שיעור בוקר 11.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1JVGfKCG?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "חשיבותה של תפלת רבים"

אנחנו קראנו מאמר מכרך א', "שלבי הסולם", דף רע"ט, תפילת רבים.

מה זו תפילת רבים? אדם שנמצא בינתיים בחזקת רבים, כלומר עדיין כלול מע' אומות ומבחינת ישראל, שיש לו כל מיני רצונות בהמיים כמו לכולם וגם יש לו מין ניצוץ, נקודה שבלב שהתעוררה, הוא נקרא שמתפלל תפילת רבים. רבים הם שניים, עבור עצמו, וגם יש לו משהו עבור הבורא. ואז הוא מתפוצץ, הוא מחולק לשניים ולא יודע איך ומה.

איך לקבוע באמת את מצבו שיהיה מצב אמיתי, נצחי, שלם? אדם צריך להבין שהמציאות היא לא בזה שנקבל או נשפיע, ניתן או ניקח, אלא המציאות כוללת שני מצבים, לא פעולות, או מצב של הנברא, או מצב של הבורא, ובזה אנחנו צריכים לבחור, באיזה מעמד להיות. לא לבחור בפעולה עצמה, לתת או לקבל, כי לתת ולקבל זה דבר חיצון, הדבר היותר פנימי הוא מי אנחנו רוצים להיות. הבחירה היא בין להיות המקבל, ואז אדם הוא רק נקודת יש מאין, אין יותר מנקודה, כל היתר שיש סביב הנקודה בא מהאור, או שהוא יכול מתוך הנקודה הזאת לעשות רק דבר אחד, לבחור להיות כבורא.

איך לבחור במקום הנקודה השחורה הזאת יש מאין להיות כבורא? הבחירה היא בחשיבות, שזה יותר טוב, יותר חשוב, יותר גדול, נצחי, שלם. במה לבחור? כשמדברים כבר על מה לבחור, אז האדם מתחיל כבר לשקול. אין לו מה להיאחז במהות הבורא, בעצמותו, אלא הוא צריך כבר לבחור מה יותר טוב מתוך הפער בינו ובין הבורא. 

כאן כבר מתחיל להיות עניין של "ממעשיך הכרנוך". איך המעשים של הבורא ואיך המעשים של האדם נמצאים בהפכיות הצורה רק מטעם הכוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע. חוץ מזה אין שום הבדל. למה? כי את כל המעשים של האדם הבורא עושה, ואת כל המעשים של הבורא, הבורא עושה. אז מה ההבדל? ההבדל רק בכוונה. המעשים שהבורא מזמין באדם יהיו בכוונה על מנת לקבל כלפי האדם, ואותם המעשים בבורא יהיו בעל מנת להשפיע גם כלפי האדם.

הבחירה היא בעצם במעמד, להיות או נברא או כבורא. בפעולות האמת אין שום ערך, אלא על ידי זה שאנחנו עושים כל מיני מצוות, אנחנו מרכיבים על כל מיני רצונות שלנו מסך על מנת להשפיע. יש בנו תרי"ג רצונות, על כל רצון ורצון מרכיבים מסך, עובדים עם הרצון הזה על מנת להשפיע, וזה נקרא מעשי תורה ומצוות, תיקונים. כשגומרים את כל התיקונים האלו, כשגומרים את כל העבודה, אז אנחנו דומים לבורא, למעמד שלו. ואז אין לנו כבר קשר למעשים של המצוות ולתיקונים שעשינו, אלא אנחנו עולים למדרגה שאנחנו כמוהו.

אני משתדל להבליט קצת את הנקודה הזאת, שהעניין הוא במעמד שאנחנו בוחרים, ושלהיות דומים זה רק אמצעי, שבכל מיני מעשים אנחנו רוצים להידמות לו. אלא הבורא כביכול אמר כך, "אתה רוצה להיות דומה לי? אז אני אעשה מעשים כאלו וכאלו, ואתה תידמה אלי במעשים האלו". המעשים שהוא נתן לנו, הרצונות שהוא נתן לנו, הם רק כדי שבמשהו נוכל להידמות לו, אחרת לא היה לנו במה להידמות אליו, לא היינו יכולים להיאחז בו, אלא רק בדבר החיצון, במעשים שלו.

כשאנחנו מדברים על הפער בין מעמד הנברא ומעמד הבורא, שאדם צריך להעדיף להיות כבורא, אז אנחנו מבינים שהעניין של כל העבודה שלנו הוא אפילו לא בלקיים את התיקונים, לקיים את התיקונים זה אמצעי, אלא החשוב ביותר הוא חשיבות מעמד הבורא, קודם כל. מתוך חשיבות מעמד הבורא באה כבר תוצאה, על ידי מה אני יכול להגיע למעמד הזה, שזה על ידי התקנת המסך על איזשהו רצון, על מנת להשפיע. אבל לפני הכול, סתם בצורה מופשטת, חשיבותו זה הדבר העיקרי והיחידי שעליו צריכים לעבוד. על זה הוא בעצם אומר, שתפילת הרבים היא לגלות את חשיבות הבורא.

כתוצאה מזה ודאי שיתגלו אלי כוחות מלמעלה, האור המחזיר למוטב, "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", כל הדברים יתגלו. אבל הם יתגלו רק אם אני באמת ארצה להגיע למעמדו. לא ש"אני רוצה להידמות לך באיזו פעולה, לכן תן לי כוח לעשות פעולה", זה דבר שולי, זו כבר תוצאה. אלא מה התכל'ס שאתה רוצה – "אני רוצה להידמות, להיות כמוך". על ידי מה? על ידי מעשי מצוות, איזה תיקונים על איזה רצונות.

לכן לא מן הסתם כתוב "בראתי יצר רע", שאת זה הוא ברא כאמצעי, "בראתי תורה תבלין". רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, להביא אותם לדרגתו, ברא להם תורה ומצוות. הדברים האלה הם רק אמצעים להגיע למעמד של הבורא. 

מה אני רוצה להגיד בזה, אמרתי הרבה מילים. אנחנו צריכים לדבר על הכרת האלוהות, על חשיבות האלוהות, על מעמד הבורא, בצורה מופשטת. בלי על מנת להשפיע, על מנת לקבל, כי זה נותן לנו קשקושים באוזן, אנחנו בזה מאבדים את הנקודה העיקרית, את המעמד, את החשיבות. זה צריך להיות בראש של כל התוכניות, הפעולות, הדיבורים, המחשבות, הדיונים, וודאי שהלימוד שלנו. כל המאמצים, כל האמצעים, הם צריכים להיות רק לזה. במידה שאדם משיג קצת הרגשת חשיבות הבורא, לפי זה הוא כבר מוכשר משהו לעשות, לבצע בכיוון הנכון, לקראת המעמד הזה.

הרב"ש ידע להכניס למאמר ממש המון דברים.

תלמיד: במה אפשר להיאחז כשאני מדבר על חשיבות הבורא בלי קשר להשפעה וקבלה? איך אני יכול לראות את החשיבות?

אתה חכם, אתה אומר, "אם אנחנו מדברים על כלים דהשפעה, אז אני מבין שהם חשובים, וכלים דקבלה הם לא חשובים. אבל אם אני מדבר ללא שום קשר לכלים, אז אין לי מה לדבר על חשיבות הבורא". אז אני אומר לך, זה נכון שאנחנו לא יכולים להיאחז בו אלא במעשיו, וזה במידה שאנחנו יכולים להתחיל להכיר את המעשים על מנת להשפיע, זה מצד אחד. מצד שני, העבודה שלנו לא צריכה להתחיל מזה שאני שוקל מעשים דהשפעה ומעשים דקבלה, כי בזה אני לא יכול, וודאי שבזה אני אטעה.

אני לא הולך להגיד שמעשים דהשפעה הם מעשים טובים, ומעשים דקבלה הם מעשים רעים, זה שקר. בשבילי ההיפך הוא הנכון. אלא אני צריך לעבוד ממש על גדלות הבורא. איך לעבוד על זה? אז הוא אומר שבצורה מלאכותית. למשל אני משלם אלף שקל בחודש לאנשים מסביבי שהם כל הזמן ידברו על חשיבות הבורא, אני אומר ברצינות, והם מדברים. כשאני נמצא בתוכם ושילמתי להם, הם חייבים לדבר על זה, ותאמין לי שאני מתפעל מהם. ואז אני ממש מתחיל לחשוב על זה, מתחיל לדבר על זה, מתחיל לרצות להשיג את זה. 

אתה חושב שמישהו שעושה פרסומת על מיונז, לא יודע על מה, הוא באמת מתפעל מזה? או גבר בן ארבעים, חמישים שעושה פרסומת על טיטולים, אכפת לו שזה סופג יותר וזה סופג פחות? אלא מה? הוא עושה את זה בגלל שמשלמים לו כסף. זה מגיע למישהו שיש לו נקודה שבלב, מה זה שיש לו בנקודה שבלב? שיש לו תינוק והוא צריך לקנות לתינוק הזה חיתולים, אז הוא מקשיב. וכמה שיותר משלמים עבור הפרסומת הזאת לרדיו, לאיזה אמצעי, אז הוא יותר שומע וזה משפיע. האם מישהו שם באמצע מתפעל מזה? רק ההוא שצריך לשמוע. כך אני, לא אכפת לי, אני מוכן לשלם כסף לחבר'ה ושהם יפעילו את כל הפרסומת הזאת עלי. אם הקבוצה שלך מסוגלת לזה, אז כן. אם לא, נצטרך לשלם. 

תלמיד: פשוט שטיפת מוח.

בטח שזו שטיפת מוח. כלומר לקחת אנשים אחרים תמורת תשלום או בכסף או במשהו אחר.

כאן בקבוצה זה נעשה כחליפין. הם גם רוצים לשמוע על חשיבות הבורא, אז אתה משפיע עליהם והם משפיעים עליך, וכולם משחקים אחד כלפי השני. אבל אם יש נקודה שבלב, אז היא מתפעלת ממה שמדברים אחרים על זה. כאן כל המאמץ של האדם, לארגן סביבה כזאת, זה נקרא לבחור בסביבה יותר טובה כל פעם.

תלמיד: אם השחקן לא בסדר, אז זה דוחה.

אני לא יודע מה זה שחקן לא בסדר.

תלמיד: חשיבות הבורא היא מלאכותית.

הבהמה שלך לא תבחין אם זה מלאכותי או לא, אני אומר לך ברצינות. אפילו שהוא משחק ואתה יודע שהוא משחק, זה בכל זאת פועל עליך, כך אנחנו בנויים. כי בקליטת החומר אנחנו בהמות, ובהמה לא מבדילה. האם פרה מבדילה בין טוב ורע לא מבחינה רגשית אלא מבחינה מוחית, כלומר בין אמת ושקר? לא.

תלמיד:  מה הכוונה "ממעשיך הכרנוך"?

"ממעשיך הכרנוך" הכונה שהבורא רוצה שהנקודה יש מאין תדמה לו. על ידי מה? הוא יצר את ט' ראשונות, מידות ההשפעה שלו, ואמר "אם אתה רוצה להידמות אליי תעשה ט' ראשונות אלה כמו שיש לי. כמו שאני משפיע לך תעשה את אותו הדבר אליי". אז נקודה שבלב, או לב האבן, בסופו של דבר תדמה אליי. זה הכול. על ידי מה עוד הייתי יכול לעשות את זה? הרי לא היה בשביל מה. זה נקרא "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, הרבה להם תורה ומצוות". מה זה "תורה ומצוות"? אם אתה עושה את הט' ראשונות, לומד מהבורא "ממעשיך הכרנוך". ומה אחרי "הכרנוך", ואיך "הכרנוך"? על ידי השתוות הצורה, על ידי זה שאני עושה אותו דבר.

תלמיד: ובעולם הזה?

על מה אתה מדבר "בעולם הזה"? בעולם הזה אין היכר הבורא. אני מדבר על כך שאנחנו לומדים שהבורא עשה באין סוף נקודה יש מאין, והנקודה הזאת בפעם הראשונה הגיעה למצב שהיא מרגישה את עצמה כנבדלת מהבורא ועושה צמצום. מה קורה אחר כך? בנקודה הזאת אחרי הצמצום צריכים לעשות עוד כל מיני הכנות שיהיו בה ממש הכנות לט' ראשונות, להבין אותן, שיהיו לה את כל הרשימות, אז מביאים את הנקודה הזאת להתרחקות לגמרי מהבורא, וזה נקרא שהיא נמצאת כבר בעולם הזה. 'המקום הראוי' כמו שהוא אומר.

מהמקום הזה שאני מרגיש שאני אני, והוא הוא, עד כדי כך שאני לא מרגיש אותו, אם אני רוצה להידמות אליו, להיות כמוהו, אז יש לפניי אפשרות כזאת שאני רוכש במעשים שלי באופן שאם אני מדמה אליו אז אני בדיוק כמוהו במעשים שלי. כי בנקודה שלי היסודית אני ודאי לא כמוהו. אני יש מאין והוא יש מיש. אבל אחרי זה, כשאנחנו עושים את כל הפעולות האלו, שאני רוכש ט' ראשונות על פני הנקודה הזאת, ומתוך הנקודה הזאת שאני ממש עומד עליה, אני עושה את כל הפעולות בט' ראשונות, שזה נקרא שאני יוצר את הכלי של הנשמה, ובנקודה עצמה אני לא עובד אלא רק בט' ראשונות שמעליה, זה נקרא שדימיתי את עצמי אליו לגמרי במאה אחוז, גמרתי את התיקון. ומה אחרי זה? אחרי זה אין לי מילים לתאר כי היא לא 'יש מאין', היא מתהפכת להיות ממש משהו שאין לזה כבר מילים, זה מעל הגמר התיקון.

אז אנחנו צריכים לראות את התורה והמצוות ואת האמצעים לקיים תורה ומצוות, זאת אומרת את מצב ההכנה וכל הדברים שקשורים לזה, אנחנו צריכים לראות אותם כאמצעים להידמות לבורא. אז העיקר זה לא האמצעים האלה אלא להידמות אליו, שאני אהיה כמוהו. איך להיות כמוהו? לרצות שזה יהיה חשוב, אז על זה צריכים לעבוד. כל הדברים האלה הם אמצעים.

ואם חושבים על מה לדבר בקבוצה, מה לעשות, על מה לחשוב בכלל, אז יש רק דבר אחד שעליו בכלל כדאי להתרכז, רק על זה. כי אם חושבים "על מנת לקבל", "על מנת להשפיע", ו"ג' קווים" וכל הדברים האלה, זה הכול יהיה אחר כך, כי בזה אתה דווקא תתבלבל, תחשוב שאתה כבר נמצא בזה. אלא בהבחן החשיבות "אני והוא", כאן אתה קובע את הכיוון החד הזה, שזה חייב להיות מכוון למעמדו.

תלמיד: גם עניין אהבת חברים?

מה זה אהבת חברים, בשביל מה אהבת חברים? זה אמנם כלל גדול בתורה "אהבת חברים", אבל זה סך הכול התיקון הכולל. האם זו מטרה בפני עצמה? אני צריך לאהוב מישהו? האם מן הסתם מטרת הבריאה היא לאהוב מישהו?

תלמיד: לא, זה אמצעי.

אז מה אתה שואל? ודאי שזה אמצעי, אמצעי חזק כולל לכל הדברים. כולל סך הכול בתור התיקון, אבל לא שהמעשה הזה הוא התכלית. איזו תכלית, מה יש בזה? אם הייתי יכול להגיע להיות כבורא בלי התיקון הזה של "ואהבת לרעך כמוך", אז לא הייתי עושה את זה. "זה כלל גדול בתורה", נכון, זה אחד מתרי"ג מצוות, הציווי הכולל, לא יותר. וכך צריכים להתייחס לזה, לא לשים את זה בראש כל הדברים. מכל התיקונים זה התיקון החשוב ביותר, אבל זה תיקון, זאת אומרת אמצעי.

תלמיד: בעבודת הכרת האלוהות יש כנראה הרבה שלבים. מהו השלב הראשון שאדם מתחיל לעבוד עליו בצורה מלאכותית? 

השלב הראשון שאדם צריך לעבוד עליו הוא הכרת גדלות האלוהות, ולשם זה הוא צריך לארגן מסביבו כל מה שאפשר, שיעזור לו להתרשם מזה, להתכלל מזה, אין יותר. אז אני אומר לך, תשלם לאנשים שכל הזמן יעבדו עליך, תשלם, או ביגיעה או בכסף. תעשה פרסומת ברדיו, בטלוויזיה, או שיהיו לפניך ספרים, בכל מיני דברים. פשוט תעבוד על הבהמה שלך שהיא תתחיל לקלוט את המסר הזה כדבר החשוב ביותר.

הבורא רוצה לעשות את זה לאט לאט על ידי הייסורים, נותן מכות במשך אלפי שנים, כדי שלאט לאט נכיר שבאמת הבעיה שלנו באה ממנו, ואנחנו צריכים להתחיל להתחשב עימו ולראות שהוא החשוב מהכול. ואחר כך לראות שהכי חשוב זה לא להסתדר איתו שיהיה לי טוב, אלא להיות כמוהו, וזו דרך ארוכה בלימוד על ידי מכות. לימוד על ידי החברה יכול לעזור לי לדלג על כל השלבים האלו, וישר להגיד לי על זה וגמרנו.

תראה כמה שלבים בדרך ייסורים אני צריך לעבור עד שאני לומד, מגיע לחשיבותו, המון שלבים. אלא מה? הטענה הראשונה היא למה הוא נסתר, אם הוא נותן מכה, אז שיראה לנו שהוא נותן מכה, ואז נדע שזה ממנו. כשנדע שזה ממנו, אז נדע עם מי צריך להסתדר שלא יהיו מכות. אבל אז אתה תעבוד שלא יהיו לך מכות. ואילו כאן המטרה היא אחרת, לא שתחשוב על המכות, אלא שתתחיל לחשוב על מי עומד מאחוריהן, האם כדאי להתייחס אליו ולא למכות שבאות ממנו. 

להביא אותך דרך המכות לחשוב עליו, אבל לא לחשוב עליו שישחרר אותך מהמכות, אלא אפילו שיהיו מכות תרצה להיות קשור אליו דווקא, למרות המכות שאתה מקבל ממנו, עד שמגיעים לזה צריכים באמת כמה אלפי שנים של התפתחות, ואחר כך עוד גלגולים גדולים מאוד בדרך ייסורים, גם אחרי שיש נקודה שבלב אם אדם לא לוקח את השיטה בידיים. זה מאוד קשה דרך המכות, דרך הבעיות, דרך ההסתרה, והמכות רק מחזקות את ההסתרה, להגיע לזה שאני דווקא דורש אותו ולא את הפסקת המכות. אני רוצה אותו למרות שיהיו לי מכות, שיהיו לי מכות רק שאני לא אשכח אותו, אלו כל מיני הבחנות כאלה עד שאדם מגיע למצב שבכלל לא שם לב למכות, אלא רוצה רק לאחוז בבורא וזהו, חשיבותו זה החשוב.

הדברים האלה צריכים להתפתח לאט לאט במשך המון המון מכות ומצבים מרים. "פת במלח תאכל" זו התפתחות נוראית, בגלל זה המקובלים עשו תיקונים מיוחדים ש"המאור שבה מחזירו למוטב", שאנחנו יכולים על ידי הלימוד, על ידי השיטה, להגיע לאותה תוצאה בצורה מהירה, בצורה יותר קלה. איך? לא לעבוד עם המכות, לא לעבוד נגד הרצון לקבל, לעזוב אותו, לא להיות שקוע בו, לא לעשות ביקורת עליו, על שום דבר, לעבוד רק על חשיבות הבורא, ובכלל, תעבור מהמגרש שלך למגרש שלו, תהיה רק שם. זה נקרא "בראתי תורה תבלין", כמה שאפשר תהיה קשור, שייך, קרוב לאור, אז זה נקרא "מחזיר למוטב".

תלמיד: למה הוא מתכוון ברצון, האם זה הרצון שלי, הרצון של הבורא, או עת רצון?

איפה זה כתוב, בקשר למה "עת רצון"?

תלמיד: כתוב "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין".

כן, הוא אומר תפילת הרבים. מתי עת רצון? בזמן שהציבור מתפלל, אז זה התנאי שיש עת רצון. מה זה נקרא ציבור? כל הרצונות של האדם. אם הם מגיעים להחלטה אחת שהם צריכים דבר אחד, וכולם מקובצים להשיג את המטרה, אז זה נקרא עת רצון. 

תלמיד: הוא כותב פה על הרצון, של מי הרצון?

יש באדם שני רצונות. ציבור זה נקרא שניים, "מיעוט הרבים שניים". שבעים אומות העולם זה רצון אחד, והרצון השני זה הרצון של ישראל. אם שניהם רוצים להשיג דבר אחד, זה יכול להיות בורא, לא יכול להיות אחרת, כי הנקודה שבלב לא מוותרת, אז נקרא שיש תפילה אחידה, תפילת רבים.

תלמיד: מה ההבדל בין חשיבות הבורא לגדלות הבורא?

מה ההבדל בין חשיבות הבורא לגדלות הבורא? האמת היא שאני לא יודע מה להגיד לך. אלה דברים שהאדם מודד אותם כל פעם לפי ההתפעלות שלו, לפי הכוח שזה נותן לו להמשיך בדרך, את זה אנחנו מודדים. אני לא יכול למדוד אותו, אבל אני יכול למדוד אותו לפי מזוודה קטנה או גדולה שאני יכול לסחוב בשבילו, תלוי בכובד המזוודה.

אם הוא בגובה 5 מטר, אז עד 20 קילו אני יכול לסחוב בשבילו 100 מטר. אם הוא בגובה 500 מטר, אז אני יכול לסחוב 30 קילו קילומטר. כך אני מודד, לפי היכולת שלי לעבוד בשבילו. זה נקרא שהוא יותר גדול או פחות גדול, יותר חשוב או פחות חשוב. הכול מההתפעלות בכלים שלי.

מה ההבדל בין גדלות לחשיבות? אלה סוגי התפעלות שמאוד קרובים זה לזה. בגדלות מדובר איך אני מודד אותו. בחשיבות מדובר איך אני מקבל את הגדלות שלו ומודד אותו כלפי הגדלות של כל יתר הדברים שבי, עד כמה הוא נעשה חשוב אצלי כלפי יתר הדברים החשובים לי.

נניח שאתה גדול בעיניי ב 10 מטר, זה נותן לי את הרגשת הגדלות שלך. הרגשת הגדלות שלך נותנת לי את הרגשת החשיבות שלך כלפי כל יתר הדברים שלי. אני רוצה לעשות משהו לעצמי, ואתה אומר "תעשה משהו בשבילי", אז אני כבר מתחיל למדוד זה כנגד זה, וזה נקרא שאני מבדיל בחשיבות.

תלמיד: האם האדם צריך לקנא בבורא ולרצות להיות כמוהו?

האם אדם צריך לקנא בבורא ולרצות להיות כמוהו? כלפי הבורא אין קנאה, מפני שהכרת הבורא באה יחד עם הכרת ענוותנותו, והכרת הענווה שבתוך האדם היא לפי השתוות הצורה. לא יכולה להיות קנאה רעה במעמד הבורא, אלא יכולה להיות רק השתוקקות להיות כמוהו. 

ודאי שישנם באדם כל הרצונות כדי להשתמש בבורא להנאת עצמו, זה הרצון של פרעה. כלומר שהאלוהות תשמש בשבילי, את זה אנחנו רוצים, למה לא? כל דבר שאתה חושב על מנת לקבל, במי אתה רוצה להשתמש? בו. בקליפה, וודאי שאתה רוצה למרוד בו, אתה רוצה להשתמש בו, אתה רוצה לשלוט עליו. אם הייתי בטוח עכשיו שלא יהיה לי שום דבר רע מזה שאני אתפוס אותו, אשתמש בו ב 100% להנאתי, וזה בשליטה המלאה שלי, ואף פעם לא יצא שאשלם על זה ביוקר, אז האם לא הייתי עושה את זה? אלא מה, אני כל כך טוב, יפה?

תלמיד: איך דואגים שבחברה יהיה רצון להתבטל אליו יותר מאשר להיות כמוהו, יותר מאשר לתפוס אותו?

האמת היא שזה לא חשוב. אם זה דרך המכות, אז חשיבות הבורא מתחילה להיות מזה שאני תלוי בו, שכל מכה ומכה באה ממנו. אז קודם כל יש יראה רגילה, יראה מהעולם הזה ויראה מהעולם הבא, כמו שכותב בעל הסולם בסוף "הקדמת לספר הזוהר", פקודין דאורייתא, פקודא קדמאה, זה כבר יראה, זה קודם כל. ואז את חשיבותו אני משיג לפי מה שאני מעריך שחשוב כלפי הכלים דקבלה שלי. כלומר אני רואה שהוא לגמרי שולט בי ובכל העולם בשליטה מלאה, אז אין לי ברירה, אני נכנע, "אתה חשוב".

אם אדם מגיע רק להכרת החשיבות הזאת וזהו, אז הוא יכול להיכנס לייאוש, הוא יכול לעזוב את הקבלה, את דרך ההתקדמות. וכדי לשכוח שהבורא שולט בכול, כי זה מוציא אותו לגמרי מהחיים, הוא ישתדל למצוא חברה כזאת שהוא ישכח מזה, והוא ילך. אם הולך לו בחיים, אז הוא ישכח את זה ויחיה סתם כמו בהמה, לפחות לא יסבול. אם לא הולך לו והבורא בכל זאת מזכיר לו את עצמו, אז הוא מעביר את החיים שלו כמסכן עד שמת, יש הרבה כאלה. אני רואה את החבר שלנו שעזב אותנו ונסע לאמריקה, גם שם אין לו שקט, הוא רוצה להיות שייך לקבלה. "תעזוב, תחייה, רצית להצליח, אז תצליח", לא. בכל זאת נשאר מסכן. זה עדיין מצב רע.

לכן אנחנו צריכים לדאוג, זו בעיה וזה מאוד חשוב, שאם אני מתחיל להבין שהבורא שולט בכול, אז אני גם צריך להכיר את הגדלות שלו, להעריך אותו על השליטה שלו בכול. ואז יהיה לי תענוג בזה שהוא שולט על הכול, ואני אתקדם בשני הקווים יחד. לא יהיה לי ייאוש, אלא ההיפך, כל פעם שמתגלות לי יותר צרות ויותר מכות, אני מגלה שהוא, החשוב, הנצחי, הגדול, עושה את הכול וכבר נעשה לי טוב שזה ממנו.

לכן העבודה על גדלות האלוהות, על חשיבות האלוהות היא קודם כל, ובהתאם לזה יתגלו כל הדברים האחרים, אבל זה כבר לא חשוב, כי הם תמיד יתגלו בצורה המועילה להתקדמות. אני לא אזרק, לא אכנס לדפרסיה ואני לא אעזוב. 

תלמיד: זה שהוא גדול, זה בסדר, וזה שהוא שולט, האם עם זה יש בעיה?

זה שהוא גדול וזה שהוא שולט, אלה שני דברים שצריכים להתגלות ביחד. לא שהוא גדול, אלא זה שהוא חשוב, שהוא טוב ומיטיב. חיובי ממנו ושלילי ממנו, שניהם צריכים לבוא אליי בבת אחת. מה זה שלילי ממנו? בהרגשה. מה זה חיובי ממנו? בשכל. בהרגשה אני מקבל מכות, יופי, קיבלתי מכה. ובשכל אני רואה שזה בא לטובתי, שזה בא ממנו, שהוא גדול וכן הלאה. אבל שוב, אנחנו לא צריכים לעבוד על המכות, אנחנו צריכים לעבוד רק על חשיבות. 

תלמיד: איך מתוך זה שהבורא הוא נתינה והשפעה הוא בכל זאת שולט בנו?

איך מתוך זה שהוא בנתינה והשפעה הוא בכל זאת שולט בנו, כי כביכול זה לא מתאים?

יש מושג כזה "אימא פולנייה", מה יש להוסיף לזה? היא חונקת את הילד באהבה שלה והוא ממש מסכן. אם הבורא בטוב ומיטיב שלו רוצה להביא אותנו לטוב ומיטיב הזה, אז הוא משתמש בכל מיני התגלויות של טוב ומיטיב כלפינו, כדי להראות לנו שטוב ומיטיב שהוא רוצה לתת לנו עדיין לא נמצא בנו, וזה מה שאנחנו מרגישים כייסורים. 

אני הכנתי לך את כל הדברים הטובים, שהם באמת הדברים הטובים בשבילך, חלב, ביצה, מרק, עוף, כל מיני דברים, ואתה רוצה רק סוכריות. מה אני אעשה איתך? אז אני עכשיו צריך להראות לך מכות בזה שאתה לא רוצה לא חלב, לא ביצים, לא דגים ולא בשר, דברים בריאים. זה מה שהוא עושה, התגלות המכות היא בדיוק גילוי הטוב רק בצורה הפוכה שאין בנו. 

לכן ממנו יוצא רק טוב. אם הכלים שלנו נמצאים באינוורסיה אליו, אז מרגישים כנגד זה ממש רע. תהפוך את הכלים, ואז תרגיש את ההשפעה שלו בצורה ישירה, בגלל זה נקרא "אור ישר". על ידי מה עושים את זה? על ידי אור חוזר.

תלמיד: זה מצב שכשאנחנו מתרחקים ממנו, אנחנו מרגישים את השליטה שלו.

התרחקות היא הפכיות הכלים. אני לא קרוב ולא רחוק ממנו, אם אפשר כך לדבר במרחק. אלא ככל שהכלים שלי הם יותר מתאימים להשפעה הישירה שלו, זה נקרא יותר קרוב, וככל שהם לא מתאימים, זה נקרא יותר רחוק.

תלמיד: זו לא שליטה רגילה, אלא זה בגלל שאנחנו מתרחקים ממנו.

זו שליטה בחינוך. בצורה כזאת הוא מחנך אותנו.

תלמיד: זו לא שליטה בהמית, זו שליטה אחרת.

גם בגשמיות עשיתי כך עם הבן שלי לא פעם. אם אני רוצה שהוא יחשוב כמוני, אז אני עושה איזשהו תרגיל, כדי שיבין שאם הוא ממשיך לחשוב כמוהו, אז הוא נכנס לבעיה. ואז לאט לאט אני צריך לבנות מערכת כזאת, שהוא בעצמו יגלה שלחשוב כמוני זה הדבר הנכון ביותר. אם אתה בונה חינוך בצורה כזאת, אז זה חינוך, היתר זה דיכוי. ואילו כך זה לא דיכוי, כי הוא מתפתח, הוא מבין בעצמו כבר מהתוצאה את השורש ומגיע לשורש.

קשה מאוד לבנות את זה, אני לא הצלחתי, אל תחשוב עליי כך, אבל עכשיו אני מבין. אז זה היה אחרי חמש שנים שהייתי עם הרב'ה, והבן שלי כבר נסע לקנדה נדמה לי, בשנת 85. הדברים האלה לא היו אז בשליטתי ממש, כל המערכת.

תלמיד: כדי להשיג את גדלות הבורא יש הרבה אמצעים, יש את השכנוע, יש את הפרסום. אחד מהאמצעים אלו הספרים שמשם אנחנו סופגים למעשה את החכמה שכתבו מקובלים. אבל יש כל מיני סוגים, יש "שלבי הסולם" יש "שמעתי", יש תע"ס.

אתה תראה איך כל הספרים מדברים רק על דבר אחד, רק על זה. 

תלמיד: לא משנה מאיזה ספר לומדים?

לא משנה. ובכלל לא משנה אם אתה קורא מאמרים, מכתבים, לא חשוב מה. הבעיה היא שמה שאנחנו קוראים, אנחנו קוראים כתבים שנכתבו בדורות הקודמים, שהדבר הזה היה נסתר. גם היום גילוי טפח וכיסוי טפחיים נשאר, רק הוא בממד אחר, אתם לא מרגישים בכלל איפה זה קיים. על הכול אפשר לדבר, וככל שנדבר על הכול, אתה תגלה אחר כך שמסתירים את הכפול. מה זה כפול? זה לא במידה כפולה.

אבל הנקודה הזאת של חשיבות האלוהות ועבודה על זה, אם אתה עכשיו יודע, סתם שמעת, ותפתח עכשיו את כל המאמרים והמכתבים, אתה תראה שהוא כותב רק על הנקודה הזאת, רק על זה. כי כל יתר הדברים הם איך לבצע את זה, איך להגיע לזה.

(סוף השיעור)