שיעור הקבלה היומי3 אוק׳ 2026(בוקר)
שיעור בוקר 03.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 17.10.2003
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/YpyXjrpB?activeTab=downloads&mediaType=video
סוכות 2003, שיעור 13
מתן תורה
""ואהבת לרעך כמוך". (ויקרא, י"ט י"ח).
"רבי עקיבא אומר: "זה כלל גדול בתורה". (ב"ר, פכ"ד)." בקבלה.
"1. הנאמר על ידי רבי עקיבא שתיקון האגואיזם עד לדרגת ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בקבלה, דורש הסבר. משום שהמילה כלל מורה על סכום של פרטים שביחד מרכיבים את הכלל הזה. פירוש הדבר הוא ששאר 612 תרי"ב התיקונים שהאדם חייב לבצע באגואיזם שלו, הם בסך הכול תיקונים פרטיים המרכיבים כולם ביחד את התיקון האחד הזה ואהבת לרעך כמוך ומותנים בו.
יכול להיות שזה נכון ביחסיו של האדם עם הסובבים אותו, אבל איך יכולים היחסים האלה לכלול את הקשר של האדם עם הבורא שזה בעצם מה שמגדיר את מהותה ומשמעותה של הבריאה? מדוע התיקון עד לתכונת "ואהבת לרעך כמוך" הוא שווה ערך לתיקון עד לתכונת "ואהבת את ה' אלוקיך ולדבקה בו"?"
אנחנו יודעים שמטרת הבריאה היא להידבק בבורא, כלומר להגיע לדרגתו, להגיע להתאמה אליו, להיות לגמרי דומה לו, במדרגה שלו, במעשה, במחשבה, בתכונות, בכוונות ובכל מה שיש. אם כך, אז מה הקשר בין כל התיקונים שאנחנו צריכים לעשות עלינו כלפי הזולת, לבין התיקונים שאנחנו צריכים לעשות עלינו כלפי הבורא? למה לא ניתנה לנו מצווה, ציווי לעשות את כל התיקונים שלנו כלפי הבורא אלא כלפי הזולת? זאת השאלה.
ואם כן, אז איפה הקשר הזה, בין זה שאנחנו יכולים להגיע על ידי תיקונים כלפי הזולת בלבד, לבין התיקון שלנו כלפי הבורא? איזה קשר יש כאן בין כל המצוות, היינו תיקונים שאני מבצע על הרצון לקבל שלי כלפי הזולת, לבין זה שכל תיקון ותיקון שאני עושה כלפי הזולת הוא בהתאמה או תואם או מתבצע אולי, ביחסים שלי כלפי הבורא? מהו הקשר בין הזולת לבורא שהדברים האלה כל כך תואמים זה לזה?
"2. אנחנו יכולים לראות כמה גדול וכולל הוא התיקון עד לתכונת ואהבת על רעך כמוך מהשאלה שנשאל הלל הזקן כשהתבקש ללמד את כל התורה, את כל שיטת התיקון על רגל אחת. הלל ענה ""כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד [כל מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]". מכאן ברור שלא קיים רצון אחד מתוך 612 הרצונות האגואיסטיים הללו שתיקונו עדיף על השגת ואהבת לרעך כמוך.
כל אלה מיועדים רק להשגת התכונה הזאת כדי להכין את האדם לקיום של ואהבת לרעך כמוך. כלומר כל שאר התיקונים הם חלקים מתכונת ואהבת לרעך כמוך ובלעדיהם לא יתאפשר הקיום של ואהבת לרעך כמוך בהיקף המלא."
זה עוד יותר תמוה. אם אני כבר מקיים את "ואהבת לרעך כמוך", האם יש לי עוד משהו להוסיף אחר כך? אולי זה איזה קרש קפיצה, מדרגת ביניים בין התיקונים שלי והיחסים שלי עם הבורא? אומרים, לא, אתה לא תצטרך שום דבר לעשות כלפי הבורא, אלא תעזוב אותו לגמרי, אל תתחיל לתקן את היחסים שלך איתו. אתה רוצה להיות יותר קרוב אליו, יותר טוב אליו, זה לא יעזור לך, אתה לא יכול כלפיו כביכול שום דבר לעשות. אלא יש לך זולת, אם כלפי הזולת אתה מבצע את כל התיקונים, ואתה מגיע לדרגת אהבת הזולת עד כדי כך שלא חשוב לך אתה או הזולת, אז בזה אתה לגמרי מתקן את היחסים שלך עם הבורא, אתה עולה למדרגת הבורא.
היינו, לא רק שהמצווה הזאת, התנאי הזה, החוק הזה "ואהבת לרעך כמוך" הוא החוק הכללי של כל המציאות. לא רק שהחוק הזה הוא כביכול אותו החוק שהבורא כך מתייחס לנבראים. כמו שאנחנו אומרים על הבורא, שהבורא הוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים, כלומר בצורה כזאת הוא מתייחס לנבראים. אלא טוב ומיטיב לרעים ולטובים, אהבת הבריות מצידו, אצלי להיות דומה לאהבה שלו כלפי הבריות, אצלי להיות דומה לבורא, יהיה בתוך המשפט הזה, בתוך החוק הזה "ואהבת לרעך כמוך". היינו זה אותו דבר, זו אותה סיסמה, אותו משפט, אותו חוק. עד כדי כך שאחרי שקיימתי את התיקון הזה, אני לא זקוק לשום תוספת כדי להגיע להתאמה לבורא, בזה אני לגמרי מתאים, דומה, שווה לו.
מכאן יש האמת הרבה שאלות. האם הקהל שאני צריך לבצע כלפיו את התיקון הזה הוא כמו שהבורא לפניי, והוא ממש באותו גודל, באותו גובה, באותו יחס? אז למה המצווה האחרונה היא בכל זאת "ואהבת את ה' אלוהיך", המטרה שאליה אני מגיע? למה אני צריך להגיע לא לדבקות בקהל אלא לדבקות בבורא? אם כך, נעזוב לגמרי את הבורא ונטפל רק בקהל. יש לפניי את כל האנושות, ואני צריך להגיע לאהבה מוחלטת אליה. למה בכל זאת אם כך יש בורא לפניי כמטרה? ועוד.
תלמיד: בתחילה כתוב "מה ששנוא עליך אל תעשה לרעך". מה שאני שונא זה לא אומר שהוא שונא את זה.
נכון, זו אחת מהשאלות. האם אנחנו יכולים להגיד שכמו שאמר הלל, "מה ששנוא עליך אל תעשה לאחרים", זה אותו משפט כמו "ואהבת לרעך כמוך". אני מבין שאל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך זה אל תעשה דברים רעים, וזה רחוק מאהבה, זה כביכול קיום פסיבי של לא לעשות רע לזולת. ואילו ב"ואהבת" אני צריך לשפוך את לבי לזולת, אני צריך לדאוג לו, ממש לאהוב, לדאוג למילוי המלא שלו כמו שאני עכשיו דואג למלאות את עצמי. ודאי שצורת החוק הזה "ואהבת לרעך כמוך" ואל תעשה לזולת מה ששנוא עליך, זה לא אותו משפט, נכון. תיכף נברר את זה.
בכל זאת השאלות הן שאלות. למה עד כדי כך דומה אהבה לזולת לאהבה לבורא, לא דומה, אלא זה ממש אותו דבר, כלומר אני לא זקוק לשום תיקון נוסף אם הגעתי לאהבת הזולת.
אם יש לי קבוצה, ואומרים לי שהקבוצה היא ממש מיני מודל של כל האנושות, ובתוך המודל הזה אני ממש מגיע לרמה שאני אוהב אותם במלוא מובן המילה, מה שהם דורשים, ובזה הגעתי לגמר התיקון שלי וממש רוכש את כל התכונות, שלמות, נצחיות, כול מה שיש לבורא, אז זה פשוט מאוד. אנחנו בונים עכשיו קבוצה קטנה או גדולה, לא חשוב, ואני הרי יודע שברוך ה' אני לא צריך לדעת עולמות, ספירות, פרצופים, בורא, דברים שנסתרים ממני, יש לי עכשיו כמה חבר'ה, אני מבצע יחד איתם את הפעולה הזאת, גמרנו, הגעתי לגמר התיקון. אם כך, זה פשוט מאוד. האם בהחלט עד כדי כך זה לפניי בהישג ידי?
כי נראה לנו שמחסום, עולמות, רוחות, שדים, מלאכים, מדרגות, זה איפשהו שם. ואילו כאן זו קבוצה, יחס עם החברים שלי שאני רואה אותם, יכול להרגיש אותם, הם לפניי, ואני יכול לבדוק אותי ואותם איך אנחנו נמצאים, באיזה סוג קשר. ואז כל הרוחניות הגדולה, כל העולמות, המרחקים האינסופיים האלו, הכול כל כך מצטבר ומצטמק בתוך הקבוצה הקטנה. האם יכול להיות שבזה אני גומר את הכול? זה איכשהו לא נראה לי. האם באמת זה כן כך?
תלמיד: מה עם אותן השעות שאני נמצא מחוץ לקבוצה?
על זה כבר דיברנו הרבה פעמים. חוץ מהקבוצה, כל השעות בכל החברות והסביבה שבה אני נמצא מחוץ לקבוצה, אני מתחשב בה כמו סביבה שאני חייב לתפקד בה לפי חוקי אותה הסביבה שלפיהם הם מתקיימים ומתפקדים. אם אני בא לעבודה, אז אני מתפקד בעבודה כמו שנהוג באותה חברה שבעבודה. לא שאני מתחיל שם לבצע אהבת חברים, ובא למנהל שלי ומנשק אותו, או עוזר למי שעובד לידי במשהו, אלא אני חייב לתפקד בכל מקום לפי הנהלים שבאותו מקום.
אני אתן לך דוגמה אחרת. אתה נשוי ויש לך אישה וילדים, האם את כל היחסים וכל הדברים שיש לך במשפחה אתה מוציא החוצה וכך מתייחס לאחרים או לא? לא. אותו דבר עם הקבוצה. הקבוצה היא העסק הפרטי האישי, הפנימי שלי, עוד יותר פנימי ממשפחה, עוד יותר פנימי מהכול. בינינו, כמה שעות או כמה דאגות נותנת לנו המשפחה ואנחנו חושבים עליה, לעומת כמה אנחנו חושבים, דנים ונמצאים בתוך החברה שלנו? משפחה היא בעצם חברה חיצונית.
תלמיד: מה הכוונות שלי בזמן העבודה?
הכוונות שלי בזמן העבודה הן כולן בתוך הקבוצה שלי שנמצאת שם למעלה, או יותר נכון נמצאת אצלי בפנים בתוך ליבי. אני איתה. האדם צריך להתרגל להיות כלול מכמה שכבות. השכבה הכי פנימית זה הבורא, מעליו זו הקבוצה, מעליה זה המשפחה, ועליה היא העבודה וכל העולם הסובב. ולחיות יחד בכולם ולהרגיש שנמצא בפיצול פנימי, ולאט לאט עד כמה שהוא יתקדם בעבודה הפנימית שלו הוא יגלה שבאמת זה אחד. הוא יראה שכוח אחד מייחד את זה ופועל בזה ואז לא תהיה לו שום בעיה.
קריין: סעיף שלוש.
"3. הביטוי "כמוך" מורה על כך שצריך לאהוב את הזולת באותה מידה שאתה אוהב את עצמך, ובשום אופן לא פחות מכך. פירוש הדבר הוא שצריך לעמוד כל הזמן על המשמר ולמלא צרכיו של כל אדם מישראל לא פחות מאשר על משמרת קיומם של צרכיך שלך. אבל הדרישה הזאת הרי אינה ברת ביצוע כלל וכלל משום שאין לאדם די זמן על מנת לדאוג לצרכיו שלו. אז איך אפשר אם כן להטיל עליו חובה לעבוד ולספק את צרכיו של העם כולו?
אבל דרישותיו של הבורא מהנבראים מנוסחות תמיד בדיוק מוחלט. ולכן צריך להבין איך בכל זאת מבצעים את הדרישה הזאת של הבורא מהאדם."
זאת אומרת, אם אנחנו חשבנו שלהגיע לגמר התיקון, לרכוש עולמות, להיות כבורא השולט, השלם והנצחי זה כל כך פשוט, ואז על ידי אהבת החברים ובקבוצה קטנה אני יכול לבצע ולהגיע לזה, זה נכון. אבל בואו נראה איך הכלל הזה הוא באמת בר ביצוע או לא.
יוצא שזה לא כל כך קל לבצע אותו מפני שאפילו שהוא כל כך מצטמק פתאום ובמקום כל העולמות בעולם הזה ובמקום כל האנושות בחברה הקטנה, כאילו הכול נמצא לפניי באיזו מיני עבודה, בכל זאת במעבדה הקטנה הזאת אני גם לא מסוגל לבצע את זה.
למה? כי אם אני לא מסוגל לדאוג למלא את עצמי, איך אני יכול לדאוג ועוד למלא מישהו מחוצה לי. גם אין לי לזה רצון, ואפילו שיהיה לי רצון ככתוב, "ואהבת לרעך כמוך", שאדאג לאחר כמו שאני דואג לעצמי, ובכל זאת אני לא אוכל לבצע את האהבה הזאת, כמו שאני לא מסוגל לבצע אותה כלפיי.
אז איך אני מגיע לביצוע? תן לי אפילו סיבה אחת חוץ ממני. זו לא צריכה להיות חברה גדולה כשאני לא יכול לדאוג לעשרה, לעשרים או מאה איש. אפילו לאיש אחד חוץ ממני אני לא יכול לדאוג, אפילו לעצמי אני לא יכול לדאוג. אז יוצא לנו שהבורא כאילו אומר, "תקפוץ למדרגה הבאה", אבל המדרגה הבאה היא לא מציאותית, אלא היא מצוירת על הקיר ואליה אי אפשר לעלות.
תלמיד: כתוב ש"כל אדם מישראל".
לא, זה שכתוב ש"כל אדם מישראל" הכוונה היא אפילו בקבוצה שאני מבצע. ישראל תמיד הכוונה לאלו שמשתוקקים להגיע לאותה המטרה, ורק בתוכם אני חייב לבצע את הפעולות האלו ולא סתם בחברה הכללית, ועוד יותר כלפי האנושות. כי זה בלתי אפשרי להקיף קבוצה שהיא יותר גדולה מכמה יחידים או מכמה עשרות מקסימום.
תלמיד:, אפשר להגיד שכל אדם מישראל זה כל הלומד קבלה?
אמרתי שזה לא כל אדם שלומד קבלה, אמרתי שזה רק בקבוצה שקבעתי לעצמי שזאת הקבוצה שלי ואנחנו נמצאים בעבודה הדדית אחד כלפי השני. ואפילו שעכשיו אנחנו נמצאים כאילו בהתפתחות יותר ויותר ואנחנו משתדלים לקבוע שהקבוצה שלנו היא קבוצה גדולה שכוללת את כל הקבוצות שעל פני כדור הארץ, בכל זאת קשה לאדם לחשוב כך.
אנחנו לאט לאט נתרגל למושג הזה שאני רוצה להתאחד ואני חייב להיות יחד וכלול עם כל אלו שמשתוקקים איתי יחד לאותה המטרה, אבל אם אני לא מסוגל להחזיק אותם בשדה הראייה שלי, אז מספיק שאחשוב על קומץ קטן של האנשים. גם זה מספיק. אומנם זה בהחלט רצוי, ואני מקווה שבעבודה שלנו אנחנו נגיע למצב שחושבים ומרגישים את כל הקבוצה.
זה לא כל כך תלוי במאמץ של כל אחד, אלא זה תלוי עד כמה כל הקבוצה ביחד תקרין לכל אחד את העוצמה שלה. ואז יצא שכל אחד שירגיש את זה, ירגיש שהוא נכלל באיזשהו כוח, מחשבה, השתוקקות אחת גדולה לבורא. זה צריך לאט לאט להיוולד אצלנו, כאילו לצאת מבפנים וזה יהיה. אבל אני לא קובע את זה כמטרה לכל אחד, אלא אומר שכל אחד איפה שהוא נמצא חייב לקבוע איזושהי כמות אנשים מצומצמת שאיתם הוא משתדל להגיע לאהבת הזולת.
קריין: סעיף ארבע.
"4. עד כמה ההוראה ואהבת לרעך כמוך היא לא ברת ביצוע, מדגישים בדרישה להעדיף את צרכי זולתך על אלה שלך. כלומר אם יש לאדם דבר מה וזולתו זקוק לזה, למרות שהבעלים של הדבר זקוקים לו בעצמם, הוא מחויב לספק את רצון זולתו. כלומר על האדם יהיה להיפרד מכל רכושו משום שתמיד ימצא מי שיזדקק למה שיש לו.
אנחנו צריכים להבין עד כמה התנאי הזה של אהבת הזולת, או כלפי האנושות, או כלפי הבורא, או כלפי קבוצה קטנה, או אפילו כלפי כל אחד חוץ ממני, הוא בכל זאת לא בהישג ידינו ואנחנו לא מסוגלים לבצע אותו ואם לא מסוגלים, אז בשביל מה כל המשחק הזה שבמקום בורא צריכים לאהוב את הזולת, ובמקום כל האנושות רק חלק קטן, אפילו אחד, בשביל מה בכלל להביא לנו כלל או חוק שאני לא מסוגל לבצע?
אז בינתיים אנחנו מביאים אתכם להרגיש עד כמה שאנחנו לא מסוגלים לבצע אותו, כי ההשגה של חוסר האמצעים, וחוסר ההכנות, והיכולות בי לביצוע של תנאי הזה אומר, שאני בעצמי לא מסוגל לבנות את הכלי שבו ישכון האור העליון, שהבורא ימלא אותו, אז אם כך למה עליי בכל זאת כתוב "ואהבת לרעך כמוך"? הדבר הזה הוא מאוד מאוד חשוב. למה? כי אנשים בכל זאת חושבים שהם מסוגלים להגיע לאיזה פעולה רוחנית והם צריכים להשתדל, ובכל הכוח לבצע אותה.
ואנחנו צריכים ללכת בדרך אחרת לגמרי. לא אחרת לגמרי, אבל ליד. אנחנו לא מבצעים שום פעולה, אנחנו צריכים להגיע לחיסרון להיות אחרי הפעולה. ואם יש לנו חיסרון להיות כבר במצב של אחרי הפעולה, אז אני יודע איזו תוצאה צריכה להיות, ואני יודע באיזו מידה אני לא מסוגל לעשות את זה, ועד כמה אני רוצה לעשות את זה. אני מתאר לעצמי בצורה נכונה את המצב שיהיה לי אם הייתי יכול לבצע, וזה מספיק.
המתח הזה להיות באותו מצב שאני לא מסוגל להיות בו הוא נקרא העלאת מ"ן. ואז זה קורה מלמעלה, האורות מתקנים את הכלים, ממלאים את הכלים, רק האורות. ובעצם חובתו של כל אחד זה להגיע להכרת המצב הנוכחי, והתיאור הנכון של המצב הבא שנראה לי כדבר הטוב ביותר עד כדי כך שהמצב הזה שנוא עליי לגמרי, והמצב הבא הוא שבלעדיו אני לא מסוגל לחיות.
אם הפער הזה קיים, הוא נקרא העלאת מ"ן, תפילה, כי רק הרצון הזה מספיק, ואין יותר חוץ מהרצון הזה שכבר מבצע את פעולת האור עלי. ולכן אנחנו דנים כאן הרבה פעמים ובכל מיני זוויות עד כמה החוק הזה שאנחנו חייבים לקיים, הוא החוק היחידי, שרק בכל המדרגות זה אותו חוק, ואין חוץ ממנו, ותמיד אני צריך לחשוב רק על דבר אחד ולבדוק את עצמי רק כלפי כלל אחד, ועד כמה הוא לא ממש נמצא לביצוע, לא בר קיימא.
קריין: 5.
"5. צריך להבין מדוע ניתנה הקבלה רק לעם ישראל, ולא לכל העמים, האם אין כאן בחירה בלאום? הרי ברור שרק שוטה יכול לחשוב כך. החכמים אומרים שהבורא הציע את השיטה לתיקון האגואיזם לכל העמים, אבל אף אחד לא רצה לקבל אותה. ההסבר של החכמים נראה ילדותי, וקשה להסכים איתו. אם אומרים שאף עם לא רצה לקבל את הקבלה, אז מדוע עם ישראל נקראים עם נבחר על ידי הבורא?
איך אפשר לדמיין את הבורא עובר בין עמי פרא עתיקים ומסה למסור להם משהו שאין להם מושג קלוש מהו. בתולדות העמים לא נאמר דבר על מאורע כזה."
התורה מספרת לנו כמו באיזו אגדה לילדים, שהבורא הוא כזה גדול וטוב, שהייתה לו איזו מתנה יפה, והוא בא ורצה לתת אותה לכל העמים, כך כשהוא מצא אותם אז, הוא פנה אליהם ושאל כל אחד מהם, ואף אחד לא הסכים לקבל את התורה כי היו שם כל מיני הגבלות וציוויים שודאי ואף אחד לא רוצה לקבל על עצמו כחיים קשים.
ואז הוא בא לעם ישראל ואמר להם, בבקשה, אם אתם רוצים, אין ברירה כי אף אחד לא רוצה לקבל אותם, אז אתם תקבלו, והם ושמחו וצעקו "כן, בבקשה, אנחנו מוכנים". באמת, זה סיפור שטוב לספר אותו לילדים, אבל אתם אולי שומעים אותו לא רק מילדים, זה מה שנקרא 'מה לעשות עם ילדים שהזקינו', שיש לנו חכמים כאלה שבכל זאת מספרים אותו אפילו לאנשים המבוגרים וחושבים שבזה הם אומרים איזה דבר חוכמה.
התורה תמיד מספרת לנו על דברים שקורים ברוחניות למעלה מהמחסום, ולא רק למעלה מהמחסום, אלא בדרך כלל מה קורה בעולמות בי"ע או בעולם האצילות, איך עולם האצילות משפיע לעולמות בי"ע. את זה ספר ה"זוהר" מספר, ומסביר לנו בכלל את כל ההגדרות שיש לנו בספרים הקדושים, הם מוסברים ב"מבוא לספר הזוהר".
שם בעל הסולם מסביר לנו, שכל מה שמדובר בספרים הקדושים מדובר על העולם הרוחני. והכוונה ב'רוחני' לכך שכל המושגים האלה לא נמצאים למעלה מעבר לעננים ולא מעבר לאופק, וודאי שלא באיזה מובן של מרחק גיאוגרפי, אחרי איזה שהן גלקסיות, אלא הכוונה היא שזה נעלם מההרגשה הרגילה שלנו כבני אנוש, לאדם בעולם הזה.
לכן הרוחניות נקראת "קודש". 'קודש' זה דבר מיוחד, וכדי להרגיש את זה אנחנו צריכים חושים מיוחדים, ואז אנחנו נרגיש באותם החושים שקרוב או רחוק כלפי אותו חוש יהיה במובן אחר לפרוש של קרוב או רחוק בחוש הבהמי. או מעלה ומטה, או יותר חזק ויותר חלש, ולגבי כל מיני סוגים של אופן ההרגשה הם יראו איך נבנה אותו חוש.
החוש הנוסף הזה נקרא "נשמה". ואפשר לפתח אותה, ואז להרגיש בה את מה שנקרא "העולם הרוחני", "עולם העליון". מפני שכל אחד מאיתנו, מ'באי העולם' מה שנקרא, חייב להגיע לדביקות בבורא, ולא רק שהוא חייב, אלא כולנו יחד חייבים, ולא רק שאנחנו יחד כולנו חייבים, אלא אנחנו צריכים לסחוב אחרינו את כל ה' דומם', 'צומח', ו'חי' לדרגה הזאת, כי הם נכללים בתוכנו, וגם מגיעים לאיזו התעלות רוחנית.
כך בעל הסולם מסביר לנו את זה ב"פתיחה". אם כך, השאלה היא אם יש שיטה לפתח את החוש השישי ולחיות בו, עד כדי כך שכל היתר מתחיל להיות לגמרי זניח, עד כדי כך שאני פשוט מפסיק להרגיש את החיים בעולם הזה כחיים החשובים, וכמו ששאלתי את הרב שלי, "איך אדם שמגיע להרגשה הרוחנית, לעולם הרוחני, עובר מחסום, איך הוא מרגיש את הגוף שלו? איך הוא מרגיש את החיים שלו כאן?". אז הוא הסביר לי, ואני כל הזמן חוזר על זה, כי באמת זה הסבר פשוט שאומר שכמו שאתה מגיע הביתה, מתקלח, מוציא מהארון חולצה חדשה, ולובש אותה, כנהוג אצלנו, אז אותו דבר קורה עם אדם שמגיע למדרגת העולם הרוחני, שמרגיש חיים ברמה אחרת.
הוא רואה שכבר עם כל אוסף התכונות הבהמיות שלו שהוא קיבל בלידה, הוא לא מסוגל יותר לבצע הלאה את הרשימות שנמצאות בתוך הגן הרוחני שלו, מעכשיו עד גמר התיקון. אז הוא יודע שעכשיו מגיע הזמן שלו להפטר מהגוף הזה, לקבל איזו 'מקלחת', עולה לדרגת הבינה, נטבע שם במה שנקרא "מים עליונים", ואחר כך יורד בחזרה, לקבל גוף עם תכונות בהמיות חדשות, היינו נולד, וממשיך את הדרך הזאת בעולם הזה, עד שלאט, לאט מגיע לגמר התיקון. אפשר להגיע תוך גלגול אחד, אבל יכול להיות שאתה כבר עברת את המחסום, ובכל זאת, יש עליך לעשות עוד כל מיני תפקידים, ואתה לא גומר אותם בחיים האלו, אז אתה מחליף חולצה, וחוזר לעולם הזה.
ויכול להיות שבאמת גמרת את התיקונים שלך, ואתה כבר יודע שבא הזמן לעבור מכאן ולהפסיק את פעולותיך כאן. ויכול להיות שכבר הגעת לגמר תיקון ואתה לא צריך לשום פעולות במדרגות כאלה כמו העולם הזה, להיות יחד בגוף וגם בנשמה קבועה שכבר היא מתוקנת לגמרי.
ויש תפקיד לכל הגוף הכללי שנקרא "אדם", שאתה חייב כמו כן להיות בשני העולמות, ואז אתה מבין את זה, ויורד בשמחה לבצע איזו משימה. ובכל זאת, האדם חי לפי הדרגה העליונה של הרגשת הקיום שלו. האדם חי ומרגיש לפי מקום הלב והמחשבות שלו ולא לפי הדרגות הנמוכות.
אנחנו לא מרגישים את הדומם שבנו, אפילו את הצומח שבנו, מה הצומח שבנו? ציפורניים, שערות, אנחנו מקצצים אותם, אנחנו לא מרגישים, זה לא כואב לנו, מכל שכן, הדומם שבנו. רק את החי שבנו אנחנו מרגישים, כי אנחנו לפי הגוף נמצאים בדרגת החי, אנחנו בהמה לפי המבנה הביולוגי שלנו.
אבל אם אנחנו מעלים את עצמנו מדרגת הבהמה לדרגת האדם, האדם הכוונה היא נשמה, אז אנחנו מפסיקים להרגיש את כל החיים הבהמיים שלנו גם מדרגת החי, כדבר שקובע, שחשוב, שאנחנו מקצצים אותו, כמו שאנחנו עכשיו מקצצים את הציפורניים ואת השערות, אותה ההרגשה.
האם את כל התיקונים הללו אנחנו צריכים לעבור, כל האנושות וכולנו יחד, או אחד אחרי השני? יכול להיות כמו עובר שמתפתח בתוך אימו, אז אנחנו יודעים, שהזרע נכנס לתוך האימא, ויש ג' ימי קליטת הזרע. אחרי ג' ימים, זאת אומרת, ימין, שמאל, אמצע - ג' קווים ראשונים, אבל עדיין נקודתיים, ואז יש קשר בין העליון לבין התחתון, שנקרא שיש מקום בתוך האימא איפה שהרשימו הזה מצא בדיוק את הקשר שלו עם האימא.
לאימא יש רחם, הכוונה היא אח"פ גדול מאוד שמסוגל לקלוט את כל הרשימות שנמצאות עדיין למטה ממנה, והאדם מצא בדיוק לפי ימין, שמאל, אמצע הראשונים שלו, שביצע את המקום באימא רק כלפיו. זה נקרא "ג' ימי קליטת הזרע".
שהרצון שלו עכשיו לפחות מבורר במשהו, שבצורה נקודתית הוא כבר מקושר עם העליון, ואחר כך הוא מתחיל להתפתח. יש לנו ארבעים יום יצירת הוולד, שמתחילים להיווצר בו כל מיני רצונות, תכונות, ואנחנו רואים את זה גם בעובר. בטח כולכם ראיתם את הציורים, את הצילומים איך העובר מתפתח בתוך הרחם.
ואחר כך ג' מדורים - מדור ראשון, מדור שני, מדור שלישי. שלושה חודשים, שלושה חודשים, שלושה חודשים, עד תשעה חודשים. חודשים אלה חידושים שעוברים על האדם כשהוא נמצא בכל השלבים האלו תחת השפעת העליון. ובזה הוא בא לצורה הגמורה שלו, עד כדי כך שהוא יכול לצאת ולהתחיל להתקיים בצורה חופשית. זאת אומרת, כבר מתחיל להיות אצלו מסך א' דעביות והלאה.
אנחנו רואים שבעובר הבודד לא כל האיברים מתפתחים באותו זמן, יש כאלה שקודם, יש כאלה שאחר כך. ובדיוק ההתפתחות הזאת בעובר, וכך אנחנו גם מבינים מהרפואה, מהאנטומיה, מהפיזיולוגיה, וגם לפי כל מה שקורה איתנו בצורה הבהמית שלנו שנובע מהשורש שלנו בצורה הרוחנית. כמו שבדרגה הרוחנית יש לנו נשמה, ובנשמה אנחנו עוברים כל מיני תהליכי התיקון, אז בדרגה הבהמית אצלנו זה גם מתבצע.
יוצא, כמו שהחלקים שאנחנו רואים במו עינינו שהם מתפתחים לא בצורה אחידה בעובר, כך החלקים האלה לא מתפתחים בצורה אחידה בכלל האנושות, שזה נשמה אחת, עובר אחד, או יונק קטן ואחר כך גדול, אלא בזה אחר זה. ויש בזה קבוצות על פני כדור הארץ שהן קודם או אחר כך נכנסים לעבודה ולתיקון שלהן.
ודאי שכל עוד התיקון לא יהיה כולל, של כולם, הוא לא יהיה מלא, לא נגיע לגמר התיקון. אבל יש, ואנחנו רואים את זה, איזה סדר מסוים, אנחנו לא יודעים למה כך נקבע הסדר. אנחנו יכולים ללמוד מחכמת הקבלה לפי איזה עביות זה ד', לפי איזה שורש, איזה יחס זה -קו ימין, שמאל, או אמצע, מהו אותו חלק, לאן הוא שייך.
ולזה מכוונת השאלה, למה ניתנה הקבלה לעם ישראל ולא לכל העמים האחרים, ודווקא אולי מהצד כאילו הטוב או הרע? כנראה הבורא ייחד את התורה או את הקבלה, זה אותו דבר, כדי לא לבלבל אותנו, כי מושג התורה אצלנו הוא איזה מושג מאוד מעוות.
אז למה השיטה לתקן את עצמנו ולהגיע לגמר התיקון, להתאמה לבורא, למה השיטה הזאת ניתנה רק לאיזו קבוצה מיוחדת מהעמים העתיקים? למה, אם בכל זאת ויחד עם זאת, החכמים כותבים שהבורא רצה למסור את השיטה הזאת ליתר העמים, לכל עם ועם שיש על פני כדור הארץ, אבל הם לא הסכימו. הוא רצה שהם יקבלו, והם לא רוצים לקבל, מה הסיפור הזה? איך זה באמת, מה התוכן הפנימי שלו?
ולמה, אם כך, אחר כך הוא בכל זאת נתן לאיזו קבוצה, שבשבילה לגמרי השיטה הזאת היא כנראה לא מתאימה או לא צריכה להיות? זה נקרא שהוא מעדיף את האומה הזאת על פני היתר העמים? הוא בחר או הם בחרו? כמו שהכנתי מתנה למישהו אחד והוא לא רוצה לקבל. הוא לא רוצה, מה לעשות, אז אני בא לשני, "אולי אתה רוצה"? והוא מאוד שמח ומקבל. לאחר מכן הוא פתאום אומר על עצמו שהוא עם הנבחר, ושהוא העם המיוחד, והבורא דואג לו ורוצה בו, מלכתחילה כל הסיפור היה אחר.
כאן אנחנו צריכים לברר את כל העניינים האלה. וודאי שבעל הסולם מיד כותב, האם יש כאן איזו מין בחירה בלאומיות? לפי איזה תכונות מיוחדות שבעולם הזה, בהמיות? וודאי שלא יכול להיות שהבורא יעדיף איזו קבוצה על פני קבוצות אחרות, שהוא בעצם השתיל אותם כאילו על פני כדור הארץ. אז מה כאן העניין? והאם באמת יש עדיפות לעמים מסוימים לקבל את שיטת התיקון והם לא מקבלים, ואחר כך הוא בא לאיזו קבוצה אחרת ונותן להם את השיטה הזאת, אז איך זה שזה בכלל פועל לא לפי הכתובת?
אנחנו צריכים לברר את זה טוב טוב, למה? כי גם כל אחד מאיתנו כלול מאומות העולם ומישראל. וגם אנחנו בתוכנו חייבים להבין איך הדברים האלה עובדים, שבאמת כל שיטת התיקון היא לתכונות שמלכתחילה לא מסוגלות בכלל להיות בקשר עם הקבלה.
לכן אנחנו מתחילים בהשתוקקות שלנו לקבלה, זאת אנחנו יודעים - יש לנו נקודה שבלב, שנקראת "בינה", אנחנו משתוקקים לעולם הרוחני, אנחנו רוצים להידבק בבורא. לא שאנחנו יודעים שאנחנו רוצים להידבק בבורא, אבל יש לנו איזו מין תשוקה. התשוקה הזאת לא שייכת לכל הפעולות שלנו, הרצונות שלנו, התשוקות הבהמיות שלנו של כסף, כבוד, מושכלות, מין, אוכל, דברים בהמיים, לא. אנחנו מרגישים שאנחנו כאילו רוצים לקרוע, להתנתק מכל הרצונות האלו שבעולם הזה וממש לעוף השמיימה.
וזה דומה למה שכאן כתוב, שמצד אחד, בהחלט שיטת התיקון מיועדת לכל הרצונות הבהמיים שלנו. מצד אחר, אי אפשר שהם יקבלו את שיטת התיקון, אלא אפשר למסור את זה, להשתיל אותה בהם רק דרך נקודת הבינה, שזה נקרא חלק אלוה ממעל, שהיא לא שייכת להם, ובכלל לא שייכת לאדם.
הנקודה הזאת, הנקודה שבלב, שאנחנו פתאום משתוקקים לרוחניות, היא בכלל לא באה על חשבוננו, היא לא מהטבע שלנו, אלא הבורא על ידי שבירת הכלים, הוא שתל בנו ניצוץ כזה שנקרא חלק מהמסך השבור, חלק מהאור החוזר. אותו חלק נקרא בנו "ישראל", ולכן הוא נקרא חלק אלוה ממעל, הוא לא שייך לנו בכלל. לכל אחד ואחד שיש את החלק הזה, הוא חלק של הבורא, חלק של הבינה. אבל על ידי אותו החלק אנחנו מתחילים לבנות קשר בין הבורא לבין הרצון לקבל בעצמו, בנקודה הזאת מתחיל להיות הקשר.
והקשר הזה בנקודה הזאת נמצא כך, שתחת הנקודה הזאת כל הרצון לקבל הגדול שלנו, ולמעלה מהנקודה הזאת הבורא והעולם הרוחני. יוצא שהנקודה הזאת היא המקשרת, ואז, היא מסוגלת לקבל את שיטת התיקון שנקראת תורה או קבלה, ואיכשהו להתחיל לקשור את הרצונות לקבל לכל אחד בדרגת העביות המסוימת שלו עם תכונות דלהשפיע בזה שהיא משרתת בין הרצון לקבל לבין הבורא. הנקודה הזאת, אחר כך אנחנו קוראים לה, נה"י דעליון, אח"פ דעליון, נה"י דאימא. אתמול למדנו את זה כשלמדנו את עניין הושענא רבה.
ואז יוצא כך, כמו שיש לנו ברוחניות פרט וכלל ובכל אחד נקודת בינה ונקודת מלכות, כך גם בקבוצות וגם בכל העמים, בכל האנושות יש קבוצה מסוימת שכביכול חייבת לעשות את התיקון, כמו הנקודה הזאת של בינה, שאז היא תקרא "ישראל", ולעשות את התפקיד הזה כלפי כל העמים. זה מה שאנחנו חייבים עכשיו לבצע.
גם כאן יש כלל ופרט. יש חובה על כל עם ישראל, מה שנקרא "ישראל" בבהמיות בעולם הזה, איפה שכתוב "יהודי", לקבל על עצמו את שיטת התיקון, לתקן את עצמו ולהיות מה שנקרא "אור לגויים", אור לכל העמים. להביא להם את השיטה הזאת, איך לתקן את העולם ולמלא אותו באור ה', ובאמת להיות ישראל כלפי העמים. וכל אחד שמגיע אליו הרצון הזה שנקרא "ישראל", נקודת ההשתוקקות שלו לבורא, הוא גם כלול כבר משני החלקים, חלק ישראל שמשתוקק, וחלק אומות העולם שנמצא בו בפנים.
מה בכל זאת הדבר המיוחד הזה שיש בעם ישראל לעומת כל יתר העמים, שבבהמיות בכל זאת הוא שייך יותר לחכמת הקבלה, קיבל אותה והתפתח, ובכל הדורות הוא שייך אליה או היא שייכת לו? אומנם לא כל כך מקבלים אותה, אומנם לא רוצים ולא אוהבים אותה, אבל בכל זאת חכמת הקבלה נמסרת דרכו.
אם נלמד את הרשימות, איך הן התחלקו אחרי השבירה הכללית של אדם הראשון, אז נראה שהרשימות של מי ששייך בבהמיות לעם ישראל, הן הרשימות הקטנות ביותר, הזכות ביותר. אם הן הזכות ביותר, ודאי שזה מיוחד, אבל למה זה טוב? הטוב, שאז הרשימות האלה שהן הזכות, הן נמצאות בצורה יחסית יותר קרובה למחסום, ואז בהן, בקלות יתר, יכולות לצאת ולפעול הנקודות של בינה, מצד אחד. מצד שני, מפני שכל דבר צריך להתגלות עם דבר שכנגדו, יוצא שגם הרצון לקבל שבישראל, יחד עם זה שהוא קרוב למחסום, הוא מתגלה בצורה הפראית, הגרועה ביותר.
יוצא כך, שעם ישראל מצד אחד יש לו את נקודות הבינה שבולטות וכאילו מושכות אותו יותר לרוחניות, ומצד שני יש לו את נקודות המלכות שהן יותר גרועות מהאחרים. לא שבעצמו הוא יותר עבה מהעמים אחרים, לא, אלא הן מתגלות בו לפני כולם. יוצא שהקבוצה הזאת מיוחדת בזה שבשבירת הכלים, הכלים האלו נפלו בדרגה הכי קרובה מתחת לשבירה, מתחת למחסום, ואז הכלים האלו, השכבה העליונה הזאת היא נקראת "ישראל". וכתוצאה מזה בעולם שלנו הגופים נקראים כאן גופים של עם ישראל, יהודים. והמיוחד, שוב אני אומר, שגם בינה וגם מלכות מתבארות ויוצאות בצורה יותר ברורה ומוקדם מכל יתר הכלים, כי הם נמצאים יותר למטה, יותר עמוק מכל יתר הרשימות.
אדם הראשון נשבר, ונפלו כל הרשימות למטה, דרגות עביות שורש, א', ב', ג' ו-ד'. מה ששייך לדרגת עביות שורש, זה נקרא "בני ישראל", והיתר הם יתר העמים. לפי עביות דשורש הם הכלים הכי זכים. יש כאן בינה ומלכות, והן מתבארות יותר מהר ממה שבכל יתר העמים. זאת אומרת, מספיק אור קטן שפועל עליהן והן כבר קופצות.
מצד הבינה, אם משתמשים בבינה לא נכון, אז אנחנו יודעים שאנחנו הראשונים בכל מיני שטויות שהאנושות מבצעת, את כל המהפכות והגילויים אנחנו עושים, אומנם אף אחד לא צריך אותם, אבל אנחנו עושים מתוך הבינה שבנו, מצד אחד. ומצד שני, אנחנו גם נמשכים לכל העושר והכבוד. גם הגרוע וגם הטוב הם יותר בולטים, בגלל שעביות דשורש היא מתגלה קודם על ידי האור המקיף.
כתוצאה מזה שהאדם הראשון נשבר, כל שכבה ושכבה התחלקה לפי העביות שלה, וכך לפי העביות הזאת נפלה. אנחנו לומדים את זה בחלק ז' ב"תלמוד עשר הספירות", איך נפלו החלקים, הנשמות למטה אחרי השבירה. מהרשימות קודם נפלו דחג"ת מלכים ואחר כך תנהי"מ, בית מקדש הראשון, בית המקדש השני, וכל חלק שנפל הוא דחף חלקים יותר תחתונים ליפול עוד יותר למטה. אבל איך שלא יצא, כל הנפילות קרו בצורה כזאת שהם נפלו כלפי תכונת הבינה. ואז אלו שיש בהם תכונת בינה יותר בולטת, הם נשארו יותר קרובים למחסום, וזה נקרא שיש זכות אבות. מה זאת אומרת אבות? אותן תכונות הבינה, חסד גבורה תפארת, שנמצאות בחלק העליון של אדם הראשון.
יוצא שהייחודיות הזאת היא לא ייחודיות, אין בזה שום דבר מיוחד. אלא אותן הרשימות שבעולם שלנו שבאות בלבוש כזה שנקרא "ישראל", אותן הרשימות מגיעות קודם לתיקון, ואותן הרשימות חייבות למסור את שיטת התיקון, זה התפקיד שלנו.
חוץ מזה, מפני שכלל ופרט שווים, והרשימות כולן התערבבו, אז בכל יתר השכבות: א', ב', ג' ו-ד' חוץ מבעביות דשורש, בכל היתר גם בהם יש שורש, א', ב', ג', ד', אפילו בד' שב-ד'. אנחנו יכולים אפילו למצוא סינים ויפנים, לא חשוב איזה סוגי קבוצות ועמים, שיש בהם גם אותם חלקי הבינה, אותו שורש שנקרא "ישראל". או שהם ייקראו "חסידי אומות העולם", לא חשוב איך לקרוא להם, אבל בכל עם יש אותם האנשים שמשתוקקים לרוחניות. וגם בישראל שהם בעביות דשורש, יש שורש, א', ב', ג', ד', יש כאלו שהם רחוקים מרוחניות, אומנם שייכים לישראל. כי כל דבר הוא כלול מכולם.
לכן ראינו כאן אנשים מ-25 מדינות, והם כולם שייכים לישראל, למושג ישר-אֵל, השתוקקות לבורא. ואנחנו יכולים לצאת החוצה ולראות אנשים ששייכים לפי הלאומיות לישראל, ואין להם בזה שום עניין, "תעזוב אותי, וזהו". כך מתייחסים למשימה הזאת. זאת מפני שלא שייכים לחלק הבינה שבהם.
בעל הסולם כותב שבוודאי שרק לא שפוי בדעתו יכול לחשוב שזה שייך לאיזה עם, אבל בכל זאת עם ישראל בעולם הזה חייב למסור את שיטת התיקון הזאת, גם ליישם וגם למסור אותה לעמים האחרים. אם עם ישראל מבין, אז לא צריכים יותר. נראה.
מכאן ודאי שאנחנו מבינים למה במשך כל ההיסטוריה אנחנו הדפוקים ביותר, ולמה זה מגיע לנו, ולמה הבורא מסדר לנו מכות כאלו דרך כל יתר העמים, מפני שאנחנו לא מתקנים את עצמנו ולא מוסרים להם את שיטת התיקון, שזו ההצלה בשבילם. ואז המכבש הזה של התיקון, הגלגל הגדול הזה של ההיסטוריה, בוודאי שקודם כל הוא מחייב אותנו לבצע את פעולות התיקון. וכלפי יתר העמים לא, אלא דרכם דווקא מפני שאנחנו האשמים שהם נמצאים במצב הזה, אז קודם כל ה"מקל" בא עלינו, וזה כתוב כך שישראל אשמים בכל הדברים הנוראים שקורים בעולם, בגלל שכל מה שקורה זה מחוסר התיקון, ובחוסר התיקון אנחנו אשמים.
ואם יש באיזשהו מקום מלחמה או באיזה מקום אסון, לא חשוב איפה, זה מפני חוסר התיקון שאנחנו בעצם גרמנו. גם ישראל, כל אחד ואחד בתוכו, אם יש לו הרצון הזה והוא לא מימש אותו, וגם ישראל, הכוונה על העם הבהמי, שנקרא "ישראל", שאשם בזה שלא ביצע מה שמוטל עליו.
תלמיד: אז הגיע הזמן של גמר התיקון של העם ישראל הבהמי?
גמר התיקון חייב להתבצע בכל השכבה העליונה שמשתוקקת לרוחניות מכל העמים, אם יש כאלה, מהם אנחנו בונים את הקבוצה שלנו והיא נקראת "ישראל" בצורה הרוחנית. וחוץ מזה יש את ישראל הבהמי, העם הזה שנקרא "ישראל" בצורה הבהמית, כמו שהוא נקרא, הוא חייב לבצע על פני האדמה את התפקיד שלו בבהמיות. וכל עוד לא יבצע, ידפקו אותו כולם. וזה בעצם המכות שהוא בעצמו מזמין, בעצמו מבצע על עצמו. כשרואים מעל המחסום את התמונה האמיתית, זה פשוט כמו שאתה לוקח מקל ומכה את עצמך.
ויוצא שכל יתר האמצעים, או שהם העמים האחרים שבאים ורוצים להרוג אותך, או שזה אילו קטסטרופות, איזה מין אסונות שעוברים עליך, אתה רואה במו עינך עד כמה אתה עושה את זה בעצמך, על עצמך. ככה זה.
וכל היתר חוץ ממך נמצא עדיין בדרגה שהיא מתחת לבחירה חופשית, ולכן אין שם שום דבר ממשי שאפשר להתלות בו, רק אתה, גם לא עושה כלום, וגם גורם לכל האסונות האלה שקורים איתך ועם כולם.
תלמיד: בן אדם שלא קיבל נקודה שבלב לא יבוא ללמוד קבלה, זה לא מגיע אליו, האם לעם ישראל, עמך, יש את הנקודה הזאת?
האם לעם ישראל יש נקודה כזאת? יש והיא יותר קרובה למחסום, יותר ברורה מאשר לכל יתר העמים, ואנחנו רואים את זה לפי התפקוד של העם הזה בכלל בהיסטוריה. ככל שהוא מצטיין בכל השטויות בעולם הזה, לגלות כל מיני גילויים בפיזיקה, בכל מיני דברים, ולהיות הכי עשיר, ולהיות הכי גרוע בכל דבר, כך אם היה משתמש בתכונות הרוחניות שלו כדי לפתח אותן, ודאי שהיה כבר גורם לתיקון הכללי לכל העולם.
התכונות ישנן, ההכנות ישנן, אם זה לא היה כך, לא היו כל האסונות האלה באים אלינו, היינו יכולים כבר מזמן לבצע את התיקונים. חוסר התיקונים שלא עשינו בזמן, הם אלה שמגיעים אלינו בצורה שלילית, זה לא יותר מזה. אותו תיקון, אותו רשימו, אם אני לא מבצע, הוא זה שמגיע אליי בעביות מלמטה לנקודה שבלב שלי, ואני חייב מהעביות הזאת לעשות זכות. אם אני לא עושה את זה, העביות הזאת הופכת להיות מעל הנקודה שבלב כהסתרה נוספת, ואת ההסתרה הזאת הנוספת אנחנו מרגישים כאסונות, כחיים יותר כבדים, כמחלות, מה שאתה רוצה.
זאת אומרת מקובלים בשנות העשרים של המאה העשרים, ב-1920, 1930, צעקו שבעוד 10, או 20 שנה יהיו ממש אסונות לעם ישראל, כי היה באמת מעבר מאוד חד מהחיים הבהמיים שהיו חיים שם בכל מיני ארצות הגולה, לחיים שבהם קיבלנו את הארץ והתחלנו להיבנות, והתחלנו לבנות אותה בצורה בהמית ולא רוחנית. כולם צעקו וגם בעל הסולם, ויש על זה עדויות, עד כמה הזהירו מה עלול לקרות. וזה קרה.
כי אם אתה מקבל כל כך הרבה תנאים לבצע את התיקונים, והכנה פנימית, ואתה לא מבצע, אז העביות הזאת מלמטה מבינה, הופכת להיות למעלה מבינה, מלכות עולה על הבינה, וודאי שהכול כבר הולך לאבדון. אני לא רוצה להגיד מה עוד יכול לקרות אבל כדאי להזדרז.
תלמיד: איך יכול להיות שהחלק הכי קרוב לאור, לתיקון, הוא נמצא בהסתרה הכי גדולה?
איך יכול להיות שעם ישראל נמצא בהסתרה יותר גדולה מיתר העמים? הוא לא נמצא בהסתרה יותר גדולה.
השאלה היא טובה. אתה שואל איך יכול להיות שאם זו עביות דשורש, אז המלכות שלו כל כך גדולה. העם הזה הוא אכזרי, העם הזה רודף כבוד, רודף כסף, הוא רוצה לבלוע את כל העולם. הם 15 מיליון ותראה מה הם עושים, איזה רעש בכל העולם. בכל מקום נמצא אחד מהם והוא חייב להיות הראשון, זה בגלל שהעביות שלו עכשיו יוצאת החוצה, היא נמצאת עכשיו בפעולה.
ביתר העמים אנחנו לא יודעים. אנחנו לא מכירים את הסינים, אנחנו חושבים, מה הוא צריך, לקבל כוס אורז ליום וברוך ה' הוא לא צריך יותר כלום. זה מפני שעדיין לא מגיע אור מקיף אליו, והוא עדיין לא הגיע למימוש. כשהוא יגיע למימוש, כשיתגלה הרצון לקבל שלו, אתה תראה איזה רצון לקבל זה יהיה.
הרי בכולנו צריך להתגלות רצון לקבל של אין סוף. אז מה שמתגלה לנו עכשיו, מתגלה עביות דשורש הכללית. אבל מפני שהיא מתגלה, וביתר זה לא מתגלה, אז נראה לנו שאנחנו הגרועים ביותר. עביות שורש שלנו עכשיו יחסית לאחרים היא הגרועה ביותר, בגלל זה היא דוחפת אותנו לכל מיני דברים, למהפכה, לגילויים בטכניקה, בכל דבר, להיות ראשון בכסף, להיות ראשון בכבוד, להיות ראשון במדע, בכל דבר.
אבל כשזה יתחיל להתגלות בשכבות היותר נמוכות של הרצון לקבל, אז יהיו הפיצוצים. אבל אלו כבר לא יהיו פיצוצים, מפני שנכין את זה על ידי עביות דשורש הלאה. לכן העם הזה, השכבה הזאת, היא המתאם בין הבורא ליתר העמים. לכן מלכתחילה כל יתר הרשימות היותר נמוכות לא מסוגלות להתחיל את התיקון שלהן בלי עביות דשורש, פשוט המרחק הוא עצום.
תלמיד: איך כולנו היום, שאנחנו כאן אוסף של ישראל מכל העמים, יכולים לעורר את עם ישראל?
זו העבודה הכי קשה. אומנם באמת זו שכבה של עביות דשורש סך הכול, אבל זה רק על ידי האור המקיף שנמשוך על עצמנו.
כתוב בסוף ההקדמה לספר הזוהר, בנביא ישעיהו, "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'"1, "והביאו בניך בחצן, ובנתיך על כתף תנשאנה"2. עמים אחרים ייקחו את בני ישראל על כנפיהם ויביאו אותם לירושלים לבצע את העבודה שלהם. לא מן הסתם אנחנו רואים שבצורה כזאת בא התיקון. זה נקרא "העמים האחרים", זה שהיו כאן נציגים מעשרים וחמש ארצות.
בסופו של דבר אנחנו צריכים לגרום לשכבה הבאה, זאת אומרת לכל העביות דשורש להיתקן, ודרכה כבר תיתקן כל המסה האחרת שבעולם. מעם ישראל הרוחני, שהם אנחנו כולנו מכל כדור הארץ, תבוא שכבת הדומם, עם ישראל הבהמי, ואחר כך יתר העמים, כל אחד לפי העביות שלו, ורק על ידי האור המקיף שאנחנו נעורר.
מי אנחנו? אנחנו לא שייכים כאילו, איזה עם ישראל אנחנו? אנחנו עם ישראל בצורה הרוחנית, אותה הנקודה שמשתוקקת מכל העמים. אנחנו שורש לכל אלו, שורש דשורש, שורש דא', שורש דב', שורש דג', שורש דד'. אנחנו עוד נראה איך יבואו הסינים, היפנים, כולם. לא תחסר אף אומה שבה מישהו לא יתעניין בזה ויבוא, ואז זו באמת תהיה קבוצה שכוללת את כולם. עם ישראל זה מושג ברוחניות, לא בגשמיות, בגשמיות הם אלו שנמצאים מחוץ לכפר סיטרין.
אנחנו בתוך ישראל, קבוצת בני ברוך ישראל, קובעים את השנה כשנת ההפצה בעברית. כי אנחנו חייבים להתחיל לשבור את המחסום שכאן. בלי זה לא יכול להיות, עלינו לעשות את זה. כל קבוצה במקום שלה תעשה את זה, אבל לנו יש לנו את המשימה הקשה ביותר.
תלמיד: האם זו צריכה להיות הכוונה בזמן הלימוד?
זו צריכה להיות כוונה בזמן הלימוד. הייתי אומר כך, למה שאני מצפה, אני מצפה ודאי לקבוצה גדולה ביותר שרק יכולה להיות, קבוצת ישראל שלנו, של כולנו כמו שהיו כאן, ושיבואו עוד אנשים גם מישראל וגם מיתר מהארצות, וכך זה יהיה.
פתאום מתגלים אנשים מצ'ילה, מברזיל וממקסיקו. בן אדם פתאום מרגיש ומוצא קשר, וכך זה יהיה. ובאמת, אלו נשמות מאוד מיוחדות, וזה התפקיד שלהם. והתפקיד של כולנו, ובמיוחד של קבוצת בני ברוך ישראל, הוא לגרום לעם הבהמי הזה התעוררות רוחניות.
כי בכל זאת מהרוח אנחנו חייבים להתחיל לרדת ליתר השכבות. משורש דשורש, א', ב', ג', ד', אנחנו צריכים להתחיל, כל אחד בשכבה שלו. ואם לא נבצע את זה בשכבת עביות דשורש הכללית, אז ודאי שזה לא יעבור ליתר השכבות.
"6. חכמת הקבלה היא שיטה לתיקון האגואיזם. התוצאה של התיקון הזה היא השגה של מטרת הבריאה כולה הדבקות בבורא. העולם נברא בצורה כזו שתאפשר לאדם לקיים את חוקי הקבלה ולהגיע למטרת הבריאה. תוכנית הבורא היא להתגלות לאדם מה שמורגש על ידי האדם כתענוג מוחלט. כשהאדם מתפתח בהדרגה באמצעות הקבלה, הוא מתעלה רוחנית עד להשגת הבורא, עד לשלמות הגמורה. השלמות הזאת היא מה שנקרא דבקות."
אני קיבצתי כאן וניקיתי מילים, ומכל משפט ומשפט של בעל הסולם עשיתי כאן באמת שינוי גדול, אבל סך הכול זה התוכן.
מטרת הבורא לגלות את עצמו לאדם, הגילוי הזה הוא לפי השתוות הצורה. האדם בא להשתוות הצורה על ידי תיקון על כל הרצונות שלו. כל הרצונות שלנו כולם חייבים להישאר כמו שהם, לא צריכים לתקן את הרצונות, למרות שאנחנו כך אומרים שאנחנו צריכים לתקן את הרצונות. אנחנו צריכים להתקין על כל רצון ורצון מסך, היינו שיטת השימוש שברצון, כוונת השימוש שברצון.
"7. אבל מדוע לא נבראנו מושלמים ודבוקים בבורא מלכתחילה, לשם מה ולמי דרושים המאמצים שלנו בתיקון העצמי? תשובה, מי שאוכל לחם חסד מרגיש בושה עד כדי איבוד האני שלו, והיות שהבורא רוצה שהנבראים ירגישו את עצמם מושלמים דומים לו, הוא נתן לנו את האפשרות להגיע אל השלמות באמצעות מאמצנו בתיקון העצמי."
"8. זה דומה לעשיר אחד שהביא אל ביתו עני, האכיל אותו, השקה אותו, העניק לו את כל מה שהלה יכול היה לרצות, ככל שמתנות החינם הלכו וגדלו, העני הרגיש תענוג יותר ויותר גדול, אולם באותה מידה גברה אף הבושה. וכשעשיר שאל את העני, תגיד, האם מילאתי את כל רצונותיך? ענה לו העני, נשאר בי רצון אחד, שכל זה יהיה שכר על עבודתי ולא יתקבל כצדקה מידיך. בתשובה אמר לו העשיר, את הצורך הזה אף אחד לא יוכל לספק. זהו חוק טבעי של העולם שלנו, המקבל מרגיש בושה וקוצר רוח בשעה שהוא מקבל מתנת חינם מהנותן לו מתוך חסד או מתוך רחמים כלפיו.
מכאן נובע החוק השני, אין בעולם אדם שיוכל למלא עד הסוף את רצונותיו של זולתו משום שהוא לא יוכל להפוך את מתנתו להישג עצמאי של המקבל, אשר רק זה יוכל לתת לו הרגשה של שלמות התענוג. לכן הכין לנו הבורא המושלם אפשרות להשיג את השלמות בכוחות עצמנו באמצעות השקעת מאמץ ויגיעה בתיקון העצמי לפי שיטת הקבלה. במקרה כזה כל הטוב והעונג הבא לנו ממנו, כלומר כל מה שכלול במונח דבקות בבורא יהיה הישג עצמי שלנו, שהושג על ידינו הודות למאמצים שלנו. רק כך נוכל להרגיש את עצמנו בעלי בית ונרגיש את השלמות."
היינו, הבורא ברא רצון לקבל וחוץ מהרצון לקבל הוא ברא בושה, הרגשת השוני בין המקבל למשפיע. אם לא היה בורא בושה, זאת אומרת דבר נוסף חוץ מהרצון לקבל, אז אף פעם לא היינו רוצים להשתנות, כמו הבהמות, כמו החיות. כל הרצון שלנו להשתנות נובע מהרגשת השוני בינינו לבין הבורא, בין שאנחנו מרגישים את זה ובין שאנחנו לא מרגישים את זה.
כתוב על הבהמה, "עגל בן יומו שור קרי". זאת אומרת, בהמה, עגל, אפילו שנולד היום, הוא כבר יודע לעמוד, כבר יודע לאכול, כבר יודע מה רע, מה טוב, הוא אף פעם לא יטעה. הוא יודע לאן ללכת ולאן לא, לא לקפוץ מהגובה ולא להיכנס לאש, הוא יודע את כל הדברים ולא צריך יותר להתפתחות שלו, וכך עד סוף החיים שלו נמצא באותו אופי, באותם הרגלים, באותו טבע שלא משתנה.
האדם שונה לגמרי מהבהמה, הוא נולד ללא שום הכנה לקיום. עד שמתחיל לדעת איך להתקיים ולהחזיק את עצמו בעולם עוברות עשרים שנה, רק כדי לדעת איכשהו פחות או יותר לא לעשות שטויות וגם אחר כך זה לא עוזר. האם לבהמה צריך לתת חינוך? צריך להחזיק אותה כך שלא תברח לסמים, שלא תעשה שטויות כאלו שאחר כך היא תסבול ותגרום רע לסביבה? אין דבר כזה, רק האדם.
מאיפה זה נובע? מהרגשת השוני בין האדם לבורא, מנקודת הבושה. והנקודה הזאת דוחפת אותנו לכל ההישגים הרעים ביותר, ואם היינו מרגישים את הבורא, זאת אומרת היינו מבינים ממה השוני, במה השוני שלנו ממנו, ההרגשה הזאת הייתה מעוררת בנו איזה דחף וכיוון ברור להתפתחות ולתיקון.
לכן גם הבושה האמיתית וגם תיקון הבושה האמיתי מתבצע רק מעל המחסום. ולמטה מהמחסום יש לנו כמין העתקה מזה ברצונות הבהמיים שלנו, ולצערנו זה ודאי גורם לכל הרע שיש. והתיקון הוא רק להידמות לנותן, אחרת אנחנו לא יכולים להיפטר מהבושה. והבושה הזאת, כמו שאמרתי, היא בריאה בפני עצמה. אם הבורא שברא את בחינה א' בד' בחינות דאור ישר, היה ממלא את בחינה א', ולא היה נותן בתוך בחינה א' הרגשה שיש בחינת שורש, הנותן, בחינה א' לא הייתה מרגישה שהיא רוצה להידמות לבחינת שורש, לבחינה יותר עליונה ממנה, לנותן, ואז לא הייתה התפתחות הלאה, הכול היה נגמר בבחינה א' דד' בחינות דאור ישר.
אלא כל ההתפתחות היא מהרגשת השוני בין התחתון לעליון ממנו, שהתחתון רוצה להידמות לעליון. ולמה? הוא מסביר לנו באות הבאה.
קריין: 9.
""9. אומנם מאיזה חוק הטבע נובעת הבושה, אותה אנחנו מרגישים כאשר אנחנו מקבלים ממישהו בחסד, הבושה היא תוצאה מחוק הטבע.
הבושה היא תוצאה מחוק הטבע הידוע לפיו הטבע של כל תוצאה, של כל ענף, קרוב לסיבה שלו, לשורש ודומה לו. החוק הזה פועל בין כל שורש ובין הענף שלו ולעולם אינו מופר. מכאן נובע כי כל מה שקיים בשורש הוא נחשק, אהוב, מועיל, נעים וגורם להרגשה של תענוג בענף והענף ישאף אל השורש. כל מה שאינו אופייני לשורש הוא בלתי מתקבל, בלתי נסבל, מזיק וגורם להרגשה של ייסורים בענף והוא ישאף להתרחק ממנו.
מכאן נבין את מקורם של כל התענוגים והייסורים בעולם. היות שהבורא ברא את הכל והוא השורש של כל הנבראים. הרי שכל הכלול בו והיורד ישירות ממנו אלינו מושך אותנו ונעים לנו. כל מה שאינו אופייני לבורא, שאינו נובע ממנו ישירות אלא בא כתוצאה מגילוי תכונותיו ההפוכות של הנברא עצמו, מנוגד לטבע שלנו וגורם לייסורים."
שאלה: אם הבושה היא חלק מהבריאה, באיזה חלק שלה היא נמצאת? אם בושה זה אור, איך הנברא מרגיש אותו?
אמרתי בצורה ברורה, הבושה היא בריאה בפני עצמה. מה זאת אומרת? רצון לקבל שרוצה ליהנות, הוא רוצה ליהנות מהאור שברא אותו כהעתקה. יש איזה אור, תכונות הבורא, שהוא רוצה לגרום לנברא טוב ועל ידי התכונות האלה הוא מטביע בנברא רצונות לאותם הרגשות שהוא רוצה לגרום לנברא, והנברא בהכרח מתחיל לרצות מה שיש בבורא, רוצה ליהנות מהבורא, מהרגשת הבורא.
אם הבורא ממלא אותי, אז טוב לי, ואם הוא לא ממלא, אז רע לי. ככל שממלא כך יותר טוב וככל שלא ממלא כך יותר רע. בצורה כזאת קיימים דומם, צומח, חי. דרגת המדבר, אני לא מדבר על האדם המדבר ברחוב, אלא על מושג "האדם", מושג "המדבר", הוא לא נמצא בדרגה כזאת שרק מרגיש טוב מנוכחות הבורא או רע מחוסר נוכחותו. חוץ מזה הוא מרגיש עוד פרמטר אחד שבכלל לא שייך להטבעת הבורא בתוך הנברא.
הבורא חוץ מזה שהטביע לפי התענוגים, לפי הצורה שלו, צורה הפוכה בנברא, נתן לנברא תחושה נוספת של עצמו "מי אני, שנותן לך את זה". דומם, צומח וחי לא מרגישים את הנותן. דרגת האדם נקראת "שמרגיש את הנותן", אנחנו עוד לא בני אדם.
אדם נקרא שמרגיש את הנותן, היינו את הבורא כנותן, וכתוצאה מזה הוא מרגיש מיד בושה, באין ברירה, ולפי חוזק הרגשת הבושה הוא מתעורר כדי לחסל אותה בכל מחיר, כי זה דבר שמבטל לגמרי את כל התענוגים. "טוב לי מותי מחיי", אני לא רוצה את החיים האלה, לא כסף ולא כבוד, לא מושכלות, לא תענוגים רוחניים למיניהם אם אני מרגיש בושה.
עד כדי כך, שמלכות דאין סוף הייתה מלאה בכל האורות, עשתה צמצום ולא רצתה את כל האור הזה שממלא אותה. למה? כי הרגשת הבושה היא יותר מכל התענוגים האינסופיים שנמצאים בה. היינו הרגשת הבושה באה מדרגה יותר עליונה, ואם אדם מתקן את הבושה, הוא זוכה לדרגה עליונה יותר מכלי הקיבול של עצמו. הוא מגיע מדרגת הנברא לדרגת הבורא. כי מדרגת הבורא באה ההרגשה הזאת, הרגשת השוני, הרגשת הבושה, הרגשת הנותן.
תלמיד: להידמות לנותן או להרגיש בושה זה אותו הדבר?
להידמות לנותן או להרגיש בושה זה אותו הדבר. אתה שואל יפה. אתה אומר כך, סך הכול מפני שאני רואה שהוא הנותן ואני המקבל ואני לא רוצה להרגיש שאני המקבל כי רע לי מזה, לכן אני הולך לבצע פעולות כלשהן כדי לא להרגיש בושה, כדי לא להרגיש מקבל. האם זה נקרא שאני עושה את זה מאהבה? האם אני עושה את זה כדי באמת להידמות לו? אני רוצה להיפטר מאי הנעימות.
ההתחלה היא כזאת, כי אנחנו נמצאים בצורה ההפוכה מהבורא. מתוך זה שאני שונא את הקבלה, מפני שאני מתבייש, זה שורף אותי, זה פשוט הורג אותי, אני מרגיש ש"טוב לי מותי מחיי", עד כדי כך, וזה נברא כך כי זו הרגשה מדרגה יותר עליונה ממני, יותר חזקה מכל התענוגים, זה נותן לי אפשרות לעשות צמצום א' על עצמי. אני מפסיק לקבל את כל התענוגים, אני לא רוצה אותם. וכשאני מפסיק לקבל את כל התענוגים, אחרי זה אני יכול להתחיל לקלוט בי את תכונות הבינה.
אני מתחיל להבין, אם להיות מקבל זה לא טוב כי הרצון לקבל סובל, אז מזה אני מתחיל. זה כבר מעבר להתחיל להבין כמה טוב יותר אולי להיות המשפיע. עד כדי כך, שהרצון לקבל בעצמו מתחיל להבין שכדאי להיות המשפיע, יש לו כבר קשר עם הבינה.
מאיפה נובע הקשר בין בינה ומלכות? מזה שמלכות בהתחלה מצמצמת את הבינה ואומרת, "את לא רוצה אותי, אז אני לא רוצה אותך". ומתוך זה מתחיל להיות, "אנחנו נצטרך, את אותי ואני אותך", ואז כל אחת מתחילה להתכלל עם התכונות של השנייה. בקשר ההדדי הזה נעשו המחשבות החדשות לגמרי שלא היו בתוך הנברא, שאפשר להתמלאות על ידי השפעה, והמילוי על ידי השפעה הוא מושלם, והמילוי הזה הוא בכלל לא מילוי, אלא כל התוכן שלו הוא הנתינה, ההתאמה לנותן.
כל זה מתחיל מהרגשת הבושה שעוזרת לרצון לקבל בצורה כזאת בלתי נעימה להתחיל להפטר מעצמו, להתרחק מעצמו. האדם מתחיל לראות על ידי הבושה ריחוק מתוך עצמו, הוא יוצא מתוך עצמו, הוא דוחה את הטבע של עצמו. הבושה עוזרת להתחיל בזה.
אבל אחר כך ודאי שבמקום בושה באה כבר אהבה, השתוקקות ביחס לנותן אפילו שלא תהיה שום בושה. אחר כך אתה מגיע למצב שהכול מותר, הבורא נותן לך הכול. כמו הדוגמה במכתב של בעל הסולם שהמלך נסתר, ומישהו אכזרי מתנפל על אוצר המלך או בכלל על המלכות שלו, והעבד המסכן, האומלל הזה חייב להילחם.
הכול נמצא ביד האדם, ויש לו כבר בחירה חופשית לגמרי להיות דומה לנותן, או לגמרי לקבל הכול כמו במלכות דאין סוף ולא להרגיש בושה. לאדם יש אחר כך בחירה בזה, כאילו למחוק את הבושה, להישאר על מנת לקבל, להישאר בכל הרצון לקבל, ולהישאר בכל החופש הזה ללא הבורא. כאן נקודת הבחירה החופשית שלו בהחלט שנקראת שליש אמצע דתפארת, קליפת נוגה. אדם שנמצא במצב הזה, כאן יש שאלה, איך אנחנו יכולים בצורה החופשית ביותר לבחור להיות או כבורא או כנברא, מהו המניע שלנו להידמות אליו דווקא. זה כבר לא כל כך פשוט להסביר.
תלמיד: אנחנו אומרים שרק הרגשת הנותן נותנת להרגיש בושה, ואז אדם עושה צמצום ומתחיל את העבודה.
הבושה יכולה לבוא רק אם אנחנו נראה את הבורא, נרגיש את הבורא כנותן, כמו בדוגמה כאן של העני והעשיר. יש הרבה אנשים שמקבלים טובות, ואנחנו אומרים, "תתבייש לך, איך אתה לא מתבייש?", הוא לא מרגיש שהוא מקבל. הילד מרגיש שהוא מקבל מההורים? חייבים לו, הוא ראש המשפחה, הוא מסובב אותם. אחר כך כשגדל, במידה שהוא מקבל עצמאות, הוא כבר לא יכול לבוא להורים שלו בדרישה.
אני הבן של ההורים שלי, אפילו בגיל 30, אני חי איתם יחד, מגיע אליהם, אני הבן שלהם. כשאני מתחתן ויש לי אישה, אני כבר בא לבקר את ההורים, אני כבר יחידה נפרדת, אני כבר מתבייש. "לאן אתה הולך?", "אני הולך לבקר את ההורים". ולפני שהתחתנתי, "אני הולך הביתה לאבא ואמא". אתה כבר מתחיל להתבייש, למה? כי נעשית עצמאי, נפרד. הרגשה הזאת שאדם מקבל היא מקנה לו יכולת להיות עצמאי.
תלמיד: האם אפשר להגיד שהבושה מהפכיות הצורה היא הדחף, או שאחר כך יש לו תוספת בושה מחוסר השתוקקות?
הבושה מחוסר השתוקקות יכולה לבוא רק מהחברה, לא מתוך האדם. זה נושא בפני עצמו, איך על ידי החברה אנחנו יכולים לפתח בושה. זה דבר מאוד חשוב.
תלמיד: נניח שאדם היה מתפתח אם הבורא היה מרוויח משהו, ואז היה נותן לי. אבל לבורא יש את זה מהטבע, אז מה יש לי להתבייש לקחת ממנו?
אתה אומר כך, לבורא יש כל טוב, לא חסר לו כלום, יש לו אין סוף תענוגים, אין סוף דברים, ובכלל מה אכפת לו שאני קצת מקבל ממנו, אז למה להרגיש בושה אם אני חושב בצורה כזאת. זה כמו שכל אחד יגיד, "מה, אני גונב? כולם גנבים. הם גנבו בעצמם ואני לוקח מהם, זו בכלל מצווה, זו לא גניבה". "הגונב מגנב פטור"".
את כל החוכמות האלה טוב להגיד לפני שמרגישים באמת את הנותן. יותר מזה אני אגיד לך, כל מה שיש בך בצורה האנושית שלך יותר מבהמה, יותר מאשר בתינוק, זה בא כהתפתחות דרגת בושה. אתה רואה תינוק, הוא בא לכל אחד, תופס כל אחד, הוא רואה והוא לוקח אפילו בשתי ידיים, וכשהוא אוכל, הוא ממלא את כל הפה ולא מתבייש, כי זה לא לפי דרגת ההתפתחות שלו. אחר כך מתחיל כבר לראות, אם את זה לקחת, את זה לקבל, מזה קצת, זו כבר בושה.
אנחנו לא יכולים לקבוע איך להתנהג. אם הבושה באה כהרגשת העליון או כהרגשת הנותן, אז אין מה לעשות. כל החינוך של הדור צריך להיות רק על ידי רגישות יתר לבושה. כל ההישגים שאתה משיג בחיים שלך, מקצוע, עבודה, להיות יותר ויותר בכל דבר, זה בגלל הבושה, בושה כלפי אשתך, כלפי ההורים, כלפי הקרובים, כלפי כל העולם, כלפי עצמך. זו המוטיבציה, זה דבר שמחייב אותך בכל, אחרת היית נשאר כמו בהמה ללא שום התפתחות.
קריין: סעיף 9 בשורה, "לדוגמה.
"לדוגמה אנחנו אוהבים מנוחה ושונאים תנועה, עד כדי כך שכל תנועה שאנחנו מבצעים היא לשם השגת המנוחה. וזה משום שהשורש שלנו, הבורא נמצא במנוחה מוחלטת. מאותה סיבה אנחנו אוהבים חוכמה, גבורה, עושר וכן הלאה. הרי כל זה נמצא בו משום שהוא השורש שלנו. ואנחנו שונאים את כל מה שמנוגד להם, טיפשות, חולשה, עוני, משום שהם נעדרים לחלוטין מהשורש שלנו."
"10. היות שהבורא, השורש שלנו, הוא רק נותן ואינו מקבל, הרי שאנחנו ענפיו מרגישים תענוג כשאנחנו נותנים ומרגישים בושה כשמקבלים מתוך חסד."
"11. אם כן, מהי מטרת הבריאה, ההדבקות בבורא למעשה, הדבקות שאת השגתה מבטיח לנו לימוד הקבלה היא השוואת הענפים לשורשיהם. אשר את כל הנעים והנשגב הנמצאים מטבעם בבורא, אנחנו יכולים להרגיש רק בהתאם לזה. באופן כזה התענוג הוא השתוות הצורה עם הבורא. אם אנחנו הופכים להיות דומים במעשינו לכל מה שאופייני לשורש שלנו, אנחנו מרגישים תענוג. כל מה שאיננו בשורש שלנו גורם לנו ייסורים. באופן כזה הכול תלוי ומתבסס על מידת השתוות של התכונות שלנו לשורשנו."
(סוף השיעור)