שיעור בוקר 20.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח - 1
קריין: מאמר מ"א מתוך מאמרי שמעתי, בספר פסח, מהו קטנות וגדלות באמונה, עמוד 37.
יש לנו היום מאמר מאוד גדול "הקשר בין פסח, מצה ומרור", הוא ארוך, מאוד עמוק ומאוד חשוב גם לעבודה שלנו, גם מבחינת הפוליטיקה הפנימית שלנו וגם למעמד שלנו בחברה, בעם ישראל ובכל העולם.
את המאמר הזה כדאי לקרוא יחד בחיבוק עם כל החברים, אבל עכשיו כ-80 חברים נמצאים בעבודות הכנה לסעודה, לכן בינתיים נעזוב אותו ונקבע זמן לחזור למאמר הזה, המיוחד מאוד. רב"ש השקיע בו הרבה מאוד וכדאי לנו טוב טוב ללמוד אותו. בינתיים נעבור למאמרים הקצרים שמלווים אותו מכל מיני צדדים, ולא נשכח את החברים שלנו העובדים למטה לטובת כולם ונלמד גם לטובת כולם.
מא. מהו קטנות וגדלות באמונה
"הנה כתיב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
צריכים לדעת, שאורות דפסח סגולתן הוא לזכות לאור האמונה. אבל לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.
מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו.
ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין: בין בסטרא דטובא, ובין מסטרא דדינא קשיא.
לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שומח כמו שמוציא שלל רב.
לכן אלו אנשים, שהם מבקשי האמת, אזי בחג הפסח, שאז סגולה לאור האמונה, אזי אנו קוראין בפרשה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי אז זמן המסוגל לזכות לזה."
כוח האמונה, אור האמונה מגיע אלינו מהארה מאוד מיוחדת שנפתחת לנו מלמעלה, אור אמונה שמביא אמונה, זאת אומרת, כוח השפעה לאדם והוא מתחיל להרגיש שהוא כן מוכן, כמו שעכשיו, מבלי לחשוב פעמיים, אלא בצורה טבעית הוא חושב כל הזמן לפי איזו נוסחא שהיא לטובת עצמו, כך הוא יחשוב לפי נוסחא הפוכה לטובת הזולת, לטובת אחרים. ובסופו של דבר לטובת הבורא, כי הוא מתחיל להבין שכל מה שהוא רואה לפַניו, בסך הכול הבורא מציג לו כל מיני פרטי מציאות כדי שדרכם יוכל להגיע להשפיע לבורא ממש.
חברים שהם בעדי, נגדי, והפוך, תומכים, ולא חשוב מי ומה, דומם, צומח, חי ובני אדם, כל מיני אנשים בעולם שמציירים לי את החיים, הם כולם בסך הכול כשחקנים בתיאטרון הגדול הזה שנקרא החיים שלי, וכולם ודאי מנוהלים על ידי הכוח העליון, הבורא, וכולם לצורך אחד, שאני דרכם אתקשר לכוח העליון. לכן [לפי] קטנוּת וגדלוּת באמונה, אמונה זה הבורא בעצמו, א-ל האמונה, שכשהוא מאיר מתגלה הכוח הזה, אנחנו מתחילים לקבל ממנו התראה, יראה ואז אנחנו פועלים, נפעלים לפי הכוח הזה.
אם הוא נסתר אנחנו נפעלים מהכוח שנגדו שהוא האחוריים שלו, ההפוך ממנו, פרעה, יצר הרע, כמו שכתוב "בראתי יצר רע", בר, זה מחוצה לו. בסך הכול יש את שני הכוחות האלה, פנים ואחוריים של הבורא שמשחק איתי. רציתי להגיד אולי עם כל אחד מאיתנו, אבל אין כל אחד מאיתנו, אני צריך לראות את כולם כהבחנות שהבורא מציג לפַניי ובהתאם לזה איך אני מתקשר אליהם וכך אני יכול להתקרב אליו. זאת אומרת, החשבון רק עם הבורא, הכוונה, הנטייה רק אליו, וכל היתר הם אמצעים, אבל אמצעים כאלו שאני צריך להבין שבלעדיהם אני לא יכול להגיע אליו, שאני חייב להתקשר אליהם ולקבוע כלפיהם יחס כמו לבורא, ואז האמצעים האלה יחד איתי הופכים להיות אותו החומר, אותו הרצון שבו אני משיג דבקות בבורא.
אור האמונה זה אור מקיף, זה המאור המחזיר למוטב, זה האור שמביא כוח השפעה לליבו של אדם ואותו אנחנו צריכים. אין לנו יותר על מי לסמוך, אין לנו יותר במי לתלות את התקוות שלנו, אלא אם אנחנו משיגים את אור האמונה, אז על ידו אנחנו יכולים לעלות לרמת ההשפעה, לרמת האמונה, לרמת הנתינה מחוצה לרצון לקבל, להתחיל לעבוד עם הרצון שלנו בעל מנת להשפיע.
זה בעצם כל העניין, כך אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, כל התורה כולה כאן היא בשינוי הכוונה שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. הרצון נשאר רצון, רצון ליהנות שהבורא ברא, אבל תלוי ממה אנחנו רוצים ליהנות, או מזה שאני נהנה או מזה שאני מהנה אחרים. זה ההבדל בין הטבע לקבל לטבע להשפיע. ואצלנו לא הרצון משתנה, הרצון נשאר, אלא הכוונה משתנה, איך אנחנו משתמשים ברצון, זאת אומרת החומר שלנו נשאר, הכוונה עליו משתנה על ידי המאור המחזיר למוטב. במנות קטנות אנחנו מקבלים את המאור המחזיר למוטב, זה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"1, וכך אנחנו מתהפכים.
שאלה: מה זה אור האמונה?
אור האמונה זה האור העליון, היינו איזו התגלות הבורא כלפי הנברא, קצת יותר נסתרת, קצת יותר מתגלה, זה מה שיש לנו. יש בורא ונברא, והנברא נמצא בצורה הפוכה מהבורא, נעשתה מערכת, נבראה, נקבעה מערכת שהנברא יכול להרגיש את הבורא רק לפי השתוות עימו, לפי כמה שהנברא דומה לבורא, דומה לבורא יכול להיות לפי הרצון, רצון להשפיע בנברא רצון להשפיע בבורא. אבל הנברא הוא רצון לקבל, לכן הוא הפוך מהבורא ולא יכול לשנות את זה, זה הטבע המקורי. כולנו ראינו אריה בקרקס או משהו דומה, הוא אריה, ומאלפים אותו, כמו שכתוב אצל רב"ש, לימדו את החתולים לנגן, להיות מלצרים, אבל ברגע שהם ראו עכברים הכול חזר לסורו.
לכן הטבע נשאר טבע, הבורא רצון להשפיע, רצון, רוצה להשפיע פשוט מעצמו. כמו שהשמש היא ספק, אין יותר, היא בעצמה הספק, כך אנחנו צריכים להבין את הבורא. אנחנו המקבלים לפי הטבע שלנו, אם אנחנו רוצים לעלות לדרגת הבורא, שרוצה ומכוון אותנו ודוקר ועושה כל מיני אירועים כאלה סביבנו [שנגיע לזה], אם אנחנו לא בעצמנו רוצים, זה נקרא דרך ייסורים, אם אנחנו בעצמנו רוצים, זה נקרא דרך האור, דרך תורה, ואז אנחנו מחפשים איך אנחנו יכולים להתקרב אליו, להידמות לו. התקרבות היא לא לפי המרחק אלא לפי להידמות לבורא.
ואז אנחנו מגלים בנו תכונות שלו, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך"2, וכך אנחנו מגיעים להתקרבות, לדבקות. זאת אומרת אנחנו לא מתקרבים ולא מתרחקים, אל תחשוב שאתה רחוק ממנו חלילה וחס, אלא הכול לפי מידת ההשפעה שתרכוש ואז תרגיש את הבורא. אנחנו לומדים את הבורא מבפנים בתוכנו, במידה שאנחנו יכולים לבנות את הדמות שלו בנו. האמת שכך זה תמיד בכל מדע, בכל דבר, אנחנו צריכים לעשות הדגמה פנימית אצלנו בחושים, ברצונות, במחשבות ואז נוכל ללמוד מזה את הדבר. כל עוד זה לא נקלט אצלנו, כל עוד לא נבנה בפנים דמות של משהו, לא נוכל להבין, לדעת, לחקור אותו.
לכן אור האמונה זה המאור שמגיע, האור הוא אור אחד האור העליון, אבל הוא משפיע בהתאם לחסרונות של האדם. עד כמה שאדם רוצה את האמונה, רוצה לרכוש השפעה, להיות באמונה, בכוח השפעה, נתינה, אז האור המשפיע עליו מביא לו. האור מופשט, אבל לפי החיסרון של האדם, הוא משפיע לאדם בהתאם לחיסרון שלו ואז אדם מקבל כוח אמונה, היינו כוח השפעה. איך? אנחנו לא יודעים, אנחנו יודעים רק את התוצאה. אנחנו נבראים. איך האור משפיע עלינו, זאת אומרת מהי הטכנולוגיה הזאת שהאור משפיע ואיך זה נעשה בנו שם מבפנים, אולי נדבר אחר כך, אבל באמת זו כבר פעולת הבורא. אנחנו משיגים את זה "ממעשיך הכרנוך", תוצאות.
.
שאלה: מה נותנת לך אמונה שלא היה לך קודם?
קודם היה לי רק כוח אחד, רצון לקבל, רצון ליהנות. זאת אומרת, השתמשתי בטבע שלי רק כדי, מה שנקרא להיטיב לי, ליהנות, למלאות את עצמי. זה מה שהיה לי. עכשיו פיתחתי ממה שהיה לי קודם ניצוץ שהוא "חלק א-לוה ממעל" שנשאר לי מהמצב שהייתי בו פעם, אמרו לי, דבוק בבורא, אבל התעורר בי רצון לזה, התעורר בי רצון להשיג אותו. בינתיים הרצון הזה נמצא בי בתוך הרצון לקבל שלי, אז אני רוצה לתפוס אותו, להשתמש בו. אני רוצה להבין אותו, להרגיש אותו, להיות חכם יותר, להיות משיג יותר, להיות חזק יותר, בכל רק מה שאפשר. אני רוצה שהבורא ישרת אותי. הטבע. כי הניצוץ הזה נמצא בתוך הרצון לקבל שלי, בשבי. זה עוד לא בשבי, ככה נמצא.
כשאני מתקדם לפיתוח הניצוץ הזה, אני רוצה לגלות, להבין, להרגיש, הניצוץ הזה אומר שאני לא מהעולם הזה. אני רוצה להשיג משהו למעלה מהפיזיקה של העולם הזה, מכל מיני חכמות בעולם הזה, אני רוצה להשיג כוח עליון, וכך הוא מושך אותי. לאט לאט. כשאני מגיע לחברה שעוסקת בחכמת הקבלה, אני פתאום שומע שחכמת הקבלה היא חכמת ההשפעה, אמנם היא נקראת "חכמת הקבלה", ויש בזה כאילו עניין הפוך, לכן זה נקרא חכמת הקבלה, זאת אומרת אם אתה רוצה לקבל יותר ממה שיש לך בעובי של העולם הזה, אז את זה אפשר לעשות רק בחכמה המיוחדת שנקראת חכמת הקבלה. אתה לא יכול ככה לבלוע כמו כאן את כל העולם, שם אתה צריך לממש תנאים מיוחדים ואז תקבל הכול, ממש שלמות, נצחיות, מה לא, אבל בתנאי. ואז אני לומד מחכמת הקבלה מהם התנאים, רוצה, לא רוצה, בבקשה הבחירה לפניך.
תלמיד: כן, אבל מה עושה לי אור האמונה?
אור נקרא על שם הפעולה, אור האמונה מביא אמונה על פני הרצון לקבל שלי, זאת אומרת כוח השפעה או כוונה על מנת להשפיע. זה נקרא אור האמונה שמאיר עליי. אני מרגיש אותו לפי זה שפתאום אני מחשיב את ההשפעה.
שאלה: היכולת להשפיע תלויה בכמה יש אור האמונה?
לפי גודל אור האמונה שאני מקבל, תהיה לי תכונת האמונה, זאת אומרת כוונה על מנת להשפיע, ואז לפי זה ההרגשה שלי בשימוש ברצון לקבל מתרחבת. אני מתחיל לראות מה אפשר לעשות עם הרצון לקבל, שאם אעבוד עימו בעל מנת להשפיע אני פתאום אראה שהעולם נעשה שקוף באיזה גודל מסוים ואחר כך הגדלים האלה יתרחבו ויתרחבו עד שכל הרצון שלי יהיה ממומש בעל מנת להשפיע. כי מה שאני רואה אני רואה בתוך הרצון כמו שאנחנו לומדים מתפיסת המציאות. אני רואה תמיד בתוך הרצון שלי, אני מוגבל בתוך הרצון שלי, אני לא יכול לראות יותר מהרצון.
עכשיו הרצון שלי כולו מאוד מצומצם, אני משתמש בו רק בעל מנת לקבל, ואז הוא סגור, הוא לא נפתח. כי כוונה על מנת להשפיע נותנת לי אפשרות לראות דברים שמחוצה להתעניינות הבהמית שלי, עכשיו אני רוצה רק מה שטוב לבהמה שלי, ואז המציאות שאני מרגיש בהתעניינות כזו נקראת העולם הזה, כי רק מה שטוב לבשר שלי זה מה שאני רואה. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, זה הכול. אם אני מתחיל לחשוב על מה שמחוצה לי, מחוצה לי כביכול ישנם בני אדם, דומם, צומח, חי, כל היקום, אם אני חושב על זה אני מתחיל להתרחב בתפיסה שלי, אני מתחיל לראות את החיים בצורה אחרת.
תלמיד: מה השלב שממנו אפשר לבצע פעולת השפעה בפעם הראשונה?
כשאני מבטל את עצמי כלפי החברים ואני מוכן להיות בהם בבחינת אפס ממש, כבר אני מתחיל בצורה כזאת פסיבית להיות בהם כעובר ואז מה שהם יעשו, אני מוכן לעשות, מה שהם ירצו, אני מוכן לרצות, זו העבודה שלי. ובצורה כזאת אני מתחיל להיות בהשפעה.
שאלה: שמעתי אותך לא פעם שמדובר על ימים של חגים פיזיים, אין להם דווקא משמעות לאותו יום. ודווקא בפסח יש משהו שנקרא "אורות דפסח" מה העניין?
אורות דפסח זה לא שייך ליום, קודם כל דיברתי כבר על זה שאור זה אור, זה כוח עליון שנותן לנו יכולת להיות בהשפעה. להיות בהשפעה אצלנו זה בכוונה על מנת להשפיע, לא בכוח. כוח השפעה זה הבורא, אבל כשהוא מאיר עלינו אנחנו מקבלים מכוח ההשפעה שלו יכולת לחשוב על השפעה, יכולת לכוון את עצמנו להשפעה. זאת אומרת להשפיע, לתת, אני לא יכול, אני יכול להשתתף באיזו פעולת השפעה של הבורא כי אין לי מעצמי יכולת להשפיע, אני לא ספק כוח. אני לא כוכב, אני מראה, שכמה שמאיר לי, אני יכול להאיר לאחרים, לא יותר מזה.
לכן לא חשוב לנו כל כך ענין הפסח שאנחנו חוגגים היום. יכול להיות שאותם אורות הפסח ואותו ההיפוך שאתה רוצה לקבל, שתהיה לך כוונה על מנת להשפיע, אתה יכול לקבל שבוע לפני יום כיפור, מה זה חשוב. אין שום זמן ברוחניות אלא בכל זאת יש לנו איזה מנהגים שאנחנו צריכים לקיים אותם לפי כול מיני הענפים בעולם הזה משורשים רוחניים. אז יש לך לפי השורש הרוחני חודש מסוים, יום מסוים וכולי ועוד כל תנאים עד לפרטי פרטים. ובעולם הזה אתה יכול לקיים אותם בצורה הגשמית, כמו שאתה צריך לקיים בפנים בצורה נפשית את כל תנאי החג.
ואם תקיים אותה בפנים, אתה תגיע למה שאתה רוצה להגיע, זאת אומרת לכוח השפעה, ליציאה ממצריים שלך. מה שאין כן, אם אתה עושה רק פעולות חיצוניות, שאתה באמת שומר על הכול ואנחנו ודאי ששומרים על זה ועוד איך, משתדלים, אבל פעולות חיצוניות לא יביאו לך שום דבר, זה נקרא "טובל ושרץ בידו". שאתה נכנס למקווה, אתה רוצה להיטהר, אבל שרץ בידך, אתה לא עוזב את הכוונה שלך על מנת לקבל.
תלמיד: אז איך בכל זאת דווקא לקראת פסח יש כאילו הרגשות שונות של התנגדות של הרצון לקבל?
זה מפני שהסביבה מתעוררת ולכן אתה מרגיש ככה את השפעת הסביבה, שהיא יותר מתעוררת להשפעה, למה זה פסח, מה זה אורות הפסח, איך יוצאים מזה, מה קורה, מתי זה יהיה לנו סוף סוף, שואלים פעם בשנה.
תלמיד: איך אני לוקח את המנהגים החיצוניים האלה בחשבון?
מנהגים זה דבר גדול, כי הם נותנים לך אפשרות לברר קשר בין העולמות. אם אתה במקום כל פעולה ופעולה פיזית שנדרשת ממך במנהג, תתרגם אותה לכל פעולה פנימית, "פנימית" זה נקרא בכוונה, ברצון, במחשבה, במאמץ פנימי, לא מאמץ פיזי, מאמץ פנימי, אז במקום מנהג חיצון, מה שנקרא תורה ומצוות חיצוניות, אתה תקבל תורה ומצוות פנימיות. זה סך הכול. אז ישנם אנשים שרוצים להיות במנהג החיצון ואז הם אומרים די לנו בזה, אנחנו רוצים לקבל מה שמגיע לנו, תמורת העולם הזה את העולם הבא, והם דורשים את זה ממש. דורשים כי זה הטבע. אם לא תיקנו את הטבע, הם נמצאים ברצון לקבל בעל מנת לקבל. ומפני שעושים מאמצים, אז דורשים שכר. וישנם אנשים שלוקחים את עניין תורה ומצוות כתיקון, אז הם מבקשים שיהיה להם כוח להשפיע, זה מה שהם חושבים כשכר. שיהיה לי בזה הזדהות עם הבורא, שאני אהיה אדם הדומה לבורא ואז הם נקראים "מקובלים", מפני שמקבלים המאור המחזיר למוטב, שנקרא "תורה". כמו שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב", זה כל העניין של תורה ומצוות במשפט אחד ממש.
תלמיד: מה עושים עם אותה הרגשה חזקה של חיבור מצד אחד, אבל בהרגשה של מצרים מצד שני?
זה טוב מאוד, זה נקרא שאנחנו כן בונים עשיריות וכן מרגישים שבהן אנחנו תלויים מכל וכל, שאם יש לי איזו אחיזה ברוחניות, שאני פעם רוצה להשיג, זה יכול להיות אך ורק אם אני אוחז בקבוצה. וזה מצב טוב באמת, כי אך ורק בצורה כזאת אני נמצא באיזו תקווה לפחות שאני אוכל להגיע למימוש העצמי הנכון.
שאלה: אדם צריך להתייחס ולהתקשר לכל האמצעים שמסביבו כמו לבורא, מה זה אומר?
זה אומר שמה שיש לפַנַי זה מה שהבורא שולח לי כדי שאני אשתמש בכל מה שאני מרגיש, כי מה שאני מרגיש זה בא מהבורא, אז אני צריך להשתמש בכל מה שאני מרגיש בצורה נכונה כדי להגיע אליו. "להגיע אליו" זה נקרא להיות בהשתוות הצורה עימו. כל מה שיש מסביבי הבורא מביא לי, כל העולם, קבוצה, לא חשוב מה, הוא מביא לי לראות את זה, להרגיש את זה בכל החושים שלי שאני תופס. לָמה אני מרגיש את זה? הבורא נותן לי את זה בהרגשה שלי כדי שאני אשתמש בזה כדי להגיע להזדהות עימו.
תלמיד: איך להשתמש?
תעשה צמצום על כל מה שאתה מרגיש, ותפתח את כלי ההרגשה שלך כך, אך ורק שאתה תשתמש בהם כדי להגיע להזדהות עם הבורא.
תלמיד: ומה אני צריך להרגיש באותו רגע?
אז אתה תרגיש הזדהות עימו, אם תהיה לך.
תלמיד: הזדהות במה? אם אני צמצמתי את עצמי, מה עכשיו?
לא, אתה צמצמת את עצמך ופתחת נגיד עין אחת במשהו, אוזן אחת ככה, במשהו. בכמה? בכמה שאתה יכול להזדהות עם הבורא. אז אתה יכול לפתוח את עצמך רק כעובר. [אני] מבטל לגמרי את עצמי וכל העבודה שלי רק כדי להתבטל, אז בינתיים כך אני משתמש בחושים שלי. זו צורת השימוש, זה צורת הדבקות, זה צורה שאני עובד עם הרצונות שלי בצורה מאוד אקטיבית, אני מצמצם אותם, אני מסדר אותם, אני כל הזמן דואג שלא יתפרצו, וזו צורת העבודה שלי עם הבורא.
תלמיד: שאני רואה השפעה עלי, נגיד אשתי צועקת עלי, החבר כועס עלי, אני מצמצם את עצמי, ופשוט מה אני עושה?
אני לא אומר לך שאתה צריך לעשות כך, אתה צריך להחליט בכל רגע ורגע מה אני עושה כדי להזדהות עם הבורא, להזדהות עם הבורא זה רק דרך הקבוצה, שאתה לא יודע איפה הוא ומה הוא, אם הקבוצה נותנת לך איזו תבנית, איזה ציור, אתה צריך להתכלל בציור הזה ואתה מתחיל מזה שאתה מתבטל בו.
תלמיד: אז מכל ההשפעות חיצוניות כל הזמן לחזור לעשירייה, לתאר עשירייה כגוף רוחני?
כן, זה ברור, המימוש הוא בעשירייה.
תלמיד: אז כל הזמן שמשהו קורה, משהו מבחוץ, ילדים, משפחה, והכול והכול, כל הזמן לחזור לשם, זה מה שהבורא רוצה?
אני לא יודע, אתה שואל אותי על דברים שאני לא יכול לענות לך. לחזור למשפחה, לא לחזור למשפחה, לך, אני לא אומר לך אל תחזור למשפחה, אני אומר איך אתה צריך לבדוק את עצמך ואחר כך תחליט מה לעשות. אני לא הולך להכתיב לך פעולות, אני נותן לך אפשרות להבין איך אתה צריך להחליט עליהן, אבל ההחלטה היא שלך, ואתה רוצה שאני אחליט ואני אומר לך מה לעשות, אומר לך לא, אני לא עושה את זה. אתה מבין, ישנה פעולה, לפני הפעולה ישנה החלטה, לפני החלטה יש בירור מה יש לי, אז אתה צריך לברר ולהחליט, ולבצע, אל תפיל את זה עלי. אתה רוצה שאני אתן לך כבר פיתרון. לא, אני לא רופא שלך שאני נותן לך מרשם. ברור?
תלמיד: זה לא מה ששאלתי, שאלתי איך להתייחס ולהתקשר לכל דבר כמו לבורא כדי שכל הזמן אגיע להשפעה, כדי להבין אותו?
תעשה את זה בקבוצה בלבד, אחרת אתה תתבלבל כמו עם כל העולם, תעשה את זה רק בקבוצה, עם כל העולם בינתיים זה מוקדם.
קריין: ספר פסח, "כתבי רב"ש", עמוד 294, מאמר "ענין יציאת מצרים". המאמר נמצא גם ב"כתבי רב"ש", כרך ג', בעמוד 2089.
ענין יציאת מצרים
"הנה חז"ל אמרו, שסיפור יציאת מצרים צריך לומר בדרך שאלה ותשובה. ומי שאין לה מי שישאלנו, הוא שואל את עצמו, מה נשתנה וכו'.
ולפרש זה על דרך מוסר. כי ענין סיפור הוא מלשון "השמים מספרים". ויציאת מצרים, היינו בחינת החירות והגאולה מהקליפות והסטרא אחרא, שהכוונה היא, לעורר את שורש הגאולה ולהמשיכה. שענין זה הוא דווקא בבחינת "השמים מספרים", שפירוש כשהאדם מסלק את עצמו מכל מיני ארציות, אז יש לו היכולת לספר בשבחו של מקום.
אבל בכדי שהאדם יעלה לבחינת שמים, אז עבודתו הוא בבחינת שאלה ותשובה. וזה ענין שהבנים שואלים, שענין "בנים" נקרא ההבנה, ודעת, ושכל, הם שואלים אותו.
ולמי שאין לו בנים, היינו שהשכל והדעת אין לו שום שאלות, כי הוא זך בדעת ובמידות, אז הוא מוכרח לעורר בעצמו את השאלות, על דרך שפירש אאמו"ר ז"ל את המאמר חז"ל, "אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי".
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".
"לילה" נקרא הגוף, שהוא בחינת חסרון וחושך. "יום" נקרא הנשמה, שהוא מאיר לגוף. אז הוא שואל, מה נשתנה גופו משאר גופות של אומות העולם. שבכל הלילות, אנו הגופות אוכלים מה שרוצים בלי שום בירורים, אלא מה שלבם חפץ, הם אומרים שזהו לטובתם. והלילה הזה, היינו הגוף שלי, מוגבל, הן במחשבה והן ברצון.
והתירוץ הוא, "עבדים היינו... ויוציאנו". זאת אומרת שדווקא על ידי ההגבלות האלו נוכל לצאת מהגלות. רוצה לומר, שדווקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם". שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה.
וזה מראה לנו את הסדר הגלות והגאולה, שהיה אז במצרים. וזה הסדר אנו צריכים להמשיך עד גמר התיקון."
שאלה: לָמה לא מספיק דקירה קטנה או קצת מגילוי הכרת הרע כדי לצאת ממצרים? לָמה הוא כותב "אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה"?
אתה לא רואה את זה על עצמך?
תלמיד: מה לראות?
כמה פעמים קיבלתי דקירות, אז כשזה דוקר אני זז קצת, זה שוב דוקר אני קצת זז, בכל פעם לכיוון ההפוך ממה שדוקרים, ומיד נעצר כי כל תנועה דורשת מאמץ. אם הדקירה כבר לא מעוררת מאמץ אז אני נעצר, זה כמו כל מכונה. בסך הכול אדם הוא מכונה שנפעלת על ידי כמה כוחות, או כוח שמושך אותי קדימה או כוח שדוחף אותי מאחורה. אם אין קדימה כלום ואין מאחורה שום דבר, אז אני נמצא במנוחה מחויבת, זה חוק הטבע.
השפיעה עלי דקירה, הבורא עשה איזו מין צרה קטנה, ואז אני זז, מתעורר, "בשביל מה? לָמה? מה קורה?", ואני נרגע. זאת אומרת, או מה שלא עושה השכל עושה הזמן, יש עניין כזה, או שעשיתי משהו, תיקנתי משהו, יצאתי מהמכה, וזהו, אני נרגע.
מה קורה לי הלאה? עכשיו השאלה היא איך אני טיפלתי בדקירה הזאת. או שאני הבאתי אותה לקבוצה ויש לי אפשרות להגביר אותה. ומדקירה קטנה אני יכול ללכת עד הסוף, מספיקה דקירה קטנה אחת שהבורא מעורר בלב האדם, עושה איזו מין צביטה קטנה והאדם מגיע לגמר התיקון. בצורה אידיאלית זה אפשרי, כי הוא כבר נתן לי את האירוע הזה, וכול היתר אני יכול להוציא מהקבוצה כי הוא נמצא בה. אז אני יכול לעורר את זה בצורה כזאת שזה יגדל ויגדל כמו בתגובת שרשרת כזאת. אבל מפני שאני עובד בצורה שהיא נגד הרצון לקבל ואני לא יכול להתמודד עימו, וחוץ מזה מטרת העבודה שלנו היא שאנחנו נכיר את הבורא, שאנחנו נראה אותו, נרגיש אותו, ניצור אליו חיסרון, אז אני כאן כל פעם ופעם מקבל איזו עצירה וצריך שוב ושוב התעוררות.
כאן השאלה, האם אני יכול על ידי דקירה קטנה להיכנס לעשירייה ולעורר את העשירייה שתשפיע עלי בצורה שכל הזמן היא תעורר אותי? ואני לא חושב על הבורא, אני חושב על העשירייה. אני משלם להם כסף, אני עושה להם מה שהם רוצים רק כדי שהם ישפיעו עלי וכל הזמן יעוררו אותי. אני לא צריך יותר, זה מספיק, יש בהם כוח לא לתת לי לנוח.
תלמיד: הוא כותב "שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה." מה צריך להתגלות בכל שיעורו, ההכרה או המכה?
הכרת השבי בתוך הרצון לקבל, עד כמה שזה מנתק אותי מעל מנת להשפיע, מהחיים הרוחניים שהם השפעה ואהבה. לא חיים רוחניים שאני יכול לתאר שנצחיות זה כל טוּב בצורה גשמית, אלא נצחיות זה להשפיע ללא גבול וגם כל טוּב לתת ללא גבול. אני צריך להפוך את עצמי.
תלמיד: ומה זה "בכל שיעורו"?
"בכל שיעורו", בכל מה שיש לאדם רצון לקבל, מה שנמצא ביסוד הנשמה שלו. כל הרצון שלו מהמקום שלו בנשמה הכללית דאדם הראשון צריך להתגלות, הוא צריך לתקן את זה. אם נניח אתה הוא איזה חלק מהרגל או מהכבד, או מהמוח או ממשהו, אז אתה צריך לתקן את החלק שלך, את ההשתתפות שלך עם כל גופו דאדם הראשון. כשאתה הולך לתקן את זה אתה מגלה שכל גופו מתוקן חוץ מההשתתפות שלך. הכול מתוקן רק אתה לא, וככה זה כלפי כל אחד ואחד.
שאלה: רב"ש אומר, "אז הוא מוכרח לעורר בעצמו את השאלות," אחרי זה הוא אומר "אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי". מה הכוונה?
שיותר טוב אם אנחנו נתחיל לעורר את השחר. יש כאן שתי הבחנות כמו בכל רוחניות, פנים ואחוריים. "שחר", הכוונה כמו שנניח עכשיו שחר ומתעורר האור, ויכול להיות ששחר זה מהמילה "שחור", שזה עדיין חושך. זאת אומרת גם כך וגם כך, כי האור והחושך הם פנים ואחוריים של אותה התקרבות של הבורא בצורה של אחוריים או פנים. ואני מעורר את זה. אז אני יכול לעורר את זה בצורת פנים, ויכול לעורר את זה בצורת אחוריים.
עובד ה' האמיתי רוצה שיהיה לו רצון לזה, השתוקקות לזה. לא לקבל את זה אלא להראות לבעל הבית שהוא משתוקק אליו, שבזה הוא עושה את ההשפעה וכן הלאה. ואם אתה מגיע כבר לזה שאתה מקבל מבעל הבית, אתה צריך לסדר את הקבלה שלך שהיא לא תמחק לך את החיסרון. זה נקרא "קבלה רוחנית", שכמה שאני יותר מקבל אני יותר רוצה. התיאבון שלי לא נסתם. כמה שאוכלים יותר, רוצים יותר לאכול ולא משמינים.
תלמיד: למה אומרים את "מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות"?
כי הלילה הזה אנחנו זוכים לחיסרון האמיתי לדבקות בבורא ולכן זוכים לזה שהוא, החיסרון הזה, מעורר את הבורא להוציא אותנו משליטת האגו שלנו, שאנחנו נתחיל להתקרב אליו בפועל.
תלמיד: למה כל כך חשוב חיסרון? ואיך אני משיג חיסרון בכלל?
"חושך מצרים" זה המצב הכי גרוע שיכול להיות. זה חוסר תקווה. בליל יציאת מצרים לאדם אין שום תקווה שהוא ייצא פעם. זה עד כדי כך שפשוט "אני יותר גרוע, הכול מכור והכול זה שקר, והכול לא יכול להיות, ואולי כן, אבל זה כלפי האחרים, ואני לא". אלה דברים שהם התעוררות לתרעומת. זה משהו משהו. זה חושך.
ואז, "ויאנחו". מה אפשר לעשות? אנחנו יודעים שמצד אחד זה כך, ומצד שני רואים שלא יכול להיות שזה יקרה לנו, ואז נישאר כך, בסדר, נמות. לקפוץ לים? נקפוץ לים, בסדר. זאת אומרת, מוכנים לכל דבר כי לא רואים שום סיכוי. זה חושך. אבל החושך זה לא שאני לא יכול להציל את עצמי, אני לא יכול להציל את עצמי משליטת האגו שלי.
תלמיד: אבל מה באמת אדם מרגיש בחושך כזה?
כשהוא מגיע למצב שמגיע לו להרגיש את החושך הזה, זה סימן שהחושך הזה לא יקשה עליו, זה סימן שהחושך הזה לא יחליש אותו. "ויאנחו", ואז הוא צועק בכל הכוח. החושך הזה בסך הכול מביא אותו לצעקה הסופית ש"באמת לא נשאר לי כלום, רק אתה תעזור לי. ואז אתה חייב לעזור, כי לי לא נשאר כלום. אני התוצאה מהפעולות שלך, מהמעשים שלך, אתה הבאת אותי לזה ואתה אחראי על כל הדברים האלה. זה לא שאני מאשים, אלא אני עכשיו מבין שחוץ מצעקה לא נשאר לי כלום". ואז הצעקה עוזרת.
תלמיד: האדם בעצמו לא מסוגל להוציא את עצמו מהמצב כזה, נכון?
בקבוצה, כן.
תלמיד: גם בקבוצה?
בקבוצה ודאי.
תלמיד: מי יוציא אותו בקבוצה?
הקבוצה עצמה.
תלמיד: מהחושך?
כן, הם צועקים. האור לא יכול לבוא לאדם אחד, רק לקבוצה. כל העניין של מצרים זה העניין של הקבוצה, של העשיריות. התארגנות בעשיריות מתחילה בזמן העבדות.
תלמיד: אבל זה אינדיבידואלי. זאת אומרת כל אחד ואחד יכול לצאת מזה או לא לצאת מזה, זה לא כל העשירייה פתאום יוצאת מהחושך. זה לא משהו אישי?
זה אישי וכללי יחד.
תלמיד: אתה יכול להסביר את זה?
אני יכול להסביר, כן. העשירייה חייבת לצאת.
תלמיד: אבל לא כל העשירייה בבת אחת יוצאת.
אני לא יודע, אני מקבל את זה כאחד.
תלמיד: טוב, זה משהו אחר.
אני מקבל את זה כאחד. אני לא יכול לצאת בלי העשירייה, אני יוצא אחרון מהעשירייה.
תלמיד: זה לא ברור לי. כולנו צועקים, אבל לא כל אחד מגיע לצעקה שאתה אומר. גם בעשירייה.
נכון. אבל בהתחברות בעשירייה לכולם יש צעקה אחת, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" ואז "ישמע א-לוהים". ככה.
שאלה: ממה מגיעה הגאולה, מזה שאדם לא מסוגל לבד?
הגאולה מגיעה מהחיבור הנכון בעשירייה, כשכולנו מבינים שאנחנו מייצבים את המקום להתגלות המאור המחזיר למוטב בתוך עשירייה, שאנחנו מכינים מקום לגילוי הבורא.
תלמיד: זה קורה בגלל שאני כבר לא יכול לסבול את הטבע שלי לקבל, או מזה שאני חייב את המאור?
לא. מעל הטבע שלך, שאתה לא יכול לסבול, אתה לא יכול לסבול את הטבע שלך האגואיסטי מפני שהוא לא נותן לך אפשרות להתחבר, לכן אתה לא יכול לסובלו.
תלמיד: אז קודם לכך הרצון לחיבור ולמאור.
כל הזמן רצון לחיבור ולמאור. ומה שאתה מרגיש בדרך זה רק שיגדיל לך עוד חיסרון לחיבור ולמאור.
תלמיד: על מה הצעקה, על זה שאני חייב את המאור או שאני לא יכול להישאר בקבלה יותר, על מה אני צועק?
אני חייב חיבור. והבורא זו התוצאה האחרונה, העליונה מתוך החיבור. החיבור הנכון, צורת החיבור הנכונה, זה הבורא. הצורה אחרונה של החיבור, זה הבורא.
בדרך, בכל דרגה ודרגה יש לך צורה כזאת, וזה נקרא שהבורא מתגלה כצורת חיבור יותר ויותר מתקדמת. מהות החיבור בינינו, זה הבורא שכך הוא מראה לנו את עצמו. אנחנו לא יכולים להשיג אותו בשום צורה אחרת, כי אינו. אינו, זה כוח שלא יכול להתגלות. אין לו במה, רק לפי השתוות הצורה ברצונות לקבל שעובדים בעל מנת להשפיע, ביניהם.
קריין: מתוך רב"ש א', "מהו, שהתורה נתנה מתוך החושך, בעבודה".
"... התורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג".
"נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה."
שאלה: מה זה להביא את הדקירה הקטנה ביותר לקבוצה?
זה לא שאני מפיל על הקבוצה כל מיני בעיות שלי. זה שהבעיות שלי דוחפות אותי להתחבר עם הקבוצה.
שאלה: מה חסר לנו כדי לברוח יחד כולנו ממצרים, מה אנחנו צריכים להוסיף בפסח הזה כדי שנצליח?
חסר לנו רק חיבור בינינו. במידת החיבור, בעוצמת החיבור אנחנו נרגיש את עצמנו איפה אנחנו נמצאים. צורת החיבור ועוצמת החיבור קובעים את המדרגה, את הציור של המדרגה הרוחנית.
פשוט מאוד. נניח יש לך עכשיו יחסים מסוימים עם החבר או עם אשתך, אז אתה יכול לצייר את זה כעולם היחסים עם הקבוצה או עם אשתך. כך אתה מתייחס אליהם, אז יש לך ציור. אותו ציור יהיה לך עם הבורא. כך זה יצטייר.
שאלה: למה זה נחוץ לעורר את השחר אם היציאה בכל מקרה מתרחשת בחושך?
לעורר אותו, לזרז אותו זה נקרא, כך אני מזרז אותו. אם אני משתוקק למצב של יום, בוקר, אור, אז אני מעורר אותו.
תלמיד: מהי הפעולה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לבצע בעשירייה בכדי לעורר את השחר, מהי הפעולה הכי אפקטיבית?
רק חיבור בינינו. רק התגברות בחיבור. אנחנו לא יודעים מה השלב הבא, אנחנו לא יודעים מה המצב הבא. אנחנו יודעים רק שהמצב הבא צריך להיות יותר בהתחברות, ביתר דחיסות בינינו.
כך אנחנו מזרזים את הזמנים. מחייבים את הזמנים, או מחייבים את המצבים להתחלף יותר מהר.
שאלה: אמרת שאני האחרון מהעשירייה אשר יוצא. למה צריך לחייב אותי התנאי הזה?
אני צריך לדחוף את כל החברים שלי להצטרף יחד, להצטבר יחד, להצטמצם יחד כדי להיות כאחד. ואז אני שדוחף אותם לזה, אני מסיים את הכול. אני באמת מקיים את התפקיד שלי כנקודת המלכות בעשר ספירות.
שאלה: מדוע היציאה ממצרים היא בחיפזון?
כי היא פתאומית. אנחנו לא יודעים מתי זה יהיה. ובאמת כשזה קורה, זה קורה ברגע הכי לא צפוי ולכן זה נקרא בחיפזון. הכוחות דוחפים אותך לצאת, אתה מקבל בעיטה ממש. זה מוכר לנו מהסיפור, שמצרים בעצמה רוצה להיפטר ממך. כל המצרים צועקים על פרעה, "תזרוק אותם, תוציא אותם מאיתנו", ופרעה גם אומר, "צאו כבר ממני". זאת אומרת, היציאה היא ממש בזה שמתגלה שלא יכולה להיות כבר שום תקווה שעם ישראל יישאר במצרים, ואז הוא נמצא שם כהרעלה כלפי המצרים.
אתה לא יודע את זה, אבל אתה תגלה את זה עוד מעט, שירצו למחוק, לזרוק מישראל של היום את הקבוצה שלנו. אתה תראה איך זה יהיה, ירגישו שאין בנו שום דבר טוב, רק מזיק בלבד לכל יתר הערב רב ועוד.
שאלה: איך זה אפשרי לחוות את הפחד הזה מבלי לקלל את הבורא?
אנחנו עוברים רק בזה שכמה שאנחנו מצטברים, מצטרפים, מתחברים יחד כמו כבשים, כך אנחנו שומרים על עצמנו בזה שבהצטברות שלנו, אפילו שההצטברות היא מתוך הפחד, אנחנו מעוררים עלינו את המאור המחזיר למוטב. אבל הוא מעורר אותנו רק בצורה כזאת ששומר עלינו. אם אנחנו רוצים להתחבר מעל הפחד הזה, אנחנו מקבלים ממנו חוץ משמירה גם כיוון להתפתחות.
שאלה: כתבת היום בטוויטר שאנחנו צריכים לדחות את הרצון לקלל את הבורא, להאשים את הבורא בזה שהוא יצר אותנו מקולקלים. איך אתה דוחה את זה? איך אתה מוצא את הכוח?
הבורא בעצמו מעורר בנו כאלה רצונות ומחשבות נגדו, כדי שאנחנו על פני זה נלמד איך להתקדם אליו. לכן אני צריך להעלות את הגדלות שלו בעיניי. בסך הכול כל ההתקדמות שלנו לבורא היא על ידי העלאת הגדלות שלו בעיניי. ככל שהוא יהיה גדול בעיניי, יהיה לי כוח לעבור מדבר ולעבור כל מיני מכשולים, נחשים, עקרבים ומה שלא יהיה, מים זדוניים וים סוף והכול, הכול תלוי רק בגדלות הבורא בעיניי. ככה זה. לרצון לקבל, רק דבר אחד יכול להיות כנגדו, גדלות הבורא. כך זה מסודר בבריאה.
שאלה: הוא כותב במאמר שדווקא על ידי ההגבלות האלו נוכל לצאת מהגלות. על איזה הגבלות הוא מדבר?
תקרא במה מדובר.
תלמיד: הוא כותב, "והתירוץ הוא, "עבדים היינו... ויוציאנו". זאת אומרת שדווקא על ידי ההגבלות האלו נוכל לצאת מהגלות."
כן. כי עבדים זה שאנחנו מרגישים שהרצון לקבל סוגר אותנו מכל הצדדים, משישה כיוונים, ארבעה ועוד מעלה ומטה, שישה כיוונים. אז מהכול אני רואה שאני מוגבל, שאני נמצא בצינוק, וכולי כבר רוצה לצאת מזה. ובצינוק הזה אני לא מרגיש את עצמי בצורה נוחה, אלא נוראית, שזה לוחץ וחונק, ואז דווקא בזכות זה אני יוצא.
תלמיד: מה יוצא מהגלות?
מה יוצא לי מהגלות?
תלמיד: לא מה יוצא לי מהגלות, מה יוצא מהגלות?
מהגלות לא מה, אלא מי יוצא מהגלות. מהגלות יוצא רצון לקבל שחייב לרכוש עליו כוונה דלהשפיע. עדיין עבדים, אבל עבדים בגבול, שהם כבר לא מסוגלים להישאר עבדים. זה מה שיוצא מהגלות. שאני מוכן "טוב לי מותי מחיי".
תלמיד: הוא גם כותב "שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה."
כן. אני לא יודע מה להוסיף לזה. אם אתה מרגיש שאין לך שום סיכוי להתקדם לפי הרצון שלך, לפי הנשמה שלך עם הגלות יחד, אז אתה זכאי לצאת ממנה, אתה בהכרח יוצא ממנה. אבל זה בתנאי שאתה שונא את המצב שנקרא גלות.
תלמיד: למה שהרצון לקבל ירצה לצאת מגלות?
כי רע לו. פשוט מאוד, רע לו. אתה יכול להגיד, "רצון לקבל רע לו? יש לו בשר, שומים, דגים, מה שאתה רוצה, הכול, איך יכול להיות שרע לו?", אלה כבר לא הרצונות שהוא ניזון מהם. הוא כבר התפתח, הוא כבר הרגיש את כול מה שיש במצרים, הוא קיבל הכול, שמנת ממש, ולמעלה מזה הוא גדל, ולמעלה מזה אין לו.
אתה לא יכול לבוא עם חכמת הקבלה לאיזה איכר שחי שם מחתיכת אדמה שלו ורק על זה הוא חושב. אתה צריך לבוא לאנשים כאלו שדווקא יש להם כמעט כל טוב בעולם הזה, אבל חסרה להם משמעות.
תלמיד: אז מה זה הרע הזה שמאפיין את הרגשת הגלות, אם זה לא אותם רצונות בסיסיים?
הרע שמעורר אותו זה חוסר תכלית, זה הרע שהם מרגישים. ככה זה, מרגישים פתאום שזה חסר. למה? הבורא מסדר. אתה רואה על כל החבר'ה שלנו שהם ממש הטובים שבדור, ותראה [איך הם עכשיו], זאת אומרת, הכבדת הלב. זה טוב.
תלמיד: הניצוץ בשלב מסוים מתנתק מהרצון לקבל?
אף פעם. הוא רק נמצא או למטה מרצון לקבל, או בתוך רצון לקבל, או למעלה מרצון לקבל.
(סוף השיעור)