זאת אומרת, היא הרבה יותר מאשר מי זקוק למאור מחזיר למוטב ומי לא. אלא משתמשים בה גם בזה. אתה משתמש בכוח שמחזיק את כל החלקים, גם מתוקנים, גם שבורים, אתה משתמש בזה, נכון, אבל זה הרבה יותר.

זה כמו שיש לך חומרה במחשב, כל מיני ברזלים כאלה, ויש תוכנה שהיא קושרת בין הברזלים האלו, בין החלקים, האלקטרונים, באיזו צורה הם נמצאים ביניהם. זה בסך הכול חיבור בין החלקיקים. מה יש שם? פלוס ומינוס, כלום חוץ מזה, או 1 או 0. ואז ההתקשרויות בין 0 ו-1, פלוס ומינוס, בכל מיליארדי הצורות, ושהן יכולות להשתנות ולא, זה נקרא תורה. זה לא רק המאור המחזיר למוטב, זה בכלל. ודאי שזה בסופו של דבר כדי להחזיר הכול לדבקות, אבל רק תבין שזה לא סתם כוח בגלל זה, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל זה מלכתחילה כבר.

האם היה בורא את היצר הרע אם לא הייתה לו תורה תבלין? או שברא יצר רע, לכן אין ברירה, חייבים תורה תבלין.

תלמיד: זה מאוד מובן, מאוד ברור. אבל לפני כמה ימים אמרת שאנחנו לא יודעים להשתמש בצורה נכונה באמצעים שעומדים לרשותנו.

כן.

תלמיד: אנחנו מדברים עכשיו על מתן תורה, איך משתמשים באמצעי הזה שנקרא "מתן תורה" בצורה הנכונה?

לפי הצורך. אתה צריך את זה או לא?

תלמיד: זה מה שאני רציתי לשאול, כי הצורך הזה, כך אני מבין, הוא לאנשים שרוצים לקבל על מנת להשפיע. זה בעיקר הצורך, משם הוא נובע.

לקבל על מנת להשפיע זה משהו רחוק, לא יודע אפילו מה זה. אם אתה שואל אותי, אני לא יודע מה זה. אלא קצת תיקון שאני רוצה לעשות על עצמי, להתעורר מהאגו, להתחבר עם החברים, אומרים שזה טוב אז אני משתמש באמונת חכמים שזה טוב, וכן הלאה.

אל תקפוץ, אתה לא יודע כמה רחוקים אנחנו מלקבל על מנת להשפיע. אנחנו לא מבינים מה זה יכול להיות. לא מבינים.

תלמיד: אז איך משיגים את הצורך העצום הזה בתורה?

זה בדרך. אבל לא עכשיו. אתה לא יכול עכשיו לקפוץ אם אתה מגיע לאיזה לימוד ואתה שואל עכשיו על כמה מדרגות למעלה מזה, אין לך שכל אפילו [לפחות]. לקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת עכשיו אני כולי לקבל על מנת לקבל, וגם במידה בהמית בלבד. מה אני רוצה? אוכל, מין, משפחה אם כן, מה שטוב לי או רע לי, כסף, לא יותר ולא פחות, רק לא לסבול אבל מוכן, כבוד, ודאי, אבל לא יותר מדי, שזה לא יזיק לי אחר כך, מושכלות, כמה שיודעים פחות ישנים יותר טוב, זהו. אז הכול לפי האגו שלי הבהמי הקטן.

ואתה שואל אותי, על לקבל על מנת להשפיע? זה כל הכלים דקבלה שלי לסובב אותם בכוונה הפוכה. אנחנו לא נמצאים בזה, זאת תוכנה שעדיין לא התלבשה בנו, ועוד [מי יודע] מתי היא תתלבש.

תלמיד: אז איך ממצבנו מגיעים לכזה צורך בתורה?

היום? היום יש לי צורך לתורה רק להתקיים בקבוצה, שהיא תעזור לי קצת יותר להבין, להרגיש איפה אנחנו נמצאים, מהי מהות החיים, מטרת החיים. קצת, לפי הדרגה שלי. מה אתה מכניס את "לקבל על מנת להשפיע" שזה למעלה מלהשפיע על מנת להשפיע, לסובב את הכלים שלי להיפך?

סו. עניין מתן תורה

"עניין מתן תורה, שהיה במעמד הר סיני. אין הפירוש, שאז נתנה התורה פעם אחת, ואחר כך נפסקה הנתינה. אלא, אין העדר ברוחניות, כי רוחניות זה עניין נצחי, שאינו נפסק. רק מפני שמצד הנותן אין אנו מוכשרים לקבל התורה, אנו אומרים, שהפסק הוא מצד העליון.

מה שאין כן אז, במעמד הר סיני, היו הכלל ישראל מוכנים לקבלת התורה, כמ"ש: "ויחן העם תחת ההר, כאיש אחד בלב אחד". שהיה אז הכנה מצד הכלל, שהיה להם רק כוונה אחת, שהיא מחשבה אחת על קבלת התורה. אבל מצד הנותן אין שינויים והוא תמיד נותן, כמ"ש בשם הבעל שם טוב, שהאדם מחויב כל יום לשמוע את עשרת הדברות על הר סיני.

התורה נקראת סם החיים וסם המוות. ויש להבין, איך שייך לומר שני דברים הפוכים בנושא אחד.

יש לדעת, שאין אנחנו יכולים להשיג שום מציאות כפי שהיא לעצמה, אלא הכול אנו משיגים רק לפי הרגשותינו. והמציאות, איך שהיא לפי עצמה, לא מעניינת אותנו כלל. לכן התורה, כשלעצמה, אין אנו משיגים כלל, רק אנו משיגים הרגשות שלנו. וכל ההתפעלות שלנו היא רק לפי הרגשותינו.

לכן בזמן שהאדם לומד תורה והתורה מרחיקה אותו מאהבת ה', בטח שהתורה הזו נקראת "סם המוות". וכן להיפך, אם התורה זו שהוא לומד מקרבת אותו לאהבת ה', בטח שהיא נקראת "סם החיים". אבל התורה בעצמה, זאת אומרת מציאות התורה כשלעצמה, בלי חשבון התחתון שהוא צריך להשיגה, נבחנת לאור בלי כלי, שאין שם שום השגה. לכן כשמדברים מהתורה, אז הכוונה על הרגשות שהאדם מקבל מהתורה, שרק הן קובעות את המציאות אצל הנבראים.

ובזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, נקרא זה שלא לשמה. אבל מתוך שלא לשמה באים ללשמה. לכן, אם האדם עדיין לא זכה לקבלת התורה, אז הוא מקווה שיזכה לקבלת התורה בשנה הבאה. אבל לאחר שהאדם זכה לבחינת השלמות של לשמה, כבר אין לו עוד מה לעשות בעולם הזה, כיון שתיקן את הכול, שיהיה בשלמות הלשמה.

ולכן, בכל שנה ושנה יש זמן קבלת התורה, מטעם שהזמן הוא מוכשר לאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), משום שאז מתעורר הזמן, שהיה מגולה אצל התחתונים האור של מתן תורה. לכן יש התעוררות למעלה, שנותנת כוח לתחתונים, שיוכלו לעשות פעולת ההכשרה לקבלת התורה, כמו שהיו אז מוכנים לקבלת התורה.

אי לזאת, אם האדם הולך על דרך, שהשלא לשמה יביא לו את הלשמה, אז הוא הולך על דרך האמת. והוא צריך לקוות, שסוף כל סוף יזכה לבוא לשמה. ויזכה לקבלת התורה.

אבל צריך להיזהר, שהמטרה תהיה תמיד לנגד עיניו, אחרת הוא ילך בקו הפוך. משום ששורש הגוף הוא בחינת מקבל לעצמו. לכן הוא מושך תמיד לשורשו, שהוא דווקא בעל מנת לקבל, שהוא הפוך מהתורה, שנקראת "עץ חיים". לכן התורה נבחנת אצל הגוף, לבחינת סם המוות."

זאת אומרת סם החיים וסם המוות, תלוי איך משתמשים בזה.

שאלה: מה הקשר בין תורה לעשרת הדיברות? בעל הסולם כותב שצריך לשמוע כל יום את עשרת הדיברות.

איך מאור התורה משפיע על כל עשר הספירות, הרצונות, שלבי הרצונות שבחיבור העשירייה, ואיך מתקן את החיבור בינינו בצורה יותר ויותר נעלה, זה נקרא "לשמוע", לשמוע זה נקרא "דרגת הבינה", "על מנת להשפיע" שתהיה לנו יותר ויותר.

תלמיד: ואיך להבין את מה שכתוב שם בעשרת הדיברות?

על פני הר סיני, על פני ההר, על פני הרצון לקבל שיהיה לנו קשר של על מנת להשפיע, בינה. "דיברות" זה גם דיבור.

תלמיד: וכתוב שם לא לגנוב נגיד, לא לגנוב מעצמי?

לא, זה אנחנו צריכים לדעת איך לפרש, אבל בסופו של דבר כשאתה תקרא את זה, שאתה תלמד את זה.

יש בספרי חסידים הסברים די מובנים, קרובים לנו.

תלמיד: זה יכול לעזור לפרש את זה?

לא, עכשיו אני לא הייתי מבלבל אתכם עם זה. כמו שעם תמונת המציאות, נגיד כמו שהוא כותב כאן, למי הוא הסביר את זה? אתה רואה, אצלו זה גם כך וגם כך, בדרך כלל הוא מדבר בצורה פנימית רגשית, ובצורה חיצונה כמו שבכלל, לא בצורה האמיתית של תפיסת המציאות.

האמת שאנחנו מתקרבים אתכם, אתם עוד לא יודעים, אבל אנחנו מתקרבים לזה שנוכל לייצב לנו תמונת מציאות אחידה, אינטגרלית, בתפיסת המציאות האמיתית וכל הזמן לדבר רק עליה. איך אנחנו נגיע לזה? אנחנו נתחיל יותר להשתמש כביכול בשרטוטים שבהם אתה מצייר את כול המציאות רק ברצף אחד, העולם הזה, העולם הרוחני, מה קורה כאן, מה קורה שם. הבעיה היא שהמקובלים לא פירשו נכון את המציאות שהיא קרובה אלינו, כולל עולם הקליפות, כל מיני דברים כאלה. אבל אנחנו נייצב את זה לכולם. זה יהיה עוד מעט.

בסופו של דבר אתם תראו שאין לכם פיצול, שכאן מדברים בצורה כזאת ושם מדברים בצורה כזאת, אין לך 3,800 שנה בבבל, אלא הכול יהיה לפי המצבים של הרצון לקבל, בכלי אחד. יהיה. ואז זה יהיה הרבה יותר קל, אבל לזה צריכים להגיע, אחרת הכלים לא יהיו מבוררים.

שאלה: אתה יכול להגדיר את הייחודיות של התיקון הזה בשבועות לעומת תהליך התיקון שאדם צריך לעבור?

אז אתה שוב זורק אותי לעולם הרוחני או לעולם הגשמי?

תלמיד: רוחניות.

תיקון בשבועות זה מה שאנחנו עכשיו קראנו בקטעים. דיברתי על זה בתחילת השיעור, איפה כתוב על זה?

אמרתי שלפני זה יוצאים ממצרים, זאת אומרת מתעלים מעל לרצון לקבל, נכנסים לתיקון להשפיע בעל מנת להשפיע, שזה ימי העומר. למה זה נקרא העומר, מאכל בהמה, דיברתי על זה היום, מי שאל על זה שהתחלתי לדבר?

תלמיד: שמעתי מה שדיברת, אני פשוט לא מצליח לזהות את הייחודיות של זה לעומת כל שאר התהליכים שאנחנו עוברים, זה נראה מאוד דומה לדברים שכבר קורים.

הכי קל לתפוס את חג השבועות, כמתן תורה כערבות, מצידנו זו ערבות, מצד הבורא זה אור.

תלמיד: אבל יש ערבות בעוד שלבים.

לא. זו תחילת הערבות. וודאי שבערבות בינינו שאנחנו מייצבים אותה יותר ויותר על כל ה-125 מדרגות, אנחנו מגיעים לגמר התיקון. הכול זה עבודה רק על הערבות.

תלמיד: מתן תורה מוביל אותך לערבות, בזה זה מסתכם?

והערבות מביאה אותי לקבלת התורה. יש "מתן תורה" ו"קבלת התורה", ביניהם נמצאת "הערבות".

תלמיד: בלי ערבות אי אפשר לקבל תורה?

איך, אם לא העשירייה המקולקלת? ואתה אומר לבורא "תתקן", אתה מביא לו, "אתה רואה עשרה", אתה אומר לו "תתקן", "אני רוצה לקיים את זה". למה? "אני רוצה שזה יהיה בערבות". למה? "כי אני בזה רוצה להידמות לך". זהו. איך יכול להיות? לפני זה יש מאור שמעורר אותך לזה, שהוא מקדם אותך לזה. אחר כך יש לך עבודה בעשיריות, בערבות, שאתה מצליח או לא מצליח, אתה מגיע למצב, או שאני מקבל מאור התורה או כאן יהיה מקום קבורתי, ואז אתה מקבל. וזה מקשר אותך יחד ונותן בפנים כבר את גילוי הבורא.

תלמיד: מה נותן המאור הזה שהוא לא נתן קודם?

קודם הוא נותן לך הכרת הרע ואחר כך מחבר אותך ואתה משיג את הטוב ומטיב.

תלמיד: כל התהליך עד מתן תורה זה הכל תהליכים של הכרת הרע?

מצרים זה הכרת הרע. אחר כך על כל דבר יש לך הכרת הרע, אבל זה כבר בקו שמאל, זה כבר אחרת, זה הכרת הרע כנגד התיקון. שאתה הולך לתקן כבר יש לך כלים ואתה נמצא תחת המכונית ואתה יודע כבר מה לסובב ומה לעשות. זאת אומרת השמאל עוזר לך להשתמש בימין, שניהם שווים. זה כבר לא הכרת הרע, זה הכרת המקום לתיקון, מקום לטוב. זה אחרת. זה כמו שאתה מוסיף מלח פלפל למאכל שיהיה עוד יותר מעודן.

תלמיד: להשפיע על מנת להשפיע זה גם תהליך של הכרת הרע?

כן, אבל זה לא שאתה משתמש ברע, אתה משתמש כדי להתעלות מעל הרע, זה לא שימוש בו, זה שימוש מעליו.

בוא נגיד כך, אני מבדיל בין שהחבר רוצה להרביץ לי, אז אני מתרחק ממנו, זה נקרא הכרת הרע? כן. אבל למה זה גורם? שאני מתרחק. זה להשפיע בעל מנת להשפיע בוא נגיד, כשאני משתמש ככה בכוח הזה. זאת אומרת להתעלות למעלה מהרע, להתרחק מהרע, אבל זה לא לעבוד עם הרע. זה כמו שהחבר קודם רצה כבר לקבל על מנת להשפיע, זה דברים שאנחנו לא מבינים איך לעשות.

אתה צריך לסובב את עצמך להיפך כדי לקבל על מנת להשפיע. אתה מבין. איפה אתה מקבל, באיזה כלי, שאתה צריך לקבל וליהנות ושהתענוג הזה יהיה לה', איך? איך אפשר ברצון לקבל כך לעשות? זה רק לתאר את זה, זה לא יאומן. תנסה. כל החיים שלך עכשיו הם הדרגה הכי קטנה, הדרגה הבהמית, תנסה בכל החיים שלך לתאר לעצמך שאתה הולך בהם רק על מנת להשפיע לבורא.

חבר, יכול לספר לנו על זה?

תלמיד: כן.

תספר איך אתה עושה את זה.

תלמיד: אני כל הזמן נמצא בתפילה עבור החברים שלי שהם יהיו במצב שיוכלו לפנות לבורא על פני כל מה שהוא מגלה להם ברצון לקבל, שלא יתנתקו לרגע שזה מגיע ממנו כהזמנה להתקרב אליו, לפנייה אליו.

איפה הרצון לקבל שלי? זה נקרא לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: לקבל על מנת להשפיע זה אני לא יכול לתאר.

אתה אפילו לא שמעת מה שאני שאלתי. בסדר.

תלמיד: חשבתי להשפיע על מנת להשפיע.

לא. בסדר, מה שאמרת להשפיע זה קרוב.

שאלה: זה נשמע שזאת תחילת העבודה ועד מתן תורה אתה רק בהכנות ובהכרה שאתה מקולקל.

נכון. הכנה לקבלת התורה. עד קבלת התורה והשימוש בתורה ממש, אין לנו תיקון אמיתי, זה רק הכנה לתיקונים.

תלמיד: עד אז בכל תהליך ההכנה, יש לאדם כבר יכולת לאחוז בעשירייה ובבורא, או רק ממתן תורה?

לא, עיבור, לידה, יניקה, זה הכול הכנה להיות בלקבל על מנת להשפיע, זה נקרא "בגדלות".

תלמיד: אז אם הוא כבר אוחז בעשירייה ובבורא, למה הוא צריך יותר מזה?

הוא צריך להשפיע לבורא עד כדי כך, שהבורא יתלבש בעשירייה ויהיה גמר תיקון הכלי מצד הכלי ומילוי האור מצד האור, ואז הכלי והאור יהיו כאחד. זה נקרא "דבקות".

תלמיד: למה זה לא מספיק, למה צריך את התוספת הזאת?

איזה תוספת?

תלמיד: של אותו מתן תורה.

אבל אין לך כוח לעשות שום תיקון בלי מתן תורה.

תלמיד: אז לפני מתן תורה, יש יכולת להיות בקשר עם עשירייה ועם הבורא?

זה המאור המחזיר למוטב אבל בצורה אחרת. כמו לפני שהגעת לעשירייה, הגעת לקבוצה, האם הייתה לך בכלל מחשבה על התורה, על מתן תורה, על משהו? לא, הביאו אותך לכאן. כמו שדיברנו, שבכלל כל החיים שלנו נמצאים בתוך כלי דאדם הראשון, אף אחד לא יוצא מזה. אז משפיעים עלייך תמיד אורות, אבל זה לא נקרא שאתה מקבל תורה ושנותנים לך תורה, כי אין לך עדיין קשר עם נותן התורה.

עכשיו, היום, יש לך קשר עם נותן התורה? לא, אתה לא עובד בעשירייה כמו שצריך והוא לא משפיע אלייך בצורה שאתה מבין ומרגיש, עדיין זה ככה. אבל ישנו בכל זאת תהליך.

תלמיד: אז אני שואל מאיזה שלב מתחיל קשר עם עשירייה ועם בורא?

מתי שאתה זקוק לערבות, כך שטוב לי מותי מחיי, תחתוך לי את הראש, אני חייב את זה, אני רוצה להתנתק מדרגת בהמה, אני רוצה להיות בדרגת האדם. למה? אולי אפילו אני לא יכול להגיד למה, ככה, לא יכול להישאר בזה.

תלמיד: אז תכלס, רק משלב של מתן התורה אתה מתחיל להיות ממש נצרך לעשירייה ולבורא, ועד אז זה רק הכרה.

נכון. לכן "אתם היום נעשיתם לעם" וכן הלאה. כשזה יחידה אחת שכבר כולם נמצאים בערבות זה לזה. כמו שבעל הסולם כותב, מה זה נקרא להיות בערבות? אתם זוכרים איזה חומרה בהתחייבות?

תלמיד: כן. עכשיו החומרה פשוט נשמעת, אני פשוט לא יודע במה אתה אוחז עכשיו.

יפה. תגיד תודה שאתה שומע.

תלמיד: אז במה אתה אוחז עד שמגיעים למתן תורה?

זה הכול מלמעלה. אתם לא מבינים שאתם קיימים בחסד עליון, בזה שהבורא מאיר עליכם וכמו מגנט מלמעלה הוא מחזיק אתכם קצת באוויר. אם יפסיק להחזיק אתכם באוויר אתם תפלו. כולם כך.

תלמיד: זה ברור. אז לא לעשות כלום?

למה לא, אז בשביל מה הוא מחזיק? כדי לתת לך אפשרות להתחיל לעבוד לעצמך.

תלמיד: בתוך העבודה מעצמך, במה אתה יכול לאחוז אם אתה עדיין לא תופס בזה?

הכול. אתה בן אדם בעולם הזה? אימא הולידה אותך, האכילה אותך? אבא הביא כסף, אימא הביאה חלב, בקיצור, הם הכינו אותך. אתה לא באת מן הסתם, מגדלים אותך עד שאתה תהייה אדם, עד שאתה תוכל לעבוד. אותו הדבר כאן, הבורא מגדל אותנו ומגדל אותנו, מחזיק אותנו, מביא את האדם לקבוצה ואומר לו "קח לך את זה", שם ידו על גורל הטוב, עד שאדם מתחיל להבין, לאחוז וללכת. השלבים האלה הם חייבים להיות.

אתה יכול להגיד כך, "אבל זה לא על חשבוני, זה מישהו עשה לי, הבורא עשה לי, איך אני משלם לו על כל השלבים האלה עד שאני מתחיל להיות בכוח?". אתה לא יכול להחזיר לו שום דבר עד גמר התיקון, כלום. פשוט זה ככה. אז אתה יכול להגיד, "זה לחם ביזיון, בושה, איפה זה?". אז לכן כתוב שהבושה הוכנה לנשמות הגבוהות במיוחד".

יש שלב כבר בסוף ששם אנחנו מתקנים את הבושה. אבל ככה, אני כולי חייב לכולם, לכולם כל חיים.

אתם יכולים גם לחשוב על עצמכם. כמה פעמים בחודש אתם נזכרים פתאום בזה שעשיתם עוול למישהו, יש דבר כזה או לא?

תלמיד: כן.

כל אחד. עשיתי לזה, ועשיתי לזה, ופתאום אני נזכר לפני עשרים שנה ושלושים שנה, ככה וככה. מזכירים לי כל מיני הדברים שגרמתי רע לכל מיני האנשים בכל מיני אירועים. החשבון עוד יבוא.

שאלה: כששאלו אותך "אז מתי זה מגיע?", אמרת כשאתה מגיע למצב שאתה ממש לא מסוגל יותר לסבול את דרגת הבהמה. ויש את זה למכביר לפעמים 24 שעות אפילו. אבל איך זה מסתדר עם מה שאמרת בתחילת השיעור, שאני צריך לזרום עם הבורא, ואם הבורא רוצה שאני אהיה בהמה עדיין, אז לזרום עם זה.

אבל אני אישית לא יכול, זה יחד עם זה.

תלמיד: אז איך אני זורם עם הרצון של הבורא, אם הרצון שלי זה לא מסוגל להיות בהדרגת הבהמה יותר. אז אני יכול להתפלל כל היום, אבל מצד שני אני רוצה לזרום עם הבורא.

כן, לא חשוב באיזה מצב הוא שם אותי, זה נקרא עבד ה'.

תלמיד: אז איך משלבים את שני הדברים?

כן, ודאי, אחרת איך זה עבד? כל מצב הוא כלול מדבר והיפוכו.

תלמיד: אז על מה ההסכמה עכשיו עם הבורא?

שאתה חופשי, אתה יכול ללכת לכל הרוחות ואתה רוצה להישאר עם האדון שלך.

תלמיד: זאת אומרת, אני רוצה להתמוסס במצב האמיתי היחידי שקיים?

אתה רוצה להיות עבד נאמן.

תלמיד: בדרגת הבהמה?

אפילו.

תלמיד: אז אפשר לשלב את הדברים ככה?

כן ודאי, שני קצוות. אז מתוך זה יש לך השגה.

תלמיד: מקודם אתה גם נגעת בתפיסת המציאות, ואני זוכר שפעם אמרת שתפיסת המציאות מאוד עזרה לך בדרך. איך אתה ממליץ לנו להשתמש בזה?

לפי האופי שלי אני נמשך לגלות את תפיסת המציאות הנכונה, האמיתית, היחידה, לתפיסה הגלובלית שהכול נמצא לפניי ואני מבין, מרגיש ואולי אני צריך לקבל את זה למעלה מהדעת, אבל זו מציאות אחת. עכשיו, אתה יכול להגיד, "רגע איך זו מציאות אחת, יש דעת ולמעלה מהדעת, שתי קומות אתה אומר" ודווקא באותה מציאות אחת, מתברר שזה שתי קומות.

תלמיד: האמת היא, שיותר קל לעבוד מעל הדעת עם תפיסת המציאות שמדברים עליה המקובלים, משום שאתה קצת יוצא מהגשמיות הזו. האם מומלץ לעבוד עם זה?

תנסה, זה טוב.

שאלה: אם התורה מרחיקה, היא סם המוות, ואם היא מקרבת, היא סם החיים. ואז כתוב בהמשך "מציאות התורה כשלעצמה", כלומר גם אם זה מרחיק או מקרב זו לא התורה כשלעצמה. השאלה אם יש לנו אפשרות לגשת לזה ישירות, לא דרך פילטרים של רגשות אלא להגיע לזה באמת ישירות, להתחבר להיות אחד?

לא, את התורה עצמה אנחנו לא משיגים. זה האור העליון, אין סוף, אינסופי, למעלה מהכול, כוח הבורא שעובר דרך כל הכלים, הפילטרים בוא נגיד, ומגיע אלינו. הוא גם מחזיק את כל הכלי, גם בונה אותו, גם משנה אותו, זה הכול נקרא "תורה".

תלמיד: כלומר גם המקובלים, בעל הסולם, רב"ש, הגיעו רק דרך פילטרים של רגשות?

לא פילטרים של הרגשות אלא דרך הדבקות. להגיד ככה פילטרים, רגשות, יכול להיות שאתה מתאר משהו, אבל תורה משיגים בדבקות.

תלמיד: פה כתוב שיש אפשרות שזה מרחיק, ויש אפשרות שזה מקרב, סם המוות או סם החיים.

גם זה צריכים וגם זה צריכים, אלה שתי קצוות, לא יכול להיות אחד ללא השני.

תלמיד: גם לא בגמר תיקון? להבנתי אם זה חיבור ואחדות, אנחנו עוברים מעבר לכל הניגודים ולכל הפיצולים.

לא מעבר אלא יחד איתם. בלי שאתה מגלה את כל הטעויות והקלקולים, אתה לא יכול להגיע לכל התיקונים.

שאלה: אני מנסה להבין טכנית מה זה האור המחזיר למוטב. אם אני יושב ומתפלל שלוש שעות בבקשה שתמלא את אשתי, את ילדיי באור המחזיר למוטב, זה עובד או שזו סתם פנטזיה?

אלה פנטזיות, ופנטזיות מאוד מאוד מזיקות. המאור המחזיר למוטב, בצורה ישירה שמחזיר למוטב, לטוב, הוא פועל רק בתנאי שאתה מבקש חיבור בתוך עשירייה, בלבד. ובמידה שאתה מתחיל להשיג את החיבור בעשירייה, אתה מתחיל להרגיש עד כמה כל העולם הוא נמשך לתוך העשירייה, נבלע בתוך העשירייה ובכלל אין חוץ מהעשירייה כלום.

שאלה: אם הנושאים הקודמים של הביטול היו קרובים לבשר, יש רצון שגם החומר הזה של מתן תורה נוכל לקרב אותו אלינו.

אם אני מבין נכון התורה היא כוח ממית לרצון לקבל, אבל גם כוח מחייה לאפשרות לחיות בתוך החברים.

כן ודאי. רק האור העליון הוא ממית, מחייה ומצמיח ישועה. לכן לא חשוב מה שהוא עושה, אנחנו צריכים לברך עליו.

תלמיד: לדייק. על פי הרגשות התורה מייבשת את הרצונות שלי ואני מרגיש את זה בתקופה האחרונה, ואז מופיעה נחיצות בערבות כדי לקבל את הרצונות של החברים.

כתוב ש"תורה מתשת כוחות של אדם", איזה כוחות היא מתשת ואיזה כוחות היא מביאה לאדם. היא מראה לאדם עד כמה שכוחותיו הם דלים והוא צריך דווקא כוחות שהתורה מביאה לו. זאת אומרת שבכל מדרגה ומדרגה יש לנו מצב שהמדרגה הקודמת שכל כך רצינו אותה ורצינו להשיג אותה, אנחנו פתאום מבטלים. כל פעם שאנחנו עולים לדרגה הבאה, את הדרגה הקודמת אנחנו מבטלים.

תלמיד: זה חוק שלילת השלילה.

אתה יכול להסביר לנו מה זה, אף אחד כאן לא יודע.

תלמיד: זה מגיע מדיאלקטיקה של הגל.

בסדר. אי אפשר לעלות לדרגה הבאה אם אתה לא מבטל את הדרגה הקודמת. זה בפשטות לעניינינו. יש בזה הרבה חומר, כמו בפילוסופיה בכלל, הם אוהבים לנפח.

תלמיד: יש תזה, אנטי תזה וסינתזה של בעל הסולם בכתבי הדור האחרון. כל הויה נוצרת מתוך שלילת ההוויה, הכרת הרע ואז התהוות והלאה.

יפה. מה אני רוצה להגיד, שתמיד המצב הבא הוא בא על שלילה של המצב הקודם, שאני מגלה בו חסרונות, דברים לא טובים. זה דבר הכרחי. אם אתם רואים שאתם כבר לא מסכימים עם מה שקודם, וקודם זה היה בסדר ועכשיו לא, זה סימן של התקדמות, במיוחד שזה למעלה מהדעת. הדיאלקטיקה של הגל זה מילא. אלא ברוחניות זה תמיד על פני הפכיות ושלילה של הדבר הקודם שהוא הופך להיות למשהו שעליו דורכים, ולכן עולים.

תלמיד: זה גם עניין שאם בדרגה הקודמת השתמשתי בתכונת השלילה, ששללתי את הדברים, אז כדי לעלות לדרגה הנוכחית אני צריך לשלול את השלילה שלי הקודמת, לעבור לחיוב.

נכון. ולכן זה מאוד מבלבל אותנו, כאילו לא היית מסכים, עכשיו אתה מסכים. לא הסכמת עכשיו אתה כן מסכים. וכל פעם זה מבלבל כאילו אדם נמצא בחוסר יציבות. אז תחליט איפה אתה, עם מי אתה. אתה דווקא מתקדם.

שאלה: אני לא יודע על מה הם מדברים, ולא הבנתי את כל מה שאמרת היום בשיעור. מה צריך לעשות?

לזרום עם כולם, פשוט מאוד. תאמין לי, זאת ההתקדמות הכי טובה. יש כאן זרם כללי, אתה נכנס בו וככה זורם וזהו. ותאמין לי שזה הכי בטוח שתגיע לחוף מבטחים, באמת.

תלמיד: אבל מה אתה צריך? מה לעשות?

אני? רק שאתה תשב ותשמע, באמת שום דבר, והכול יסתדר.

תלמיד: אבל אמרת בשיעור הרבה דברים לעשות.

אבל אתה שואל מה עכשיו לעשות, אז לשבת ולשמוע. אבל בעצם כל הזמן לחשוב רק איך אני נכלל בעשירייה, ששם בטוח נמצא הבורא, עד שהוא יתגלה יותר ויותר לתוך עשירייה ואני בכללם, זה הכול. העבודה היא פשוטה, לקיים לא פשוט, אבל הנוסחה היא די פשוטה.

תלמיד: לא נכנס לי, אולי תגיד את זה במילים אחרות.

יש לך עשירייה פיזית? יש, אני רואה שאתה יושב איתם כל הזמן, תשתדל להיות איתם ברצון אחד, למטרה אחת. אתם מתחברים ויש ביניכם מטרה, ויש ביניכם רצון אחד למטרה, ושם אתה רוצה להיות מחובר איתם, ממש להיטמע שם. להיטמע או להיטבע, גם וגם. זה יסתדר.

שאלה: איך אפשר למשש את העשירייה האחת היחידה הזאת מבין כל העשיריות הרבות בקבוצות שלנו? איך בכל זאת להרגיש את האחדות של העשירייה האחת?

לכן אנחנו מתחילים מעשירייה אחת ובה אנחנו משתתפים פיזית, ואחרי הגופים כאילו נמשכות המחשבות, ואחרי המחשבות נמשכים הלבבות, וכך אנחנו נכללים יותר ויותר.

שאלה: איך לזרז את המצב הזה של מעבר ממדרגה קודמת למדרגה חדשה כדי שזה לא ייקח שנים?

להתכלל בעשירייה, המהירות תלויה בהתכללות.

תלמיד: יש את שלילת השלילה.

בקשר לשלילה ושלילת השלילה, אני רוצה לדבר על התכללות החברים. אדם צריך לעבוד בכל זאת בצורה כזאת שאצלו זה למעלה מכל ספק שהוא נכלל בעשירייה ולא עוזב אותה לרגע. יכולים להיות כל מיני מצבים, שיבואו עם אלונקה, מגן דוד אדום, לא חשוב מי, חברה קדישא, שייקחו אותי מכאן, אני לא יוצא, לא יוצא מהחיבור עם העשירייה.

אני רואה אנשים שמגיעים לשיעור או לא מגיעים לשיעור, זה החשבון שלכם, אבל רק תבינו שזה נעשה יותר ויותר קריטי, יותר ויותר חשוב עד כמה שאני נכלל איתם. יותר טוב ללמוד לא שלוש שעות, שעתיים כל בוקר, אני נותן כבר איזו דוגמה קיצונית כזאת, אבל יחד. לכן אין דבר כזה שאדם עוזב עשירייה. אפילו אם יש איזה אירוע משפחתי או משהו, אסור שזה ישפיע על העבודה בחיבור, זה לא יכול להיות.

תלמיד: יש דוגמה מאוד יפה במוסיקה הקלאסית לעניין הזה שזה נקרא קונטרפונקט. כשיש נניח מנגינה שהיא יורדת למטה, ויחד עם זה הקול השני הוא דווקא עולה למעלה. וההתנגדות הזאת יוצרת משהו באוזן מאוד מושלם ושלם. זו דוגמה שאפשר ממש לעבוד איתה. כשמרגישים איזו ירידה, דווקא לתת איזו עלייה וחיזוק.

תביא לכאן עוגב ותבצע.

תלמיד: אני אשמח.

כן. דברים מאוד יפים יש בזה.

תלמיד: עוד דוגמה קטנה. גם בניגונים שבעל הסולם הלחין יש משהו מאוד יפה. הניגון השלם מכיל בתוכו תמיד שני חלקים, אחד מהם הוא כאילו יותר מינורי, ואז הקטע השני הוא פתאום מז'ורי. וכאילו הניגון השלם מכיל את שני המצבים האלה. זו ממש דוגמה לעבודה טובה בעשירייה שהכול נכלל ביחד.

כן. רק במוסיקה זה הולך בבת אחת. אצל באך במיוחד.

שאלה: רק לדייק לגבי מה שאמרת כרגע על העשירייה והאלונקה שהם ייקחו אותי. האם דיברת על נוכחות פיזית, שלא משנה מה קורה לי אני חייב כל בוקר להגיע לשיעור? או שדיברת על זה שלא משנה מה קורה לי בחיים, אני במקביל כל הזמן חייב לחשוב על החיבור שלי בעשירייה שלי?

האחיזה בחיבור בעשירייה, התמיכה בחיבור בעשירייה חייבת להיות בלי הפסקה במשך כל הזמן. כי דרך זה אתה מקבל כוח רוחני. וכל יתר הדברים שאתה הולך לפתור, גם הם יקבלו מזה כוחות, מילויים. אבל רק כך. זאת אומרת, זה חייב להיות.

זה כמו ב"שולחן ערוך", או כמו ב"סידור", אתה קם בבוקר ואומר, "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". מה זאת אומרת? שאתה כבר נמצא בקשר עם הכוח העליון, עם האור העליון. "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקוב" וכן הלאה. "ברוך אתה ה', נותן התורה" וכן הלאה. זאת אומרת אתה מתקשר כבר. את כל המילים האלה חיברו לנו אנשי הכנסת הגדולה, מקובלים גדולים, מלפני אלפיים ומשהו שנה.

לכן אין לנו מה לזלזל בזה. זה לא מישהו, איזה תפרן, גנב, לא יודע מי בימינו שכותב. אלא כותבים את זה אנשי הכנסת הגדולה. כולם היו מקובלים ממש קדושים, בעל מנת להשפיע. לכן אנחנו צריכים להתייחס לזה כך. תראה מה שהם אומרים. הם אומרים שמיד כשאדם קם הוא צריך להתקשר לכוח העליון. וכשהוא הולך לישון הוא אומר קריאת שמע על המיטה. גם נפרד, מה זה נפרד? כשהוא הולך לישון, כי אין מה לעשות, מתנתק מאין ברירה, שכך הבורא סידר את הבריאה, אבל הוא מוסר לבורא בחזרה את כל הקצוות האלה, כל המושכות, הכבלים, החיבורים. הוא מוסר את נשמתו, מה שנקרא.

תלמיד: להשתדל לעשות את זה בכל רגע?

מתי שאתה שוכח, לחזור לזה. יש כל מיני אמרות כאלה, שאם אדם שוכח איך הוא יחזור. אז הוא אומר, "ברוך אתה ה', חוקיך למדני". סתם ככה כדי לחזור, "חוקיך למדני", כך כתוב. אבל אני אומר שוב, אם אתם נמצאים בעשירייה אתם צריכים כבר להתחיל את הקשר. המחשבה הכללית שהחברים חושבים פה ושם, היא צריכה להחזיק, המאור דרכה צריך להחזיק את כולם ולהזכיר לנו את זה.

תלמיד: ואנחנו אמורים להתפתח לזה, כן? אנחנו נגיע למקום כזה שאנחנו נוכל לעשות את זה?

כן, ודאי. אתם קרובים לזה. אל תדאגו.

שאלה: היום דיברנו על זה שרגע לפני שיש חיבור, או רגע לפני שבאמת מבקשים את המאור, מרגישים פחד מאוד גדול וספקות ושאלות על הדרך, והרבה מאוד הרגשות כאלה מפחידות.

מתי דיברנו על זה?

תלמיד: היום בתחילת השיעור, דיברנו על הערבות. יכול להיות שרק אני שמעתי כך.

בסדר.

תלמיד: מצד אחד מאוד רוצים שהרגע הזה כבר יגיע. מצד שני זה מאוד מפחיד, שלא יברחו מפה כולם. איך נבטיח את זה שאנחנו מוכנים לרגע הזה? יש הרבה דוגמאות של חברים שקשה להם ברגע הזה והם בורחים.

אני לא יודע מה לעשות. אין לי חשבון עם האנשים, עם כל אחד בפרט. אני נותן מה שאני יכול ומסוגל לתת ומבין שצריכים לתת. אם אני טועה, אני טועה. אם אני מצליח, אני מצליח. אני משתדל לעשות את זה ממש מכל הלב, בכל כוחי.

בסופו של דבר הדרך היא מאוד לא פשוטה. יש בה הרבה מכשולים, קושי. צריכים לתת יגיעה גדולה למעלה מהשכל ומהרגש, למרות השכל והרגש. ששם אתה יכול להעביר ביקורת עלי, על הקבוצה, על השיטה, על כל מה שאתה רוצה, אבל זה לא ישנה את דרכנו. אלא מי שיהיה מוכן לזה, ילך. ומי שלא יהיה מוכן לזה, ימצא תירוץ ולא ילך. אין כאן שום אפשרות להקל במשהו.

כשדיברתי עם רב"ש וראיתי כמה אנשים מגיעים לפעמים, בחגים, בכל מיני הזדמנויות, הוא היה אומר "ההוא היה לפני חמש עשרה שנה, ההוא לפני עשרים, או שלושים שנה, ההוא בכלל היה עוד עם אבא שלי". כך ממש, עם בעל הסולם. אז יש ויש. כמו שכותב בעל הסולם, שעוד הרבה יפלו בדרך, ומה לעשות? אין מה לעשות. אני לא יכול לעשות איתם חשבון, אפילו לא עם האנשים הקרובים ביותר אלי. אני לא יכול לשנות שום דבר. אם אתם חושבים שאתם יכולים להגיע אלי כל הזמן עם טענות, כמו "שוב אתה אומר ככה וככה, אבל צריכים לעשות ככה וככה". אני אומר כן, אתה צודק, ולמחרת אני עושה זאת שוב. אני לא יכול, זה לא תלוי בי. אתם רואים כמה פעמים אני קופץ שוב עם אותן הבעיות וזה לא משתנה. החיים משתנים וזה ישתנה.

מה אתה רוצה להגיד בזה, שאני אעשה איזו הקלה? אני נותן את חוקי העשירייה שאתם כבר חייבים לקיים. ודאי שיש כאן אנשים שהם עוד לפני זה בהרבה דרגות או זמן, אבל אני לא יכול בעקבותיהם להקל את ההתקדמות של אלו שיכולים להתקדם.

אני הולך נניח לפי עשר עשיריות שנמצאות כאן מתוך כשלושים שיש כאן. אני הולך לפי עשר העשיריות המתקדמות. ואני רואה שדווקא העשיריות האחרות גם מצטרפות יותר ויותר. נכון? אני לא טועה בזה. אז מה לעשות אחרת?

תלמיד: עם השנים נוצר גבול מאוד ברור בין העבודה שאתה עושה לבין העבודה שאנחנו צריכים לעשות.

איזה פער בינינו, במה?

תלמיד: לא פער. לכל אחד יש את התפקיד שלו. בדרך שאנחנו הולכים, אתה מדריך אותנו, ואנחנו צריכים לעשות את העבודה, לא יעזור.

אתם עושים ומבצעים אותה בעשיריות. כול עוד אני צריך להיות, אני אלווה אתכם בעשיריות שלכם. וכשאני כבר לא אהיה, אז אתם תבצעו את זה בתוך העשיריות שלכם. ולכן אני רציתי שבכל עשירייה בכל זאת כל אחד יכול להיות גם ש"ץ וגם גבאי. אחר כך אתם תוכלו לחבר את הגבאים והש"צים מכל העשיריות, שתהיה איזו הנהגה רוחנית.

אבל זה לא כל כך חשוב, כי אתם מתקרבים. העיקר שכל עשירייה מתגבשת, והעשיריות מבינות יותר זו את זו ומתקרבות לעבודה הדדית. זה כך לפי המערכת הכללית. זה סך הכול עשירייה אחת. זה שהיא מתפצלת לאלפי עשיריות, אז מה? נגיד, האנושות עשרה מיליארד אנשים, אז מיליארד עשיריות, מה יש? לא כל כך הרבה.

תלמיד: איך אנחנו נחזיק כל חבר וניתן לו כוחות מספיק חזקים לעמוד בפני המצבים האלה שיבואו?

רק על ידי חיבור בינינו. ואם הוא לא יחזיק, אז לא יחזיק. אז שיקפוץ מהעגלה, שיפול מהעגלה וייקח אותו מישהו אחר. מצידי אני רק שמח לשמוע שהם הולכים לעוד כל מיני ארגונים או קבוצות ושם לומדים, טוב מאד. יש הרבה דרכים למקום, שילכו. אני לא יכול להגיד שאני הכי טוב ואני חזק והכי מתקדם. כל אחד שיראה איפה הוא נמצא, ממש כך.

אני חושב שהגישה הזאת כך אני הרגשתי מרב"ש, ולכן אני גם מקיים את זה כאן. תישאר כאן עשירייה אחת, אני אהיה איתה. גם היא לא תישאר, אז אני אשב לבד בבית, יש לי מה לעשות גם כך וגם כך. אין לנו אפשרות לשנות משהו, אלא רק עוד יותר ויותר להתאים את עצמנו למקורות. כמה שיותר להתאים למקורות, למבנה, לפנימיות, הלימוד עצמו, שאלות, תשובות, הפצה, כול מה שתראו מבעל הסולם. והעבודה שלנו, שאנחנו עושים בינינו גם מכוונת אותנו.

פעם לא חשבנו על ההפצה בעולם. היום אנחנו מתחילים להרגיש יותר ויותר כמה זה מחזיק אותנו, לא שאנחנו מחזיקים אותם. מה שמתרחש בכל העולם, כמה זה מחייב אותנו לעשות הפצה ממש לכל העמים, לכל האנושות.

שאלה: אני בפנים מרגיש איזה פחד להתקדם, פחד להאמין. יש איזה פחד שמלווה בעיקר בתקופה האחרונה. אני מרגיש מה אני צריך לעשות, אני שומע מה אתה אומר, אבל יש איזו הרגשה שאני לא עושה את זה מתוך הפחד שעולה, זה משהו פנימי?

אני מבין.

שאלה: אני מרגיש לפעמים בעשירייה בטוחה, אבל לא יודע כבר אם זה אני או כולנו, אני לא יודע בדיוק איך להרגיש את זה?

המלצה. תוריד את עצמך להשתתפות מכאנית, לא רגשית. תעזוב את הרגש. אתה בא לשיעור, אתה לומד, אתה רושם כל מיני דברים, שאלות, תשובות, קצת יותר דרך השכל ולא דרך הרגש. מה שלא עושה השכל עושה הזמן. זאת אומרת שאתה תתחיל לאט לאט לעכל את זה בצורה אחרת, בלי ההתפעלות ברגשות. כי יש לנו רגש ושכל, וכך תאזן את הקליטה שלך.

זה לא רק אתה, יש הרבה אנשים. יש כאן הרבה אנשים שנכנסים לכאלה דברים שלא יכולים לסבול יותר לשבת, בורחים מכאן, עוזבים, אחר כך חוזרים, אחר כך עוזבים, שוב חוזרים. באים יותר מאוחר לשיעור, כל מני דברים.

אני ממליץ, אתם צריכים לנהל את עצמכם בצורת רגש ושכל. וגם בעיסוק שלכם. יש הרבה זמן שאני מתעסק בתפיסה שכלית במקצוע הזה, ולא רגשית דווקא. לא ב"שמעתי" ולא בכל מיני דברים כאלה, אלא בצורה שכלתנית כזאת.

תלמיד: מה התפקיד של הפחד הזה, איך אני יכול להשתמש בו בתור כוח להתקדם? אני מרגיש שהוא מלווה אותי, זה לא מגיע סתם.

תקרא ב"שמעתי" מאמר קל"ח, מה לעשות עם יראה ופחד שבאה לאדם. צריך להתעמק בזה שאין עוד מלבדו ושזה מגיע אליו מהבורא בכוונה מיוחדת, במטרה מיוחדת.

שאלה: בעשירייה אצלנו השבוע גילנו חורים ברשת של הערבות.

באמת? זאת אומרת, אתם יכולים כבר לגלות שכאן וכאן ושם חסרה ערבות?

תלמיד: כן.

יפה.

תלמיד: היה גם רצון ליתר מחויבות בינינו. הייתה אצל חלק שמחה, בושה, מתעוררים הרבה דברים. ברור שצריך להגיע למחרת לשיעור בוקר ולהיות בדרישה יותר חזקה. זה אמור לקדם אותנו למקום של התפילה.

כן.

תלמיד: מה אנחנו יכולים לעשות בעבודה בינינו בעשירייה, מהגילוי של החורים ברשת הערבות עד להגיע לצעקה, באמת "טוב לי מותי מחיי" אם אני לא משיג את הערבות עכשיו?

ישנו דבר אחד מאד חשוב, שנקרא "עייפות". אתם נמצאים עכשיו כאן שלוש שעות, אפילו קצת יותר. ואתם כבר סחוטים, עייפים, לא יכולים יותר לחשוב על זה, כל מה שאני אומר זה כבר מגעיל ודוחה. יש גבול עד כמה אדם מסוגל להשתתף רגשית במשהו. לכל דבר יש את הכלי שלו, מלא, זהו. ישנם כאלה, חבר אחד צוחק כבר שעתיים רצוף, לך תדע מה קורה. חבר אחר ישן, וכן הלאה.

צריכים להחליף עיסוק, לא להיות רק ברגשות. מה שעשה רב"ש, הוא עשה התעמלות, פשוט, עשה התעמלות. קפץ, רץ, היו לו אופניים, עשה הרבה מאד סיבובים באופניים. לא פחות ולא יותר, ארבע מאות. למה הוא קבע כך? אני לא יודע, כמו בים. בכלל היה אדם מאד חזק ואוהב ספורט, אז הוא היה משלב זה עם זה. אתם צריכים את זה לעשות.

לכן דווקא אחרי כל מיני כאלו שיעורים כמו שהיה עכשיו, שלוש ומשהו שעות, אתם צריכים לעשות איזו הפסקה, ובהפסקה הזאת לעשות איזו תנועה. באמת אני אומר, להיות כל הזמן במאמץ רגשי, לא. לכן הוא היה אוהב גם בדיחות. כל מיני בדיחות, זה משחרר את הלחץ הפנימי.

שאלה: איפה כן יש נקודה שבה צריך לתת יותר מאמץ ולא לוותר דווקא לעצמך?

אם אתה הולך לספורט, אתה לא מתנתק. אתה יודע שעכשיו אני עושה את זה כדי להתעורר.

שאלה: אתה מדבר כל הזמן על זה שיש את הנקודות של הגירומין, של התוספת, עכשיו אני רוצה דווקא איכשהו להתאפס, ואני חייב להתגבר על עצמי ולעשות עוד מאמץ ועוד כניסה פנימה ועוד כניסה פנימה. יש לזה גם מקום?

למה אתה חושב שאם אתה הולך לעשות עכשיו קצת ספורט זה לא עלייה, אלא זה ירידה, או בריחה? אני לא רואה את זה כך. אני עושה את זה בכוונה, אני עושה את זה מתוך לחדש את הכלים שלי, שלא יכול עכשיו עוד להיות באותו התלם.

תלמיד: דווקא את הספורט אני מבין לחלוטין. איך אנחנו יוצרים תמיכה כזאת בינינו שמאפשרת לאדם באמת לא לברוח? כי אנחנו מגיעים עוד ועוד ועוד, במיוחד בתקופה האחרונה, למצבים של לחץ משותף ואתה מושך קדימה חזק והכי קל זה להתנתק או לברוח או להתרחק במחשבות כשאתה נמצא פה, או גם פיזית. איך יוצרים כזאת אווירה בינינו, שמחזיקה את כל החברים בנכונות להיות לידך, איתך?

אני חושב שאני לא כל כך מושך אתכם קדימה ממש בכוח.

תלמיד: לא בכוח. זה ממש מורגש בתקופה האחרונה שאנחנו רצים קדימה. זה מצוין, זה לא רע. האפס המוחלט זה מאוד ממשי, מאוד יישומי.

כן.

תלמיד: וזה גם מחייב, מן הסתם.

כן.

תלמיד: זה לא שאני מקשיב לך תיאורטית, מתפעל רגשית ממה שאתה אומר. יש פה גם הבנה שאני צריך מצדי לעשות משהו, ואם אני לא עושה את זה, אני בכלל לא אתך. איך אנחנו יוצרים בינינו כזאת אווירה שבה לכולם יש כוח לעשות את המאמץ הזה, אף אחד לא נופל בדרך?

זה חשיבות, אין מה לעשות כאן. אולי אני לא מעורר בכם חשיבות שלי, ואז אתם לא נמשכים מספיק. אבל זה לא בטבע שלי.

תלמיד: אתה זה בכלל לא הבעיה, השאלה היא אנחנו. אתה מצדך עושה מעל ומעבר, וזה באמת מורגש. יש לפעמים הרגשה שאתה נמרח על הכיסא, ונכנס לאיזה מצב. איך אני אוסף את עצמי, או איך אנחנו אוספים את עצמנו?

זה תמיד כך יהיה, ועוד ועוד כאלה הזדמנויות יהיו לך מלמעלה, אתה לא יודע כמה. וודאי, זה הכבדת הלב.

תלמיד: זה מורגש כמעט בכל שאלה בסדנה שאתה שואל, כמעט בכל רגע בשיעור יש לך בחירה כזאת פנימית בין לברוח לבין לעשות, וזה מאוד מתיש.

זה סימן שהשיעור טוב. תורה מתשת כוחות של אדם.

תלמיד: השאלה, האם זה מתיש, כי אני עושה את המאמצים האלה לבד, או שזה מתיש, כי ככה זה?

אפילו שאתה נמצא כאן ולא עושה שום דבר, זה פועל עליך. האווירה הכללית היא מאוד רצינית וכבדה, ואני שמח מזה. זאת אומרת מי שנמצא כאן הוא נמצא בהתעמלות, רוצה או לא רוצה.

שאלה: רציתי לשאול שאלה כללית שאני חושב שתעניין כל אחד. בהמשך למה שאמר עכשיו החבר, הלימודים בזמן האחרון הם ממש פנימיים, וגם מתישים זה נכון. רציתי לדעת מצד רב, מה מצבנו הרוחני באופן כללי?

לפי איזו סקאלה?

תלמיד: לפי הסקאלה של כניסה לעולם הרוחני.

לכל אחד, לכל עשירייה זה [מצב] משלה, אני לא יכול להגיד. חוץ מזה, אם בכלל אתה חושב שאני אגיד לך, אז אתה טועה. זה מבטל את האדם. כמו שהבורא סידר את הדברים, ככה צריך להיות. אתה לא תקבל ממני שום דבר, שום מקדמה, שזה אסור, אלא איך שזה חייב להיות בתהליך הרוחני, כך תקבל. אני לא יכול על זה לוותר, לא, אני לא אפתח לך כל מיני צורות ותמונות, לא.

אני זוכר שהתחלתי ללמוד אצל הילל, ואחר כך רב"ש משך אותי אליו. בבוקר אביבי יפה של חודש מאי כשהכול היה פסטורלי מאוד עם ציפורים, אני יושב עם רב"ש, ופתאום דרך החלון מסתכל עלינו פרצוף ואומר, אפשר ללמוד? הוא הזכיר לי את איך שאני באתי לרב"ש. רב"ש מסתכל עלי, אני אומר תיכנס. רב"ש לא רצה להגיד, כי זו תהיה האחריות שלו, אבל אני יכול להגיד, מה יש לי. קראו לו אורי מירון. אני לא יודע איפה הוא עכשיו. אחר כך הוא התחתן עם איזו בחורה עשירה ונכנס לבורסה, וככה היה בא ולא בא. אני לא יודע.

רב"ש שלח גם אותו ללמוד אצל הילל, אחר כך הוא משך אותי מהילל, ואורי נשאר שם. אז אורי סיפר לי איך הילל עושה אתו כל מיני תרגילים, כדי להראות לו את זה הרוחני. להראות לו את איך זה יכול להשפיע עליו בריחוק מקום, איך הוא פתאום מבין ומרגיש מה שקורה לו, וכן הלאה. אני באתי לרב"ש ואמרתי לו נו? אז הוא אמר, מה אני יכול לעשות? זה הלל, וזה אני.

אני רוצה להגיד, שהדברים האלה הם אסורים. אסור להראות, אסור להשפיע מעבר למדרגת התלמיד, אסור את זה לעשות, כי בזה ממש אפשר לעצור אותו ולקלקל לו את הדרך. אסור.

ולכן תאמינו לי שכמו שאתם נגיד עם הילדים הקטנים שצריך ללמד אותם מנה, מנה, כך אתם גם צריכים לקבל. ואם קצת יותר, אתם עלולים בזה לקלקל אותו. לא לקלקל שהוא יבין משהו, לא, אלא הכלים שלו לא יהיו מוכנים, כי אתם סותמים לו את הכלים. הם צריכים להתפתח מבפנים בחיסרון שלהם, ולכן הכלל זה, "חנך את הנער על פי דרכו", איך שהוא מתקדם, כך הוא מתקדם. תיקח לו ההתקדמות עוד עשר שנים, אז עוד עשר שנים. עוד גלגול, אז עוד גלגול, אין מה לעשות. אתה יכול לתת רק לפי מה שטוב לו. אתה לא יכול לתת לתינוק קטן סטייק. פשוט מאד. יש לו בקבוק עם דייסה או עם משהו, זה שלו. למה אני מדבר על זה?

תלמיד: המצב הרוחני שלנו.

המצב הרוחני שלכם. בסדר. אני לא עושה כאן דברים שיוצאים מהגדר. אמנם שיצא לפעמים, אבל זה לא טוב, זה מחוסר שמירה מצדי.

תלמיד: אתה אמרת דבר מאוד חריג, שאסור שאפילו אירוע משפחתי יפריע לכם בעבודה בחיבור. וזה מאוד מורגש עד כמה שפתאום אצל חברים מתעוררים רצונות. "יש לי אירוע משפחתי, יש לי עכשיו ילדים, יש לי מכונית, וכולי.

רב"ש תמיד היה נותן לנו דוגמה שהיה לו חתנו יצחק אגסי, הוא נפטר אחר כך, גם אשתו, הבת של רב"ש נפטרה, והוא היה רואה חשבון, הזמינו אותו לירושלים לתת לו מקום נבחר שם באיזה משרד לפי המקצוע שלו, והייתה סעודת ראש חודש אצל רב"ש והוא לא נסע לירושלים ואיבד את המקום.

באותם הזמנים שזה לא היה פשוט, לא הייתה כל כך עבודה, והחברים דיברו על זה והעריכו את זה, וגם רב"ש [העריך]. זאת אומרת, מה שיש יש. מהשמיים נותנים לך גם את זה וגם את זה וגם את זה, זהו. אמנם אנחנו לא מתייחסים כך, זה היה בזמנים האלה, בשנות הארבעים או משהו כזה, לפני כמעט מאה שנה, אז היו אנשים כאלה. היום אני מבין אותך שאתה רוצה לנסוע עם הגברת שלך לטייל בחו"ל או משהו כזה. אני גם נסעתי כמה פעמים לשבוע ימים, צריך את זה בכל זאת, אין ברירה אבל ביום יום חייבים אנחנו להתחשב בזה.

תלמיד: לאחרונה מאוד מורגש עד כמה שכל חבר פשוט נחוץ שיהיה, מישהו מאחר לשיעור או קם מהשיעור, עוזב מוקדם מכל מיני סיבות זה מורגש שחסר. יכול להיות שאנחנו במצב כזה, אבל כנראה שכל אחד צריך לעשות חשבון נפש.

המצב יהיה יותר ויותר צמוד, סמיך, בטח, אתם תראו עוד מעט מה זה עשירייה, זה פשוט הנשמה. מה זה הגוף? הגוף היום חי, מחר מת. העשירייה זה הכול. אתם תראו, אנחנו נכנסים לכאלו דברים שהם מאוד מאוד צמודים למושג האיחוד.

תלמיד: אבל גם פיזית חשוב שיהיו חברים.

כן. אני מקווה שזה מעלה חשיבות לכל אחד ואחד והעשיריות לא יצטרכו לחייב בכוח את חבריהם שיבואו לשיעור ולכל מיני אירועים, אלא אנשים ירגישו מעצמם, איך אני יכול להישאר? זה פשוט העשירייה, אני חייב להיות שם, איתם. וכנגד זה ודאי שיהיו הכבדות הלב, "אבל יש לי ככה, אני מרגיש לא טוב, אני צריך לעשות את זה דחוף ", כרגיל. והמאבק הזה הוא התיקון.

שאלה: לגבי הוראה, כי מקודם אמרת שאסור לתת לתלמיד יותר ממה שהוא מסוגל לקבל, אחרת אתה יכול לקלקל אותו ואפילו לגרום לו נזק.

ודאי. תלמדו את זה מהבורא, איך שהוא עוזר, מטפל בנו בצורה שאנחנו עדיין עכשיו עוד לא מרגישים, אבל כשנכיר תראה.

תלמיד: אז איך זה שאתה נותן אותה שיטה אבל זה מתלבש בכל אחד לפי מה שהוא צריך?

בערך לפי עשר העשיריות הראשונות. מה אני נותן?

תלמיד: אני מנסה להבין איך אתה עושה את זה. כי נגיד כשאני מוצא את עצמי מול כיתה אז אני כל הזמן בסוג של מלחמה פנימית מה אני נותן, מה אני לא נותן.

אתם צריכים לשבת ביניכם ולהחליט על שיטת הלימוד, על התהליך, המדריך הראשי בטח יודע, הוא חיבר את הדברים האלה.

תלמיד: כן, זה קיים. אבל יש פה גם איזה תהליך פנימי שאתה עובר מולנו, אין איזה תהליך פנימי במסירת החומר שאתה עובר כדי לתת מה שמתאים לכולם?

ודאי שאני מתלבש בזה כדי לתת לכם. אני לא חושב באותם המשפטים הפנימיים, באותם הדמויות, ברגש, בשכל, מה שאני מוסר לכם. אני מייצב את זה בפנים, אבל אחר כך זה עובר איזו טרנספורמציה כדי שאני אמסור לכם.

תלמיד: איך אתה קובע ש"את זה אני הולך למסור"?

אני קובע איך.

תלמיד: כי אתה רוצה למסור?

כי אני קשור אליכם, ולכן עד כמה שאני מסוגל יותר להלביש את הצורות הפנימיות שלי בצורות החיצוניות שזה יהיה מספיק טוב ונגיש לכם, כך אני עושה את זה. זו מין התקשרות, קומוניקציה בין עליון לתחתון.

שאלה: מה החשבון שאתה עושה במסירה? אני מנסה להבין במסירת החומר מה החשבון שאני עושה.

ההתרגשות המרבית שלכם. כי הרגש זה החשוב ביותר. שאתם תתרגשו ממה שאני אומר. ושמהרגש יכנס גם להשכל. שאתם תרגישו ועם השכל תעבדו את זה בצורה כזאת כדי להלביש את זה כבר בידע, בתפיסה.

שאלה: אז החשבון מעבר להעביר את המערך השיעור כפי שצריך להעביר אותו, הוא שאני צריך לעשות כלפי התלמידים, החשבון הפנימי זה עד כמה אני אגרום להם להתרגשות פנימית רגשית? זה החשבון?

לא. אני לא יודע איזה תלמידים יש לפניך. יכול להיות שזו כיתה שהיא צריכה לקבל רק א' ב', דברים כאלה, ואין להם עדיין רגש לזה בכלום, ואתה תתחיל לעשות לפניהם הצגות כאלו שאתה תבכה והם יצחקו.

תלמיד: לא, זה ברור שלא.

זו צריכה להיות כבר איזו הבנה, הרגשה הדדית. זה לא בכיתת לימוד שלכם. שם אתם צריכים לתת דברים יותר שכלתניים וקצת רגשיים, אבל ממש במידה מאוד זהירה.

תלמיד: כן, את כל הפן השכלי אני מאוד יודע לתת להם. הבעיה שהם גם הרבה שומעים אותך ואז הם באים עם מה שהם שומעים ממך, לשיעור והם רוצים לקבל גם על זה מענה. והם מתחילים לדבר איתי על האפס המוחלט, על למעלה מהדעת וכולי.

אז אתה צריך להסביר להם את זה בצורת ציור, שרטוט, ואת זה אתה יודע אני חושב לעשות. "זו קומה עליונה, זו קומה תחתונה, זו דעת וזו אמונה למעלה מהדעת, את זה אנחנו תופסים בעולם הזה, את זה תופסים בעולם העליון", ובצורה כזאת סכמטית. כי הסכֵמה עוזרת מאוד לדלג על הרגשות. אז הוא מבין, אז למטה זה השכל ולמעלה זה הרגש. הוא מבין. למטה זה דעת ולמעלה למעלה מהדעת, זה מובן. בזה אתה מבלבל אותו קצת על ידי השכל וכאילו שהוא נמצא בשניהם.

תלמיד: אז אפילו שהם לוקחים אותי לכיוון של שאלות רגשיות, לעבור לתת להם את זה בפן שכלי?

כן. כי ככה הם יתפסו. אתה לא עובד עליהם. אתה פשוט נותן להם את זה באופן שהם יכולים לפחות כך לתפוס.

תלמיד: אני פשוט מזהה שרגשית זה יותר מידי עוצמתי בשבילם.

נכון. לא יכולים. כמו לילד קטן, מה הוא יבין אם תגיד לו?

תלמיד: שאלה אחרת בנושא אחר, אנחנו בתקופה האחרונה נכנסים לקשר עוד יותר הדוק בתוך העשיריות, ואני מאוד מרגיש שכל מה שאני עושה, אני כל הזמן באיזה חשבון פנימי כלפיהם, נותן להם איזה דין וחשבון כזה. עכשיו יש תקופה של כנסים, חברים ייסעו, לא ייסעו, איך זה אמור לעבוד בתקופה של כנסים? כל אחד צריך לבדוק עם העשירייה כן לנסוע, לא לנסוע?

לא, בתקופה של הכנסים אנחנו מתפזרים, בתקופת הכנסים אנחנו לא רוצים להיות בעשיריות הקבועות. אפילו אלו שנשארו כאן. למשל עוד מעט יש לפנינו כנס קישינב הראשון.

תלמיד: במולדובה ואחר כך בבולגריה.

אז מי נוסע לכנס מולדובה אני לא יודע, למרות ששמעתי שהכרטיסים מאוד זולים.

תלמיד: אז קודם כל כנס במולדובה יהיה בין 6-8 בספטמבר, 3 שימים, שישי, שבת, ראשון. הכנס יהיה בסגנון די דומה לגני התערוכה, המקום הזה זה כמו גני התערוכה המקומי של קישינב. אנחנו מצפים מינימום ל-600 ויכולים להכניס עד 1200 איש. כולם מוזמנים, כולם יכולים להגיע, אין הגבלות. עלות הכנס תהיה 80 יורו לשלושה ימים, זה לא כולל לינה.

תלמיד: בעוד כמה ימים עולה לאוויר האתר של הכנס שיהיה בו כל המידע והוא יהיה בארבע שפות. יעלה קודם כל ברוסית ואחר כך יהיה באנגלית, ספרדית ועברית.

זאת אומרת אין הגבלה לאף אחד, מי שרוצה שיסע.

תלמיד: כן. להיפך, אנחנו מזמינים כל אחד, כל מי שיכול וכל מי שרוצה.

אז בהתאם לזה אנחנו יכולים [להחליט] כאן האם לארגן עשיריות או לא. ברור. כנס הוא כמו בכל כנס, בזמני הכנס אנחנו נכנסים לפגרה מהעשיריות.

תלמיד: עכשיו התחילו לעבוד על זה כבר צוותים מרוסיה, מאוקראינה, ממולדובה, מצטרפים לזה הרבה אנשים, כי זה לא יהיה כנס שרק מולדובה מארגנת, אלא כל הכלי דובר הרוסית. ואנחנו רצינו לשאול כמה שאלות בנוגע לתוכן.

בבקשה.

שאלה: יש לנו צוות שהתעצב כצוות קטן שהולך ומתרחב ככל שמתקרבים לכנס מולדובה, זה צוות בינלאומי. יש לנו כמה שאלות, זה הכנס היחיד בזמן הקרוב לכלי דובר הרוסית, אנחנו יודעים שזה כלי מאוד מיוחד בהתקדמות שלנו, מה אתה מצפה מהמדרגה החדשה הזאת, מהכנס הזה?

אני מצפה שכל רוסיה, אוקראינה, איפה שאנחנו לא עושים כנסים בינתיים שיבואו לשם, שיעשו את כל המאמצים כדי לבוא ולהיות יחד בכנס. אני חושב שכנס כמו שהיה לנו בדרום וצפון אמריקה היה מוצלח בזה שהוא בכל זאת הראה את הכוח, מה שלא היה קודם בכל הכנסים שלנו, כי אנחנו התחלנו יותר להתגבש. והגיבוש הזה ברוסיה ואוקראינה איננו. אין. אני לא מרגיש שהקבוצות שם הן קבוצות צמודות, הן קבוצות מחוברות, לא מרגיש. כמו אפילו באמריקה, שלא היה אף פעם דבר כזה, תמיד קבוצות הרוסים או באוקראינה היו הרבה יותר מגובשות ועכשיו לא.

לכן אני מבקש לעשות מאמץ כמה שאפשר יותר לבוא לכנס פיזית מכל רוסיה ומכל אוקראינה. כל יתר המקומות, אוזבקיסטן, טג'קיסטאן, אזרבייז'אן, לא חשוב איפה, לשם אנחנו יכולים להגיע והיינו שם בכנסים, ומהמדינות האלה רוסיה ואוקראינה לא. אז לכן אני ממש ממליץ מכל הלב ולוחץ, אם אפשר כך להגיד, תבואו לכנס מולדובה, המקום מצוין, גדול, יכול להכיל את כולם, יחסית זול. אני לא חושב שברוסיה אם היינו עושים היה יותר זול.

לכן אפילו כולל נסיעה, טיסה, אפשר לעזור ב"הלפ חבר" מכל העולם, רק שאתם תבואו כי אנחנו מאוד צריכים חיזוק לכלי הרוסי והאוקראיני. זה הכל.

תלמיד: איך להתכונן באופן מיוחד לכנס הזה, אולי לשים על זה דגש בישיבות חברים, בשיעורים שלנו? אולי פגישות מחוץ ללו"ז כדי להתחיל להכין כבר את אותו הליכוד?

אם מדובר על נושא עצמו, אז צריכים לחשוב, אני לא יודע מה להגיד לכם בקשר לתוכן, אני הייתי זורק את זה אליכם, מה אנחנו צריכים לעשות בכנס הזה במיוחד שהוא נמצא במדינות מזרח איופה, רוסיה, אוקראינה, אתם צריכים לחשוב, אני בינתיים מרגיש שיש לי חופש לא להגיע אליכם עם כול מיני עצות משלי. תדברו ביניכם, תכינו כל מיני הצעות, תוכניות שיעור, כל מיני דברים סביב זה, שיהיו לנו שלושה ימים באמת עם תוכן, בקיצור נוציא משם מקסימום, כמה שאפשר. כי אותו חלק שיש לנו ברוסיה ובאוקראינה הוא מעורר בי איזה פחד, חרדה, אני רואה שהם נחלשים.

תלמיד: כל מי שמתכנן להגיע לכנס תכתבו אלינו למוסקבה ואנחנו נבחן את כל האפשרויות כדי שכמה שיותר אנשים מרוסיה יוכלו להגיע.

זו בעיה. זה חוסר החיבור, אתם רואים כמה זה עולה. אני דואג בכנס הזה יותר מדוברי הרוסית, אני רוצה שיבואו כמה שיותר מרוסיה, מאוקראינה, ואחר כך כמה שיישאר מקום אז יבואו מישראל, מכל מיני מקומות אחרים. ולכן הייתי מקבל הרשמה לכנס בהתאם לזה. ממש. בצורה כזאת אפילו אגרסיבית. "אתה מצרפת או מגרמניה? תמתין. אם אנחנו נקבל את כול הרוסים, האוקראיניים ויישאר מקום נשמח גם בך".

תלמיד: כל פעם שיש כנס או ברוסיה או באוקראינה אז ממש זה משהו, זה ברמות כמו שאנחנו מגיעים בערבה מרוב שהכנס הוא כל כך עמוק ועוצמתי וגם אתה מצליח לבטא את עצמך כמו שאתה לא מבטא את עצמך בשום מקום אחר. וכאן נראה שזה כנס שכאילו אפשר לאחד את שני הגושים האלה, גם את כל מה שקורה ברוסיה, כל מה שקורה באוקראינה.

לפי ההשערה שלך, מנהל הכנס, אם אנחנו ניקח את כל האנשים שרוצים ובדרך כלל מגיעים, מישראל ומכל האזורים ההם, זה יהיו יותר ממה שנוכל להכיל?

תלמיד: המצב הכלכלי הוא לא כל כך טוב. גם באוקראינה לא כולם יכולים להגיע אלא אם כן אנחנו נצליח לתת להם איזו עזרה. לא יודע. כרגע אפילו 80 יורו לא לכולם יש. אנחנו דיברנו עם מחלקת רוסית, לא רואים יותר מ-800 איש, זה ביחד עם ישראל וביחד עם אירופה, כי עדיין זה מצב קשה ועדיין לא כולם יכולים להגיע מרוסיה, אז אני לא חושב שיש הגבלה עכשיו.

אם אנחנו נתחיל לעבוד עכשיו נקווה שנפתור את כל השאלות, הבעיות וזהו. אם רוצים לעשות עוד כנס באיזה מקום, נניח שאירופאים רוצים שיהיה להם כנס באירופה, אני מוכן, אין שום בעיה. או שבולגריה אתם חושבים שזה אירופה, טוב. בסדר.

תלמיד: כך הם מתייחסים לזה.

בסדר. לי לא חשוב. כשאני בא לאיזה מקום, לא חשוב איפה שאני נמצא או אני נמצא בדיסלדורף או אני נמצא ברומניה, או ביאש או באיזה מקום, כנס זה כנס. זה לא חושב. ככה זה.

(סוף השיעור)