שיעור בוקר 16.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/6Fl6GTJz?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה"

"מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה". זה ציווי שהוא בעצם מלכתחילה המטרה שצריכה להתקיים לאורך כל הדרך, כדי להגיע לשורשה, ולהתקיים במלואה בשורש שלה, זאת אומרת עד ה' אלקיך. מה זה "עד ה' אלקיך"? עד שכל התכונות של האדם יהיו בהשוואת הצורה לתכונות של הבורא. זה נקרא "חזרה בתשובה", זה נקרא "שובה ישראל", שכל מי שהוא ישראל, ישר אל, צריך להגיע למצב שכל רצון ורצון שממנו כלולה נשמתו הוא מחזיר לה', היינו רוכש מסך ועובד עם הרצון הזה בכוונה על מנת להשפיע.

כל הרצונות כבר נמצאים בתוך האדם, וכשהוא רוכש מסך לאט לאט, כוונה על מנת להשפיע, הוא משיב אותם לאותה צורה שיש לבורא. זה נקרא שהוא שב עד ה' אלקיך, ונעשה באותה צורה, באותה דמות, באותה יכולת, באותה השגה, שהבורא נראה אליו. הם נעשים כשותפים זה כנגד זה בקומה שווה, כמו שכתוב בזו"ן דאצילות שנמצאים בקומה שווה בזיווג פנים בפנים דלא פסיק, שזו תכלית התיקון.

אחרי שמתקנים את כל הנשמה הזאת, את הכלים דקבלה שיש באדם, הוא עולה לג"ר. מה זה נקרא שהוא עולה לג"ר? הוא עולה למעלה מהגוף שלו, הגוף מתוקן, ומתחיל כבר להשיג את מחשבות הבורא, רצונות הבורא, כוונות הבורא עוד לפני שהבורא התייחס אליו, לפני שהבורא ברא אותו, שהם נקראים ג"ר. וגם האורות שמתגלים בכלים דג"ר נקראים "סודות התורה". מה שאין כן, כל האורות שמתגלים בכלים המתוקנים של האדם נקראים "טעמי התורה". כי אדם נקרא מ"ה, ז"ת, זעיר אנפין ונוקבא יחד, ומה שלמעלה מז"ת, ג"ר - כתר, חכמה, בינה, אלה סודות התורה, האורות שמתגלים בכתר, חכמה, בינה, והאורות שמתגלים בז' תחתונות נקראים "טעמי תורה".

לכן, כל עוד האדם לא הגיע למצב ששב לבורא בכל נפשו ומאודו, היינו תיקן את כל הכלים ומילא אותם בכל האורות, שהתגלו כל הטעמים, אסור לא לגעת בסתרי תורה, זה למעלה ממנו, זו מדרגה יותר גבוהה. ואז כתוב, שצריך לכסות אותם ודווקא לא לגלות. ומי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, זה נקרא שמילא את עצמו בטעמי תורה, אז מותר לו, כי המדרגה שלו כבר יותר עליונה. ואז הוא מגיע ללמוד ג"ר, סתרי התורה, שזה נקרא יסודות הקבלה, השורשים של המקבל.

לכן כשהאדם נמצא בתיקונים עד גמר התיקון, מי שמגלה את טעמי התורה שכרו גדול מאוד, וגם מי שמכסה סתרי תורה שכרו גדול מאוד, כי הוא לא הולך בכישלונות. אז חלק שעוד לא הגיע אליו הוא מכסה, והחלק שיכול לתקן הוא מגלה. ומי שכבר סיים את כל החלק של טעמי התורה, הוא עובר לחלק סודות התורה, זה נקרא מעל גיל ארבעים, בחוקים ידועים ומיוחדים, שכבר קיבל את כל המסך, את כל תכונות הבינה, על פני הרצון לקבל שלו, על פני המלכות. ואז באמת תיקן את כל המלכות עם כוונה על מנת להשפיע.

זה נקרא שהוא הגיע עד "גיל העמידה", שעומד בכל הקומה. עמידה הכוונה שכבר בלקבל על מנת להשפיע הוא ממלא את כל הכלים שלו, ומגיל ארבעים והלאה הוא מתחיל לעלות לסתרי התורה, ובאמת זוכה לאורות דג"ר ומשיג את הכוונות של הבורא.

לפני זה "תכלית הידיעה שלא נדע". אנחנו לא יכולים להבין, להשיג, לתפוס, מה הן כוונות הבורא בבריאה. כדי לרכך את האוזן אנחנו מדברים עליהן כך, שרצונו להטיב לנבראיו לכן הוא ברא כדי להטיב, או שהיה לו רצון להתגלות, לדור בתחתונים, לכן ברא אותם כדי למלא אותם ולהיכנס וכאילו להתגלות בהם. אפילו הכלים שלנו מבינים שלא מקבלים מילוי בתשובות האלו. התשובות האלו באמת יהיו כתשובות באורות דג"ר.

זה מה שאנחנו יכולים לשאול, זה אומר לנו שנקבל פעם תשובה. כי כל השאלות הן מכלים ריקניים שנבראו על ידי האור, על ידי המילוי שקדם לכלי. אז ודאי שהמילוי הזה ימלא פעם את הכלי, זאת אומרת התשובות שלנו יתמלאו באיזשהו שלב. והציווי "שובה ישראל עד ה' אלקיך" חייב להתממש בכל אחד ואחד.

תלמיד: איך אתה יכול לגעת בסתרי תורה? האם יש בזה איזו סכנה?

סכנה, איך אני יכול לגעת בסתרי תורה אם כתוב איסור, אסור? כנראה שאני יכול. אבל איך אני יכול אם אלה כלים דג"ר, אורות דג"ר, שאין לי שום קשר אליהם? הבעיה היא שמה שכתוב איסור, אסור, זה אי אפשר. אז אם אי אפשר למה אסור? למשל, יש דבר מסוכן בגובה שני מטר, ואני לא יכול להגיע לזה כי הגובה שלי בסך הכול מטר שבעים, אז אני אבקש ממישהו שישיג לי את זה. ברוחניות זה לא ילך, ברוחניות אם אני לא מגיע, אז אני לא מגיע.

אז מה זה אומר שאם אי אפשר לגעת בזה, בכל זאת אסור? זאת אומרת אסור הכוונה היא בכוונה, שאל תתכוון להגיע לזה, לגעת. אף על פי שלא ניתן לך, ואתה יודע שזה לא ניתן, אתה כביכול משתוקק, כביכול רוצה. אז אומרים לך, לא, אסור לגעת, אסור להשתוקק לזה, ואפילו מי שמתקדם צריך לכסות את הכלים האלו ואת האורות האלו. זאת אומרת, יש חובה לתקן את היחס שלו לסתרי תורה בזה שהוא בכוונה מכסה אותם. אנחנו לא יודעים עדיין מה זה, התיקון הזה נעשה בלמעלה מהדעת.

זאת אומרת, אסור זה אי אפשר. ואי אפשר, זה אומר שאתה מבצע את פעולת האי אפשר הזו, אומנם אתה באמת רוצה, אבל עושה את הפעולה שנקראת אי אפשר. ברוחניות כל מילה אומרת פעולה, היחס הפנימי, הנפשי שלי לדבר. לכן יש איסור. האיסור הזה הוא גם שאני אבצע את האיסור הזה, ובזה הכלי שלי יהיה מושלם. יש בי רצונות כאלה שבהם האיסור הזה צריך להתממש, שברצונות האלה אני צריך להתייחס דווקא לג"ר בצורה כזאת שאני לא נוגע ולא רוצה, אומנם אני רוצה, אבל כאילו היחס שלי מראה שאני לא רוצה, לא מתכוון, ומכסה את הג"ר הזה מהרצונות האלה. זה תיקון. זה לא שאני לא מתייחס לזה לגמרי, אין דבר כזה ברוחניות.

תלמיד: על היחס הזה בדיוק אני שואל. אם היום אני מתאר לעצמי שדבקות בה' זה תענוג, אז כאילו אסור לחשוב על זה בינתיים, כי זה שובר את הכוונה בעצם, זה מה ששמעתי.

לא. דבקות בה' זה תענוג, כך אתה חושב וכך זה באמת. רק העניין הוא, שזה לא התענוג שאתה מתאר לעצמך עכשיו, אלא תענוג ברמה אחרת לגמרי ובמובן אחר לגמרי, שלצערנו עכשיו אנחנו לא יכולים לתאר שיכולים להיות תענוגים כאלה. כי התענוגים שבאמת אנחנו מתארים הם מסוג אחר. אין מילים לתאר תענוג מהשפעה, ואפילו מה זה תענוג לא מהשפעה, כי ההשפעה היא כאמצעי לתענוג להיות דומה לבורא.

תלמיד: האם היו מקובלים שהפרו את החוק הזה, שכן נגעו בסתרי תורה טרם הזמן שלהם?

האם היו מקובלים שהפרו את החוק הזה ונגעו בסתרי תורה טרם שהגיע זמנם, טרם שגרמו לתיקונים? למה זה חשוב לך? אני לא רוצה להיכנס לזה, כי לדון בזה אנחנו לא יכולים. וגם אז יהיו שאלות, איך הם עשו, למה עשו, למה ה' עשה ואיפה ההשגחה הכללית, ומצדם, איך זה שטעו ולא טעו. יש הרבה סיפורים, וגם הסיפורים האלה הם לא לפי דרגת ההבנה שלנו.

הבעיה היא, למה אנחנו הולכים למעלה מהדעת כדי לעלות ממדרגה למדרגה? מפני שהדעת של המדרגה היותר עליונה ממש הפוכה מהדעת שלי, לכן אני לא מסוגל לדון בדרגות כאלה. אלא זה כדי לשכך את האוזן, זאת אומרת קצת לתת איזה טעם בינתיים כדי שתמשיך. כמו שמספרים איזו אגדה, כמו סיפורים לילדים על מנת שיגדלו, ואחרי כן כשהם גדלים, הם רואים שזה קצת אחרת. אבל בינתיים בשכל שלהם הם לא יכולים להבין את כל היחסים ואת כל הדברים שיש בעולם, אלא עושים להם את זה בפשטות, לפי השכל שלהם, ואז מזה הם גדלים. כך זה בשבילנו.

אנחנו לא יכולים בצורה רצינית להתייחס לשאלות הללו. זה שיש שאלות זה טוב. אנחנו צריכים להבין שכל שאלה היא חיסרון, שהמילוי שלה יכול להיות לא בדרגה שלנו, אלא בדרגות הרבה יותר גבוהות. אם כך, השאלה היא, איך יכול להיות שמתגלה בי חיסרון שהמילוי שלו יהיה אולי בעוד עשר דרגות? מה זאת אומרת שהוא מתגלה לי עכשיו? גם זו לא שאלה. כי אני צריך מזה ללמוד שהאמת היא, שמלכתחילה אצלי צריך להיות חיסרון לדרגה הגבוהה ביותר רק בצורה לא מבוררת, אבל חיסרון כן.

אני אגיד לך בצורה אחרת, צריך להיות חיסרון למצב של אין סוף, אבל במידה של המדרגה שלי, אבל למצב של אין סוף. כי בכל מדרגה ומדרגה אין סוף מתגלה, רק במידה מיוחדת, קטנה, יותר גדולה, יותר גדולה, אבל אין סוף מתגלה.

לכן זה שיש לי שאלות לעומת המקום הגבוה ביותר, זה בסדר גמור, זה נורמאלי, מפני שכבר עכשיו אני צריך להשתוקק לאין סוף. כבר עכשיו בעצם אני נמצא באין סוף, רק מידה מאוד קטנה ממנו מתגלה לי, אבל בכל הפרטים, רק בצורה מאוד מצומצמת, אבל בכל הפרטים בשווה. ואם מתגלה לי המדרגה הקטנה ביותר של אין סוף, אז היא תתגלה בכל הפרטים שיש באין סוף, רק זה יהיה כל כך לא ברור לי, עד שזה ייראה לי משהו קטן מאוד, מעורפל מאוד, אבל אינסופי. לכן השאלות הן לאורך כל הדרך ועד המטרה הסופית, אפילו במדרגה הקטנה ביותר.

תלמיד: אנחנו לומדים שאחרי שבירת הכלים יש לנו מערכת תיקונים של גלגלתא, גלגלתא עיניים באח"פ. האם מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, קשור לתיקון האחרון של אח"פ שבתוך אח"פ?

אתה שואל כך. כשאנחנו מדברים על כך שבשבירת הכלים יש לנו גם כלים של ל"ב האבן, אח"פ דאח"פ, שאותם לא יכולים לתקן, אלא בכך שאנחנו מכסים אותם, אנחנו בזה מגיעים לתיקון שלהם, ואחר כך באמת מקבלים מסך עליהם ועובדים בעל מנת להשפיע איתם. האם מדובר בכך של"ב האבן הם הכלים שבהם אנחנו רוכשים אורות דג"ר ומגיעים לסתרי תורה ולכוונת הבורא? כן, ויותר מזה. נגיד שכן.

האלף השמיני, התשיעי והעשירי, הם ירידת האצילות למקום עולם בריאה, יצירה ועשייה. זה כניסת ל"ב האבן לעבודה כבר, לתיקון. יש בזה עוד, אבל נאמר שזה כך. השאלה שלך היא, האם זה שאני לא עובד עם ל"ב האבן בכל מדרגה ומדרגה, זה נקרא לכסות סתרי תורה ולא לנגוע בהם? גם כן.

תלמיד: אם זה בלתי אפשרי להשגה, אז למה זה אסור?

בלתי אפשרי זה לא אומר שאני לא ארצה בכל זאת להגיע.

תלמיד: אז אסור, זה הרצון להגיע לזה?

לא. אסור, הכוונה היא שאתה צריך לסדר את עצמך בהתאם לאיסור הזה. אסור זה נקרא תנאי. היחס המתוקן שלי לכלים האלו או למצב הזה הוא כזה שאסור. מה זאת אומרת אסור? שאני צריך לרכוש תיקונים כאלה, שאני בעצמי, אפילו אם יהיה מותר, אקבע שזה אסור. אני אהיה במקום הבורא כלפי הדברים האלה. ואז נקרא שתיקנתי את עצמי, עליתי ליחס כזה לכלים הללו.

תלמיד: אז כל ההגבלות האלה, בעצם ניתנות כדוגמה מלמעלה למטה.

כל ההגבלות ניתנות מלמעלה למטה כדוגמה, ואנחנו צריכים לעשות אותן הגבלות מצדנו, אפילו שזה מותר, וזה נקרא שבאמת אני מתוקן. כמו שלבורא אין שום גבול והוא עושה את ההגבלה על עצמו, מצמצם את עצמו, אומנם זה מאוד קשה לקדושה, אבל הוא עושה את זה כדי לאפשר לי להגיע לאותו מצב, אם אני רוצה גם להתייחס לאותה מדרגה כמוהו, אז אני צריך גם לצמצם את הרצון לקבל שלי. כמו שהוא מצמצם את הקדושה או האור, אני צריך לצמצם את הרצון לקבל, את הכלי, ביחס לאותה מדרגה, בצורה שאפילו אם הבורא לא נמצא, אני עושה את זה בעצמי. אני הגעתי להחלטה שהדבר הזה הוא המושלם ביותר.

ואז נקבע שאני נמצא בדרגה הזאת בבחינת אין סוף. כל מדרגה היא שלימות. לפי הכלים שלי זו התגלות אין סוף אליי. זה חלק מהמצב הסופי, אבל חלק, ומאיפה אני יודע איזה חלק? בשבילי זה המושלם. לכן כל מדרגה ברוחניות, כל מצב ברוחניות הוא שלם.

תלמיד: הוא כותב "מה שאין כן כשהאדם נמצא בזמן העלייה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה, שנקרא אצלו בחינת "ידיעה"". למה הוא אומר שזו עלייה?

"מה שאין כן כשהאדם נמצא בזמן העליה", הוא לא קובע מה זה עלייה לפי ההרגשה או לפי המצב האמתי, או לפי מה שנראה לאדם. תכף נראה, הוא אומר על אדם אחרי המחסום, שהעלייה היא בקבלת על מנת להשפיע, ואז התענוג שלי וקביעת העלייה היא לפי מודעות אחרת ממה שעכשיו אצל העלייה.

"מה שאין כן כשהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה'", אז כבר אנחנו רואים, שזה עניין רגשי ולא אמתי. הוא קיבל איזה מילוי והוא לא זקוק לבורא מפני שהכלי שלו מסתפק במילוי, אז הוא לא נמצא מעבר למחסום, הוא נמצא למטה מהמחסום. כי מעבר למחסום המילוי שלו הוא התקשרות עם הבורא, ולמטה מהמחסום המילוי שלו הוא עד כמה הכלי שלו בעצמו ריק או מלא.

למטה מהמחסום אני בודק את הכלי שלי, למעלה מהמחסום אני בודק את הכלי שלו, כמה מילאתי אותו, לא אותי. זה ההבדל בין להיות למטה מהמחסום, לבין להיות למעלה מהמחסום.

תלמיד: זה יוצא הפוך כאילו.

ודאי שזה יוצא הפוך. זה יוצא איפה שאני נמצא, איפה הלב שלי נמצא, או בבטן שלי, כמה הבטן שלי מלאה, או בבורא, כמה מילאתי אותו.

"מה שאין כן כשהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה", הוא מילא את עצמו, וברוך ה', מה אני צריך עוד? תעזוב את הבורא, תן לי מילוי, אני לא צריך אותו. "שנקרא אצלו בחינת "ידיעה"". את זה אני יודע, זה מה שיש לי, זה שלי. "היינו, שעתה הוא יודע על איזו מטרה הוא עובד. כבר העבודה שלו אינה למעלה מהדעת", הוא והלב שלו והכוונות שלו בתוך הבטן שלו, בתוך הכלי שלו. "היות שיש לו כבר בסיס על מה לסמוך". מילאתי את עצמי, גמרנו. "היינו, על הרגשה הזו, שהוא מרגיש, שהמצב הזה טוב לו. ועל הבסיס הזה הוא קובע את העבודה. אז תיכף" שהוא מגיע לזה "זורקים אותו מלמעלה, ושואלים אותו כאילו "איפה החכמה שלך, שאתה אמרת, שאתה כבר יודע על מה שהעבודה נתמכת"".

בזה מלמדים את האדם, שאף פעם אסור לעזוב את הכוונה, את הקשר עם הבורא ואת הביקורת בו, בבורא, איפה אני נמצא שם ומה אני ממלא. אסור חס ושלום להתנתק מזה, ולהסתכל בתוך הקונכייה שלך. בצורה כזאת מלמדים אותו.

איך מלמדים? מצד אחד ממלאים אותו ומכשילים אותו בזה, "תפסיק את הבורא, בשביל מה עכשיו אתה צריך את הבורא? יש לך הכול". ואם הוא באמת עוזב את זה, אז מתחילים להוריד אותו בהרגשה, והוא נופל ומרגיש באמת שמר לו, שרע לו, ואז מתחיל לצעוק לבורא. הוא מחדש קשר עם הבורא בצעקה, ואז בהדרגה עולה שוב לקשר עם הבורא, ממלא את עצמו, עוזב את הבורא, ושוב מורידים אותו בהרגשה, ושוב צועק. עד שמקבל שכל שהקשר עם הבורא הוא צריך להיות המילוי שלי, הסיפוק שלי, ולא כמה יש לי בתוך הכלי שלי. זאת אומרת, הוא מתחיל להרגיש את הכלי של הבורא, מה הוא נותן, מה הוא ממלא בו, "כי בו ישמח ליבנו".

תלמיד: זה נראה כאילו שבאמת במצב שלנו אין עליות וירידות.

גם במצב שלנו יש עליות וירידות, למה לא?

תלמיד: איך מורגש במצב שלנו עליות וירידות?

פעם הרגשתי טוב, פעם הרגשתי רע, פעם הרגשתי קשור לבורא, פעם הרגשתי ניתוק מהבורא. פעם הרגשתי שאני זקוק לו, פעם הרגשתי שלא אכפת לי ממנו. יש לי כל מיני הבחנות כאלה. אז אני צריך עכשיו לסדר אותן ביחד, שזה נקרא "האני" שלי, "העולם שלי".

אז יש את "האני" שרוצה ליהנות, את "האני" שמתייחס לבורא, "האני" שאכפת לו מהבורא או לא, נותן לו או לא נותן לו, מוכן להיות בניתוק ממנו או בקשר עמו, וכן הלאה. זאת אומרת, האדם צריך כבר להתחיל לדון בזה, לחיות את הקשר הזה ואת היחס לזה.

תלמיד: אז מה זה עליות וירידות מעבר למחסום?

לכן, היות שהבורא הוא קצת יותר נסתר, סגור, אז יש לך חברים, תעשה איתם תרגילים כאלה. איתם בטוח תראה ומהר מאוד אם אתה חושב עליהם או לא, אם אכפת לך מה אתה ממלא בהם או לא, האם אתה חושב שיהיה טוב להם או טוב לך, עד כמה זה שווה, מפריע או לא. ואז מיד תראה שאתה צריך את גדלות המטרה, כי בלי זה אתה בכלל מוכן ממש לזרוק את כל החברים לפח הזבל. אתה מיד מתחיל להרגיש שאתה לא שייך לזה, יש לך מיד הבחנה ברורה מה חסר לך, אם אתה רוצה להתקדם בדרך. ואם לא, אז לפחות אתה יודע שאתה לא רוצה. זאת מעבדה מאוד מועילה.

תלמיד: איך אני יכול להשתמש במשחק הזה של גדלות המטרה שזה יחזור אלי, שזה ייתן לי חומר דלק בעבודה?

לא לעזוב את הביקורת על מה עובר עליי, לא לעזוב את הביקורת. זה קשה מאוד, זה מאמץ גדול מאוד לשכל. כי השכל יכול להיות בעבודה רק בתנאי שחסר לו משהו. אבל אם לא חסר, והוא לא רואה שיוכל להתמלאות מזה, אז השכל לא יעבוד לאותו כיוון. ואם הוא לא יעבוד באותו כיוון, אז איך אני יכול להפעיל אותו?

אם אין לי חיסרון, אני לא יכול להפעיל את השכל, כי השכל מלכתחילה יכול לעבוד רק אם יהיה לי חיסרון לאותו דבר. לכן אני צריך פרסום, שכולם ידברו וידברו על זה שהדבר הזה הוא חשוב, ואז אני אחפש אותו, אני אחשוב שהוא חסר לי.

תלמיד: אבל מהי הביקורת הזאת, כשאני מסתכל על עצמי מבחוץ? כי מצד אחד אתה אומר לנו כן להרגיש את המצב, אף פעם לא לברוח מהמצב שמרגישים. מצד אחר, לראות את עצמי כביכול מבחוץ, שזה כביכול לא אני. איך אפשר לעשות את זה? איך אפשר לצאת מעצמך?

לצאת מעצמי אני מסוגל אם אני נכנס לבורא. אין חוץ משניים, או רשות האדם או רשות הבורא. אם האדם קובע שהרשות שלו היא רשות הרבים, זה לא טוב, בגלל שברשות הרבים יש לי הרבה רצונות, וכל אחד מושך לעצמו עם הכוונה לעצמו. ואז אני נזרק לכסף, כבוד, מושכלות, תאוות, לכל מיני רצונות כאלה, זה נקרא רשות הרבים. או שיש לי רשות היחיד, רק למלאות את הרצון שלו.

רשות הרבים נקראת עולם האצילות. אם נמצאים על בטוח ותמיד רק ברצון למלאות את הבורא, אז נקרא שנמצאים בעולם האצילות, מעל הפרסה. אם נמצאים ככה ככה, אז זה עולמות בי"ע.

תלמיד: האם זה לא קשור לעבודה ב-ג' קווים?

זה קשור לעבודה ב- ג' קווים, אבל בשביל מה לך להסתבך עם זה?

תלמיד: כי אנחנו אומרים שבעצם הנברא זה הכוונה.

אני לא רוצה להיכנס לזה, זה מסבך אותנו. אני אוהב לצאת עם משהו ביד, אני אוהב לקבל, כשיוצאים מהשיעור קצת משהו נשאר. לפעמים טוב לצאת בבלבול, אבל אם מחליטים על זה, "היום אני צריך לצאת מהשיעור בבלבול, אני ממש הולך להתבלבל", זה טוב. כך זה באמת נכון. אבל עכשיו כשכבר הסברתי לכם את הכול, אני לא רוצה למחוק.

תלמיד: כתוב, "לכן בדרך כלל הוא חושב עצמו שלם, וכשהוא מסתכל על חבריו, הוא רואה את החסרונות שלהם, שהם לא בסדר. מה שאין כן הוא בסדר". אמרת שכל מה שאנחנו לא עושים פה זה הכול גשמיות, ויש רק דלת אחת שדרכה האדם עולה שהיא אהבת חברים. הרבה דברים כותבים על אהבת חברים, בהרבה מאמרים, בהרבה מילים. מה עכשיו, במצב הנוכחי של החברה שלנו, צריך להיות הדבר שהאדם יתרכז בו שיביא תועלת?

אני צריך רק דבר אחד - זה לא עכשיו וזה לא אחר כך, זה לא היום ובעוד חודש זה יהיה אחרת, אלא זאת תמיד תהיה אותה העבודה, גדלות המטרה, גדלות הקשר עם הבורא, שזה הדבר היחידי שבשבילו כדאי לחיות ובשבילו כדאי לשלם בכל דבר. כמו הפסוק שקראת בשבת, מחזיר את הנפש. אתה זוכר מה היה כתוב?

תלמיד: "בשביל שאין לו מה לתת לקדוש ברוך הוא, רק את נפשו".

זהו. נתתי כבר הכול, ראיתי שכל זה שום דבר, שזה לא שלי אפילו, יש לי רק נפש, זה שלי, אז אותה אני נותן. זה דבר שהחברה צריכה לספק לי.

הכול מתחיל ונגמר בחשיבות הבורא, כי כל הדרך שלנו היא במטרה אליו. אם הוא לא יהיה חשוב לי, אז אני אפנה לכל 359 המעלות, חוץ מהמעלה הזאת, חוץ מהכיוון האחד הזה. יש 360 מעלות בעיגול, ורק כיוון אחד הוא אליו, כל יתר הכיוונים הם רשות הרבים שלי, בהם אני פונה למלאות כל מיני רצונות ותאוות ותשוקות וחסרונות שלי. לכן אני צריך מלכתחילה, אם אני רוצה לצאת מהנקודה המרכזית אליו, ואני נמצא בנקודה המרכזית בל"ב האבן, בנקודה שבלב שלי, אם אני רוצה להגיע אליו, אני צריך לתפוס עכשיו את המטרה.

ואני אתפוס אותה בתוך המודעות שלי, בתוך תשומת הלב שלי, בתוך הריכוז שלי, רק אם זה יהיה חשוב לי. ואיך זה יכול להיות חשוב? זה יכול להיות חשוב רק אם החברה תגיד לי שזה חשוב, והיא תגיד לי אלף פעם שזה חשוב, כי אני לא רואה את זה כחשוב. אני גם לא אחפש את זה אף פעם, כי איך מחפשים משהו אם לא רואים, לא מרגישים, לא מריחים? החברה צריכה לתת לי את זה.

אז זו התחלה וזו סוף העבודה, אין שום דבר כאן שמשתנה. אלא כל הזמן להעלות את חשיבות הבורא. וזה נמשך בכל המדרגות, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, אין חוץ מזה שום דבר. רק כל פעם יש לך אופני עבודה שונים, לפני מחסום, אחרי מחסום, כלים דהשפעה אחרי מחסום, כלים דקבלה אחרי מחסום, וזה שונה. אבל זה שונה בפעולה כבר אחרי שהשגתי את גדלות הבורא, אבל לפני שאני משיג את גדלות הבורא אין מה לדבר, אני לא נמצא באותו כיוון. אני צריך קודם לתפוס את הצפון, אחר כך אני טס לשם. זה קודם כל.

התעסקתי עם מטוסים שנים בחיל האוויר. כשמטוס עומד על הקרקע הוא לא יודע איפה הצפון, הדרום, הוא לא יודע כלום. הטייס שנמצא בתוך תא הטייס הוא לא יודע איפה הוא נמצא, גם את הכיוונים הוא לא יודע. הוא נמצא כמו באיזו ספירה תלת ממדית ולא יודע כלום עליה. אז האם במצב הזה כדאי לו לטוס? לא. במצב הזה כדאי לו לעמוד במקום, כי כל תנועה במילימטר אחד הוא יכול להיכנס לא יודע למה. אז קודם כל הוא צריך לבדוק איפה המטרה שעכשיו הוא צריך לזוז אליה, ואז הוא תופס את הצפון. זאת אומרת זאת המטרה, או כלפי המטרה הזאת אני עכשיו עובד, ואז מתחילים לזוז.

המטרה הזאת היא נסתרת, הבורא נסתר. השוואת הצורה, אני לא יודע בכלל מה זה וזה לא מושך אותי, אין לי את הבעיה הזאת. החברה היא שצריכה להביא לי את החיסרון הזה. אני, הנקודה שבלב שלי, רק מרגיש שחסר לי, אבל מה חסר לי, את זה צריכים לספר לנקודה שבלב ט' הראשונות. ט' הראשונות צריכות להגיד למלכות, "זה מה שחסר לך", וט' הראשונות האלה הן החברה כלפיי. וכלום לא יעזור לי חוץ מזה.

אם הם לא מספקים לי את זה, אז אני צריך לחפש חברה אחרת. או שאני אארגן אותם כך שהם יספקו לי את חשיבות המטרה, או שאני צריך לעזוב אותם ולחפש חברה אחרת שיש לה כבר חשיבות המטרה. ואם אין, אז אני אכניס להם את זה, והם ישמעו שזה חשוב ושעל זה צריכים לעבוד. אם החברה הזאת לא מתאימה לנו, בוא נלך לחפש חברה אחרת, אני מוכן ללכת איתכם. אם יש לך חיסרון לשפר את החברה רק למטרה הזאת, אני איתך, בוא נלך. ננסה כאן, ואם לא יצליח, אז נלך. אני אומר ברצינות.

תלמיד: איך אני יודע אם אני נותן לחברה את גדלות המטרה? נניח שיש לי איזו מחשבה לעשות כך וכך כדי שתהיה מזה גדלות המטרה, איך אני בודק אם זה עובד, פועל על החברה? אולי אני עושה לא טוב.

כאן כתוב, "כל מה שבידך בכוחך לעשות, עשה", רק על זה כתוב. לא סתם כך כתוב תעשה מה שבא לך, אלא כתוב כלפי זה. שכל מה שבידך בכוחך לעשות עשה כדי להגדיל את חשיבות הבורא.

תלמיד: כל מה שבכוחך לעשות, זה ידוע. אבל אולי הזמן כביכול סתם מתבזבז, אולי הזמן עובר בצורה לא אפקטיבית.

כן, נכון. מפני שבנו תלוי רק קיצור הזמן, צמצום הזמן, לדחוס את הזמן, אז ההיפך, הרשלנות שלנו פועלת לאריכות הזמן. רק בזה העניין, נכון.

תלמיד: איך אני יודע שאני לא מבזבז אותו?

איך אתה יודע אם אתה מבזבז או לא מבזבז את הזמן? אם אתה כל פעם נמצא בהתפעלות כלפי הבורא לפי הידיעה שאתה רוצה להיות קשור אליו, ולא לפי הרגשה שטוב לי, כמו שרב"ש כתב כאן, אם עלייה בשבילך היא קשר עם הבורא ולא הרגשת מילוי, אז זה נקרא שאתה פועל בצורה נכונה.

אם הרגשת הבורא בשבילך היא המילוי, עכשיו השאלה היא, אם זה באמת הרגשת הבורא על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אם על מנת לקבל, אז אני יכול קצת להירגע, לא חסר לי כביכול, יותר טוב לי כך עם ההרגשה הזאת של הבורא. אם זו הרגשת הבורא כשאני כבר חושב עליו קצת על מנת להשפיע, אז חייבת להיות אצלי מיד הרגשת חיסרון - מה אני משפיע, איך אני משפיע, האם הוא באמת מרגיש אותי, וכן הלאה. אז אתה מתחיל להרגיש בך כבר כלי אחר, כלי שהוא נמצא בו.

הכלי הזה מצטרף לנקודה שבלב שלך. כי הנקודה שבלב שלך היא נקודה זרה בתוך הלב, זה נקרא "בחינת ישראל", והלב נקרא "אומות העולם". וישראל הם לא מהעולם הזה, הם גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, הם לא נמנים בין אומות העולם.

תלמיד: זאת כביכול בדיקה שלי על עצמי, אבל מה עם החברים, עם היחס הנכון בתוך החברה? אם העתיד שלי תלוי במה שאני אכניס לחברה, איך אני יודע אם אני אכניס בה דבר נכון?

אתה שואל, אילו פעולות כלפי החברה על בטוח טובות מצידך, כדי שלא תכשיל את החברה, כי אפילו בצורה אגואיסטית זה יכול לחזור אליך מי יודע איך. אם אני טועה, בעצמי טועה, אז זה מילא, איכשהו בחסדי ה'. אבל אם אני מטעה אלף איש, אז הכול חוזר אלי ועוד איך. זאת השאלה.

תלמיד: או סתם לא עושה שום דבר מועיל.

לא עושה שום דבר, זה כמו שאתה מטעה. בעל הסולם כותב על זה, ופה אין לנו מה לדבר. ב"מתן תורה" הוא כותב על זה בצורה ברורה. איך יכול להיות שאני מטעה אותם או לא מטעה אותם? אם אני נותן להם איזו התפעלות שהיא לא מגדלות הבורא אלא מכל מיני דברים אחרים, אז זה סימן שאני מטעה אותם.

עכשיו השאלה היא, האם אסור לי להגיד אף מילה חוץ מ- "אלוהים גדול", "בעזרת ה'", "ברוך ה'", האם רק כך בלבד עלינו לדבר? לא. אלא צריך להיות ברור לכל החברים, שכל היחס שלי אליהם הוא מטעם גדלות הבורא, שאני רוצה שזה יהיה בהם ויהיה בי ויהיה בחברה. אם לא, אז לא הייתי פונה אליהם ולא הייתי דורש מהם, ובכלל לא הייתי נמצא כאן בעצמי.

תלמיד: איך זה יהיה ברור?

שירגישו את זה. שירגישו, פשוט מאוד. זה לא צריך להיות אפילו במילים, לא. אלא אפילו רק במה שכותבים על הקיר או מוסרים דרך הטלפון, גם זה בסדר גמור. אבל זה צריך להיות מסירת כוח, התפעלות, איזו מסירת השפעה אחד כלפי השני. אם אני רוצה או לא רוצה, אני כביכול פורס עליו את היחס שלי לבורא, והוא מרגיש את זה.

תלמיד: אחרי כל הדברים האלה ששמענו, מאיפה יבוא לאדם חיסרון להיות בקבוצה?

חיסרון להיות בקבוצה אין לאדם, ולא יבוא מן הסתם. הוא יבוא רק בתנאי שהקבוצה בעצמה תראה לאדם עד כמה הוא זקוק לקבוצה, אחרת הוא לא יגיע למטרה. ושום מטרה אחרת הקבוצה לא תספק לו. גם את זה האדם צריך לדעת, שכאן אצלנו בקבוצה הוא לא יכול להשיג שום דבר חוץ ממטרה אחת, וכל יתר הדברים, אין. זאת אומרת, אם כביכול נראה לו שכאן הוא יקבל איזה מקום חם, ארוחות טעימות, חפלות, חברים שיושבים יחד, טיולים, כל מיני דברים. האווירה צריכה להיות כזאת, שירגיש בה טוב רק מי שמכוון לאותו כיוון.

כל יתר הדברים יכולים להיות טובים מאוד או לא כל כך טובים, נוחים או לא כל כך נוחים, זה לא חשוב. אלא המשענת הזאת כמו בכיסא, צריכה להיות מסודרת בצורה כזאת שרק מי שחושב בצורה כזאת, אז בשבילו זה נוח. אפילו שיהיו כאן ארוחות טעימות, ואני יכול להראות לך מצבים כאלה שאתה תקבל הכול בחיים שלך, משכורת טובה, כסף וכבוד ומה שאתה רוצה, אבל אני אכניס לך דבר אחד כזה שאתה תברח מהכול, רק בגלל דבר אחד, אני אכניס בך בושה נניח. ואז אתה לא תרצה את הדברים האלה, יותר טוב למות. כך גם בחברה צריך להיות, אדם שלא קשור למטרה שירגיש כאן שטוב לי מותי מחיי, אני לא צריך את החיים האלה, אני בורח מהם

אתם זוכרים את התלמיד שהיה אצלנו, שפתאום צעק "מה זו החברה הזו, מה אתם רוצים?". זאת הייתה דוגמה מאוד קלאסית, הוא פתאום הרגיש מה עומד לפניו וברח ברגע אחד, זה היה גילוי ממש. הייתה לו התפרצות כזאת פתאומית, הוא לא הרגיש את זה אף פעם. פתאום באמצע השיעור צעק כך "אוי" וברח. כך זה צריך להיות ברור לכל אחד ואחד, אומנם זה מתבהר לאט לאט, כמו אצלו, אבל זה צריך להיות ברור לכל אחד ואחד, שרק בזה הוא ירגיש כאן נוח ומקום, לכל יתר הדברים אין כאן מקום.

תלמיד: אבל איך אנחנו מגיעים לזה?

אתם אלה שצריכים לבנות את זה, זה נקרא לבנות את החברה. הצורה הזאת של המשענת כשכל אחד יישב רק בתנאי שהראש שלו מכוון לבורא, הצורה הזאת נקראת "החברה הנכונה". אין לי אולי מספיק מילים, לא יודע עוד איך להגיד. אבל לאט לאט אתם מתחילים בכל זאת איכשהו להרגיש את הגבולות האלה.

תלמיד: מה זה הביחד הזה של הכלי המשותף הזה שכולם נמצאים במצב הזה? איך זה נראה?

אז שוב, מכאן אתה יכול להבין מה זה נקרא ביחד. שכל אחד ואחד מרגיש נוח רק אם הוא קשור לאותה אידאה. ומכל יתר הדברים, בצורה שווה כביכול, כל אחד לפי הרגישות שלו, מרגישים שנדחים מהם.

תלמיד: בלי קשר למצבו כביכול.

לא, יש מצבים פרטיים. אבל זה לצורך התקדמות.

תלמיד: אמרת קודם שצריך לגרום לחבר להרגיש שאתה כביכול פורס עליו את היחס שלך לבורא.

את הרגשתך בחשיבות הבורא, בנחיצות של חשיבות הבורא, כן. אתה פורס עליו, אתה משפיע אליו השפעה כזאת, הוא מרגיש ממך גלים כאלה.

תלמיד: האם אני זה שולט בזה, או החבר שמולי?

אתה שולט בזה. אתה שולט בזה על כל החברים, ללא ספק. תתחיל לעשות את זה ותראה מה יהיה. יש בזה עוצמה מאוד מאוד גדולה, זה כוח אדיר. זה כוח שפשוט בדרגה אחרת לגמרי מכל יתר המחשבות והכוחות שמשוטטים כאן.

תלמיד: בצורה יותר מעשית ופחות דיבורית, האם אנחנו צריכים ללכת בכוח, או לא? כי על התפעלות וחשיבות אנחנו שומעים הרבה שנים.

בכוח הפרסום הפיזי, בצורת משחק, כדבר הכרחי, להביא לחברה את המשחק, שכל אחד כאן חייב לשחק בחשיבות הבורא, חייב לשחק. הוא אומר לעשות מצב רוח לחבר, "מה אכפת לי, אני רוצה את זה?". אלא את כל הדברים האלה חייבים לעשות בכפייה, למעלה מההרגשה שלי, מהשכל, למעלה מהדעת שלי.

מעכשיו, מרגע זה והלאה, כולם מתחילים לשחק - חשובה לנו הרגשת הבורא, חשובה לנו הכרת הבורא, חשיבות הבורא חשובה לנו, לא לשכוח אותו. כל הזמן לדבר על זה, אבל לא לדבר סתם כך, כי זה מוציא טעם, אלא שזה יהיה מורגש כל הזמן כדבר המשותף, הבוער, שחוץ מזה אין שום דבר משותף. האם לעשות את זה בכפייה, במשחק, בשקר? כן. וידוע מראש שזה שקר, שזה משחק.

אם הוא נסתר, ואתה צריך לעשות פעולות מתוך הכרת הגדלות שלו, אז איך תעשה? אין לך שום דרך אחרת. אלא במקומו, לתאר ככול שאתה מסוגל, את תכונותיו ולהתקדם לזה.

תלמיד: אני חושב שהצדקה לזה יש אצל כולם.

אז תתחילו לשחק, יושב לידך מקובל, איך עושים את זה? מרגע זה והלאה מתחילים לשחק. מה יש כאן, באמת.

תלמיד: ואם אני שחקן לא טוב, זה לא מוסיף, שאני עכשיו אתחיל לקפוץ לפנייך?

אם מחליטים כולנו, זה נקרא שמקבלים על עצמנו עול מלכות שמיים. אף אחד לא רוצה, מקבלים, וגמרנו. יש נפילות, ירידות, ייאושים, כל מיני דברים, הכול מובן, אבל בכללות כמו שהרב'ה אומר, שקופצים, בכללות, כולם קופצים. נמצאים בתנועה, אז הירידה שלו ביחד עם העלייה שלי, הכול נכנס לחיוב, ואז הזמן ממש מה זה רץ.

תלמיד: אפשר להגיע למצב כזה? אנחנו מדברים על זה עכשיו, ועוד חמש דקות נשכח את כל השיחה הזאת, היינו בזה כבר מיליון פעם. אולי לקבוע חוקים קבועים?

זה "מצבים", תבנה חוקים ובעוד חמש דקות אתה תשכח מהם.

תלמיד: אני לא אשכח, חוק, זה חוק.

מה זה חוק? רגע, מי ישמור על החוק אם תשכח אותו?

תלמיד: ככה, זה חוק.

זאת אומרת שאתה מסכים לקבל את מרות החברה, שהיא תחייב אותך לעשות כך?

תלמיד: כן.

יופי, אז אנחנו צריכים לבנות מחלקה, מחלקת חשיבות הבורא? בסדר גמור, תעשו אמרתי שלא? בבקשה.

תלמיד: אבל הוא שואל על הכפייה, על הכרחת האדם להגדיל את החשיבות.

כן, כך זה צריך להיות.

תלמיד: אבל אני לא יכול להגדיל לי את החשיבות. אני חייב להגדיל לאחרים.

אתה חייב להגדיל לאחרים. לעצמך אתה לא יכול להגדיל את חשיבות הבורא, רק לאחרים, ואז החברים יעשו אותו דבר אליך. אתה לא בעל הבית על הרצון שלך, אנחנו לא מדברים על זה שאתה תרצה, אנחנו מדברים שאתה תעשה כלפי חברים בשקר, לא ברצון, אלא בשקר תעשה פעולות כאלה, כי כלפי החברים, אתה יכול לעשות.

כלפי החברים אפשר, איפה החבר שמלמד בחיפה? תשאל אותו, כאן הוא שואל שאלות, אתם זוועה, וזו הדרך טה, טה, טה. עכשיו לך אליו לשיעור, תראה איך הוא מדבר שם, איזו דרך יפה, טה, טה, טה, ואז בא לכאן, וההפך, נכון? הוא יכול ככה לעשות, אני מתאר לעצמי איך הוא מלמד שם, וכך כל אחד מאיתנו. גם לי לפעמים יש מצבים, ואתה לא רואה עליי.

תלמיד: כשאתה מול משהו, מול קבוצה יותר קל להיות חיובי.

בטח, שאתה מול אחרים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, כי כאן עובדת הגאווה שלך והכבוד שלך, האגו שלך עובד, הרצון לקבל עוזר לך. אז אומרים לך תשתמש ברצון לקבל בצורה כזאת, תשפיע לחברה את השקר שלך, החברה תשפיע אליך את השקר שלה, ואתה תתפעל מהשקר שלה כאילו שזו אמת, ותקבל את זה כאמת.

תלמיד: השאלה אם אפשר לעשות חוקים?

אפשר, תעשה מה שאתה רוצה. תעשה. אם אתה רוצה, בוא נעשה מכל אחד ראש הקבוצה הזאת ליום אחד, וכל יום מישהו מתחלף. היום אתה במשך היום, חושב וקובע לנו את החשיבות הבורא, איך אנחנו צריכים לעשות, לחשוב. תתחיל, היום אתה אחראי. סיכמנו? תנסה. האמת שככה כולם צריכים להיות, וכל יום, אבל אני לא יכול להגיד לכולם.

תלמיד: אתה אמרת שהמחשבה פועלת ולא המעשה, ואם אני מתחיל לשדר שקר, ואני יודע שזה שקר, הם ירגישו שאני משקר להם, וזה כואב.

זה לא נכון, אתה יכול להמשיך, אבל זה לא נכון. בשיעורים שלך, כשאתה מלמד איפה שלא יהיה, יש לך קהל גדול מאוד, אתה לפניהם צדיק גמור, מקובל גדול, נמצא באיזה מדרגות, ובאיזה תיקונים, ובאיזה התפעלות ובאיזה צדקות. ככה הם מקבלים אותך, למה?

תלמיד: אני לא מנסה לשקר להם.

זה לא חשוב, בתת ההכרה אתה עושה את זה. אחרת הם לא ישמעו ממך בכלל אף מילה, אז מי אתה בכלל? אתה מלכתחילה צריך לבוא אליהם שלם. מה זה שלם? שנמצא בקשר עם הבורא, בהכרת הגדלות שלו, ובהכרת המטרה שלו.

תלמיד: אוקיי, אבל בתת הכרה אתה אומר שאני מרגיש את זה, אם אני משקר.

אתה שוכח, אתה משחק ככה שנדמה לך שאתה גם נמצא בזה.

תלמיד: אז גם פה אני צריך לשחק ככה?

לא חשוב איך, תשחק. על הנקודה ההתחלתית שלך לא מדברים, אתה נמצא, לא נמצא, אתה מכיר את זה, לא מכיר בזה, זה לא חשוב. תשחק את זה לחברה, ותקבל בחזרה מהם כזה דבר שתקבל אותו כאמת. פשוט, השמועה על גדלות הבורא מהחברה תיתן לך חומר דלק להתקדם לאותו כיוון. רק שמועה. כולם מדברים על אותו דבר, ש"אין יותר חשוב, וזה ככה, וככה". תראה איך הטלוויזיה, וכל הדברים האלה משפיעים עלינו. וזה לא ישפיע? תנסו.

זה הדבר היחידי שאתה צריך בעצמך לפתח, ובעצמך לעשות. וזה מה שאנחנו צריכים להשפיע לעולם. מה אני משפיע, את הידיעה הזאת בע"ב, וס"ג, זה מה שאני משפיע להם? אתה שומע על מה אני מדבר, בווירטואליות הזאת, בשיעורים האלה, על מה אני מדבר? רק על זה.

על זה אני כל הזמן מדבר. כל יתר הדברים זה כדי שיהיו להם אותיות איך לדבר על אותו נושא. הנושא הוא "גדלות הבורא", וחוץ מזה אין שום דבר. כל היתר, סיפורים, עליות, ירידות, ע"ב ס"גים, מסכים, כל הדברים האלה, זה הכול שוב, רק איך להיאחז בחשיבות הבורא. אין לנו נושא יותר חשוב מזה. קח את מאמר "אין עוד מלבדו", ותקרא אותו שוב.

תלמיד: זה יהיה מעשה נכון לעסוק בזה בקבוצות עבודה קטנות יותר?

לא חשוב לי אם הקבוצה קטנה או גדולה. אני לא צריך בשביל זה לחלק את החברה שלנו. אני פשוט צריך להשפיע את זה לכולם.

תלמיד: אם בן אדם נמצא בעבודה הזאת לבד, הרבה פעמים הוא יכול לפספס, כמו שהחבר קודם דיבר על חוקים שיתמכו בו, שיחייבו אותו לעשות את זה. אני חושב שיכול להיות, שאם תהיה איזו חברה קטנה של אנשים, לחלק את החברה לקבוצות.

מה אכפת לי לחלק או לא לחלק. אני צריך להראות בכל הפעולות שלי, שכל הפעולות שלי הן כתוצאה מהתפעלות בגדלות הבורא.

תלמיד: למי הוא מתכוון הגון, כלפי מי, כלפי הבורא, החברים, כלפי עצמי?

לא יודע, הגון?

תלמיד: אבל אתה עושה את המאמץ.

בסדר. אני עוד לא סיימתי. לא יודע.

תלמיד: מה העצה הכי טובה לעשות כשאתה ממש מרגיש את הכרת הרע שלך, היחסית?

הכרת הרע של מי?

תלמיד: של עצמך.

כשאני מרגיש את עצמי בהכרת הרע. תראה, יש מצבים שאני לא יכול להזיז את עצמי. אני פשוט מת, "ולמתים חופשי". אני לא יכול לעשות כלום. אני כאילו חופשי ממצוות, מאיזו פעולה, אני לא מסוגל.

אז על המצבים האלה, כשאדם נמצא ממש בירידה בנקודה התחתונה שלו, על זה לא מדברים. הוא כמו מת במדרגה התחתונה, וגם כשהוא עולה למדרגה עליונה, גם שם הוא יכול לאבד את הראש, זה ברור. אבל ביתר המצבים, פחות או יותר הוא שולט, ויש לו קשר בין הרגש והשכל.

רק בשני מצבים האלה הרגש פועל, ואדם יכול לאבד את השכל, העשתונות. אז אם מדברים, שפחות או יותר, איכשהו, אתה יכול לתפקד, כשיש לך שני כוחות, רגש ושכל, אז איכשהו אתה כבר נכנס לעבודה.

תלמיד: ואם אני מחדד את זה, כשאתה נמצא באיזשהו מצב.

העניין הוא כך. מה זה בשתי נקודות האלו, שאני עולה לגובה או נופל ממש לייאוש, בשתי הנקודות האלה, מה חסר לי? יש לי רגש מקסימלי, אין שכל צריכים להוסיף שכל. מאיפה אני אקבל שכל? שכל אני אקבל מהחברה, אז אני אגדיל בזה את הכלי שלי ולא אתבלבל.

זו כבר שיטת עבודה, זה כבר נראה אחר כך.

תלמיד: אם לדבר כמו שנתת פה דוגמה, שאדם הולך לקבוצה, הוא נמצא בשלמות, ומדבר מתוך מקום כאילו מושלם ואז הקבוצה שלו מתפעלת ממנו. אם אנחנו פה נתחיל להתנהג בצורה כזאת, זה אומר שאנחנו צריכים להתנהג כל אחד כאילו הוא כבר מקובל ובגמר תיקון בעצם. ואז יהיה גם לאנשים שמסביב התפעלות ואת כולם פה אני אראה בתור מקובלים בגמר תיקון.

יופי אתה אומר, "אם אנחנו נתנהג כך, אז אנחנו נראה כל אחד כלפי השני כגדול הדור, כמו בגמר תיקון. ואז אני אראה שכולם כאן כאלה גדולים וזה בדיוק מה שאתה צריך לראות.

תלמיד: השאלה, איך עושים דבר כזה?

בצורה מלאכותית עושים את זה. מלאכותית. מלאכותית, הבנת? אתה כאילו אומר, "אני רוצה להיות בזה, כי אתה אומר שצריכים לעשות את זה ואני מוכן. בוא נעשה. מה זה נעשה? מתוך הרגש, מתוך השכל, מתוך כול מה שיש לי, בוא נעשה, אבל אין לי, לא רגש, ולא שכל ולא כלום. איך נעשה?

לכן אני אומר, נשחק. איך יכולים לחייב בן אדם משהו לעשות? רק קצת פסיכולוגיה ותבין. זאת אומרת, איך יכולים לחייב אותי משהו לעשות? "לחייב" זה נקרא, לא לפי הרצון, לא לפי הדחף הפנימי ואם לפי הרצון, לא צריכים לכתוב לי שום דבר.

תלמיד: השאלה איך מתקדמים במצב כזה? אם מצליחים לתת משחק כזה, אז איך אני מתקדם מפה כשבאים אנשים ומוציאים דווקא את המצב הזה שהם נמצאים בו, ואז הם יכולים לעמוד מולו. אם כולם יהיו במשחק הזה, אז זה מין דבר יפה כזה, נחמד, אבל זה יימנע את זה.

אני לא יודע, אתה כבר חכם שרואה את הנולד ואני לא חכם, כי במצב כזה אני לא יודע. אמרו לי תעשה את זה, זהו, אז יכול להיות שאני אעשה את זה ולא ייצא מזה כלום ואני אכנס לבלבול, ואני אכנס לאכזבה ואני אכנס לשנאת החברה ולא יודע מה עוד, ואולי זאת התוצאה הרצויה.

מאיפה אני יודע, אני רק מקטין את השכל שלי ועושה מה שהם אומרים, זה הכול. אני לא הולך לראות אותי במדרגה הבאה ובשתי מדרגות. המדרגה הבאה זה כבר למעלה מכל השכל שלי, שאני לא מבין שם מה קורה.

תלמיד: בעצם כבר עברנו את זה, מה הדבר החדש שאותו אנחנו יכולים לעבור בשביל לעורר מחדש את העניין הזה?

בכל מצב ומצב תצטרך לעורר אותו. אותו גודל הבורא שהוא הגדול ביותר וכלפינו במשחק אנחנו לא רואים אותו, אז לכן אנחנו צריכים לשחק אותו. אל תגיד שעברת, תעבור אותו עוד אלף פעם ותתייאש אחרי כל פעם, ואז משהו יקרה, ככה זה.

מה יקרה? יקרה שאתה מיואש מזה שאתה מגלה את גדלות הבורא. תראה לאיזה ייאוש אתה צריך להגיע, שאתה רוצה לגלות את גדלות שלו, ובלי הכרת הגדלות שלו אתה לא יכול לחיות. אז הוא יראה לך את הגדלות, אור הפסק, ייתן לך מסך. לזה אתה עכשיו עושה פעולות, אתה מעלה מ"ן מהחושך בצורה מלאכותית. זה בעצם מה שאתה פועל. אולי יש עוד מילים אבל לי אין.

תלמיד: דברנו על משחק של שימוש בשחקן על הצופים. הצופה, זאת אומרת

החבר גם כן פה עדיף על המשחק.

ודאי שחבר חייב להגיב. כשאני מדבר עליי כלפי חברה זה ודאי מדובר על כל אחד כלפיי. זה ודאי זה ללא ספק. מה שאמרתי לו, כך צריכים כל אחד להיות, אבל כאילו אמרתי לו אתה תהיה אחראי, זאת אומרת תעורר את כולם לעשות אותו משחק.

תלמיד: אפשר להציע משהו? כל אחד יגיד חוק, זה הדבר היחיד שיזיז משהו, נכון? אני לא יודע אם אפשר להזיז משהו במילים.

אתה היית בצבא?

תלמיד: אני בצבא כרגע.

תמיד כתוב "בפקודה", גמרנו.

תלמיד: כל אחד יגיש הצעה, חוק, לא משנה איך תקרא לזה. אחד, שניים, על דף. ואז זה גם מכניס את כולם לחשוב, ומתוך הדברים האלה ניקח קבוצה מסוימת של הצעות ונקיים אותן.

אתה כבר מדבר על הפרטים, בבקשה.

תלמיד: אם אני הולך לאיזשהו מקום אני צריך לשים את המצב שלי בצד, מה שגורם לשים את המצב בצד ולמשוך אנשים אחריך, הדבר הגדול הזה זה העובדה שאני רואה שהם צריכים את זה, בלי זה אין להם מה לעשות.

חביבי אתה חלש בפסיכולוגיה, אתה לא עושה הרצאה לפני אנשים בגלל שהם צריכים את זה, אתה עושה את זה בגלל שאתה רוצה לכפות עליהם את דעתך. אתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה צודק.

תלמיד: נכון, אז אני מקבל מזה גם כבוד וגם שליטה. אם אני מנסה לעשות את זה מול חברים פה, וניסיתי לעשות את זה מול חברים, אחרי זה אתה לא מסוגל לראות את החבר כקטן. אם אני צריך כל הזמן לתת עוד גדלות לבורא, אז אני מרגיש את עצמי כל כך גדול ביחס אליו שאחרי זה אני לא מסוגל לעבוד עם זה בכלל וזה מפחיד אותי מאוד אם אני אתחיל עכשיו להשפיע לכולם.

אבל חביבי, אתה כל פעם צריך להתייאש ולקבל עביות יותר גדולה ואז הכרה יותר גדולה של גדלות הבורא. הכרה, כאילו פרסום יותר גדול של גדלות הבורא, יותר גדול כנגד העביות החדשה שרכשת וככה יותר ויותר ועוד ועוד. למה זה לא ברור, הרי כתוב בכל מקום על דברים האלה.

תלמיד: אבל אני צריך לקבל מהם בחזרה.

מה לקבל מהם חזרה?

תלמיד: לקבל מהם משהו בחזרה. אם אני כל הזמן אראה את עצמי כמשפיע עליהם והם מקבלים ממני.

הם גם ישפיעו עליך כמו שאתה משפיע עליהם. רק מה שאתה משפיע עליהם זה אתה רוצה כאילו להפעיל, לעורר אותם, כמו שעושים עם קפיץ, למתוח אותם, יופי, והם עושים אותה המתיחה עליך.

תלמיד: השאלה אם אני צריך לקבל.

לא יעזור לך לקבל או לא לקבל, אתה תקבל בהכרח, אתה עוד תבכה ותשמח, הכול מה שיכולים לעשות איתך. מה אתה חושב, אתה לא חכם נגד השפעת החברה, אף אחד. אין אדם שיכול לעמוד נגד זה, אין. אם אתה לא משוגע, אם אתה נמצא בחושים נורמליים אז אתה רוצה או לא רוצה אתה מושפע מהחברה.

אין לנו ברירה, אנחנו לא יכולים לברוח מזה. אני רוצה או לא רוצה, הרב'ה אמר עוד יותר פשוט, כמה שאתה אוהב את יוסי שריד ונגיד יבוא אליי, אני אכבד אותו, לא אוכל לזרוק אותו מהדלת. למה? כי חברה גדולה בישראל כביכול מכבדת אותו. אז אפילו שהוא יהיה שנוא עלי, אני בכל זאת ביחד עם השנאה אכבד אותו, אני אתייחס אליו בחשיבות.

למה? כי הוא חשוב בעיני העולם, אין מה לעשות. אני אשנא אותו, אבל האובייקט הזה הוא חשוב לי. למה? כי כולם מעריכים אותו, ואז אין לי ברירה אני גם מעריך.

תלמיד: אז מה אני אעשה עם מה שהחבר אמר, אם אני עכשיו משחק את המשחק, בעצם אני צריך להתמודד לבד עם מה שקורה איתי. אין לי כבר את הכוח לבוא לחבר, להיעזר בו בכוח, להגיד לו בוא תעזור לי, כי אז אני מוריד אותו בעצם.

בואו נלך קצת ללמוד ואת הדברים האלו ונשאיר שיהיו קצת בניסיון. אתם כבר מתחילים לשאול מה יהיה, אז אני אומר לך, יהיה רע ועוד יותר רע, ועוד יותר רע, עד שהרע יהיה עד כדי כך שבאמת נקבל ממנו מתנה. נרצה אותו עד כדי כך, נזדקק באמת להכרת הגדלות שלו עד כדי כך שבאמת ייתן.

אחרת אתה לא צועק אפילו, אתה אפילו לא רוצה לפנות לחברים לקבל קצת מזה. אז אתה יכול לפנות לבורא, תן לי כוח, תן לי להכיר בך. אתה לא צועק, ואתה צריך לצעוק. הצעקה הזאת רק מהמשחק הזה אתה יכול להוציא. אומרים לך איפה אתה מבשל את הצעקה הזאת, את המ"ן הזה. הוא צריך להתבשל, יש תהליך מסוים בהכנת המ"ן.

תלמיד: הכי חשוב לי שאתה מרגיש את הכרת הרע שבך. מול הפנים אתה מרגיש את זה, איך אתה יודע, איך מייחסים את זה לה'?

אני מאוד מכבד אותך ומחבב אותך, אבל אתה שואל על מצבים פרטיים, על הנושא הפרטי בינך ובין הבורא, או אתה עם עצמך ולא על מה שדברנו. אתה רוצה שאני אענה לך? אני אענה לך אבל אחר כך. עכשיו אני לא רוצה לבלבל את הנושאים.

(סוף השיעור)