שיעור בוקר 01.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 23.12.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/G3Za5Bgm?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1079,

"מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה"

שמענו מאמר מכרך ד' "שלבי הסולם", חלק ששייך לפסוק מ"תהלים", "מהו "הללו את ה' כל גויים" בעבודה".

הרב"ש מסביר לנו כאן עניין מאוד מאוד עדין, מהי כל העבודה שלנו. המאמר מדבר על ייחודיות הבורא. והמאמר "הללו את ה' כל גויים" עוסק במה שהאדם צריך לגלות במשך היגיעה שלו, ואומר שהוא צריך לגלות את ייחודיות הבורא.

זאת אומרת, יש בורא, הבורא ברא את האדם מפני שהוא רוצה שהאדם יכיר שהבורא יחיד, "אחד יחיד ומיוחד", בשביל זה הוא ברא אותו. ובשביל זה ברא את האדם מקולקל, כי כשהאדם מתקן את עצמו, הוא מתקן בעצם את מידת ההכרה שלו בבורא, שהבורא הוא "אחד יחיד ומיוחד", ודרגות הכרת הבורא כאחד יחיד ומיוחד נקראות דרגות התיקון של האדם, דרגות הטהרה, דרגות השוואת הצורה.

בזה האדם מכיר את הבורא וחוץ ממנו אין שום דבר, אבל מישהו מבחוץ צריך להכיר שאין שום דבר חוץ מהבורא ובזה האדם עושה נחת רוח לבורא. כלומר נחת רוח זו השפעה, יש בזה הכרה שהבורא הוא אחד, ש"אין עוד מלבדו" וכל ההפרעות, ואפילו החיוב מלמעלה בו האדם יגיד "אם אין אני לי מי לי", הם רק לצורך גילוי ייחודו של הבורא. זה כל המאמר.

תלמיד: מה זאת אומרת שנעשה נחת רוח לבורא מזה שהאדם מכיר בו שהוא אחד, מה הבורא צריך?

אפשר לראות את הדברים מהצד השני. הבורא ברא אדם כדי שהאדם ייהנה מהכרת ייחודו של הבורא ומזה יש לבורא נחת רוח. כביכול מה שהאדם מרגיש שלבורא יש נחת רוח, אנחנו מדברים מתוך ההרגשה שלנו, כך הוא ברא אותנו. שבזה שאנחנו משיגים את ייחודו, אנחנו משיגים שני הרגשות, שטוב לנו וטוב לו.

רואים אנחנו מכאן שכל העבודה שלנו היא רק כלפינו, וההרגשה שלנו היא בתוכנו. ולא שאנחנו מרגישים את הבורא, אלא אנחנו מרגישים את השתוות הצורה עימו. וכל המחשבות שלנו אם הוא פועל, או עוד מישהו, או אני, או יחד, וכן הלאה, זה רק כוחות שדווקא על גביהם כמנוגדים לייחוד, אנחנו צריכים לגלות את הייחוד.

הרמח"ל כותב על זה מאוד יפה בספרים שלו, שם הוא מאוד מבליט את הדבר הזה. הרב"ש גם אהב את הרמח"ל, למדנו קצת רמח"ל ביחד.

אין כאן מה להגיד כל כך. זאת אומרת, חוץ מהבורא יש אדם שמגלה שחוץ מהבורא אין כלום. וזה הכול.

תלמיד: בפסוק האחרון הוא כותב, "שהאדם אינו יודע איך לשמור את המצב של עליה, כי הוא לא מחשיב אותו".

זו כבר טכניקה. מצבים עליות, ירידות ועוד, זה כלפי האדם איך שהוא נמצא כלפי הכרת הבורא.

תלמיד: איך אפשר לגלות אחד יחיד ומיוחד מהמכות שמקבל האדם?

כל דבר מגלים מדבר כנגדו. אי אפשר לגלות שום דבר אלא מדבר שהוא ההפך לגמרי ממה שמגלים. אם אני רוצה לגלות לבן, את הלבן אני יכול לגלות רק מתוך זה שיש שחור, לא ירוק או אדום או משהו אחר, כי הם לא בדיוק הופכיים מהשחור. אם אני אקח צבע ירוק, ואתה יודע שבערבוב של צבע ירוק יש גם לבן ובשחור אין לבן. אז רק מתוך שחור אני יכול לגלות לבן ממש ובירוק לא. זאת אומרת, יש בירוק משהו שהוא לא יגלה את ההבדל וייחודיות הלבן כלבן ממש.

לכן אם אנחנו צריכים לגלות את הבורא כ"אחד יחיד ומיוחד", אז כנגד זה צריכות להיות בנו כל ההבחנות ההפוכות מזה, ומשך העבודה שלנו אנחנו מגלים בשרשרת ההרגשות, והגילויים, כל דבר שהוא ההפך מאחד יחיד ומיוחד, ומתוך ההפך הזה מתוך הכלי הריק, מתוך הרשימו, מגלים את הייחוד ומיוחד וכך כל סולם המדרגות שלנו.

כדי להגיע לאחד יחיד ומיוחד בהכרה מלאה, אנחנו צריכים לעבור מצבים מוגדרים. אומנם נראה לנו שאחד יחיד ומיוחד זה מושג אינסופי, אבל אם עוברים נגיד 125 מדרגות, אז מגלים את העניין הזה במלואו. זאת אומרת, יש גבול להשגה שלנו, והגבול הזה נקרא אצלנו גמר התיקון. 125 פעולות בהכרת אחד יחיד ומיוחד מביאים אותנו להכרה מלאה בזה.

וכל פעולה כוללת את מצב האחוריים, חושך, זאת אומרת הרגשת ההפך מהדבר שצריכים להשיג, ואחר כך ההשגה. ואת הפעולות האלה אנחנו לומדים, איך מלמעלה למטה הכינו לנו את הדברים האלה, המדרגות הללו, ואיך מלמטה למעלה אנחנו משיגים אותן. קודם משיגים כלים שבורים, זאת אומרת הפוכים מאחד יחיד ומיוחד, וכל מצב כזה אנחנו מתקנים אותו וכך הכלי שלנו גם יהיה בתכונת אחד יחיד ומיוחד, ולפי התכונה הזאת אנחנו מגלים שהבורא הוא בעל צורה כזאת. זה נקרא מ"מעשיך הכרנוך".

אבל שוב, צריכים להכיר את זה מתוך היגיעה שלנו. זה לא מספיק מהבורא לתת לנו את הצורות ההפוכות ואחר כך את הצורות הישרות, אלא אנחנו צריכים בעצמנו, כדי להרגיש את הדבר, להיות השותפים המלאים בתוך הדבר הזה. כלומר להרגיש את התכונות ההפוכות שהן שלנו, והתכונות המתוקנות שאנחנו מקבלים שגם הן שלנו. מתוך זה נכיר את התכונות האלה בהחלט, בצורה החלטית, סופית, ובזה אנחנו באמת מכירים את הבורא.

ההשגה שלנו צריכה להיות בכל ההבחנות שלנו ככל שיש לנו עומק בהשגה, גם בשלילה וגם בחיוב של אחד יחיד ומיוחד. כדי להרגיש את ההבחנות האלה במלואן, אנחנו צריכים להרגיש שהן שלנו, לא של הבורא, לא שזה משהו זר מחוצה לי, אלא שהן שלי. אני ההפך מהבורא, ואחר כך אני נעשה כבורא על ידי התיקונים, זה נקרא שההשגה צריכה להיות בבחינה ד' עצמה. כי בג' בחינות הקודמות, בתכונות שקיבלתי מהבורא, אני מבין מי הוא, זה נקרא בג' בחינות הקודמות, בט' ראשונות. אבל בבחינה ד' אני מרגיש שזאת התכונה שלי גם כמקולקלת וגם כמתוקנת, ואז אני מכיר את התכונה הזאת לעומקה ממש.

לכן בעולמות אין לנו על מי לדבר, כי עדיין אני מרגיש את הדברים האלה בעולמות. אומנם בעולמות יש הרגשה בכלים כביכול, אבל ההרגשה הזאת זו הרגשה שהיא לא הרגשה עצמית, שהתכונות האלה הן תכונות שלי. זה כמו שבטבע יש לנו דומם, צומח וחי, והטבע מתקיים מתוך הכרחיות, שכך דומם, צומח וחי נמצאים בשליטת הטבע, ולכן זה לא נקרא נברא. הנברא הוא אותה הרגשת האדם, הרגשת ה"אני". נברא הוא מחוץ לבורא, בריאה זה בר ממדרגה, ובבחינה ד' בלבד אפשר להרגיש את זה. לכן כל היסוד, כל המהות של אדם הראשון ושל כל הנשמות, היא שהם מבחינה ד' שהיא לגמרי הפוכה מהבורא. היא יכולה להרגיש את ההפכיות הזאת, ואז להרגיש את הייחודיות.

תלמיד: אבל בכל זאת אפשר ליפול לעבודה זרה, שאני כבורא.

אדם יכול ליפול לעבודה זרה, להרגיש או לחשוב שהוא כבורא. זה נקרא מידת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". אבל כשמקבלים מכות, אז כבר מתחילים להבין שלא אני שולט אלא הוא שולט. אבל המכות שמקבלים, רק במכה העשירית ממש מגיעים להכרה שזה בכל זאת אני, האגו שלי נמצא בהפכיות הצורה. בכל ההבחנות צריכה להיות הכרה מי זה הרצון לקבל כנגד הבורא.

תלמיד: האם ברוחניות הרצונות שמתגלים הם תמיד לשלוט על הבורא במידה כזו, במידה אחרת, או שיש גם רצונות מסוגים אחרים?

אני לא יודע מה זה אחד יחיד ומיוחד, יש בזה הרבה גוונים, הבחנות. זה דבר שהוא בנוי בנו, בתוך ההרגשה שלנו, מהרבה מאוד הבחנות, שאנחנו לאט לאט מלכדים אותן יחד בתוכנו, ואז נבנה המושג הזה, הכרה בבורא כאחד יחיד ומיוחד.

תלמיד: האם הרצונות שמתגלים הם תמיד איזו מידת פרעה?

תמיד אמרתי שכל הדברים שמתגלים, מלכתחילה מתגלים האחוריים, החושך, הצורה הלא מתוקנת. הצורה הלא מתוקנת צריכה גם להיות מורגשת בנו, מה שנקרא הכרת הרע, בצורה הסופנית שלה ממש, בהפכיות הצורה מהבורא, שזה כבר גילוי תכונתו והיפוכו. ואחר כך מגלים את מידת השוואת הצורה.

לא מספיק לנו לגלות רע ולגלות טוב, אנחנו צריכים גם לגלות איך הרע הופך להיות לטוב. התהליך עצמו הוא חייב לעבור על כל ההבחנות שלנו, זה נקרא שמד', לג', לב', לא', לשורש, בכל הבחנה והבחנה, בכל העמקות שלה, אנחנו בעצמנו כביכול בונים את הצורה המתוקנת, וזה עוזר לנו להכיר בתכונת הבורא בכל עמקות היכולת שלנו. כמו שהוא ברא אותנו בארבע הבחנות, אז בכל ארבע ההבחנות האלו אנחנו צריכים לעבור את התהליך של גילוי הרע, ההופכיות שלו לטוב והרגשת הטוב.

תלמיד: האם אחרי הגילוי הסופי הזה אז יש תיקון?

הגילוי הסופי הוא כבר תוצאה מהתיקון. אבל התיקון עצמו, מה שאני רוצה להגיד, שלא מספיק להרגיש צורה הפוכה וצורה מתוקנת, אלא כל התהליך בעצמו הוא בונה בנו את הכלים להרגיש את הייחוד. סתם להרגיש שאני הפוך זו לא הרגשה. הרגשת ההפכיות היא דווקא נבנית בסוף, ככל שמתקדמים לתיקון, אז מגלים עד כמה היינו לא מתוקנים מקודם.

כי בתחילת הדרך אם תגיד למישהו, "אתה לא מתוקן, הפוך מאין סוף", הוא לא יודע, לא מבין כלום. לאט לאט כשמתקדם דווקא לאין סוף ומתקרב, מתגלה לו עד כמה הכלים שלו הפוכים. כמו רבי שמעון, שמעון מן השוק. "הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". לכן שלבי התיקון צריכים להיות אחר כך כולם חתומים ממש בתוך האדם, הם צריכים להיכנס לתוכו כרשימות שלו וההבחנות שלו לנצח.

תלמיד: רב"ש נותן פה הגדרה של רצונות האדם כארץ. כשאנחנו מברכים על הלחם אנחנו אומרים "המוציא לחם מן הארץ", האם יש קשר גם לרצונות שלנו, ומה המשמעות של הלחם?

זה כבר עניין אחר, אפשר לקשור את כל הדברים יחד, זה ברור. כשאנחנו מברכים על הלחם, על הארץ, לחם זה פרי האמונה, לחם זו דרגת האדם. כל הבהמות אוכלות, ניזונות מדברים מוכנים, אפילו דרגות דומם, צומח וחי, ואילו והאדם צריך להכין את האוכל לעצמו. האוכל הבסיסי נקרא לחם, "בזיעת אפך תאכל לחם". לחם נקרא פרי התוצאה מאיחוד בינה ומלכות.

"המוציא לחם מן הארץ", זאת אומרת על ידי האמונה הוא מוציא את הפירות שלו מהאדמה, ממלכות. יש בכך הרבה מלאכות, אתה צריך לחרוש את הרצון לקבל, לזרוע בו גרעינים שעדיין לא חיים כביכול, יש בהם רק יכולת על ידי המים והכוחות שיש באדמה, להוציא את הצומח ואחר כך אתה צריך לקצור אותו. יש הרבה פעולות כדי להבדיל בין הגרעינים עצמם לבין המוץ. בקיצור, צריך לעשות הרבה דברים, עד שאתה עושה מהגרעינים לחם.

יש הרבה פעולות וכולן פעולות שבין בינה למלכות, מפני שאז המלכות הופכת להיות מאכל של האדם, שאפשר להשתמש בו על ידי הפעולות של הבינה בו. את זה מסמל לנו הלחם, ולכן אנחנו עושים ברכה מיוחדת על הלחם כמו על הפרי הגדול ביותר שבא מצד האדם. יש גם יין מסוג זה, אבל יין זה מצד הגבורות שבבינה, ולחם זה מצד החסדים שבבינה. גם הפעולות האלה כלפי היין, וגם השמן איך שאנחנו מוציאים אותו.

יש כמה דברים כאלה יסודיים שהם כענפים, כסימנים לסגנונות הקשר בין בינה למלכות. בין בינה למלכות יש תמיד קשר שמתוכו יוצא איזה אוכל, שמן, יין או לחם. ולכן כנגד הדברים האלה יש פירות מיוחדים של ארץ ישראל. כך יוצא.

תלמיד: האם בכל מדרגה אדם משיג את ההבחנות של אחד, יחיד ומיוחד, והוא מחבר אותן, או שהן מושגות כדבר אחד?

בכל מדרגה ומדרגה, הצורה המתוקנת שלה היא רק בזה שאדם מגיע להכרת "אחד, יחיד ומיוחד" במידה שלה, ובזה נקרא שהכלי סיים את התיקון שלו בדרגתו.

תלמיד: אבל האם יש סכום של הבחנות שנותנות "אחד" וסכום של הבחנות שנותנות "יחיד"?

לא. "אחד, יחיד ומיוחד" זה כביכול, כמו שאנחנו אומרים עולם, שנה, נפש, או בורא, נברא ופעולה ביניהם. זה נתון שחייב להיות כלול משלושתם. בעל הסולם מסביר ב"הסתכלות פנימית" חלק א', מה זה אחד, יחיד ומיוחד, הוא מסתמך על הרמב"ם.

תלמיד: קראנו שהבורא פועל בכל המעשים, גם לפני המעשה וגם לאחר המעשה.

הבורא פועל בכל המעשים, גם לפני שאני מגלה את זה, גם בזמן שאני מגלה את זה, וגם אחרי שאני מגלה את זה. רק היחס למה שהוא עושה, הוא יחס שתלוי בתיקון שלי, בהכרה שלי בכך. אבל מזה לא משתנה שום דבר, רק מידת ההכרה שלי במה שהוא "אחד, יחיד ומיוחד". הוא בעצמו לא משתנה בכך.

לכן המצב שלי יכול להיקרא בשם "לא מתוקן", "מתוקן חלקית", או "מתוקן". אבל זו רק ההרגשה הפנימית שלי, איך אני מרגיש אותו, אבל הוא בעצמו, בו לא נעשה שום שינוי.

הבורא הוא "אחד, יחיד ומיוחד". בוא נאמר אחד, "אין עוד מלבדו", "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", לא חשוב, אלף ואחד פסוקים יש על זה. בכל זאת, הם לא נותנים לנו מושג מה זה באמת אחד, אבל אנחנו צריכים להגיע ל"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זו כביכול פסגת הדביקות.

בכך שהבורא הוא כך, יש לך שאלה, כלפי מי הוא כך, כלפי עצמו או כלפי האדם?

את זה אנחנו לא יכולים לומר, כלפי עצמו אנחנו בכלל לא מדברים. אנחנו מדברים איך אנחנו מרגישים אותו. אז בהכרה שלנו, בהרגשה שלנו אותו, יש כל מיני מצבים. מהמצב ההופכי למצב הדומה, השווה. אבל אלה הבחנות פנימיות שבתוך ההרגשה שלנו, בתוך האדם. שום דבר בעולם לא משתנה, חוץ מההרגשה שלי בבורא, איך אני מרגיש אותו. הוא בעצמו לא משתנה. בי יכולה להשתנות רק ההכרה, הקליטה, עליה אני צריך לעבוד. במידה שאני מתקן את כלי הקליטה שלי, ההרגשה שלי בבורא, בעולם, משתנה. זה נקרא "דרגות ההשגה".

וכל הדברים שנמצאים בתוך ההרגשה שלי, שאני מרגיש את היקום, את העולם, את העולם סביבי, את האנשים, את עצמי, כל הדברים הללו הם בעצם חלקי הרגשת הבורא, שדרכם אני צריך רק לגלות את הייחודיות, "אחד, יחיד ומיוחד". כשאני מגלה את זה, כל הדברים האלה נעלמים והופכים להיות להרגשת אחד, שהיא נקראת אצלנו הרגשת אין סוף.

תלמיד: אמרת, שבהתחלה מגלים את הרע ואחר כך הופכים אותו לטוב, אבל באמצע מגלים איך הרע הופך להיות טוב. מהו הגילוי איך הרע מתהפך להיות טוב? מהו המעבר הזה, התהליך?

התהליך איך הרע הופך להיות טוב, הוא תהליך שאנחנו צריכים לגלות. רק בגבול בין דבר והיפוכו אנחנו יכולים לגלות את התופעה עצמה. אני לא יכול לגלות מה זה לבן ואני לא יכול לגלות מה זה שחור, אני יכול לגלות רק את ההבדל ביניהם.

תלמיד: אז מה יש בגבול בין שניהם?

בגבול בין שניהם נמצאת ההרגשה שלי. אם אין גבול בין שני הדברים האלה, צורה מנוגדת, התנגשות בין שניהם, אז אני לא מרגיש את הדבר. הוא פשוט לא נמצא בהרגשה שלי, הוא נעלם ממני. לכן אני חייב לרכוש ניגודיות רבה ככל האפשר בין כל ההבחנות שיש.

נגיד יש לי חמש בחינות, או עשר ספירות. אני צריך בכל ספירה, בכל בחינה, בכל הבחנה, להגיע למקסימום התנגשות, ניגודיות בכל אחת מהן. זה נקרא שאני גדל, עולה בסולם המדרגות.

בדרגה הראשונה של הסולם, הניגודיות כלפי תכונות הבורא וההיפך ממנו, היא קטנה ביותר. ובכך אני עושה את השוואת הצורה, אני כביכול משווה בין שתי הצורות שיהיו כאחת, ואז אני משיג את ההופכיות ביניהן ובכך שאני משווה אותן, אני עוד יותר משיג את ההפכיות שבהן בפועל, כך ששתיהן נמצאות בי, שתי הצורות האלה, גם המנוגדת וגם הדומה כביכול. כך אני גדל.

מה זה גדל, מה נקרא שאני פוסע במדרגות למעלה? שאותן עשר ספירות, שיש גם בדרגה הקטנה ביותר, נמצאות גם בדרגה הגבוהה ביותר. רק הריחוק ביניהן גדול מאוד. למשל, יש 125 מדרגות, אז הפער בין חמש הבחינות הוא יותר ויותר גדול, והפער ביניהן נקרא הקומה שלי. אני בסך הכול מכיר את מידת ההפכיות, ולפי מידת ההפכיות אני יותר מכיר את הדבר.

אני משיג רק משהו באמצע, בין זה לזה. אם אין גבול בין שני דברים הפוכים, במקום שבו הם מתנגשים בי, אז אין לי הרגשה. וככל שהם נראים לי הפוכים, ויש כוח הכאה יותר גדול, לפי ההכאה אני עושה את הזיווג, ואני משיג את הדבר ההפוך וגם את הדבר הדומה. זה נקרא זיווג דהכאה. ואז יש לי הכרה מלאה, ייחוד. כתוצאה מהזיווג דהכאה, שיש לנו בגוף הפרצוף, שם אנחנו משיגים את הייחוד.

תלמיד: זה קשור לעצמאות, לבחירה?

עצמאות, בחירה, כל אלה דברים שעוזרים לי לבנות את מצב הייחוד. חייבת להיות בחירה וחייבת להיות עצמאות שלי, אלה פשוט תנאים שבהם אני מגלה באמת את עומק ההפכיות ואת עומק הייחוד. אני צריך להיות בזה נוכח כעצמאי, אני צריך להרגיש שזה ה"אני", שאלה התכונות שלי, שאני נמצא בהפכיות, שאני נמצא בייחוד. כי ה"אני" זו הרגשת בחינה ד', כמו שאמרתי. והבחינות הקודמות הן עדיין לא בחינה ד', לא "אני".

תלמיד: פעולת הזיווג היא פעולה שהמקובל אחראי לה, הוא שולט עליה במאה אחוז?

הכלי חייב להגיע מהכאה לזיווג, זה הכול.

תלמיד: מאין מקבלים את הניצוץ הראשוני, את ההדלקה הראשונה, את ה"סטרטר"? זו הבעיה.

את ההדלקה הראשונה לעשות את הייחוד, ולא רק את ההדלקה הראשונה, אלא כל פעם לעשות את הייחוד מדברים מנוגדים, מקבלים מדרגה יותר עליונה.

האח"פ דעליון נמצאים בכל מדרגה ומדרגה של התחתון והאח"פ האלה מלמדים את התחתון איך לעשות ייחוד. כי ייחוד עושים דווקא בכלים דקבלה. ואח"פ דעליון, מראה לי בכלים דקבלה שלו, איך אני יכול לעשות ייחוד. אם לא הייתי יכול לעשות את זה, אם לא הייתי יכול ללמוד מהאח"פ דעליון, לא הייתי אף פעם יודע איך לעשות. זה כמו גדול שמלמד את הקטן בעולם שלנו.

לכן האח"פ דעליון שנמצא בי, הוא מראה לי את הצורה המתוקנת שלי, העתידית. ממנה אני רואה ויודע למי אני צריך להידמות, איזו צורה יש לאחד, יחיד ומיוחד. ואני עושה בגלגלתא עיניים שלי עם האח"פ הזה, עשר ספירות. ואחר כך אני רוכש את הכלים שלי ועושה בהם את עשר הספירות.

אנחנו לומדים את זה נגיד בכתר ואבא ואימא דנקודים, דעולם הנקודים. אח"פ דכתר דנקודים שנמצא ביחד עם גלגלתא ועיניים דאבא ואימא, הם עושים ביחד עשר ספירות. כתר נמצא בגדלות, אבא ואימא בקטנות, אז כתר נמצא בגדלות בגלגלתא עיניים ואח"פ שלו, וחוץ מזה הוא נמצא בגדלות עם אח"פ שלו עם גלגלתא עיניים דאבא ואימא שהוא נפול בתוכם, שהוא לוקח אותם אליו. מזה אבא מקבל גדלות.

ממה הוא מקבל גדלות? מתוך זה שגלגלתא עיניים דאבא ואימא עם אח"פ דכתר דנקודים, יחד עושים פרצוף. בדומה לזה שאנחנו עולים ממטה למעלה, מספיק לי להיות בגלגלתא עיניים שלי, אם אני מבטל את האח"פ שלי, ומתייחד עם העליון, עם אח"פ דעליון שנמצא בי. מזה אני מקבל דוגמה, כמה גדול אני צריך להיות. כי העליון מראה לי בכלים דקבלה שלו, איך אני צריך להשתמש בכלים דקבלה שלי.

זה בדיוק כמו שאימא מלמדת את הילד. היא מראה לו בכלים שלה, בדיוק את הפעולות והדברים, ומזה הוא לומד ועושה. החינוך שלנו, גם בגשמיות וגם ברוחניות, נקרא חינוך קופים. כמו קוף. אני רואה, אני עושה, רק לפי הדוגמאות. אם אני עושה משהו לא לפי דוגמאות, זה לא מצליח.

תלמיד: הוא מדבר על הקשר הראשוני, שבלעדיו אין מושג בכלל מהבורא. זה כמו שיש לך אוטו ישן, 20, 30 שנה, והוא צריך רק טיפת דלק וכמה התנעות ואז הוא יידלק. מאיפה זה בא? זה מהנברא או מהבורא?

בכל פעולה אנחנו אומרים שיש לנו כלים שבורים, שנמצאים במצב שנקרא רשימות שקטות. והרשימות השקטות האלה הן באמת שקטות. האדם לא מרגיש את זה. צריך לבוא אור מלמעלה, להאיר על הרשימות האלו, ואז הרשימות מתחילות להתעורר. ואת ההתעוררות שלהן אדם כבר מתחיל להרגיש. במידה שהרשימו מתעורר, אדם מרגיש התרוממות, התעוררות, לקראת מה? לקראת יישום הרשימו. אז זה תלוי באור שמגיע לרשימו. רק בו תלוי עד כמה אדם התעורר. או שיכול קצת להתעורר, יש כבר איזו הארה, יש התעניינות בחיים, או קצת יותר, הוא רוצה להשיג משהו בחיים. לפי ככל שהרשימו, האור מעורר את הרשימו, אדם רוצה להשיג או תענוגים גשמיים, או כסף, כבוד, מושכלות, או רוחניות. זה תלוי עד איזה עומק בתוך הרשימו האור מאיר. וכך בכל הבחנה והבחנה, יש לו הפרעות גשמיות והבחנות רוחניות.

הכול תלוי באינטנסיביות המאור שמגיע לרשימו, ובמאור הזה אנחנו יכולים לשלוט, זאת אומרת, לעורר אותו ביתר כוח, כדי שביתר עוז ישפיע אלינו, שיעורר אותנו ליתר עומק בתוך הרשימו שלנו, כדי שאנחנו לא נהיה ככה הרבה שנים, שהרבה הבחנות נעביר בדרגת דומם, צומח, חי שבתוך הרשימו, אלא נגיע מהר לדרגת המדבר בתוך הרשימו, שאני ארגיש שזה "אני". אני רוצה ליישם את זה, אני רוצה לממש את זה. זה תלוי רק באור. בכלי אנחנו אף פעם לא שולטים. הכלים נמצאים בשליטה מלאה של האורות. זאת אומרת, רק דרך הבורא, רק דרך העליונים אני יכול לשלוט על עצמי. לכן בלי לרכוש את השיטה הזאת, חכמת הקבלה, אנחנו לא נסתדר אף פעם בעולם הזה. רק מלמעלה נוכל לשנות מצבנו.

תלמיד: איך ההשקעה של האדם בחברה עוזרת לו לפנות לבורא במקום לפנות לחברים, שיתנו כבוד וכולי?

אני משקיע בחברה כדי שהחברה תעזור לי כל הזמן לראות את המצב שלי ואת התהליך שבו אני נמצא בכיוון הנכון. אני כל פעם רוצה להסתכל לתוך עצמי, החברה כל הזמן צריכה להפנות אותי להסתכל על הבורא כמו על המקור, כמו על הכוח, כמו על הקובע, כמו על העליון שאני תלוי בו. הרצון לקבל שלי כל הזמן נגד זה, הוא אף פעם לא ירצה להראות לי את הבורא כאחד, יחיד ומיוחד, והחברה צריכה להזכיר לי על זה.

מה אני משיג בזה? אם לא חברה, יהיה איזה מין ספר, שעון מעורר, לא חשוב מה, בוא נגיד שהבורא היה יכול לברוא משהו חוץ מזה. הבעיה היא שבזה שאנחנו נמצאים לבד אנחנו נמצאים לבד ללא בורא בגלל שאנחנו נמצאים בתוך רצון לקבל, אז אנחנו מתכנסים בתוכנו, ולצאת מהרצון לקבל - זה דווקא על ידי החברה.

זאת אומרת, על ידי זה שאני הולך לחברים ועושה עליהם עבודה, שהם יעשו עבודה עליי, אני עושה כאן בבת אחת את כל העבודה. אני גם משיג את הרצונות שלי שנמצאים בהם, בזה אני גם צריך לדכא את הרצון לקבל שלי כדי להתחבר איתם, כי בלי עזרה שלהם אני לא מגיע למטרה שלי, זאת אומרת, הכול הופך להיות אחד.

למה אני לא יכול לעבוד עם הבורא בצורה כזאת כמו עם החברה, וכלל החברה צריכה להיות? בשביל מה אני צריך חברה? הבעיה היא שעם הבורא אנחנו יכולים לעבוד רק בתנאי שאנחנו עוברים לרצונות נכונים, אמיתיים, נצחיים, אפילו במקצת, ובחברה אנחנו יכולים להיות עדיין בכאלו שלבים שבהם יש ממש עליה, וירידה, שכחה, זאת אומרת, עדיין דומם, צומח, חי, מדבר, שאנחנו נמצאים בהם, נמצאים במצב שהוא ללא הכרה.

אנחנו אומרים שיש בהכרת האדם ארבע או חמש דרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, או י-ה-ו-ה, בתוך עמקות הכלי, רק כשאני מגיע ממש למלכות בהכרה שלי, האור מגיע, ההרגשה, אז שם אני מרגיש שזה שלי. יתר המצבים הקודמים, אם שם אני נמצא בהרגשה שלי, אין בזה הרגשה שזה ה"אני", שזה שלי. וגם עכשיו, במה שאנחנו נמצאים, אלה פשוט מצבים שעדיין לפני ההכרה.

תלמיד: כל עוד האדם לא עבר מחסום הוא לא יודע מה זה שאלוהים ברא את העולם להיטיב לנבראיו. ולפני זה אני מרגיש כל הזמן התקדמות, אבל אני לא יודע לתרגם אותה ואני לא יודע למקם אותה. מצד שני אני לא מרגיש שום התקדמות. מה קורה במצב הזה, זה רק הרצון?

אתה שואל שאלה פשוטה, איך אני יכול למדוד האם אני מתקדם, במה ההתקדמות שלי? על זה אומר בעל הסולם, וזה פשוט מאוד, זה נמצא בדף 70 במכתבים, "אם אני יותר ויותר חולה אהבה אני מתקדם", זה הכול.

תלמיד: הוא מביא לנו סבל בכל המדרגה.

לא צריכים לסבול. בשביל מה לסבול?

תלמיד: יש מצבים שמתוך שהרצון לקבל, אני לא רוצה להיכנס לרצון להשפיע, אם זה מביא סבל בכל מדרגה.

מה שמביא לי סבל תלוי במידת התיקון שלי ובמידת הקלקול שלי, מה שלא לפי הרצון אני מרגיש כסבל ואילו אותם הדברים שאני עושה ברצון או מקבל אותם לפי הרצון זה מביא לי תענוג. אני לא יודע איך להגיד לך, אצלי יש בעיה בבית, אשתי שמה בתוך האוכל כפול מלח ממני וכשהיא מרגישה את הכפול הזה היא מרגישה תענוג, וכשאני מרגיש את הכפול הזה אני מרגיש ייסורים, פשוט מאוד. זה ברור? אז יש ייסורים ותענוג מחוצה לכלי? לא. אלא אם זה לפי הרצון שלי אז אני מרגיש תענוג, אם זה לא לפי רצון שלי אני מרגיש באותה תופעה ייסורים.

לכן אומרים לנו אתם צריכים להקדים כלים לאורות, רצונות, השתוקקויות, לפני שאתם משיגים את הדבר, ואז לא חשוב מה אתם משיגים, זה יכול להיות קודם ייסורים גדולים מאוד, מוות ממש, אבל אם אתה מגיע לזה ברצון, אז זה בשבילך תענוג ומתוק. זה תלוי רק בתוך הכלי, כמה הכלי מקדים לאור. במידה שהכלי מקדים לאור, אז מסתם הסכמה זה הופך להיות לתענוג עצום, כי כל כך רצית את זה ולפי זה אתה מרגיש תענוג. ולפני זה את אותם דברים לא רצית וקווית רק שלא יבואו. עד כדי כך העבודה הקודמת שלנו לקראת תופעה מסוימת הופכת את התופעה הזאת מאני לא מסוגל לסבול אותה, עד למאוד רצויה, הכול תלוי רק בקדם היגיעה.

זה נקרא להפוך דרך ייסורים לדרך תורה. האם אתה משנה את הפסיעות שלך? אתה משנה את המצבים שלך? הרשימות מוגדרות ונמצאות בפנים, אתה לא יכול שום דבר לשנות, אתה משנה את היחס שלך רק בזה שאתה מקדים רצון לפני שאתה נכנס לתוך המצב ואז המצב הזה נראה לך נהדר.

אם תעשה כך שהמצב הזה יבוא אליך ללא רצון זה נורא. לכן אנחנו צריכים להשתוקק לגמר התיקון, להשתוקק לתיקונים, להשתוקק לבורא, אז גילויים שלו יבואו אלינו לא כהסתרה, ויהיו באמת גילויים, ויהיו רצויים ומתוקים, אחרת אנחנו מקבלים את הגילויים שלו כל הזמן כמכות, זה נקרא גילוי אחוריים במקום פנים.

איך להפוך אחוריים לפנים? רק לפי היגיעה שלי, שאני ארצה את זה. כשאני רוצה בשבילי זה כבר פנים. לכן שום דבר לא משיגים אלא רק ביגיעה, זה נקרא שהכלים צריכים להיות קודמים לאורות.

אמרתי משהו חדש? זו כל העבודה שלנו. אחרת בשביל מה אנחנו נמצאים כאן? אנחנו כאן רק כדי לעשות, לייצר את הכלים. והכלים שלנו זה נקרא השתוקקות ולא הרצון בעצמו, כי רצון בעצמו יש לי, אבל אם בתוך הרצון אני מרגיש תופעה בלי השתוקקות זה ייסורים, ואם אני מרגיש תופעה מסוימת עם השתוקקות זה מתוק, זה תענוג. לכן השתוקקות זה הפרמטר שאנחנו משיגים, זה שלי. הרצון הוא לא שלי, זה הוא ברא, אני צריך לייצר בי הרגשת השתוקקות, משיכה לדבר, זה נקרא אהבה לדבר.

תלמיד: קליפה מצדיקה את מה שהיא עושה?

לא רוצה לדבר על קליפה.

תלמיד: אם אנחנו רואים שאנחנו צריכים להגיע לייחוד הבורא, אחד יחיד ומיוחד, אבל העבודה שלי כרגע זה עם החברה, עם החברים. איך אני מגיע למצב שבו אני ממש רואה את החבר או החברים ואת עצמי כדבר אחד? או איך לא אתייחס לחבר אחרת ממה שאני מתייחס לעצמי?

אם אתה מגלה את המציאות, אתה לא תרגיש הבדל בינך לבין בורא, לבין חבר, כי זה יהיה אחד.

תלמיד: אבל איך במצב שלנו היום, אנחנו יכולים להתייחס לחבר ממש כמו אלי?

אם אתה במצב של היום לוקח את החברים ומשתדל להיות איתם כאחד. ומה זה כאחד? לקבל את הרצונות שלהם, את הסבל שלהם לקבל כשלך, ואז גם הדברים הטובים שבהם אתה רוכש כשלך, כי אם זה אחד אז אחד. ואתה באמת רוכש את הדברים האלה, ובזה אתה מתייחד עם הבורא. אתה לא יכול לא דרך החברים להתייחד עם הבורא. אם נדמה לך שזה יקרה, אז עדיין אתה חושב שבלי על מנת להשפיע אפשר להגיע לבורא.

תלמיד: השאלה היא איך להגיע למצב שאני מצליח לקחת את החברים ולראות אותם כאחד?

אל תצליח, אל תרצה את החברים, רק תדע שבמידה זו, לא תצליח ולא תרצה את הבורא. החברים הם אינדיקציה למידת הביטול שלך כלפי הבורא. כי זה אותו דבר, רק שזה מגולה כלפיך. אין פה שום דבר, זה אותו בורא, רק שכאן בדרגה הבהמית, הוא מראה לך עד כמה אתה מוכן לצאת מעצמך. אבל הוא, הוא נסתר. בגלל זה אתה חושב ש"כלפיו אני מסוגל לכול. זה הוא. מי הם"?

תלמיד: איך אני מגדיל את המוכנות לבטל את עצמי, לבטל אבל בצורה נכונה, לא סתם להפוך את עצמי לאיזה סמרטוט שאין בו טעם?

אתה אומר שהבעיה היא לבטל את עצמי כלפי החברים בגלל שאני רואה אותם במידות מגונות ונבזיות. אני לא רואה שאני מקבל תמורת זה תענוגים.

יש פה קושי בשני דברים. קושי ראשון, זה שהכלים שלהם נראים לי לא גבוהים, והקושי השני, שאני לא רואה בכך, שיהיה לי רווח בתוך הכלים שלי. הם גם נראים לי רעים, גם התוצאה מזה שאני אבטל את עצמי ואתקשר אליהם ואתאחד איתם, התוצאה בעצמה גם נראית לי לא טובה, רעה, מה אני יכול לקבל מהם? זאת אומרת שני דברים.

שני הדברים האלה, רק צריכים להראות לך עד כמה אתה לא נמצא בהשגת הכלי הנכון. אתה לא מבין מה זה כלי נכון, ולא מבין מה צריכה להיות התוצאה הנכונה מהאיחוד. אתה לגמרי לא נמצא עדיין בהכרה מהי הדרגה של אחד מעליך, בקשר עם הבורא.

תלמיד: אם יש חברים שכן נראים לי גדולים, כן נראים לי הרבה יותר ממני, אני רוצה להתחבר איתם, ועדיין אני מרגיש שיש משהו שמונע ממני מלבטל את עצמי בפני משהו גדול. איך אני מבטל את הדבר הזה? איך אני בכל זאת שובר את עצמי?

איך אני מבטל את הקשיות שלי? את העקשנות שלי אולי, את ההתנגדות שלי להתחבר עם החברים? אני בעצמי לא מסוגל לעשות תיקונים, את זה אני צריך לבקש מלמעלה. אז אתה רואה עד כמה הדברים האלה קשורים לבורא. אם אתה חושב עכשיו להסתדר עם החברים בלעדיו, לא תצליח. לא תצליח, תעשה משהו מלאכותי. אם אתה רוצה שיהיה תיקון, אתה חייב להכניס אותו לתמונה הזו.

זו הבעיה של הקיבוצניקים או רוסיה, כפי שבעל הסולם כותב, הם רצו לעשות חברה טובה ולא הצליחו. התיקונים הם מלמעלה. אין לי רצון? נכון, תבקש שיהיה. אין לי יחס יפה? נכון, זה יבוא על ידי פעולת האור עליך. אם אתה חושב שבפנים תמצא נטיות לזה ויכולות לזה, בחיים לא. מי אתה?

לכן יוצא שגם פעולה כלפי החברה היא בעצם פעולה כלפי הבורא, וגם כדי לקבל את הכוחות שאתה צריך לשם כך - אתה פונה אליו. בקיצור כאן מתבצעת העבודה כולה בשטח אחד.

והוא כותב שמצוות בין אדם לחברו, קודמות למצוות שבין אדם למקום. למה? כי כאן בשטח אתה רואה את כל הדברים הללו. וזה אותו דבר, רק נראה לנו שניים כביכול, מחולקים. אין לך אינדיקציה יותר ברורה למצב שלך שהבורא לא יכול להתגלות כלפיך, לפני שאתה נמצא בכלים מתוקנים. אין לך מצב אחר. לכן נעשתה שבירת הכלים, הגופים וכל הדברים בעולם הזה, כי רק זה השטח שבו אתה יכול להגיע למצב שבו אתה זקוק לבורא. זקוק לשם מה? על מנת להתחבר עם החברים. לשם מה להתחבר עם החברים? כדי לשבור את האגו שלך, לרכוש מסך. לשם מה? כדי להתחבר עם הבורא.

אם מישהו ישמע מהצד על מה אנחנו מדברים, הוא יגיד איזה מטומטמים, ממש ילדים קטנים בגן ילדים. על איזה דברים הם מדברים? תהיו ילדים טובים, תבקשו מלמעלה, תסתדרו ביניכם יפה. ואנחנו שוברים את הראש שלנו ולא יכולים לקלוט את השיטה הזו. אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לקלוט.

תלמיד: למה אנחנו לא לומדים רמח"ל?

כל אחד יכול לקרוא. דווקא על רמח"ל כתבתי הרבה דברים בספר הראשון והשלישי שלי ברוסית. מי שרוצה ללמוד רמח"ל, בבקשה, אני מוכן להביא ספרים. הוא כותב שם דברים מאוד כאלה קצרים, יפים. אפשר בכלל לעשות משם סריקה, תזכירו לי אני אעשה את זה. הוא היה מאוד יפה בדיוק שלו לומר משפטים חתוכים טובים. זה כתוב בעברית, כי רמח"ל כתב בעברית, על המקור אני מדבר.

(סוף השיעור)