ישיבת חברים

שיחה 28.06.19 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

תלמיד: הצער האמיתי זה שאני מאוד מאוד רוצה לחבק את החברים בתוך הלב שלי ואני לא יכול. זה הצער האמיתי, כי הם מקור ההזנה שלי. חברים נותנים לי תפיסה ברב, בבורא, במקורות, בכל דבר, נותנים טעם לחיים. הלוואי והייתי יודע להגיד מילים שיסבירו כמה אתם החברים מעצמה. אני משתדל לשמוע לרב, לשמוע לעצות שלו, אני משתדל לשמוע לכם ועדיין אין לי מילים להוציא את כל הכוח שקיים בי, את כל היצירתיות למענכם. אתה תעזור לי רב נכון?

אני אשתדל.

אנחנו באמת כוח גדול מאוד, גדול מאוד. אין ולא היה במשך הרבה הרבה זמן על פני האדמה בעולם הזה כוח שכמונו, לא היה. בהתאם לזמן, בהתאם למצב שאנחנו נמצאים, וודאי שזה לא כל כך מורגש, זה תמיד כך, אבל צריכים להודות.

זה שאנחנו מבקשים, דורשים, זה טוב, אבל זה בכל זאת לא נכון, בוא נגיד כך. הגישה הנכונה היא צריכה להיות קודם כל הודיה, למה שזכינו. וודאי שכל דבר שבעולם הזה הוא בא מלמעלה, אבל הדברים שהם נמשכים לקראת תיקונים רוחניים, לקראת גמר התיקון, במיוחד להתארגנות בעשיריות ובקבוצה, שרק בימינו זה התחיל, רק אצלנו, ואנחנו מייסדים את זה לפי כול כתבי המקובלים, לפי היסודות, לפי הה-ו-י-ה של הבריאה, אז אנחנו צריכים קודם כל להודות. עד כמה שאנחנו מסוגלים לעשות את זה, לפחות אם יש לנו קצת הבנה, ויכולים משהו בצורה גשמית לבצע, זו כבר זכות גדולה מאוד. לכן צריכה להיות הודיה גדולה, שמחה גדולה מזה, ובטחון שאנחנו כן נצליח בהכוונה מלמעלה ונממש את זה נכון בקרוב. אני מלא תקווה, אני אומר לכם ברצינות.

תראו כמה עברנו תוך חצי השנה האחרונה נגיד. אלה כל פעם שינויים מהותיים, שאנחנו מרגישים מה קורה לנו, וכל פעם זה עוד שבוע ועוד שבוע וכל שבוע כבר לא דומה לקודם. לא חסר לנו כלום הכול ניתן מלמעלה, חסר לנו להודות, קודם כל להודות. אנחנו הקובעים בהמון אנשים שתומכים, שנמצאים יחד איתנו. רק להודות. ואת הכוח הזה צריכים עכשיו ממש לעורר.

קריין: ציטוט מספר 2.

2. "העיקר של האסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו, ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת השי"ת, והאיך למצוא את השי"ת, ויהיה נתבטל אצלו, וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך. וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא, יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם, ונמצא עמהם, ורחמים גדולים וחסדים טובים ומגולים, נמשך על כנסת ישראל."

(מאור ושמש, פרשת ויחי)

באמת לא חסר לנו שום דבר חוץ מחיבור. במידת החיבור, כמה שנצליח באמת לחבר את הלבבות, נתחיל להרגיש שיש ביניהם שטח שבו מתגלה משהו. זה תלוי בזה. ההכנה הכללית היא נמצאת, רק חסר מאמץ אישי של כל אחד ואחד לצרף ממש לבבות. כל אחד צריך להרגיש את הלב שלו, זאת אומרת נטיות למקור, נטיות למטרה ולצרף את כל הנטיות הללו יחד. נתחיל להרגיש איך בין כולם, בכל החיבורים שלנו מתחיל להתגלות כוח משותף. אנחנו כבר נמצאים במצב שיכולים לעורר אותו ולהרגיש אותו ממש בכוח, במאמץ שלנו ובהרגשה. הכול תלוי רק במאמץ, במאמץ הלבבות לחבר אותם ללב אחד. להשתדל לחפש את הציור הזה, את הצורה הזאת.

קריין: ציטוט מספר 3.

"דווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות.".

(ליקוטי הלכות, חשן משפט, הלכות ערב)

שאלה: איך לראות את העשירייה בשלמותה?

הודיה פותחת לנו את הלב. אם יש לי חיסרון קטן, אני לא יכול לפתח יותר, החיסרון מגיע מלמעלה. למדנו השבוע שאנחנו צריכים לחפש חיסרון, איפה החיסרון הזה, מהירידה להעלות אותו לעליה, אבל הודיה פועלת בצורה אחרת. כשיש לי קצת פתח לרוחניות, על ידי הודיה אני פותח את הלב, ואז אני מזמין את הבורא כאילו להאיר בי יותר. זו עבודה אחרת, הפוכה מהחיסרון, מחיפוש החיסרון. על זה אנחנו קצת שוכחים, ואולי אפילו לא קצת, שיש לנו בזה אפשרות להשיג הרבה. צריכים רק כל הזמן להיות בזה כמו בתורנויות האלה, רמח"ל וכן הלאה, כל הזמן להתפלל. אבל להתפלל להודות. להודות, להודות בלי שום הפסק.

יותר טוב אם אנחנו עשרים וארבע שעות נהיה בהודיה מאשר עשרים וארבע שעות נהיה בבקשה. כי בבקשה אתה כאילו דורש, אתה מאשים את הבורא, לא מרוצה ממה שקורה לך בחברה, יש לך כביכול תביעה כנגדו, מה שלא תגיד, זה ככה נשמע. מה שאין כן הודיה, כשיש לך חיסרון שהוא נתן, קטן, שהביא אותך לרוחניות, כבר מרגע זה והלאה אם אתה מטפל בהודיה, אתה יכול להשיג רוחניות בצורה הרבה יותר מהירה ובטוחה. לכן לא לשכוח להודות, כל הזמן להודות.

קריין: ציטוט מספר 4.

"זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים-על כל פנים בעת הזאת, "אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו".

לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, "ואהבת לרעך כמוך" בפשיטות. כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו "וחיך יטעם"."

(בעל הסולם אגרת מז)

שאלה: דברת עכשיו על הודיה. בצורה טבעית אני מרגיש שאני מאוד מנוגד לדבר הזה שנקרא "הודיה". איך למשוך את אותו כוח חיובי שיהיה בנו כוח כזה שנקרא "הודיה", מאיפה להוציא אותו? האם זה צריך להיות בצורה טכנית בהתחלה? איך בדיוק לפתוח את הדבר הזה שנקרא "הודיה"?

באופן טבעי, אם אדם מטפל בזה בצורה כמו שהוא בפני עצמו, זה ייקח לו לפחות עשרים שנה אם לא יותר, עד שהוא יתחיל איכשהו להתחבר לבורא, איכשהו להודות, להכניע את עצמו. זה ייקח המון זמן. אלא רק על ידי טיפול הדדי, "איש את רעהו יעזורו", אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לזה.

צריכים להבין שהנשמה, אם היא לא נמצאת בהשפעת הסביבה, האור שפועל עליה הוא מאוד מאוד קטן. יותר נכון להגיד, שהוא רק מחזיק אותה במצב של סטנד ביי ולא מפתח. כי לקראת מה הוא יכול לפתח אותה? היא צריכה לפחות במשהו להיות כלולה עם הנשמות סביבה כדי שיהיה מקום לאור העליון לפעול. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו צריכים להבין שלהודות זה בכל זאת שייך לגדלות הבורא בעיני, עד כמה הוא גדול. מההכנעה שלי, מכמה שאני מכיר, למרות שהוא אולי לא כל כך טוב ומיטיב בינתיים, אבל הוא שולט בהכול. אני צריך לשמוע את זה מחברים, אני צריך להתכלל מכולם, ואז יהיה לי קל יותר לקבוע שיש כאן "טוב ומיטיב".

אבל להודות? אני אגיד לך. אדם צריך להבין עד כמה הגאווה שלו היא לא נותנת לו להודות. הוא חי? חי. הוא מקבל כיוון נכון בחיים? כן. לעומת כל העולם יש לו טיפול אישי בלתי פוסק. זה לא מספיק? הוא רוצה יותר ויותר. מאיפה אתה חושב שמגיע לך? לכן כמה שאנחנו מכניעים את עצמנו, שם אנחנו נגלה מקום דווקא להתגאות בגורל שלנו.

זה קשה. הכול עובר, עוברים שנים, והאדם על ידי מאור המחזיר למוטב מתחיל להרגיש שמשתנות בו דעות. אבל שוב אני אומר, מה שחסר לנו מאוד זה ההודיה, זה הרחבת הכלים. אני מאוד ממליץ. כל אחד ואחד וכולנו יחד, חייבים ממש להגדיל את הבורא בעינינו, בזה אנחנו יכולים לכסות על כל הפשעים.

חוץ מזה צריך להראות לחברים שכל אחד נמצא בהודיה, בגדלות הבורא, בהרגשת ההתקדמות, במצב רוח, איך אנחנו מתקדמים. זו חובה לכל אחד להחזיק את השני. אני רואה איך אתם מגיעים לשיעור, יש חלק גדול מהקבוצה שהוא מגיע ללא הכנה נכונה, ללא התרוממות, ללא התעוררות, בלי לחזק את האחרים, לתמוך. צריכים גם את זה לתקן. האדם צריך להגיע לקבוצה, הוא מגיע לעבודה הרוחנית. והעבודה הרוחנית, קודם כל זה שהוא משפיע על כולם התרוממות רוח, שמחה, תמיכה. אם לא במעשה פיזי אז מבפנים, שזה יהיה מורגש. בקיצור, חסר לנו כוח הטוב.

שאלה: השבוע הפכת אותנו במובן הזה שפתאום דברת על החלק הזה שהוא קצת יותר חלש שלא מגיע שצריך לחזק אותו, ולפני כן הם היו כנספחים, אז כאילו הפכת את הקערה. ואני מרגיש שהכוח הכללי של כל הפרטים פה בארץ ובכל העולם, מאוד חשוב.

איך אפשר להוציא מפה איזו קריאה לארץ, לעולם, להתקבץ יחד, להתאחד יחד, להצטופף יחד כמו שאמרת בשיעור בוקר, כדי שנמשוך את אותו כוח חיובי? הרי בסופו של דבר זה תלוי "ברוב העם הדרת מלך.".

אני לא חושב שצריכים לדבר על זה. בדרך כלל דיבור לא עוזר. אני חושב שבמשך היום אנחנו צריכים להשפיע על כל החברים שלנו הנחלשים, בוא נקרא להם כך, התעוררות. למשוך אותם פעם ביום איכשהו להיות אתנו יחד. אבל להכין קטעים כאלו, או איזה דיבור, או איזו שירה כזאת, שזה יעורר אותם, שלא ירגישו שלא נעים להם לכן הם נמצאים איתנו. צריכים לעורר. וכתוצאה מזה נראה שזה ישפיע. אני חושב שבצורה כזאת. גם לבקש מהם השתתפות במשהו. יכול להיות שאתה לא יכול לבוא לשיעור אז תכתוב משהו, תעשה משהו, חמש דקות ביום. זו בעיה. אבל, בכל זאת, לשמור שלא יברחו לגמרי, כי הכלים האלה הם חשובים. ולהתפלל, כאן לא לשכוח. הבורא הוא שולט על כולם, להתפלל שיעזור, הוא נמצא בכל מקום אז שיעזור לנו, שיהיה שליח.

אני רוצה להוסיף בקשר לעשיריות, דברנו על חברים שנחלשים. לא לחשוב על העשירייה שהיא חייבת את זה לעשות, שזה איזה נטל, אלא זו ההתפתחות הבאה שלה. עד כמה שאנחנו דואגים לחברים האלה שנחלשים ורוצים למשוך אותם חזרה, זה דווקא יחבר בינינו ויקבץ אותנו, זה יגרום לנו התקדמות. זה כמו עם ילדים קטנים, כשמטפלים בתינוק, זה מחזק את הקשר בין ההורים.

לא נשכח על זה שכל אחד משתדל להודות. זה הביטוח הכי בטוח נגד כל הירידות. זו התפילה הכי טובה כדי להעלות חשיבות הבורא, חיסרון לגדלות שלו. פשוט להודות. תנסו ותראו, זה צריך עכשיו להרחיב לנו את כלי הקליטה, שאנחנו רק תלויים בזה. לחיים.

(סוף ישיבת החברים)