שיעור בוקר 26.04.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור בנושא: "פסח"
אגרת ע"ב
"רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור"." זה מה שקראנו בהגדה של פסח.
"ויש לפרש זה על דרך המוסר מה ענינו. זה ידוע שהסדר של העבודה הוא שהאדם צריך להתחיל, ואחר כך באה לו עזרה משמים. על דרך שאמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", משמע מכאן שרק בזמן שהאדם רוצה לעבוד אז הוא מקבל עזרה משמים.
אבל יש כלל, שאין אדם מקבל עזרה אלא רק בזמן שהוא זקוק לעזרה, היינו שהוא רואה שאין בידו לעשות לבד, אחרת אין בקשת העזרה בקשה אמיתית משום שהוא יודע בעצמו שהוא יכול לעשות הכל לבד, רק שמתעצל בדבר, ולעצלים לא נותנים עזרה. כי רק אלה המשתוקקים לה' הם מקבלים עזרה, כמו שאמרו חז"ל: "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי".
לכן, סדר ההתחלה הוא בבחינת מצה, שהוא מלשון מצה ומריבה, כמו שכתוב: "בהצותם על ה'". וכמו שאמרו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו", ופירש רש"י: "שיעשה מלחמה עם יצר הרע".
ובזמן שהאדם עושה עמו מלחמה בכל יום, והוא רואה שבכל זאת אין הוא זז ממקומו כמ_ווא נימא, אלא אדרבה הוא נעשה יותר גרוע, אז הוא מתחיל להרגיש מרירות - זה נקרא מרור.
וזה על דרך שכתב האר"י הקדוש שישראל בזמן הגאולה עמדו כבר במ"ט שערי טומאה ואז נגלה עליהם הקב"ה וגאלם. שבאמת קשה להבין: איך אפשר לומר שטרם שבאו משה ואהרן לעם ישראל בשליחות ה' - לא היו אז כל כך בשערי הטומאה, אלא דוקא לאחר שבאו משה ואהרן וראו את כל האותות והמופתים אשר היו במצרים אז נפלו כל כך לשערי הטומאה.
אלא הענין הוא, כי כל דבר תלוי בהרגשה, כי אין האדם מסוגל להרגיש שום מציאות אמיתית מצד עצמו, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו", ו"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", וממילא אי אפשר לו לראות את האמת כמו שהיא. אלא זוהי עזרה משמים שיוכל לראות את האמת.
לכן, מטרם שבאו משה ואהרן לא ראו את האמת. אלא אחר כך שראו את כל האותות וכו' זכו לראות את האמת כמו שהיא, היינו שראו שהם כבר נמצאים בדיוטא התחתונה במ"ט שערי טומאה. ואז זכו לגאולה, היינו לאחר שהרגישו את המרירות, אז היה בידם לתת תפילה אמיתית על מצבם שבו הם נמצאים. נמצא שגם המרור הוא עזרה מה', היינו על ידי משה ואהרן והאותות והמופתים שהראה להם הקב"ה.
ואז זכו לפסח, היינו שפסח ה' על בתי בני ישראל וכו', שזה ענין דילוג, שזה נקרא דילוג המדרגות. כי מדרך העולם הוא שמי שלומד איזה חכמה הוא מוסיף והולך, וכאן היה להיפך, שכל פעם היו יורדים למטה בטומאה - ורק עי"ז שראו את מצבם האמיתי אז היה בידם לבקש מה' תפילה אמיתית ואז עזרם הקב"ה.
וזה ענין "פסח מצה ומרור" שהם הולכים ביחד, אחרת אי אפשר לזכות לגאולה. כי אותיות גולה וגאולה הן שוות ואין ביניהם הבדל רק בא', שזה מראה לנו שרק לאחר שהאדם מרגיש את הגלות - אז מתגלה אצלו האלף שהוא בחינת אלופו של עולם.
ובזה נבין מה שחז"ל אמרו: "מאי מרור? חסה. ולמה נקרא חסה, דחס רחמנא עלן" וכו'. ולכאורה זה קשה להולמו, כי אנו מבינים כי רמז על שה' חס עלינו היה צריך להיוה בדבר מתוק ולא בדבר מר. אלא כנ"ל, שבכדי שתהיה מציאות שהאדם יקבל עזרה מה' הוא צריך מקודם להרגיש את המרירות שבדבר, וענין מרור אי אפשר להרגיש, מטעם ש"אין אדם רואה חוב לעצמו", אלא רק על ידי עזרה מה' הוא יכול לראות את מצבו האמיתי. לכן יש רמז על מרור - שחס רחמנא עלן והראה לנו את מצבנו האמיתי שהוא מר, ואז נוכל לזכות לישועה ולגאולה.
ה' ישלח לנו במהרה הגאולה השלמה."
שאלה: הוא פירש רש"י, לצאת למלחמה נגד היצר הרע. ויש כל מיני מלחמות. יש מלחמות קטנות שהיום כבר אפשר להגיד שזה קטן עלינו לקום, לעזוב את המיטה בבוקר ולבוא לשיעור. זו לא מלחמה מי יודע מה. היום המלחמה הכי קשה, כמו שאתה אומר לנו, אתם לא פונים מספיק לבורא. זאת אומרת, איך אנחנו נלחמים.
מתוך החיבור. אתם לא פונים מספיק לבורא מתוך החיבור.
תלמיד: אז איך נלחמים נגד יצר הרע פה?
נלחמים נגד היצר הרע שדוחף אותך לפנות לבורא לבד. נגד זה נלחמים.
תלמיד: ואיזה עוד מלחמות יש?
זה העיקר. זהו. לאתר את הרצון שלי לפנות לבורא לבד עבור עצמי, ולהשתדל לבקש מהבורא חיבור עם אחרים, ומתוך החיבור לפנות אליו.
תלמיד: והביטוי של הפנייה לבורא מתוך החיבור.
ביטוי פשוט מאוד, תעשה משהו לחברים. בזמן שאתה עושה משהו בשבילם אתה מתכוון לטובתם, לטובת כולם שאתם כולכם תתחברו, ואז אתה תוכל לכוון מזה שאתם פונים גם לבורא. בזמן העשייה לחברים, זה הכי פשוט.
תלמיד: אפשר לכוון יותר את המשמעות של "עשייה לחברים", האם זה גדלות הבורא, גדלות המטרה?
גדלות הבורא, זה גדלות המטרה. אני מתיישב לכתוב משהו בטוויטר, בפייסבוק, או בכל מיני דברים, אני יודע שאני כותב את זה לחברים שאני רוצה שזה יעזור להם להתחבר, ובהתחברות שלהם הם יגיעו לתפילה לבורא. אני עושה את זה בצורה כזאת, ואז אני מרגיש שזה מושך אותי קדימה. עבודה ממש עוזרת.
תלמיד: נניח שאני עושה משהו לחברים כמו שציינת, ויש עוד משהו שאפשר לעשות לחברים, זה שאני חושב עליהם, דואג להם בלי שהם ידעו מזה. זה גם נקרא "עשייה"?
בלי שידעו, מה זה חשוב? ודאי בלי שידעו. אתה יכול גם בידיעה, בזה שאתה מושך אותם בפועל, בלבקש, לצעוק.
תלמיד: אני אגיד לך את האמת, אני בזמן האחרון רק בהודיה. בהודיה באמת לחברה הענקית הזאת. אין, אין, אלו דברים שקשה למצוא אותם בשום מקום בעולם. יש פה בזמן האחרון נחישות שאני מרגיש את זה בעשירייה שלי ובכל מקום ומקום, אז מה אני יכול לבקש? לבקש שיהיה לכולם רק טוב.
"אני לא יכול לבקש"?
תלמיד: באמת. את זה אני עושה כל בוקר, כל הזמן מבקש עבור החברים, מתפלל. אבל באמת אני חושב שהגענו למקום ששומעים. למשל, את החבר אתמול, שזה בא מתוך הלב עמוק. אתה מרגיש את זה, פשוט מרגיש. ולזה חיכיתי הרבה שנים. אז באמת תודה.
כן, אנחנו באמת נכנסים כבר לשלבים שמחברים רגש ושכל. מה שקוראים, ומה שעושים, ומה שהבורא רוצה לממש עלינו, הכול מתחיל להיות קשור יחד בחבילה אחת. כן. אלו המצבים הטובים.
שאלה: בזמן השיעור הרבה חברים יוצאים ומטיילים, כאשר אחרים בעבודות ובקילופים. מה לעשות, להתפלל? איפה האחריות של החברים?
אני צריך להודות לבורא שנתן לי כוח לשבת ולקלף, לעשות משהו למען החברה, ולהתפלל עליהם באהבה, שהבורא ייתן להם גם חשיבות בעבודה כזאת. זאת אומרת, להתייחס באהבה אליהם. אני לא עושה ביקורת על זה שהם לא עושים משהו, אלא אני מאוד מצטער שהם לא מבינים את החשיבות שישנה בעבודה לציבור.
שאלה: האם תדירות עליות וירידות תלויה במאור המחזיר למוטב? או במה תלויה בעצם התדירות של עליות וירידות.
לא, התדירות היא תלויה כולה בהכנה שלנו כחברה. רק בהכנה, הכנת החברה.
שאלה: מה הכי מועיל לנו לגדול בצורה נכונה, לפי מצבנו כיום?
מאמץ בכוונה. בלכוון את הלב. זה קשה. האמת שהמאמצים האלה הם הכי קשים. אם היה אפשר למדוד כמה קלוריות אנחנו מבזבזים על מאמץ הנפשי הזה בתיקון הנשמה, בנטייה לחיבור בינינו, היינו יודעים שאין לך עבודה שדורשת יותר הספק. אין.
שאלה: אמרת שעיקר לשפוך את עצמך על הקבוצה ולא משנה מה גודל הקבוצה הפיזית. האם תוכל לתאר את הפעולה הזאת, "מה זה לשפוך את עצמך על הקבוצה?"
שאני כולי תלוי בהם, והם כולם תלויים בי. זה מה שצריך להיות. כמו במטפסי הרים שכל אחד הוא מחזיק את השני.
שאלה: אנחנו משחקים אחד כלפי השני ועושים כאילו הכול טוב אצלנו, ולא מדברים על המצבים הפנימיים שלנו. אבל חלק מהחברים לא יכולים להתמודד עם המצבים הפנימיים שלהם, ועדיין לא מספרים על זה לאף אחד. איך לזהות חברים כאלה?
לא צריכים לספר על שום דבר פנימי, מי אמר לך שיש דבר כזה? מה פתאום. אסור לנו לעשות את זה. במיוחד לנו. אנחנו עדיין נמצאים למטה ממסך, אנחנו עדיין נמצאים לא מוגנים נגד קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, ולכן אסור לנו. להראות לנו אנו יכולים ככה, בכוונה. אם אתה עושה את זה בכוונה כדי לעורר את החברים, זה לא יזיק לך, אלא ההיפך. אבל אם אתה מספר להם ממש "ממצפוני הלב" מה שנקרא, זה לא טוב. הם יזיקו לך אפילו שהם לא רוצים. הם לא מוגנים עדיין במסך, ולכן לא כדאי את זה לעשות.
שאלה: כן, זה בסדר, לא צריך לספר. השאלה היא, איך לזהות חברים כאלה, כדי לעזור להם ולא לאבד אותם?
הכי טוב כמו שדיברתי, אבל נראה לי שאתם לא עשיתם. שיש בכל קבוצה, בכל עשירייה, איך קוראים לזה?
תלמידים: ש"ץ וגבאי.
גבאי. ש"ץ הוא מתפלל עבור כולם, הוא אחראי על לאסוף את כל החסרונות לחיסרון אחד מרכזי, ושכולנו נהיה במרכז, וכולנו נתפלל. הש"ץ הוא כמו כלב שאוסף את הצאן יחד. וגבאי הוא האחראי על כל אחד ואחד, על שלומו של כל אחד ואחד ושלומה הכללי של הקבוצה. אז לגבאי אפשר לבוא, או הגבאי צריך לבדוק ולראות מה קורה שם.
שאלה: אז איך הגבאי מזהה חברים כאלה? ומה הוא יכול לעשות כדי לא לאבד אותם?
הוא לאט לאט לומד. וכל אחד צריך לעבור את התפקיד הזה.
שאלה: אני תמיד חשבתי שה' פסח על בתי ישראל, דילג עליהם במכות, כאילו שלא עשה עליהם מכות. אך במאמרים כתוב שדילג על המצרים. האם זה אומר שאנחנו בכלים הפוכים מהמחבר?
הבורא לא נוגע לבתים יהודיים איפה שאפשר להגיע לאיחוד, רצונות כאלה הוא שומר. ורצונות שהם על מנת לקבל הוא מוריד, ממית.
על מה אתה שואל?
תלמיד: במאמר כתוב שהוא דילג על המצרים, שהוא כאילו פסח על המצרים ולא על ישראל.
כן, שהוא לא מקבל אותם בחשבון. מוציא ממצרים רק את אלו שיכולים להתעלות למעלה.
שאלה: אני בהודיה גדולה שיש לנו את ההזדמנות הזאת לעבור את התקופה, וכל יום שאני בא לשיעור אני מודה לבורא שיש לנו את ההזדמנות שאתה מביא לנו את התורה בצורה כזאת. אבל אני יוצא מכאן עם תחושה שאני מגיע עם חיסרון בגודל של אצבעון, ואני לא מצליח. כל מה שאתה מעביר במשך השיעור שזה נגיד 100%, אני לא מצליח להגיע עם החיסרון הזה לתפוס את זה ולממש את מה שאתה אומר במשך היום. אני לא מצליח שיהיה לי את החיסרון הזה ממש, לממש את כל זה, ואני ממש בכאב לב שאני לא יודע איך לעבוד על זה, כדי שלהגיע עם חיסרון.
אני משתדל לעשות את זה עם עשירייה, להיות בזום, כל מה שאפשר לעשות. אבל זה לא גורם לכזה כלי גדול של חיסרון. מה העצה?
נראה לי שיותר צריכים לעבוד עם הרגש. השכל הוא לא כלי, השכל יכול רק לחבר כמה רגשות יחד. רגש הוא הכלי.
תלמיד: איפה נמצאת הנקודה הזאת להפעיל את הרגש? אני משתדל כל הזמן לעבוד עם הרגש.
מה שלא עושה השכל עושה הזמן. אי אפשר לדלג, אבל צריך לדאוג לעשירייה.
תלמיד: מה אתה עשית? מה רב"ש עשה? מה החברים שלך עשו כדי להגיע עם חיסרון לממש את עצות המקובלים?
אני השתדלתי לממש, בנסיעה, בביקור רופאים, בניקוי הדירה, בלסדר את השיעורים, בלרשום, בלכתוב, בלהקליד, בלספק מזון, בלהסיע לכל מקום, בלהקליד את המאמרים ועוד, זה המון דברים. הייתי כל הזמן מסתובב סביבו, סביב הקבוצה. הקבוצה, התלמידים לא ידעו על זה, רב"ש אמר "אני עשיתי".
הכול התחיל מזה שחודש או חודשיים, דווקא לפני חג הפסח הספסלים בבית הכנסת, במקום איפה שלמדנו התחילו להתפרק. ישבו אנשים בזמן הסעודה, נשענו על הספסל וכל הספסל התפרק לחלקים וכולם נפלו. הלכתי והזמנתי מברזל פרופילים לספסלים והברגתי אותם. לקח לי המון זמן, העץ היה מאוד קשה ולא היו מברגות חשמליות כמו היום, אלא ממש הברגתי ברגים עם פלייר בכל הספסלים. ואז הם ראו שאני עשיתי עבודה גדולה מאוד.
אחר כך ראיתי שהם שותים קפה, ופתאום אין קפה. אז הייתה לי מרפאה, והייתי מזמין למרפאה המון קפה, הזמנתי משהו כמו חמישים קילו קפה, אז לקחתי מהמרפאה והבאתי להם, הם השתגעו מהכמות. אותו הדבר עם הסוכר, ועוד כל מיני דברים כאלה. הראיתי להם שכדאי לעשות את זה.
חודשיים או חודש לפני פסח, אני רואה שם שלושה זקנים שכל כך דואגים לפסח, אני לא ידעתי שהם נמצאים עד כדי כך בכזאת החמרה, בכאלה חוקים, אבל הם עם תותבות מפלסטיק, ופלסטיק בכלל היה פסול לפסח. אחר כך בדקתי את כל הסכינים, היו סכינים עם ידיות, אם אתה מדליק את הידית וזה נשרף כעץ, אז זה עץ. אבל לפעמים זה לא היה עץ, אלא עץ שהוא סינטטי, יש הרבה כאלה צבעוניים ויפים, אבל סינטטי, אז רב"ש פסל את זה ממש. נסעתי, קניתי סכינים אחרים ועשיתי להם תותבות חדשות. ניסיתי להיות ככה מועיל במשהו. וגם אשתי הייתה מגיעה לעבודות אצל רב"ש. זאת אומרת, מה שעזר לי משך כל השנים, וככה עד היום האחרון, שאני כל הזמן הייתי מסתובב לראות מה עוד אפשר לעשות.
בבניית התנור בפסח, הזמנתי מישהו מחיפה שהיה עובד בבתי הזיקוק ושם היו תנורים ענקיים. הוא הגיע לבדוק את התנור אצלנו, שהיה קטן כזה, והוא לא הבין בשביל מה הזמנתי אותו, אבל נתן כמה עצות טובות. אחר כך אחרי פסח מגיע סוכות, בנינו סוכה, לפי איך שרב"ש רצה, לפי מה שנקרא "חזון איש", בלי מסמרים. איפה שיכולתי עשיתי, העיקר לקבוצה.
כאן, אצלנו זה כבר קלסה אחרת. אנחנו באמת יכולים לעשות הרבה דברים בהפצה. שם לא הייתה בכלל הפצה, לא היה דבר כזה. התחלתי לכתוב ספרים ברוסית, שלושה ספרים ראשונים, והם אמרו לי, "אתה כותב?" כאילו לא, כן, לא, כן, עד שכן, תדפיס. אז עד שהוצאתי אותם לאור זה כבר היה בשנת 1983. מה אני ואומר, תנסה כל דבר. כאן בכלל יש לנו כל כך הרבה אפשרויות להשלים את העבודה שלנו בהפצה, בללמד, בכל דבר. וזה חוזר, חוזר ממש, הבורא מתחשב בזה מאוד.
תלמיד: כשאני מסתכל על עצמי, איך אני הייתי בהתחלה וכמה אני השקעתי מבחינת זמן, ואיזה דרייב היה לי וכמה עשיתי בהפצה.
אני זוכר איך היית שם בווינה. היה לך משרד והכול.
תלמיד: אני לא יודע מה קרה, אבל הדרייב הזה לא נמצא ואני כבר הרבה זמן מחפש אותו. אפילו הגעתי לכאן, עשיתי הרבה מאמצים כדי להגיע לארץ, ואני רוצה לחדש את זה ,אבל אני לא יודע על איזה כפתור ללחוץ כדי ללכת עוד פעם ככה, למשוך אחרי.
לפחד שהרצון הזה יעלם, אני כל הזמן מפחד. זה לא נגמר, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", ממש. אתה חושב שאני יכול להבטיח לעצמי משהו למחר? כלום. אלא מה מבטיח? יש לי לו"ז שאני מתחייב לזה ולזה, וכמה עוד? עוד מתחייב. וכמה עוד? עוד נעשה. כל הזמן, אדם צריך לעשות לעצמו לחץ.
תלמיד: אמרת, ואני כבר כמה פעמים שמעתי את זה שאדם צריך לדבר עם העשירייה הפנימית שלו מבפנים, הוא אפילו לא צריך לדבר במילים. מה הצורה הזאת של עשירייה פנימית שאני צריך לדבר איתה ואיך זה עובד?
תנסה להרכיב את זה בפנים. נגיד שאתה כותב רומן, אז יש לך בפנים איזו הרגשה על הגיבורים, איך שהם מתייחסים, איך שהם עושים משהו. תבנה כזאת צורה פנימית.
שאלה: הוא כותב שחז"ל אומרים, "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי", אני לא רואה שום דבר בתכונות האלה אצלי, אני יותר דוב שרוצה לשבת, ולא לעשות כלום, מה זה אומר?
למה? אתה עושה דברים, אתה מכין את החומוס וכולם נהנים .
תלמיד: אני רוצה להתאמץ לצאת מהתכונה הזאת שיש בי, עצלנות, אני מחפש קיצורי דרך.
עצלנות היא תכונה טובה מאוד, היא עוזרת לך לא לעשות שטויות. אלא אתה צריך רק לעורר, בשום דבר לא לעצור את עצמך אלא רק להוסיף, לחמם את עצמך, לעורר את עצמך לקראת המטרה, לקראת הדבקות. אבל לא שאתה מוריד משהו, לא, זה העיקר, רק תוספת.
תלמיד: מה היא התוספת הזאת?
תוספת רצון, כל פעם רצון חדש ושהוא יגיע מתוך הקבוצה, מתוך החיבור בקבוצה.
תלמיד: מה זה שהוא כותב פה "ולעצלים לא נותנים עזרה"?
כן, לא נותנים עזרה, למה? כי הם מבקשים, שיהיה להם מנוחה, אז נותנים להם עזרה דרך הייסורים, ומאין ברירה הם קמים.
שאלה: היינו רוצים לחלוק אתכם בהתרשמויות ולשאול שאלה, אתמול אתה נתת תשומת לב לקבוצה שלנו ואפילו הייתה משימה יומית שנגעה בזה. קיבלנו אתמול ממש שפע של הודעות מכל קצוות הכלי העולמי, פשוט הרימו אותנו על הידיים כל היום, וזה נתן המון כוח של ערבות והרגשנו אותו. איך לנהל את הכוח הזה נכון, איך לא לקחת אותו לעצמינו? לאן אנחנו צריכים להעביר אותו עכשיו? על מה לשים דגש?
דיברנו על זה כל כך הרבה עכשיו, שעתיים וחצי, רק מתוך זה שנשתוקק יחד לבורא. מה עוד אני יכול לעשות? מחר בערב אני אכניס את זה לטוויטר, ממליץ לכם לקרוא שם כל הזמן, כי אני כותב שם בעצמי ונראה לי שזה יכול לעזור בצורה עניינית וקצרה.
שאלה: אמרת לא לספר את הכול לחברים, כי אין להם עדיין מסך מגן, מה זה אומר?
זה שכותבים לי תלמידים ושופכים לפני דברים, לפעמים אני עונה ולפעמים אני לא עונה, לפעמים אני מעביר את זה אפילו למישהו שיטפל בזה. אבל אם אדם ממש כותב מתוך צפוני ליבו מה שנקרא, מעומק הלב, אני לא יכול להעביר את זה לאף אחד והאמת שעם החסרונות האלה כדאי שיפנה לבורא, אני לא כותל.
תלמיד: שמתי לב כי לפעמים יש בי תחושות מאוד עמוקות, ואני רוצה לשתף את הקבוצה ואני נתקל בבעיה.
לא, אסור לעשות את זה, אתה מכשיל אותם בזה, אתה דורש מהם שהם ייכנסו ממש לתוך הרגשות שלך, שהם יהיו במצבים שלך, זה לא בסדר, אסור לך לעשות זאת, אלא אתה צריך להראות להם שהם צריכים לפנות לבורא. חבל שאדם מעומק הלב לא פונה לבורא אלא לכיוון האחרים.
קריין: כן, עמוד 66 בספר פסח, נקרא את אגרת נ"ז של בעל הסולם.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."
להשתדל לתת עוד יגיעה, אם זה מעל הסאה אז ה' עונה עליה, על המאמץ שמעל הסאה.
שאלה: מהי תפילה שלמה?
תפילה שלמה נקרא שאני ב 100% תולה את זה בתשובה מהבורא.
תלמיד: זאת אומרת שיש לי חיסרון ב 100%?
אני לא יודע מה זה 100% חיסרון. אני אמרתי תלות בבורא ב 100%. לא החיסרון שלי, אלא בו אני תולה את הכול, זה נקרא תפילה שלמה.
שאלה: כתוב, הלוואי שיתפלל כל היום, אבל אנחנו יודעים שיום זה גילוי, על מה מתפללים?
אני לא חושב שהעניין זה שיום מאיר ולילה לא מאיר. אלא כל הזמן אתה צריך, רצוי כך, מראש לזרוק את הקרס, מראש לזרוק את החוט על הבורא וכל הזמן להחזיק, ואז כל הדברים שמתעוררים שהם ילכו אליו, אני לא נפרד ממנו, אלא כל דבר, כל חיסרון שמתגלה, גדול, קטן, בכל מיני צורות אני פונה אליו, לא חשוב מה, כמו ילדים קטנים, לנדנד כל הזמן, אל תדאגו, זה הכי בטוח, זה הכי טוב.
זאת אומרת, מראש אני קושר את עצמי לבורא, ואז כל מה שרק אפשר אני מעביר אליו, כל הזמן, בתת הכרה, בהכרה, נמצא באיזה מקום בראש, כך כל הזמן.
תלמיד: חבר ששוכב בבית עם כאבי גב והוא כמעט ולא יכול לזוז, ביקש למסור שהפסח עובר בצורה מאוד מיוחדת ולא רגילה. 5 חברים מהעשירייה שלו נסעו והגיעו לפסח בישראל כך, שהקשר ביניהם הוא הרבה יותר וירטואלי מאשר פיזי. ועל זה הוא שואל, איך כשהחברים יחזרו למקומם לא לפספס אפילו לא טיפה אחת מההתרשמות וההתפעלות מישראל?
זה לא חשוב, אם שם במוסקבה אנחנו רואים שבכל זאת אנשים יושבים ומתחברים ומשתדלים, אם הם חוזרים על כל הלימודים שלנו. אני בעוד יומיים אצא ובטח אפספס בנסיעה כמה שיעורים, אז יכול להיות שאתם תחזרו על החומר הזה, כדאי, תחשבו.
לי נראה שאנחנו בפעם ראשונה עברנו את פסח בצורה כזאת, שאנחנו קישרנו את החג הזה למאמצים שלנו, למצבים שלנו. וזה ממש כך, בכל צורה בחג ראינו שלא סתם מדובר על איזה מנהג לא לאכול חמץ או לנקות או לעשות עוד כל מיני דברים, אלא עד הפרטים של ההגדה, על כל הדברים האלה פחות או יותר סידרנו את שלבי העבודה הפנימית שלנו. ודאי שיש עוד הרבה דברים, אבל זה יתברר כבר בפועל. זה הבדל מהותי מאוד בין פסח שעברנו עכשיו לכל הפסחים הקודמים.
שאלה: הייתי רוצה לסכם את השבוע שעברנו, את הפסח הזה, אנחנו יוצאים עם אותם כלים שאנחנו במחשבה ובכוונה שלנו דוחקים את כל המצרים שבאים להפריע לנו בדרך, שמושכים אותנו לרצון לקבל שלנו, אנחנו פשוט לא מתייחסים אליהם, כאילו הורגים אותם בזה שבדעת שלנו, במחשבות שלנו פשוט לא מתעסקים איתם, ויותר מתעסקים אך ורק בכיוון של דבקות דרך העשירייה בבורא. האם עם זה צריך לצאת ממצרים עכשיו?
כן, אבל אנחנו בעצמינו רק בורחים מהכלים האלה, זאת אומרת מתעלים מעל המצרים, לא הורגים אותם ולא הורסים אותם, שום דבר. מתעלים מעליהם, כי סך הכול היציאה היא למעלה מהם, אחר כך אנחנו חוזרים אליהם, אנחנו מחיים אותם ועובדים איתם.
תלמיד: ברור שהם מלווים אותנו כל הזמן, אבל העיקרון לצאת ממצרים כרגע זה כל הזמן להתנתק מכילים דקבלה?
כן, להתנתק מכלים דקבלה. להתחבר בלב ובינינו ועם הבורא.
תלמיד: לחזק את העשירייה, לדבר כל הזמן על זה, שזו בעצם כל המשמעות של העבודה שלנו?
כן.
שאלה: איך עלינו עכשיו לאחד את התפילות שלנו?
לאחד את התפילות שלנו? תכנסו לתפילה עכשיו ותתפללו מעומק הלב, תנסו לראות בכל מה שכתוב בספר שמדובר עלינו, על החיבור בינינו וחיבור בינינו עם הבורא. תאמינו לי שלא כתוב שם שום דבר חוץ מזה, כלום חוץ מזה.
שאלה: מה זה אומר שהתפילות שלנו מאוחדות?
לשם זה הן קיימות, ככה סידרו לנו זאת אנשי הכנסת הגדולה שחיברו את התפילות, שהן יחברו אותנו יחד להיות "כאיש אחד בלב אחד", ולבקש מתוך החיבור שלנו את הבורא, משם תדרוש את ה'.
שאלה: כשחבר מספר בשיעור, לכולנו כאן, על משהו שכואב לו בעבודה הפנימית ואני מרגיש שזה נוגע בי עד כדי דמעות, האם הזה מה שנקרא לרכוש רצון של חבר?
כן אבל אנחנו לא צריכים לשים לב ולחטט כל אחד בתוך השני, אלא העיקר זה לתפוס את עצמנו, להרגיש שאנחנו נמצאים קצת בקשר ובכל היתר לפנות לבורא "כי בו ישמח ליבנו", שם באמת הקשר בינינו. אם אנחנו נרצה לבנות בינינו קשר ללא בורא, זה לא יצליח, זה יצליח רק לרגע אחד.
שאלה: הטבע שלנו דוחה אותנו מחיבור אבל אנחנו צריכים להתחבר, האם הדמיון, משחק ותפילה הם הכלים היחידים שלנו להשגה?
אני לא יכול להגיד, אני אומר לכם פשוט מתוך ההרגשה שלי, מתוך הניסיון שלי, שהחיבור בינינו והנטייה לבורא, זה מה שצריך להיות כאן.
תלמיד: אתמול נשאלה שאלה לגבי היחסים הנכונים בעבודה בין הרב לקבוצה, על כך שזה לא טוב כשמשהו מהקבוצה נמצא בקשר עם הרב באופן אינדיבידואלי.
מי נמצא איתי בקשר מיוחד? אני לא מחשיב אף אחד שהוא נמצא בקשר מיוחד איתי, אלא אם כן בענייני עבודה, נגיד בקשר לעיתון, בקשר צילום, בקשר לפסוקים, אלה דברים שהם ענייני העבודה וסך הכול אנחנו בקשר הזה למען החברה. אבל בעבודה הפנימית, אף אחד לא נמצא איתי בקשר בצורה מיוחדת, כולל החתנים שלי שנמצאים כאן, אתם רואים שאני מתייחס אליהם בצורה מיוחדת? לא יכול להיות דבר כזה ברוחניות.
תלמיד: כשדיברנו על מוסקבה אמרת שכותבים לך.
כותבים, אז מה? אנשים רוצים לכתוב.
תלמיד: אמרת שצריך שיהיה קשר דווקא מצד הקבוצה עם הרב, ולא באופן אישי.
הם רוצים שזה יהיה באופן אישי, והם כותבים. אבל אני חושב שעוד מעט זה ייגמר, הם כותבים מתוך התסכול, יש גם הרבה מהכלי העולמי, מחו"ל, שכותבים, במיוחד לפני החגים כותבים המון, אני לא יכול להתייחס לזה, גם אין לי אפשרות, אין לי זמן.
לא, זה לא מפריע, זה לא עושה שום דבר, לאט לאט אנשים מבינים שבכל זאת חייבים לעבוד בתוך הקבוצה. אז בינתיים שיכתבו עוד כמה זמן, אחר כך הם יראו שזאת לא הדרך.
תלמיד: השאלה הייתה איך להתקשר אליך כקבוצה.
אם יהיה להם לב משותף, הם יתקשרו אלי.
תלמיד: הכוונה היא שיש כביכול חברים שמדווחים לך מה קורה בקבוצה במקום שהקבוצה בעצמה תדווח לך.
אני לא מחשיב את זה וכמעט שאין דבר כזה, לא. אני לא מתחשב בזה. אלא אם הייתי מנהל את הקבוצות בהפצה, בארגון הפנימי, בכל מיני דברים. אבל אני לא נכנס לזה, אני שייך רק לעבודה הפנימית, אם אתם חושבים שאני יכול לסדר כל מיני דברים, אז לא. מקסימום כשאני שומע או כשאני מקבל משהו ממישהו, אז אני שולח לחבר אצלנו ששייך לנושא הזה, אבל אני בעצמי לא, אין לי לזה שום עניין, לא אכפת לי מה כתוב שם, מה קורה בקבוצה. לא חשוב לי מה קורה שם באופן פיזי, ענייני, בין החברים. חברים חברות, החברות ביניהן, מה הם עושים, מה שיצא יצא, אנחנו לא יכולים להשפיע על זה, רק דרך הבורא. רק דרך הבורא.
בקטע שקראנו נאמר "יגעתי ומצאת". האם הכוונה למאמצים אישיים או למאמצים בתוך העשירייה? ומהם אותם מאמצים, מהי אותה יגיעה ומהי אותה מציאה? קראנו את הקטע הזה המון פעמים, איך לחדור אליו עמוק יותר ולהבין את זה?
כל אחד צריך לאמץ את הלב שלו להתחבר עם אחרים לכיוון הבורא, להשגת המטרה הרוחנית שזה בהשפעה בינינו. לא במישור העולם הזה אלא למעלה מהעולם הזה, שנהיה שם בלבבות שלנו, מחוברים ברצונות שלנו. תנסו לתאר את המצב הזה, הוא קרוב, הוא ממש נמצא, רק לא שמים לב למציאות הזאת, על המערכת הזאת שאנחנו צריכים לבנות, אתם צריכים להתאמץ בזה.
אבל זה בקשר בין הלבבות שלנו, שוודאי והוא למעלה מכל הגשמיות. ואז בקשר ביניהם עם הבורא, כשמגיעים לנקודה הזאת, זהו, הכל נפתר, הכול פתוח ומובן וברור ונמצא בתוך ההרגשה החדשה, והכול יסתדר.
שאלה: אם הבנתי נכון, אמרת שהיית מעדיף שיהיה קשר מהקבוצות כקבוצות, באמצעות עדכונים וכול', ואם אמנם זה המצב, האם היית רוצה לקבל עדכונים ברמה רשמית, ואיזה מידע היית רוצה לקבל מאתנו?
אני לא רוצה לקבל מכם שום עדכון, שום דבר, באמת. אם אתם רוצים אתם יכולים לכתוב אלי, תכתבו מה שתכתבו. אני לא רוצה שום דבר, ברגע שיהיה לכם חיבור בלבבות, ביניכם ועם הבורא, אז אני אקבל עדכון. אבל על כל הדברים האלה, על מה שקורה שם בקשר הארצי בין כולם בתוך כל קבוצה וקבוצה, על זה אתם תדברו ביניכם ובין הקבוצות, ותסתדרו כך או כך, אני בכל זאת לא יכול להשפיע על זה.
אני יכול לצעוק, אבל הצעקה הזאת היא סתם צעקה לשמיים, לא עוזרת בשום דבר. לכן אין לי שום עניין להיכנס לכל העסקים הארציים שלכם, על מי שמתרגז על זה, ומי מתבייש במה, ומי מאשים את מי במשהו, זה לא חשוב לי, אלה משחקים של ילדים קטנים.
(סוף השיעור)