שיעור בוקר 16.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 22.03.2001

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/w3HTCiL5?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", 

שיעור 4

אנחנו למדנו בעצם חלק ניכר מ"פתיחה לחכמת הקבלה". דיברנו על זה שכל החומר של הבריאה זה רצון לקבל, רצון ליהנות. והרצון הזה נברא מלמעלה על ידי רצון ליהנות של הבורא, על ידי האור נברא החומר הזה, הרצון לקבל שהוא נקרא "כלי". וכל החומר של המציאות, של הבריאה הוא רצון לקבל. גם בעולמות רוחניים, גם בעולם שלנו אין שום דבר חוץ מרצון ליהנות. 

בעולמות רוחניים הרצון הזה מקבל כל מיני צורות, בעולם שלנו הוא מקבל כל מיני צורות כמחשבה, כרצון, ככוח, דברים שאנחנו מרגישים אותם פחות או יותר. נמצא בכל הרמות במציאות בעולם הזה, גם בכוחות, ברצונות ובמחשבות, וגם ברמות יותר נמוכות שזה חומר של "דומם", "צומח", "חי". 

זאת אומרת, אלמנטים, תאים שהם נמצאים רק בקיום של עצמם, כמו דומם. אחר כך צומח שיש לו כבר איזו מין צורת קיום עצמית. חי שכבר יש לו תנועות פרטיות, אנושיות. ומדבר שכבר יש לו גם הרגשת עבר, הווה ועתיד. על זה אנחנו עוד נלמד, בעל הסולם מסביר את כל הדברים האלה בהקדמות אחרות חוץ מפתיחה. 

אז הרצון לקבל זה כל החומר של הבריאה מראשה ועד סופה, ואין חוץ מזה שום דבר. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על כל דבר שאנחנו רק יכולים להגיד משהו חוץ מהבורא, אז חוץ מהבורא זה רצון לקבל. והרצון לקבל הזה מתמלא באור שבא מהבורא. וצורת המילוי שלו מתחלקת לשני חלקים.

או שהוא יכול למלאות את עצמו בכוונה על מנת לקבל, זאת אומרת שיהיה לתועלת עצמו, אז הרצון לקבל נמצא ברמה שנקראת העולם הזה, זה מה שאנחנו ומה שסביבנו. ואם הרצון לקבל יכול למלאות את עצמו בכוונה שהמילוי שלו הוא רק אמצעי לגרום תענוג לבורא, בזה הוא נמצא בהשוואת הצורה עם הבורא שהוא רוצה לגרום תענוג לאדם, אז צורת המילוי הזו נקראת הצורה הרוחנית. ואז מי שנמצא בתכונה כזאת נקרא שנמצא בעולם הרוחני. 

לפי זה יש לנו בעצם שני מצבים, מצב של העולם הזה ומצב של העולם הרוחני. או לקבל לתועלת עצמו, או לקבל לתועלת הבורא. בדרך כלל שני המעשים האלה מתחלקים כך שלקבל לתועלת עצמו זה נקרא עבירה, ולקבל לתועלת הבורא זה נקרא מצווה. 

מה בעצם התועלת באמת? התועלת בזה שאדם מפני שהוא נברא ברצון לקבל יכול לקבל בתוך הרצון לקבל שלו רק מנה קטנה אחת של תענוג, ובזה הוא נשאר נבדל מאלוהות ומשלמות ומנצחיות. ואם הוא עובד לא לתועלת עצמו אלא לתועלת הבורא, זה רק סיסמה שכך נקרא, זאת אומרת, הוא לא שקוע בתוך הכלים דקבלה שלו, אלא הפוך, עובד על ההשפעה.

הבעיה הזאת היא בעצם בעיה פסיכולוגית, כי איך יכול להיות שאני אפזר ואני אתן? אנחנו לא מדברים על הדרגות כאלה כמו אצלנו בעולם הזה. אלא אם אדם יוצא מהכלים שלו הוא יכול לקנות במקומם כלים שנקראים "כלים מקיפים", ואז במקום לקבל רק מנה אחת קטנה שבזה הוא יכול למלאות את עצמו, הוא יכול לקבל מילוי אינסופי, בלתי מוגבל. הוא כבר לא מוגבל בתוך הכלי שלו, אלא רוכש כלי של כל המציאות. וחוץ מזה, בזה הוא נעשה דומה לבורא, וכשנעשה דומה לבורא, זה נקרא שהוא ממש נעשה כמוהו.

זאת אומרת, אדם מתרומם מדרגת הנברא לדרגת הבורא, ונעשה בדיוק כמו בורא. אנחנו עכשיו בינתיים מדברים על זה בצורה מאוד יבשה, לאף אחד מאיתנו אין עדיין הבחנות מה קורה איתנו כשאנחנו עוברים ממצב למצב. 

המציאות בנויה בצורה כזאת שנשמות מתגלגלות, ומשך הגלגולים מתחילים להתגלות בנשמות רצונות להתכללות, ואז אדם מתחיל לקבל לאט לאט הרגשה שקיימים חסרונות לא בדיוק לעולם הזה, ובצורה כזאת דוחפים אותו לרכוש מסכים. אני עובר עכשיו על הכול בקיצור. למדנו שמהבורא יוצא אור (ראו שרטוט מס' 1), האור הזה בורא כלי, וממלא אותו. מתוך שממלא אותו הכלי מקבל את התכונות של האור והוא רוצה להחזיר. הכלי הזה נקרא "כלי חכמה", הכלי שרוצה להחזיר נקרא "כלי בינה". ובינה אחר כך חושבת, "אז מה אני יכולה להחזיר? אני יכולה להחזיר רק דבר אחד, תענוג אפשר להחזיר, אם אני אקבל קצת כדי שהוא יעלה, אז בזה אני אוכל להשפיע לו". והכלי הזה נקרא "זעיר אנפין". 

אנחנו אומרים שזה בחינת שורש. בחינה א', ב', ג', ואחר כך הוא רוצה לקבל כולו על מנת לקבל זה בחינת מלכות, בחינת ד'. למה הוא רוצה לקבל כולו? כי הוא הרגיש מתוך בחינה ג' שהכי טבעי בשבילו זה לקבל. והמלכות הזאת, לפני שהיא בחרה בשני הרצונות שהיו לפניה במצב של בחינה ג', היא בחרה לעצמה שהיא רוצה לקבל. 

למה? האור בא מהבורא, רצון לקבל בבחינה א' בא מהאור, רצון להשפיע בבחינה ב' בא מן האור, בחינה ג' היא כלולה מבחינה א' ובחינה ב', מרצון לקבל ורצון להשפיע והיא בוחרת, בחינה ג', שהיא רוצה לקבל, היא בוחרת מעצמה, זה לא בא מלמעלה. מפני זה הרצון שיש בבחינה ד' הוא רצון עצמאי ולכן היא נקראת "מלכות" או "נברא". 

שרטוט מס' 1

ומה שקורה לנו אחר כך, קורה לנו עם הרצון הזה, אין יותר התפתחות של הבחינות, אלא מלכות עכשיו מתפתחת.

איך היא מתפתחת? היא מתחילה לקבל אור מהבחינות שקדמו לה, מבחינות שורש, א', ב', ג', ד', היא לוקחת הכול לתוכה, ואז היא כוללת את כל החלקים האלו. יוצא שמלכות כוללת חמישה חלקים, שורש, א', ב' ג', ד'. ההבחנות שלפניה נקראות בחינות, ובתוך בחינה ד', בתוך מלכות, ההבחנות האלו נקראות "דרגות עביות", דרגות של כוח הרצון. ככל שהרצון יותר גדול, כך בבחינת שורש הרצון לקבל הכי חלש, ובבחינה ד' הרצון לקבל הכי חזק (ראו שרטוט מס' 2).

למדנו שמלכות שקיבלה את כל האור בתוכה נקראת "מלכות" או "עולם אין סוף". למה? כי היא מקבלת בלי שום הגבלה, בלי סוף. ומפני שהאור ממלא אותה ונותן שוב הרגשה מי הוא, שהוא המשפיע ומלכות היא רק מקבלת, אז היא מרגישה שהיא לגמרי הפוכה מהאור. ואז מלכות, כמו שהיא קיבלה את האור לתוכה ונקראת "מלכות דאין סוף", היא מגרשת את האור מכל הבחינות שלה, והפעולה הזאת נקראת "צמצום א". אחרי הפעולה הזאת של צמצום א' שהאור עזב אותה, היא נשארת ריקנית, וזה נקרא "עולם הצמצום". מלכות נשארת ריקנית, ריקה.

שרטוט מס' 2

אחר כך היא חושבת, "מהמצב הזה אני לא מקבלת ונהנית ולא מהנה לאף אחד, אז איך אני יכולה לעשות בכל זאת איזה מעשה?". ואז היא עושה חשבון איך לעשות. אם אני אקבל רק עם כוונה שהקבלה שלי היא לתת תענוג, כמו שהייתה כזאת הבחנה בבחינה ג' בערך, אז אולי אני אקבל קצת כי אני צריכה לשמור שאני לא אהנה לעצמי, אלא אני אהנה רק מפני שהוא נהנה, ובצורה כזאת אהיה דומה לו. כמה שאני יכולה לקבל בתוכי בזה אני אהיה לגמרי דומה לבורא. מה זאת אומרת? בחלק הזה של עצמי אולי לא אקבל את הכול, חלק יישאר אצלי ריק, אבל חלק יהיה מלא, ובחלק המלא אני אהיה לגמרי דומה לו, ובזה אני אתעלה מנברא להיות בורא, עם כל היוצא מזה (ראו שרטוט מס' 2).

ואולי על ידי כל מיני פעולות אחר כך, אני אוכל עוד ועוד, לאט לאט למלא את עצמי עד הסוף, כך שאני אוכל אולי פעם, כך היא חושבת, לקבל את כל האורות, ואז אני אהיה מלאה והוא יהיה מלא ממני. בזה הנברא יהיה לגמרי שווה לבורא, וזו בעצם מטרת הבריאה, להגיע למצב כזה.

המצב שמלכות מלאה בכל האור נקרא "מצב א'". מצב ב' אלה התיקונים שאז מלכות חושבת איך היא תקבל על מנת להשפיע כולה, זה נקרא "זמן התיקונים" או "מצב של תיקונים", "מצב ב'". ו"מצב ג'" נקרא "גמר תיקון", כשמלכות מגיעה למצב שהיא כמו בחינה א' מלאה בכל האור, ובדומה לבורא גם בעל מנת להשפיע, היא לגמרי דומה לבורא.

מה היא מרוויחה מזה? היא מקבלת הכול כמו שהיא קיבלה במצב א', ממש אותו הדבר, זאת אומרת היא לא עושה שום דבר מהאור שמגיע אליה, מצד אחד. מצד שני היא לגמרי דומה לבורא. יש פה שני תנאים, מצב א' שמקבלת ובמצב ב' שמשפיעה. היא מקבלת כנברא, זאת אומרת לא מפספסת שום דבר, וגם דומה לבורא, וזה נקרא "גמר תיקון", מצב הג'. אנחנו נמצאים כמובן במצב הב'.

אנחנו לומדים בתע"ס על מצב הא' איך זה היה באין סוף, על מצב הג' מה בערך צריך להיות, אבל בעצם אנחנו לומדים על התיקונים שעלינו לעשות. את התיקונים האלו כל אחד מאיתנו צריך לעשות, למה? כי כל אחד מאיתנו הוא בעצם חלק קטן מהמלכות במצב הב', והיא מתחלקת לשש מאות אלף חלקים שנקראים "נשמות". כל חלק חייב לעשות את התיקון שלו, וכל חלק מתחלק לעוד חלקים שמתחלקים לעוד חלקים. יוצא שכל העבודה שלנו, כל החיים שלנו, החיים והמוות, כל מה שקורה איתנו במשך כל השנים שאנחנו נמצאים בעולם הזה או לא נמצאים בעולם הזה, חוזרים, יוצאים, כול זה הוא רק זמן התיקון. זה מה שאנחנו מבצעים, או מדעתנו או לא מדעתנו, בהכרה או לא בהכרה שלנו, אבל עוברים עלינו כל הזמן תיקונים (ראו שרטוט מס' 3).

התיקונים האלו צריכים לעבור על כל הנשמות מאפס במשך ששת אלפים שנה, על כל נשמה ונשמה. בסוף ששת אלפים שנה, כל נשמה צריכה לעבור כל מיני צורות, אבל כל אחת צריכה להגיע לפסגה שנקראת "מטרת הבריאה". 

שרטוט מס' 3

המצבים האלו הם מצבים שמתבצעים בנו בצורה בלתי פוסקת, בצורה בלתי רצונית מצידנו, אנחנו בכלל לא פועלים על זה ולא יכולים להשפיע על זה כעיקרון. אז בשביל מה אנחנו לומדים אם הכול בא ויש מצב א', מצב ב', מצב ג', וגם צריכים לעבור את המצבים האלה? למה הם מספרים לנו את זה? בשביל מה אנחנו בכלל לומדים את זה? מה אנחנו מבינים מזה?

זה מפני שהדרך הזאת לכל נשמה ונשמה היא דרך מיוחדת, ומפני שלכל חלק וחלק במלכות דאין סוף יש טבע משלו, אופי משלו, אז ודאי שזה כנגד הטבע והאופי הזה שהוא במצב הראשון ובמצב השלישי. נניח שאני נמצא במצב הראשון בצורה שעוד לא התקנתי על עצמי מסך, כוונות על מנת לקבל. ובמצב ג' אני עם אותם הרצונות רק על מנת להשפיע, ממצב א' עד מצב ג' אני רוכש מסך על כל הרצונות שלי.

אם הרצונות שלי כבר ברורים, ידועים, אז ודאי שידוע אילו מסכים ובאיזו צורה אני צריך לקבל ולהרכיב על עצמי. זאת אומרת איך אני אעבור מהמצב הראשון שלי, מהגלגול הראשון דרך כל הגלגולים, איפה שאהיה עד הסוף, הגרף כבר ידוע. עם הדרך אנחנו לא יכולים לעשות כלום, אנחנו לא יכולים להשפיע על הדרך שלנו, חוץ ממהירות. אנחנו יכולים לזרז את הדרך הזאת ובשביל זה אנחנו לומדים. מפני שמתוך הלימוד אנחנו רוכשים ידע איך אנחנו יכולים לזרז את זמן התיקון, וששת אלפים שנה יעברו אצלנו תוך שנתיים. זאת אומרת ששת אלפים זה עניין של ששת אלפים מדרגות. נניח משלב מסוים ועד שלב מסוים, במקום להתגלגל לעולם הזה ולעבור מאורעות דרסטיים כאלו ונוראיים, ה' ישמור מה יכול להיות, ובאמת זה מה שקורה לאנשים ולנו, אז אני יכול לעבור את השלבים האלה במהירות ולהחליף את צורות הייסורים. 

מה זאת אומרת צורות הייסורים? מפני שכל הייסורים, כל המאורעות הלא נעימים שבאים אלינו, באים מפני שהכלי ריק, לא יכול לקבל מפני שחסר לו מסך, אם אני עובד על מסכים על ידי השיטה שנקראת "קבלה", אז בזמן שאני עובד על המסכים אני לא סובל שהכלי ריק, אני סובל מזה שאין לי מסך. זאת אומרת אני מעביר את הייסורים מייסורים של שנאה מה שנקרא, לייסורי אהבה, ואז אני לגמרי פטור מכל הייסורים שבעולם הזה. לא עוברים על האדם ייסורים אם הוא משתוקק לרוחניות. הוא מרגיש את התהליך שלו לגמרי בצורה אחרת. בעצם אנחנו לומדים רק לצורך התגלות האלוקות במהירות, וזו התועלת מהלימוד.

למדנו שיש מצב א', ב' וג'. מצב א' מלכות דאין סוף, מצב ג' גמר התיקון שעליו עוד אין לנו עדיין מה לדבר. כל מה שהמקובלים כותבים בכל הספרים שלהם, הם כותבים על מצב של התיקונים, מה שמתבצע עם שישים ריבוא, שש מאות אלף נשמות במשך ששת אלפים שנה. אנחנו עוד נלמד מה זה ששת אלפים שנה ומה זה שש מאות אלף נשמות, אלה מספרים מיוחדים, זה לא בדיוק לפי החשבונות שלנו. עוד למדנו שמלכות הולכת ומתקנת את עצמה.