שיעור הקבלה היומי29 de ago de 2026(בוקר)
שיעור בנושא "עיבור" (מוקלט מתאריך 17.01.2013)
29 de ago de 2026
שיעור בוקר 29.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה.
שיעור מוקלט מתאריך 17.01.2013
https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/ltQQDFRt?activeTab=transcription&mediaType=video
כנס בערבה ינואר 2013
"שלהבת במדבר"
"הכנעה/ביטול"
שיעור 4
heb_o_rav_2013-01-17_lesson_congress_n4
קריין: חברים אנחנו בהכנה לשיעור ומבררים את השאלות, מה חסר בינינו עכשיו שהבורא יתגלה? איזה סוג חיבור חסר בינינו? אילו פעולות, אילו תנועות? בואו נדרוש ונברר.
שאלה: חברים, כשצעדנו בדרך במדבר השאלה הזאת רוצצה את מוחי ודשתי בה. וכשעשינו את המעגלים הרגשתי איך נפרסת בינינו רשת של קשר, שדרכה אפשר לקבל את התשובות. ומה שעלה בי הכי חזק זו השאלה, "האם אנחנו בכלל יכולים לדרוש משהו לעצמנו?". אני מרגיש שהדרישה לעצמנו נמצאת כבר מאחורינו.
זו שאלה יפה מאוד, כי אנחנו אומרים שהדרגה הראשונה שאנחנו נכנסים אליה, היא דרגת העיבור. "עיבור", הכוונה שאין כלום ממני ורק אחרי שאין כלום, אז אני נכנס לעיבור. לכן, כל מיני שאלות שעכשיו מתעוררות בנו, מביאות אותנו בדיוק לאותה הנקודה, לעיבור. אף פעם לא היה לנו כזה כנס, שכולם מתקבצים במחשבה אחת, כל אחד עובד נגד ההפרעות הפנימיות שלו, כדי להתבטל, כדי להיות באותה המחשבה. יש לחץ גדול מבפנים, יש לחץ מהחברים שלנו שנמצאים בכל מקום בעולם, ומקבוצת הנשים.
זו פעם ראשונה שאנחנו מרגישים את עצמנו כ"אגודה אחת", שעובדת דווקא על החיבור ועל האחדות, וזה כבר בא מתוך הלב ולא במילים חיצוניות, ואנחנו צריכים להמשיך. נקודת הביטול היא הנקודה הראשונה של העיבור, זו תחילת המדרגה הרוחנית. היא קשה, ומבחוץ לא רואים, אבל ההכנעה הזאת היא דבר הכרחי. כלפי מה אנחנו צריכים להתבטל?
קריין: קיבלנו עכשיו בקשה מהנשים והן כותבות לנו כך: "אנחנו דורשות יחס רציני למטרה, שלא תוחלף מילה אחת שאינה קשורה להשתוקקות לבורא. כולנו מאחוריכם יחד".
כתבי רב"ש, כרך א', "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך"
ביטול עצמותו
1) "העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת. ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'.
אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו."
מה זה נקרא "עיבור"? הקבוצה נקראת "רחם" וכדי להתכלל בקבוצה אנחנו צריכים לבטל את עצמנו. ההכנעה זה השלב הראשון. ואחר כך מה שהאדם הולך לבנות, זה האגו שמתגבר ודוחה אותו מהרחם, והוא נכלל עוד יותר, ואז על מה שהוא התגבר, כדי להצטרף בחזרה לקבוצה, לרחם, אז זה כבר נכנס לבשר שלו, וכך הוא גדל. ואחר כך האגו שלו רוצה עוד להפריד אותו מהרחם, מהקבוצה, והוא בכל זאת נכלל בכוח בקבוצה על ידי ביטול עצמו, ואז אותו העובי שדוחף אותו החוצה, נכנס פנימה ושוב הוא גדל, וכך העוּבר הרוחני גדל. שהאגו שדוחף אותו החוצה נכנס פנימה והופך להיות לעביות תחת המסך. וכך אנחנו גדלים.
עכשיו אנחנו נמצאים בדרגה הראשונה, אנחנו צריכים לסיים את העיבור הזה. גדלות הקבוצה, גדלות הבורא, ביטול כלפי זה כל אחד ואחד למרות הייאוש, למרות ההפרעות, כי דווקא ההפרעות והייאוש באים, כדי שאנחנו נוכל מעליהם להידבק יחד. זה נקרא בקבוצה יחד לאותה המטרה שנקרא בורא בפנים, בתוכה, עד שנסיים את המבנה הראשון הזה. אומנם זו רק טיפה, אבל בטיפה הזאת יש גם תהליכים שלמים, אחר כך הם רק מתפתחים, אבל בתוכה נמצאת כל המציאות הרוחנית.
לכן, כמו שכתוב, שלא בבת אחת האדם מגיע לזווג הגבוה הנעלה הזה, אלא "עושה העראות", וכך כל פעם הוא נכנס בכוח לחיבור, עד שהוא מגיע לזה.
תלמיד: בעל הסולם אגרת י"ט.
"אמנם בסוד שבירת הכלים, נעתקו כל האותיות, להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם, אחת לאחת, ולהמציאם לשורשם לקדושה," כל הכוחות האלה שאנחנו מרגישים כל פעם, כל אחד ואחד וכולנו יחד, הם כדי שנוכל להדביק אותם לאותו השורש. הם בכוונה באים מהמבנה, ומתגלה השבירה. "שז"ס "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות"." שכל מה שקורה עימו עכשיו, נעשה אך ורק, כדי שיסיים את הדבקות. "וענין "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו," שהאדם משתוקק להידבק בקבוצה, ורוצה לגלות בתוכה את הבורא, הקבוצה נקראת "שכינה" והבורא נקרא "הקדוש ברוך הוא". זאת אומרת, שהוא מקדש את תכונת ההשפעה הזאת, לכן זה נקרא "הקדוש ברוך הוא". אם הוא מתייחס כך לתכונת ההשפעה, אז בשבילו זה "הקדוש", ובכל המאמצים הוא רוצה להתכלל בקבוצה, כדי לגלות בה את הבורא. "דומה ממש לבחינת זווג התחתון, הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופים וגעגועים, שנקרא קושי בלשון הגשמי, שאז יהיה גם זרעו לברכה, באשר שיורה כחץ, בנפש, שנה, ועולם, שז"ס היכי דמי תשובה [איך היא תשובה], באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה." שהוא מגלה בדיוק איפה ובאיזו צורה צריך להיות הגילוי. על ידי מה? דווקא על ידי הפרעות מכל מיני כיוונים, מכל מיני אופנים. הוא מתחיל לגלות את נקודת הקשר, את נקודת הזיווג, שהוא בתוך הקבוצה עם הבורא מתגלים שלושתם יחד. "כי ה' תתאה [תחתונה] כוללת נפש, שנה, עולם." זה הרצון של האדם.
"נפש" ה"ס מדת הכיסופים והגעגועים." כמה שנחסם למרות ההפרעות, זאת אומרת, הוא משתוקק להגיע לחיבור. ""ושנה" ה"ס הזמנים של בחי' העראות כי ביאה שלימה יש לה שעור השלם להכניס העטרה ליושנה, כלומר ע"ד שהיו הדביקות בשורשם טרם התפרדם בעולם הגשמי." צריכים לספור גם את ההפרעות וגם את ההתגברויות עליהן, כי הם צריכים להגיע למידה שלמה של שני כוחות מנוגדים, שמביאים לדבקות, לחיבור. "אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה." שאנחנו משתוקקים להגיע לזה. "אלא "אך טוב וחסד ירדפוני" כנ"ל." האדם צריך להאמין שרק טוב וחסד העליון, זה מה שמוביל אותו קדימה. למרות שהוא מגלה הרבה ייאושים, הרבה הפרעות, הרבה בלבולים, הרבה עייפות, שום דבר לא נמצא במציאות, אלא אך ורק מאותו כוח הבורא שמכוון אותנו בדיוק להגיע לדבקות, ועושה הפרעות בדרך. כמו שאנחנו מלמדים את הילדים, שאנחנו עושים להם קצת הפרעות, כדי שהם יתגברו וילמדו וידעו. "וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו", שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו," "כביכול" הוא לא רוצה בדביקותו, זה מין פלירט, משחק, שדוחה אותו, כדי שהאדם יפתח מספיק רצון. אם דוחים אדם והאדם מסכים עם הדחייה ועוזב, אז הוא עוזב. אם בכל זאת הוא רואה שאין מה לעשות, "אין לי יותר בחיים כלום", ואת זה הוא מברר על ידי הדחיות הללו, הוא מתייאש וחוזר, הוא מתייאש וחוזר, הוא עייף וחוזר. ואז ברגע האחרון שהוא רואה שאין סיכוי, ברגע אחרון הזה, ובכוח אחרון. מתי אדם יודע שזה הכוח האחרון? את זה הוא לא יודע, אבל אז זה נפתח, לפי המערכת של אורות וכלים. אם הוא כבר הגיע, והשתמש בכל דרגות העביות, שהיה צריך להתגבר עליהן, אז מתגלה. "ועל כן אינו טועם בגעגועים ובכיסופים בחינת אהבה, הצריך ל"אותו דבר" ול"אותו מקום"," הוא לא מרגיש שזה בא אליו מאהבת הבורא, כי הבורא דוחה אותו. נראה לו שזה בא מתוך זה, שכאילו הבורא מזלזל בו, לא רוצה. אז "אם הוא לא רוצה, גם אני אלך". כאלה מחשבות הבורא מכניס לאדם. "ונמצא בו בחינת צער, שה"ס נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג." זאת אומרת, ככל שהוא טועם את הצער הזה בדחייה, בייאוש, בייבוש, בכל, אחר כך כל ההרגשות האלה הופכות להיות "למתוק" שבחיבור.
"אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן"," זה כלל גדול מאוד. ש"פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"1 וכאן שום דבר לא יעזור, לא שׂכל, לא פלפולים, ולא חכמות, אלא רק ייאוש גדול ובכל זאת התמדה, ובכל זאת שוב ושוב להיכנס בו, ולא להישאר מחוץ לתהליך.
"כי השי"ת מונה כל העראותיו, ומחבר אותם לשיעור השלם, שבמדת הקושי', ליום המיועד," זאת אומרת, כל הייאושים, כל הדחיות, כל המחשבות, בכל רגע שעוברים באדם ואיך שהוא משתדל להתגבר עליהם, על ידי כך הוא מתקדם. וכאן זו הבעיה, עד כמה אנחנו מודעים, עד כמה שאנחנו רגישים בכל רגע ורגע שנעשָׂה ניתוק מהכוונה, מנקודת החיבור, ואנחנו שוב באים אליה. אז הכניסות והיציאות האלה מביאות אותנו לסוף ההכנה ולגילוי הבורא.
"שזה כוונת הפייטן, "תעיר ותריע להכרית כל מריע". כי "תקיעה" ה"ס גמר ביאה, ע"ד שאמרו "תקע ביבמתו", שה"ס הזווג דקוב"ה ושכינתיה, מעילא לתתא [מלמעלה למטה], טרם התלבשה הנשמה בגלגולים דהאי עלמא [של העולם הזה], ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו. אז לא בפעם אחד יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות, שהוא סוד, דרגת הנפש, בסוד, מסטרא דאופנים [מצד האופנים], אשר רודפים בכל כוחם ברתת ובזעה, אחר השכינה הקדושה," משתדלים כל הזמן בלי הפסקה, כמה שאפשר בכל שנייה כל אחד ואחד וכולנו יחד, לעזור זה לזה ובערבות משותפת בינינו, שאף אחד לא יברח יותר משנייה בהרגשת הניתוק, ומיד יוכל לחזור. שתהיה אווירה כזאת בקבוצה, שהאווירה הזאת תשמור על כולם, ואז מספיק שנעשה התגברויות, וזה יגמר בגילוי.
"עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה, כל היום וכל הלילה, תמיד לא יחשו. כמו"ש בספרים, בסוד האופנים, וכל עוד שמשתלמת נפשו בדרגות הנפש, הולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול, לפי שעור תשוקתו."
ככל שאנחנו מתקדמים יותר ומשקיעים יותר, הדחיות הן עדינות יותר, מפורטות יותר, בכל מיני אופנים קטנים פרטיים כאלה, אבל דווקא הן מביאות לאדם יותר ויותר חיסרון, יותר ויותר תשוקה, יותר ויותר ייאוש.
כי ככל שהשקעתי, וככל שעשיתי, כנגד זה בא ייאוש עוד יותר גדול, והאדם לא יכול לענות עליו בצורה רציונאלית מהשכל. כי הרגש אומר "לא, אין לך סיכוי, הדבר הזה הוא בלתי אפשרי", וזה באמת נכון, זה לא בכוחות האדם.
ובכל זאת, על ידי מה לענות? והבורא לא שומע, ומהקבוצה אני כל הזמן מתנתק. ולי עצמי אין שום כוח, ומכל הצדדים אני נמצא בחָסר. אז מה עושים?
אז "מה שלא עושה השכל, עושה הזמן". זאת אומרת, כל הזמן להמשיך, אין יותר.
הבורא עושה לנו טובה גדולה כשמגלה לנו עולם רֵיק. אם העולם היה מלא עכשיו בהזדמנויות, ומילויים למיניהם, אז כל אחד היה מוצא בעולם ממש כל מה שהוא רוצה. עד כמה היה לנו קשה? היינו יכולים בקלות כל כך להתחבר ולחשוב על החיבור והשפעה, אם כל אחד היה פתאום מגלה רצונות לכל מיני תאוות, לכל מיני מילויים, והיה יכול להשיג אותם.
אז אנחנו נמצאים בזמן מאוד מיוחד, שבו כל העולם נמצא בייאוש, בהתדרדרות, בחוסר אונים, ללא דרך, ואנחנו מרגישים שיש לנו ביד כוח, יש לנו ביד מטֶה, ואיתו אנחנו יכולים להגיע למטרה. זה חסד גדול.
והאמת שנצטרך לשלם על זה אחר כך. כל פרט ופרט שהבורא מסדר לנו בינתיים בדרך כהנחה, כהלוואה, כמו קרדיט, הכל לפי התנאי "פנו אלי ואני פורע"2 זאת אומרת, אתה יכול לקחת, כמו שלמדנו במאמר "השלום" חנווני על פנקסו3, אני יכול להיכנס לחנות, אני יכול לקחת, אבל הכל רשום שם, ואני יודע שזה רשום, ואני אצטרך אחר כך לשלם, אבל בינתיים אני יכול לקחת על חשבוני. אז אנחנו נצטרך אחר כך לשלם.
זה שהעולם נמצא בייאוש וכל החיים שלי בייאוש, ואני בעצמי לא רץ אחרי כל הבלגן הזה לחפש את החיים, זה הבורא שמסדר לי בכוונה תנאים כאלה טובים. ממש מביא אותי לקבוצה, נותן הכל, תעשה כך וכך, על זה נצטרך להחזיר, אבל אחר כך. בינתיים נשתמש בזה, העיקר להגיע לנקודה הראשונה של החיבור.
"וזה סוד "תרועה", ומלמד אותנו הפייטן ואומר: "תעיר", כלומר, שאתה עושה העראות, בשכינה הקדושה. "ותריע", שע"כ, אתה גורם לצער גדול, שאין כמותו, בסוד "גנוחי גנח", כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו',"
זאת אומרת, אם האדם לא רוצה להתקדם ומרגיש צער בדרך, גם בזמן הירידה, הנפילה, הייאוש, וגם בזמן העלייה, אבל הוא מרגיש שהוא נמצא בכל זאת בשמחה, אז הוא כל הזמן מרגיש את המטֶה ביד. "מטה ביד" זאת אומרת דווקא בירידות, כי בעליות זה בסדר. ובירידות הוא מרגיש שהירידה באה כדי שיתעלה מעליה, זו עזרה עוד יותר גדולה מהעלייה. כי אם אני מתגבר על הירידה, על הייאוש, על הבלבול, על קרירות הלב, שאני לא רוצה להתחבר, שלא בא לי בכלל, נמאס לי, אני עייף, אז הוא מרגיש שזו ההזדמנות להביא את עצמו קצת קדימה, להרוויח את היגיעה.
"כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת" אם הוא מצטער על הדרך, אם הוא לא רוצה להתקדם, מתייאש, עוזב, אז אותו מקום שבו הבורא צריך להתגלות, יורד, הקבוצה כולה יורדת, וזה גורם לירידה כללית.
כל אחד צריך להבין, שאין לו חשבון עם עצמו. ברוחניות אנחנו באים ככלי אחד. החשבון, שהבורא מביא את כולנו לקבוצה, קבוצה עולמית עם כל החברים שנמצאים עכשיו בכל מקום בעולם, יש עוד אלפים והנשים שיחד אתנו, אז כל אחד ואחד אחראי לחשבון, כי ברוחניות אין מקצת4, אחד או כולם, יש חשיבות אחת, חשיבות שווה.
לכן כל אחד חייב להבין שברגע שהוא מתייאש, נופל, הוא לא מתקן בזה את עצמו. אם נמצא במצב הזה יותר מרגע, כי רגע נותן הבורא, אחרי רגע האדם חייב להתעורר ולהתחיל להתחזק, אם לא, אז הוא גורם לשכינה, היינו לכל הקבוצה, ירידה.
"ולמה אתה עושה כן? הוא כדי, "להכרית כל מריע", פירוש, כי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו"."
לא חשוב עד כמה שהאדם היה גדול וחזק, ברגע שמגיעות אליו הפרעות, הוא נעשה כמו מתחיל, כמו שאף פעם לא היה בלימוד, בעבודה ובחיבור עם הקבוצה. ומגיעות הפרעות כמו ביום הראשון שהגיע. ממש כך.
אחרי עשר ועשרים שנה שנמצא בעבודת הבורא, הוא מתקדם כבר בסולם המדרגות. מה אומר לנו רבי שמעון כשהגיע למדרגה האחרונה, לפני גמר התיקון, המדרגה האחרונה? שמרגיש את עצמו "שמעון מן השוק". זאת אומרת, כאילו שלא התחיל, כאילו שאין כלום. אותן השאלות.
זה פשוט מעניין, כי האדם נופל הרי מכל המדרגות למטה, ואז אין לו קושיות, למה זה כך במערכת, עם אריך אנפין עם זעיר אנפין, עם אבא ואמא וישסו"ת, אין לו כל מיני דברים כאלה. הוא נופל לדרגה שהוא שואל, בשביל מה לי לעבוד, אני לא יכול, הכול נמחק. בירידה נמחק הכול, וכאילו לא התחיל. כמה שנתן יגיעה, כמה שהרוויח, מסתירים את זה ממנו. אין לו כלום. מי אתה, כאילו לא מכירים אותך. וכך האדם מרגיש את עצמו, כאילו שלא מכירים אותו, כאילו שהוא לא מכיר שום דבר.
"וליודע תעלומות גלוי שיעור החפץ שבאדם שבלב האדם לקרבתו ית'," זאת אומרת, לפי המערכת אנחנו צריכים להבין, אנחנו מגיעים לרמה כלשהי, אז האור פועל עלינו. מגיעים שוב לעשר ספירות חדשות, אבל עד שמגיעים אליהם, שוב פועל האור. אין מקצת. לא יכול להיות שהאור יפעל בפחות מעשר ספירות כי אין לו את כל הכלי מהכתר עד מלכות. אין לו על מה להתגלות, כי המלכות מתגלה אחרונה. רצון לקבל שקיבל בכל הט' ספירות שבתוכו שהוא עכשיו בעל מנת להשפיע.
"אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח"ו." אם אדם לא מגלה את היגיעה האחרונה, אז לא יכול להיות לו גילוי. "על כן הוא יתברך מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד השם צילך כנ"ל, נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמידתו, מחמת הגעגועים המתרבים." הוא מתחיל להזדהות עם הקבוצה, מתחיל לקבל על עצמו אחריות למה שהוא גורם לה, ושבאמת כולם תלויים בו, וזה בעצם גורם לו התחייבות ונחיצות בעבודה.
"ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט." אם גם הקבוצה משפיעה עליו ברוח הכללית, זו הערבות שבינינו. וגם הוא בכל זאת עושה לעצמו כל מיני תומכים, לימוד, הפצה, מלמד, עושה משהו. זאת אומרת, הוא משתדל להביא את עצמו לקשר הדוק כמה שיותר לאותה אווירה שמקדמת אותו, שתזכיר לו, שכל הזמן תמשוך אותו, אז הוא מתקדם מהר יותר. ונמצא בירידות זמן מועט, רק רגע, לא יותר.
ע"ד דרך שאמר רשב"י ז"ל באדרא: "אני לדודי ועלי תשוקתו," אז הוא מגלה שבדיוק באותה צורה שהוא משתוקק לבורא, הבורא משתוקק אליו, ולא יכול לגלות אחרת. הכל מתגלה בכלי של האדם. "[כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בקדוש ברוך הוא, ומשום כך, עתה ועלי תשוקתו], וכו' ע"ש. והיינו, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, ועל כן זוכה להשיב את ה' לגבי ו' לנצחיות. דהיינו, גמר ביאה, והכנסת עתרה ליושנה, שהוא סוד "תקיעה גדולה"." אז מתגלה הבורא בכלי הכללי של החברה, של הקבוצה.
"וכל זה בכוחות וסגולות של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד." זאת אומרת, כל הזכייה באה על ידי התגברות על הייאוש, על הבלבול, על התסכולים, על כל מיני חולשות, כך מתקדמים. אנחנו צריכים רק לזרז את הזמן. כל אחד ואחד בצורה של טיק טק, טיק טק, טיק טק, שיהיה רגיש מאוד לכל מיני שינויים, זורקים אותו קצת, והוא מתחיל לחזור, עוד קצת, והוא מתחיל לחזור. זו עבודה שדורשת הרבה סבלנות, התמדה ותמיכה חיצונית, וסידור היום, סידור פנימי של האדם, אבל אנחנו בסך הכול מזרזים את הזמנים. מי שנעתק מהדרך אז ודאי שלא יכול לבוא אחרי עשר שנים ולהגיד "נו, מה נשמע, איפה מה שמגיע לי?" ברור. אלא אך ורק אם משקיע את עצמו. לכל אחד ואחד יש את הסאה שלו, את המידה שחייב לעבור, וכשהוא מסיים אותה, מגיע לגילוי.
"ואז זוכה להכרה השלמה, בזווגא דלא פסיק [בזווג שלא נפסק] בסוד "הדעת", ורואה שכל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אינו אלא "לדעת", והוא סוד "באותו הזמן", כלומר, "הידוע ליודעי התעלומות", שהזמנים עשו בו הסגולה הנ"ל, שיעמוד בצדקתו לנצחיות". זאת אומרת, שסך הכל, כל מה שעבר עליו, עבר כדי לבנות בו את הכלי. והאמת שכך זה בכל העולם, עם כל אחד ואחד, רק מי שרוצה לזרז את ההתפתחות, מי שרוצה להתקדם בהבנה, בהכרה, בזה שמבין מה קורה, מרגיש מה שקורה, נמצא בהדדיות עם הכוח העליון, בעבודה משותפת, הולך בעיניים פקוחות ולא סתם כך איך שהזרם זורק אותו, אז הוא מתקדם מהר. ובמהלך גלגול מגיע לכניסה לרוחניות ואז נשאר, וממשיך. מה שאין כן מי שלא, אז צריך להתחיל שוב את העבודה בעולם שלנו.
אבל הוא לא חוזר למצב הקודם כמו שהתחיל את הגלגול הקודם, הוא חוזר לגלגול אבל כבר בזמן אחר, בתנאים אחרים. זה נקרא שממשיך להתקדם, אבל ממשיך להתקדם בעולם הזה, רק בתנאים שונים. מה שאין כן מי שמגיע לגילוי רוחני, אז הוא כבר ממשיך את הגילוי הרוחני ומיום ליום עולה ועולה במדרגות בלי להיות מלובש אפילו, או אם כן צריך להיות מלובש, אבל זה כבר לא חשוב לו כי הוא כבר יודע איפה הוא נמצא, שהעולם לפניו הוא עולם רוחני.
כותב כאן רב"ש על כניסה לעיבור. "תחילת הכניסה לעבודת השם, הוא בחינת העיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס לעיבור לבטן האם,"... היינו שמבטל את האהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל," המלכות שלו כך נקראת, מקולקלת, הפוכה ממלכות דקדושה האמיתית, "ונכנס אז.." אם יבטל את זה "לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה"". גם מלכות אבל כך זה נקרא. אנחנו תמיד נמצאים רק במלכות, אלא מלכות שעולה לדרגת הבינה.
ועוד כותב רב"ש, האדם הזה ממש צפה מראש את זמננו, כתב בשבילנו כאן, תפילה שלמה, "וכשהחליט אדם בלבו על ביטול השלם, אז הוא מבקש להשם שיעזור לו. שיוציא את זה מהכוח לפועל, מבחינת כוח. זאת אומרת, שהגם שבחינת כוח המחשבה והרצון, הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיבטל כל הרצונות להשם ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל להשם שיעזור לו, שירצה לבטל אליו את כל רצונותיו. לא יישאר לעצמו שום בחינת רצון, וזה נקרא "תפילה שלמה". היינו, שרצונו שהבורא ייתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו. והוא מבקש שהשם יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו".
זאת אומרת, מבקש דביקות, ביטול ודבקות. ואם אנחנו עושים כך יחד בקבוצה, ויש לנו כוחות לזה, אז אין לי שום ספק. אני רואה שהפעם יושבים כאן ממש אנשים שכולם מבינים, כולם מרוכזים, כולם מחוברים, כולם נמצאים כך בלחץ. אז נמשיך, ובעיקר אני מזכיר ומבקש, בירור בכל אחד ואחד בביטול לקבוצה.
שאלה: אני אולי אגיד בשם כולם, אנחנו הגענו לכאן כי אנחנו בייאוש גדול. נראה שזו הישורת האחרונה, הפעם האחרונה בשביל כל אחד ואחד, התחנה האחרונה בשביל כל אחד ואחד מאיתנו שהגיע לכאן.
יש לי שאלה עכשיו. תגיד לי בבקשה, יש חוק של קשר בין האורות לכלים. החוק הזה אומר שבין אור וכלי חייב להיות רצון אגואיסטי שמרחיק את האור מהכלי, ורצון דלהשפיע בתוך הכלי שהכלי קונה כדי לחבר ביניהם, ואז מתגלה אור בתוך הכלי. זאת אומרת, צריכה להיות עביות, על העביות צמצום ומסך, אור חוזר, ואז האור ישר מתלבש בתוך האור חוזר ובעביות. זה מה שאנחנו לומדים. הבורא "חוק נתן ולא יעבור", מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.
אני לא מתנגד לכך שעכשיו תשבו ותכתבו מכתב לבורא כמו שהנשים כתבו לכם, שאנחנו דורשים כך וכך, תהפוך את החוקים של הבריאה, אחרת אנחנו מזלזלים בך, לא מסכימים, אתה ימינה ואנחנו שמאלה או ההיפך. בבקשה, אתם יכולים לעשות את זה. אבל טוב שאתה אומר שהגענו לקבל מה שמגיע לנו, אם מגיע, אני אני בטוח שהתביעה שלכם היא צודקת ומגיע. אבל השאלה היא, אם מגיע, במה אתה משלם כדי לקבל.
תלמיד: בתוך ייאוש יש דרישה טובה, אבל יש גם המתקה כזו בתוך הייאוש שמטשטשת את הדרישה ונאבדת הרגשת החיסרון הזו. איך לא לאבד בתוך ההמתקה הזו את החיסרון?
זה לא נכון, אם אני משתוקק ורוצה, ופתאום ההשתוקקות הזאת מתמסמסת כך, היא נמתקת, נעשית כך מתוקה, טובה, זה סימן שאני גמרתי להשתמש בה ועכשיו מגיע לי מצב חדש. לא להתייאש ממה שאנחנו מרגישים, כי זה סדרת מצבים שאנחנו עוברים. אני אף פעם לא צריך להתרגז על המצב הנתון. נניח עצרתי את עצמי עם סטופר ובדקתי "מה אני עכשיו מרגיש", ההרגשה הזאת באה מלמעלה, מהבורא, ההרגשה הזאת היא לטובה, הרגשה הזאת מחייבת אותי להגיב עליה נכון, ועכשיו אני צריך לחשוב איך אני מגיב.
הגבתי עליה לא לעצמי, אלא לחיבור הקבוצה, לאחד אותה כדי לגלות בורא, לתקן את הכלי, זאת אומרת למלא אותו באור, שבזה אנחנו עושים נחת רוח לו, סידרתי את הדברים האלה ברגש, בשכל, ניסיתי כמה שאפשר לממש אותם, להדביק אותם לתוך הקבוצה, ובתוך הקבוצה הבורא, ואני הגורם לכל זה, וכאשר גמרתי את הפעולה נעשה לי כאילו רוגע מתוק. אז מה? זה לא אומר שזה לא טוב, זה סימן שעשיתי פעולה נכונה, ועכשיו עוד רגע אני אקבל משהו אחר.
לא צריכים להתייאש מזה, העיקר הוא לקבל את כל המצבים כבאים מהבורא, "אני הראשון" כתוב, ואנחנו רק צריכים לדאוג לתגובה הנכונה. זה כמו שאני משחק עם הילד הקטן, אני כל הזמן משפיע עליו כל מיני דברים, הוא אפילו לא יודע מה אני מסדר לו שם, ואני מצפה ממנו לתגובה נכונה. זה בסדר אם הוא טועה, אבל הוא ניסה, הוא נתן כוחות, הוא כל כך רצה. לא יצא לו, בסדר, אז אני קצת עוזר לו באיזשהו אופן, לא בצורה ישירה, עד שהוא בכל זאת מגלה את הפעולה הנכונה.
כשאני שמסתכל עליכם היום, אני רואה שבהחלט משהו קרה. בעיני זה נס שפעם ראשונה בהיסטוריה יושבים אלפים בכל העולם, ואחריהם עוד נשים, וכולם דנים על איך לקדש את הבורא, איך להגיע לקשר עימו, ובצורה שאנחנו מדברים על ביטול. אתם לא מרגישים, אבל אפילו מחשבה אחת קטנה שאדם יכול כך לחשוב, עד כמה היא כבר למעלה מכל העולם הזה, מכל מיליארדי שנות ההתפתחות שלו. אין לנו כוח להעריך את זה.
אז זה שאתם נמצאים בדרישה זה נכון, אבל הדרישה היא כנגד החוק הרוחני, וזה חוק הטבע. אם אנחנו מביאים את עצמנו כדי שזה יתגלה, הוא יתגלה, ואם לא, אז לא. וצריכים להעמיד תנאים לכל אחד, ולא כלפי הבורא. זה חוק ממש, חוק בין אורות וכלים, זה לא איזשהו רצון שרוצה כך או רוצה אחרת, אין דבר כזה בכלל. כמו שכותב בעל הסולם בהגדרת חכמת הקבלה, שזה סדר השתלשלות, המשתלשלת מלמעלה למטה בחוקים קבועים ומוחלטים, והשתלשלות הזאת מגיעה אלינו כדי שאנחנו נממש אותה לגילוי הבורא לנבראים בעולם הזה, אבל בחוקים קבועים ומוחלטים.
לכן התגובה שלנו, ש"אנחנו דורשים ממך" היא בסדר, אבל "אם לא, אנחנו.." זה כבר לא בסדר, זה באמת לא לפי החוק, אתה לא יכול כך לעשות כלפי החוק. זה כמו לקפוץ מהקומה העשירית ולדרוש שעכשיו כוח המשיכה לא ישפיע עליך. איך? אין ניסים, רק העבודה. אבל אפשר לקחת בעקיפין, זאת אומרת, שאני עכשיו יכול לקחת, להשתמש בזה ולהחזיר אחר כך. וזה מה שקורה לנו, אנחנו נמצאים בקבוצה, בהפצה, בלימוד, העולם סביבנו נמצא בייאוש, אנחנו מקבלים הזדמנויות למיניהן לעשות משהו, אנחנו בכל זאת מצאנו זמן ואמצעים כדי להתאסף כאן מכל העולם. לפני חמישה ימים ראיתי את הנשים בכנס שלהן. 2500 נשים הגיעו מכל מיני ארצות, מאוסטרליה, דרום אמריקה, מכל מיני מקומות, עלינו רק להודות לבורא שעושה לנו זאת, ונותן לנו כזה קרדיט.
שאלה: איזו בקשה אנחנו צריכים שתהיה לנו? אני הבנתי שלא רק שאני לא יכול לדבר איתו, אלא אין לי אפילו את המילה הראשונה שאיתה אני יכול לפנות אליו, שלא לדבר על איזו תפילה, זה כבר יותר מדי.
אני לא חושב שזה כך, הוא בורא, מוליד אותנו, מסדר אותנו, מנהל אותנו, עושה הכל, הוא אחד, אין לי למי לפנות חוץ ממנו. הוא ברא אותי, נתן לי שכל ורגש, נתן לי ידיעה על זה שהוא מסובב הכל וגם אותי, נתן לי ידיעה על זה שאני יכול לפנות אליו. אם הוא מסובב לי את הכול ונתן לי שכל לפנות אליו, אז בואו נפנה. אם יש לך משהו להגיד על החיים שלך, בבקשה תפנה, כי הוא זה שמייצב לך. תגיד לו.
שאלה: האם תוכל להגיד לי מה ההבדל בין רצון לבין כוונה?
יש בי רצון אחד גדול מאוד שנקרא מלכות דאין סוף. הרצון הזה מתגלה בי במידה קטנה מאוד מאוד, אני מרגיש את עצמי קיים בתוך הרצון הזה, ולכל התהליכים שקורים באותו הרצון אני קורא "זה אני וזה העולם שלי". הרצון הזה שלי מתחלק לדומם, צומח, חי ואדם. בדומם אני מרגיש את כל היקום, בצומח שבי אני מרגיש את כדור הארץ והצמחים עליו, בחי אני מרגיש את כל החיות, ובמדבר אני מרגיש את כל בני האדם. זה הרצון שלי הקטן, מסך כל רצון אין סוף, הוא הקטן ביותר, אין פחות ממנו.
אם על הרצון הזה אני עושה צמצום, זאת אומרת, שאני לא הייתי רוצה להשתמש ברצון הזה בכלל, אין לי מה לעשות עם העולם הזה, אין לי מה לחיות בו, אין בו משהו מיוחד, שום דבר, לא רוצה אותו, אבל אני מוכן להשתמש בו בצורה שזה עוזר לי להתעלות מעליו, אז מה שקורה הוא שאני מתחיל לקבל רצון יותר גדול. מה זה יותר גדול? לכל מיני הבחנות חדשות, למה שנקרא אצלנו "רוחניות", לדעת מה מעבר לזה, מה הכוח שפועל סביב העולם הזה, מה הוא רוצה מהעולם הזה וממני. אני מתחיל לחשוב על זה.
מאיפה זה בא? מזה שמתגלה רצון קצת יותר גדול. היה רצון קטן שבו הייתי חי ומרגיש בתוך הרצון, דומם, צומח, חי, בני אדם, אותו הרצון שבו הייתי חי נקרא העולם הזה, עכשיו התגלתה סביב אותו רצון עוד שכבת הרצון, עוד עיגול גדול יותר, ואז אני בתוך הרצון הזה מרגיש שיש סביב העולם הזה איזה כוחות שפועלים על הגורל של העולם הזה, על כל מי שנמצא בו וגם עלי, ומביאים את העולם הזה לכל מיני מצבים.
המדענים פתאום מגלים שאנחנו נמצאים באיזה עולם מוזר, משונה, לא כמו שהיה קודם, אלא יש בו יותר מימדים, יותר כוחות, משהו שונה, יחסי, וכן הלאה. זה מפני שמתגלה עוד רצון, ואז בתוך הרצון ההוא אני מתחיל לחשוב שהעולם לא רק שלנו, אולי עוד עולמות קיימים, אולי בכל מיני צורות הם קיימים, וכן הלאה. אנחנו רואים שכותבים בכל מיני מקומות על כל מיני פנטזיות כאלה. זאת אומרת, אנחנו תמיד נמצאים בתוך הרצון, והרצון הזה כל הזמן יותר ויותר מתגלה כיותר. כשהוא מתגלה יותר, אז הרצון הקטן שאנחנו נמצאים בו, הוא פוחת, מתחיל לרוקן את עצמו, מתחיל לאבד את הייחודיות שלו, האיכויות שלו, וכך אנחנו מתקדמים.
מה שאין כן, בנו ישנם האמצעים לגלות את השכבה היותר עליונה, הכוח הפועל בנפעל, ויתר בני אדם רק חושבים על הנפעל, אנחנו נפעלים ולא אכפת לנו אם מישהו פועל עלינו או לא פועל עלינו, העיקר בשבילנו הוא להרגיש טוב. ואילו לנו יותר מלהרגיש טוב או טוב, חשוב לנו להרגיש מי זה הפועל עלינו, להכיר אותו.
שאלה: איך אני יכול להשתמש בלב ובשכל שלי כדי לגדל את הרצון?
אם אני משתמש נכון במה שנתנו לי, יגדל בי שכל ורגש. אני צריך להשתמש נכון במה שנותנים, ואז מגלים לי יותר ויותר. אין דרך אחרת.
יחד עם זה שאנחנו שומעים שאלות ותשובות, אנחנו לא עוזבים את הכוונות, וכך גם כל החברים שלנו בעולם.
שאלה: אני בא מהכלי הבריטי, ואנחנו לרוב קבוצה וירטואלית. היו לנו כמה כנסי מראה, וחלקנו משתתפים מידי פעם בכנסים מחוץ לבריטניה.
האם זה נכון בשבילנו לשחזר מידי פעם את הרגעים האלה כדי להחזיק במטרה המשותפת? כי בקבוצה וירטואלית לפעמים קר מאוד, פנימית. ובגלל שיש כל כך מעט הזדמנויות להיפגש, האם אפשר לצפות בשיעור, אפילו לצפות שוב בכנס מראה, או בכנס כזה?
יכול להיות שגם בכנס מראה, אני לא יודע. אבל בכנס שלנו וודאי שכן כדאי לצפות.
מתרגם: הכוונה היא לצפות בכנס הזה שלנו בכנס מראה. נניח הקבוצה עושה כנס מראה בעוד כמה חודשים, ואז לצפות שוב בכנס הזה, אם יש להם זמן פנוי.
כן. ודאי. כי כאן זה כללות. הרבה אנשים נכללים, ובינתיים זה מה שאנחנו משיגים, ונקווה שנשיג ודאי את מה שאנחנו רוצים עד סיום הכנס הזה. אבל שוב אני אומר, אנחנו אף פעם לא היינו בדרגה כזאת של איחוד, חיבור ודרישה נכונה. לכן כדאי לעבור עליו ולשמוע אותו שוב ושוב.
שאלה: אני מרגיש שזו כמעט אותה שאלה ששאל החבר לפני, ואני רוצה לחדד אותה עוד. כאדם שצופה לבד וירטואלית בשיעור, אני ממש יכול לראות ולדמיין איך החברים עכשיו צופים בנו לבד וירטואלית. איך אפשר להעביר להם את ההרגשה שאנחנו חווים עכשיו, שגם הם ירגישו אותה, את הקבוצה הזו?
אנחנו כל הזמן נזכרים בהם, וכל הזמן חושבים שאנחנו כולנו יחד, ויש לי הרגשה ברורה שהם נמצאים יחד איתנו, זה מצד אחד. מצד שני, הם צריכים להיות ברצון להתחבר איתנו. אם הרצונות מצדנו ומצידם מתחברים, אין שום סיבה שהם יקבלו פחות ממה שאנחנו כאן. במיוחד אם הם לא מסוגלים להגיע לכנס.
אם הם מסוגלים, אז בורא סידר להם את האפשרויות, אבל הם מזלזלים. אם הם מאוד היו רוצים לבוא, אבל לא מסוגלים מפני שהבורא לא סידר להם את היכולת לבוא לכאן, אז לא יחסר להם כל מה שאנחנו עוברים כאן, הם יקבלו את זה.
שאלה: בזמן כנס הנשים, התאספו בקבוצה שלי עשרים נשים לכנס מראה. לפני תחילת השיעור נכנסתי לראות אם הכול בסדר והן סילקו אותי מהחדר, והתחושה שהרגשתי, היא תחושה דומה לזה שאתה עומד מול חדר לידה ומחכה שאשתך תלד. הייתה הרגשה מאוד חדה של החיסרון הזה. עכשיו אני מרגיש עוצמה, אבל איכשהו חסרה חדות. האם כדאי לדאוג מכך או שכדאי להתעלם מזה?
החיסרון של הנשים הוא הרבה יותר מהחיסרון של הגברים, הוא חיסרון קבוע. זה חיסרון שנמצא הרבה פחות בשינויים מהחיסרון שלנו, הוא הרבה יותר עקבי, הוא בהתאם לטבע של האישה. היא לא מחליפה מרגע לרגע את הכיוון בעולם, כמו גבר שהוא כמו ילד שמתרוצץ מפינה לפינה, רואים גם את ההתנהגות של הבנים והבנות הבנות הן יותר עקביות.
לקנא אפשר בכל אחד, אבל אנחנו צריכים לראות את מה שיש לנו, ולהבין שאם הוא ברא אותי כך, בצורה הזאת, עם התכונות האלה, אז דווקא על ידן אני צריך להשתפר. אני לא מקנא באישה. אני צריך לדעת מה אני עושה כדי להגיע לתיקון שלי. מה יש לי מזה? אם אני אקנא, אני יודע מה זה בכלל? אם אנחנו נתחבר, אנחנו נחבר בתוך החיבור שלנו את כל אותן התכונות של הנשים והגברים, כולן יחד, הכול תלוי בחיבור, אז לא יחסר לי כלום. אני צריך להגיע לדרגת האדם מהשורש שלי, האישי, הנוכחי, ואז אני לא שם את עצמי במקום אף אחד, ולא רוצה שאף אחד יבוא במקומי. אני חייב לממש את עצמי בלבד.
תלמיד: גם אני לא מקנא בהן, אבל אני לא מרגיש את אותה יראה שחשתי אז.
מה שאתה אומר הוא נכון, כי מסה גדולה של נשים יכולה להשפיע כך על הגבר, אנחנו בנויים כדי להתפעל מנשים. כמו בבית, כאשר האישה מסוגלת לעשות עם הגבר שלה מה שהיא רוצה, כך זה מהטבע, מפני שמלכות בנויה מלכתחילה לדרוש מזעיר אנפין, והוא חייב לספק לה את מה שהיא רוצה. זה נובע ודאי מהשורש הרוחני.
תלמיד: אני רוצה לנסות לענות על השאלה מה חסר לנו כדי לגלות את הבורא. אם הוא נותן לנו מחשבות, ומטמיע אותן בנו ואסף אותנו כאן, אז כנראה שהוא כבר התלבש בתוכנו.
רק בצורה הפוכה.
תלמיד: אם החבר מחבק אותי, אז פירושו של דבר שהבורא מחבק אותי. אם יש לי מחשבה על כך שתתגלה אהבה כלפי החברים, פירושו של דבר שהוא שולח לי את המחשבות האלה, אז מה חסר? חסר להרגיש שהוא כאן, בינינו, אסף אותנו, אוהב אותנו. בואו נרגיש את זה.
וודאי שהבורא נמצא בינינו והוא נסתר, אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, אבל אנחנו צריכים באמת להרגיש את זה, לגלות. רק זאת הבעיה.
שאלה: לפני ארבעה ימים היה כנס נשים שבו הן הפכו לאם קדומה אחת. עכשיו יש לנו כנס גברים ואני מקווה שנוכל להפוך לאב קדמון אחד. האם אפשר, להמשיך את ההתכנסות, ואחר כך להתכנס כולם ביחד נשים וגברים, כמו סיכום ומשהו איכותי כזה שיוכל ממש להתפוצץ במובן הטוב של המילה?
לא חשבתי על כנס נשים, אלא פתאום הרגשתי שהוא חייב להיות. אני הולך לפי מה שמתגלה בי ואחרי שאני בודק את זה, האם זו לא סתם איזו מחשבה "או, נעשה כך" ואחר כך בעוד יומיים נשכח בכלל מה על מה דיברנו ומה היה בוער כל כך. יש הרבה דברים כאלה. אבל כאן, מה ששייך לפנימיות הקבוצה, זה מתברר מתוך גילוי הכלים, וכך הרגשתי שחייב להיות, בלי זה לא יהיה לנו לחץ, זה מה שהיה חסר קודם כל. עוד יותר מהכנס שלנו בערבה, היה חסר כנס של נשים ולכן התחלתי לדבר על זה.
בינתיים אני לא יודע אם צריך לעשות כנס משותף, אני לא מרגיש שזה נחוץ. אני לא מרגיש שאנחנו יודעים מה לעשות עם זה, באיזו צורה לארגן את זה, שמה שנארגן בטוח יהיה נכון, צריכים לחשוב.
זה נכון שחייב להיות כנס משותף בצורה כלשהי, אבל איך? אני חושב שהכנס המשותף הזה, צריך להיות כבר כמעמד הר סיני. שעומדים סביב ההר, סביב כל ההרהורים, הבעיות, הקשיים הבלבולים, אבל חייבים יחד עם זאת להגיע לערבות, לחיבור, זה הכנס, הכינוס של כולם. נקווה שאנחנו נסדר שכך יהיה.
שאלה: אתמול בבוקר הרגשתי כזו כבדות, והרגשתי רצון עצום בצורה הקשה ביותר. והבוקר גם ירדו לי דמעות, אבל דמעות מסוג אחר, דמעות של שמחה. מה הם שני סוגי הדמעות האלה, שאתמול הדמעות היו מתוך כבדות והיום משמחה?
יש דמעות של שמחה, ויש דמעות של ייאוש. כשהאדם מרחם על עצמו, אז הוא בוכה. כשהוא שמח, גם מזה יש דמעות. דמעות זה עודף שלא יכול להתלבש בתוך הכלים, ולכן העודף הזה יכול לבוא גם מהאורות וגם מהכלים. עודף מהאיזון בין שניהם.
דמעות זה טוב. אנחנו מדברים על שער הדמעות. יש כל כך הרבה צער באדם, עודפים כאלה שהופכים להיות השער לכניסה לרוחניות. עוד קצת, אולי בערב עוד תבכה, וגם מחר בבוקר ואז אולי כן, כבר מספיק.
שאלה: הלכנו אל תוך המדבר כל הגברים ביחד, עמדנו שם, זו הייתה הרגשה כמו תא בגוף אחד. כל אחד עשה אוטומטית מה שכל הגוף רצה שהוא יעשה. כזו סוג של פעולה, כזו רגישות, זה סוג החיבור שאנחנו צריכים להשיג? אנחנו מדברים הרבה על חיבור, לא רק בפעולה כזו, אלא בחיבור יומיומי אחד עם השני, איך מגיעים לדבר כזה?
הפעולה הזאת שיצאנו להליכה במדבר ושם עמדנו ושרנו כמה שירים, היא לא חשובה. אני לא מזלזל בפעולה הזאת, אבל הפעולה העיקרית היא בלבבות, אם היא צריכה להיות מלוּוה בפעולה פיזית, בסדר, גם את זה צריך, אם לא צריך, אז לא. המקובלים לא מדברים על פעולה פיזית אף פעם, זה לא חשוב להם, הם מדברים רק על מאמץ הלב, מאמץ הרוחני.
אנחנו הקטנים, צריכים בכל זאת לבצע פעולות גשמיות, כל דבר שמעורר, מוסיקה, סעודה יחד, עוד כל מיני דברים, דרך הפעולות הגשמיות האלה אנחנו רוצים לעורר את הלב בסופו של דבר. המקובלים פעם היו יושבים במקום אחד בלי לצאת, אפילו במערה, ועשו כאלה פעולות אדירות, אנחנו יכולים להתרוצץ בכל העולם ולעומתם אנחנו כאילו לא עושים כלום. הכל תלוי בכוונה.
אני חוזר, "לקצר את הזמנים" זה נקרא להרגיש, להעריך כל שנייה כמשהו שבה אני מרוויח נצח. בכל רגע שיבוא, זה מה שאנחנו צריכים לחשוב.
אני לא יודע איך אנחנו נסיים את הכנס, זה תלוי ביחס בין האורות לכלים, אבל אנחנו מגיעים כבר לכאלה מאמצים, בירורים, לסנכרון כזה בינינו, להתקשרויות, להבנה הדדית, לאחריות שיש בכנס הזה, מה שאף פעם לא היה, באמת עלינו דרגה, ואנחנו נמצאים ביופי של מצב. בואו לא נפספס הלאה.
אנחנו יכולים, אנחנו מסוגלים, כמה שיהיה ייאוש, יהיו ניתוקים, בלבולים, הפרעות, צריך רק להבין שכל זה רק כדי שאנחנו נוסיף עוד ונגמור את המדרגה הזאת. בחוץ אתם יכולים לדבר, לצחוק, בפנים, ריכוז.
(סוף השיעור)