שיעור 20.04.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי רב''ש, דרגות הסולם, מאמר "זמן הגאולה"

חוברת פסח, עמוד 221

"הנה זמן הגאולה ממשמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו. הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היה, שהדעת היה בגלות, היינו הדעת דקדושה. וגם ענין הדעת דקדושה בגלות צריך ביאור. הנה הזהר הקדוש אומר, ששאור ומחמצת הם מדרגה אחת, ואנחנו קוראים אותו יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלקים אחרים. ואאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא, והקליפה, והיצר הרע - אינו אלא הרצון לקבל. וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא. היינו, ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים, היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשים את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה. הנה ידוע שהגורם הראשון לעבודה, הוא השלא לשמה. היינו מצד החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה" מתחיל דווקא על יסוד של הרצון לקבל, שנותנים האדם להבין, הלא תענוגי הגשמיים אין כל כך ערך, כי מה שנות האדם בעולמנו זה.

ועל ידי תורה ומצוות הוא יזכה לתענוג רוחני בעולם הבא, שהוא עולם נצחי. וכמו כן בעולם הזה, לזכות להצלחה בתענוגי גשמיים הוא על ידי שמירת התורה ומצוות, שבזכותם יהיה לנו רפואות וישועות, בשפע פרנסה והצלחה, ונזכה לאריכות ימים בשנים. וממילא האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות. היינו, יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאים - וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם. ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה הוא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע, אין זה מטבע האדם. וכל זה הוא מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע. נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה."

שאלה: רב"ש כותב בסוף המאמר, ש"אז החיים הוא חיי צער". זאת אומרת, עד שלא יגיע ל"לשמה", אז הכול חיי צער. ולפני עשר דקות שמעתי שאין צורך לסבול.

לא, אמרנו שאל תכניס את עצמך לזה, שאלה חיי צער, זה ודאי. צר לי שאני לא נמצא במצב כמו שהייתי רוצה. אפילו שזה מצב "לשמה" ללא שום פרס וכן הלאה, בכל זאת אני נמצא בצער מזה שאני לא הגעתי לזה. אלה חיי צער.

שאלה: רב"ש מסיים, ב"ונזכה לאריכות ימים בשנים." מה זה אריכות ימין בשנים?

"ארוך", זה אור חכמה. שנזכה ללבוּש כל כך גדול בחסדים, שעל ידו נזכה לאורך ימים. יש מושג של אלף ימים דחול, זאת אומרת שנזכה לאור החכמה. זעיר אנפין עולה לאריך אנפין, זאת אומרת למצב המושלם.

תלמיד: מה זה אור הגאולה שמוזכר בהתחלת המאמר?

בדרך כלל אין אור כמו שאנחנו מבינים. אור, זה לא אור השכל, אור ההרגשה. "אור" זה מה שאני מאוד מחכה לו. זו הרגשה בחיסרון שלי, שהחיסרון סוף סוף מקבל מילוי. ולמילוי הזה אנחנו קוראים "אור". ולפי מידת החיסרון, כך מידת האור, ואז אם בא המילוי, אני מגלה. אור "הגאולה" זה נקרא שאם אני ממש מרגיש את הגלות, כמו שהוא אומר, שאי אפשר לזכּוֹת לגאולה אלא אך ורק מתוך הגלות, הרגשת הגלות, אז אם אני באמת מאוד משתוקק לגאולה, אני מגיע למצב שאני מגלה את אור הגאולה, וזה כבר ממלא את הכלים שלי.

תלמיד: כתוב "היינו מצד החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה". למה החינוך פה נקרא "מצוות אנשים מלומדה"¹?

כי זה החינוך הרגיל, גם הדתי, גם החילוני. מה שמלמדים את האדם, בזה הוא נמצא. כמו שקופה מחנכת את הצאצאים שלה, את הקופים הקטנים איך הם צריכים להתנהג בתוך היער. ראיתי סרט על דובים, שמלמדים את דובונים שלהם, איך צריך לרוץ ואיך לתפוס משהו. מצוות אנשים מלומדה זה נקרא שלימדו אותם אנשים רגילים. זה כמו חינוך רגיל שכולו הוא איך למלא את עצמו בחיים הרגילים בעולם הזה. זה נקרא "מצוות אנשים מלומדה". העיקר לא מה לעשות, אלא לשם מה לעשות. וכמה שאתה תעשה יותר דברים כאלה או כאלה, יהיה לך טוב בעולם הזה, יהיה לך טוב בעולם הבא. זהו, תירגע, תעשה את זה ויהיה טוב. כל החינוך של כל העולם הוא כך, עד שהיום הוא כולו נשבר.

תלמיד: במה שונה החינוך שאנחנו שואפים אליו, מהחינוך הזה של "מצוות אנשים מלומדה"?

החינוך שאנחנו שואפים אליו, הוא בכך שאנחנו לא יכולים ללמד את האנשים את החינוך שלנו, אנחנו יכולים רק לפתוח להם את הדרך של האור, שישפיע עליהם ויחנך אותם.

תלמיד: באילו כלים אנחנו עושים את זה?

בכלים שלנו, של איחוד, שאנחנו נמצאים באיזו הזדהות עם האור ואז הוא משפיע דרכנו, ומשפיע עליהם. הם תלויים בנו, קשורים אלינו, ואז הם מתחילים להרגיש השפעות של האור, והוא המחנך.

תלמיד: ומה שהמחנכים קוראים לו "כלים", כמו אמצעים של לימוד דרך משחק, כן הלאה, זה לא נקרא "כלים"?

זה נקרא כך, זו פסיכולוגיה. למה לא? אבל זה לא שייך לנו בכלל. אנחנו לא מחנכים. אני לא חכם לחנך את האדם לתקן את הנשמה שלו ולהביא לו דרך בחיים. אני מחנך אתכם? לא. אני רק מייעץ לכם מה לעשות כדי שהאור ישפיע עליכם וישנה אתכם. אני אמרתי לך פעם "נו נו נו" על משהו? בגשמיות כן, כדי שתסתדר כלפי האור, אבל לא יותר מזה. מה ההבדל? אתה לוקח כאן כוח של הבורא והבורא המחנך, ואתה כמעבר, ושם זו מצוות אנשים מלומדה, ולא הבורא. אתה מבין איזה הבדל זה? שם זו פסיכולוגיה, וכאן זו חכמת הקבלה, האור העליון.

תלמיד: באילו כלים עוד יכול להיות החינוך הזה שמתבצע על ידי האור?

רק בכלים של השתוות הצורה, שמשתוקקים אליו במשהו. אז זה שאנחנו מסדרים אותם שהם יתחברו קצת ביניהם, בזה אנחנו בעצם מביאים אותם בהתקרבות לאור, והאור משפיע עליהם יותר. הם זזים מילימטר, והאור מאיר יותר לפי זה. עוד מילימטר, עוד אור שמאיר. האור נמצא בכל מקום אבל הם צריכים לתת את ההתקדמות. זה מה שאנחנו עושים איתם.

תלמיד: יש לנו יכולת להעביר השתוקקות?

כן.

תלמיד: איך?

תלמד מהבורא, תראה מה שהוא עושה בעולם, אילו צרות ובעיות. שתהיה לאנשים השתוקקות, שיהיה להם פחד, שתהיה להם נחיצות לצאת מהמצב. ואז אתה יכול לבוא ולייעץ להם את הפיתרון, שאם אנחנו נתחבר, אנחנו נבריח את כל הצרות והבעיות האלה.

תלמיד: חינוך על ידי צרות ובעיות?

זה לא "על ידי".

תלמיד: אלא איך?

לא. זה איך לברוח מצרות ובעיות, זה לא על ידי. אני לא מביא להם צרות ובעיות, אני אומר להם איך להיפטר מהן.

תלמיד: צריכים להאמין בזה.

שום דבר, אין כאן שום אמונה, ההיפך. בכלום אין כאן אמונה, יש עובדה. מה קורה בעולם, מה קורה בבית, מה קורה בבית ספר, מה קורה ברחוב, מה קורה בתוך אדם עצמו? אין כאן שום אמונה. העובדות מדברות בעד עצמן בכל מקום. החיים הם חיי זבל והם מסוכנים מאוד ואנשים לא יודעים מה יביא המחר או אפילו מה יביא היום. ואם אנחנו רוצים להבטיח לעצמנו חיים יותר בטוחים, יותר שלווים עם הילדים, עם המשפחה, אז את זה אפשר לעשות רק על ידי החיבור. בואו נבדוק, בואו נראה.

אף אחד לא יכול להתנגד לזה שאם יהיה קשר יפה, קצת אהבה, קצת התחשבות, אז יהיו חיים הרבה יותר טובים במדינה. לא יהיה לך פער עצום כזה בין הרמות של האליטות לבין רמת הנכשלים, לא יהיה לך חצי מישראל שנמצאים מתחת לקו העוני, וכן הלאה. אין גבול לשחיתות, אין גבול לגניבות, לכל דבר. בזה אני צריך להאמין? העיר המושחתת ביותר זו ירושלים. היא מקור הקליפה, מקור החורבן. "ירושלים הקדושה" הם אומרים. איפה הקדוּשה? לקדוּשה עוד צריכים להגיע.

תלמיד: האם אנחנו מהפכים מקליפה לקדושה באותו מקום שיש דווקא שיא הקליפה?

קליפות, אני לא יודע. אני יודע שכדי להגיע לחיים טובים צריכים חיבור, זה הכל.

תלמיד: אז לא נשתמש במילה קליפה, אלא רצון לקבל מתהפך לתכונת ההשפעה. נגיד אנחנו עושים פעולת הפצה במטרה, לתקן איזה כלי, להפוך אותו מרצון לקבל לתכונת השפעה. איך האור עושה את פעולת החינוך הזאת שהוזכרה בהתחלה?

אני אומר לך, אני לא יודע ולא חשוב לי איך הוא עושה זאת, זו הבעיה שלו. תן לו לעשות. אתה בעצמך לא יודע מה עושים איתך, ואתה רוצה לדעת איך הוא עושה עם אחרים. אתה צריך לפתוח מקום לאור להשפיע, זה הכל. איך הוא עובד על זה, אתה אף פעם לא תדע, כי זה שייך למעשה בראשית. אחר כך, אני לא יודע מה קורה שם. אתה תדע פעולות, את סדרת הפעולות, מתוך זה אתה תדע בחיצוניות מה שנעשה. עמקות הפעולה עצמה, זה שייך לבריאת יש מאין, איך הוא עושה את זה, אני לא יודע.

תלמיד: אם כך, מה כן חשוב לנו?

חשוב לנו רק לבצע, "אשר ברא א-לוהים לעשות" זה הכל. לעשות. ו"ממעשיך הכרנוך".

תלמיד: אז המדד להצלחה הוא בעשייה שעשינו.

מדד להצלחה זה בשינוי. שינוי כלפי פעולת ההשפעה, כלפי תכונת ההשפעה שמתלבשת בנו.

תלמיד: שנראה איזה שינוי שחל מצד האור.

כן, אנחנו צריכם לראות עד כמה אנחנו נמצאים בהשפעה הדדית זה לזה ויכולים לשפוט את עצמנו יותר. נכון.

תלמיד: את המדד הזה של הצלחה אנחנו צריכים למדוד בכל צעד שעושים?

כן.

שאלה: לפני כמה ימים אמרת שכל מה שחסר לנו זה אור חסדים. שאין לנו מה לחפש חוץ מאור דחסדים ודיברת על כך ביחס להפצה ל99. האם תוכל להסביר למה התכוונת?

אור חכמה נמצא בשפע והכלים נמצאים, רק הכלים לא מתוקנים. ההבדל בין כלים מתוקנים ללא מתוקנים הוא, שבכלים לא מתוקנים יש רק רצון, וכלי מתוקן נקרא שיש לו כוונה על מנת להשפיע. הכוונה על מנת להשפיע, באה מכך שבתוך הכלי יש אור חסדים. ואז בכמה שיש בכלי אור חסדים, הוא יכול להתמלא עם אור החכמה. זה הכל.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לשאוף לאור חסדים או לאור מתקן?

אנחנו צריכים לשאוף לאור חסדים. אנחנו צריכים לשאוף להיות בחסדים, בהשפעה. חסדים זה כוונה על מנת להשפיע. רצון לקבל לא חסר, הוא מתגלה בנו קצת, במנות קטנות. ואנחנו צריכים להוסיף עליו כוונה על מנת להשפיע. עד כמה שאנחנו רוצים שיהיה לנו רצון לקבל בעל מנת להשפיע, מאיר עלינו המאור המחזיר למוטב. ואז הכלי מתחיל להיות בפנים מצופה באור החסדים, בכוונת ההשפעה.

אם הכלי הוא ברצון קטן, אז הוא נשאר בכוונת השפעה בדרגת שורש, א', ב', ואחר כך בדרגות גבוהות של רצון לקבל גדול ואור חסדים גדול, הוא כבר יכול לקבל מילוי, אור חכמה באמת בעל מנת להשפיע. זה נקרא שיש לך חסדים מלאים בחכמה, או אמונה שלמה. "אמונה" כך נקרא אור חסדים, "שלמה" שהחכמה נמצאת בה.

תלמיד: בהפצה אנחנו רואים שיש אנשים שעושים דברים מסוימים ויש אנשים שלא עושים כלום או עושים סתם דברים. איך בכל זאת אנחנו יכולים למדוד את עצמנו בזה?

יש כל כך הרבה פנים לכאן לכאן, אני לא יודע איך למדוד את עצמי בהפצה? כולם שונים, ביכולות, בהכנות, בהכבדת הלב. להשוות כאן אי אפשר. אלא להשתדל להתחבר יחד ולהשפיע חשיבות הדדית ואז לצאת להפצה. ולא ללכת לבד, אלא כמה אנשים ולתמוך.

תלמיד: אני רואה מהצד שלי, שכשאני מנסה להפיץ פה בארץ, אני מקבל רק מכות. אני רואה שאני רק מקבל מכות ואין לי שום הצלחה בהפצה, למרות שאני מאוד רוצה להצליח. אבל באגו אני מקבל רק מכות.

יש חוסר הצלחה או מכות באגו?

תלמיד: חוסר הצלחה.

צריכים ללמוד. אנחנו לא רוצים ללמוד. אתם צריכים ללמוד מקבוצת מוסקבה, יש להם שיטות שהן כבר בדוקות ומפותחות, לא כמו אצלנו. הם נמצאים הרבה יותר לפנינו בהפצה בחינוך הזה. אתם צריכים ממש ללמוד ולא לחשוב שאתם גדולים. בזה אתם כלום לעומתם, אני אומר לכם צריכים ממש להוציא משם כל מה שאפשר. לבקש מהם שיבואו ויעזרו, שיתנו לנו גם את הכלים שלהם, את הניסיון שלהם. זו הבעיה שלכם, אתם לא חזקים בזה ולא הראשונים. בפעולות להפצה הרחבה, הם במרחק קדימה.

תלמיד: לגבי הפצה בארץ, ניסיתי לדבר עם משפחה, אבל בכל זאת ראיתי שיש חוסר הצלחה.

צריכים ללמוד. אז אתה לא מוצלח.

תלמיד: אבל מצד שני זה מפריע לי שאני לא מצליח להפיץ את חכמת הקבלה, כי אני מרגיש שאני בחיים לא אצא ממצרים אם לא אעשה זאת. אני גם מרגיש שאני לא מתקדם אם אני לא מפיץ נכון.

למה לא ביקשת מהבורא? הוא הכתובת לכל דבר. תנסה.

שאלה: יש לא מעט חברים מהכלי העולמי שחושבים לעבור לישראל, לפתח תקווה. רציתי לדעת האם כדאי לעודד את זה, ואיך להתייחס לכך. הרבה פעמים הם לא לגמרי יודעים מה זה אומר לעבור לפתח תקווה, ולהסתדר כאן.

2. אני הייתי מאוד נזהר במקומם. יש לנו גם ניסיון לא כל כך טוב בזה. קשה כאן. זה לא שמגיעים לכנס או לאיזו חופשה ואז הכל ורוד, יש סעודות, לימודים, חיבוק ושירים. אלא ביום יום זה מצב מאוד לא פשוט. אני לא הייתי ממליץ, בפרט לאדם שרגיל לחיים אחרים לגמרי, ממש לא.

   או לפחות שיבוא לחצי שנה, שנה. אבל כך שהוא לא נופל על החברים כאן כמו נטל נוסף, אלא שהוא יכול לבוא, להסתדר, ולחיות כאן חצי שנה או שנה. ואחר כך הוא יוכל לחזור אם לא הולך לו. אמנם המצב כאן נראה אולי יפה אם באים לשבוע שבועיים, אבל זה אחרת.

תלמיד: חייב להיות כאן צוות שבודק את היכולות שלו את האפשרויות?

אנחנו חייבים ודאי לבדוק את זה. אנחנו צריכים לשמור על האדם שלא יעשה שטויות. שלא כל אחד שבא לו יגיע לכאן עם מזוודה, "שלום באתי", ואנחנו מקבלים אותו ומתחילים לטפל בו. זה באמת לא נכון.

תלמיד: ומה לגבי חברים שבאים מהקבוצות בארץ לגור בפתח תקוה?

זה משהו אחר. כנראה שאם הוא בא אז הוא יודע איך להסתדר. בכל זאת הוא מכיר את המצב, זו השפה שלו, זו המדינה שלו. זה כבר משהו אחר. אני לא הייתי תומך בזה ומושך אותם, אבל בכל זאת אני שמח שהם באים. כי אם אדם נמצא כאן בלימוד זה ממש ללא שום השוואה לזה שהוא נמצא עשר דקות נסיעה מכאן ושומע ורואה דרך מצלמה ומסך. ההבדל הוא גדול. אז לעבור לפתח תקוה, כן כדאי. אולי לזמן מה, ואחר כך להחליט. אבל מחו"ל זו כבר בעיה אחרת.

שאלה: אמרת קודם, אם אתה לא מצליח תבקש מהבורא. אני לא לא יודע איך לעשות את זה, אתה יכול לעזור?

תקרא בסידור, תראה מה שכתוב שם. סידור ותהילים, תקרא קצת, זה מרכך את הלב.

שאלה: איך מקובל יודע שיש לפניו או לפנינו שלב חדש, אם זה אף פעם לא קרה?

מתגלה.

תלמיד: מה זאת אומרת "מתגלה"?

מתגלה הנחיצות לשלב החדש. מתגלה. אני לא יכול להגיד לך עוד איך, זה ככה.

תלמיד: פשוט שמעתי ממך תשובות הפוכות לזה. פעם אמרת שמקובלים הולכים לפי סימנים, ופעם אמרת שמקובלים מאוד ראליים, ולא הולכים לפי סימנים.

סימן זה לא ריאלי? אני לא מבין, למה זה הפוך? מתגלה הכרחיות לצאת לקהל הרחב עם שיטת החיבור, ולא לקהל המצומצם יותר עם חכמת הקבלה. התגלה דבר כזה, שזה נחוץ. המשבר הביא לזה, המצב בארץ, הפער בין השכבות, המחאות וכולי. לאט לאט הגענו לזה שחייבים לעשות את זה. כי בעם יש כבר הכרה שבאמת המצב לא בסדר. זה לא שאנחנו היינו ממהרים ואוכלים "בוסר", שיוצאים לצעוק לכולם, ולמשוך את כולם. לא. כשהגיע הזמן, התחלנו לעשות את זה. אותו דבר עכשיו, הגיע הזמן. אנחנו בודקים כל פעם, ואז אחרי ההפצה מקומית מתגלה ההפצה הארצית.

שאלה: יצא לי להיפגש עם כל מיני אנשים, חברים מהילדות, ושלוש פעמים לעשות ערבים ולחבר אותם. ואני רוצה לשאול, עד איפה להגיע. באמת כולם הרגישו טוב, ואני זוכר שהם היו בהתפעלות ממשהו שאף פעם לא חוו, מאיזושהי הרגשה טובה. אבל מה הלאה. אתה דיברת על המעגלים שסביבנו. עד כמה לדבר, או שרק החוויה של החיבור מספיקה?

עכשיו אנחנו צריכים רק ללכת קדימה ולתפוס נשמות, ולקשור אותן לחינוך האינטגרלי, רק פעם ראשונה. ואחרי כמה חודשים, אנחנו נתחיל לטפל בכל המעגלים הללו בצורה שיטתית. ובהתאם לזה, נשנה את המפעל שלנו. עכשיו אין לנו כוח להמשיך לטפל בהם טיפול סידרתי כזה.

שאלה: היום בבוקר אמרת, שברגע שיש את הירידות, אז צריך לשמוח, כי עכשיו אני יכול לעבוד בלי לקבל שכר. כאילו שעכשיו זו הזדמנות שאני עובד בלי חומר הדלק של האגו. אבל כשאתה מגיע לזמן אמת של ירידה, או של איזה מצב, אתה לא זוכר את מה שאמרת. אני לא אזכור את מה שאמרת היום בשיעור, ושהיום בשיעור התפעלתי מזה, ואמרתי זה גאוני, שעכשיו יבואו אלף ירידות, ואני אהיה מרוצה. כי מחר כשתבוא הירידה, אני לא אזכור מילה מהחלק הזה שאמרת.

זה בתנאי שאתה לא מכין את הקבוצה, את הסביבה. תנסה עכשיו בכל הכוח להכין את הסביבה.

שאלה: מה זה אומר?

להשקיע בהם ושהם בך, ותעשו ביניכם ברית ממש, תמיכה ההדדית. ותדברו על זה כל הזמן, ואז אתה תרגיש ירידה. ואז תספר לנו במה היא שונה מהמקודמת.

שאלה: קשה לי למצוא במה להוסיף על סדר החיים הנוכחי.

זה לא דורש ממך הרבה. אלא רק שהם ירגישו ואתה תרגיש קצת יותר בחיבור בהתחייבות, ביחד. תנסה להיות מעצמך מחובר אליהם. כפי שדיברנו היום הרבה, איך למצוא את מרכז החיבור ושם להיות, להיטמע שם. אם אתה כל הזמן רוצה לראות אותם בצורה כזאת, אז אפילו כשאתה מקבל איזו הכבדת הלב, ומוציאים אותך מהמרכז, אתה בכל זאת מקבל משם הארה. זה הכל משחק של אור ורצון. סך הכל זה נִפְרַט, מתחלק, לאור ורצון.

שאלה: אם זה לא מולבש בחומר, המילים באמת לא עוזרות. בבוקר התפעלתי, גם עכשיו אני מתפעל, אבל מחר, כאילו אין לזה ממשיות. האם כדאי שאקח למשל את סדר היום, ואת סדר הפעולות השבועיות שלי, וליד כל פעולה אהיה חייב לשאול את עצמי, ממש בצורה פיזית, "למה אני עושה? איך זה קשור למטרת הבריאה?", כי אם זה לא מולבש על החומר של היום יום אז כאילו לא ממשי.

אני קם בבוקר, ואני מכניס את עצמי בכוח לאיזה שהוא תיאור של מרכז הקבוצה. וכל מה שאני עושה אחר כך עד שאני נרדם בערב, אני עושה רק מתוך החיבור, מתוך הנקודה הזאת כל הזמן. מה שאני עושה, לא חשוב, במוח, ברצון, בלב, רק כך. זאת הנקודה שממנה אני חי.

שאלה: איך לזכור את זה?

גם זה הרגל. תזכירו זה לזה.

שאלה: אני עדיין עם תחושת הכישלון שהחבר הביע. ואני רוצה לשאול, האם זה נכון שנפתח אולי הדרכות אישיות או קבוצתיות למי שמרגיש שלא מצליח לו. כי אני חושב שלכל אחד בסופו של דבר, יש את היכולות, רק צריך לשפר אותן. אני מוכן להיפגש עם החבר, לשבת ולשמוע את כל מה הוא עשה, איזה צעדים, איפה, ואולי לנסות לעזור.

חברים אני לא מבין בזה. כמו שאמרתי שאנחנו צריכים ללמוד אצל רוסים, כך אני אומר על עצמי שיש לי אולי הרבה מה ללמוד בכל הדברים האלה. בגלל שאני לא יוצא לפעולה הזאת בפועל, אני לא מתרשם כל כך בעצמי, אלא רק דרכם קצת, ולכן אני לא יכול להמליץ על זה שום דבר. תעשו מה שאתם רוצים.

זאת הבעיה כאן אולי, שאתם מתרגלים לקבל ממני הדרכה. וכאן לא. אני ממש שולח אתכם למוסקבה, לפיטר, או לעוד כמה מקומות, או שאחד לשני, אבל לא שאני כאן יכול לעזור לכם. אני לא בעל ניסיון בכך, אני לא נתקל באנשים בחוץ, לא מדבר איתם, בעבודה הזאת אני לא בעל ניסיון.

בגלל שאני קשור אתכם, אז אני דרככם מתרשם מכך, וסופג את זה. והעביות הזאת מגיעה אלי, אבל לא בצורת הפרטים שעליהם אתם מדברים. איך לדבר עם האדם, באיזו צורה, כך וכך, יש לי בזה רק קווים כלליים מאוד. זה כמו בפסיכולוגיה ממש. לכן אתם צריכים כאן להקים איזו רשת חזקה, וגם ללמוד על כך מקבוצות חו"ל. יכול להיות שלא רק מהרוסים, ויש עוד מקומות שמצליחים בכך.

לכן אמרתי לפני כמה ימים, שאני מצפה מהרוסים שהם יקימו את מרכז ההפצה ל-99. לא ל-99 כאן אצלנו, כי זו בכל זאת בחינת ישר-אל, וזה משהו אחר משם.

שאלה: היום הייתי בירושלים, ובהתחלה התפעלתי ממה שקורה ליד הכותל, מאיזה מאמצים הם עובדים שם. ההתרשמות היא שהאדם משקיע מאמצים במסגרת שהוא משקיע. בהתחלה מאוד קינאתי בכוח שיש לאנשים האלה להשקיע מאמצים, ואחרי זה פתאום חשתי בחולשה שאי אפשר לתאר.

כי נכללת מהם ולכן איבדת כוחות.

תלמיד: גם פה אנחנו עובדים, משקיעים מאמצים, ואני רוצה לשאול איך מקובל קובע שרשימו מסוים תוקן. עד כמה שאני מבין, גמר תיקון מורכב משרשרת של תיקונים פרטיים. מהו הקריטריון, איך אני קובע שעכשיו אני או אתה תיקנו רשימו?

שאני אוכל לוותר על ההווה והעתיד.

תלמיד: ולהישאר במצב הזה, להסכים עם המצב הזה.

אם אני מסכים להישאר במצב הזה, אז הוא כבר המצב הנצחי.

תלמיד: נניח שאני חווה קשיים ברמה היומיומית, בחיים הגשמיים שלי, אני לא מסתדר בעבודה או משהו כזה, אז אני מתעורר בבוקר, מנסה למצוא איזה קשר עם הקבוצה, מגיע לשיעור, ודורש "תן לנו חיבור בתוך השיעור הזה". ובעומק הלב, במצב הזה הבקשה היא שתיפתר הבעיה הנוכחית, כדי שהיא לא תביא את כל הגלגל שבא אחר כך, שיש קושי לשלם מעשר, שיש בעיה לספק את צרכי המשפחה, ואחר כך יש קושי להגיע לקבוצה וכולי.

זאת אומרת אתה לא יודע מה לעשות. או שאתה צריך לקחת את חכמת הקבלה והקבוצה כדי לתקן את המצב הפרטי שלך, חוסר פרנסה, חוסר הצלחה, זו גישה אחת. או שאתה לוקח את כל המצב שלך, עם חוסר הפרנסה וחוסר ההצלחה בכלל, כהכבדת הלב ועל זה אתה בונה חיבור עם הקבוצה. יש לפניך שתי אפשרויות.

תלמיד: אני בוחר באפשרות השנייה.

יופי. זה נקרא שאתה מרגיש שאתה נמצא במצרים ואתה חייב דווקא מתוך זה שאתה משתמש במצרים לעלות מעל זה כלפי הבורא. שמצרים ניתנה לך כדי להתעלות.

תלמיד: כשאני מתעלה מעל המצב הזה, עד כמה שאני מסוגל, מה הוא מצב הבורא שאני מנסה לצייר לפניי?

הקבוצה שמחוברת בצורה הטובה ביותר שאני מסוגל נקראת כלי לגילוי הבורא, בה אני אגלה את הבורא, כוח השפעה ההדדי.

שאלה: איך להתייחס לשאלות ששואלים החברים, האם לשמוע את התשובות שאתה נותן או לחפש את מרכז הקבוצה?

זה לא מבטל את זה. גם זה וגם זה. כל השאלות וכל התשובות, וכל מה שאנחנו עושים, וכל מה שקורה בעולם ואיתי והכל, זה אך ורק כדי לדחוף את כולנו למרכז הקבוצה. וגם את כל האנושות סביבנו, לדחוף לאותו המרכז.

תלמידה: איך אתה מתגבר על כוחות ההתנגדות שאתה מרגיש כשאתה מנסה לחדור למרכז הקבוצה ומרגיש בכל תא ותא התנגדות שלא מאפשרת לך לעשות זאת?

זה מחוסר הערכה לחברים. צריכים ממש להשתדל להרגיש עד כמה שהם מחוברים ואני לא. שאני תמיד נמצא מחוצה לאותו מרכז הקבוצה.

תלמידה: מה לעשות?

לבקש מהחברים, לבקש מהבורא, לעשות מאמצים. כל מה שאפשר. אין כאן משהו אחר.

שאלה: פה מקבלים אין סוף התפעלות והתרשמות מהפצה, כולם הולכים בהתפעלות, מארגנים פגישת עבודה, יושבים, חצי שעה חלפה, נראה שכולם עדיין בהתרשמות ופתאום, הופ, איזה מחסום פנימי שמוריד את כולם תחת טון של כבדות.

מצוין.

תלמידה: ברור שצריך לפנות לבורא, לבקש בשביל כולם, להגיע לתפילת רבים. יוצא מצב שהוא כמו בדיחה, אני לא יכולה להגיד את הדבר הזה כי זה מיד נשמע כמו מילים חבוטות או קלישאות או משהו כזה. איך לגרום לזה שתהיה תפילה וצעקה אמיתית?

את לא יכולה לבכות לפניהם?

תלמידה: זה לא ייתן להם התפעלות.

תבקשי, תגידי להם שפתאום את לא נמצאת בקשר איתם, שהם יעזרו לך למצוא קשר. שיחבקו אותך, שישפיעו עליך. ואולי לא רק את מרגישה כך לבד, אלא עוד חברות נוספות. כשנמצאים בקבוצה חייבים מיד לטפל בזה, כי זו הכבדת הלב שמגיעה כרגע מהבורא ואז אתם צריכים מיד להגיב עליו. כי כאן זה זמן התיקון, במקום. אסור להשאיר את זה כך. מרכז הקבוצה, קשר עם הבורא, בזה אני תמיד צריך לייצב את עצמי. זה המקום האמיתי שלי. כל יציאה משם זו גלות. ואני חייב לעשות את כל המאמצים, "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" כדי להיות בפנים. זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

(סוף השיעור)

---

1. ישעיהו כ"ט, י"ג↩