שבת בוקר

סעודה - שיחה עם רב

שיחה 29.06.19 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן-אחרי עריכה

תלמיד: קטע של הרב יהודה לייב הלוי אשלג מתוך "שמעתי", "רשע או צדיק לא קאמר".

"אם הוא אין לו כל כח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים."

הוא מקבל כוחות חדשים, אבל זה במידת ההכנעה לאנשים האלו שהוא מעריך אותם כגדולים. אז יש לו עבודה, אבל באמת מקבל כול מה שיש בהם.

יש לי שאלה. אתם שמעתם היום מה אמר חבר שלנו ממוסקבה, איך זה שאני לא מכוון את עצמי לקבוצות, לאנשים שמגיעים עכשיו. מה הייתי צריך לענות לו? מה אתם חושבים?

תלמיד: הכול בך.

זה נכון, אבל אני בכל זאת הרגשתי שבמה שעניתי הלכתי כאילו נגדו, וגם עכשיו אני יושב ומרגיש את עצמי לא בנוח. איך אפשר באמת לכסות את כולם בשמיכה אחת, אני לא יודע.

תלמיד: אמר פעם הרב "חנך הנער על פי דרכו.". כל אחד יש לו את המקום המיוחד שלו.

אבל הוא מעיד על זה שאני לא מגיע לכל אחד ואחד, והוא צודק. מה לעשות?

תלמיד: אני חושב שהחברה הזאת היא פתוחה, ומי שמושיט את היד ובאמת רוצה לקחת הוא לוקח, והכול במינון המדויק לכל בן אדם. החברה מציעה מה שבן אדם צריך, זה תלוי ברצון.

תלמיד: אני חושב שלבורא יש את אותה בעיה כמו שלך, רב.

תלמיד: בשביל זה אמרו לנו מקובלים "איש את רעהו יעזורו". אתה נותן, ורק מלחשוב מה אתה נותן יש לי דמעות.

אני מקווה שאתם תמשיכו, וגם יטפלו בכל האנשים האלו שאני לא יכול לתת בבת אחת גם ברמה שלהם את השיעור. אבל נקווה שבכל זאת כולם נהנים מזה, כולם נהנים מהשיעור וכולם מקבלים.

מאוד כואב לי שאני לא יכול בבת אחת לספק לכולם. יש אנשים שבאמת הגיעו עכשיו, או לפני שנתיים שלוש, אפילו לפני חמש שנים, והם לא מסוגלים לקלוט את זה. יש אנשים שנמצאים יחד איתי עשרים שנה וגם לא מסוגלים לקלוט. יש אנשים שנמצאים עשר שנים וכבר קולטים. זה לא תלוי בשום כלום. דווקא ההיפך, אלו האנשים שלא קולטים הרבה זמן זה בגלל כובד הנשמה, היא כבדה. אבל כשהיא עולה, לא יודע איך להגיד, זה משהו גדול. לכן "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", אבל כשהוא עולה הוא באמת נעשה גדול. ולכן, נקווה ש"ה' יגמור בעדי".

שאלה: אני מאוד רוצה שהרב יגיד למה חשוב להגיע לכנס? אני פעם ראשונה שואל אותך בפומבי.

טוב, אני אשתדל להגיד. אני הרגשתי שבמשך השנים האחרונות די הזנחנו את הכלי הרוסי. אנחנו היינו יותר ויותר מחוברים לכלי הדרום אמריקאי והצפון אמריקאי. היה לנו פעם כלי רוסי גדול מאוד, איזו קבוצה הייתה פעם במוסקבה ובכל המקומות שבהם עשינו כנסים, אודסה, קייב, מוסקבה, סנט פטרסבורג, קרסנויארסק, נובוסיבירסק, ובכלל, איפה לא היינו. היום אנחנו מרגישים עד כמה האנשים שם נעלמים מהרשת שלנו, הם מאבדים כוחות, הם מאבדים קשר אתנו.

לכן אני פונה לכל הקבוצות שבמקומות האלו ברוסיה, באוקרינה ובעוד ארצות דוברות רוסית, אנחנו צריכים לחדש את הקשרים האלה, לעורר את הקהל, לתת לו מענה נכון למה שקורה היום בעולם ובחיים הפרטיים שלהם. אנחנו צריכים להביא אותם לכנס שירגישו מה זה בכלל חיבור בין בני אדם ועד כמה זה חשוב, אנחנו מדברים על זה יום יום, שהם ירגישו את זה ויקבלו את זה לפחות מהכנס. ואני בטוח שזה ישפיע עליהם ויגרום לתיקון נשמתם.

לכן, בואו נעבוד על זה כולם. ואף אחד שלא ירגיש שהוא פנוי מזה, חופשי מזה, אלא כל אחד ואחד חייב לעורר את החברים שלו, המכרים שלו, שפעם היו, שעכשיו עוד ישנם, בעיקר דוברי רוסית. הכנס בעצמו ברוסית, ואנחנו צריכים באמת לדאוג שזה יתקיים נכון, לעורר מגבול רוסיה אוקראינה במערב ועד יפן במזרח, שכל השטחים האלו ירגישו שיש כנס דוברי רוסית ויטעמו מזה.

לחיים.

רציתי עוד להגיד. ראיתי כאן קטע יפה מאוד מהרב"ש. "מהות החומר האיסור ללימוד תורה לעכו"ם". הוא כותב כך,

"אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדביקות החברה בלבד."

למה זה מוצא חן בעיניי? כי אני הרגשתי מה אני יכול לענות לאותו החבר ממוסקבה ששאל, "מה איתנו? אנחנו עוד לא מבינים מה אתם מדברים, מה אתם לומדים, אנחנו עוד רחוקים מזה, אין לנו רגשות כאלו". הייתי אומר כך, כמו שכתוב כאן. "אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה". אם אתה תהיה דבוק בנו, אתה תקבל. מה שיש בנו זה פשוט יישפך אליך. "כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדביקות החברה בלבד." מי שמשקיע, מי שמשתחווה לחברה, מקבל ממנה כמו קטן שמקבל מגדול. אין בזה שום בעיה. לא לשכוח זאת, גם אותם החברים שלומדים מאיתנו, חדשים, כמה שנים, שהם עדיין לא כל כך מבינים בכל הדקויות שאנחנו כבר עוברים כאן.

אבל לי אין ברירה, שוב אני אומר, אני נותן לאותן העשיריות הנבחרות שנמצאות לפניי, ואני דורש את זה מהם ולהם אני נותן. כל אחד אחר, עד כמה שהוא משתחווה לחברה הזאת, יקבל את זה. הוא יחייב את החברה שהיא תשפוך לו את כל מה שיש לה.

לחיים.

(סוף השיחה)