שיעור בוקר 01.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי",
עמוד 636, מאמר קסד. "יש הפרש בין גשמיות לרוחניות"
בוקר טוב לכל החברים שלנו מכל העולם, אני שמח שאני יכול לראות ולשמוע אתכם, ואנחנו יכולים להתחיל את השיעור שלנו אחרי כמה ימי הפסקה של הדברה, נקווה שכבר אין יותר מזיקים שם במקום, ואנחנו נתחיל את השלב הבא.
כדי שנתקדם אני הייתי מעוניין שאנחנו נקרא מאמר קס"ד מספר "שמעתי", שנקרא "יש הפרש בין גשמיות לרוחניות".
קריין: עמוד 636, בספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 636, מאמרי "שמעתי", מאמר קס"ד, "יש הפרש בין גשמיות לרוחניות".
קסד. יש הפרש בין גשמיות לרוחניות
"יש הפרש בין גשמיות לרוחניות:
שבגשמיות אזי הכח לפני העשיה, כמ"ש "טרם יקראו ואני אענה". ששם כבר הסדר לפי הגמר התיקון. שלא עושין שום דבר, מלפני שיהיה להם כח לעשות.
מה שאין כן ברוחניות, ששם עדיין לא מתוקן לפי הגמר, אלא לפי סדר הבירורים. אזי מוכרחין להתחיל את העבודה לפני שמשיגים את הכח, כמ"ש "עושי דברו, לשמוע בקול דברו"."
מכאן יש לנו את כל הבעיות, שאנחנו לא כל כך מבינים למה אנחנו לא יכולים להתקרב בצורה רגילה לרוחניות. יש לנו כוחות, יש לנו ידע, יש לנו שכל, אנחנו יכולים לדעת את הדרך ולהתקדם. לא, זה טוב במדע ובכל דבר שאנחנו עוסקים, חוץ מהרוחניות. הרוחניות דורשת מאיתנו פעולה לפני שאנחנו מבינים, לפני שאנחנו בכלל בכוח לבצע, כמו שבעל הסולם כותב, "מה שאין כן ברוחניות, ששם עדיין לא מתוקן לפי הגמר," גמר התיקון "אלא לפי סדר הבירורים. אזי מוכרחין להתחיל את העבודה לפני שמשיגים את הכח,".
זאת אומרת, אין לנו כוח להתחבר, אנחנו צריכים להשתדל להתחבר. אין לנו כוח להבין משהו, אתה צריך למרות שאין לך כוח להבין, לעשות כאילו שאתה מבין. וכך רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקדם. וזה הקושי הגדול, שלנו אין כוח, שכל, הבנה, הרגשה ברוחניות, ואנחנו בכל זאת חייבים לבצע, חייבים לממש אותה. וזה מכשול גדול מאוד.
ראינו עכשיו גם בכל ענייני החיבור, שזה שהמורה אומר משהו, בספרים כתוב משהו, כל דבר שעדיין לא נמצא בכלים שלנו, בהבנה, בהרגשה, בכוחות, אנחנו לא יכולים לבצע בזה שום דבר. אבל אנחנו לא צריכים לבצע, אלא אנחנו צריכים להשתדל לבצע, לראות שלא מסוגלים, ללקט חסרונות, ועם החסרונות האלה לפנות לבקשת הכוח, לבקשת ההבנה, ההרגשה, ויותר נכון לבקשת הביצוע.
זאת אומרת, אני לא רוצה שום דבר חוץ מלבצע מה שמוטל עליי. אני צריך לעשות את זה בשכל? בשכל. ברגש? ברגש. במעשה? במעשה. לא חשוב איך, רק את זה אני מבקש, שתספק לי מה שאני צריך כדי לבצע. וכאן זו הבעיה כי אנחנו צריכים ללכת נגד הדעת שלנו, למעלה מהדעת. נגד הרגש שלנו, למעלה מהרגש. אני ברגש שלי נדחה מהחברים, אני צריך להתחבר אליהם. אני בשכל שלי מבין שצריך לעשות הפוך ממה שאומר המורה, אבל אין לי בעיה, אני חייב, אני חייב לבצע מה שהוא אומר. כמו ילד קטן שבצורה אינסטינקטיבית שומע את הגדולים, אנחנו צריכים גם ללכת בצורה כזאת, נגד השכל והדעת שלנו. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".
זאת אומרת, הפרש בין גשמיות לרוחניות, שברוחניות אין לנו שום אפשרות לקחת בחשבון את הדעת וללכת לפי זה, את ההרגשה וללכת לפי זה, אלא דווקא ההפך, אנחנו צריכים דווקא לשמוח בזה, להגיע למצב שאנחנו שמחים בזה שאנחנו יכולים ללכת למעלה מהשכל ולמעלה מהרגש. כי אם הולכים בתוך השכל ובתוך הרגש עם הסכמה רגשית ושכלית, זאת גשמיות, ומזה לא ייצא, לא יצמח לנו אף פעם שום דבר רוחני. ולכן בואו נשתדל להבין את העיקרון המיוחד הזה. אנחנו רואים איך בעל הסולם אמר על זה ממש בשני פסוקים קטנים.
"יש הפרש בין גשמיות לרוחניות:
שבגשמיות אזי הכח לפני העשיה," זאת אומרת שיש כוח ואחר כך אפשר לבצע, "כמ"ש "טרם יקראו ואני אענה"." לפי הסדר הרגיל שלנו, וההיגיון, השכל, הרגש, הכול לפי מה שמובן לנו, ואם לא מבינים אז לא עושים, אם לא מרגישים אז לא ניגשים. "ששם כבר הסדר לפי הגמר התיקון." גם בגמר התיקון זה יהיה אותו דבר, כי הכלים כבר יהיו מוכנים לקבל כל דבר. גם בעולם שלנו, הכלים דעולם הזה, כשהם מוכנים אז אנחנו מקבלים ומגלים. ולכן אנחנו חיים רק באיזור קטן מכל המציאות שנקרא "איזור מדומה", "עולם המדומה".
"שלא עושין" דווקא "שום דבר, מלפני שיהיה להם כח לעשות." כוח לעשות. ברוחניות אין כוח לעשות, אתה חייב להשתדל לבצע. אבל איך? אתה תנסה, אתה תראה שאין לך כוחות. אתה תדע בדיוק איזה כוחות, למה, בשביל מה, באיזו עוצמה, בכל האופנים האלו, ואז מזה יהיה לך מ"ן, תוכל להעלות בקשה. אז אתה מעלה את הבקשה הזאת, אתה מתקשר לבורא. וזו בעצם מטרת המציאות הרוחנית, שהיא לא שהכוח הוא לפני המעשה, אלא המעשה שלך צריך להיות לפני שאתה תקבל כוח. וזה מה שהוא אומר הלאה.
"מה שאין כן ברוחניות, ששם עדיין לא מתוקן לפי הגמר, אלא לפי סדר הבירורים. אזי מוכרחין להתחיל את העבודה לפני שמשיגים את הכח," בלי כוחות ובלי שכל, בלי רגש, בלי הבנה, בלי דחף לזה, מתחילים את הפעולה. "כמ"ש "עושי דברו," כדי "לשמוע בקול דברו"."
אני מקווה שעכשיו עברנו קצת תרגיל בזה, ואנחנו יכולים גם לשאול.
שאלה: מה זה מתוקן לפי הגמר ולפי סדר הבירורים, מה ההבדל ביניהם?
לפי גמר התיקון "מתוקן" זה נקרא כמו שבעולם שלנו. העולם שלנו פועל גם לפי אותו הסדר כמו שיהיה בגמר התיקון. שאנחנו נתפתח בו באיזו מידה ונעצור, כי באמת זו לא התפתחות. זה רק התפתחות בדרגות דומם, צומח, חי. בדרגת האדם אנחנו לא יכולים להתפתח, זאת אומרת להידמות לבורא אנחנו לא יכולים להתפתח עם רגש ושכל שלנו שהם קודמים למעשה, כי אז אנחנו לא נצטרך לבורא. וההתפתחות הרוחנית, להיות אדם, הדומה לבורא, זה שאני כל הזמן מתקשר אליו, כל הזמן רוצה להידמות לו, כל הזמן רוצה להידבק בו. ואחרי שאני גומר את העבודה הזאת, שאני התאמתי את עצמי לבורא, שאני כבר כמוהו, שזה נקרא "גמר התיקון", אז יש לי רגש ושכל לכל הכלים המתוקנים שלי, שכבר תיקנתי אותם, ואז אני יכול לעבוד ברגש ושכל. אבל אז הרגש והשכל שלי לא מפריעים לי לעשות פעולות רוחניות, כי אני כבר תיקנתי את עצמי כך שאני כולי עובד למעלה מהדעת.
זאת אומרת, בעולם הזה אנחנו עובדים בתוך הדעת. אחר כך ישנה תקופה שאנחנו עוברים 125 מדרגות עד גמר התיקון, שאנחנו מתקנים את עצמנו, כל הזמן להיות במעשה לפני השגת הכוחות. שאני רץ כאילו לפני העגלה. אין לי שכל, אין לי רגש, אבל אני הולך. לפי מה? לפי זה שיש לי המלצות מהמקובלים ויש לי מורה. בלי משה אף אחד מישראל לא היה מצליח לעשות שום דבר. חייב להיות מישהו שהוא אומר לך מה לעשות. אם אין מישהו, אז מגיע מהבורא, תמיד יש שליחות. ואז האדם צריך לשמוע. והוא צריך לשמוח בזה שיש לו הזדמנות כזאת, כי סך הכול בזה הוא רואה שעוסק בעבודה רוחנית, שהמעשה קודם להבנה. כמו שכתוב, "כמ"ש "עושי דברו," כדי "לשמוע בקול דברו".". מכאן אני חושב שיש תשובה.
שאלה: אם לאדם אין כוח ושכל ואין לו משה, איך הוא מזהה דרגת סטייה מהחברה כדי דרכה להידמות לבורא?
יש לו אמצעי מאוד חזק לממש את עצמו בעולם שלנו, כי יש לו קבוצה. הבורא מביא אותו לגורל הטוב ואומר "קח לך"1, מביא אותו לקבוצה. הבורא מארגן קבוצה, שיהיו עוד אנשים כמוהו שיתחילו ביניהם איזה מין חיבור ארצי, נניח כמו בעולם שלנו. וכשאדם עובד בזה בחיבור עם החברים, כמו בכל מקום, כמו בכל הקבוצות, יש הרבה כאלה, הוא גם מתחיל לזהות שיש כאן מורה דרך.
מורה דרך בדרך כלל נותן איזה תרגילים לא כל כך נעימים. כלפי מורה הדרך יש תמיד תרעומת, למה הוא אומר כך, למה הוא עושה כך, למה מחייב כך. ואם אין, זה לא מורה דרך, כי מורה הדרך הרוחני נותן תרגיל לקבוצה ולאדם שנמצא בתוך הקבוצה שהוא נגד הרגש והשכל של האדם, נגד ההיגיון של האדם.
ועל האדם לא לבקר אותו עם רגש ושכל, אלא לבקר רק דבר אחד, שהוא באמת לא מסכים, שהוא באמת לא מבין מה המורה הזה דורש ממנו. ואחרי שהוא רואה שהוא באמת לא מסכים ולא מבין, לא ברגש ולא בשכל, זאת אומרת הוא לא נמצא עם המורה באותו קו, אז זה מורה רוחני. כי א', הוא אומר על החיבור בקבוצה, ב', הוא אומר על חיבור בקבוצה לקראת הבורא בעבודה למעלה מהדעת, היינו מהשכל והרגש של התלמיד הזה, וכך הוא יכול להתקדם.
אחרי הבדיקה הזאת, התלמיד האמיתי צריך להיות שמח שיש לו מורה אמיתי שאומר לו דברים לא הגיוניים מצד אחד. ומצד שני, הם כמו שכתוב בספרים שלנו, ואז הוא צריך להיכנע בעצם כלפי מה שכתבו הגדולים.
אני אגיד לכם מה הוא המורה. מורה זה כמו מלצר באיזו מסעדה שמביא לכם מנה אחר מנה, מנה אחר מנה ואתם צריכים לאכול אותה. יכול להיות שהמנה לא נעימה, היא לא נראית מוכנה, היא לא באה בזמן, ועוד ועוד כל מיני תירוצים כאלה מתוך השכל שלכם, אבל באמת זה התפקיד של המורה. גם אתם תהיו מורים ואתם תיראו שיש הכול בספרים, רק צריכים בעצם לקחת דברים מהספר ולהתאים אותם לקבוצה, לכל אחד בקבוצה.
שאלה: מה מקום העבודה, מתי היא יכולה להיות מועילה ומתי היא מזיקה?
אחרי שהקבוצה שומעת מהמורה איזו פקודה, המלצה, ציווי, לא חשוב איך לקרוא לזה, החברים צריכים להתיישב ביניהם ולדבר על זה, ולהביא את עצמם לידיעה, רצוי שתהיה ידיעה אחת, דעה אחת, האם אנחנו מבינים מה הוא רוצה מאיתנו או לא, האם אנחנו מסכימים עם זה או לא. לא מבינים, לא מסכימים זה טוב או לא, וכולי. זאת אומרת להשתדל להבין מה המורה דורש מהם.
יכול להיות שמה שהמורה דורש זה באמת לא מובן בכלל, המורה לא הצליח כאילו להתאים את הדברים שלו לקבוצה. יכול להיות שהוא התאים אותם לקבוצה, אבל הקבוצה לא רוצה לשמוע. ויכול להיות שהקבוצה לא נמצאת במצב שהיא מוכנה לקבל את הדברים, זה לא מתאים כביכול, אבל יש בזה כמה דברים.
אחרי שחברי הקבוצה מתיישבים ומדברים ביניהם, והקבוצה דנה במה שהיא שומעת מהמורה ומבינה איפה היא נמצאת, למה המורה כך דרש מהם, מה הם רוצים ומה הוא רוצה, מה הם מבינים ומה הוא מבין, האם אפשר ללכת כאן למעלה מדעתם לפי דעת המורה או לא, אז זה יקרא "למעלה מהדעת" והם יכולים לשאול שוב ושוב את המורה איך לבצע.
אבל בכל מקום, בכל מאמרי שמעתי ובכלל, בסך הכול זה העיקרון, שלא ''טרם יקראו ואני אענה'', אלא ''לשמוע בקול דברו'', ''עושה דברו'' כדי לשמוע ''בקול דברו''. חייבים קודם לבצע, אבל אי אפשר. אז יכולים לבקש כוחות, אבל כוחות ביצוע, לא להבין, אלא לבצע, זה נקרא העלאת מ"ן.
מה אני מבקש? אני מרגיש שהעליון לא מובן לי ולא מורגש, ואני מבקש מהבורא שייתן לי אפשרות להתבטל כלפי העליון, ואז אני נכנס לעיבור. ותמיד כל מדרגה היא עיבור, גם יניקה וגם גדלות זה עיבור, מבחינה זאת שאנחנו כל הזמן מתבטלים כלפי העליון.
והמורה לא אומר לכם שאתם צריכים להתבטל כלפיו אלא כלפי הבורא, כלפי מדרגה יותר עליונה. יותר נכון כלפי הבורא אתם לא יכולים להתבטל, אתם מתבטלים כלפי אותה עשירייה כמוכם רק בדרגה יותר גבוהה של חיבור, זה הכול. המהות של המדרגה היותר עליונה כלפיכם זו כבר דרגת בינה. מי זאת בינה? א-לוקות, א-לוקים. א-לוקים זה הבינה, כך אנחנו צריכים לעבוד.
שאלה: האם יש דרגות ביגיעה?
ודאי שיש דרגות ביגיעה. קודם כל, בכל רגע ורגע, אם היינו נותנים יגיעה לפי אותו הרגע, היינו מרגישים עד כמה יש שוני ביגיעה בכל רגע ורגע.
שאלה: אמרת שהדבר הכי חשוב זה הביצוע. אם תלמיד של רב מסדר את סדר היום שלו בדיוק לפי עצות הרב, נניח את כל הזמן הפנוי שלו הוא ממלא בעצות של רב ונדבק בלהקפיד על סדר היום, האם הוא מתקדם רוחנית? האם שמירה על המסגרת החיצונית זו התקדמות רוחנית?
לא. אתה שכחת דבר הכרחי, איפה הוא מבצע את ההמלצות של הרב. צריכים פחות להידבק לרב ויותר לקבוצה. ולפי איך שאתה נדבק בקבוצה יהיו לך שאלות, מה לבצע, מה לעשות איתם, ואז אתה תשמע מה שהרב אומר.
נניח שיש לך רכב מקולקל, האם אתה צריך קודם לשמוע את המדריך איך לתקן את הרכב? לא. אתה צריך קודם לגשת לרכב, אתה צריך לאתר את התקלה, ולפי התקלה אתה כבר תשמע את המלצות המומחה.
לכן, אם אדם לא קשור לקבוצה, איפה שהוא צריך לממש את העבודה שלו, הוא לא שומע שום דבר. תתאר לעצמך, אתם כבר קצת בעלי ניסיון, אם לא הייתם בקבוצה איך הייתם מקבלים את כל המאמרים של רב"ש, איך הייתם מקבלים את זה?
אני אגיד לך עוד יותר. נניח שנתיים אפילו שלוש שנים עד שהבאתי קבוצה לרב"ש, לא שמעתי ממנו על עבודה קבוצתית. הוא אמר לי ''אתה צריך קבוצה'', אז הלכתי וחיפשתי איך להשיג אנשים. אבל בעצם הוא לא דיבר איתי על עבודה קבוצתית. ואם לא הייתי מביא לו את החברים האלו, אני לא יודע מה [היה]. למרות שבעצם גם אחר כך אנחנו המשכנו לפי אותו סגנון יחד, הוא בעצמו אמר "אנחנו הקבוצה", והסביר שיכול להיות חבר תלמיד. כך זה.
שאלה: כשאני שואל שאלות האם אני מקבל תשובות באופן אישי רק אליי או שכל הקבוצה צריכה לשמוע את התשובות הללו?
אין שאלות אישיות בדרך כלל, שאלות אישיות יכולות להיות רק אם תשאל אותי בקשר לבית שלך, בקשר לעבודה שלך וגם אז, כולם יכולים לקבל את [התשובות], כי אין כל כך דבר פרטי לאדם. אפילו שנראה לו שאלה הם דברים מאוד פרטיים, זה שייך לכולם. ומכל שכן אם אנחנו לומדים יחד, אני מתכוון לא לאותו תלמיד ולאותו רגע, כי בכל רגע אדם חדש, לכן בכלל לא הייתי עונה לו על שאלות ששייכות לאותו רגע ולאותו אדם, כי ברגע הבא הוא משתנה ואז מה שעניתי לו כבר לא בתוקף. אלא התשובות מכוונות לכולם וכל אחד רק צריך לספוג מזה משהו, מה שמסוגל, מה שמתאים לו פחות או יותר, ולהשתדל לבצע.
שאלה: בהקשר להסבר שלך, מה זו אמונה למטה מהדעת, איך אתה יכול להגדיר את זה היום?
אמונה למטה מהדעת זו דת. מתי שאני לא עושה ביקורת, מתי שאני חי לפי מה שאמרו לי וכך אני עושה. זו גרסא דינקותא. אני קיבלת כזה חינוך מהילדות שכך אני צריך לקיים את הדברים, וזה נקרא אמונה למטה מהדעת. זאת אומרת, אני חי ומבצע פעולות מתוך זה שיש לי בזה הרגל לבצע אותן. אני לא מבין אותן, אין לי בזה שום היגיון, לוגיקה, לגמרי אין, אלא אני מבצע אותן מפני שלימדו אותי, מה שנקרא "מצוות אנשים מלומדה", לימדו אותי כך לעשות ואני עושה. זה נקרא אמונה למטה מהדעת.
למה זו אמונה? כי זו לא ידיעה. אני עושה פעולות שהדת דורשת ואין לי בזה שום היגיון, שום צורך, חוץ מלהיטיב דרך זה לעצמי, לעמי אולי, אבל אני לא רואה בזה שום פעולה רציונאלית. אמנם זה שייך לאמונה, אבל איזו אמונה? למטה מהדעת, שאני לא בודק, שאני לא מגלה.
אבל כנגד זה יש אמונה למעלה מהדעת.
תלמיד: ההבדל לא כל כך ברור לי. כי לפי מה שהסברת לפני כן, אדם צריך לעשות פעולות, הרב אומר משהו ואני עושה.
יש לך שני אנשים, שניהם מבצעים איזושהי פעולה, אחד "למטה מהדעת", השני למעלה מהדעת. ההבדל בפעולה לא מורגש, ההבדל הוא רק בכוונה. זה שנמצא למטה מהדעת הוא עושה את זה מפני ששמע שצריכים כך לעשות, וקיבל את זה כ"הרגל נעשה טבע שני", ומבצע.
יש עוד "אמונה למעלה מהדעת", שהוא לא יודע בשביל מה ולמה, הוא לא חושב על העולם הבא, הוא לא חושב על שכר שקשור לאותה הפעולה, אלא הוא מבצע אותה מפני שיש לו חומר דלק מהקבוצה והוא מקווה לעשות בזה נחת רוח לבורא ללא שום חזרה לעצמו. שלא יהיה לו בזה לא הבנה ולא השגה ולא העולם הזה ולא העולם הבא, הוא רוצה רק דבר אחד, לעשות נחת רוח לבורא.
הוא לא יודע איך לבצע את זה, אין לו כוחות לזה אם הוא באמת מבקר את עצמו ורוצה לעשות בצורה נקייה. ואז הוא מבקש "תן לי אפשרות, תן לי כוח לעשות פעולה שאין בה שום חזרה אליי". והבורא נותן לו את הכוח הזה, שכל איך לבצע, רגש איך לבצע ויכולת לבצע. והאדם מרגיש עד כמה יש לו דווקא שמחה גדולה מאוד מזה שהבהמה שלו לא מעורבת בתוצאות מהפעולה. זו נקראת פעולה נקייה.
שאלה: איפה מתבצע הבירור הזה אם האדם עושה את הכול בלי שום הבנה, בלי שום שכל, בלי כוח? איך מתבצע הבירור בכלל?
הבירור מתבצע דווקא כשאין לי שום הבנה, כשאין שום כוח, ואני אז זקוק רק לכוח העליון שייתן לי יכולת לבצע. נניח שהמורה אמר שאנחנו צריכים להתחבר בקבוצה ולעשות איזושהי פעולה, ואנחנו מרגישים פחות או יותר כולם שאנחנו לא רוצים לעשות, לא רואים בזה שום רעיון נכון, לא רואים בזה שום סיכום, שום תוצאה טובה. בשביל מה לעשות את זה? הגוף שלנו לגמרי מתנגד לזה.
אנחנו לא מודעים שכל ההפרעה הזאת לא לשמוע בקול המורה זה מגיע מלמעלה, מהבורא, הוא מסדר לנו את הכול, "אין עוד מלבדו", ובדברים האלה הוא מאוד מתוחכם. אז הוא סידר דברים בצורה כזאת שיש כאלה חכמים בקבוצה שאומרים "בשביל מה לנו, לא רוצים". יש כאלה ששומעים. יש כאלה שחצי שומעים ולכן צריכים להגיד להם כמה פעמים מה שאמרתי כמה פעמים. ויש כאלה שבכל זאת זה לא משפיע עליהם. כל אחד ואחד לפי הדרגה שלו, דרגה של הרצון לקבל, דרגה של ההתקדמות, של קשר עם החברים וכן הלאה.
וישנם כאלה שאומרים, "המורה אמר אז אין לי שום בעיה, אני מבצע". יש כאלה שאומרים, "המורה אמר, אני לא יכול לשמוע מה שהוא אומר, אבל אני התחייבתי כלפי החברים. אנחנו נכנסנו לערבות, אנחנו נתנו ברית אחד לשני, שבועה, ואני לא יכול להפר את זה. לכן אני שותק, מה שהם יחליטו אני הולך איתם. אם יחליטו לא, אני איתם יחד בלא, אני לא אשאר בכן". זאת אומרת, אני לא שומע לקול המורה, אני שומע לקול הקבוצה. ויכול להיות שאני אגיד "לא, אני רוצה לשמוע דרך קול הקבוצה את קול הבורא".
זאת אומרת, יש כאן כמה אפשרויות, אנחנו עוד נדבר על זה פעם. אבל היה תרגיל יפה, אני חושב שהוא נתן לנו הרבה הבחנות. ותרגילים כאלה יבואו עוד בצורה הרבה יותר מתוחכמת. ודאי שאין כאן ניסיון, כל פעם אנחנו נרגיש כאילו הוא חדש.
תלמיד: השאלה הייתה על הבירור, איך מבצעים את הבירור, איפה הוא מתבצע? אם הכול זו עבודה בביטול כלפי הקבוצה, אז איך מתבצע פה בירור בכלל?
בירור מתבצע בזה שאני רואה עד כמה אני לא רוצה. זה הכול. זה לא בירור, זו פשוט קריאה פנימית עד כמה אני קם ומזלזל ודוחה בכל הכוחות. זה דבר אחד. ודבר שני, עד כמה יחד עם זה אני שמח שיש לי קבוצה ויש לי מורה ויש לי בורא ואז הבירור שלי יכול להיות בירור בין כל ההבחנות הללו.
ואני מברר לאט לאט. קודם כל אני מברר שבאמת אני צרך ללכת למעלה מדעתי. ואם אני מסכים ללכת עם המורה, עם מה שהוא אומר, זה גם לא טוב, כי איפה אני, איפה המאבק שלי? איפה כל הדברים האלה? כאילו אני לא נמצא, אני מבוטל. לכן אדם צריך לברר. הוא צריך לעורר את השמאל והימין בו, ולתת לעצמו דין וחשבון "מה קורה לי, אני חייב להתכלל בקבוצה או לא?". ומה אם הקבוצה היא חצי חצי, או רבע, או שליש, וכן הלאה. צריך לעשות כאן בירורים.
שאלה: מבחינת פעולה רוחנית, תמיד בהתחלה לא יהיו לך כוחות ותהיה לך התנגדות לפעולה? זה נקרא שיש לך הזדמנות לפעולה הרוחנית?
זה בהתאם לכמה שאנחנו מוכנים לזה. אם נהיה מוכנים, יתנו לנו בעיות, התנגשות עם השכל והרגש של עצמנו, עם חיבור בקבוצה, ואז באמת יהיה טוב, יהיו מצבים מאוד מאוד עסיסיים. אבל אם לא, אנחנו נתקיים היום כמו אתמול וכן הלאה.
תלמיד: אז בשביל מה שכל ורגש?
שכל ורגש גשמי הם כדי לתת לך נקודת אחיזה כנגד רוחניות.
תלמיד: להראות לך את המקום שכנגדו אתה צריך ללכת? מה התפקיד שלו?
ודאי, כן. וחוץ מזה, שכל ורגש זה נותן לך להתקיים בדרגות דומם, צומח, חי. בעולם הזה אני מתפקד לפי השכל והרגש שלי, אני לא הולך למעלה מהדעת על כל הדברים שאני פועל בעולם. אלא רק בקבוצה, בחיבור בקבוצה, בחיבור בקבוצה עם הבורא, כדי ש"ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא", השלישייה הזאת תתחבר לאחד, אני "ישראל", ישר א-ל, "אורייתא" זה כל תרי"ג הפעולות שאנחנו מבצעים בחיבור בקבוצה, ו"קודשא בריך הוא" זה הכוח העליון שמתגלה אז בחיבור בינינו, את זה אנחנו צריכים. חוץ מזה, שלא יהיה כלום, כל היתר זה גשמיות, בהמיות שאני פועל שם כמו כולם.
תלמיד: אז רק כלפי פעולת חיבור בקבוצה תמיד אתה מתחיל בלי כוחות עם התנגדות, וצריך לבקש רק כוח לבצע? זה מראה לי שאני בכיוון הנכון?
אם זו פעולה רוחנית, כן. פעולה רוחנית זה נקרא עלייה. עלייה זה למרות הקושי, בכוח, זו עלייה שאתה מבצע. זאת אומרת ביטול כלפי העליון.
שאלה: האם לאחר פעולה מרגישים את הדברים בתוך הדעת?
מה שהשגת למעלה מהדעת הופך להיות לדעת, זה נכון. ואתה כבר צריך ללכת על אמונה למעלה מהדעת יותר גבוהה. זאת אומרת, דרגת בינה יותר גבוהה.
שאלה: איך עלי להתייחס עכשיו לחברים שלי שלא השתתפו איתי במלחמה או בפעולת חיבור והפצה, כשאני יודע שלא היו להם סיבות מוצדקות. לא נעים לי להסתכל עליהם ולהיות יחד איתם, הם כאילו בגדו בי.
זה נכון שיש לך כזאת הרגשה כי הם לא חברים בדרך, הם לא חברים בהשגת המטרה, כי דווקא על ידי פעולות כאלה אנחנו צריכים לגלות אותה בקשר בינינו. אם הם רוצים להישאר, שיישארו יחד אתנו, אבל הם צריכים להבין שחוסר ההשתתפות שלהם, זו בעיה. יכול להיות שהבורא הכביד את לבם, אני לא רוצה להיכנס עכשיו לבירורים, שהם יעשו בירורים, רק שלא רק יצדיקו את עצמם ונגיע לפעם הבאה.
הם צריכים להביא חרטה לעצמם. אנחנו לא צריכים לשמוע מהם דברים, למה כן ולמה לא הם מבצעים פעולה כך או אחרת. לא חשובות לנו החוכמות שלהם, אלא חשוב לנו שהם ממשיכים כמו כולם, ושישתדלו בפעם הבאה כשתבוא פעולה כזאת הם כבר יתחברו לפעולה יחד עם כולם.
אין יותר גרוע מאדם, שהמורה אומר שצריכים לבצע איזו פעולה ועומד על כך כמה פעמים במשך שבוע, שבועיים ובכל זאת ישנם חכמים שלא רוצים, שהם לא מסוגלים זו דרגה אחרת, אבל לא רוצים.
אבל שוב, אנחנו צריכים להשתדל לתת להם הזדמנות. אם הם חכמים שחושבים שעשו נכון, אז יכול להיות שהמקום שלהם לא בקבוצה. עוד מעט ייפולו עלינו ועוד עוד מעשים כאלה ואז באמת נראה מי מתקדם ומי לא. התרגיל הזה היה תרגיל מאד חשוב. אפשר להגיד שהוא התרגיל הראשון מסוגו והוא הביא אותנו לפיצול. אבל גם מהפיצול הזה ראינו כמה שאנחנו לומדים, וזה רווח גדול. אז נמשיך.
תלמיד: איך עלי להתייחס אליהם ומה העבודה האישית שלי כלפיהם, להצדיק לשמוח?
לעזור להם להבין את מה שהם עשו ומה פעל עליהם. וגם להבין שיש בזה עדיין פגם מכל הקבוצה, כי איפה הערבות שצריכה לפעול בין כולם? איפה האווירה שצריכה להיות בקבוצה וצריכה לחבק את כולם ולחבר אותם יחד? אין, לא הייתה, אז בזה גם אנחנו אשמים. היום אנחנו יכולים להתגאות בזה שעשינו איזו פעולה של חיבור, של הפצה, אבל עוד חסרה לנו עוצמת החיבור כדי להשפיע על החברים האלה.
שאלה: מה לעשות אם חלק מהחברים אומרים שקודם צריך לחשוב, להבין, לברר את המשימה של הרב, וחלק מוכנים ישר לבצע?
אני הסברתי בשמעתי, קס"ד, שיש הפרש בין גשמיות לרוחניות. אלה שרוצים להבין את הכול בשכל ואחר כך לבצע שייכים לגשמיות. ואלה שמבינים שהרוחניות היא באמונה למעלה מהדעת, צריכים כבר להתחיל להחליט אחרת.
שאלה: אנחנו מדברים על אמונה למעלה מהדעת, על ביטול עצמי, זה נשמע כעין מטרה שצריך להגיע אליה, אבל זה לא ממש ברור. אם נניח אנחנו משתוקקים למשהו יותר קונקרטי, כמו לממש את התפקיד שלנו כישראל, להפיץ ולהביא את העולם לתיקון, או אולי קונקרטית עוזרים לקבוצות להתפתח, כלומר בונים סביבה.
זה הכול גשמיות ששייכת לרוחניות. הפעולה הרוחנית היא פעולה כמו שהיינו צריכים לעשות. המורה אמר, קבוצה אומרת כן ומבצעת למרות חוסר ההסכמה. זה יפה מאד, שלא רוצים ועושים.
תלמיד: במקרה הזה זה , המורה אומר משהו וזה ברור. אני שואל על זה שלא תמיד מגיעים למצב שבו מגיעים ללכת לאמונה למעלה מהדעת. הכול רגיל, מבצעים פעולות וזהו. אבל אם לא נעסוק בזה, אלא באמצעי ברור יותר, כמו שהכנו את הכנס, איחוד כל העולם, איחוד כל הכלי, אז אני אזדקק לבורא, אז אצטרך לעשות פעולה שאני לא רוצה, אבל חייב לעשות. האם גישה כזאת תהיה נכונה? כלומר לא להתמקד באמונה למעלה מהדעת, אלא להתמקד בדברים מובנים יותר ולהשתוקק דרכם.
אתה רוצה לבצע את הכנס, או לא?
תלמיד: רוצה, כמובן.
אם אתה רוצה לבצע זו לא עבודה רוחנית, זו עבודה גשמית. אתה מכין את הכול, כדי שכול החברים שלך יבואו וייהנו. כמו שאתה מכין את החתונה שלך, זה הכול. מה ההבדל? רוחניות תמיד בונה את עצמה רק על פני התנגדות לגשמיות, לא יכול להיות אחרת. אם אתה מרוצה, אתה לא סוחב את המזוודה הנכונה. אתה צריך להרגיש בכלים הגשמיים שלך, שהיא מזוודה מאוד קשה, כבדה, אתה לא יכול להרים אותה, מאתיים קילו נניח, ממש קשה, אי אפשר.
יחד עם זאת, אתה משתמש בכוח הקבוצה ופונה לבורא ומקבל ממנו כוחות, ואז בשבילך אפילו לסחוב את המזוודה הכבדה הזאת הופך להיות דבר קל. קל מפני שזה רוחניות, זה בורא, זאת קבוצה, זה מורה, זה אני. למה קל? כי קיבלת מלמעלה כוח בינה ועל ידה אתה מבצע. כול עוד אתה לא עובר את כל הפעולות האלה של ההכנה ופועל מכוח הבינה, זו לא עבודה רוחנית.
שאלה: אמרת, שרב נותן איזו עצה, אנחנו צריכים לשבת ולדון על כך. איך לעשות את זה בפועל והאם צריכים לעשות את זה ממש כל יום, או לדוגמא, פעם בשבוע?
כל יום, כל רגע לעשות זאת. פעולות כאלה צריכים לעשות כל הזמן ולא פעם בשבוע לפי לוח זמנים, אלא כל הזמן. העבודה היא, עבודה בבירור, "הכול במחשבה יתבררו"2 וצריכים לבצע אותה. בשביל זה אתה לא צריך לשבת דווקא עם החברים שלך בשעות מסוימות, אלא זה יכול להיות בכל מקרה שיהיה.
שאלה: דיברת על איזושהי דרך להתחסן. ברור שמדובר על קבוצת פתח תקווה, אבל איך זה נוגע לכל קבוצות הכלי העולמי? איזה מסקנות אנחנו צריכים להסיק נגיד, קבוצת קייב, עם המאורעות האחרונים ובכלל, מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו, כדי לשמוע את רב?
אני שואל אותך, איפה היית בזמן שקבוצת פתח תקווה הייתה בבירורים ובכל מיני מצבים, שנקרעה לחתיכות? מה עשית כדי לעזור להם להחליט נכון, להתגבר על המצב לעשות פעולת החיבור, שסביב פעולת החיבור כל הקבוצות בעולם וגם קבוצת קייב יתחברו יחד, יחזיקו אותם שלא יברחו ככה מבחוץ, איפה היית?
תלמיד: חשבנו על קבוצת פתח תקווה, המידע בכלי העולמי היה לחשוב על קבוצת פתח תקווה, להיות בתפילה ולדאוג להם. אבל כעיקרון שום מידע נוסף לא הגיע, אז למרות שכל יום היינו בשיעור הבוקר, כשאתה עכשיו אומר משהו, יש תחושה שכביכול אנחנו היינו איפה שהוא בחלל החיצון בימים האחרונים.
זה נכון, פשוט הייתה לנו כאן בעיה איך להתחבר איתכם באותה פעולה. זה לא תלוי בנו. אלו התנאים שבינתיים כך הם קיימים סביבנו. אבל בכל זאת, מה שאני ממליץ לכל קבוצות העולם, להיות קצת יותר מעורבות, מחוברות, לוחצות, מחזיקות כל קבוצה וקבוצה שנמצאת באיזה בירור.
קריין: נקרא קטעים בנושא, "עבודה בדעת ובלמעלה מהדעת". נמשיך בקטע מספר 20 מתוך מאמר, "הנרות הללו קודש הם" של רב"ש.
"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."
(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)
זאת אומרת, שתהיה לו שמחה מזה שדווקא אין לו שמחה רגילה, כמו שצריכה להיות שאני עכשיו מרוויח שם מיליון דולר, או עובר איזה טסט מיוחד, באיזה מבחן או משהו. אלא כולי, כולי אני נמצא בפעולת ההשפעה למעלה מהרצון שלי. ואני מרוצה מזה שאני מסוגל לבצע את אותה הפעולה, לא לפי הכוחות שלי. שעם הכוחות האלה שלי זה על מנת לקבל, אין לי כוחות אחרים, אלא שאני מבצע את הפעולה הזאת, לפי הכוחות שקיבלתי מלמעלה, על מנת להשפיע.
ופתאום, אני מרגיש שיש לי כוח לעשות את זה. כוח השפעה, כוח אהבה, כוח החיבור, כוח ללכת למעלה מהשכל. זאת אומרת, להידבק בעליון וללכת לפי מה שהוא רוצה, מה שהוא אומר, ואני? אני לא מרגיש את הגוף שלי, אני לא מרגיש את האיברים שלי, לא את השכל ולא את הרגש שלי. אני הולך רק לפי השכל והרגש של העליון. זאת הפעולה ברכישת מדרגה אחת עליונה.
שאלה: שמחה זאת אנרגיה עוד בשעה שאדם הולך בחושך זאת אומרת, זה אנרגיה שבזכותה אדם יכול להתקדם?
זה נקרא, "שמחה ממעשים טובים", שאני שמח שאני לא פועל מתוך השכל והרגש שלי. זאת אומרת, לא מתוך הכוח שלי, לא מתוך עצמי. כי אין לי, בסדר גמור אין לי, אבל אני קיבלתי כוח מלמעלה, ואני יכול לבצע פעולה למעלה מהכוחות שלי, למרות הכוחות שלי, ואז אני בפער בין אני והבורא שהתלבש בי ונתן לי כוח, אני בפער בין שני אלו מתחיל להכיר את העולם העליון. נכנס לעובר, לקטנות, לגדלות, לא חשוב, אבל אני תמיד פועל בפער בין המצוי בכלים דקבלה שלי והרצוי בכלים דהשפעה שלי. בין מלכות לבינה, שם האזור שבו אני קיים.
תלמיד: בנושא אמונה מעל הדעת ואמונה מתחת לדעת. רציתי לדעת מה ההבדל ביניהן, בפעם הראשונה כששמעתי את ההסבר מה זו אמונה למטה מהדעת, זה נשמע כאילו מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו קוראים לו אצלנו מעל הדעת, זה נשמע כדומה. אני לא מצליח להבין את ההבדל בין השניים, כי אחד זה ללכת מעל ההיגיון, מעל ללב, לדעת, לרגש, ובאותו זמן צריך גם לשמור על דעת למה שכתוב בלימוד ולמלא את מה שהרב אומר, אז זה נשמע כאילו אותו דבר.
למטה מהדעת זה נקרא שאני לא עושה שום ביקורת, אלא לפי מה שקיבלתי. זה נקרא אמונה למטה מהדעת. אמונה למעלה מהדעת זה שאני בטוח הייתי, לפי היגיון שלי, עושה הפוך, אחרת ממה שאני עושה. איך אני בכל זאת מבצע מה שלפי ההיגיון שלי אסור לבצע? זה מתוך כך שקיבלתי מלמעלה כוחות. זה הכול בינתיים.
כתבתי על זה בקשר לדת. למה זה נקרא דעת. כל הדתות הן פועלות באמונה למטה מהדעת. מה זאת אומרת אמונה למטה מהדעת? שאני לא יודע, אני לא מבין, אני לא מרגיש, אבל או שקיבלתי את זה מתוך חינוך, גרסא דינקותא, ואז אני הולך לפי זה, זה מספיק לי, או שאני קיבלתי את זה לפי השכנוע, אבל בלי שכל, בלי רגש, מאנשים שסובבים אותי, ואז אני קיבלתי את דעתם, שדעתם גם כן למטה מהדעת, ואי אפשר לפתוח, ואי אפשר לראות, ולהבין, ולהרגיש, כי מדברים על הרוחניות שלא משיגים.
מה שאם כן אנחנו אומרים לא, אנחנו חייבים להשיג את הבורא, אנחנו יכולים להרגיש אותו, אבל איפה? במידה שהוא מתלבש בי, אני משיג אותו. זאת אומרת, במידה שאני נותן לו מקום למלא אותי, במידה הזאת אני מכיר אותו, לכן הבורא זה בוא וראה. איפה אני יכול לבוא ולראות? בתוך הרגש והשכל שלי החדשים שאני בונה אותם לפי תכונות ההשפעה שהן הפוכות ממני, מהאגו שלי, וכך אני בונה את האגו שלי, דעת ואמונה למעלה מהדעת, תכונות הבורא.
לכן מי שהולך באמונה למעלה מהדעת נעשה יותר ויותר חכם, כי אצלו כל פעם הכלים מתרחבים. הוא מתחיל להרגיש את המציאות העליונה אפילו. מה שאין כן מי שהולך בתוך הדעת, רק זיכרון יש לו, אבל דעת, לא. כי הוא הולך למטה מהדעת, ללא ביקורת. אסור לעשות ביקורת.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-11-01_lesson_bs-shamati-164-yesh-efresh_n1_p1_Of9VHj3l