שיעור בוקר 24.12.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 20.11.2020

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/rGIx6Ppl?activeTab=downloads&mediaType=video

נושא: עבודה למעלה מהדעת

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "העבודה באמונה למעלה מהדעת", קטעים נבחרים מן מהמקורות, מקטע מס' 27.

אנחנו לומדים וגם כבר מרגישים שהדרך כלולה משתי הרגשות, השפעות, חיוביות ושליליות כביכול. מצד אחד, אחת מגיעה לנו ככלי, חיסרון, עביות, השתוקקות, הרגשת צער במשהו, והשנייה כמילוי, כאור, כמתוק, ושתיהן צריכות להיות קשורות זו לזו, כי אי אפשר להרגיש את זה בלי זה. אם אני לא מתאר לפַנַי שאני משתוקק למשהו גדול, חשוב, אז אני לא מרגיש את החיסרון לזה, אין לי כלי, ואם אני מרגיש רק את החיסרון ורק מתאר לעצמי משהו, אבל אין לי עדיין מילוי לחיסרון, אז גם אין לי אור.

לכן אנחנו צריכים להכין את עצמנו לשיעור בוקר במיוחד גם להרגשת החיסרון וגם לציפייה למילוי, ולהרגשת מילוי, כי יש לי גם שמחה וגם צער, ושתיהן מחזיקות זו עם זו, לא מנטרלות זו את זו. ברוחניות, ימין ושמאל לא מפריעים זה לזה, אלא דווקא ההיפך, שניהם מתחברים בקו האמצעי, ואנחנו משתוקקים ששניהם ישתמשו יחד, ישתלבו יחד, ודווקא יתנו לי מקום לתפיסה רוחנית נכונה.

לכן כשדיברנו בעבר על איך אנחנו מתגברים על הייסורים, על הריקנות שמרגישים ואחר כך מגיעים לאיזו שלמות ושמחה, אבל האמת שהעבודה הנכונה היא כשאנחנו שומרים על הבלנס, על איזה קשר נכון לקו האמצעי, בין אלו לאלו, כי אם אנחנו נמצאים רק בצער זה לא נקרא כלי, ורק בהרגשה טובה זה לא נקרא מילוי, אלא שניהם צריכים להיות בנברא ורק בצורה הנכונה ביניהם הוא יכול לעבוד נכון, להתקרב נכון לבורא.

כמו שאנחנו לומדים, נניח על האורח ובעל הבית, באורח צריכה להיות הרגשת חיסרון לְמה הוא רוצה לקבל מבעל הבית, וגם צריכה להיות לו שמחה שהוא מקבל מבעל הבית כדי להשפיע לבעל הבית, ואז הוא עוטף את מה שהוא מקבל מבעל הבית כבר באור חוזר, בנתינה ממנו, כי הוא עושה את זה רק בעל מנת להשפיע. יוצא שכול הנטיות שלו לבעל הבית הן גם בחיסרון וגם במילוי שלו, והוא בעצמו מתמלא מהתפקיד שלו שעושה את הדברים האלה, זאת אומרת, ממידת הדבקות שמגלה בצורה כזאת. זה בעצם המצב הנכון שאנחנו צריכים להגיע אליו.

יש כאן אולי עוד כמה נקודות שאנחנו צריכים לברר, יש גם משהו לא מובן, מבלבל אולי, אבל זה טוב, כי דרך הבלבולים האלו נגיע לבירור נכון. אבל בהחלט להשתדל להגיע למצב של גם חושך וגם אור, זאת אומרת, הרגשת לילה ויום, גם הרגשת צער ושמחה, כל הדברים האלה יתחברו יחד, אף אחד לא יעלם ולא יהיה מדוכא, אלא רק להשתדל שיהיו בהשלמה.

ככל שנשתדל לחבר אותן יחד בהשלמה, מזה אנחנו נרכיב את הכלי לגילוי הבורא, כי גם לפי החיסרון, גם לפי המסך והאור חוזר, מידת ההשפעה אליו, הכול יתחבר יחד ונבין עד כמה מה שהוא ברא בנו ברא בצורה שלמה, כי אי אפשר היה אחרת לברוא את הנברא שאין לו כלום, אין לו מציאות, הבורא בורא אותו ממש מאפס ונותן לו את כל היוצרות, כל ההבחנות הנכונות כדי שהנברא הזה יתקיים בשלמות כמו הבורא.

לכן לא להקטין את האור ולא להקטין את החושך, אלא להשתדל שיהיו ביחד, שיתחברו יחד, כי אנחנו צריכים את שניהם יחד, כך נקיים את הכלי הנכון לגילוי הבורא. כל התנאים שהבורא ברא בטבע יתחברו שם להשלמה נכונה זה עם זה, ואז בהשלמה דווקא, כשמשלימים זה את זה, ימין ושמאל ומגיעים לקו האמצעי, בזה מתגלה התנאי לגילוי הבורא.

שאלה: דיברנו איך אנחנו מתגברים על העבר, על הייסורים והריקנות, ואחר כך מגיעים לאיזו שלמות ושמחה, אבל העבודה הנכונה היא ששומרים על האיזון. מה זה האיזון הזה?

איזון מתחיל מזה שאני מגיע לאיזו הרגשה טובה, ואני מרגיש שההרגשה הטובה הזאת לא מספקת אותי, אלא אם כן אני מעורר גם את החסרונות. חסרים לי עוד חסרונות, עוד חסרונות כדי להוסיף להרגשה הטובה הזאת ולהיות בה ביתר התמצאות, ביתר חיבור, דבקות, הבנה, הבחנות.

בוא נגיד כך, מה ההבדל בין ילד ששמח ממשהו, וצוחק וטוב לו, לבין אדם מבוגר ששמח ממשהו? ההבדל ביניהם, אי אפשר להגיד שהוא בהרגשה, אלא ממה מורכבת ההרגשה. הרגשה של אדם גדול מורכבת מכל מיני הבחנות שליליות, לעומת ילד שאצלו הכול שמח וטוב ככה מעצמו. וזה מה שאנחנו צריכים להבין, לצרף חושך לאור כדי להדגיש את האור, כדי לעשות את האור עוד יותר גדול, זה נקרא שיש לנו שמן ופתילה, ואור כמו בנר. אז אנחנו צריכים נר גדול, חומר גדול, פתילה גדולה, אלה דברים שליליים כביכול, ואז השמן יכול להיות בתוך הפתילה וכך להבעיר.

אנחנו נדבר על זה עוד, אני רק רוצה להגיד שכדאי לנו לעקוב, לכל אדם אחרי עצמו, שהוא לא משתוקק סתם להרגשה טובה, אלא רוצה לצרף לזה גם את החושך, הצער, וכל מיני דברים כאלה, בחיפוש שההרגשה הטובה תהיה יותר מעודנת, יותר בנויה מתוך החיסרון הנכון. קשה להעביר זאת במילים, אנחנו נשתדל להבין את זה.

שאלה: איך לחבר נכון את החושך בשביל להגביר את האור?

רב"ש כותב על זה בכל מיני מקומות. גם בפסקאות האלה שאנחנו עכשיו נלמד, אני בטוח שזה גם יהיה. אבל אנחנו צריכים להבין שבלי צירוף החושך, הביקורת, ש"חשכה כאורה יאיר", אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, הבורא מביא לנו רק נר דקיק, ואנחנו מהנר הדקיק הזה צריכים לבנות ממש אור גדול מאוד שיאיר על כל המציאות. וזה מגיע עד לידי הגדלת הכלי, הגברת הכלי, שהרצון לקבל שלנו, שנברא בדיוק בצורה הפוכה מהאור הגדול, שברא את הרצון לקבל, אז אנחנו צריכים להעמיד אותם זה מול זה.

לא לכבות זה על ידי זה, חס ושלום. לא לרצות רק את זה או רק את זה. אלא את הקו האמצעי, לדאוג שגם הפתילה וגם השמן, וגם האור מהם, יעבדו יחד. לדאוג שיכולים לצרף את כל הבעיות, שאלות, כישלונות, הגבלות, שאנחנו נצרף אותם לעבודה שלנו בצורה רצינית, בעיניים פקוחות. וכל זה יחד עם החברים, עם הלימוד, סדנאות, כל זה יהפוך להיות למכלול אחד. גם החושך וגם האור שלא יהיה הבדל ביניהם, אלא ההיפך, אנחנו נעמיד אותם בצורה כזאת, שצורת החושך מגבירה את האור.

ויש לנו אותו דבר בטכניקה, גם בעולם שלנו בכל מיני מערכות. אנחנו צריכים התנגדות, התנגשות, ואז אנחנו מקבלים מהאור רק את הרצון של הבורא, להשפיע לנבראים. ואני לפי הכלי שלי כבר מתפעל מזה, בתוך הכלי שלי, בתוך רצון שלי, ולזה אני קורא "האור העליון". למה זה דומה? נגיד מבחינה טכנולוגית אנחנו בונים מכשירים עם התנגדות כניסה גבוהה, שהסיגנל שנכנס לתוך המכשיר לא יכנס לתוך המכשיר יותר ממה שרק נותן לו מידע, אבל חוץ מהמידע המכשיר לא מקבל מהסיגנל את הכוח שלו, אלא את הכוח הוא מייצר מעצמו. ואז יוצא שאנחנו מקבלים מהאור רק את ההשפעה שלו, רק את הדוגמה שלו להשפיע, אבל בעצמנו אנחנו מייצבים כאלה תגובות אליו של להשפיע, שבזה אנחנו משפיעים באמת לבורא. וזה נחשב אצלנו כאור שלנו, האור הפנימי.

אין לי עוד מילים אבל נתקדם לזה. אני מרגיש שעל זה נוכל לדבר כבר בקרוב.

שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו צריכים לחבר למצבים הטובים את המצבים הרעים, ואחרי זה נשאלת איך מתוך המצבים הרעים, מצבי החושך, להתחבר למצבים הטובים של האור. האם בסוף המצב הרע צריך להיות שווה אצלי למצב החושך?

אנחנו צריכים לקבל את המצבים האלה לא כטוב ולא כרע. אלא כנתון שנמצא למעלה מהשיקולים האלה, טוב ורע, כנתון לעבודה ומתוך זה לעבוד. זה לא צריך להשפיע עלי לטוב או לרע. זה משפיע אבל צריכים כל הזמן לאזן את עצמנו כך שאני מקבל אותם בשווה ומוסיף לזה ככל שאני מסוגל, יותר ויותר את המאמץ שלי, את ההסכמה שלי. זה יבוא, זה יסתדר, עדיין חסרות מילים.

שאלה: אדם נמצא בשני מצבים, יום ולילה. בשני המצבים יש לי שני כלים, תפילה והודיה. אז באיזה מקרים, באיזה מצב אני צריך להשתמש בכלי בתפילה או בהודיה?

בשני המצבים הללו תנסה להשתמש גם בזה וגם בזה. אבל חוץ מזה לא רק בתפילה, גם בבניית הכלי, בפעולת החיבור בתוך הכלי.

שאלה: לפני כן אתה הזכרת את המכשיר. אני רוצה לתת לך דוגמה כמוזיקאי. אותו הדבר קורה בכלי נגינה שהוא כולו מושלם אבל אם אנחנו לא מכוונים אותו כדי להגיע לתדר הנכון, אנחנו לא יכולים לנגן. האם את מצב האיזון בין שני המצבים אני צריך למצוא לבד או עם העשירייה?

בעשירייה, כי אחרת אתה לא יכול לבטא את עצמך. אתה מכין את הכלי לנגן יחד עם העשירייה, ובלי לכוון את הכלי כלפי העשירייה אתה לא מכוון אותו. כי במה נקרא שהוא נמצא מכוון? בזה שהוא נמצא בקשר נכון עם העשירייה. ואז, יחד עם העשירייה, אתם יכולים לחבר את הלבבות שלכם ללב אחד כמו בלהקה טובה, ומזה שיצא הניגון הנכון כלפי הבורא.

שאלה: החושך והאור הם מצבים הפוכים. איך אנחנו יכולים להרים אותם?

לאט לאט אני מתחיל לראות שבהרגשת האור, שמחה, חיבור, זה לא מספיק לי. אני רוצה להוסיף לזה קצת צער, קצת חיסרון, קצת משהו שמתוכו אני מגיע לחיבור. מתוך הצער אני מגיע לשמחה, ואז אני מרגיש יותר את האור, את המתיקות. תמיד, גם אצלנו, כל דבר שאנחנו מרגישים חסר שם משהו מהכאב, קצת. אפילו בדברים הגדולים והטובים ביותר, בכל דבר ודבר חייבת להיות איזו השתתפות של חיסרון, של צער, של נטייה, קצת מלח, קצת פלפל, קצת כאב, משהו, ואז על ידי זה השמחה תגדל.

כך אנחנו בנויים. כי בסך הכול אנחנו צריכים להגיע למקסימום תענוג שחייב להיות בו, שלא יכולים להרגיש אותו בלי שיש לנו צער בפנים. כי אנחנו לא בורא שיש בו רק אור עליון ללא כלי, אלא אנחנו בנויים על ידי האור העליון ככלי ולכן לפי התפעלות הכלי אנחנו יכולים להרגיש את האור העליון שבו.

שאלה: עוד לפני האיזון, התגובה האינסטינקטיבית היא לדחות את החושך. איך לא לדחות את החושך ולא להקטין אותו?

לא בדיוק. זה כמו שאתה מתחיל לאכול משהו ואתה מרגיש שחסר מלח. למה חסר מלח, פלפל, עוד כל מיני תבלינים אולי? מה ההבדל בין כל הטבחים ובין כל המאכלים אם לא בתוספות, בתבלינים שמוסיפים ליסודות של האוכל?

אתם עוד לא מרגישים את זה, אתם תרגישו עוד מעט, לכן אני מתחיל היום לדבר על זה. כשאנחנו מתחילים בהתקרבות לחיבור בקבוצה, לחיבור עם הבורא, אנחנו נתחיל להרגיש עד כמה חסרה כאן השתתפות של הכאב, של הצער, שהוא יהיה מבפנים והוא יהיה בהשתתפות עם השמחה ועם השלמות ודווקא הוא יגרום להתעלות השמחה ושלמות.

תלמיד: הכאב והצער הזה מתעוררים לבד, או שצריכים להוסיף את התבלין הזה?

לא, אנחנו צריכים לעורר אותם. אנחנו נרגיש שהם חסרים לנו, חסר. כמו שאתה אומר שחסר כאן פלפל, חסר כאן מלח, כך אתה תרגיש. זה מאוד חשוב, כי הטעמים האלה מהפלפל והמלח נקראים ייסורים, הם ייסורים שמביאים לנו את הטעמים, את טעמי תורה, טעמי האור בעיקר. כי בינתיים אנחנו נמצאים בכאלו מצבים כמו תינוקות, אנחנו רוצים להרגיש טוב וזהו. אבל אחר כך כשאנחנו גדלים, אנחנו צריכים להוסיף חיסרון, טעמים למאכל, אחרת הוא לא טעים. אלה סימנים כאלה בחיים שלנו, ואנחנו נצטרך את זה גם ברוחניות. זה יבוא, אני אומר ככה, לעתיד הקרוב.

שאלה: אמרת בפעמים קודמות שלא צריך לחפש את הרע, אז זה קצת מבלבל.

זה לא רע, שאני מתייחס לחיסרון, שחסר לי, שאני מתייחס לצער שחסר לי, אני לא מתייחס לזה כרע, אני מתייחס לזה כמרכיב הטוב. שבלי זה אני לא מרגיש, אני לא יכול להגדיל את ההרגשה הטובה. אין טוב בלי רע, ואין רע בלי טוב, ממש. רק האיזון ביניהם בקו האמצעי נותן שלמות.

תלמיד: והשימוש בשניהם הוא זה שמעלה אותנו מעבר לשניהם?

כן.

שאלה: אם חלק מהעשירייה מרגיש שהוא מרוחק ונמצא בתפילה, וחלק מהעשירייה מרגיש שמחה ונמצא בהודיה. איך אנחנו עכשיו מחברים את זה בינינו? כי הפער נראה לפעמים גדול מידי.

זו שאלה אחרת. אנחנו צריכים אם כך, להתייחס לעשירייה כמו למכלול אחד, ולא כחלק, חלק, אלא להשתדל לחבר את שני המצבים הללו יחד. תדברו על זה, תנסו לא לשכנע זה את זה, אלא תנסו לקשור את הנטיות, אלו לשמחה, ואלו לצער יחד, ובאיזו צורה אתם יכולים לעשות מהם זר. ואז תראו שאי אפשר את האחד ללא השני, ומה שאתם מרגישים זו דווקא ההכנה למצב המושלם.

שאלה: הבורא מעורר בנו את האור ואת החושך. אז למה שהבורא מעורר בנו את החושך, את הירידה, כשאני מרגיש שרע לנו, אתה לא מרגיש שזה בא ממנו כדי להמשיך בעבודה. מדוע הבורא לא מראה לי את זה?

על הבורא אל תשאל כי אתה לא תבין ואלה סתם שאלות שרק עוצרות אותך מלהתקדם. וודאי שאתה מקבל גם אור וגם חושך, כל ההרגשות שלך ודאי שהן ממנו. ולמה אתה מקבל? תענה מיד, שזה כדי שאני אתקדם מהרגשה הזאת והלאה. זה הכול. אם זו בעיה שלך, שאתה מקבל מהבורא, כן, מקבל ממנו רע, אבל אנחנו לומדים ולמדנו, עברנו הרבה שיעורים כאלו ודיברנו שאם אני קם, נגיד בבוקר, ואני מרגיש שהעולם חשוך, אז אני דווקא מבין שאני מקבל את זה מהבורא כדי לצאת עכשיו מהרגשת החושך הזו, ולהתחיל להבחין בחושך הזה את האור.

מה זאת אומרת? לא שאני רוצה במקום החושך להרגיש את האור, אלא אני רוצה לייצב אותו כאור. שהוא אור לרגלי, שהוא ניתן לי מהבורא, דווקא כדי שאני אתקדם. ואני שמח בחושך הזה עוד יותר מאשר אני שמח אם הייתי קם כולי באור, בהרגשת התקרבות, בשמחה, מלא מרץ. לא. דווקא עכשיו, כשהבורא נותן לי חושך, הוא נותן לי אפשרות, הזדמנות, להתגבר על זה ולעשות צעד אחד קדימה ממני אליו.

שאלה: הטעמים האלה, הייסורים האלה שחסרים לנו, מתגלים מתוך שנאה הדדית שמתגלה לנו, או מתוך אהבה הדדית בינינו?

גם כך וגם כך.

שאלה: לגבי עבודה בעשירייה. בדרך כלל יש בעשירייה חברים שמאוד בהתפעלות מהחיבור ומהעבודה, ויש חברים שנמצאים בצער מזה שלא מצליחים, בתסכול. האם יש מקום בעשירייה גם לזה וגם לזה, או תמיד כלפי חוץ כל אחד מהחברים חייב להקרין בחינת יום?

אני לא מבין. אנחנו בסך הכול נמצאים בכל מיני מצבים, כמו הספירות בעשר הספירות. יש ספירות שיש בהן עכשיו חושך, יש ספירות שיש בהן עכשיו אור, יש אור חסדים, יש אור חכמה, יש כל מיני צורות. עשר הספירות כוללות את כל המצבים שיכולים להיות. מהכתר שהוא מלא אור כביכול ועד המלכות שמלאה חושך, ובאמצע כל הספירות הן כדי לקשור את האור המופשט עם החושך המופשט, ולהביא אותם בצורה כזאת, בעבודה ביניהם ש"חשכה כאורה יאיר".

תלמיד: אז ברמה הפרקטית של העבודה. יש לפעמים חברים שמרגישים בצער ובכאב מזה שלא מצליחים להתחבר, שמתוסכלים מהמצב ויש חברים שנמצאים בשמחה והתפעלות.

אז אותם החברים שנמצאים בתסכול, שלא יכולים להתחבר, נושאים בתוכם רצון גדול לא ממומש כביכול, אבל הם בחיסרון גדול. לעומתם יש אנשים שנמצאים דווקא בהתפעלות, ודווקא בהרגשת התרגשות, צריכים לחבר אותם בעדינות יחד, יש כאלו ויש כאלו, ושניהם מקבלים את המצבים האלו מהבורא, ואז לפנות בתפילה משותפת.

תנסו, יש תפילות של הודיה ובקשה, יש שם שמחה, ויש שם בכי, בכל התפילות, ולכן בסך הכול עוברים את המצבים הללו ביחד, רוצים לתמוך זה בזה, ומבינים שאף אחד לא מיותר. ורק ההתרגשות צריכה להיות מכל מצב ומצב פרטי שיש בכל אחד ואחד. ואם את ההתרגשות הזאת אנחנו מעלים לבורא, זאת התפילה השלמה.

ובתפילה הזאת בטח יהיו כאלה שיבכו, בטח כאלה שישמחו, יהיו כאלה באמצע, שבקושי מרגישים את החיסרון, ויהיו כאלה שמתוך התפעלות, מהרגשת החיסרון והרצון הם ממש כאילו מאבדים את עצמם, את הכול.

תלמיד: יש לפעמים מצבים בעשירייה שבאים חברים ואומרים, "אל תראו לי מצב שחסר לכם. תמיד תראו לי שאתם בהתפעלות מהחיבור". באים חברים שיש להם צער וכאב, והם אומרים להם "אני רוצה שתשחקו לי שאתם בחיבור, אל תראו לי את הצד השני, אני לא רוצה אותו בתוך העשירייה, זה לא טוב לנו". האם יש מקום להגיד חבר'ה, חסר לי, אני מתוסכל מזה שאנחנו לא מצליחים, או שאין מקום לזה?

הכול תלוי במצב הקבוצה. יש קבוצה שצריכים להראות לה שהיא נמצאת באאוט, בירידה גדולה, יש קבוצה שבכללות צריכים להראות לה שהיא בעלייה, ויש קבוצה שמרגישה את עצמה בשבירה, במצבים שונים כאלו וכאלו, יש ויש. אבל העיקר, אנחנו צריכים להבין שבהשלמה נכונה, שאנחנו לא אונסים אף אחד מהחברים, אבל בהשלמה נכונה, עדינה אנחנו מגיעים לכלי שלם ובכלי השלם יש את הכול, הכול, אתה מבין?

זה ממש כמו שאתה עושה איזה תבשיל, אז יש בו כל מיני תבלינים שונים, עד שהם מתבשלים, מתערבבים וכבר מוכנים למשהו. ככה זה בקבוצה.

אנחנו נעבוד על זה, אבל אני שמח שאתם תופסים את הדברים האלה.

שאלה: אם אנחנו עובדים נכון בערבוב הזה, אנחנו ניכנס בצורה מהירה יותר לתיקון, זה תהליך של האצה?

ההתקדמות בקבוצה, זה עד כמה שהם יכולים להרגיש שהם משלימים זה את זה. לכול אחד יש צורה רוחנית משלו, והעיקר שאנחנו בשמירה על הצורה הרוחנית של כל אחד ואחד, מרגישים עד כמה שזה משלים כל אחד ואחד.

שאלה: כשהפלפל, התבלין הזה מופיע בינינו, הניצוץ הזה, אז יש תגובה ראשונה פסיכולוגית לסדר, להשטיח, לשטח, לטאטא מתחת, ולא לעבוד עליו. איפה למצוא כוח ולהגיב נכון?

אם אתם מכוונים למטרה, וכול הזמן רוצים להגדיל את המטרה, כול הזמן רוצים להיפגש ולהתכלל במטרה, אתם תראו שכל ההפרעות ביניכם באות דווקא מתוך המטרה אליכם. מהמצב השלם שלכם, אתם מקבלים כל מיני מצבים פרטיים, לא שלמים, ואם משתוקקים בחזרה למטרה, לאותו מקור שממנו אתם מקבלים, כל אחד מהעשירייה כל מיני שינויים והפרעות, ואם אתם מתכוונים לאותו מקום, רוצים להתחבר שם ולהיפגש, אתם רואים שמשם אתם מכוונים, לשם אתם צריכים להגיע, ואז אין שום בעיה בכל ההפרעות. נקווה שאני מדבר ברור.

שאלה: האם אנחנו צריכים להוסיף פלפל ומלח בכוונה?

לא, אנחנו לא צריכים להכתיב לבורא מה לעשות, יותר פלפל, יותר מלח, כי אתה לא יכול להוסיף. ואם אתה הולך לעשות משהו כביכול מלאכותי, אתה רק מקלקל. עליך רק לגרום לחיבור עד כדי לגלות את מהות הבורא בתוך החיבור, שהחיבור ביניכם יראה לכם כבורא שאתם צריכים להשיג. אתם בונים אותו מתוך החיבור ביניכם, עד כדי כך שאתם תרגישו מה צריך עוד להוסיף, עוד פלפל, עוד מלח, עוד חום, עוד משהו, באיזה תכונות עוד להתכלל ומה לעשות, כדי בסך הכול לקבל בינינו את הצורה של הבורא שלנו. שזה כנראה מי שברא אותנו, אותו הכוח מופשט מכל רע ומכל טוב, שמשפיע עלינו רק כדי לקדם אותנו לאותו מצב שהדבקות היא המטרה, ולא כל מיני הרגשות באמצע. שהשמחה היא תבוא מתוך זה שאנחנו מגלים אותו, מתחברים אליו, ולא משום הבחנה אחרת. זאת אומרת, לא מרצון לקבל, אומנם משתמשים ברצון לקבל במלואו.

שאלה: איך אפשר להגדיל את הרגישות ליום ולילה בעשירייה, והאם אפשר להשוות את העשירייה לחלל של הפה?

אני אפילו לא יודע איך לענות. יש לצרפתיים כלי מאוד מיוחד, לכולם, אבל יש לפעמיים בולט יותר ובולט פחות. לא מן הסתם צרפת היא דגל החופש, דגל העצמאות, דגל המהפכות, להביא את האדם למצב שהוא חופשי, שהוא מתעלה מעל כל ההגבלות, גם חברתיות. זה ממש רשום בחוקה שלהם כסעיף הראשון. לכן אנחנו לא מבינים איך הם יכולים לעשות קריקטורות על כל מיני דברים שהם קדושים לאחרים, כי אצלם לפי הרוח הצרפתי האמיתי, אין קדוש, אין שום דבר קדוש, זה חיפוש אמיתי. אני שמח שהם נמצאים דווקא כול הזמן איתנו והם בכול השיעורים, אלה אנשים מיוחדים.

תלמיד: איך אפשר להגדיל את הרגישות ליום וללילה בעשירייה והאם אפשר להשוות את העשירייה לחלל הפה?

כן, רק את זה צריכים לחפש יחד. אם אתם תחפשו, אני בטוח שאתם תתחילו לגלות את זה בקרוב.

שאלה: בהמשך הרב"ש כותב, שאנחנו צריכים לעורר ולהיות על המשמר יום ולילה כדי לעורר אהבה בלב החבר. איך להבין לעורר אהבה בלב החבר?

אני צריך להשתדל להביא לעשירייה, את כל התנאים ההכרחיים, הנחוצים, כדי לעורר את לב החברים לאהבה. מה עוד חסר בעשירייה, שהחברים יתחילו להתלהב לחיבור כזה שנקרא אהבה. אהבה זה נקרא, שכל אחד רוצה למלא את הרצון של השני, זה נקרא אהבה.

אולי בעולם שלנו זה לא, כי אני יכול למלא את הרצון של השני ללא שום קשר ליחס הרגשי אליו, אבל ברוחניות זה רק רגשי. אם אני משתדל למלאות את הרצון של השני, זאת אומרת להיות במקום החבר כדי לעזור לו להגיע לחיבור עם האחרים, וכדי לעזור לו שבחיבור עם החברים הוא יהיה כבר מוכן, מותאם לגילוי הבורא, זה נקרא אהבה. במה מתבטאת האהבה של אמא לתינוק? בזה שהיא מוכנה לעזור ולעשות הכול במקומו, כך אנחנו בקבוצה.

תלמיד: אבל בזה שהיחס שלי חשוב או שאני רק עושה פעולות ולא משנה עד כמה אני אוהב את החבר?

דווקא בזה אתה מגלה עד כמה אתה אוהב אותם. זה שאנחנו צריכים להגיע לפי הפקודה "ואהבת לרעך כמוך", זה נקרא שאני צריך להרגיש את עצמי אחראי להביא את החבר לדבקות בבורא. בזה מתבטאת האהבה שלי אליו. כמו אימא שאוהבת את התינוק, היא רוצה לגדל אותו שיהיה גדול, שיהיה מוצלח, שיהיה בריא, שיהיה חכם, שיהיה ויהיה יותר ויותר מכולם, זה נקרא אהבה. כך אנחנו צריכים להשתדל לעזור לכל חבר וחבר, לפחות מהעשירייה שלי שיגדל עד כדי כך כדי להיות בדבקות עם הבורא.

שאלה: אבל אצלנו יוצא תמיד הפוך. עד כמה שאני מתייגע לכוון את כל הפעולות האלה כלפי העשירייה, אני מקבל את זה בחזרה.

מה שאתה מקבל מהעשירייה, אתה מקבל מהבורא דרך העשירייה. נגיד שעכשיו אתה שומע שזה אתה מקבל מהבורא, אז מה תהיה התגובה שלך?

תלמיד: אני משתדל דווקא עד כמה שאני יכול במצב הזה כשאני מקבל אותו כלילה, להתייגע איכשהו במה שאני מסוגל.

אתה מקבל מהעשירייה תגובה שלילית?

תלמיד: קשה להגיד. כי לפעמים קשה מאוד לעשות איזה צעד לכיוון העשירייה.

אז אתה צריך עכשיו, כשאתה משפיע לחברה ורוצה לקדם אותה לבורא ואתה מקבל מהם איזו תגובה, אז אתה צריך להבין שאתה מקבל את זה מהבורא. ואז אתה מתחיל דרך זה להגיב לבורא. במה? בזה שאתה עוד יותר מחבר אותם ועוד יותר רוצה לקדם אותם לבורא. ואז אתה מתחיל בצורה כזאת דרך העשירייה לדבר עם הבורא. אתה תתחיל להרגיש שזו לא עשירייה אלא זה איזה מכשיר קשר שלך עם הבורא. כי אתה במכשיר הזה מלכות כלפיהם וכלפי הבורא, ואחר כך אתה כלפיהם כתר, מלכות וכתר. וככה אתה עם הבורא כל הזמן נמצא בהתקשרות, בקומוניקציה כזאת דרך העשירייה. תנסה ותראה עד כמה אתה כבר מתחיל להיכנס לחיבור עם הבורא. וכל החברים הם נעשים ממש כמכשיר קשר.

שאלה: אתמול היה לנו מפגש עשיריות קווקז, והייתה הרגשה של התמוססות החברים אחד בשני. מה עלינו לעשות בשביל להעמיק את הקשרים בינינו?

אני לא יודע, אתם צריכים לראות איך אתם יכולים. אני חושב שהעיקר הוא להיות בשיעור בוקר, ואחר כך באמצע היום או בערב לדבר איך עבר היום, ואיך את מה ששמעתם משיעור בוקר אתם מממשים בקשר ביניכם. העיקר בינינו זה להגיע לקשר, עד כדי שמגלים את הבורא, ואז הבורא כבר מתחיל לעבוד איתנו, למשוך אותנו אחריו.

לכן להיות בשיעור בוקר כולם, ואחר כך במשך היום או בערב לדבר איך עבר היום משיעור בוקר, מה הספקתם לממש ומה לא, איך זה עבר. בירורים.

שאלה: מה יהיה הסנכרון הנכון והמקדם בעבודה בעשירייה?

שכולם מבינים שחיזוק הקשר הכללי, עד כמה שהוא נראה לכל אחד בצורה שונה, בכלים שלו, אבל עד כמה חיזוק הקשר הזה זו העבודה הקבועה שלנו. עד שאנחנו מגיעים לצורת הקשר שנקראת "בורא" ומתחילים כבר לעבוד על זה.

שאלה: באיזו צורה אני נותן לחברים את התבלינים כדי להגיע לטעם הטוב בעבודה.

את זה אתה צריך לחפש במה שייראה להם כטוב וכהתעוררות.

קריין: שלחו לנו הצעה לקרוא את "שמעתי" קי"ז, "יגעת ולא מצאת אל תאמין".

בבקשה.

קיז. יגעת ולא מצאת אל תאמין

"התצרוכת להיגיעה הוא דבר הכרחי. מאחר שהשם ית' נותן מתנה להאדם, הוא רוצה שירגיש בטוב המתנה. אחרת הוא יהיה בחינת שוטה, כמו שאמרו חז"ל: "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנין לו". מאחר שאינו מחשיב את חשיבות שבהדבר, לכן אינו שם לב שישמור את המתנה.

וזה כלל, שאין האדם מרגיש שום חשיבות באיזה דבר, אם לא היה לו צורך להדבר. וכפי ערך הצורך והיסורים אם אינו משיגו, כן ממש באותו השיעור הוא מרגיש טעם תענוג ושמחה במילוי החסרון. כדוגמת למי שנותנין כל מיני משקין טובים, ואם אינו צמא, אין לו שום טעם, כמ"ש "כמים קרים על נפש עיפה".

ולכן, כשמסדרים סעודות, בכדי להנאות ולשמח להקהל, אזי המנהג כמו שמכינים בשר ודגים וכל מיני דברים טובים, אזי נזהרים לערוך על השלחן גם כן דברים חריפים ומרים. דהיינו חרדל, ופלפלים חריפים, ודברים חמוצים, ודברים מלוחים. וזהו הכל בכדי לעורר את היסורים של רעבון. כי כשהלב טועם טעם מר וחריף, אזי נתעורר רעבון וחסרון, שהאדם זקוק למלאות את חסרונו עם הסעודה של דברים טובים.

ואל יעלה על לבו של מישהו לשאול: "למה לי את הדברים המעוררים יסורים של רעבון? הלא על בעל הבית להכין רק מילוי להחסרון, דהיינו הסעודה. ולא להכין דברים, שמעוררים להמילוי חסרון?" - והתשובה מובן לכל: משום שאם בעל הבית רוצה שהאנשים יהנו מהסעודה, אזי, כפי שיעור שיהיה להם החסרון להסעודה, כן ממש באותו שיעור הם יהנו מהסעודה. נמצא, שאם הוא ירבה דברים טובים, זה עוד לא יועיל שיהנו מהסעודה, מטעם הנ"ל "כי אין מלוי בלי חסרון".

לכן, בכדי לזכות לאור השם ית', גם כן צריך להיות בחינת חסרון. והחסרון לזה הוא היגיעה. בשיעור שהאדם מתיגע ודורש את ה', בזמן ההסתרה ביותר, בשיעור הזה הוא נעשה נצרך לה', היינו שה' יאיר עיניו שיזכה ללכת בדרך ה'. אזי כשכבר יש לו הכלי הזו של חסרון. אזי כשהשם ית' יתן לו איזה עזרה משמים, אזי כבר ידע, איך לשמור את מתנה זו. נמצא, שהיגיעה היא בחינת אחוריים. וכשמקבל את האחוריים, יש לו מקום, שיוכל לזכות לבחינת פנים.

ועל זה נאמר "לא יחפוץ הכסיל בתבונה". זאת אומרת, שאין לו צורך כל כך, שירצה להתיגע על התבונה, בכדי להשיגו. נמצא, שאין לו האחוריים. ממילא אי אפשר לזכות לבחינת הפנים.

וזה ענין "לפום צערא אגרא [לפי הצער - השכר]". היינו הצער, הנקרא "יגיעה", עושה את הכלי, שיוכל לזכות לבחינת אגרא. זאת אומרת, כפי שיעור שיהיה לו הצער, באותו שיעור הוא יכול אח"כ לזכות לבחינת השמחה והתענוג."

כל אחד מאיתנו יודע שאם אין לנו רצון אנחנו לא יכולים לזוז. לפעמים יש לי הרבה זמן אבל אני לא מגיע ללימוד, לקריאה, לשמיעה של איזה שיעור או משהו, לא יכול לחייב את עצמי. אין חיסרון. זאת אומרת, העיקר זה החיסרון. לכן כאן אנחנו צריכים להבין ש"איש את רעהו יעזורו", אנחנו צריכים למשוך חברים שלנו במשך היום ללמוד משהו, לקרוא משהו, לשלוח משהו אחד לשני, כמה שאפשר לעורר זה את זה.

כי אם אדם לא מתפעל מאחרים, אפילו חיסרון שהוא בעצמו מקבל זה חיסרון מהבורא, זה לא נחשב שזה חיסרון של האדם.

אם אני רוצה לשבת ללמוד, לקום לעשות משהו, זה מגיע מלמעלה. ורק חיסרון שאני מקבל מהחברים ואני מעורר אותם והם מעוררים אותי, זה החיסרון שנחשב כחיסרון משלנו.

שאלה: כדי שחיסרון יהפוך להיות תבלין, האם מספיק לייחס אותו לבורא ולחלוק אותו עם החברים, או צריך לעשות משהו בנוסף?

לא. תתחילו לעבד אותו עם החברים ותראו איך נכון להתייחס אליו. ותראו גם לפי המאמרים שאתם תקראו יחד.

שאלה: אפשר לדמות את הדברים האלה שאמורים לעורר את התיאבון לתפילה לפני תפילה?

כן.

שאלה: כשהניגודים משלימים זה את זה, אז הם אחד או שהאחד עוזר לשני?

הם מגבירים זה את זה. מגבירים, וכך גדלים. כמו שאדם עולה עם שתי רגליים על הסולם, ימין שמאל, ימין שמאל, ככה זה הולך.

תלמיד: אפשר לומר שקו אמצעי זה שתוצר שנוצר מחיבור בין הניגודים, באחד מהמאפיינים שלו, הוא פי כמה וכמה יותר מוצלח מכל אחד מהניגודים לבדו?

קו אמצעי זה תוצאה משני קווים, יותר מזה אני לא יכול להגיד. יש בזה עוד הרבה הבחנות.

שאלה: האם החיסרון שידברת עליו קשור לעביות הרצון?

ודאי שחיסרון נמדד בעביות.

שאלה: לפי הטקסט, איך אפשר לשמור על החיסרון?

לא צריכים לשמור על החיסרון. צריכים להתקדם תמיד לחיבור וכתוצאה מזה יתגלו חסרונות שונים. ואנחנו לא צריכים לשמור, אנחנו צריכים להשתוקק לחיבור, שהמטרה הסופית היא חיבור של כולם יחד לנקודה אחת. זאת אומרת, שיהיו הרבה רצונות, הרבה חסרונות, הרבה מטרות לכל אחד עד שזה יותר ויותר יצטמצם למושג "אחד".

שאלה: מה קובע את המעבר מהרגשה פרטית לצורה השלמה?

כשאני נכלל עם החברים, שאני רוצה לתמוך בהם ושאני דואג להם, ורק בזה שאני דוחף אותם ממש לכיוון החיבור ולבורא שיתגלה בהם, בזה אני רואה את מימוש התפקיד שלי.

שאלה: אם מצב מוביל ליגיעה, למה קוראים שוטה למי שמאבד את מה שנתנו לו? האם הוא לא מרגיש צער על זה שהוא איבד?

אין לי מה להגיד. "שוטה" זה נקרא שהוא לא מרגיש איפה הוא נמצא. זה דבר מאוד לא רצוי. אנחנו תמיד צריכים להיות במצבים שברור לנו ממי מקבלים, מה מקבלים, איך מגיבים דרך העשירייה, ושיהיה לנו קשר הדוק דרך העשירייה לבורא.

שאלה: מה הקשר בין העביות של התעוררות מלמטה להתעוררות מלמעלה?

הקשר הוא קשר מיוחד. אם זו התעוררות מלמטה, זה מהקבוצה כלפי הבורא, ואם זו התעוררות מלמעלה זה מהבורא כלפי הקבוצה, ואז כל אחד ואחד בקבוצה יכול להרגיש את זה בצורה אישית.

אבל יחד עם זה כדי לאתר מה מקבלים מהבורא, אנחנו צריכים להתקשר בינינו ולאתר מה קיבלנו. אחרת אין לנו התקשרות, קומוניקציה עם הבורא אם אנחנו לא מקושרים בינינו. לכן להשפיע לבורא חייבים להיות מחוברים, לקבל מהבורא חייבים להיות מחוברים, בכול דבר אנחנו צריכים לחדש את החיבור בינינו. אנחנו לא יכולים לשמור על החיבור בינינו לתמיד, אנחנו כל פעם צריכים לחדש אותו יותר ויותר, בכל פעם.

שאלה: אנחנו מגדירים את הצער כמצב גרוע, אבל במאמר מתייחסים לזה כאל עבודה. איך אתה מגדיר בעצם מהו צער?

זה שאני מרגיש את הכלים שלי ריקים, ריקניים, אבל אני שמח בהרגשה הזאת כי היא מעוררת אותי לעבודה, ואז הצער שלי הופך להיות לשמחה, והחושך, שאני לא מרגיש בתוך הכלים שלי איזה גילוי, איזה אור, איזו ידיעה, החושך הזה הופך להיות לי לאור. למה? כי יש לי עכשיו השתוקקות לבורא, וההשתוקקות לבורא היא בעצם האור שלי, לא האור שהיה לי קודם כשרציתי לדעת, למלא את עצמי, אלא האור אצלי עכשיו זה אור של השפעה לבורא. אז אני רואה שעל ידי החושך והצער שאני מקבל מהבורא אני יכול להפוך את הכלים שלי מכלים דקבלה לכלים דהשפעה, ומהחושך והריקנות לאור ומילוי, וזה הכול תלוי רק ביחס שלי.

תשמעו את זה עוד פעם אחר כך.

שאלה: שמעתי שאמרת קודם שאם אין חיסרון אז אפשר להתקשר עם החברים ולקרוא איזה קטע או משהו כזה.

במשך היום ודאי שאתם צריכים לעשות את זה.

תלמיד: אז אפשר לעשות את זה גם באופן ספונטני?

אני לא מכתיב לכם את זה, תפסיקו להיות תינוקות. אתם כבר צריכים להבין שבלי זה אתם לא תגדלו, לכן תקבעו לעצמכם את כל סדרי ההתקשרויות, תראו אצל רב"ש, תחפשו ותעשו.

שאלה: באיזה כלים אני רואה שהחושך טוב לי?

בכלים דהשפעה.

שאלה: איך לא להפריע לבורא לעבוד?

זה שאני משתדל להיות בקשר עימו דרך העשירייה. זה קו הקשר ואני רוצה כל הזמן לשמור עליו, ובזה אני לא מפריע לו.

שאלה: איך לחזק את ההתקשרות בינינו, ואחרי זה בינינו לבורא?

להגיד לעצמך לפחות עשר פעמים ביום שבלי התקשרות עם החברים אתה לא מתקשר עם הבורא. זה מכשיר הקשר, מה תעשה?

תלמיד: והמשמעות של קשר יותר חזק זו הגדרת התדירות שבה אני חוזר לרצות להיות איתו בקשר?

עד שיהיה קשר קבוע. אמנם יהיו בו כל פעם שינויים, אבל הקשר, הגל יהיה ביניכם קבוע.

שאלה: המצב שבו אנחנו מקבלים גילוי פנים ניתן לנו כי צברנו רמה מספקת של מאמץ הכרחי או הוא תלוי במשהו אחר חוץ מהמאמץ?

לא, רק מאמץ, זה נקרא "יגיעה".

(סוף השיעור)