heb_o_rav_kitvey-rb-dargot-sulam-930-rosh-hodesh_2009-04-12_lesson_bb

מאמר 930

"ענין ראש החודש"

(סדרת "כתבי רב"ש", מאמרי "דרגות הסולם", כרך ג', עמ' 2088)

שיעור בוקר 12.04.09- אחרי עריכה

""החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע.

והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה.

אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים.

ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה."

אנחנו צריכים להשתוקק לחידוש הזה, שנקרא "יציאת מצרים", כי ממנו הכל מתחיל. כל מה שאנחנו עושים, תמיד אנחנו מוסיפים "זכר ליציאת מצרים", כי זו תחילת הסולם, שמשם והלאה אנחנו מתחילים לפסוע במדרגות, ולפני כן אנחנו לא נמצאים ברוחניות. כל הרוחניות מתחילה מרגע יציאת המצרים והלאה.

אז המדרגה הראשונה מעל יציאת מצרים היא כשמקבלים את התורה, את האור העליון, מתחילים לעבוד עימו ומתחילים לתקן את עצמנו, ולעלות במדרגות הסולם. כשכבר יש לנו מצד ימין את אור התורה, האור העליון, ומצד שמאל את הרצון לקבל. ואז אנחנו מתחילים לעבוד עם האור, עם הרצון לקבל, יחד לבנות מסכים, ולהתקדם. והרצון לקבל כל הזמן מתקדם, מתגלה כגדול יותר, כאגואיסטי יותר, ואז אנחנו זקוקים יותר לאור שיתקן אותו, וכך מתקדמים.

לכן עניין החידוש הוא למעלה מהטבע, כשאנחנו מתחילים לעבוד עם האורות. כי לפני כן, כשנמצאים במצרים, לא יכולים, אין לנו כוח האור, הוא נמצא מחוץ לכלי שלנו. לכן כל הפעולות צריכות להיות כדי להגיע לחידוש הזה.

איך עושים זאת בפועל? צריך לחלום, לרצות, כמו ילד שמתאר שהוא גדול, שהוא טייס, ועל ידי ההשתוקקות לדבָר, החלומות שלו מתחילים להתגשם. רק הרצון קיים בטבע, ורק כוח הרצון, ההשתוקקות, הוא שמשנה הכל. עוד מאין סוף זה מגיע כך, רק שכל פעם אנחנו צריכים להצטייד ברצון חדש, רצון חזק, רצון יותר מכוּון, מחודד.

לכן להגיע לראש החודש הזה, שהוא ראש החודשים, ליציאת מצרים, לראש החידושים שיהיו אחר כך, אנחנו יכולים רק על ידי כך שכל אחד יחזיק לפניו כל הזמן את התמונה הטובה, היפה, העתידה. וכל פעם ירצה את התמונה הזאת, ישתוקק אליה ויתאר אותה ברור יותר ויותר, לפי ההגדרות שהוא לומד, לפי התמונה שהוא לומד מ"תלמוד עשר הספירות", לפי כל התוספות שהוא לומד מהמאמרים. ובתמונה הזאת יכלול את החברים שלו, את כל העולם ואת עצמו, יבנה בדמיון שלו את העולם העתידי שלו, יבין מה זה נקרא "עולם מתוקן", ועד כמה שירצה אותו, אז העולם האמיתי הזה, המדרגה האמיתית הזאת, תתחיל להתגלות אליו יותר ויותר.

ואז הוא יראה פער בין מה שהוא מתאר לעצמו כרוחניות, לבין מה שמגיע לו מלמעלה, מאח"פ דעליון שמתגלה בו. והפער הזה ודאי שלא יהיה נעים, כי בכל זאת כמה שאדם מתאר לעצמו את העליון, הוא מתאר אותו בצורה אגואיסטית, טבעית. והעליון שמתגלה לאדם, מתגלה בו בצורה אמיתית יותר, של השפעה, של נתינה, יותר למעלה מהאגו. ואז אדם מרגיש חושך במצבו.

אבל על האדם להתאמץ להבין, ודאי שעל ידי כוח החברה, כוח הלימוד, את ההבדל בין התמונה שתיאר לעצמו את המדרגה הבאה לבין מה שהוא מרגיש עכשיו. כי תמיד הוא מרגיש תמונות מתקדמות, מהדרגה הבאה, קרובות יותר ויותר לדרגה הבאה, ככתוב "מעלין בקדש ואין מורידין". ועד כמה שמתאמץ להבין, אז יש לו כל פעם הזדמנות לתקן את התמונה שחשב על העולם הבא, על המצב הבא, המצב הרוחני שתיאר לעצמו, בהתאם למה שמתגלה לו.

התמונה שמתגלה לו היא חושך, מצב של ייאוש, חוסר כוח. ואיך הוא יכול להתקרב אליה? הוא צריך לעשות בדיקה בתוך התמונה שלו מה הוא צריך לשנות בה כדי שהיא תאיר. זאת אומרת, הוא צריך להעלות את עצמו קצת יותר למעלה, להרחיק מעט את עצמו מהאגו, כך שהתמונה שתיאר לעצמו קודם עם המצב החשוך והלא נעים של עכשיו, יתחברו יחד. זאת אומרת, לעשות שינוי על הצורה הרוחנית שתיאר לעצמו. וכך הוא יתקדם יותר ויותר לצורה האמיתית של מדרגת ההשפעה והנתינה, עד שיכנס אליה.

אז קודם כל על האדם לצייר לעצמו כל פעם תמונה רוחנית, עד כמה שיכול להרכיב אותה עם כל ההגדרות הנכונות שהוא מסוגל לתת לרוחניוּת. ואחר כך יבואו אליו כבר אכזבות, הרגשות לא נעימות, שהן בעצם כרוז, אלה הן בעצם ההבחנות שבהן הוא צריך לתקן את עצמו, לתקן את האגו שלו, להתעלות מעליו, ואז החשיכה תהפוך לאורה, כמו שכתוב "חשיכה כאורה יאיר".

שאלה: איך נעשית המדידה בין המצב הנוכחי, שמתגלה החושך, לבין המצב הקודם שאדם תיאר לעצמו, ואיך מתבצעת ההשלמה של האדם על הפער בין השניים?

"אין חכם כבעל ניסיון". אני לא יכול לתאר זאת בצורה מובנת יותר. אדם מבין לפי ההבחנות שיש לו מתוך הניסיון. ולכן אם אני מדבר על משהו שהוא עבר, אז הוא מבין אותי. ואם אני מדבר על משהו שהוא לא עבר אף פעם, אז הוא לא מבין אותי.

שאלה: מה צריך לעשות אדם שהתגלה לו חושך, לתאר את הפעם האחרונה שבה הוא תיאר את המדרגה הרוחנית הבאה? לחזור לתיאור הקודם?

להפוך את החושך לאור. איך? להבין שהחושך שמגיע, מגיע מהאחוריים של המדרגה העליונה יותר, ואם הוא רוצה להידבק למדרגה עליונה יותר, הוא צריך לאהוב את החושך הזה. כי החושך הזה מורגש באגו שלו, בגלל שאין שם רווח אגואיסטי. לכן זה חושך, הכל תפל, לא מושך, אין טעם, אין מה לראות, אין מה להריח, אין מה לשמוע, כל מה שהאדם רוצה זה ללכת לישון. צריך להבין שזה דווקא האור הגדול, אור של השפעה, מאיר לו, והכלים שלו דקבלה לא רוצים את התענוג הזה. הוא נראה להם דוחה – "את זה אני לא רוצה".

אז מה לעשות? מאמצים, עבודה בחברה, להצטער על כל דבר, להצטער על כך שאני לא רוצה את המצב הזה, לא יכול להידבק בו בלב ונפש. כי הכלים האגואיסטים שלי הם כאלה, שֶמה שאני מרגיש עכשיו נראה לי כחושך. מה עליי לעשות כדי שהמצב הזה ירָאה לי כאור?

אין מצב שהוא לא אור, כי מדברים על האור שמופיע, שהוא האור, או על אחוריים של האור, שזה החושך. ובארמית "אורתא" משמעותה לילה, כי ארמית היא הפוכה מעברית, היא האחוריים של העברית. אז "אורתא" משמעותה לילה, ואור משמעותו יום, שזה אותו דבר, אין חוץ מאור שום דבר. אחוריים של האור זה הכלי, זה הרצון לקבל, זה נקרא "יש מאין", שהבורא עשה העתק מעצמו, וזה הנברא. והנברא צריך לעבור מההעתק הזה, מההטבעה הזאת, למקור. לכן אין איתנו משחק אלא רק בפָּנים ואחוריים של הבורא. ולכן בכל מצב שאני נמצא, אני צריך לגלות רק אור.

מה זה נקרא שאני "מתקן" את עצמי? שלא חשוב כמה יהיה לי רע, אני אקבל את החושך כאור. זה נקרא שאני כבר "מתוקן". מה עניין המסך? שאקבל את החושך כאור, גם אם לפי הכלים שלי נראה לי שזה חושך גמור. לָמה חושך גמור? כי זה אור של השפעה, אור של הבורא, שהכלים דקבלה שלי לא יכולים לסבול אותו. הבורא הוא לא תענוג, הבורא הוא תענוג מהשפעה. לָמה הוא נסתר? כי האדם לא יכול לסבול אותו, זה מוות בשבילו, בשביל האגו. לכן אין לנו ברירה, אלא רק לקבל לאט לאט צורות של חושך שיהיו כאור.

כי האור לא משתנה, אין תנועה באור, כל התנועות הן רק בכלים. הכלים צריכים להשתנות, הם צריכים לקבל את האור של ההשפעה כאור. ולהבין שמה שהיה להם קודם כאור הוא סך הכל "נר דקיק", שנתנו להם כדי להתקיים, ויותר מזה לא יתנו. אין יותר. אור של פירוד יש רק ברצון הקטן שנקרא "העולם הזה", כדי להחיות בינתיים את הכלים הקטנים ביותר.

שאלה: אמרת שעל פני החושך שמתגלה, אדם צריך להשתוקק לתקן את הציור הקודם שלו.

על האדם להפוך את הציור הקודם שלו לאור, למרות שעכשיו הוא חושך. קודם היתה לך תמונה יפה, הכל היה בסדר, היה לך טוב, היית עם חברים, עם הלימוד, והכל הסתדר. ופתאום הכל תפל, אין מצב רוח, לא מרגישים שמתקדמים בחיים, שזזים. יש רצון רק ללכת לישון, לחכות שזה יעבור. מי שכבר בעל ניסיון יודע, שזה יעבור, בינתיים הוא מחכה.

אז זה המצב שמאיר לך אור יותר מקודם, ובאור הזה שמאיר לך יותר מקודם אתה מגלה חוסר התעניינות, חוסר תענוג, חוסר הנאה, חוסר מילוי. כי האור הזה שמאיר לך הוא באמת אור של השפעה, אור של הבורא. הבורא הוא המשפיע והאוהב. אוהב זה לא שהוא אוהב אותי, ואני מרשה לו לאהוב אותי, אלא זה אור שמורגש כתוצאה מאהבה. אז יוצא שעכשיו מאיר עליך מצב יותר עליון.

אפשר לומר שכעת יש לפניך שני מצבים: המצב הנוכחי שלך שהיה גם לפני כן, והמצב הנוכחי שבא אליך, שהוא האחוריים של המדרגה הבאה. שתי התמונות עומדות זו כנגד זו, ואתה מרגיש חושך, כתוצאה מהשוואה ביניהן. אז תתחיל מהר להשוות את התמונות הללו כך שהן יתחברו יחד, זה נקרא שאתה "נדבק לאחוריים דעליון", שזה יהיה לך כאור.

איך אפשר להידבק לחושך הזה? מה צריך לעשות, לרוץ כמו קודם, להיות שמח כמו קודם? במה? הרי אין לך כלים. אתה צריך לבקש, אתה צריך לבקש מהחברים, מהלימוד, מלמעלה, אתה צריך לבקש ולחכות שזה יקרה. לעשות פעולות כדי שהמצב שנראה לך עכשיו כחושך יהיה דווקא מועיל, שיהיה כאור.

וברגע שאתה עושה זאת, ברגע שאתה מוכן להתעלות מעל האגו שלך, לא לקחת בחשבון התרשמות לא נעימה, אלא להיות ברעיון הזה, בכּוונה הזאת, בחיבור עם החברים בלי להיות תחת הרגשה שתשלוט עליך, אז כמה שתוכל להתעלות מעל ההרגשה האגואיסטית שלך ועוד יותר להשפעה, כך שרק פעולת ההשפעה, רק ההרגשה שאתה משפיע תהיה בשבילך המטרה, בזה תגיע לדביקות באח"פ דעליון.

ואז, אם אתה דבוק אליו, לאח"פ דעליון, ברגע שנדבקת אליו, זה כמו טיפת זרע בדופן הרחם, מתחילה ההתפתחות. אח"פ דעליון מתחיל להעלות אותך לגלגלתא עיניים. זה נקרא שמתחילה ההתפתחות ב"טיפת זרע", בנקודת הדביקות שלך. זו נקודת החושך. אתה לא מרגיש תענוגים, אתה לא מבין כלום, אלא רוצה רק להידבק למצב הזה. למעלה מהדעת אתה אומר, שהמצב שבו אתה נמצא עכשיו, דבוק לחושך הזה, הוא מצב יותר עליון. קיבלת אותו ב"אין עוד מלבדו", לא מאף אחד אחר. הוא לא מגיע מאף אחד, לא מהדודה, לא מהקבוצה או ממנהל בעבודה, ולא מתוך עצמך. ולכן אתה מקבל את המצב הזה כאור, כדבר הטוב. רק בזה אתה רוצה להתקדם.

האם עשית בזה יגיעה כמה שאפשר? אתה לא יודע כמה אפשר, אתה רואה את זה רק לפי זה שהעליון מתחיל להעלות אותך, מתחיל לעשות עליך פעולות שלו. והפעולות של העליון אחת אחת הן בכך שהוא נותן לך יכולת להידבק, להיות קשור אליו עוד יותר.

זאת אומרת, להתעלות מעל התמונה הורודה האגואיסטית הזאת שהיתה ביותר ויותר חושך, ולבטל את האגו שלך עוד יותר ויותר, זה נקרא שאתה נמצא ב"עיבור". שגם אם מאיר שם אור עד אור אין סוף, אתה מוכן לוותר על האור שמאיר, כי האור הזה הוא אחוריים בשבילך, הוא חושך בשבילך. העובּר נמצא בחושך, אבל מוכן לוותר על עצמו, להיות בלי כל חמשת החושים, בלי לראות, בלי לשמוע, בלי להבין, בלי להרגיש, רק להיות דבוק בתוך החושך, בתוך הרחם של העליון. הוא לא מרגיש בזה תענוג גשמי אגואיסטי. הוא ויתר על הכל, הוא עשה מעצמו נקודה. ומה יש לו כעת? הוא דבוק במשהו בעליון, בנקודת החושך, אבל נמצא בתוך העליון, זה נקרא שנמצא בתוך ה"רחם".

ואז על ידי האור שמאיר לו עוד יותר ובשבילו זה עוד יותר חושך, הוא מתחיל לוותר על עצמו עוד יותר ויותר, רק כדי להיות דבוק לעליון, ועל ידי זה מתפתח העובר. מה זה "עובר"? מסך ואור חוזר. ברוחניות אנחנו לא מתחשבים ברצון, אלא מתחשבים במה שמעל הרצון, במה שגדל מעל הרצון, בניגוד לרצון, מסך ואור חוזר.

שאלה: אז כל נקודה כזאת של מפגש עם החושך יכולה להוביל את האדם לעיבור? הוא יכול להמשיך אותה עד העיבור?

נקודת החושך היא תחילת העיבור. אבל כל מצבי הייאוש שלנו באים כתמונה הרוחנית הבאה, שכלפיה אני צריך להתבטל, להידבק בה. דווקא חושך זה המקום שבו אני צריך להידבק לאותו החושך, בויתור על האגו שלי, ואז החושך הזה הופך לנעים, לאור. במה הוא נעים, במה הוא אור? לא לאגו שלי, אלא בהבנה שאני נמצא קרוב לעליון.

מה הן כל האכזבות שלנו, לָמה "תקופת ההסתרה" שאנחנו עוברים נקראת, "תקופת ההסתרה"? תקופת ההסתרה היא, שאני נמצא באגו שלי, אני נמצא בתמונה א', ומתגלה אור יותר גדול, מתגלה תמונה ב', ואז הפער ביניהן זה חושך. ואני צריך לעלות לתמונה הבאה. כשאני נמצא בתמונה א' זו הרגשה רעה, רע לי מזה שאני מרגיש את התמונה הרוחנית הבאה, אני מרגיש ויתור. ויתור זה לא טוב, זה להשפיע, לעשות משהו חינם, בלי להרגיש שום פיצוי. אז ודאי שאני מרגיש רע. (ראה שרטוט מס. 1)

שרטוט מס. 1

לא מדובר על מה שהאדם מרגיש חיצונית, אלא על מה שקורה לו בפנים, בתת ההכרה, בחלק הפנימי יותר שלו. אז יש כאן שתי תמונות, התמונה הנוכחית והתמונה הבאה. אז התמונה הבאה היא אחוריים של העליון, והתמונה הנוכחית היא שלי, פנים דתחתון. כשאני צריך לבטל את עצמי, לוותר על עצמי, ורק להיות דבוק אליו. וכך פעם אחר פעם, עד שאני מגיע למצב שאני יכול להתבטל לחלוטין. (ראה שרטוט מס. 2)

שרטוט מס. 2

מה אני עושה? אני עובר שלבים שבהם הרצון לקבל שלי מתבטל לעליון, עד שכולו יתבטל. אני מוכן להיות נקודה שחורה, רק כדי להיות בעליון על פני כל הרצון לקבל שלי, מאפס עד מאה אחוז. אני מוכן שלא יהיה לי כלום ממה שהתגלה לפנַי ככל מיני תענוגים, כחושך, ככל מיני דברים, רק להיות נקודה בעליון. מה זה "נקודה בעליון"? נקודה בהשפעה. חוץ מהשפעה, אני לא רוצה כלום. אז נקרא שנכנס ל"עיבור", טיפת זרע. (ראה שרטוט מס. 3)

שרטוט מס. 3

שאלה: ברגע שהאדם מקבל את ההזדמנות הזו, הוא מקבל את התמונה השנייה, איך הוא ממשיך את ההתקדמות שלו עד לעיבור?

האדם מתקדם משלב לשלב, מתמונה לתמונה. על ידי אילו אמצעים? קבוצה וספרים, אין לו כלום חוץ מזה.

שאלה: מה קובע את מספר התמונות שצריכות להיות בשלבים האלה של הרצון?

אתה לא יודע זאת, וזה לא איכפת לנו. מתוך הרצון שלך לעומת האור העליון מתגלות לך כל מיני צורות מתוך הנשמה שלך. אתה גם לא מבין מה שקורה לך בפנים, כי הכל בתוך האדם, מחוץ לאדם אין כלום. אז בתוך האדם יש כל הסולם עד אין סוף, כל העולמות, הכל בתת ההכרה שלנו, בתת ההרגשה שלנו. הכל נמצא אצלנו, ממש בתוך האני שלנו, כשאנחנו לא יודעים מי זה האני. "אני" זה אֵין, זו ממש העתקה מהבורא.

אבל זה לא חשוב, כי אתה עובד עם מה שמתגלה לך. ומתגלה לך יותר ויותר הפנימיות שלך. ממדרגה למדרגה, ממצב למצב, אתה מתחיל להבין יותר.

הרב"ש כותב על כך במאמרו, "ענין שיתוף מדת הרחמים בדין". זהו מאמר שלא היה בין המאמרים שלו, אלא מצאתי אותו במקרה. נסעתי עם כמה חברים לפיקניק ליד פתח תקווה. לקחתי איתי שק ובו כל מיני ניירות של הרב"ש, כדי שהם יעזרו לי למיין אותם, וביניהם גיליתי את המאמר הזה, שהיה כתוב על פיסת נייר קטנה, שהיתה זרוקה בתוך השק.

"עיקר העבודה היא הבחירה, היינו "ובחרת בחיים", שהיא דביקות, שהיא בחינת לשמה, שעל ידי זה זוכים להיות דבוקים בחיי החיים. ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מדת הדין, לעינים. שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון, שיש חסרון בהעליון, שאין גדלות בהעליון. ואז המדות של עליון מונחות אצל התחתון, היינו שהן בחסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במדות העליונות, היינו שאין לו שום טעם בתורה ומצוות, שהן בלי חיות."

למרות כל האמצעים שאדם משתמש בהם, הלימוד, הקבוצה, ההפצה, ההתקדמות, הוא מרגיש שאין בכך שום טעם. אין בשביל מה לעשות, הוא לא רואה שום תועלת קדימה, שום רווח. הוא מנסה רק לסחוב את עצמו בחיים, עד כמה שיחיה. מהעולם שלנו אין לו כלום, הוא כבר ראה שלא שווה להשקיע בו, כי הכל בכל זאת מתבטל ומת. גם בעולם הרוחני הוא רואה שחושך, הוא ציפה שיהיה לו שם משהו ומגלה שגם אין. יוצא שלא זה ולא זה. וכך זה נשאר ללא הופכין.

"ואז יש מקום לבחירה," דווקא בחושך, בחוסר אונים, בזה שממש אין שום כוח לזוז. "היינו שהתחתון צריך לומר, שכל ההסתרה הזאת, שהוא מרגיש, היא מטעם שהעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון." זה לא סתם "צריך לומר", אלא צריך להידבק במה שהוא אומר, שפיו וליבו שווים, זאת אומרת, שהפֶּה אומר כמו שהלב אומר. שתהיה בלב איזו צביטה, שהעליון עושה לי זאת כדי לעורר אותי. להרגיש את זה לא בחיצוניות כמו מתוך חלום, מתוך ערפול, אלא להרגיש בפנים, שזו תחילת ההתעוררות ממש.

"וזה נקרא "ישראל שגלו, שכינה עמהם"." כשהוא מגלה את הקשר שלו עם העליון זה נקרא "שכינה". במה? בגלות. איזו גלות? הוא נמצא בניתוק מהעליון, אבל יש נקודת קשר. זה נקרא שאפילו במצב הניתוק שלו מהרוחניות, נמצא בו מין מגע עם הרוחניות. "שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר. היינו שאין הוא אשם, בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות בהעליון.

ואם האדם מתגבר ואומר, שמה שמוציא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים, שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע, ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו, ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלית מ"ן, שהתחתון מעלה. ועל ידי זה העליון מעלה את אח"פ שלו, שענין עליה היינו שהעליון יכול להראות להתחתון את השבח והתענוג, שיש בהכלים דאח"פ, שהעליון יכול לגלות. אם כן כלפי התחתון נמצא, שמעלה ג"ע דתחתון, בזה עצמו שהתחתון רואה את מעלת העליון. נמצא שהתחתון עולה ביחד עם אח"פ דעליון."

זו כבר התקדמות קטנה. אבל יש להבין שכל מצב שאנחנו מרגישים זאת תמונה מתקדמת בדרך, מתקדמת מלמטה למעלה. כל הזמן אנחנו מעלים את עצמנו מלמטה למעלה, ואין דבר כזה שהאדם לא מתקדם. לכן כל פעם, לא חשוב כמה שרע, כמה שחשוך, כמה שחוסר כוח, כמה שחוסר מצב רוח, זה הדבר המתקדם. ואם האדם יוכל לבטל את האגו שלו, כך שיוכל לעבוד במצב שהוא כאילו מלא אור, הוא ירוויח, יעלה למצב הזה.

קודם היה לאדם חומר דלק מזה שחשב שהוא נהנה, מתמלא, הרוחניות נפתחת לו, וכמו שרגיל בגשמיות, באגו שלו, הוא ממלא את עצמו ידיעה, הבנה, הרגשה והכל חזק. אבל איך יעבוד עכשיו כשצריך לראות רוחניות, שזה פחות הבנה, פחות הרגשה, פחות שמחה, פחות כוחות ומרץ? הוא יעבוד בשמחה, במרץ, בכוח, בהבנה ובהרגשה על מנת להשפיע. איך? יתנו לו.

אבל מה שחשב בכל מצב שהמצב הבא יהיה יותר רווח, זה אף פעם לא כך. תמיד יתגלה לו כלי חדש חשוך, והאדם צריך להבין שהחושך הזה הוא לא חושך, אלא אור דהשפעה. ואם האדם הופך למשפיע, הוא מגלה שאותו החושך הוא האור.

שאלה: האם כשנפסיק לקוות שנקבל משהו ונוכל לצאת מהייסורים, אז נוכל להגיע לרצון להשפיע?

לא. אם אני חושב שלא אקבל שום דבר ברוחניות, אז אני לא זז, אין לי שום חומר דלק. אני רוצה לקבל, רוצה למלא את עצמי. רק שיש כאן היפוך, שאני צריך לעשות זאת בהשפעה, להשיג זאת בהשפעה.

שאלה: כתוב, שצריך לאהוב, צריך להאמין, האם לא מספיק רק לרצות?

לרצות לאהוב או לרצות להבין זה ודאי בתוך הרצון. אין לנו חוץ מרצון שום דבר. גם כשאני אומר שאני עובד מעל הרצון האגואיסטי, אני עובד בתוך הרצון, רק בשיטה שאני לא ממלא את הרצונות, שבהם אני מקווה להרגיש לעצמי. הרצון שלי מחולק אז לשני רצונות, לשני אופנים.

אבל שיהיה ברור שאני הולך להנות. כי בלי תענוג אין חיים וחיות. מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אבל הבורא נהנה מזה שהוא משפיע, כמו פרה, כמו אימא שנותנת לילד. "יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק". הבורא נהנה מההנקה הזאת, מכך שמקבלים ממנו. לכן צער השכינה הוא, שלא לוקחים ממנה. אז אדם צריך להיות בהשתוות הצורה גם עם תכונה כזאת. שאם מקבלים ממנו, הוא נהנה, זה תענוג בשבילו. כל אחד צריך להרגיש את עצמו כמו פרה שמתפוצצת שייקחו ממנה חלב. לכן "אור חסדים" נקרא חלב.

בכתבי רב"ש כרך א', במאמר "סדר ישיבת התועדות". כתוב:

"אנו יכולים להחליף את ההנאה. זאת אומרת, במקום לקבל הנאה ממעשה קבלה, אנו רוצים לקבל הנאה ממעשה השפעה. כי זה נקרא "השתוות הצורה"," ... "ומשום זה יוצא, שכל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו להנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול להנות ממעשה השפעה,"

שאלה: התהליך לא כל כך ברור לי.

התהליך הזה לא יכול להיות ברור לך, כי לא יכול להיות ברור ברצון לקבל מה שמדברים על הרצון להשפיע.

שאלה: יש סטיקר נפוץ, "תן חיוך הכל לטובה". הכוונה שאם חטפת מכה, אל תדאג, "הכל לטובה", זה יסתדר בסוף.

החיוך הזה הוא הרסני, כי הוא אומר, תחייך כמו אידיוט ולאט לאט הכל יסתדר בעצמו, לא על ידי היגיעה והעבודה שלך.

מאיפה זה נובע? מזה שלאנשים אין כלום בחיים. הם כבר לפחות יודעים, שאין מה לעשות, שהם נמצאים בגורל עיוור, אז הכל יסתדר. אתה לא יכול לעשות משהו, אז לפחות תן חיוך, כמו אידיוט, לפחות תהיה במצב רוח טוב. אלא שזה מנתק אותנו מפעולה, מבחירה חופשית, מתיקון, מהכול. זה דבר הרסני, "תן חיוך".

שאלה: אם אני חוטף מכות, אז זה צריך להביא אותי למצב הבא שהוא יותר טוב?

לא, זה לא יביא אותך, אם אתה לא משלים את החצי השני. המכה הזאת מגלה לך את החושך של ההשפעה לעומת האגו שלך. אתה צריך להעלות את עצמך למצב כזה שהחושך הזה ירָאה לך כאור, שאתה מוכן להתבטל. אחרת אתה יורד לדת. מה אומרת הדת? שהכול יהיה בסדר, אם תיתן צדקה, תהיה ילד טוב, תבוא לקהל להתפלל, תעשה כל מיני פעולות, תאמין בעולם הבא, שם יהיה שכר, והכל כדי לנתק את האדם מתיקון.

שאלה: אז לָמה שבן אדם שכל החיים שלו רגיל ורוצה שרק יהיה לו טוב, שרק רוצה להנות, ירצה להיות במצב של טיפת זרע, שכולו מבוטל ולא קיים בכלל?

אנחנו מגיעים לזה על ידי טיפול מלמעלה. אתה בעצמך לא יודע איך אתה יושב ולומד כאן, אבל קרה שהתגלגלת למקום הזה. בחלום הכי גרוע לא היית חולם בכלל שתהיה כאן בשלוש בלילה במְקום להיות בכל מיני מועדונים. ואתה יושב כאן ומתייבש ועוד שואל, "איך אני אוותר על התענוגים?". זה לא נורמאלי, אבל זה מה שיש.

שאלה: אני שמעתי אותך אומר שרק הרצון קיים בטבע וכוח הרצון משנה הכל.

כן. רק הרצון.

שאלה: יש המון דברים שאני רוצה שיקרו לי והם לא קורים, איך זה יכול היות?

כי חוץ מהרצון שלך יש תוכנית הבריאה. בתוכנית הזאת כולם מסתובבים, כולם מתקדמים למטרת הבריאה, כמו קפיץ מתוח. הכפתור לחוץ, וכולם התחילו לרוץ. כמו שבעל הסולם מתאר את אלו שעולים להיכל המלך. יש כאלו שנמצאים מרחוק עדיין, הם עדיין במישור, יש כאלו שמתחילים לעלות על ההר, ויש כאלו שכבר עלו ונכנסו פנימה. הם עובדים, והיתר מגיעים מרחוק. ממש מיליארדים באים לאותו ההר לאט לאט, אבל כולם לאותו הכיוון. ממצב א' דאין סוף דרך מצב ב' למצב ג', כמו שמסביר בעל הסולם ב"הקדמה לתע"ס", באות קל"ג.

ואנחנו נמצאים כלפי אותה התוכנית. התוכנית היא קבועה, היא לא משתנה, היא פועלת על כולם ממש כל הזמן, והמנוע הזה נקרא "בעתו". מפני שאתה בעל ההרגשה, אז התוכנית הזאת, שמקדמת את כל הבריאה, מורגשת בכל הבריאה, בהתאם לעד כמה שכל חלק וחלק הוא רגיש. "רגיש" הכוונה רגיש לתענוגים או לחוסר תענוגים, למילוי שברצון. הרצון כל פעם משתנה, הוא גדל, אז כל חלק וחלק נעשה יותר רגיש. יש אנשים שלא מפותחים, לא מרגישים כל כך הרבה הבחנות, אנשים מפותחים מרגישים הרבה יותר הבחנות, וזה גם לפי האופי.

ועל ידי הרצון אפשר לעשות הכל. הכוונה שאם אתה רוצה לממש את תוכנית הבריאה בעצמך ולא על ידי מכות נמרצות, שכל הזמן מגיעות אליך, אז על ידי הרצון שלך אתה יכול לשנות זאת. זאת אומרת, סך הכל תעשה "רצונך כרצונו". החשבון הוא פשוט, אם יש לך רק רצון, תהפוך את הרצון שלך שיהיה כרצון שלו. מהו הרצון שלו? שכל פעם מתגלה לך כדוגמא. בחיים שלך אתה מרגיש כל פעם פער בינך לבין אותה צורת הבורא, שמתגלָה לך אחרי כל הסולם.

נניח שאתה נמצא במדרגה מינוס 500 מהאין סוף. מתגלה המצב שלך וכנגד זה המַדרגה מינוס 500, ואתה צריך להתאים את עצמך לאותה המדרגה. ותלוי ברצון שלך, תלוי בהכרה שלך, כמה שתתחיל להרגיש שאתה נמצא מול משהו.

מציגים לנו כל מיני תמונות. האמת שזו תמונה אחת, תמונת אין סוף, רק מציגים אותה דרך פילטרים. תחילה הפילטרים יותר עבים ואחר כך פחות ופחות עבים עד שמגיע אין סוף, שבכלל אין פילטר. ומתחילת השבירה אנחנו נמצאים כולנו אחרי הפילטרים האלה. זאת אומרת, קיים האגו שלי או הרצון, שכל הזמן גדל. והרצון הזה מרגיש את עצמו, אלו התמונות שברצון לקבל. (ראה שרטוט מס. 4)

שרטוט מס. 4

אז נניח שאני נמצא במצב אגואיסטי עדיין. אני לא מדבר בכלל על 125 מדרגות, אלא עוד לפני שאני נכנס אליהן. אז יש בי תמונה, הרגשה שאני קיים - אני והעולם החיצון וכן הלאה, וכנגד זה אני מרגיש מצב. אני לא מודע שאני מרגיש משהו לעומתי. כך אני קיים, ואני רוצה כל פעם לשפר את עצמי כך ששתי התמונות האלה, שני מצבים האלה, יתחברו כאחד, רצוי ומצוי. (ראה שרטוט מס. 5)

שרטוט מס. 5

מגיע מצב שנותנים לי הבנה, הכרה בזה שאני נמצא כנגד משהו שאני צריך לגלות, "מה הטעם בחיי", בשביל מה אני חי, יש משהו שמלווה אותי, שמחזק אותי, שמסובב אותי. איך זה? זאת תמונה כזו שבּי, שלא נותנת לי מנוחה, רוגע, עד שאמצא לעומת מה היא נמצאת. זה נקרא שאני מתחיל לגלות את ה"נקודה שבלב", את המקור. ואז אני עוד מגיע בכל מיני "לא לשמה" למצבים כאלו, עד שאני מגלה שיש בי תמונה שלי של העולם, ולעומת זה יש תמונה הפוכה שהיא השפעה, ואצלי זו קבלה. זו כנגד זו. ואז אני מתחיל לעבוד.

כל פעם אדם נמצא זה מול זה, כשמולו נמצא הבורא, דמות ההשפעה. אבל לא מה שנקרא "בכבודו ובעצמו", אלא אחרי כל מיני הסתרות, סינונים, וילונות, שהאדם יהיה מסוגל איכשהו להתחבר אליו, אם ירצה לדלג על האגו שלו. וכך בכל מצב ומצב הוא כבר הולך ונדבק. (ראה שרטוט מס. 6)

שרטוט מס. 6

לכן לא חשוב אפילו באיזה מצב אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים לא לשכוח שאנחנו נמצאים באח"פ דעליון, אפילו בתוך הבורא, או מולו, ואנחנו צריכים להידבק. רק להידבק, אין יותר. גם עכשיו, למרות שזו המטרה האחרונה, הסופית, הדביקות, באיזו נקודה מהרצון לקבל שלך, כשאתה מבטל אותו לגמרי, אין לך יותר כלום, אתה דבוק אליו בזה שאין לך כלום. זאת אומרת, במה אתה דבוק? אין לך במה להידבק אליו, ובזה אתה נדבק. זו התחלה. זו השגה, זו הרגשה, זה מה שהאדם רוצה, שלא יהיה לו כלום מעצמו, רק אותה נקודת הביטול.

שאלה: אני חוטף מכה, רע לי, ואני רוצה להידבק לבורא?

זה בדיוק מה שקורה היום לעולם. העולם חוטף ועוד יחטוף הרבה מכות, כדי להגיע לנקודת הויתור הראשונה הזאת. ויכול להיות שרוב האנשים לא צריכים יותר. זה תלוי כמה שאני נותן לאחרים, אולי אני צריך לקבל מעט מהבורא, רק על ידי ויתור, וזו החיות שלי. כמו תאים בגוף, בעצם, בעור, או בציפורן, שחיים ומקיימים את הקיום שלהם בצורה מאוד מאוד מוגבלת. אולי אנחנו לא יודעים בדיוק עד כמה באמת כּל הגוף קשור, עד כמה כל תא שבו חשוב וקשור לכל, שהשדה הכללי של הגוף נכנס לחשבון.

להידבק בנקודה האחת הזאת, כשמה שבראת בי זה האגו, ואני מוכן לוותר עליו רק כדי להיות דבוק בחושך שלך, שזו כל החיות שלי. ובזה אולי מסתיים התיקון של רוב העולם. אני לא יודע, אני רק אומר, שהנקודה הזאת היא כבר נקודה של דביקות. למרות שאחר כך אם מתגלים לי יותר ויותר רצונות, זדונות ושגגות שמתחילים לחזור ולעלות, אז יש לי הזדמנות להידבק יותר, גם על ידי ויתור עליהם. אבל שם זה כבר ויתור אחר. אומרים לי, שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה, ליהנות, לקבל הכל. הסיטרא אחרא יש בה כל האורות כאילו. ושם באמת הויתורים גדולים מאוד, יש על מה לוותר.

כאן אין על מה לוותר. דרגת הויתור שלך עכשיו היא הדרגה הכי קלה. אין לך על מה לוותר, מה יש לך בחיים? ההנאות באיזה מועדון? זה לא ממשי. אתה רואה שכל העולם יוצא מכל התענוגים האלה, כולם מגלים שזה לא שווה כלום. קצת מכות וכבר מוכנים לוותר על הכל.

כשאתה עם הנקודה נדבקת ברחם העליון, באח"פ דעליון, כל יתר דרגות ההתקדמות שלך הן בזה שהעליון פותח לך אור, פותח לך תענוג. עכשיו הוא מסתיר ממך תענוג שיש בו, הוא נותן לך הזדמנות להתקרב אליו בחושך. זו ההצלה שלך, שאתה יכול רק להתגבר קצת על הרצון שלך, על ידי קבוצה, ספרים, ובכל זאת להתקרב אליו, למרות שזה חושך. אבל אחר כך זו תוספת כובד גדולה מאוד, שמאיר לך אור התענוג האגואיסטי ועליו אתה צריך להתגבר. זה קצת יותר, וזה הפוך ממה שאנחנו חושבים עכשיו. זה הופך לנו את השכל, אדם לא יכול היום לתאר מה זה. זה עולם הפוך. לכן אנחנו לא יכולים לראות אנשים שמתקדמים ולהבין אותם נכון, גם אם הם חברים.

שאלה: המצב הזה הוא מצב רחוק. אני בכלל לא יודע מה זה "רחם", אני לא מבין מה זה "אח"פ דעליון".

כמו שהעולם היום, אבל מגלה מכות. זאת ההזמנה מצד העליון לקרב אותנו אליו. תראה עד כמה שזה מתגלה יפה. כל האנושות קשורה יחד, ובקשר הזה ביניהם הם רואים שהאגו האישי שלהם הוא הרסני. זה יתברר לאט לאט ורואים שזה כבר נעשָה. זאת אומרת, הוא מקדם אותנו, על ידי אמצעים ברורים, מקדם את כל האנושות אליו, מאין ברירה.

שאלה: אני הייתי פועל טוב, עבדתי כל החיים שלי, עשיתי מה שצריך, יש לי משפחה, אני דואג לפרנסה שלה, יש קיצוצים ופיטרו אותי מהעבודה. מה אני צריך לעשות?

מה שאתה מרגיש זה מה שתעשה. אנחנו לא יכולים לייעץ לך שום דבר. אנחנו רק רוצים להסביר, שהמצב שמתרחש עכשיו בכל העולם, הוא סיבתי ומטרתי. שיש בטבע תוכנית לעשות כך עם כולם, בישראל, באודסה, במוסקבה ובמיסיסיפי. כולם חוטפים מכות ולא חשוב אם זה צרפתי, אנגלי, גרמני, או יהודי. זה בתוכנית הטבע, כלפי האנושות וכלפי כל אחד ואחד בצורה אישית. אין כאן איזו כללות, אלא זה מחושב לכל אחד, כי זו הרשת שקושרת אותנו יחד, וברשת הזאת יש מקום ותוכנה, והכל מחושב לכל אחד.

זה מה שאנחנו רוצים להסביר לכולם, ואדם שיבין זאת, גם יבין לָמה זה קרה לו. בלי זה בלתי אפשרי ללכת הלאה. גם כשאתה מגיע לרופא, הוא קודם בודק אותך, הוא מברר אם אתה חולה או לא, הוא מברר את הדיאגנוזה. לפי הרגשתך אתה חולה, אבל במה אתה חולה? יש לך חום. רופא מודרני נותן לך כדור להורדת החום, ואתה מרגיש שאין לך חום. אמנם זה נקרא שהוא "ריפא" אותך, אלא שהוא לא ריפא אותך, הוא רק הוריד לך את החום. בינתיים יכול להיות שבפנים מתרחש משהו נורא, אבל העיקר בשבילו להיפטר ממך.

הרופא הנכון מתחיל לברר מה קורה לך בפנים. הוא עושה לך כל מיני בדיקות ומגלה מה יש לך, ואז הוא נותן לך תרופה ואתה מבריא. אותו תהליך קורה כאן. פיטרו אותך מהעבודה, יש לברר לָמה פיטרו, ולא רק אותך, זו מגפה, זה משהו לא פשוט שמגיע לעולם. אז צריכים לברר.

אתה לא יכול לשאול מה לעשות. כי כל דבר ודבר דורש הבנה, התמדה, הכרה, טיפול - והריפוי בסוף. אתה תמשיך לצעוק, עד שגם בעזרתנו וגם מעצמך תתחיל להבין, שחייבים להיכנס לבירור. גם כל הכלכלנים היום לא נמצאים בבירור. הם רק בורחים בינתיים מרע למה שנראה להם יותר טוב. בינתיים הם גילו את כל הבלונים הנפוחים שהם יצרו, ועכשיו הם בונים חדשים, הכל עולה, הבורסה עולה. איך יכול להיות שהבורסה עולה אם מפטרים אנשים, אם התעשייה נעצרת, אם המסחר לא עובד? עליהם זה לא משפיע, בינתיים הם משחקים. הם עשו מין שדרוג על השקרים שלהם, עכשיו השקרים כפולים, והם ממשיכים.

אתה רק צועק שזרקו אותך מהעבודה, אבל הם כבר מצאו לעצמם פיתרון שקרי. הם לוקחים כדור נגד החום, וחושבים שהם לא חולים, הבורסה עולה בכל המדדים, והמסכים נצבעים בירוק במקום באדום. וכך הרגיעו את עצמם, כאילו קיבלו סם ועכשיו הם מסוממים, לעת עתה טוב להם. כמו שמישהו נופל מהגג, ובזמן שהוא נופל שואלים אותו לשלומו והוא עונה, "לעת עתה בסדר". אלא שבפנים יש להם פחד, אבל אדם לא יכול לחיות כל הזמן בפחד, הוא חייב להשלים את עצמו, אחרת אי אפשר לחיות.

אז אין מה לעשות, אין לאן לברוח, גם אם זרקו אותך מהעבודה ויש לך משפחה. אלא עליך לברר את המצב והסיבה למחלה, ואת התהליך שצריכה לעבור המחלה הזאת עד שתהיה בריא, ומה התהליך שתעבור אם תרפא אותה ואם לא תרפא. זו מחלה שיכולה להימשך הרבה מאוד שנים, אם לא תתחיל לרפא אותה. אם תתחיל לרפא אותה, הכל תלוי בך. התרופה נמצאת.

שאלה: לאור מה שדיברנו קודם, על מה בדיוק אני צריך לוותר?

אתה צריך לוותר על האגו שלך לעומת כולם בכל רגע ורגע. עליך להתחיל לברר ולא לקפוץ. אנחנו נמצאים בעולם, וקודם כל מגלים את המחלה. עלינו לדרגה הרוחנית. היינו בעולם האגואיסטי, הפשוט, כשכל הזמן היינו חיים נורמאלי, כל אחד מתוך האגו שלו, וכך היינו מתקדמים על ידי האגו שלנו. ועכשיו עברנו ממצב העולם הזה לאיזה עולם רוחני. האנושות היתה בצורה שבה לכל אחד יש משלו, וכעת האנושות נמצאת, כמערכות מערכות, במצב שבו כל אחד ואחד קשור לכולם, כולנו קשורים יחד, כולנו קשורים כאחד. מה נעשה? (ראה שרטוט מס. 7)

שרטוט מס. 7

לפי הכלים כולנו קשורים כאחד, לא לפי האורות. עשו אותנו תלויים זה בזה. כמו שמכניסים אנשים לאיזה מחנה, לאיזה בית סוהר, ואם קורה משהו, כולם אשמים. לא צריכים לחפש מי עשה, כולם מקבלים עונש. כולם כאחד, וגם כל אחד עבור כולם וכולם עבור כל אחד. אין הבדל.

זאת אומרת, נכנסנו לעולם הרוחני לפי הכלים. המערכת הזאת נקראת "אדם", ואנחנו נמצאים כמו אדם שהסרטן התפשט בכל גופו. יש אמנם איברים מתוקנים במשהו, המקובלים שהיו בהיסטוריה, וכולם נמצאים כאן, אבל כל היתר זה ממש סרטן, שאוכל את עצמו. אז זו הדיאגנוזה שאנחנו מקבלים היום על עצמנו. רק אם היינו מרגישים את זה, כמו שמרגיש מישהו שהרופא אומר לו שיש לו סרטן בכל הגוף, שאי אפשר אפילו לאתר אותו, שאוכל את הגוף ואדם לא יכול להוציא אותו מעצמו. הוא אוכל אותו, ממית אותו, זה כמו נחש שעובד בפנים, ואדם לא מסוגל להיפטר ממנו. להרגשה כזאת אנחנו צריכים להגיע. (ראה שרטוט מס. 8)

שרטוט מס. 8

אני שמעתי אלפי אנשים שהגיעו אלי עם מחלה כזאת, ולא ידעו מה לעשות, הם לא ידעו איך להיפטר ממנו. זו הרגשה נוראית שהוא חי בך ואין לך מה לעשות עימו. אז כזאת הרגשה צריכה להיות לנו עם האגו שלנו. זו הכרת הרע, הדיאגנוזה בלבד, האבחון.

אחרי האבחון יש תרופה, יש הקרנות. מה הן ההקרנות? יש גלים שנקראים "האור העליון", "תותחים" שמרפאים אותך, כמו מכשירי ההקרנות. והאדם מחפש אותם, הוא מוכן למהר ולקבל סדרת טיפולים, הוא מוכן לבוא. אבל זה כבר טיפול, להזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב. ואז ודאי שהטיפול הזה מגיע לאדם ממצבו הבריא העתידי, שכבר קיים באין סוף. איפה שהאדם מלא, איפה שהוא בריא, איפה שהוא שלם, משם מגיע עליו הנוכחי אור ומרפא אותו. מה זה "מרפא"? מעלה אותו לאותו המצב באין סוף שבו הוא בריא ושלם ונצחי.

אז אמנם פיטרו אותך מהעבודה, אלא שהכול נמצא בתהליך, והכרחי שתעבור את הפיטורים. ואם אדם לא יתייחס לחיים שלו כאל תהליך, שהוא עובר יום יום וכל רגע בפס הזה לקראת מטרת הבריאה, אז ודאי שהחיים שלו יהיו נוראים. לכן העולם סובל נורא.

תאר לעצמך הרבה אנשים שחיים בפחד, בחרדה שמחר לא יהיה להם ולמשפחתם מה לאכול, עד כמה שאנחנו צריכים להסביר להם מהר. כי בלי הסבר של הסיבה והמטרה, שהכול בסיבה ומסובב והכל סיבתי ומטרתי, בלי ההסבר הזה, האדם לא יגיע לריפוי. הוא חייב במשהו להתכלל בזה, להבין את זה במעט, אחרת הוא לא פונה לרופא, הוא לא רוצה תרופה, הוא רק אומר, "תביא לי חזרה את העבודה". אחרת הוא גם יוצא עם אקדח לרחוב, מתחיל לירות ולשרוף, ועושה דברים שלא יעזרו לו. הוא צריך להבין שמה שיכול לעזור לו הוא רק דבר אחד.

ובינתיים האנושות כבר מדברים נכון פה ושם, שכולנו קשורים זה לזה, מגלים שהקשר האגואיסטי בינינו הורס אותנו. שמעתי את זה גם קודם, בכל מיני ועידות בינלאומיות בארוסה, בטוקיו, במכסיקו, בדיסלדורף, בכל מיני מקומות, בכל מקום אומרים אותו דבר. גם בועידת ה-G20 אומרים אותו דבר. אבל זה שמגלים את הסיבה, עדיין לא יכולים לקשור לסיבה הזאת את התרופה. גם כשמגלים שהסיבה היא האגו, לא מבינים שנכנסנו למצב חדש בהיסטוריה. ואלו שקצת מגלים שנכנסנו למצב חדש בהיסטוריה, לא יידעו איך לרפא.

כי יש גבול מסוים, יש חלק שמגיע מלמטה, על ידי הייסורים, וחלק שצריך להגיע מלמעלה. החולה שנמצא למטה והרופא נמצא למעלה. ולמטה נמצא החולי, הרע. ואפילו שמבינים את המחלה, מבינים שזה חוסר חיבור בינינו, זה לא מספיק. מה עושים, איך יוצאים מהסרטן הזה? את זה האנושות לא יכולה לגלות. זה לא ייוולד מתוך האדם, זה צריך לבוא מהרופא. ( ראה שרטוט מס. 9)

שרטוט מס. 9

לכן יש למעלה חוכמת הקבלה וחכמים ומקובלים ו"בני ברוך", יש מה שנקרא ה"רופא", וחייב להיות הקשר ביניהם. לא יכול להיות אחרת. כמו שאתה הרגשת שאתה "חולה", לא היית מודע לזה, אבל הרגשת והגעת לרופא, ולא יכולת אחרת. וכך זה גם בקצה הקרחון, לא חשוב איפה, באיסלנד או באירלנד, כך כל אחד ואחד פתאום מגלה. אבל הוא חייב לגלות את מקור האור. ויש לנו קבוצות רבות ברחבי העולם. ובלי "הרופא" הם לא יגלו.( ראה שרטוט מס. 10)

שרטוט מס. 10

לכן ההפצה זה מה שצועק בעל הסולם, וצועקים כל המקובלים. ואתה חייב להראות להם איפה הטיפול, איפה ההקרנות נגד הסרטן, מאיפה יגיע האור, ההקרנות של האור העליון, וירפא.

שאלה: זה מאוד ברור מה שאתה מסביר. הבעיה היחידה היא שכואב לי ואתה אומר לי, שאני צריך עכשיו תהליך. ואני רגיל שכשכואב לי אני לוקח כדור, ומטפל בזה.

לא, זה לא מיד. יש הקרנות, יש כימותרפיה, יש כל מיני טיפולים.

שאלה: אז לָמה שלחולה הזה תהיה סבלנות? לָמה שהוא לא יפנה לדת, לָמה שהוא לא יפנה לכל הדברים המיידיים שיתנו לו תרופה?

הרצון לקבל גדל. הוא לא יכול להרגיע את עצמו, לא על ידי ג'אז ולא על ידי כל מיני משחקים כמו טניס, ולא על ידי אוכל, מין, משפחה וכסף, כבוד, מושכלות, לא דת, לא מיסטיקות ולא כלום. הוא מרגיש בהם חוסר פיתרון, חוסר מילוי. (ראה שרטוט מס. 11)

שרטוט מס. 11

שאלה: אז הוא ילך למקומות הרבה יותר גרועים. הוא ייצא עם אקדחים לרחוב.

יכול להיות, אבל גם זה לא ייתן לו פיתרון. היינו כבר בימי הביניים או לפני כן, כשאנשים היו משוטטים מעיר לעיר, ממקום למקום, להרוג, לאכול אחד את השני, כבר היו דברים כאלה בעולם. זה לא מביא לפיתרון. הפיתרון הוא לפי הטבע, רק על ידי החיבור. האגו נקרא "עזר כנגדו", לא סתם הוא נקרא כך, הוא מביא אותנו דווקא לזה, כמו שהביא אותך ללמוד כאן.

שאלה: אז מתי כל האנושות תקבל את ההבנה שזה מה שצריך לקרות, כדי שכל התיקון הזה יהיה שלם, כדי שזה יקרה יחד, כדי שכולם יהיו בזה?

אני מקווה שתוך זמן קצר. לי נראה שעם כל מה שיתרחש מבחוץ, ועם כל מה שאנחנו משתדלים מבפנים, לפי הקצב, לפי איך שרצוי שיתקדם, לפחות מצידי, זה צריך לקרות תוך שנה, ואפילו פחות. יש אינרציה גדולה במסות של אנשים, בממשלות, בתלות הדדית, בחוסר אמון הדדי, לא רק בין בני אדם, אלא גם בין המדינות. אני מקווה שהם יבנו מין ארגון שיהיה הנאמן ביניהם, כדי לשמור על השלום בין המדינות. כי אני לא מאמין לך ואתה לא מאמין לי, וכדי להגיע לפשרות, כדי להגיע להתקרבות, אנחנו צריכים להאמין זה לזה, וצריך להיות צד שלישי שיתווך בינינו. כמו אנשים שהולכים לכוהן דת, כדי שיהיה בורר ביניהם. גם אנשי דת התעסקו בזה הרבה, הם תמיד היו האפוטרופוסים, המקשרים, המתווכים והבוררים בין אנשים עשירים, במסחר ובכל מיני דברים.

אז גם עכשיו צריכים לעשות זאת. בעצם נצטרך לעלות מעל כל זה לכוח ההשפעה. יש לפנינו עליה יפה.

(סוף השיעור)