כנס "כולנו כאחד" באיטליה, שיעור מס' 3 בנושא "רק התפילה לבורא יכולה לעזור"
חלק 1|28 יולי 2018
קשור ל: כנס באיטליה 2018
מאחדים את הלבבות
כנס רומא יולי 2018
רק התפילה לבורא יכולה לעזור
שיעור 3
שיעור 28.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מס' 3 נראה לי הכי חשוב כי הנושא הוא מאוד בעייתי. נושא השיעור הוא "רק הפנייה לבורא יכולה לעזור" וכאן כולנו דווקא מרגישים חולשה. מצד אחד מה כל כך הבעיה שאנחנו צריכים לפנות לבורא? כולנו רואים איך הילדים, נודניקים כאלו שלא יורדים לנו מהראש ודורשים ודורשים בצורה נחרצת אם הם רוצים משהו, ואנחנו מתכופפים כי אי אפשר כל הזמן לעמוד נגד ולהגיד "לא". זה אנחנו.
על הבורא מדברים שהוא אוהב אותנו, שאנחנו בשבילו הכי חשובים מהכול. יוצא כך שאם נבקש מיד נקבל, רק יש כמה בעיות. בעיה אחת, שאנחנו משום מה לא יכולים לפנות אליו כי כנראה שהוא נסתר ולכן אנחנו לא פונים, ואולי יש עוד סיבות. זה דבר אחד. דבר שני, שאנחנו לא יודעים בדיוק עם מה לפנות. יכול להיות שאנחנו כן מבקשים, אבל אנחנו לא מרגישים שהוא עונה או לא עונה.
אם הילד פונה לאמא אז הוא נותן לה מכות, הוא צועק, הוא מנענע אותה, עד שהיא תסכים לתת לו מה שהוא רוצה, או אם היא לא רוצה אז היא עונה לו "לא רוצה, אני לא אתן לך, זה לא טוב בשבילך. זה לא בסדר. יותר מאוחר", וכן הלאה. הוא מרגיש אפילו סירוב לבקשתו אבל זה מכניס אותו לאיזו הידברות.
אבל אנחנו לא יודעים למי לפנות. האם פונים או לא? האם מקבלים תשובה או לא? ונשארים המומים. ובאמת, כמו שמסבירה לנו חכמת הקבלה, אנחנו כל הזמן נמצאים בקשר עם הבורא ואנחנו פונים אליו והוא "שומע כל פה" ועונה, רק אנחנו לא מרגישים שהוא קלט את הפנייה שלנו, של כל אחד ואחד וענה עליה. את זה אנחנו לא קולטים.
אבל אנחנו נמצאים במערכת אינטגראלית, סגורה, ולכן אנחנו כל הזמן מדברים רק לבורא, אפילו שנראה לי שאני פונה לחברים, אפילו לאוויר, לעץ, לחיה, לא חשוב למי, אני פונה לבורא, "אין עוד מלבדו". גם על זה מדובר, שאין למי עוד לפנות. מה שנראה לי שיש עולם מלא בכל מיני דומם, צומח, חי ובני אדם זה הכול אשליה, זה כך הבורא מייצג את עצמו כלפיי. וגם אותם הרצונות ואותן המחשבות שאני כל רגע מרגיש ומבין, זה הכול בא ממנו. נראה לי אולי שזה שלי, ששמעתי אותם מחברים אבל זה הכול שקר, אין עוד מלבדו.
סדנה
השאלה הראשונה, ואני מבקש להתייחס לזה ברצינות כי הנקודה הזאת או פותחת לנו כניסה אליו או שהוא נשאר נסתר, סגור ללא מגע איתנו.
למה הבורא עשה את כל מה שעשה ואנחנו חייבים לבקש ממנו לשנות מה שעשה? למה הוא עושה כל מיני אירועים בכל אחד ובינינו, ואנחנו חייבים לבקש ממנו לשנות אותם?
*
יוצא כך שכל הבעיה שלנו היא שהבורא נסתר ובמקום עצמו הוא שם לפנינו את התיאטרון הזה של העולם הזה, ולכן אנחנו לא יכולים לפנות אליו כי הדקורציה הזאת, כל העטיפה הזאת מבלבלת אותנו, אין לנו למי לפנות ואין ממי לבקש. אם היה לרגע מגולה שאין כאן לא דומם, צומח, חי ובני אדם אלא הכול הוא שאין עוד מלבדו, אז ודאי שהיינו פונים אליו כל הזמן כמו התינוק שכל הזמן דורש מאימא.
איך אנחנו, כנראה שעל ידי הקבוצה, מה יש לנו עוד, יכולים כאילו להסיר את כל ההסתרה הזאת ולפנות לבורא אפילו דרך העולם הזה, בצורה כזאת שאנחנו פונים אליו והוא עונה לנו. איך הקבוצה יכולה כאן לעזור? חוץ מהקבוצה אין לי מה לעשות. ההבדל בינינו לבני אדם רגילים זה רק שיש לנו קבוצה. חכמת הקבלה מסבירה איפה אנחנו נמצאים אבל זה לא מספיק. כדי לפנות ממש לבורא אני חייב איזו תמיכה, שכנוע שאני נמצא עמו בקשר וכן הלאה.
איך אנחנו על ידי הקבוצה כאילו מבטלים את ההסתרה, מבטלים את העולם הזה כאילו יש לנו קשר ישיר עם הבורא? הוא מדבר אלינו ואנחנו מדברים אליו. אפילו שהוא מסתיר את עצמו ממני אני פונה אליו כביכול שהוא לא נסתר. איך הקבוצה כאן יכולה להעמיד אותי בצורה כזאת, כאילו לבטל את ההסתרה?
*
האם הרגשתי פעם שהקבוצה עזרה לי להתקשר לבורא, או אני לבורא או הבורא אלי?
*
מה ההבדל בין זה שהקבוצה עוזרת לי לפנות לבורא ומשכנעת שאני עומד נגדו, מולו, פונה אליו, שכל מה שיש בי זה הוא ארגן ואני רק צריך לבקש על השינוי שהוא צריך לעשות בי, יותר להשפיע ויותר לאהוב, לבין זה שהקבוצה מזמינה אותי להצטרף אליה, לא לפנות לבורא אלא להצטרף אליה ומכולם יחד לפנות אליו. מה התועלת מזה ומה התועלת מזה?
*
איך ההסתרה שבאה לסירוגין עם קצת הרגשת הקירוב לבורא, פועלת ומקדמת אותנו? איך ההסתרה שבאה לסירוגין עם ההתקרבות לבורא, ריחוק קירוב ריחוק קירוב, פועלת להתקדמות שלנו? איך הפעולות האלו של הבורא, הסתרה וגילוי הסתרה וגילוי, או שאנחנו מתעוררים ומתייאשים מתעוררים ומתייאשים, איך המצבים האלו גורמים להתקדמות שלנו?
*
אנחנו לומדים שהבורא שומע תפילה שלמה, בקשה אמתית. בקשה אמתית זה שהרצון שלי דומה במשהו לרצון שלו ולא ההיפך, אבל אפילו אם במקצת דומה זה כבר בסדר. אז השאלה היא, מה אנחנו נבקש? נניח שעכשיו יש לנו חלון הזדמנות. החלון נפתח ואנחנו יכולים להכניס לשם את הבקשה שלנו. ברור לנו שהבורא מקבל בקשה מעשירייה שלמה, וברור שהוא מקבל את כל הבקשות, אבל עונה בגלוי רק בהתאם לכמה הבקשה שלנו תואמת לבקשה שלו, לרצון שלו. אם הרצון שלנו של העשירייה תואם לרצון הבורא בעשרה אחוז, חמישים או מאה, בהתאם לזה אנחנו נרגיש תגובה. נרגיש אותה. אם הרצון שלנו והרצון שלו לגמרי לא תואמים זה את זה אז לא נרגיש שום תגובה, ואם אנחנו הפוכים ממנו במשהו, אז בהתאם לזה נרגיש כל מיני בעיות וייסורים שילמדו אותנו איך להתאים את עצמנו אליו.
מה אנחנו עושים עכשיו כדי לארגן בקשה לבורא כדי לקבל תשובה במָקום? זו שאלה לעשירייה ודאי.
*
אנחנו ממשיכים בעצם בבירור של אותה השאלה. כל מה שאנחנו מרגישים אנחנו מרגישים מהבורא. בכל מה שאנחנו רוצים לפנות למישהו, אפילו לחבר, לקבוצה, סתם לאוויר, זה גם לבורא כי אין עוד מלבדו. גם כמקור למה שאנחנו מרגישים, גם ככתובת למה שאנחנו פונים, אין אחר.
איך אנחנו מארגנים את עצמנו על ידי הקבוצה כך שאני מגלה שמה שאני מקבל, אני מקבל ממנו, וכשאני פונה, אני פונה אליו? רק הקבוצה יכולה להעמיד אותי נכון כך שאני אגלה את הבורא כשותף היחידי, גם בזה שאני מקבל ממנו, וגם בזה שאני נותן לו. מה הקבוצה צריכה לעשות לי? אני לא רואה שום גורם אחר שיכול לשנות לי את המצב. אני בעצמי בודאי כלום כי הבורא מנהל אותי במאה אחוז, ומי עוד? רק הקבוצה. מה הם צריכים לעשות עלי כדי שאני ארגיש שאני נמצא מול הבורא?
*
אם את הכל אני מקבל מהבורא, גם שמקדם אותי, גם שמרחיק אותי, שזו גם מין התקדמות, והוא מעורר בי שאלות, חוסר רוגע, אפילו כשלא עושה לי כלום, הוא מעורר בי חוסר סבלנות. אז לָמה אני צריך להתפלל, לבקש, לדרוש, להתלונן לבורא עצמו לְמה שהוא עושה? לָמה אני צריך לפנות אליו דווקא, ולבקש ממנו התקדמות, ובזה אני משמח אותו? האם מה שאני מקבל ממנו, זה לא שלם?
*
אולי כל התיקון שלנו זה לבקש להסכים עם מה שיש, להיות חפץ חסד וזהו, ולהיות שמח בכל מצב ולא לדרוש שום דבר, אלא רק מה שמקבלים מהבורא הכול לטובה והכול שלם. אז מה עם התפילה?
*
אנחנו כבר מכירים את עצמנו, אנחנו יודעים שאפילו אם אני מחליט שאני מתפלל זה לא יחזיק יותר מכמה דקות, אפילו שאני מתפלל עבור הקבוצה, זה גם לא יחזיק יותר מכמה דקות. איך אנחנו בכל זאת מגיעים למצב כמו שכתוב, "הלוואי שיתפלל כל היום"? כי אין לנו שום דבר אחר לעשות בעולם שלנו, בכלל, בכל המציאות, רק לקבל מהבורא את ההשפעה שלו ולהגיב אליה בצורה הנכונה, שזה נקרא "תפילה". איך אנחנו מתארים לעצמנו מצב שמבקשים כל הזמן ושמחים בזה, ומרוצים בזה, ולא רוצים שזה יפסק, איזה מצב אידיאלי כזה יכול להיות? בואו נצייר אותו, בואו נדמיין.
*
אפילו כשהאדם מבין שהבורא מוכן לעזור לו, רק שהוא צריך לבקש, בכל זאת האגו שלנו אומר לנו ש"אתה יכול להמתין, עוד מעט תבקש, עוד יום, עוד חצי יום, יגיע הזמן", ולכן אין כוח לבקש וצריך להתגבר ממש למעלה מהשכל, למעלה מהרגש, כי הבורא שומע ומוכן לשמוע, ומוכן לעזור, אבל לאחר שביקש כל כך הרבה פעמים, ופנה הרבה פעמים לבורא ולא קיבל תשובה, אז מה לעשות? גם אז הוא צריך להתגבר ולבקש תשובה, עזרה, עזרה לתפילה, שהוא מבקש מהבורא שהבורא בעצמו יסדר בתוכו, בתוך האדם, בקשה נכונה, פנייה נכונה, תפילה נכונה, ועם זה הוא יפנה לבורא. גם כך אני מקבל את כל המחשבות והרצונות ממנו, מאין עוד מלבדו, אז שיכניס לי מחשבה ורצון איך לפנות אליו, זה נקרא "תפילה לפני התפילה", ואז אני אפנה. זה פשוט או לא?
אז איך אנחנו לפחות עם זה פונים לבורא? אני מבקש "תכניס בי מחשבה ורצון לפנות אליך נכון". עכשיו תכתבו איך אתם בעצמכם פונים?
*
שאלה: האם צריך רק לכתוב או גם לדבר על זה?
יכולים לכתוב, יכולים לדבר, יכולים להתייעץ. איך אנחנו פונים לבורא? "במקום שתבלבל אותי עם כל המחשבות והרצונות תן לי משפט ברור איך לפנות אליך כדי שאתה תוכל לענות" נגיד, כמו ילד ששואל את אימא "במה אני יכול לעשות לך נחת רוח, במה אני יכול לפרגן לך?" אנחנו כבר ילדים יותר גדולים, יכולים לבקש נכון, כילד חכם, אז בבקשה, בואו נכתוב.
*
האדם תמיד מתפלל, כי הרצון לקבל שלו כל הזמן רוצה משהו, אז כל הזמן הוא נמצא בתפילה, אבל התפילה הזאת היא תפילה שלא בהכרה, וכאן דורשים מאיתנו שנפקח על הטבע שלנו, נסדר אותו, נשלוט עליו, ואיפה שאנחנו לא יכולים, לבקש שליטה. אז העבודה שלנו צריכה להביא אותנו למצב, כמו זה שכל הזמן הרצון לקבל שלנו דוחף אותנו לצפות למשהו בתת הכרה, כדי שאנחנו נעשה את זה בהכרה. ואז במקום לענות על מה שהבורא כל פעם מזמין בנו, תפילה, תשובה אינסטינקטיבית, אנחנו במקומו נייצב את עצמנו ברצון הנכון, כדי שהוא לא יצטרך לעורר אותנו, אלא אנחנו נעורר את עצמנו. ואז זה נקרא שאני נמצא בעבודת הבורא, בעבודת ה'. כי העבודה שלו זה לעורר את הרצון שלנו, ואני בא, אנחנו באים, ואנחנו מעוררים את הרצון שלנו בעצמנו. זה נקרא להיות עובד ה', במקומו, ואז הבורא שמח מזה שהנבראים הגיעו לדרגה שלו, למצב שלו. ואם אני מעורר את עצמי במקום הבורא, ממש במקומו, זה נקרא שאני באמת מפעיל תפילה נכונה.
ברור לנו כאן שקיבלנו את שבירת הכלי, שדווקא על ידו, על ידי זה שהוא שבור ואנחנו אוספים, מאחדים את כל החלקים שלו יחד, אנחנו יכולים לעורר יחס מהכלי הזה השבור, ובמידה שהוא מתייצב על כל אחד ואחד כמו הבורא, יוצא לנו שהקבוצה מקבלת על עצמה את תפקוד הבורא, תפקיד הבורא.
*
איך אם כך אנחנו פונים מהקבוצה לבורא ומבקשים ממנו שאנחנו, הקבוצה, נרצה להפעיל כל אדם, כל חבר וחבר, במקום הבורא, שילמד אותנו? זה נקרא שאנחנו נהיה עובדי ה', ואז באמת הבורא יצטרך להתלבש בקבוצה, לגלות את כל הסודות שלו, התכניות שלו, איך הוא רוצה להוביל אותנו, כל אחד בנפרד ואת כולם יחד, לאן, ואז הקבוצה, היא מקבלת שכל ורגש של הבורא. אם כך בואו אנחנו ונחבר תפילה מהעשירייה לבורא.
*
שאלה: האם אנחנו מגיעים לבורא בחזרה דרך הקו האמצעי?
כן.
תלמיד: האם הבורא מתגלה בקבוצה, והאם התפילה שלנו לבורא היא להידבק בקבוצה?
הקבוצה זה הכלי, והבורא זה המילוי של הכלי. אנחנו לא יכולים להגיע למילוי אלא רק לפי השתוות הצורה עם הכלי. בהתאם לזה המילוי ממלא אותנו כי אנחנו בעצמנו כלים, אנחנו רצון. במידה שהרצון שלנו יקבל אותה צורה כמו הכלי בדרגה הראשונה הרוחנית, אז אנחנו נהיה באותה דרגה הרוחנית הראשונה, ואז המילוי יתגלה בנו, זה נקרא "גילוי הבורא". אנחנו אף פעם לא מדברים על מילוי, אנחנו מדברים רק על הכלי, הרצון, איזו צורה הוא צריך לקבל. וגם המילוי, אנחנו לא מרגישים אף פעם את המילוי עצמו, אלא איך הכלי מתפעל מהמילוי.
קח תינוק, ותיתן לו טיפת וויסקי. איך הוא יקבל את זה? קח איש מבוגר, ותיתן לו טיפת וויסקי, ירגיש בו טעם. אז יש טעם בוויסקי או לא? רק לפי הכלי. מה שאנחנו צריכים, סך הכול אנחנו צריכים להכין את הכלי. ואת המילוי הכלי בעצמו יביא. לכן כשאנחנו כותבים "כלי", אנחנו כותבים אותיות, וגם "מילוי" אנחנו מוסיפים לזה עוד אותיות, כי המילוי זה התפעלות הכלי ממשהו שנשאר נסתר ממנו. זה נקרא שאנחנו מגלים את הבורא רק דרך הכלים, והוא בעצמו? הוא בעצמו נקרא "עצמותו", אנחנו אף פעם לא יכולים לגלות, להרגיש.
תלמיד: איך האור משפיע על אישה לא נשואה שנמצאת בקבוצה, והאם שיעורי הבוקר היומיים חשובים לה על מנת שהיא תתקדם, שהנשמה שלה תתקדם?
אין שום הבדל בהשפעת הבורא על גבר או על אישה. בהתאם לאדם, ודאי שיש שינוי בין אחד לשני, אבל לא בגלל שזאת אישה והוא גבר, דבר אחד. דבר שני, אני רואה שאם נשים השקיעו את עצמן נכון, הן מתקדמות בצורה לפחות כמו הגברים. אין שום תלות של אישה בגבר וגבר באישה כדי להתקדם בזמננו, אני מוסיף, בזמננו, כי אנחנו נמצאים בדור האחרון כשכול האנושות חייבת להגיע לתיקון, לגילוי. ולכן אין כאן שום הבדל. אבל יש הבדל גדול, אם אישה נשואה היא פטורה ממצוות שהזמן גרמן, כי אז היא עסוקה במשפחה.
גבר חייב לבוא בשלוש בלילה ללמוד אם הוא רוצה להתקדם בצורה רצינית, אבל יש היום גם בזה כל מיני דרגות, ואישה לא. היא ממש יכולה בכל השעות האחרות, אבל היא צריכה לשמוע שיעור בוקר, ואם אפשר אפילו שיעור זוהר אחר הצהריים, רצוי. וודאי שהיא צריכה להשתתף אם לא בעשיריות, אז בהפצה. לנשים יותר חשובה ההשתתפות בהפצה מאשר בעשירייה. מה שאין כן לגבר יותר חשובה הקבוצה מהפצה. יש הבדלים, אבל לא שיש כאן איזו פריבילגיה לאחד לעומת השניה, לא.
תלמיד: כשאנחנו שומעים את המילה "תפילה" באנגלית לפחות, באוזן שלנו יש לנו תפיסות מוקדמות לגבי זה.
לכן אני בדרך כלל משתמש במקום במילה "תפילה", במילה "בקשה".
תלמיד: יש לנו גם את המילים "להתפלל", "תפילה", "להעלות מ"ן".
חכמת הקבלה התחילה עם זה לפני ששת אלפים שנה. ואחר כך באו הדתות ולקחו את כול המילים האלה ומשתמשות בהן כמו שאנחנו רגילים לראות. מה לעשות? צריכים להחליף את מה שאנחנו משתמשים בחכמת הקבלה למילים כאלה שלא יהיה בלבול בין חכמת הקבלה שהיא מדע לבין כל דת.
תלמיד: האם אנחנו יכולים לנסות, ככל שאנחנו מתקדמים, להגדיר מחדש או למצוא הגדרה חדשה למילה תפילה, או לדון יותר מה היא ההגדרה של זה עבורנו, תלמידי הקבלה, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים בקשה ומה זה אומר? כי המילה תפילה יוצרת בלבול גדול.
יש לנו בקשה יחידה, להידמות לבורא. גם הבורא זו מילה לא כל כך ברורה ומבלבלת, אנחנו מבקשים להידמות לכוח השפעה.
תלמיד: בכל כנס אנחנו כותבים תפילה, מחברים אותה, אנחנו מנסים לבנות אותה יחד, איך אנחנו צריכים לכוון את המאמצים שלנו כך שזה באמת יביא אותנו לתפילה לא רק בעשירייה, אלא בכל העשיריות, בכל הכנס ואפילו לא רק באולם הזה, אלא בכל העולם?
כל הקושי בחכמת הקבלה בזה שהיא מאוד פשוטה. אנחנו מנסים לרכז מוח ולב ולראות איפה בדיוק נמצא משהו, רוחניות, איפה זה נעלם. הדבר הוא הפוך, הוא כל כך פשוט וכל כך קרוב ונמצא בתוך הלב שלנו שאי אפשר לתאר ממש עד כמה הוא כבר בך, רק לגלות אותו.
לכן מה אנחנו מבקשים? אותה תכונה כמו הבורא, תכונת ההשפעה, נתינה, אהבה, חיבור, בקיצור כל מה שנגד האגו שלנו.
תלמיד: המשמעות היא שכשאנחנו עושים את זה, אנחנו נתעייף, אנחנו נרגיש אבודים ואז התפילה פשוט תצוץ בינינו, זה מה שאנחנו עושים? כלומר מתאמצים, חופרים, מבזבזים את האגו ואז אנחנו מתעייפים מזה, מותשים, ואז אנחנו נראה את הפשטות שעליה אתה מדבר, האם זו היא הכוונה?
לא דרך טשטוש, לא דרך עייפות, אלא דרך המסת הלבבות ללב אחד.
תלמיד: איך זה יעזור לנו להמיס את הלבבות ללב אחד?
לא איך זה יעזור לנו, אנחנו צריכים לבקש שהבורא יעשה. אין לנו שום אפשרות לעשות שום פעולה, אלא רק בקשה, כמו שכתוב, "הבורא יגמור בעדי"1. כל דבר רוחני אנחנו משיגים רק בכוח הבקשה.
תלמיד: מי זה הבורא שאליו אנחנו צריכים לפנות בעשירייה?
אותו כוח עליון, אותה תכונה עליונה שנקראת "עליונה" מפני שהיא למעלה בסולם הערכים מהתכונות שלנו, כך אנחנו מעריכים אותה. זו תכונת השפעה ואהבה עליונה, לפי דעתנו, מתכונת הקבלה ולכן אנחנו קוראים לה "תכונה עליונה" ואותה אנחנו רוצים לרכוש. יחד עם תכונת הקבלה שקיבלתי מהילדות, מלידה, אני מבקש עכשיו להיוולד בחצי השני, בגוף הרוחני, שיהיה לי רצון להשפיע, לאהוב. ואז לפי הרצון שלי הגשמי, הרצון ליהנות, אני נקרא בהמה כמו שכתוב, "כולם כבהמות נדמו"2 ולפי הרצון שלי להשפיע, לאהוב, אני אקרא אדם ולא בהמה, "אדם" וכך אני אתקיים. כשאני אעבור כמה פעולות בצורה כזאת, הבהמה שלי תמות.
זאת אומרת אני אפסיק להרגיש את הרצונות הגשמיים לקבל, יישארו לי רק רצונות רוחניים בלקבל ולידם, בקו ימין, אני ארכוש רצונות דלהשפיע. כך אנחנו גדלים. זאת אומרת אם להיוולד בגוף הגשמי אני צריך אבא ואימא, אם לגדול ברצון לקבל הגשמי אני צריך מערכת עליונה שגם נקראת אבא ואימא, אם אני רוצה לגדול בצורה הרוחנית, אז אני צריך אבא ואימא רוחניים, אני מזמין אותם והם מולידים אותי.
שאלה: בהתחשב שבבל הגיעה גם לאפריקה, לדרום אמריקה כדי להקים מושבות ולהקים את העתיד שלה, איך אתה רואה את התהליך הגלובלי של ההתפתחות הרוחנית ואת שורשי ההתפתחות הרוחנית?
אני לא קושר את זה עם גיאוגרפיה. היום הגיאוגרפיה היא כזאת, מי חשב שלכנס אירופה יגיעו בנות מברזיל ומאנגולה? ויש כאן עוד כאלו הפתעות, בטוח. לכן הפצת חכמת הקבלה היא כמו עוּבר שגדל ברחם אימו, יש לו סדרי גדילה מאוד מוזרים. קצת רגליים, קצת מוח, קצת ידיים, קצת אברי גוף פנימיים, ועוד שתי ידיים ועוד רגליים. אנחנו לומדים את זה, אנחנו יודעים, אבל לָמה דווקא כך? חכמת הקבלה מסבירה את זה, אבל באמת קצת מוזר הסדר ההוא.
כי זה הכול עשר ספירות, אבל עשר כלול מעשר. כדי להרכיב איזו ספירה בראש צריכים כמה ספירות בגוף, ואחר כך בתוך, ואחר כך בסוף, קשרים מאוד אינטגרלים. אותו דבר כנראה שיהיה בתיקון הכללי של העולם. לכן אנחנו, האמת, בהפצה שלנו צריכים פשוט לפזר את החומר בכל העולם ואיפה שזה יתיישב יותר, ייספג יותר זה יגדל יותר, ואחר כך כאן ואחר כך שָם וכן הלאה. כי כל העולם הוא כמו תינוק אחד, כמו עובר אחד שגדל בתוך אימו. כך צריכים לעשות.
לכן גם באנגולה וגם בברזיל חייבים אנחנו לפרסם את חכמת הקבלה. בברזיל אני מכיר היטב את הקבוצה, הייתי כמה פעמים, לאנגולה אני מוכן לבוא.
שאלה: איך אנחנו יכולים להבריא מכוויות? אני אסביר. אני, ואני מתאר שגם לאנשים אחרים היו התנסויות דומות, התנסויות "רוחניות". ברגע הראשון מבחוץ הכול נראה כל כך יפה, הכול נראה מלהיב, אבל אחר כך כשאני מחליט להקדיש את עצמי באופן מעשי ורציני, מגיעה אכזבה ומגיעה ה"כווייה" ואז כבר מאבדים את האמון. איך להתגבר על המכשול הזה?
כל הדרך שלנו בנויה מתקוות ומכשולים, תקוות ואכזבות. כי יש לנו מה שנקרא "פרות קדושות" שאנחנו צריכים לשחוט בדרך. גם בחיים שלנו האלו אנחנו כל הזמן מאמינים במשהו, בחיבור, באהבה, בידידות, במדע, ברפואה, בכל דבר עד שמתייאשים. הרוחניות בנויה כך כדי שאנחנו לא נאמין בשום דבר, אלא נרצה לגלות. וחוץ מגילוי אנחנו נרצה לשלוט שזה יהיה בידיים שלנו. אבל כדי להביא אותנו לנקודה הנכונה שאנחנו נהיה בעלי הבית על החיים שלנו, על כול היקום, על כול העולם בצורה נכונה, אנחנו כל פעם צריכים לגשת למשהו ולהתייאש. לגשת, להתייאש. וככה זה כל סולם המדרגות.
עד שאנחנו מגיעים לגילוי השלם אז על בטוח אנחנו מבינים הכול, מרגישים הכול. מתוך ההשגה הזאת לא יכולים לטעות יותר ולכן זה נקרא "גמר התיקון". אבל עד גמר התיקון אנחנו כולנו נטעה הרבה פעמים, נתאכזב הרבה פעמים, נרצה לעזוב את הכול הרבה פעמים. ושוב מאין ברירה חוזרים ושוב ממשיכים ושוב מתאכזבים וכן הלאה. ואנחנו לא יכולים לברוח מזה אלא יכולים רק למהר את הדרך. אם אנחנו פועלים מתוך הקבוצה, על ידי הקבוצה אנחנו מסוגלים לזרז את ההתפתחות שלנו מהר מאוד. כמו באוטו כשאתה עובר להילוך אחר לגמרי, או שאתה בהילוך הראשון, לאט לאט וכמעט עומד באמצע.
והלאה אתה מתחיל שני, שלישי, רביעי, חמישי, חמישה הילוכים יש לך כדי להתקדם וכולם על ידי התחברות עם הקבוצה. ויהיו בכל זאת אכזבות, והתנגשויות, אבל מהר. בלי זה לא תדע לברר את כל הפרטים בדרך ואז לא יהיו לך חושים נכונים לגלות את המטרה. כי הכול נבנה מפיקסלים בין לבן לבין שחור, טוב ורע. איך להיות בלי ייאוש, ובלי תקווה, ובלי ייאוש, ובלי תקווה? רק אם אני נמצא בקבוצה אני נופל על הידיים שלהם וקם. ומישהו אחר נופל וקם וכך אנחנו מהר מאוד מעבדים את הדרך.
שאלה: כתוצאה מגילוי הרע בתוכי, זה מביא אותנו למסקנה שללא הכוונה נכונה כל יום יש רק הרס. יש הרגל שהתפתח בתוכי לכבות, ואני מצדיקה את הקבוצה. ומצד שני אני לא יכולה לראות את התגובה האמיתית שלי לְמה שקורה במציאות. איך לא להצדיק אלא להסתכל בצורה ריאלית, מציאותית על המצב ולהגיב באופן הנכון?
אני לא יודע מאיפה את למדת את הטכניקה הזאת. אני לא רואה שום דבר, אני לא שומע שום דבר, הכול מאה אחוז יפה. איך אפשר כך להכיר את החיים? אני צריך להכין את עצמי כמה שאפשר מהר ונכון, לברר כל דבר שמתגלה. אבל לברר אותו וכך להתקדם. להצדיק אותו, לא להצדיק אותו, מה לעשות עימו אבל לראות, להרגיש, להרגיש את התגובה שלי הראשונה, הטבעית. אני שונא את זה, לא רוצה את זה, לא מאמין, לא מקבל וכן הלאה.
איך זה שאני סוגר עיניים? זה לא נכון. ההפך, כתוב אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואת אומרת כמו הקופים, יושבים, לא רואים ולא שומעים. זו לגמרי גישה לא נכונה. לראות הכול, לשמוע הכול, הכול להרגיש כתגובה הטבעית שלי. אני רוצה לעלות לתגובה אחרת ואז אני אבקש שיתנו לי תכונות חדשות כדי לקבל את השפעת הבורא כטוב ומטיב.
שאלה: אנחנו מהקבוצה האיטלקית הצעירה, ועבורנו זה הכנס הראשון שלנו. את הכנס הזה אנחנו ארגנו למדרגה של ערבות בעשירייה. השאלה היא, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשמור על החיבור הזה, ועוד יותר להגביר את החיבור הזה?
רק להבין שלבד אדם לא משיג שום דבר, וקבוצה קטנה, אפילו קטנה, זו כבר הבטחה להצלחה. לכן להיפרד, זה מוות. זה כמו שגוף מת הוא מתפרק. אסור לעשות את זה. צריכים להשתדל להיות בקשר. חס ושלום לא לפרק את הקבוצה, כי ברגע שאתם מתפרקים, אתם יכולים להישאר ללמוד, אפילו לראות את השיעורים ולהגיע לכנסים, אבל אתם לא תתקדמו. כי אין איפה לקבל את הרוחניות. אתם צריכים להיות כלי. לפחות כמה יחד.
מה זה להיות כמה יחד? זה להשתדל יחד להשיג מידת ערבות, ברית. להתחיל להדביק ביניכם את חלקי הכלי, כמו שארכיאולוגים מחברים את חלקי כלי החרס, נגיד, או משהו כזה. צריכים לעבוד, כי בינתיים עכשיו אין איפה לתת לכם רוחניות. לפחות חלק מאותו כלי צריך להיות, אבל תתחילו לייצב אותו. אתם לא צריכים כל חלק וחלק, לא לדאוג על כל החלקים, רק על הקשר בין החלקים. בהצלחה.
שאלה: כשאני יושבת עם אנשים ממדינות אחרות, אני מרגישה חיבור עוד יותר גדול. למה כשאני יושבת עם חברות ממדינות שונות, אני מרגישה חיבור עוד יותר גדול?
זה מוטעה. יכול להיות שזאת טעות. אני נמצא כחבר טוב עם כל העיר הגדולה שאני חי בה, חוץ מהשכנים שלי, וכמה קרובים שלי. את מאמינה לי? עם כל היתר, חוץ מהקרובים ומהשכנים, יש לי יחסים יפים מאוד. אני אף פעם לא הגעתי איתם לקשר. לכן זה נדמה לך שאת יכולה לאהוב מישהו שנמצא במדינה זרה, ואת החברות שלך לא. אותו דבר עם כולם. תתחילי להתקרב. יש אנשים שמחליפים קבוצות וחושבים שהכל ישתנה. שום דבר לא ישתנה. איפה שהאדם נמצא יש לו קבוצה, אנשים לומדים איתנו יחד, האדם חייב למצוא איתם קשר ובכך להתקדם.
שאלה: כשאני יושבת עם החברות במהלך הסדנה אני מרגישה עצבנית ואני לא יכולה להפסיק לצחוק. למה זה קורה לי?
עצבים. כל זה עובר.
שאלה: אחרי קונגרס כזה הרבה חברים אקטיביים באירופה, נשים וגברים, מרגישים עכשיו את הנחיצות לקחת בידיים שלהם את העתיד של אירופה. באיטליה למשל, בשנה הזו יש חמישים חברים חדשים שסיימו את הקבוצה הצעירה, עכשיו הם נכנסים לקבוצה שלנו, וכולנו מרגישים את האחריות על הדבר הזה.
אנחנו לא רוצים לאבד אפילו אחד, לא באיטליה ולא באירופה. גם מצד הנשים יש את אותה נחיצות. מצד הגברים יש לנו צוות שנוצר באופן ספונטני, צוות שנקרא ״צוות הערבות של אירופה״. אחרי כל שיעור בוקר הצוות הזה נפגש בעבר, ועדיין נפגש, כדי לדבר על השיעור וכדי להתחבר. ויש הנהלה אירופאית כאן.
איך אנחנו כולנו ביחד עכשיו לוקחים בידיים שלנו את העתיד של אירופה? אני מרגיש את הנחיצות שכולנו נשב ביחד במהלך הסעודה ונדבר על זה. בואו נדבר על העתיד של אירופה. האם יש לך איזו עצה או הכוונה איך נוכל לעשות את זה? אנחנו מוכנים.
אני לא מטפל בזה. גם אצלנו יש לנו קבוצה שמטפלת בכל הדברים האלה ששייכים להפצה, שייכים להכנות ולכל מיני פעולות. יש אנשים שאחראים על קשרי חו״ל עם כל העולם. אני לא עוסק בזה. בטוח שכל מי שרוצה להתקדם הוא חייב קודם כל להיות בשיעור. רצוי יום יום בשיעור בוקר, כמה שמסוגל. זה מצד אחד, ומצד שני הוא חייב לעסוק בהפצה. בלי זה העתיד שלנו ממש בערפל.
מקדמים את האדם לפי כמה שהוא משקיע בעתיד העולם, כי לבורא חשוב התיקון הכללי, לא של כל אחד ואחד. פעם היו זמנים שהיו מקדמים אחד אחד בצורה אינדיבידואלית, אבל אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של גמר התיקון השלם הכללי, המשותף, הגמור, ולכן אין כאן עניין של "אני אתקדם, ואחרים איכשהו". לא.
כאן צריך לפחות הפצה. ללמד אחרים, להרכיב קבוצות, להכין חומרים, להדפיס ספרים. כל מה שרק אפשר. העבודה גדולה. כמו שאצלנו שם, בפתח תקווה, אתם צריכים לעשות את זה כאן באירופה. גם הפצה בשיעורים, גם בספרים, גם באינטרנט, בכל הדברים האלה. צריכים להקים וועד (board) ודרכו להפיץ.
ודאי שצריכים להיות כל הזמן בהתייעצות עם החברים שלנו, כי יש מה ללמוד בזה, ויש הרבה אבנים תחת המים שלא יודעים עליהן ואחר כך מגלים. אז שלא לטעות. כבר יש לנו ניסיון. אז להיות בקשר ונעשה. אני לא נכנס לזה גם אצלי בישראל. אני שייך רק לשיעור בוקר וערב, ולהצטלם באולפנים, לא יותר מזה. מה הם עושים, נוסעים לכל מיני מקומות, נותנים הרצאות, מדפיסים איזה ספר. אין לי לזה שום גישה. אני לא צריך, לא רוצה. דווקא על ידי זה הם מתקדמים.
שאלה: האם אני יכול להזמין את כל צוות הערבות האירופאי, כל צוות התוכן של הכנס וההנהלה, שנהיה ביחד ונדבר על זה?
ודאי שכן. יש בי רק ברכה.
אני רק רוצה להוסיף שיכול להיות שבוועד הזה אתם תעשו מקור הפצה משותף לגברים ונשים, ויכול להיות כמו שדיברתי בבוקר עם נשים, הן ירצו לעשות חוץ מזה, מקור הפצה לנשים לחוד. אני דווקא חושב שזה טוב אם יעשו, כי זה בכל זאת הפצה ספציפית שיכולה להיות מאוד מוצלחת. אז לעשות גם וועד נשים.
שאלה: שלום, אני מצ'כוסלובקיה, וזה הכנס הראשון שלי. אני רק סיימתי את הקמפוס השני. אני מרגיש כאן אהבה ותמיכה גדולה מאוד מהחברים. איך אני צריך להתגבר על הבושה מהפגמים שלי, ואיך להתחבר לחברים שלי?
מה יש להתבייש? אני לא מבין, תגיד לי, איזו מין עבירה עשיתי שאני צריך להתבייש בה? גנבתי, אנסתי, שיקרתי, מה עוד? אתם מכירים, מה עוד להגיד? כל מה שאתה רוצה, הכול עשיתי. אבל לך למי שגרם את זה.
אני על עצמי לא מרגיש שום חטא חוץ מאחד, שאני לא פונה אליו שיתקן. כל היתר, זה אני? ככה עשו אותי. בסדר? אז תירגע, יש לך רק בעיה אחת, לבקש מהבורא תיקון. זהו. חיים קלים.
שאלה: אתה אומר תמיד שאין דבר גרוע יותר מאשר האדישות, אדישות ביחס לבורא, ביחס לקבוצה, וכשהגעתי לכאן ביום חמישי, הרגשתי מצב של אדישות מוחלטת. עכשיו כבר כאן, הכול הסתדר, הכול בסדר. אבל אני פוחדת מאוד לשקוע שוב במצב של אדישות מרגע שאחזור הביתה. מה אני צריכה לבקש?
את יודעת כמה פעמים אני כבר רציתי לנסוע מכאן הביתה? תאמיני לי שכן. זה דבר טבעי שאדם מתאכזב ושוב קם, ושוב מתאכזב ושוב קם, ויש לו כל מיני שינויים פנימיים, והוא שונא ואוהב, ולא רוצה. כל דבר. רק מה אנחנו צריכים? קבוצה שיכולה לבלום, במפר כזה, בולם זעזועים, שעם כל הקפיצות שלי, יש מי שבולם, ואני לא קופץ כל כך. אני צריך לדאוג לבנות אותו, וזה על ידי הקבוצה. אז את כל הקפיצות שלי, הקבוצה עם המאסה שלה היא סובלת ממני, אבל היא יכולה לסבול. אז זה יוצא, ואני נרגע מהר. זה לטובתם גם כן, כי הם לא צריכים לעבור אם אני עברתי משהו. וככה, מכל חבר וחבר. אם אנחנו מחוברים נכון בקבוצה, אנחנו נמצאים כל פעם בכאלה זעזועים, ומאיפה הם באים? מכל אחד, וכל הזמן. חיים עסיסיים כאלה.
שאלה: ילדים המשחקים, מדמיינים שהם נוהגים ברכב, אחר כך הם ינהגו ברכב אמיתי, כשיתבגרו. עד כמה חשוב לתאר, לדמיין או לשחק את הבקשה, את התפילה? עד כמה חשוב לתאר לעצמנו את הבקשה, לשחק, כבר כשמבקשים אותה?
מאוד חשוב לנו לשחק בקבוצה המתוקנת. גם אתמול דיברנו על זה, הקבוצה המתוקנת. אני צריך להראות לכולם, שאני מקולקל אבל אני משחק כמתוקן. אני מתייחס לקבוצה שאמנם היא מקולקלת, אבל אני מתייחס אליה כנמצאת בגמר התיקון. תנסו כך לעשות, אתם תראו עד כמה זה עוזר. זה פועל על החברים, החברים בחזרה פונים אליכם, וכך זה עובד מהר מאוד ומקבל צורות מתקדמות, עד שתגיעו לתיקונים. לכולם ברור שאנחנו מקולקלים, אבל כולם דווקא מציגים, משחקים כאילו כולנו מתוקנים.
תלמיד: ואיך להשתמש בתיאור הזה נכון במהלך הבקשה, כדי שזה לא יהפוך להיות קליפה?
אם אני מבקש עבור החברים ועבור הקבוצה זה לא יכול להיות קליפה, כי אני לא מבקש על עצמי. אני בפנים, ואני מתכוון שאני בפנים, ואני חושב על עצמי, אבל בכל זאת בזה שאני מדבר על כל הקבוצה, זה שומר אותי מלהיות קליפה.
שאלה: שמעתי כמה פעמים שאני צריכה להשקיע בקבוצה ולתמוך בה. ובאותה דרך, אני דורשת מהעשירייה את תשומת הלב שלה ואת התמיכה שלה. אז מצד אחד אני מבינה שהעבודה הזאת צריכה להיות בינינו, אבל מצד שני אני שמעתי גם שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים וששום דבר לא תלוי בהם, אלא הכול תלוי בי?
אני רואה כאן בלבול גדול. את צריכה לחשוב על זה הרבה, אפילו לכתוב כל מיני שאלות ולברר אותן אחת אחת. לא נוכל עכשיו להסביר. רצוי לכתוב כל מה שאמרת עכשיו ועוד יותר, כשאלות ברורות, כרשימת שאלות, ואני אענה לך, ולא רק לך. אכתוב לך איפה עניתי, בפייסבוק או בטוויטר, תראי את זה. אני לא רוצה לענות באוויר ככה, כי יש כאן שלוש או ארבע טעויות במה שאמרת. אז נעזוב את זה, ונברר אחר כך. תכתבי, תקבלי תשובה.
תלמידה: אהבת החברים מבוססת על עבודה הדדית ביני ובין החברים, אבל מה קורה כשחבר לא יכול להיות נוכח פיזית? אין לי קשר עם החבר הזה, אין לי עבודה משותפת איתו, אז איך אני אוכל לאהוב את החבר?
[אם כך] אין על מי לדבר. למה את קוראת לזה חבר? הוא לא חבר. במה את מחוברת איתו? משהו פורמלי? חבר זה מהמילה חיבור. אם אין חיבור, אז איזה חבר?
שאלה: איך אנחנו יכולים לעבור מהטוב והרע שאנחנו מקבלים באופן פרטני לטוב ורע שמקבלת הקבוצה?
עד כמה שתהיו יותר עסוקים בבניית קשר למעלה מכל ההפרעות, אז אתם תעברו מכל מיני מצבים שלכם למצב שמתייצב יותר לתיקון. רק לראות בכל רגע מצב של חיבור מתגבר. בכל רגע הבורא מעצב אתכם, נותן איזו סטירה, אתם צריכים לחזור לכביש, לדרך. שוב נותן סטירה, שוב לחזור לכביש. וככה זה, כל הזמן לדאוג לחיבור, זו כל העבודה.
תלמידה: גיליתי את הקבלה רק לפני שישה, שבעה חודשים, כי יום אחד היה לי רצון בלב ושוחחתי על זה עם רופא שלומד קבלה, שאמר לי, למה שלא תבני כלי. שאלתי אותו מה זה כלי? וככה גיליתי את הקבלה. זה הכנס הראשון שלי, ובשבוע הבא אני אכנס לקבוצה הצעירה כאן באיטליה. בתור אישה יש לי בקשה, כי בכל יום אני רואה כל כך הרבה טרגדיות בים התיכון, הרבה פליטים, אני רואה הרבה ילדים צעירים מתים ונפגעים, וכל ההורים של הילדים שטבעו, כל הקרובים נמצאים בכאב מאוד גדול. ואני רואה את כל הטרגדיות האלה והשאלה שלי, איך, מה צריכה להיות הבקשה שלנו ככלי אירופאי ברגע הזה, בקשה מהבורא עבור כל הנשים שהן בכל כך הרבה כאב?
הבקשה הנכונה יכולה להיות רק מתוך עשירייה מתוקנת, שבה בטוח הבורא מתייצב בקשר בין העשרה ואפשר לזהות ולפנות אליו, אז מזהים אותו ככוח הכולל המשותף ופונים אליו ומרגישים את התגובה. אם אין עשירייה מתוקנת נכונה שמרגישה את הכאב שלך ומקבלת אותו ככאב שלה ועל זה מעלה בקשה לבורא, אז כל יתר הפעולות שלנו בינתיים הן רק מאוד כלליות.
לכן דיברנו כאן בבוקר שאנחנו צריכים דחוף לארגן גוף נשי, נשים אירופאיות שיהיו מחוברות כך שירגישו צורך בחיבור ויצרפו לצורך החיבור הזה גם כאבים כמו הכאב שלך. בלי שיש לנו עשירייה או יותר מזה אנחנו לא יכולים לפעול. כל אחד צועק לבורא, אפס תגובה. וחכמת הקבלה מסבירה שזה תלוי אך ורק באם בנינו מכשיר כדי לעשות את פעולת ההשפעה עליו. זה כמו תחנת רדיו, טלוויזיה, תחנת קשר, אחרת אין לנו שום אפשרות להתקשר. אנחנו לא נמצאים בקשר עם איזה כוח שמרגיש, כוח שאנחנו יכולים לרכך בדמעות שלנו. זה חוק, זה הטבע. אנחנו בעלי הרגשה, אבל כל היתר הם כוחות הטבע. אם אנחנו נבקש נכון, נוכל לשנות את המצב. אם לא, לא. את צריכה לגרום לזה שיהיה לנו קשר כזה, מכשיר קשר לבורא.
בהצלחה.
שאלה האם תוכל לתת לנו סיכום של השיעור ואיזו הכוונה לארוחת הצהריים, לסעודה?
בואו ביחד נעשה סיכום של השיעור. הסיכום הראשון, כל מה שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים מהבורא. מה שמקבלים ממנו זה אף פעם לא שלם, כדי שתהיה לנו אפשרות לפנות אליו ולבקש השלמה. כל שינוי חיובי יכול להיות רק אחרי שאנחנו פונים אליו ומקבלים ממנו תיקון. כדי לפנות לבורא אנחנו צריכים שתהייה לנו עשירייה, רק בתוך העשירייה, לא לחפש אותו בשמיים, רק בתוך העשירייה צריך למצוא קשר עם הכוח המרכזי כתוצאה מהחיבור שלנו, זה הבורא. לפנות אליו, ואז הפנייה שלנו כבר מסדרת את הכול. יש הרבה משפטים קצרים להוסיף, אבל העיקר שהפנייה אליו, זאת כל העבודה שלנו.
(סוף השיעור)