שיעור ערב 02.04.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חג הפסח
שאלה: התכנסו כאן כל קבוצות הצפון ביום המיוחד הזה ורצינו לשאול אותך, מה זה הפסח בשבילך?
זאת שאלה קשה, באמת, צריכים לחשוב איך לענות עליה שיהיה ברור. פסח זה תהליך מאוד מיוחד שאדם עובר בתוכו, ובאמת אין שום זכר לכל הסיפור הזה, שום קשר לכל הסיפור הזה שאנחנו קוראים, גם בהגדה של פסח וגם בתורה ובעוד כל מיני כתבים. פסח זה הכרת גדלות הבורא. זה הכי חשוב מה שאנחנו צריכים בעצם לקבל, להוציא, לגלות במעמד הזה.
כל ההתפתחות שלנו תלויה רק בגדלות הבורא בעינינו וכלום חוץ מזה. לכן הכרת הגדלות הראשונה, האמיתית, השלב הראשון, זה הפסח, פַסָח, שאנחנו באמת מתחילים להרגיש ששליטת הבורא היא שלמה, על כל מה שמתגלה בנו. זה לא בצורה השלמה, אבל בכל זאת התחלת ההכרה שאין עוד מלבדו, שהכול תלוי בו, שעד כמה שאנחנו נכיר את הגדלות שלו, לפי זה יהיו לנו כוחות להתקדם, יחס נכון להתקדם, הצורה של ההתקדמות היא תהיה יותר חדה, נקובה, הכול ילך בצורה הנכונה. זה בעצם פסח. הוא מוציא אותנו מהמצב, מהבלבול, אני לא רוצה להשתמש במילים של "מצרים" ו"פרעה" וכל הדברים האלה, צריכים להתנזר מזה. אנחנו צריכים להתחיל כבר להרכיב את התמונה הנכונה הרגשית, הנכונה לימינו, לזמנינו, למצבינו. ואחר כך נוכל לתת ציונים לפי ענף ושורש, לפי כל מיני דברים.
פסח זה נקרא הכרת החשיבות. עוד לא גדלות הבורא, אבל הכרת החשיבות בגדלות הבורא, שאך ורק עד כמה שנגדיל את החשיבות שלו בעינינו, נוכל לעשות פסיעות קדימה. זה בשבילי פסח.
אני זוכר איך היה שהתחלתי להרגיש את זה שאין יותר, וכל הבעיה היא בחשיבות הבורא בעיניי, ש"כל עצמותי תאמרנה"1, כך צריך להיות. ואז כשאדם מתחיל לחיות את זה וזה בעצם העיקר, כל היתר זה היוצא מכך, אם אדם כך חי, כבר הוא מסודר. הוא לא יטעה, הוא ייפול ויעלה, זה בדרך כדי להתקדם, אבל סטיות כבר לא יהיו.
שאלה: מה זה חשיבות הבורא?
כל אחד ואחד יכול להבין מה זה חשיבות. למשל אישה שיש לה תינוק בבית והיא חייבת לצאת מהבית, היא כל הזמן חושבת עליו, אין לה חשיבות יותר ממה שהוא נמצא בבית וכול הזמן בלב ומוח, במחשבות, רצונות, היא נמצאת עמו, כאילו לא יצאה פיזית.
אז חשיבות הבורא זה שאני כל הזמן חושב, כל הזמן דואג שהוא נמצא קודם כל כעומד לפניי ואני מחזיק את החשיבות הזאת, לא את הבורא, חס ושלום, כי אני לא יכול לתאר אותו ללא דמות ופסל ותמונה, אלא חשיבות כן אני יכול לתאר, בקשר עם כל מיני צורות אחרות של חשיבות. זאת אומרת, כביכול יש לי איזו טבלת איכויות, מה האיכות הכי זכה לעומת הבורא זה מה שאני הייתי אומר. וכך לפתח, לפתח, כל הזמן לדאוג לזה.
ודאי שזה מאוד תלוי בסביבה, בחברה, כמו שכותב שם רב"ש, שאם חברה לא מחשיבה את הבורא, אז ודאי שגם אדם לא יכול להחזיק וזה נופל בעיניו. לכן כל הזמן אנחנו צריכים לדאוג לחשיבות הבורא, חשיבות הקבוצה, חשיבות העשירייה, חשיבות הלימוד, חשיבות המורה, זה בסך הכול חשיבות הבורא. כל ההבחנות צריכות להביא אותנו לחשיבות הבורא בעינינו. ואנחנו צריכים להרגיש את זה, עד כמה שהיחס שלי לחיים הרוחניים, להשגת החיים, להשגת המטרה, לחיות בזה, כל הזמן חשיבות הבורא קובעת. וישנם יותר, ישנם פחות, זמנים, כל מיני פעולות שלנו למיניהן, ואנחנו צריכים תמיד להרגיש עד כמה שחשיבות הבורא קובעת את היחס שלי אליהם.
קריין: אנחנו קוראים בספר פסח בעמוד 296, מאמר רב"ש "זמן הגאולה". המאמר נמצא גם בכתבי רב"ש כרך ג' בעמוד 2090.
""ליום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי".
הנה זמן הגאולה ממשמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."
גם כלפי מצרים. מה זה כלפי מצרים? הרצון לקבל שלי האגואיסטי שלי עם כל מה שהוא מצייר לי יותר חשוב לי בינתיים מגדלות הבורא בעיניי. ככה זה, אין מה לעשות, נולדתי בצורה כזאת, חי בינתיים בצורה כזאת, הכול גדל אצלי בצורה אגואיסטית. כשנוכל פעם ראשונה להגיד שאני כבר מתחיל להחשיב חשיבות הבורא יותר מחשיבות של כל יתר הדברים, סימן שאני מתקדם כלפי יציאה ממצרים.
"לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.
הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היה, שהדעת היה בגלות, היינו הדעת דקדושה. וגם ענין הדעת דקדושה בגלות צריך ביאור. הנה הזהר הקדוש אומר, ששאור ומחמצת הם מדרגה אחת, ואנחנו קוראים אותו יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלקים אחרים.
ואאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא, והקליפה, והיצר הרע - אינו אלא הרצון לקבל. וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא. היינו, ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים, היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשים את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה.
הנה ידוע שהגורם הראשון לעבודה, הוא השלא לשמה. היינו מצד החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה" מתחיל דווקא על יסוד של הרצון לקבל, שנותנים האדם להבין, הלא תענוגי הגשמיים אין כל כך ערך, כי מה שנות האדם בעולמנו זה.
ועל ידי תורה ומצוות הוא יזכה לתענוג רוחני בעולם הבא, שהוא עולם נצחי. וכמו כן בעולם הזה, לזכות להצלחה בתענוגי גשמיים הוא על ידי שמירת התורה ומצוות, שבזכותם יהיה לנו רפואות וישועות, בשפע פרנסה והצלחה, ונזכה לאריכות ימים בשנים.
וממילא האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות. היינו, יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאים - וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם.
ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה הוא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע, אין זה מטבע האדם.
וכל זה הוא מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע.
נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה."
שוב לאותו העניין שדיברנו, חשיבות, כלפי ההבחנה הזאת אנחנו צריכים לראות את ההתפתחות שלנו, שכל העסקים שלנו יקבלו את הכיוון הנכון הזה, כי הכול תלוי בגדלות הבורא בעינינו. וכל השלבים בדרך עד כמה שהם על פני האגו, הרצון לקבל בכל מיני האופנים שלו, אנחנו נוכל להמליך את הבורא שגדולתו תהיה יותר חשובה.
עכשיו השאלה היא במה יותר חשובה? בשליטה. באיזו צורה? בצורה שהאגו נותן לנו את הציור, כי לכוח העליון, לאור העליון אין שום ציור, צביון, אלא רק לפי הכלים שהוא פועל עליהם ומכוון אותם לאיחוד עימו.
שאלה: חשיבות הבורא ותחושת ההכרחיות או הצורך בחשיבות הבורא, איך הרגשת בפעם הראשונה את התלות המוחלטת שלך בחשיבות וגדלות הבורא?
בשנים הראשונות לא הרגשתי בזה שום חשיבות. אפילו שקראתי על זה, עברתי על זה כמו שכרגיל אנחנו עוברים על הרבה הבחנות בכל מיני כתבים, ואנחנו לא שמים לב אליהם כי הם לא בולטים לנו, הם לא נותנים לנו תגובה פנימית. אני יכול לקרוא אבל אין לי תגובה, אז אני לא שם לב למילים האלה, עובר, והן נראות לי כאילו מילים מיותרות. ולא חשוב לי מה שהמקובלים כותבים, שזה חשוב וזה צריך, אין, אדם עובד לפי התגובה שמקבל מבפנים מתוך הרצונות שלו, הרגשות שלו.
ולכן כמה שנים לא שמתי לב לזה, אמנם יכול להיות ששמעתי הרבה, יכול להיות שלא, אני אפילו לא יכול להגיד. עכשיו אני יכול להגיד, שבאותם השנים שמעתי, ורב"ש אמר ורמז לי והכול, אבל לא שזה עבד עלי.
כשהתחלתי להרגיש שחסרה לי גדלות הבורא, כי ניסיתי לראות במה אני בכל זאת מתקדם, לא ראיתי עוד איזה תמריץ, כוח המושך, כוח הדוחף, חשיבות, גדלות שנותנת לי איזו יראה, שנותנת לי איזו משיכה. אמנם שמעתי וחשבתי גם על ''גדלות הבורא'', אבל גם עד שזה מתייצב, ואנחנו כבר יודעים שכל ההבחן הרוחני הוא מגיע משלבים רחוקים יותר, וכאילו כמקיף מאיר לך לפעמים, לפעמים לא, אחר כך מאיר קצת יותר פנימה וגם לא. יש עליות, ירידות, מצבים שונים. עד שאתה מתחיל לחפש אולי החברה יכולה לעזור לי ולייצב לי את העניין הזה של חשיבות הבורא שיהיה מוצג לי על ידי החברים, ואז ודאי שאני אתקדם.
עד שזה יותר ויותר נעשה כדבר המבוקש בתוך הרגש ובתוך השכל, וזה גורם ליציאה מהאגו. לא חשיבות הבורא בעצמה, אלא כשחשיבות הבורא מתייצבת, היא מייצבת את האדם להתעלות למעלה מהאגו שלו, כי חשיבות הבורא זה אותו הכוח שהוא מחזיק אותנו כמו מגנט המחזיק את חתיכת הברזל, וכך אנחנו יוצאים.
לכן לשים לב לזה, אנחנו נמצאים עכשיו בפסח, ו''אורות הפסח'' זה נקרא אלו שהם כך מייצבים לנו את חשיבות הבורא למעלה מכל יתר הדברים, עד כדי כך שפשוט אין לי דאגה לשום דבר אחר, עד שמגיע למסירות נפש.
קריין: ספר פסח בעמוד 247, בכתבי רב"ש כרך ב' בעמוד 1341. מאמר רב"ש "מהו דגלים בעבודה".
"[...] הבורא עשה תיקון, בכדי שבזמן שנקבל את הטוב ועונג מהבורא, שלא נרגיש בזה בחינת בושה, שזהו נובע מסיבת שינוי צורה, שיש בין המקבל, שהוא הנברא, לבין הבורא, שהוא המשפיע. והתיקון הוא, שמטרם שיש לאדם את הרצון להשפיע, שענינו הוא שיהיה בהשתוות הצורה, אי אפשר לקבל את הטוב האמיתי שה' רוצה לתת להנבראים.
והיות שענין רצון להשפיע הוא נגד הטבע של האדם, לכן אנו לומדים, שיש באדם בחינת ע' אומות העולם. כלומר, שהאדם הוא עולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, ובחינת ישראל שבאדם היא תחת שליטת אומות העולם, שזה נבחן שעם ישראל הוא בגלות בין העמים, שאין להם כח ללכת נגד הרצון של אומות העולם, ולכן עם ישראל מבקשים מה', שיוציאם מהגלות שהם נמצאים בין העמים, כלומר שיהיה ביכולתם לעבוד לשם שמים.
וכמו כן אמרו חז"ל "ישראל שגלו שכינה עמהם", שיש לפרש זה על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל "תלמיד שגולה גולין רבו עמו". ואמר, שהפירוש הוא, בזמן שהתלמיד נמצא בגלות, היינו שקבל ירידה, גם רבו הוא אצלו בבחינת הירידה, כלומר, שכמו בזמן שהאדם הוא בבחינת ירידה ואין לו טעם בתורה ותפלה, הוא מטעם שגולין רבו עמו, כלומר שגם כל עניני קדושה הם אצלו בבחינת הירידה, היינו שהוא מסתכל על הכל כאלו שאין חשיבות לשום דבר רוחני, שזה נקרא, שגם הרוחניות היא בבחינת הגלות.
ובזה יש לפרש, שבזמן שישראל בגלות, היינו במצב הירידה, ואומות העולם שולטים אז על האדם, שאומות העולם נקראים באופן כללי "הרצון לקבל לתועלת עצמו", אז גם ה' אצלם בגלות, היינו שאין להם שום חשיבות להבורא, כי אם היתה להם חשיבות בגדלות הבורא, לא היו יכולים לשלוט על בחינת ישראל שבו.
כידוע, שישראל פירושו ישר-אל, שכל מעשיו הם ישר להבורא. והם בשליטתם גורמים, שכל מעשיו יהיו רק לתועלת עצמו, שזה נקרא לטובת הרצון לקבל ולא לתועלת ה'. נמצא, שבזמן שבחינת ישראל היא בגלות, גם הבורא הוא יחד אתם בגלות, זאת אומרת שהרצון להשפיע הוא בגלות, וגם למי שרוצים להשפיע גם הוא בגלות, כמו שכתוב שפרעה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שהוא כפר בגדלות ה' ולא נתן להאמין בגדלות ה', וממילא בחינת ישראל היא בגלות אצלם.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאומר "כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל", כלומר איזו שייכות יש בין גאולת ישראל לגאולת ה'. ובהנ"ל נמצא, שגלות ישראל וגלות הבורא הם שוים, היות כי בזמן שהאדם משיג ומרגיש גדלות הבורא, כבר אין שום שליטה לאומות העולם, שכולם בטלים נגדו יתברך. לכן יוצא שכל הגלות היא רק שאין מכירים בגדלותו יתברך.
וענין ההסתר, שהאדם מרגיש, שזה גורם לו, שיהיה בגלות, הוא כנ"ל, היינו שהאדם צריך לדעת, שהוא צריך לתקן מעשיו, שיהיו בעל מנת להשפיע, אחרת תהיה בחינת בושה. לכן מוכרח להיות העלם והסתר על אור עליון. ולפי ערך הרגשת הרע, היינו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, בערך זה הוא רואה, איך שהוא מרוחק מהקדושה, היינו שהוא רואה, איך שרחוק מלעשות משהו לתועלת ה', והוא נמצא תחת שליטת אומות העולם, ואין לבחינת ישראל שבו שום כח לצאת מהגלות שלהם.
לכן, בזמן שישראל שבו יוצא מהגלות וזוכה לבחינת גאולה, ממילא גם הבורא, שהיה בזמן הגלות מכוסה ממנו, מחמת שליטת העמים, הוא נראה עכשיו ומתגלה גדלותו של הבורא. מטעם שעתה אין עוד צורך להצמצום והסתר, כי כבר עבר ממנו הצמצום, לפי הכלל "בשיעור שהאדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע, בשיעור הזה נעבר ממנו הצמצום וההסתר". וזה שכתוב "נרננה בישועתך ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. "וישע" כתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל"."
מהי הבדיקה? שרק גדלות וחשיבות הבורא היא הדאגה שלנו, ולא חשוב לנו איך אנחנו נרגיש, באיזה מקום אנחנו נהיה, איזו מדרגה נתפוס, איזה שכר נקבל. אלא זה השכר, שאני ארגיש לא את הבורא עצמו, אי אפשר להרגיש אותו, שאני ארגיש את גדלות הבורא במידה שהיא מספקת לי כוח לעשות פעולות דלהשפיע. ואז כל מה שאני עושה בלהשפיע לזולת, להשפיע לקבוצה, לעולם, לאומות העולם, לא חשוב למי ולמה, אני מרגיש שאני עושה את זה מטעם גדלות הבורא בעייני ושזה באמת על מנת להשפיע נחת רוח לו.
אני מחלק את המציאות ללהשפיע ולקבל, ואז גדלות הבורא היא או כנקודה שבלב שלי לעומת אומות העולם, הרצון לקבל שנמצא בי, הרצון האגואיסטי. או גדלות ה' או גדלות היצר הרע, כך אנחנו מתקדמים. כל הזמן להחזיק וכל הזמן את זה לדרוש. זה נותן כוח, זה נותן מצב רוח, זה נותן התעוררות, זה מכוון בכל הדרך, אין יותר מזה.
שאלה: כשאדם מרגיש שיש לו כוח לעבוד או רוצה לבוא לקבוצה, יש לו נטייה לחיבור, הוא רוצה להשקיע, האם זה אומר שיש גדלות הבורא או שיש סיפוק מזה? איך מבדילים?
אף אחד לא יכול להבדיל, אולי גם האדם בעצמו לא יכול להבדיל. אי אפשר. הוא צריך להשתוקק לזה שבאמת גדלות הבורא היא כל הזמן תהיה חשובה לו, שכל הזמן הוא ידרוש את זה, ידאג לזה, אבל אף אחד מבחוץ לא יכול לראות ולמדוד, וגם הוא בעצמו לא.
שאלה: מה הקשר בין גדלות הבורא לצמצום והסתר?
במידת גדלות הבורא, אני נמצא במצב שאני עובר את הצמצום וההסתר במידה הזאת, ואז אני לא זקוק להם, כי גדלות הבורא שומרת עלי שאני אהיה בעל מנת להשפיע ואז אני לא צריך שמשהו יסתתר ממני, במידה הזאת אין לי הסתר. אלה מדרגות שאין ותלוי בכמה אני יכול להשתמש בזה.
תלמיד: מהי ההבחנה העיקרית שלשמה נעשה הצמצום וההסתר בהקשר לגדלות הבורא?
עד כמה שאני יכול לעשות פעולות ברצונות של הזולת, ולהשתמש ברצון שלי כדי לשרת אותם, לתת להם כיסא, לתת כרית. ככה מודדים.
תלמיד: זה עניין של השתוות הצורה?
איזו השתוות הצורה יש כאן, אני לא יודע.
תלמיד: השפעה.
נניח שכן.
שאלה: אפשר להסביר את המשפט, "בזמן שישראל שבו יוצא מהגלות וזוכה לבחינת גאולה, ממילא גם הבורא, שהיה בזמן הגלות מכוסה ממנו, מחמת שליטת העמים"?
מדובר כלפי האדם, שבזמן שישראל נמצא בגלות, הבורא נמצא בגלות מישראל. זה הכול כלפי האדם המשיג.
תלמיד: אז קודם ישראל יוצא מהגלות ואחר כך הבורא?
כן.
שאלה: אנחנו אומרים שהצמצום לא נפסק.
הצמצום לא נפסק על מנת לקבל, על מנת להשפיע אין שום הגבלה. תשתמש בכל היכולות שלך, בכל החומר שלך, בכל הרצונות, המחשבות. הצמצום קיים ולא מתבטל רק כלפי על מנת לקבל. כלפי על מנת להשפיע אין שום צמצום.
קריין: עמוד 270 בספר פסח, מאמר רב"ש "עניין גלות". המאמר נמצא גם בכתבי רב"ש כרך ג' עמוד 1637.
""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם."
חייבת להיות הרגשת הגלות, הרגשה כזאת שהוא לא יכול לצאת מזה, שזה ממש גמור, אבוד, לעולם ועֵד נשאר בלא השגה, בלא הרגשה, בלא כלום, חי חיים בהמיים, גשמיים יותר גרועים ממוות. לא יכול אפילו למות. לא נותנים כוחות, ואז מגייס כוחות לצעקה וכך מתקדם.
"ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים." שכל הדברים בעולם שלו חשובים יותר מגדלות הבורא. זה לעומת זה. "ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.
ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.
והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."
כל פעם אנחנו מתקדמים בסולם המדרגות, כל מדרגה שמשיגים הופכת אחר כך להיות לתחתונה ועליה אנחנו צריכים לעלות יותר ויותר. אבל שוב, כמו שהוא אומר, תמיד זו גדלות הבורא לעומת גדלות האדם, גדלות החשיבות של העולם הזה. גדלות ההשפעה לעומת גדלות הקבלה. גדלות הנקודה שבלב שאני מטפח אותה לעומת גדלות אומות העולם שבקרבי. לפי זה מתקדמים.
שאלה: אמרת "מגייס כוחות לצעקה". מה זה כלי הנשק הזה שאדם נלחם על גדלות הבורא?
נניח שעכשיו אתם שומעים שיש כזה עניין, ועדיין אנחנו לא מרגישים חשיבות בזה, רק שומעים מהמורה שגדלות הבורא קובעת הכול בעיני. כי גדלות הבורא זו חשיבות הרוחניות לעומת חשיבות הגשמיות. אני שומע. ומה עושים הלאה? מעוררים על ידי עבודה בקבוצה, בכל מיני דברים שאנחנו עושים. אנחנו מתכוונים להעלות את גדלות הבורא על ידי זה. כמו שכתוב, "לשם ייחוד קודשא בריך הוא." וכן הלאה, שזה בעצם עניין כל הברכות.
על ידי הפעולות שכולם חושבים בקבוצה, כל אחד עבור האחרים, ורוצה שזה יופיע בכולם, בהתאם לזה אנחנו מעוררים את האור המקיף. האור המקיף מתעורר אפילו כשאנחנו נמצאים במצב הכי מנותק מהרוחניות. אבל כשאנחנו רוצים להתקדם למשהו, אפילו אם מדברים סתם מהפה ואין לנו שום רגש לזה ושום רצון פנימי, אלא אומרים לנו "אתה צריך להגיד", זה שאנחנו אומרים, זה גם עובד ופועל, אפילו בצורה הגשמית, הבהמית הפשוטה ביותר.
שאלה: כשמתגלה לאדם הנקודה שבלב יש לו כוח, הוא מוכן לזרוק הכול ולעשות הכול, הוא יכול להתגבר על כל דבר כי זה הכי חשוב לו.
כי הבורא כבר מאיר לו.
תלמיד: ואחרי זה הבורא לוקח לו את זה, ואז מתחילה היגיעה. אז בעצם אם יש גדלות הבורא, אין כבר יגיעה כביכול?
לא, אבל זה בא והולך, ודאי. כי האדם מפתח.
תלמיד: אבל אז הוא מקשה. רב"ש אומר במאמר שזה לא סתם. גדלות הבורא מתחילה בצורה אמיתית כשאתה כבר עושה פעולות של השפעה.
נכון. כי אתה על ידי גדלות הבורא שהשגת, עושה פעולות השפעה, אתה פוסע בסולם וכל פעם נופל.
תלמיד: אבל אני יכול שיהיה לי רצון לעשות פעולות של השפעה, ופעולות של השפעה באמת, אני לא יודע מה זה.
גם רצון לא. אם יש לך רצון כבר יש לך כוח. מאיפה יש לך? רצון זה כוח.
תלמיד: לא, אז רצון יכול להביא אותי לצער, לאותה גלות שמדברים עליה. אבל באמת לפעולות של השפעה, איך שאני לא מסתכל על זה, אני אגואיסט.
זה סימן שאין לך רצון. רצון זה כוח, פשוט מאד, ואם אתה אומר ש"יש לי רצון, אבל אני לא יכול לפעול", סימן שאין לך רצון.
תלמיד: לא. אני יכול להתייגע, אבל אז לגלות שאני עוד פעם מול קיר.
טוב, בסדר, נישאר בזה. אין מילים שוות.
שאלה: מה זה נקרא "רשעים בחייהם נקראים מתים"?
רשעים הם אלו שנמצאים בהשגת תענוגים גשמיים בלבד, שרוצים ליהנות מהחיים. אז כל התענוג שהם מקבלים בכלים האלו, בעל מנת לקבל נקרא "תענוג אגואיסטי", והוא ממלא להם את הרצונות האגואיסטיים. כל הרצונות האגואיסטיים נקראים בסך הכול נקודה אחת שלא נמצאת ברוחניות.
היא ניתנת לאדם כדי שהוא יעלה, יתעלה מעל הרצון האגואיסטי לרצון דלהשפיע. רק לצורך זה ניתנה לנו הנקודה הזאת. ואם אדם לא משתמש בה כדי לעלות לרוחניות, לעל מנת להשפיע אז הוא כבר נקרא "מת". זאת אומרת, הוא פועל לא לצורך התעלות רוחנית. וגם כשהוא מת באמת, לא נשאר לו שום דבר מהחיים שהוא עבר, כי היה חי חיי בהמה, רק לתועלת הרצונות שהיו מתעוררים בו בעל מנת לקבל.
תלמיד: כדי לקבל גדלות הבורא צריך כל הזמן להשקיע יותר ויותר, כי ההשקעה של אתמול כבר לא עוזרת. אבל בן אדם מוגבל בכוח, בזמן, בכול.
לא נכון. בזה דווקא האדם לא מוגבל, כי הוא נברא כדי לממש את התהליך הרוחני שלו. לשם זה מכוונים כל היוצרות, כל התנאים שיש לו בחיים. אדם לא יכול להגיד "נולדתי ללא כוחות מיוחדים, כישרונות מיוחדים", הוא לא יכול להגיד את זה. הוא נולד בדיוק לפי שורש הנשמה שלו, כדי לממש אותה ולהביא אותה לגמר התיקון, בדיוק.
אם הוא לא מימש זה משהו אחר. אבל לא יכול להיות שהוא נולד עם דרישות יותר מהיכולת שיש לו. לא, זה שקול, אל תדאג. אתה תגיע לעולם האמת, תהיה בבית משפט, יראו לך את כל הדברים זה כנגד זה, מה שיכלת לממש ומה שלא מימשת, ואתה תראה. אחרת קושיית איוב בעינה עומדת. "בראתי רשעים, בראתי צדיקים, מי יעמוד לפניך?", כביכול.
זאת אומרת, אין דבר כזה, אדם לא יכול להגיד כך כי כל הקיום שלנו בעולם הזה הוא אך ורק כדי להגיע למטרה, לממש את הנקודה שבלב כדי שוב להתחבר למערכת אדם הראשון. אין דבר כזה, זה כתוב בהרבה מקומות, לאף אחד לא יהיה פתחון פה להגיד ש" לא נתת. אני לא אשם, ככה זה היה, ככה לא". דווקא ההיפך.
המערכת השלימה לפני השבירה, המערכת הסופית אחרי שבירה, ותהליך התיקון, שתי המערכות האלה עומדות זו מול זו, וביניהן כל התהליך של כל הנשמות. מתי, מי צריך להיוולד, באיזו צורה, עם מי הוא צריך, ובאיזה תנאים. כל הדברים האלה, זה הכול נוסחה פשוטה, כי יש לך תחילה, סוף, ובאמצע יש לך רק את העניין של ההשתתפות העצמית.
שאלה: איזו עצה אפשר לתת לחבר שממש מתחיל בדרך, שעוד לא יודע לעבוד נכון עם המצבים והירידות שהוא מקבל?
אין יותר מהתבטלות כלפי הקבוצה. מה שלא יהיה, הבורא הביא אותי, שם אותי על עגלה מקרטעת כזאת, זה מה שאני קבלתי, עם זה אני הולך. אם אתה מתבטל כלפי כזאת עגלה, אתה פתאום מגלה שהיא ממש טיל והוא לוקח אותך, כי "כל הפוסל במומו פוסל." בלבד.
תלמיד: האם זה נכון לחפש פתרונות לבעיות הגשמיות בתוך הלימוד? יש לי מלא צרות, דברים, עבודה.
אם אתה תתעסק בצורה נכונה "לעשות מלאכתך קבע וגשמיות ארעי", בצורה נכונה, לא להשתגע ורק לשבת כאן יום ולילה, אלא אדם צריך להיות מאוזן. אם תעשה את זה, תראה שהכול יסתדר.
שאלה: מה עושה בן אדם שמרגיש שהוא אמת הגיע ל"אין עוד מלבדו", עם כל היגיעה, אני כבר לא יודעת איך להמשיך?
אם אדם נמצא בהרגשה כזאת אז אין לי מה להגיד לו.
תלמידה: אז מה הלאה? חוץ מתפילות, חוץ מלרצות שכולם יהיו בחיבור, באמת להרים את הכול, ללכת אחרי המילים שלך.
מה הלאה? אין לו יותר. הוא תיקן את כל הכלי שלו ואין מקום לשאלה.
תלמידה: אבל מה עושה בן אדם שמרגיש שכן יש משהו, ואיך להגיע לזה?
סימן שהוא עוד לא הגיע.
תלמידה: לא להגיע למה שהגעתי, אלא להגיע שבאמת ההתכללות הזאת, שכולם יגיעו ליהנות ל"אין עוד מלבדו"? אין לי כלים, אני יכולה לטפל בכל מקום, הרבה משתכנעים, אבל איך לראות שבאמת זה קורה, קורה לכולם. זה לא נותן כלום שאני הגעתי. זה מה שאני מרגישה.
זה תיקון פרטי ותיקון כללי. צריכים להמשיך. יש תיקון פרטי וכנראה שאת כבר נמצאת בזה, לפי המילים שלך, וחסר התיקון הכללי. ואת צריכה לדאוג שגם זה ייקרה, כמו שבעל הסולם, כמו המקובלים הגדולים שהיו בזה.
תלמידה: דברנו על חשיבות הבורא שזה בעצם הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לשאוף, ובעזרת הקבוצה, בעזרת העשירייה. אם הבנתי נכון, אמרת קודם שהייתה לך תקופה שלא הייתה לך חשיבות הבורא, ואחר כך פתאום זה התחזק. הרי הגעת למה שהגעת.
כולם מתחילים מאפס. הייתי מטריאליסט גמור.
תלמידה: האם חשת משהו, איזה גורם, איזה משהו מצית שפתאום הגביר את החשיבות אצלך? אם מותר לי לשאול שאלה כזאת, אם זה לא חצוף? מה יכול להגביר לנו פתאום את חשיבות הבורא חוץ מהקבוצה, אבל מה בקבוצה? מה אנחנו יכולים באמת לעשות שיהיה?
השאלה היא למה אני לא מצליח? זה הכול. אבל לשאול כל הזמן, "למה אני לא מצליח"? "למה אני לא מצליח"?
אם כתוב שאני צריך להגיע ל"אין עוד מלבדו", ל"טוב ומיטיב" דרך קבוצה, דרך חיבור, דרך זה וזה, למה אין לי כוחות, למה אין לי רצון, למה, למה, למה? ואז מגלים את חשיבות, חשיבות הבורא.
(סוף השיעור)
-
תהילים פרק ל"ה, פסוק י'↩