"חיבור לחיים טובים"

כנס "קבלה לעם" העולמי פברואר 2019

הדרך לאמת הוא קו דק מאוד

שיעור 6

שיעור 20.02.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ובכן, שיעור מספר 6, "הדרך לאמת הוא קו דק מאוד". אם זה היה כך, זו עוד חצי בעיה. הבעיה היא שזה קו מקווקוו. מאוד דק וקו, ועוד קצת ועוד קצת כאלו קווים, קווקווים. אבל אין לנו ברירה, דווקא בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע לבורא. למה? כי זו לא דרך. אנחנו לומדים איך להיות כמו הבורא. להגיע אליו זה להגיע להיות כמוהו. להגיע לדבקות, זה להיות לגמרי כמוהו.

ולכן אנחנו צריכים ללמוד איך. בלימוד, כמו שבעולם הזה, נותנים משהו ואחר כך שואלים שאלות, נותנים שיעורי בית ואחר כך בודקים, יש כל מיני עבודות כמו במעבדה וכולי וכולי, איזו פרקטיקה. זאת אומרת, לא סתם אנחנו הולכים כבטיול, באיזה שביל. זו דרך שבה בכל רגע ורגע אנחנו נמצאים בעבודת ההתאמה לבורא.

לכן בינתיים אנחנו בהמות, אבל בסוף הדרך אנחנו נהיה "אדם", הדומה לבורא. לכן זה נקרא "אדם", "דומה לבורא". בינתיים כתוב עלינו "כולם כבהות נדמו", שדומים כולם לבהמות. מה לעשות, ככה זה הטבע, כך הבורא ברא אותנו ונתן הזדמנות להגיע מצורת הבהמה לצורת אדם.

אנחנו רק צריכים להסכים שהדרך היא מאוד מאוד מדויקת, צרה, אפשר ליפול ממנה, אפשר לעזוב אותה כי פתאום היא מתגלה כאיזה שטח שאתה לא מתמצא בו בכלל ואתה לא יודע ימינה, שמאלה או חזרה. יותר נכון אולי חזרה, בשביל מה קדימה אם לא ידוע מה, חזרה זה יותר בטוח וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו נמצאים כאן אתכם באמת בטיול מאוד מיוחד.

ללכת בטוח בטיול, בטיול אמיתי, חוץ מזה שאתה לבוש נכון, אתה הולך אחרי מישהו, איפה שהוא שם רגל, אתה שם רגל. שמאל, ימין, שמאל, ימין, אתה הולך בדיוק אחריו. גם יש לך ביד מקל, מטה, ואם אתה הולך אחריו עם המטה, אתה בדיוק מכניס את הרגל שלך למקום איפה שהוא הכניס, ואתה בטוח מתקדם. אחרת, אף אחד לא יודע.

אצלנו זה אותו הדבר, רק במקום מי שעומד לפני, נמצאת הקבוצה. ואני צריך בדיוק ביחסים שלי, בצעדים שלי, ללכת איתם יחד, כמו שהם, גם אני, כמו שהם, גם אני. הם קופצים, אני קופץ. הם יושבים, אני יושב. עומדים, הולכים, אני איתם כל הזמן. אני פשוט מעתיק את התנועות שלהם למעלה מהדעת. לא חושב על זה, רק כדי להיות כמוהם. כי אין לי עוד דוגמה.

אין לי עוד דוגמה, וכשאני בצורה כזאת מתחיל בצורה טיפשית כזאת כל הזמן להסתכל עליהם ולהיות כמוהם ולהיות כמוהם ובזה הם ככה ובזה הם ככה, ואני עובר אחרי כל הפעולות שלהם, אני פתאום מתחיל לזהות שבתוך הקבוצה נמצא שכל עליון. והקבוצה לא סתם מתפקדת כך כי "בא לה" אלא יש מישהו למעלה ממנה, הוא סובב אותה והיא נותנת לי דוגמה כדי שאני אעשה כאלו וכאלו פעולות, צעדים ולכן אני מתחיל לראות בקבוצה, שזאת לא קבוצה, אלא הבורא שנמצא בתוכה, הוא כך מתאר לי איזה תנועות, מחשבות, רצונות, פעולות אני צריך לבצע.

לכן יוצא לי פתאום שהדרך למטרה היא אמנם מאוד מאוד דקה, אבל יש לי במה לאחוז. אני תופס אותם ולא עוזב, לא עוזב. רק לא לעזוב. ואיפה שהם, כך אני, איפה שהם, כך אני. בדיוק איפה שהם שמים רגליים, גם אני שם רגליים, ועם המטה, שעוזר לי לא ליפול, כך אני הולך אחריהם. כך מתקדמים. ואני לא חושב על עצמי אלא אני חושב איך בדיוק אעתיק עליי את כל התנועות של מישהו לפניי, של הקבוצה.

לא צריכים שום דבר חוץ מזה. תכונות, תנועות הכי פשוטות שהייתי יכול אולי לעשות אותן הרבה יותר טוב, אני לא הולך על זה. אני לא הולך עם השכל שלי. אני הולך איך שהקבוצה הולכת כי בקבוצה יש דבר אחד מיוחד שאין בי, רוח עליונה. היא שורה על העשירייה. ואצלי אין. אם אני רוצה שזה יהיה עליי, אני חייב להיכנס בתוך העשירייה, להיטמע שם. כך אנחנו מתקדמים.

וכל הדרך, השביל הזה, יוצא שאין שביל אלא ישנם מצבים שהקבוצה מבצעת, מצבים יותר ויותר מתקדמים, מצבים יותר מורכבים ואני חייב להתכלל בהם. ואני מרגיש בכל פעם שלא בא ואני לא רוצה ואני לא חושב שצריך להיות כך והשכל והרגש עובדים הפוך וכן הלאה, ואני מתרגז עליהם, כמו שכתוב בספר "הזוהר" אני רוצה להרוג אותם. להרוג. לעשות משהו לקבוצה, במשהו לקלקל אותה כי אני בטוח בשכל שלי שהם לא הולכים נכון. אני לא מבין מה צריך להיות? אני למדתי פחות מהם? רק עכשיו נולדתי בעולם הזה? אני לא מבין שכך לא עושים?

מה אני עושה? אני סותם את הפה. סוגר עיניים וסותם אוזניים, רק איפה שהם, שם אני. כדאי לעשות כזה תרגיל, כולם סותמים את האוזניים, כולם סוגרים את העיניים, וסותמים את הפה. עכשיו פותחים את האוזניים, אחרת לא תשמעו. אחרי שעושים כך, תתחילו להרגיש שאתם נכנסים לחברה. שום דבר לא רוצים, חוץ מלהרגיש שאתם בפנים. שאתם בפנים בלבד, זהו, שום דבר לא חשוב. לא לשמוע, לא לראות, לא לדבר, כלום. אני רק רוצה להיות נוכח.

למה זה דומה? עובר במעי אימו. אתם לא זוכרים? כולנו היינו כך פעם, בתוך האמא. לא ראינו, לא שמענו, לא דברנו. צריכים ללמוד מהטבע. זאת צורה של הדבקות. וכך אנחנו צריכים כל פעם להיות עוברים. עיבור זה תחילה של כל מצב ומצב רוחני. אחר כך יניקה, מוחין ושוב, עיבור, יניקה, מוחין, עיבור יניקה מוחין. אבל עיבור זה היסוד.

אולי בכל זאת נהיה עוד קצת בעיבור.

סדנה

בואו נדבר עד כמה המצב להיות עובר יכול תמיד לעזור לנו למצוא את המקום הנכון בתוך הקבוצה. ועוד יותר, בתוך הבורא. אני מנתק את עצמי מכל מיני מחשבות, החלטות, כלום, רק מבטל את עצמי, בלבד. ואז אני כבר נמצא בקבוצה ואני עובר. כבר יש לי התחלה רוחנית אם אני מבטל את עצמי להיות עובר. תדברו על זה. אנחנו עכשיו רוצים להגיע למצב של עובר.

*

כשאנחנו הגענו למצב שנטבעים בחברה, אני אפס, אין אני, רק חברה, מה שהם רוצים, מה שהם חושבים, מה שהם מדברים, הכול, אני מקבל את זה ממש כמו עובר בתוך אימא, כמו שכתוב, הוא אוכל מה שאימו אוכלת. זאת אומרת, כל מה שמאכילה אותי הקבוצה, אני מקבל וזה שלי. ללא שום ביקורת. אז איך אני מתקדם?

מגיעה קפיצת הרצון לקבל. האגו מתחיל לדבר. נניח תנו דוגמה בכל עשירייה, איך האגו פתאום קופץ ומה אז אני מרגיש, מה הוא אומר לי? שאני לא רוצה לשמוע את החברים, אני לא אוהב אותם, לא אכפת לי, נמאס לי, אני רוצה לעזוב, לא נראה לי שהקבוצה הזאת מתאימה לי, כל מיני כאלה דברים, נכון או לא? אתם לא רוצים לצאת מעיבור, אני רואה.

אני רוצה שאתם תדברו על זה, תדברו, זה מאוד חשוב. אנחנו מתחילים קצת לנוע בדרך ללידה רוחנית. איך אנחנו, אחרי שמרגישים כל מיני כאלו הפרעות, מה אנחנו עושים, איך אנחנו עונים? תדברו זה עם זה. דברתם על ביטול, על זה שאתם מקבלים כול מה שיש בקבוצה ללא שום שאלות, ספקות. אין. עכשיו השאלות והספקות מתחילות להתעורר. מה אתם מרגישים, איזה צורת ספקות, ואיך אתם מתגברים על זה? תדברו על זה ביניכם.

*

אבל הבורא לא רוצה סתם שאנחנו נידבק לעשירייה אלא דבקות בעשירייה זה אמצעי להידבק בו. לכן אנחנו צריכים, בזמן שאנחנו כל כך משתדלים להתכלל בעשירייה, לחשוב ששם נמצא הבורא ולכן אני רוצה להידבק בו. אני עושה פעולה כאילו אליו אני משתוקק אבל דרך החברים. החברים זה כמו תנאים, כמו משהו שבלי זה אני לא נידבק בבורא. אני צריך לעטוף אותו בחברים או לעטוף אותי בחברים, לא חשוב איך להגיד ואז אני והוא יכולים להגיע למגע. למגע, לחיבוק ולנישוק, לנשיקה. לזה אני צריך להשתוקק כשאני מתבטל כלפי הקבוצה.

כמו שדברנו, שם רגל באותו מקום והולך ממש עם המטה שלי אחריהם, מה שהם עושים, אני עושה. וכל הזמן אני חושב איך אני מגיע לקראת הבורא, אני רוצה יותר ויותר. אני רוצה להרגיש אותו, אני רוצה להרגיש שאני בא וממש מתקרב, כמו תינוק שנכנס לתוך אימא או בצורה אחרת. אני רוצה להרגיש אותו. אפשר להגיד אחרת אולי, כשאני נתקל בחברה, ממש נכלל בחברה, אני רוצה להרגיש שאני נכלל גם בבורא. דברו על כל מיני כאלו ציורים.

*

קריין: אנחנו נקרא את קטע מספר .2 מתוך בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ד'.

"עיקר עבודת האדם היא רק, לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה, ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל שהוא צריך להשיג משהו, אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר, שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'."

(בעל הסולם. שמעתי. ד. "מהי סיבת הכבידות שהאדם מרגיש בביטול לה' בעבודה")

קטע מספר 3, מתוך רב"ש ב', איגרת ע"ו.

"הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם. נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו."

(רב"ש - ב'. אגרת ע"ו)

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מצב שאנחנו מרגישים, לא בדמיון ולא באיזו פילוסופיה, לא בשכל, אלא מרגישים כמו שרב"ש כותב באגרת, איך אנחנו מרגישים שהבורא נמצא בכול העולם וממש מלך על כל העולמות. זאת אומרת שהוא עושה הכול, ואין שום תנועה, מצב, מחשבה, פעולה, כלום שיוצא ללא פעולה שלו, אך ורק הוא נמצא בכול פעולה ואנחנו נפעלים. אלא חוץ מזה שאנחנו נפעלים כמו כולם, ניתנת לנו הזדמנות להרגיש כוח הפועל בנפעל, זה הבורא.

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו מרגישים שהבורא הוא כוח שמפעיל אותנו ככוח הפועל בנפעל?

*

קרין: קטע מס' 4, בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, ד'.

"נאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר: "את זה, קח לך"... אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו, מניח ידו של אדם, על גורל הטוב, דהיינו, על ידי שנותן לו, חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים, המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן. שבהכרח, נעתק האדם ובורח מהם, בזמן, שיראה לו, אפילו כמציץ מן החרכים, איזה מקום שלוה, להמלט שמה, מהחיים האלו, הקשים ממות. שאין לך, הנחת ידו של אדם, מצדו ית', גדולה מזו. ודבר הבחירה של האדם, היא רק לענין החיזוק."

(בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, ד)

איך אנחנו מחזיקים את עצמנו לקבל כל דבר הגרוע ביותר כמו הטוב ביותר, מפני ששניהם באים מהבורא שאין עוד מלבדו, ושניהם באים אך ורק כדי לכוון אותנו לדבקות ושאין חוץ ממנו טוב ומיטיב ולכן לא חשוב לי מה אני מקבל, אני מקבל תמיד בכול רגע ורגע דחיפה אמיתית, נכונה, אידיאלית ממש כדי להביא אותי למטרת חיי, לדבקות בבורא.

איך אנחנו כל הזמן מחזיקים את הקבוצה במצב שלכול אחד ואחד יש את הידיעה הזאת והוא כל הזמן נמצא במצב, בקביעה כזאת? איך אנחנו, אחרי שכל אחד ואחד כך מחזיק את עצמו, מתחברים ומתייחסים זה לזה ועם הבורא בתוכנו?

כל אחד ואחד מביא את עצמו למצב שהוא לגמרי מתבטל כלפי הקבוצה. כולם יחד, איך אנחנו יכולים להתחבר, לאיזו נקודה יחד ואם כן אז אנחנו צריכים לגלות את הבורא, נעשה תרגיל.

תדברו איך עושים את זה, למה עושים, בשביל מה עושים וכולי, ותעשו.

*

הגעתי למצב מסוים שאני נמצא בדבקות עם הקבוצה ובדבקות עם הבורא והכול טוב, והמצב נעצר, נעצר, נעצר. איך אני יוצא ממנו? אני רוצה להתקדם, איך אני מתקדם? ממצב שהוא אידיאלי, כולי עם הקבוצה ועם הבורא ועם הכול, איך אני יוצא?

אני רוצה לברוח, לא סתם לברוח מזה, לא, אבל להתקדם, זה אין סוף. אני רוצה יותר, יותר להידבק בקבוצה, יותר להידבק בבורא, יותר להגיע להשפיע לו ולהם. איך? אני לא יודע. איך אני יוצא מזה? זה דומה לגיהינום, למרות שזה ממש גן עדן.

*

אני זקן שיש לי הכול ואני הולך כפוף ומחפש שנעלם לי משהו, נאבד לי משהו, אני רוצה עוד משהו . מה אני מחפש?

*

למה במצב כל כך אידאלי שאני דבוק לקבוצה ובקבוצה לבורא והכול כל כך יפה וטוב, מה אני עוד יכול לעשות? זה נקרא גלגלתא עיניים נקיות. לא נשאר לי שום דבר חוץ מלצאת החוצה בהפצה, ללמד, לקרב אלי, לקבוצה, לבורא את הכלים הנוספים ואז על ידי החיבור שלהם אלינו אנחנו נוכל להמשיך להתקדם גם בדבקות בינינו.

אם אנחנו הגענו לאיזו רוויה, אני, קבוצה, בורא יחד, סגור. אנחנו בפנים לא יכולים למצוא כלום בצורה הגיונית פשוטה, אבל מה נשאר לנו? נשאר לנו עוד קהל גדול מאוד מחוצה לנו. בואו נצרף אותו אלינו דרגה אחר דרגה, דרגה אחר דרגה, ואז נעלה לגמר תיקון. בגמר התיקון יהיו חסרונות אחרים שם, חסרונות מהשפע, אור, משלמות מאוד גדולים, אליהם נגיע ונדבר. בינתיים בוא אנחנו נדבר על זה שמגיעים לאיזו רוויה בדרך, חייבים לעשות פעולה החוצה כדי לקבל חומר דלק נוסף ואז להתקדם הלאה לקראת גמר התיקון.

דברו על זה.

*

שאלה: אחרי כל מה שאמרת, השאלה היחידה שעולה לי, אם נצליח, איך העולם ייראה?

איך העולם ייראה? הוא לא ייראה, הוא לא יהיה.

אני אומר בכל הרצינות. מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים, כמו שאנחנו לומדים בתפיסת המציאות. ב"מבוא לספר הזוהר" קצת מספרים על זה, בספר הזוהר יש על זה, מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים מה שאנחנו מדמיינים לעצמנו בתוך האגו שלנו. במידה שאנחנו מתחילים להתעלות למעלה מהאגו, העולם הזה לאט לאט מתחיל לאבד את החומריות שלו, ואז אנחנו לא מרגישים אותו. הוא יותר ויותר מקבל צורה של עולם הרצונות, מחשבות, כוחות, תכונות, אבל לא חומר דומם, צומח, חי. הכול נעלם, לכן זה נקרא העולם המדומה.

שאלה: אני לומדת כבר שלוש שנים, ולפחות מהמקום שלי אני רואה שהמקום הזה עם האנשים הנפלאים בו, והכלי העולמי רק גדל. אבל ככל שהוא גדל, לפחות כך אני רואה, מתגלה לי שיש כאילו הרבה יותר רע, יותר מלחמות, יותר בלגן, יותר שנאה. איך אם כל כך גדלנו ואנחנו מפיצים, זה לא דווקא דועך?

כמה שאת מגלה יותר את העולם, את מגלה את עצמך. ובהתאם לעד כמה שאת מגלה את עצמך, את רואה עד כמה שיש לך עוד לתקן. העולם זה מה שיש בך בפנים, בתוך, אבל לא מבחוץ. אנחנו לא מתקני העולם, שאנחנו צריכים לתקן משהו שמחוצה לנו. אם היינו מתקנים את עצמנו, היינו רואים את העולם הטוב. את זה צריכים ללמוד. זה מצד אחד.

מצד שני, בצורה גשמית, פשוטה, ודאי שהעולם מיום ליום נעשה יותר גרוע. ודאי שהוא יהיה עוד ועוד במגמה כזאת שייראה יותר ויותר גרוע. מה לעשות עלינו? לכן אנחנו נמצאים כאן ולמדים, איך לגרום לתיקון העולם. תתכנסי, תצטרפי, ותקבלי את השיטה.

שאלה: הייתי כבר בהרבה כנסים, ובכל כנס יש רגעים של עליות של ירידות, רגעים שבהם מרגישים אהבה עמוקה לחברים, ואז רגעים של שנאה גדולה. אבל הפעם גם בכנס ערבה וגם בכנס כאן יש משהו מוזר, אני מרגיש כל הזמן עטוף באהבת חברים בצורה תמידית, וזה לא מפסיק. האם אני טועה במשהו, מה קורה פה?

זה תמיד כך, רק שעכשיו אתה מרגיש את זה. הם כולם אוהבים אותך.

שאלה: ואני אוהב אותם?

נו, זאת שאלה. יהיה בסדר. אני אוהב לראות אותך כל פעם שאתה מגיע, באמת תמשיך.

נצליח יחד.

שאלה: אמרת שהבורא כל הזמן מסתיר את עצמו, אז איך אנחנו משיגים את הצורה שלו?

אנחנו צריכים לבנות בינינו כאלו יחסים, שבהם לפי "חוק השתוות הצורה" הבורא יתגלה.

אני חוזר. אנחנו בינינו צריכים לבנות כאלו יחסים, שלפי "חוק השתוות הצורה" הבורא יתגלה בינינו.

שאלה: איך אנחנו יכולים למשוך את אור הביטחון מהבורא, האם מתוך הקבוצה, מתוך הפחד, או מתוך האמונה?

את הכול צריכים, גם פחד, גם אמונה, גם יגיעה, עזרה, כל מה שיש בנו, כל התכונות שישנם בבני אדם בכל אחד ואחד בהתמזגות מסוימת שיש בכל אחד, וכל אישיות של כל אחד איך שהיא מתחברת לכל החברים שלו, סך הכול את הכול אנחנו צריכים, את הכול. לא לזלזל בשום דבר, הבורא לא ברא שום דבר סתם.

לפעמים אדם מקלל את עצמו עד כמה שהוא לא רוצה שתהיה בו איזה תכונה, וכמה שרציתי כבר שזה לא יהיה, ושוב. נניח שאני אוהב לשקר. לילדים יש הרבה כאלה דברים. אנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו משקרים, אבל על ילדים רואים. או משהו. כל תכונה ותכונה שהיא בנו נמצאת, אנחנו צריכים רק נכון להשתמש בה, ולא לקרוע אותה, לא להרוס אותה. לכן אני צריך לאהוב את החבר כמו שהוא, כמו שהוא עם כל הרע שבו, עם כל הלכלוך שבו אני צריך לאהוב אותו. כי אני צריך את התכונות השליליות שלו שיתחברו עם התכונות החיוביות שלי, וההיפך, שהתכונות השליליות שלי יתחברו עם התכונות החיוביות שלו, ואז יהיה מגע, חיבור, connection, וכך אנחנו נבנה את המערכת הכללית של אדם הראשון, נשמה אחת.

לכן מה שרע בחבר זה לא רע, זה רק אומר עד כמה שאני צריך להסתכל על זה בטוב ואז אני אדע איך להתחבר, והוא ההיפך, ואז יהיה בינינו ממש חיבור יפה. לא יכול להיות [אחרת], טוב עם טוב לא מתחבר, פלוס עם פלוס, רק פלוס מינוס, מינוס פלוס.

אז זה שאתם מגלים הרבה רע שבכם, זה יפה מאוד, יהיה לנו איך להתחבר.

שאלה: תסביר בבקשה, מה זה אומר להתכלל בעשירייה? איך אני מבין שאני כלול בעשירייה?

"להתכלל בעשירייה" זה נקרא, שאני מוכן להשלים אותם בכל דבר שהם רוצים. מה שהם רוצים, אני אעשה. מה שאני מרגיש שכדאי לי לבצע בהם, אני אעשה. אני מצדיק אותם. אני כמו מלכות כלפי תשע ספירות, אין לי שום דבר מעצמי. מלכות אין לה שום דבר מעצמה, תשע, יש לפניה תשע ספירות, והיא בעצמה רק מקבלת מהם במידה שהיא מוכנה לתמוך בכל אחת מהם. היא נותנת רצון לכל אחת ואחת מהספירות, על ידי זה היא מקבלת מהם את מה שיש בהם, והמילוי הזה מתגלה בה.

לכן האדם שרוצה להתכלל בעשירייה, כמו שרב"ש כותב, צריך להרגיש את עצמו פחות מכולם, צריך להרגיש את עצמו יותר מכולם, שווה לכולם. בכל דבר לגרום לחיבור. בכל מקום עד כמה שאפשר לאסוף מהם את החסרונות ולפנות לבורא, להתפלל עבור כל אחד ועבור כולם לבורא, עד שיגיע לזה שכל המכלול הזה כבר יהיה בו כהדגמה פנימית. זה נקרא "שהוא נכלל עם הקבוצה". הקבוצה צריכה להיות בלב.

קריין: אנחנו עכשיו בסיום השיעור, הרב לייטמן, האם אפשר לסכם את מה שעברנו כאן.

מה היה לנו? עיבור שמבטל את עצמו. אחר כך איך שהוא מתחבר לאימא, שמקבל את מה שיש באימא בצורה שלמה שזה כל העולם בשבילו, כך אני בקבוצה כולי שם, חוץ מזה אין לי כלום. אחרי זה אני רוצה לגדול, אז אני עושה עוד תוספת, ביקורת, כל מיני דברים שיכולים לחזק לי את הקשר עם הקבוצה. לא ביקורת שאני מתחיל להיות בספקות, אלא הביקורת במה עוד אני יכול למצוא תכונות, חושים, רצונות נוספים, כדי לחזק קשר עם הקבוצה, וכך אנחנו מגיעים למצב שבסופו של דבר דרך הקבוצה מגלים את הבורא, ונכנסים שלושתנו יחד, אני, קבוצה, בורא.

לעשות בזה תרגילים, כל פעם לחזור על זה בתוך עשיריות, ותצליחו.

השיעור עצמו הוא שיעור שמסכם תהליך שאנחנו עברנו. בזמן הקרוב אנחנו ניכנס לפירוט של המצבים האלו, ונתחיל לממש אותם פיסית במצבנו. זה בעצם מה שיש לי להגיד. נכון שהדרך היא דרך צרה מאוד, קו דק מאוד, אבל זה נכון וטוב כדי לא לטעות.

אין יותר מה להוסיף. כולם כבר מבינים הכול. אני כבר רואה בהם כבר אנשים שאני יכול לדבר ממש במשפטים קצרים והם יבינו.

תלמיד: עוד מעט כשאנחנו נסיים ותהיה הפסקה, אתה תיגש ללובי כמו שעשית כבר כמה פעמים, תתיישב ותחתום על ספרים.

את הכול מכתיבים לי מהבוקר עד הלילה, הכול.

שאלה: והשאלה שלי אליך, איך יש לך סבלנות לשבת ולחתום לנו על ספרים, על אלפי ספרים לכל כך הרבה אנשים? אני רואה שזה חשוב לך. אתה לא צעיר, וזה קשה פיסית. אתה נותן שלוש שעות שיעור, ואחר כך הולך, מתיישב בהפסקה לחתום על ספרים. למה אתה עושה את זה?

אחרת לא ימכרו ספרים. לא, יש עניין בחתימה. אני אגיד לכם, אני מוסר לשם כוח, הוא נשאר, הוא קשור לספר. זה דבר לא פשוט. גם אני חשבתי ככה קצת פה, קצת שם, לא נורא מה קורה עם כתבי רב"ש, כתבי בעל הסולם. יש לנו ארכיון גדול, יש שם הרבה מאוד כתבים מרב"ש, מבעל הסולם אורגינליים, והם כולם עוברים צילום וגם נמצאים בארכיון שאנחנו דיברנו עליו. אתם יכולים לראות, לקרוא. אבל האוריגינל ממש, את מה שהם כתבו על הנייר בכתב היד שלהם, זה נשאר אצלי בארכיון. יש בזה כוח. יש בזה כוח מיוחד.

שאלה: חשוב לך שהספרים שלנו יתפזרו בציבור?

כן, זה חשוב מאוד שהספרים שלנו יתפזרו בציבור, וכמה שיתפזרו בציבור יותר רחב. אבל שהספרים שלנו יהיו מתאימים לקהל, כמה שאפשר. אם אתם יכולים כל אחד אם לא לקנות ספרים, אז לקנות שתהיה לכם בבית ספרייה קטנה, כדי לתת ולהחזיר, לתת ולהחזיר את הספרים האלה לקרובים, לרחוקים, אז אתם יכולים בזה באמת לגרום לעצמכם הרבה טובה, התקדמות גדולה.

כי כל אדם שאיכשהו נכנס דרככם למגע עם חכמת הקבלה, עם כוח עליון, זה דרככם, וכבר יש לכם שביל, קשר, ואתם תתחילו לקבל יחס אחר לגמרי ממה שלפני זה. זה נקרא "מכל תלמידיי השכלתי". זאת אומרת, זה לא שאני מלמד תלמידים ומזה אני מבין יותר טוב את החומר, אלא דרכם שאני עשיתי קשר שלהם לבורא, דרך הקשר הזה אני מקבל תוספת השכלה, השכלה גבוהה.

(סוף השיעור)