שיעור בוקר 26.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.04.2016

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/mAUQBxhA?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ו,

דף א' תרצ"א, עמ' 1691, "בנין הנוקבא דז"א", אות ו'

קריין: שלום, אנחנו לומדים מתוך "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ו, "בנין הנוקבא דז"א", דף א' תרצ"א בעמוד 1691, אות ו'.

אות ו'

"והענין הוא, כי נודע, כי מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א, וכאשר גם היא תעלה עד שם, ויהיה כתרה בת"ת של אמא כמוהו," מדובר על המלכות "יהיה כתריהן שוין, ויהיו שניהם אחד, כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת, ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה על ידי ז"א, אלא יהיו שניהם מקבלים הארתם מאמא, כל אחד בפני עצמו ולא יצטרכו זה לזה, ויהיו זו"ן שוין במציאותם כמו או"א, כנזכר באדרא, או"א כחדא נפקין וכחדא שריין. וזה תכלית הגידול שלה, ואז כל העולמות בתכלית התיקון."

פירוש אור פנימי לאות ו'

"שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת ואז לא תצטרך היא לקבל הארתה ע"י ז"א אלא יהיו שניהם מקבלים הארתם מאמא וכו' שוין במציאותם כמו או"א. וצריכים לזכור כאן מ"ש בחלק ה', בענין הז"ת חג"ת נהי"מ המקוריות. ונתבאר שם, שכל עיקרם הם ז"א ונוקבא, והם רק נצח והוד דז"ת, וחג"ת שבהם, הוא מהתכללות העליונים ג"ר, שהם כח"ב, אלא כיון שכח"ב ירדו לבחינת ו"ק נקראו בשם חג"ת. ונמצאו חג"ת נ"ה דז"ת, שהם כמו כח"ב זו"ן דכללות וע"כ הם מכונים ה"ח או ה"ג, כי עיקרם אינו אלא חג"ת נ"ה. ויסוד, הוא רק כללות של אלו הה', דהיינו כללות הה"ח, וכן המלכות היא רק כללות דה"ג, כמ"ש שם באורך.

ונמצאו משום זה זו"ן דאצילות, המלבישים לנה"י דא"א, אשר ז"א הוא בחינת נצח דא"א, ונוקבא היא בחי' הוד דא"א. כלומר, שזה חלקם בט"ס המקורית דא"א, שז"א הוא נצח דט"ס המקורית, ונוקבא היא הוד דט"ס המקורית, כי הנו"ה הם עיקרם של הזו"ן כנ"ל. והוא הגורם, שנוקבא היא למטה מז"א, ואין קומתם שוה, כי הם ב' ספירות מיוחדות זו למטה מזו כי הוד הוא למטה מנצח, וצריך לקבל מנצח.

ואין להקשות לפי זה, איך אפשר פעם שיהיו ז"א ונוקבא בקומה שוה, מאחר שהם באים מב' ספירות מיוחדות נצח והוד שהם זו למטה מזו. אכן זה הגיע לה מפאת בנינה מצלע דז"א, כמ"ש להלן בבנין הנוקבא, כי עי"ז נתכללו הנצח וההוד בבחינה אחת, ולקחה הנוקבא לחלקה גם את הנצח דז"א, ונמצאים בזה שנכללים שניהם בספירה אחת, וע"כ יכולים להיות שניהם בקומה שוה."

זה דבר מאוד מיוחד, איך מלכות שזה הנברא יכולה להתכלל בתכונות של זעיר אנפין, שזה הבורא כלפיה, כי כל עליון כלפי תחתון זה כבורא כלפי נברא. ויכולה לא סתם לקבל ממנו מילוי, מסכים, כל מיני תוספות, אלא יכולה לקבל את המהות שלו, את התכונות שלו.

נקרא את הקטע הזה שוב, "ואין להקשות".

"ואין להקשות לפי זה, איך אפשר פעם שיהיו ז"א ונוקבא בקומה שוה, מאחר שהם באים מב' ספירות מיוחדות נצח והוד שהם זו למטה מזו. אכן זה הגיע לה מפאת בנינה מצלע דז"א, כמ"ש להלן בבנין הנוקבא, כי עי"ז נתכללו הנצח וההוד בבחינה אחת, ולקחה הנוקבא לחלקה גם את הנצח דז"א, ונמצאים בזה שנכללים שניהם בספירה אחת, וע"כ יכולים להיות שניהם בקומה שוה."

זאת אומרת, אנחנו צריכים ללמוד מה זה נקרא שמלכות נבראה מזעיר אנפין. מה זה נקרא שהיא צלע ממנו. ודווקא הקשר הזה, עוזר למלכות לעלות לזעיר אנפין ולקבל את הכוח שלו, המהות שלו, כי היא נכללת כהוד בנצח ומקבלת ממש את המהות של זעיר אנפין, ששניהם נעשים כאחד.

"ובהתכללות זו דנצח והוד, יש ב' בחינות: א', שז"א, שמקורו הוא נצח דא"א יורד ונכלל בהוד דא"א, שעי"ז נמצא נכלל עם הנוקבא בספירה אחת, ויכולים להיות בקומה שוה. ב' הוא, שהנוקבא שבחינתה היא בהוד דא"א, עולה ונכללה בנצח דא"א, שעי"ז נמצאת נכללת עם הז"א בספירה אחת ויכולה להיות עמו בקומה שוה.

וההפרש בין ב' מיני התכללות אלו הוא, כי ע"י התכללות הנצח בהוד, אע"פ שנעשים עי"ז בקומה שוה, מ"מ עדיין היא צריכה לקבל שפעה מספירת הנצח דא"א, שמשם נמשך הז"א, ונמצא שגם בשעה שהם בקומה שוה, צריכה לקבל כל שפעה ע"י ז"א בעלה." זאת אומרת, היא עדיין לא עצמאית, לא כמוהו. והתכללות ה-ב', "אמנם ע"י התכללות ההוד בהנצח, היא נמצאת לגמרי כמדת הז"א, כי עתה היא יונקת מת"ת דא"א כמו הז"א, ואין עוד לז"א שום יתרון עליה.

וכל המתבאר באחיזת הזו"ן בתנה"י דא"א, כן הוא ממש גם באחיזתם בתנה"י דאמא. כי כל מה שמקבלים מא"א, אינו אלא ע"י התלבשות באו"א, כנודע. ונמצאים ב' החלוקות הנ"ל שבהתכללות הנו"ה דא"א, נוהגים כן גם בתנה"י דאמא." גם בתנה"י דאימא יש לנו, נצח דאימא נכללת בהוד, הוד דאימא נכללת בנצח, ואיך שזה משפיע על התכללות זו"ן שיבואו להיות כשווים ממש. איך? "שבהתכללות הנצח בהוד," שזאת ההתכללות הראשונה "נמצאים הזו"ן קומתם שוה, והנוקבא מוכרחת לקבל מהנצח דאמא, שמשום זה צריכה לקבל בהכרח גם מז"א בעלה, ששורשו בנצח דאמא. אמנם בהתכללות ההוד בנצח," שזו ההתכללות השנייה, "כבר נמצאת הנוקבא בבחינת הנצח דאמא, והיא מקבלת מת"ת דאמא כמו הז"א, ואז אין עוד שום יתרון לז"א עליה, ואינה צריכה אליו יותר."

זאת אומרת, דווקא בזה שמלכות עולה מההוד לנצח, אז נצח מקבל מהתפארת, לכן נוקבא יכולה לינוק מהתפארת כמו הזעיר אנפין ובזה נעשים שניהם שווים, זעיר אנפין ומלכות.

"וזה אמרו "מת"ת של אמא נעשה כתר לז"א", כי הוא יונק משם "וכאשר גם היא תעלה עד שם ויהיה כתרה בת"ת דאמא כמוהו," על ידי זה שהיא נכללת מהוד בנצח, אז היא עולה גם לתפארת, לאימא ויונקת כמו זעיר אנפין. "יהיו כתריהם שוין ויהיה שניהם בכתר אחד," מתפארת דאמא. "כי שניהם יהיו בחינת ת"ת דאמא שהיא ספירה אחת וכו' ולא יצטרכו זה לזה ויהיו זו"ן שוין במציאותם כמו או"א דכחדא נפקין וכחדא שריין" דהיינו כמבואר, שבעת שההוד עולה ונכלל בנצח, נמצאת הנוקבא בספירה אחת עם הז"א, ושניהם יש להם שורש אחד שנקרא כתר, דהיינו ת"ת דאמא, כי ספירת הנצח יונקת מהעליון שלה שהוא ת"ת. כנ"ל. וזה נבחן שמשתמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א עלאין. כי כל הטעם שאו"א נחשבים כחדא, הוא משום שבאים שניהם מספירה אחת, שהיא בינה דא"א, וע"כ בעלותם לג"ר דא"א ומזדווגים על המזלין, נמצאים גם אז שמשתמשים בכתר אחד דא"א. וכל זה הוא משום שאו"א הם תמיד ספירה אחת דבינה דא"א. ועתה שהנצח דא"א העלה אליו את ההוד ונכללה הנוקבא בנצח שלו, הרי הזו"ן ג"כ נכללים שניהם בספירה אחת דא"א, שהיא הנצח, וע"כ משתמשים שניהם בכתר אחד כמו או"א." היינו בתפארת, תפארת דאריך אנפין.

"ואין להקשות ע"ז ממ"ש הרב, אשר הכתר דאבא הוא גבוה משל אמא, כי אבא לקח כתר וחכמה דבינה ואמא לקחה בינה דבינה," זה מה שאנחנו לומדים מעולם הנקודים. בעולם הנקודים יש לנו את החלוקה הזאת, פעם ציירנו את זה יפה, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות בסך הכול בעולם הנקודים, איך אנחנו מתקנים אותם. החלק העליון, החלק התחתון, ו"ת דאבא, ז"ת דאמא, איך שלוקחים לתיקון. כאן זה לא כל כך חשוב, העיקר זה הסיכום.

נקרא שוב, "ואין להקשות".

"ואין להקשות ע"ז ממ"ש הרב, אשר הכתר דאבא הוא גבוה משל אמא, כי אבא לקח כתר וחכמה דבינה ואמא לקחה בינה דבינה, וע"כ היא חסרה מכתר דאבא, בסוד ג"ם וא"ם." יש כזה מושג, "גם ציפור מצאה בית ואם לבינה תקרא" "כי שם הוא המדובר באו"א דקומת ס"ג, דהיינו בעת שבינה דא"א שבה נאחזים או"א, יצאה לבר מראש דא"א." בינה דאריך אנפין היא בית לאבא ולאמא דאצילות, אבא ואמא דאצילות הם יוצאים מבינה דאריך אנפין. יש כתר דאריך אנפין, שנקרא כתרא, יש חכמה דאריך אנפין, שנקראת מוחא סתימאה, ויש לנו בינה דאריך אנפין, שבינה דאריך אנפין היא כוללת בתוכה פרצופי אבא ואמא שמתפשטים ממנה.

אז כתוב "נאחזים" שם "או"א, יצאה לבר מראש דא"א." מהבינה דאריך אנפין, יותר מדויק "וכאן מדבר הרב מבחינת מוחין דז"א, שאו"א הם עתה בקומת ע"ב, דהיינו בעת שבינה דא"א עלתה ונעשה בחינת ראש וג"ר," זאת אומרת, מתחברים בינה וחכמה "שאז או"א משתמשים בכתר אחד לשניהם." כי הם יצאו מהמקור שלהם ושם הם נמצאים כאחד. "והטעם הוא פשוט, כי בעת שבינה דא"א יוצאת לחוץ מראש" דאריך אנפין ",הנה כל מעלת ג"ר שיש לה, היא מפאת שג"ר דבינה הם בסוד כי חפץ חסד הוא," שלא אכפת לבינה איפה להיות, בראש או בגוף, היא יכולה להיות בראש, היא יכולה להיות בגוף. כי חפץ חסד, לא חשוב לו כלום.

ולכן משתמשים בתכונה הזאת לאורך כל הדרך. חפץ חסד, לא חשוב לו, הוא יכול להיות בסוף המדרגות, הוא יכול להיות בתחילת המדרגות. הוא נמצא חפץ חסד. יש כאלה חלקיקים, כל מיני גלים, שאומרים שהם עוברים במהירות אינסופית מקצה לקצה ביקום, ודרך כל החומר. זו כזאת תכונה של בינה, שלא חשוב לה, היא חופשייה, אף אחד לא יכול לעצור, אף אחד לא יכול להשפיע עליה. "ואין שום מסך יכול למעט אותה, כמ"ש בחלק הקודם. אמנם בערך אבא שהוא בחינת חכמה עדיין נבחנת שהיא חסרה ראש," בינה, אם מדובר כלפי אבא. למה? "כי סוף סוף אינה יכולה לקבל חכמה מחמת המסך שתחת מו"ס." שנמצא בראש דאריך אנפין. חכמה לא יכולה לעבור מכתר וחכמה. למטה מזה, בראש דאריך אנפין, חכמה לא יכולה להופיע. אור החכמה הוא נמצא בעתיק, בגלל שעתיק נעתק בכלל מכל עניין האצילות, הוא כמעבר בין צמצום א', שזה א"ק, לבין צמצום ב', שזה האצילות.

ולכן בעתיק ישנה חכמה, וישנה חכמה, אור החכמה, בכתר וחכמה דראש דאריך אנפין. ולמטה מחכמה דאריך אנפין, דראש דאריך אנפין, אין חכמה, שם נמצא גבול. ולכן חכמה דאריך אנפין נקראת מוחא סתימאה, כי שם החכמה נסתמת ולא עוברת מטה. "אמנם אבא שהוא חכמה" נמצא למטה מהחכמה דאריך אנפין, כי אבא ואמא הם כולם יצאו מבינה דאריך אנפין, ובינה זה כבר למטה מהמסך הזה "אינו נגבל כל כך במסך דמו"ס, כי אין מסך נשרש כלל למעלה מחכמה, ובחינת חכמה מיחס א"א לא יצא מראש, כנודע." זאת אומרת, האבא הוא כאילו נמצא בראש דאריך אנפין ונמצא בחכמה "וע"כ אין הבינה יכולה להיות עמו בכתר אחד בעת שהיא לבר מראש דא"א." אמנם היא לא מרגישה שחסר לה משהו, אבל החכמה חסרה. תראו איזה דיוק מיוחד מאוד יש כאן. לאבא יש חכמה, מפני שהוא שייך לחכמה, הוא כולו חכמה, וזה לא חשוב. ולאמא אין חכמה, וגם לא חשוב, אם יש לה חכמה או אין לה חכמה. כאילו הם שלמים, אבל בשלמות שונה, מקצה לקצה ממש. "אמנם אחר חזרת הבינה דא"א לראש," שהם חוזרים לראש דאריך אנפין ונכללים בבינה דאריך אנפין "שוב אין שום יתרון לאבא על אמא, ושניהם משתמשים בכתר אחד." שזה בינה דאריך אנפין "להיותם נכללים שניהם בספירה אחת דא"א. כנ"ל." בספירת בינה שלו.

מה הוא רוצה להגיד לנו כאן? שבעצם מה שנקבע לזו"ן, לאדם וחוה, לנשמות שלנו, איך שאנחנו באים ונכללים בבורא בעליות שלנו זה נקבע כבר בראש דאצילות, ביחס של המוחא סתימאה ואבא ואמא שנכללים בבינה דאצילות, שדווקא כשהם באים לבינה דאצילות, הם נכללים שם בכתר אחד. ולכן גם זו"ן שעולים לאמא, בתוך האצילות, בפרצוף אבא ואמא, הם גם נכללים בכתר אחד ונעשים שווים. זה בעצם הנושא.

אני מפחד לתת לכם לשאול. אני לא אדע איך לענות, כי הנושא הוא נושא מורכב, ולענות במורכבות לפי מה שכתוב כאן זה לא יהיה ברור, ולענות פשוט זה כאילו שוב להתחיל מחלק א' תע"ס, או לפחות מחלק ו'. כי שם מדובר על התיקון של עולם הנקודים, למה שם הייתה שבירה וכאן לא תהיה. זה כל העניין של לסדר את המלכות כך שהיא תדע איך לתקן את עצמה, בלי לדרוש את הג"ר, את מה שהיא דרשה שם.

שאלה: ההתכללות של זו"ן וההתכללות של אבא ואמא, זה כמו התכללות של מעל הדעת ובתוך הדעת?

לא. זה לגמרי לא, זה הכול למעלה מהדעת.

שאלה: כל הזמן אנחנו חוזרים פה לעניין של שווים בכתר אחד, למה זה כל כך חשוב?

איך הנברא מגיע לדרגת הבורא, איך אנחנו מגיעים לדבקות, להשתוות הצורה? זה נקרא שמלכות עולה ומגיעה לאותה קומה, כמו שזעיר אנפין. זו כל מטרת הבריאה, להטיב לנבראיו. אחרת, אם מלכות לא מגיעה לאותו מצב כמו זעיר אנפין, אז מטרת הבריאה לא מתקיימת. רק כאן מדובר בשפה אחרת, אבל זה העניין. מלכות שהיא נכללת כהוד בנצח, ונצח כבר מקבל מתפארת דאמא, ובתפארת דאמא זעיר אנפין ומלכות נכללים יחד, מתחילים לינוק מכתר אחד, זה מביא אותם להשתוות.

אנחנו עוד נלמד את זה במשך הרבה דפים. זה יהיה איכשהו רגיל. כמה שנבין, זה תלוי בהרגשה שלנו, אבל נצח והוד דאריך אנפין, ונצח והוד דזעיר אנפין, בכלל ספירות נצח והוד, זה זעיר אנפין ומלכות. ולכן חשוב לנו מה היחס ביניהם, איך באצילות מסודר בצורה כזאת שהוד, אמנם שהוא תחתון מהנצח וחייב לקבל מהנצח, למרות שמקבל מהנצח, ובלתי אפשרי אחרת, כי הנברא לא יכול לקבל אלא מהבורא, למרות זאת הוא מגיע לדרגה שווה.

יש כאן דיוקים מאוד מאוד מיוחדים. איך יכול להיות באמת נברא ששווה לבורא, במה הוא שווה לבורא? ואיך הוא יכול להיות שווה, אם במאה אחוז הכול תלוי בבורא? אז נכון, הוא נותן לבורא תענוג, ובזה הוא כאילו שולט, כמו שתינוק שולט על אמא, אבל האם זה שוויון?

זאת אומרת, צריכים כאן להבין איך מלכות שעולה לזעיר אנפין, איך דווקא בכתר המשותף ביניהם, איך בזכות זה היא מגיעה למצב של דבקות. זאת אומרת, דבקות זה שווה בהכול, חוץ מנקודת הלידה. אבל גם נקודת הלידה היא כבר לא חשובה כאן, מפני שגם אין בורא ללא נברא, אין נברא ללא בורא ואין בורא ללא נברא.

שאלה: מה התהליך של התכללות נצח בהוד והוד בנצח שמאפשר את הדבקות הזו?

על זה מדובר באותה אות ו' שעכשיו קראנו. ואנחנו עוד נלמד, אנחנו נמשיך הלאה. אני רואה שלא כדאי להתעמק יותר מדי, אלא אתם צריכים להתרגל למילים, להגדרות, לכל מה שמדובר, "למה? ככה. שמעתי קצת מפה, קצת משם", ואחר כך זה מצטבר לתמונה אחת.

רק תבינו שהדבר הוא מאוד מאוד מיוחד. לנו קשה ללמוד את זה. אם תביא לכאן סתם בני אדם חכמים, הם ילמדו את זה מהר מאוד. אבל לנו זה קשה, כי אצלנו זה שייך גם לתיקון הפנימי של הנקודה שלנו שבלב.

ולכן כל עוד לא נתחיל לקבל איזו התרשמות רגשית ממה שאנחנו לומדים, אנחנו לא נוכל ללמוד את החומר הזה. לא נוכל. אתה יכול לראות לפעמים על אנשים שמגיעים, איך הם תופסים את זה בשכל ומיד, היו לנו הרבה אנשים כאלה כאן. אבל מה קורה? העניין הוא שזה בשכל. ואחר כך, כשקצת קצת מתפתח בהם רגש, הם רואים שהם נסתמים, ואז הם בורחים. אולי עוברים למקומות אחרים, איפה שלומדים לפי השכל.

ואצלנו זו בעיה. כי אם אנחנו בעלי נקודה שבלב, אנחנו חייבים להתחיל להרגיש את ההבחנות האלה בפנים, שהשכל והרגש יהיו באיזו צורה בהתכללות ביניהם, וזה בדיוק נקרא התכללות זעיר אנפין במלכות, ומלכות בזעיר אנפין. כי זעיר אנפין מסמל לנו כאן חכמה, ומלכות את החסדים. ואנחנו לא יכולים להמשיך ללמוד, אם לא נגיע לאיזו מין הרגשה. קצת, שיהיה לנו איזה ניחוש, בערך, כאילו.

רק בשכל לא נוכל להמשיך ללמוד, כך זה לבעלי נקודה שבלב. מה שאין כן, לא בעלי נקודה שבלב, הם יכולים ללמוד חופשי. אין להם שום בעיה, זה עניין של זיכרון ושכל והם פשוט ממשיכים. ובכלל, אנחנו צריכים להבין שבדרך כלל המקובלים הם אלו שלא תופסים בקלות, כי הם תופסים רק אחרי שיש להם תגובות רגשיות מתוך החומר.

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא כותב, "ולא יצטרכו זה לזה"?

"לא יצטרכו", שמלכות כאילו לא מקבלת על ידי זעיר אנפין וזעיר אנפין לא מקבל בזכות מלכות. שני מלכים כביכול עצמאיים, שאין דבר כזה בכלל בבריאה. איך יכול להיות עצמאי? אתה לחוד ואני לחוד, אז איזו מערכת זאת? זו שלמות, זו השפעה הדדית , זה חיבור, זה אהבה? לא. אלא צריכים להבין שבמה הם לא תלויים כתחתון ועליון, אף אחד מהם. זעיר אנפין לא מספק למלכות, כי בלעדיו היא בעצם מרגישה את עצמה כאפס. והוא לא מרגיש אותה כמחויבת, כי בלעדיה מיהו, למה הוא יכול להגיע? לכלום. אנחנו נלמד את זה, כאן כל הנקודה, כל הפוקוס של הבריאה. לאט לאט ניגש לזה.

שאלה: הוא אומר, שכל העולמות מגיעים לתכלית התיקון שלהם. זאת אומרת, שזו"ן עכשיו עלו לאבא ואמא וגרמו לתיקון העולמות?

ודאי, אחריהם הם סוחבים את כל העולמות. כי כל העולמות זה ט' תחתונות דמלכות, שהיא מעלה את זה כדי להתקשר לזעיר אנפין. נה"י דזעיר אנפין וט' תחתונות דמלכות נמצאים למטה מהפרסא. וכשזעיר אנפין ומלכות עולים לבינה, אז הכול נסחב אחריהם כביכול. יש הרבה דיוקים.

שאלה: אמרנו שאבא ואמא יוצאים מתוך בינה של דאריך אנפין, שזה חפץ חסד מתחת למוחא סתימאה. אז אבא זה חכמה, אז איך יכול להיות שמבינה שהפוכה יוצא משהו אחר?

כי בינה כוללת שתי הבחנות, גם חכמה וגם בינה. כי היא לא יכולה להיות חפץ חסד, אם אין בה חכמה. כלפי מה היא חפץ חסד? בינה זה חפץ חסד. חפץ חסד זה, "אני לא רוצה כלום, אני נקי במאה אחוז, שום דבר". אנחנו נשים לידך שק עם מטבעות זהב, בוא נראה אותך, לפחות תיקח אחד, זה יפה, שיהיה לך ככה.

זאת אומרת, אתה יכול להיות חפץ חסד, אם אתה יושב על השק של זהב, על החכמה. ולכן אין בינה ללא חכמה ואין חכמה ללא בינה גם, זה נלמד אחר כך בפרצופים. אבל בינה ודאי שלא יכולה להיות בלי חכמה, מד' בחינות דאור ישר. ולכן יש שם אבא, החכמה שבפרצוף בינה נקראת אבא.