שיעור בוקר 01.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 24.05.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/vl7RgxHH?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1396

מאמר "מהו, "וראית את אחורי ופני לא יראו", בעבודה"

המאמר קשה מאוד. רב"ש כותב אותו בצורה מאוד סגורה, מסתיר בו הרבה דברים, הוא כאילו אומר מילים, משפטים, שעליהם מדובר כך בכל מקום.

אנחנו צריכים להבין שהקבלה פונה לאדם, לאדם שחי בעולמנו, ומסבירה לו את חוקי הבריאה. קבלה זו חכמת הקבלה. היא מיועדת להסביר לאדם איך בנוי העולם, לא רק העולם הזה שאנחנו עכשיו מרגישים, אלא כל המציאות שאנחנו מרגישים בכל המצבים, ממצב שאנחנו נמצאים בהסתרה עד מצב שאנחנו נזכה לגילוי. היא מסבירה לנו איך לפתוח את החושים שלנו ולהרגיש את כל המציאות שאנחנו מתקיימים בה, אבל מרגישים רק את חלקה.

הוא אומר שבהשגה המלאה של המציאות, ההשגה שלנו מתחלקת לשני חלקים שנקראים מוחא וליבא. מוחא זה מה שאנחנו צריכים להשיג ברצון להשפיע, שזה נקרא בדרך כלל אמונה למעלה מהדעת. למה אמונה למעלה מהדעת? מה שאני עכשיו משיג זה נקרא דעת, זו ידיעה. אני משיג שכבה מיוחדת מכל המציאות לפי הכלים שלי, ההבנה שלי, התפיסה שלי, לפי זה אני קולט ומרגיש. אם אני רוצה לזכות למדרגה יותר עליונה, זאת אומרת להבין יותר, להרגיש יותר, לראות יותר, אז אני צריך כבר מה שנקרא אמונה. מה זה אמונה? לטפס באיזושהי צורה למדרגה יותר עליונה.

איך אני עולה ממדרגה למדרגה? הרי אם אני בנוי עם החושים שלי, עם היכולת שלי, כמו שעכשיו אני מגלה את זה, איך אני רוכש משהו שאין לי? זה בעצם מה שהקבלה מלמדת את האדם. כי עלייה ממדרגה למדרגה ברוחניות, זו קניית כלים נוספים שאין לנו, מלכתחילה אין. זה כלי מיוחד שנקרא נשמה, ואנחנו שנולדים כמו בהמות אין לנו אותה. לאט לאט אם אדם מתחיל ללמוד בשיטה הנכונה, אז הוא רוכש את הכלי הזה, שגדל יותר ויותר בכל פעם, ואז בכלי הזה הוא מרגיש מציאות יותר ממה שמרגישים האנשים שסתם נולדים ולא מפתחים אותו. מה שהוא מקבל בכלי הזה שנקרא נשמה, נקרא העולם העליון, העולם הרוחני.

כדי להשיג את הכלי הזה אנחנו צריכים בחינת מוחא. זאת אומרת אמונה למעלה מהדעת, לקבל על עצמי כל פעם במדרגה שאני נמצא חוקים של מדרגה יותר עליונה, קצת יותר עליונה ממני. ואז כשאני קולט את החוקים האלו, בתוכם אני מתחיל להרגיש מדרגה יותר עליונה.

איך אני קולט את החוקים האלו ממדרגה יותר עליונה? יש כאן כמה שלבים. שלב ראשון הוא שאני צריך רצון לזה. הרצון לזה מגיע אלי על ידי לימוד. הכול בעצם מספק הלימוד, אבל בכל פעם הלימוד מספק לי דברים חדשים. הוא בונה בי זאת בשלבים, לפעמים אלה שלבים מנוגדים שמביאים לי, אלו תוצאות לגמרי שונות, אבל הכול בדרך הלימוד. כי בזמן הלימוד אנחנו מעוררים את האורות המקיפים, והאור שבא מלמעלה הוא בונה לי כלי נוסף.

איך הוא בונה את הכלי הנוסף? על ידי זה שהוא מאיר, זה נקרא מאיר לי את הפנים שלו, אני מרגיש התרוממות, אני מרגיש יותר פקיחת עיניים, חושים, תענוג, השגה, הרגשה חדשה. אחר כך הוא מראה לי את האחוריים, את ההפך, ואני מרגיש עד כמה אני לא יודע כלום, לא משיג כלום, לא רואה כלום. הרגשת האחוריים אחרי פנים, שאני פתאום נופל, מתדרדר, ההרגשה הזאת היא יותר גרועה ממה שאי פעם הרגשתי בחיים הקודמים כשלא היו לי לא עליות ולא ירידות, כשלא הרגשתי אור ולא הרגשתי חושך.

למה? מפני שעכשיו, בפעם הראשונה נברא בי חיסרון. טעמתי משהו ממדרגה יותר עליונה, ועכשיו כשאני לא טועם אותה, אני לא סתם יורד למצב שהייתי בו קודם לפני שהרווחתי את הראייה הזאת, את הרגשת המדרגה העליונה, אלא עכשיו אני מרגיש מי אני בלי המדרגה הזאת. לא שאת המדרגה התחתונה בלבד אני מרגיש, אני מרגיש יחד עם המדרגה התחתונה חיסרון של המדרגה העליונה, ממצב יותר נאור שהרגשתי קצת. ואז זה מקלקל את כל החיים, אני מתדרדר, אני לא מרגיש כלום, אני נכנס לייאוש, לחוסר כוחות, ממש מצב אנוש.

אחרי שכאן אני ממשיך בכל זאת ללמוד ולקיים את המסגרת בצורה כללית, חיצונית, בפנים ודאי שאני מת, אבל בכל זאת אני כביכול נמצא תחת האור הזה, תחת הטוש הזה, שמשפיע אליי מלמעלה, זאת אומרת אני משתתף בלימודים, אז לאט לאט האור הזה שוב עושה לי עלייה, הרגשת פתיחות, פותח לי את החושים, ואני שוב מרגיש קצת מדרגה יותר עליונה. על ידי עליות וירידות כאלו מתחילים להצטייר אצלי תמונות על מדרגה יותר עליונה.

כדי להשיג מדרגה יותר עליונה, אני אצטרך הרבה עליות וירידות כאלה. אני לא מרגיש, לא מבין, אבל העליות והירידות האלה הן בינתיים אצלי רק במצב רוח, יותר טוב, יותר גרוע, אני מתרומם יותר לרוחניות, ללימוד, למשהו, או נופל שוב לאדישות. אבל האמת היא שבכל פעם ופעם בשינויים הפנימיים האלה יש הבחנות שעכשיו אנחנו עוד לא מרגישים, אבל הן תמיד כלפי כל מיני הבחנות אחרות שיש במדרגה עליונה, שאני צריך לרכז את כל ההבחנות האלה, לאסוף אותן, ואחר כך אני באמת נכנס למדרגה העליונה הזאת בקביעות.

כי כל מדרגה כוללת בתוכה הרבה מאוד פרטים, וכלפי כל פרט ופרט אני צריך עלייה וירידה, עלייה וירידה. ואז אחרי הרבה עליות וירידות אדם זוכה לזה שרוכש מדרגה יותר עליונה בקביעות, ואחרי זה כלפי מדרגה עוד יותר עליונה גם אותו דבר. בכל פעם שהוא עולה זה נקרא שהוא משיג יותר רצון להשפיע.

כל מדרגה נגמרת במה שנקרא הכרת הרע, שאני האגואיסט הפוך מהאור, ובצורה כזאת שאני נמצא, אני סובל. זה שאני מרגיש שאני סובל מזה שאני נמצא ברצון רק לקבל, ההיפך מן האור, אני מרגיש שלא כדאי לי. ואז התכונה הזאת בי, שאני רוצה רק לחשוב על עצמי ולא על האור, לא על הבורא, על הכוח העליון, אני קובע בעצמי שהדבר הזה הוא רע, כי אני מפסיד מזה. זאת אומרת, אנחנו מדברים על הרגשה בחושים, על קביעת העובדות לפי השכל הריאלי שלנו, לא על מצבים שאדם כאילו מרחף באוויר ועושה מעשים בלי שבודק אותם, ובלי שבדיוק רואה מה קורה לו.

רק אחרי הכרת הרע, כשאדם מרגיש שעל ידי הרע שלו, שהוא כל הזמן רוצה למשוך לעצמו, הוא נפרד מהכוח העליון, וזה הכי גרוע ולא כדאי, אז הוא קובע שהאגו שלו הוא רע לו. כשהוא מרגיש שזה רע לו, אז הוא רוצה להתרחק ממנו, לעזוב אותו. הסלידה הפנימית הזאת מהרצון לקבל היא בעצם מרחיקה אותו מהרצון לקבל, ובמידה הזאת הוא כבר מתחיל לקבל תכונות מהאור, מהרצון להשפיע.

כל פעם ופעם כשאנחנו משנים את עצמנו, אף אחד לא צריך לשנות את עצמו בכוח. אנחנו לא יכולים בידיים וברגליים או עם איזה מכשיר להיכנס בנו כמו כירורג, מנתח, או להכניס איזשהו ג'וק חדש בפנים כמו במחשב, או לעשות ניתוח, זה בלתי אפשרי. אלא לפי זה שהאדם משיג שהטבע הנוכחי שלו הוא רע, ורצוי לשנות אותו במשהו לטוב, אז הוא בהחלט זוכה לזה. ושוב אני אומר, כל פעם ופעם שהוא משיג את הדברים, הוא משיג אותם כמו שכתוב כאן, "ראית את אחורי ופני לא". הוא משיג אותם דרך האחוריים, דרך ההרגשה, ההחלטה, שהמצב שלו הוא מצב לא טוב, ומצב יותר מתקדם, יותר עליון, הוא מצב יותר טוב ויותר כדאי. כך מתקדמים.

בסופו של דבר אחרי כל החוכמות האלו, ועוד הרבה אפשר לשמוע, אנחנו יכולים לעשות רק סיכום אחד, שהתוצאות באות רק כתוצאה מהלימוד הנכון. שבזמן הלימוד אדם באמת חושב על המטרה, בשביל מה הוא לומד, כמה לומד, איך לומד, מה רע לו בחיים, מה היה רוצה להשיג בזה, על ידי שאלות ברורות יותר או פחות, זה לא חשוב כל כך. אבל העיקר שהלימוד בנוי בצורה כזאת, שמי שנמצא בו, הוא מקבל הארה מלמעלה, והיא כבר מביאה לאדם את כל סדר השינוי.

אנחנו יכולים לקרוא אלפי מאמרים, אלפי פעמים כל מאמר, ובכל זאת לפני שאדם מרגיש משהו חדש, הוא לא יודע על מה כתוב, לפני שהגיע למשהו פנימי, המאמר נשאר לו חיצון. המאמרים האלה, כמו כל ספרי הקבלה, בנויים בצורה כזאת שהם צריכים להביא לאדם אור מקיף. זאת אומרת, לומדים, שומעים, קוראים, רק כדי ליהנות מהתוצאות מהאור המקיף הזה. הוא משפיע אלינו בזמן הלימוד, בזמן שאנחנו מדברים, לומדים, חושבים על זה, ואז לתוצאה מהאור שלו עלינו, לזה אנחנו מחכים.

השכל כאן הוא הדבר האחרון. את השכל אנחנו צריכים רק כדי להרגיש שאנחנו קשורים לחומר, שיהיה לנו יותר קל לדבר עליו, אבל בהחלט זה רק עניין של חבל שעל ידו אנחנו קושרים את עצמנו לספר. כל היתר בא על ידי השפעת האור על הרצון שלנו.

תלמיד: איך אפשר לקצר תהליכים? להוריד, לקצר גם את הירידות, גם את העליות, לעשות את זה ככל האפשר זריז, לרוץ?

הוא כבר שואל בחוכמה, כי הוא שומע. הוא נמצא כאן הרבה זמן. בהחלט מפני שהנשמה שלנו, של כל אחד יורדת ממקור של הנשמות עד למדרגה דעולם הזה, זאת אומרת מתקלקלת ב-620 פעמים שנקראים "מדרגות" או נקראים "עבירות", ואנחנו צריכים להגיע בזמן שאנחנו נמצאים כאן בחיים, לאותו מקום שממנו הנשמה ירדה. זאת אומרת, לעלות 620 מדרגות. כל מדרגה שאנחנו עולים, זאת אומרת מתקנים את המצב שלנו שהתקלקל בנשמה, אנחנו מתקנים אותו, נקרא שאנחנו עולים על המדרגה הזאת.

כלומר יש בתוכי 620 קלקולים, כל פעם שאני מתקן איזה קלקול, אני מרגיש בו יותר את העולם הרוחני. תיקנתי עוד קלקול אני מרגיש עוד קצת את העולם הרוחני. עד שאני חוזר לשורש נשמתי, למקום שבו הייתי לפני שנתנו לי את הנשמה המקולקלת שלי.

זאת אומרת, מהתמונה הזאת יש מה שנקרא "מקור הנשמה", זה נמצא בעולם האצילות. כלומר יש לנו עולם אצילות (ראו שרטוט), בסך הכול, כל הנשמות נקראות "אדם הראשון". ומהנשמות כל נשמה יורדת דרך עולמות "בריאה", יצירה" ו"עשיה", עד העולם הזה. אנחנו נמצאים בין עולם העשיה לעולם הזה. ומהמצב שלנו עד הנשמות, יש לנו 620 מדרגות, שהן נקראות "מצוות".

ברור אם כך שכל אחד שהנשמה שלו יורדת לעולם הזה ומתקלקלת 620 פעם, הוא צריך לעשות אותם תיקונים, כנגד זה שכל פעם עולה למעלה. אז לכל אחד יש כבר דרך סלולה שהוא לא יכול לשנות אותה. הוא חייב לעבור אותן מדרגות רק בצורה הפוכה. זאת אומרת לא לקצר ולא להוסיף, בגלל זה כתוב על המצוות "אל תוסיף ואל תגרע", כי זה בלתי אפשרי, אתה עושה אותן פעולות, העיקר איך אנחנו לא נבזבז זמן.

וכל פעולה ופעולה שאנחנו נעשה או נחשוב, בידיים, ברגליים, במוח, בלב, בכל מה שיש באפשרותנו, מכל הכלים שלנו, בכל המהות שלנו, איך נעשה מקסימום כדי לעשות את זה מהר וגמרנו. זה הדבר הרצוי ביותר. ובאמת רק לזה אנחנו יכולים לסייע.

אבל אם אנחנו משתתפים יותר בלימוד ובכל מה שקשור ללימוד, אז בכך אנחנו מושכים אור מקיף יותר גדול, יותר חזק, ואז הוא עושה בנו פעולות יותר מהירות. אי אפשר לקפוץ או לדלג על כמה מדרגות דרך כמה פעולות, אלא אפשר לעשות כך שהפעולות יהיו בתדירות גבוהה מאוד.

יש סיפורים בספרי חסידות שתלמיד אומר לרב, "היום בחצי שעה בבוקר הרגשתי עשר עליות וירידות, והרב אומר לתלמיד, "ואני הרגשתי ארבעה מאות". ככה זה, בכל מיני סיפורים אנחנו יכולים להיפגש בזה פה ושם, וזה ההבדל בעצם, עד כמה אדם באמת יכול להכניס את עצמו תחת השפעה יותר חזקה.

בעצם האור המקיף בא כתוצאה מהלימוד, אבל המושג "לימוד" כולל הרבה פרטים. אתה צריך לשבת ליד הספר הנכון, ולפני כן אתה צריך להגיע עם ההכנה הנכונה, שאתה באמת דורש את האור מקיף הזה, אתה רוצה אותו בגלל שהוא יתקן אותך, אתה כבר מרגיש בו חיסרון פנימי. זה לא סתם ככה שאתה צובט את עצמך, כשאתה מרגיש שרע לך, אלא אתה באמת כבר עשית הכנה, ובשבילך זה חשוב מאוד.

הדברים האלה דורשים לימוד קודם ועוד כל מיני השפעות, הכול בסופו של דבר עושה האור המקיף. ואפילו אם תעשה תיאורטית מאמץ מקסימאלי, שתהיה נעול על הדבר הזה במאה אחוז, בכל זאת, זה לא יהיה מספיק כדי להתקדם בצורה פחות או יותר סבירה. מפני שכשאנחנו נמצאים בעולם הזה, כל נשמה היא בפרודא מהנשמות האחרות. אבל כשאנחנו נמצאים בעולם האצילות, אנחנו נמצאים כנשמה אחת - נשמת אדם הראשון.

לכן כשאתה רוצה להתקדם למעלה מהעולם הזה, במדרגה הזאת (ראו שרטוט) אתה נמצא לבד והחבר, השכן שלך לבד, אבל במדרגה יותר עליונה אתם כבר יחד. במדרגה יותר עליונה כבר עוד נשמה מצטרפת ואתם יחד. עד שכל הנשמות מצטברות ככה, מאלפי אלפי נשמות לנשמה אחת.

זאת אומרת, ככל שאתה יותר מתקדם, אתה חייב לדאוג לחיבור בין הנשמות. או ההיפך, אתה, כדי להתקדם תצטרך להתחבר עם אחרים. מה זאת אומרת? שהאור מאיר מלמעלה בצורה כזאת שאם אתה מתחבר עם עוד ועוד אנשים בזמן הלימוד, אז האור שמגיע אליך יכול להיות אותו אור שמגיע לכולם מפני שבדרגה יותר עליונה אתם מחוברים.

שרטוט

אם כך, אם אתה תתחבר כאן במישור העולם הזה על ידי אילו פעולות חיצוניות עם החברים שלך, אז אתה תזכה כבר פי עשרה או פי מאה, או פי כמה שאתה יכול, או בעצם עד כמה שאתה גורם שהעולם הזה יתחבר יחד ויתקרב לשורש הנשמות, במידה הזאת אתה זוכה לאור מקיף שמשפיע על הנשמות האלו.

לכן הפצה וחיבור בקבוצה אלה הדברים שבלעדיהם אי אפשר להגיע לאור מקיף המספיק כדי למשוך אותנו למעלה. ולכן אנחנו עוסקים בזה. זאת אומרת, כל דבר שאתה רואה כאן, יש לו איזו סיבה, ובלי הסיבה הזאת לא היינו עושים את זה.

תלמיד: יש הבדל בעבודה שצריך לעשות בין מצב שאדם בעלייה, לבין מצב שאדם נמצא בירידה? בין מצב שהוא רץ לכיוון המטרה לבין מצב שלא בא לו?

כן. בוודאי זה בהתאם איך האדם מרגיש, או התרוממות ורצון לקבלה, או שפתאום באה לו ירידה ואדישות, אז בהתאם לזה הוא מתנהג. אבל כדי לחסוך זמן, צריכים לדאוג למצבים בהם אנחנו דווקא נמצאים בחוסר כוחות, זה נקרא חוסר רצון. כוח הוא תוצאה מהרצון, זה דבר אחד. ודבר שני, האמת שרק במצבים שאנחנו נמצאים בייאוש, בירידה, בחוסר רצון, במצבים אלה אפשר להרוויח.

כי כשנותנים לך התרוממות, נותנים לך אותה מלמעלה. האור משפיע מלמעלה ואלו לא ההישגים שלך כביכול. מה שאין כן, בזמן שאתה נמצא בחוסר אור, וכתוצאה מזה יש לך חוסר כוח ורצון, אז כאן אם אתה עושה איזו תנועה, השתדלות, הוא מביא הרבה תוצאה. ואת ההשתדלות הזאת אתה גם לא מסוגל לעשות לבד. כי כולנו תוצאה מכוח האור שמאיר עלינו. האור נפסק, אנחנו מתים לגמרי. הוא מאיר קצת, אנחנו חולים, הוא מאיר קצת יותר, אנחנו בריאים, אם הוא מאיר עוד יותר אנחנו רוצים אלוהות, וכן הלאה.

במצב שהוא קצת מוריד את הכוח שלו ומאיר פחות, אין לי מה לעשות. הגוף שלי אוטומטית מגיב בצורה כזאת שאני ממש מוכן רק לשכב. איך אני יכול לעורר את עצמי אז? רק על ידי החברה. אם אני סוחב את עצמי ללימוד על ידם או לבד, אבל משתתף לידם, ועכשיו הם נמצאים בקבלת האור, לא כולם נמצאים כמוני דפוקים, אלא יש כאלה שנמצאים בהתרוממות, אז כשאני מתחבר איתם סתם בדרגה הגשמית, אני קצת מקבל מהם מאור שנשפך עליהם, כוח, ועל ידי זה אני בעצמי יוצא למצב יותר טוב. זו כבר השגה שלי, זה כבר הישג, הרווח שלי שהרווחתי בעצמי, ועל ידי כך אני מתקדם הרבה יותר מאשר אם אני סתם מבזבז זמן ומחכה עד שיהיה לי טוב.

העבודה בקבוצה עוזרת גם במצב הטוב, מפני שאז אני מקבל אור יחד עם חמישים אחרים. למשל עכשיו יש כאן 150 איש, אז אני מקבל מכולם, כל אחד כאן מקבל. אין הפסק ברוחניות, כל אחד מקבל מהאור הכללי שעכשיו יורד עלינו, גם במצב שאני לא מסוגל.

תלמיד: הנשמה הכללית, זו השכינה?

הנשמה הכללית הזאת, זו השכינה.

תלמיד: קוראים לה גם נשמת אדם הראשון?

"נשמת אדם הראשון" ו"שכינה", זה לא בדיוק אותו הדבר, כי בעניין נשמת אדם הראשון, אנחנו מדברים על הנשמה בכל מיני מצבים שלה, ובעניין שכינה, אנחנו מדברים על הנשמה הכללית בצורתה המתוקנת, שכבר נמצאת שם בצורה שבעתיד נרגיש אותה.

תלמיד: הוא כותב שבחינת ליבא, זה ללכת כנגד הרצון, ובחינת מוחא זה למעלה מהדעת. מה ההבדל בין למעלה מהדעת, לבין כנגד הרצון הזה?

אני מתקשה להסביר בצורה ברורה למתחילים מהם מוחא וליבא. אני רק רוצה שתבינו שמה שאנחנו חושבים על שתי ההגדרות האלה, לא כל כך פשוט. למשל, בחינת ליבא, נקרא רצון לקבל, שצריכים ללכת נגד הרצון. תן לי דוגמה שאתה הולך נגד הרצון.

תלמיד: למשל, בבוקר אני לא רוצה לקום.

אתה לא רוצה לקום, ואתה קם ובכל זאת הולך לעבודה. אז למה זה נקרא נגד הרצון? יש לך כמה רצונות, אתה עושה חשבון, אם אני הולך לפי הרצון הזה ואשאר בבית, אני אקבל מכות. יותר כדאי לי ללכת לעבודה, אז יהיה לי אחר כך במה לבלות בערב. אתה לא רוצה לקום, אבל כדי לבלות בערב אתה קם והולך לעבוד.

אז אתה הולך לפי הרצון או לא? לפי הרצון, רק לא לפי הרצון הראשון, אלא לפי הרצון השני. אותו דבר כאן. זאת אומרת, יש כאן רק חשבון. כמו שאני נכנס לחנות, אני רוצה לקנות משהו, ואני לא רוצה לשלם, אבל הוא לא רוצה לתת לי, הוא רוצה רק את הכסף שלי ואני רוצה רק את החולצה שלו. מה נעשה? אז אני מוותר על הרצון שלי, והוא קצת מוותר על הרצון שלו, ואז אנחנו מחליפים זה עם זה. בכל דבר יש לנו חשבון מה כדאי. זה לא נקרא שאני עושה משהו נגד הרצון.

ובכלל, האם יש מצב שאנחנו יכולים להביא אותו כדוגמה שאני עושה נגד הרצון?

תלמיד: נגד הרצון זה שהוא כותב שאנחנו רוצים את הדבר הזה, להשפיע.

אז נגד הרצון יכול להיות רק דבר אחד, שאני רואה איזו תופעה שאין לי אפשרות בשום צורה לעשות את החליפין כמו שאני עושה עם המוכר, או כמו שאני עושה עם עצמי, שכדאי לי במקום רצון אחד להשתמש ברצון אחר וזה יכול להיות רק רצון להשפיע.

יש רצון להשפיע, פתאום אני מתחיל לראות מה זה, ואני רואה שזה כל כך נגד הרצון שלי, אני לא יכול להחליף. כי מה שאני מחליף, אני מחליף רצון אחד, כדי לקבל רצון שני. כדאי לי את הרצון לקבל תענוג בזמן שאני אשכב כל היום, להחליף בתענוג מזה שאני אבלה בערב. אז אני צריך לעבוד קצת ביום.

זאת אומרת, אני מחליף רצון לקבל ברצון לקבל, תענוג קטן בתענוג יותר גדול, ואז אני עובד רק על השכנוע שכדאי לי ללמוד למשל עשר שנים כדי להיות פרופסור. פרופסור זה כבוד, הרבה כסף, אז אני צריך רק לשכנע את עצמי לתת יגיעה כדי לקבל תענוג יותר גדול, לשטוף לי את השכל שלהיות פרופסור זה תענוג יותר גדול, מלהיות פועל.

אבל סתם אני מחליף רצון אחד ברצון אחר, כי שניהם קבלה, זה לא נקרא שאני עובד נגד הרצון. כמו באופנה למשל. מביאים לנו כל מיני שטויות ומשכנעים אותנו שאנחנו צריכים את זה, שזה ייתן לנו תענוג. אז אני הולך ומשיג את זה, מוכן לעבוד בשביל זה הרבה ולעשות. זה לא נקרא שאני עובד נגד הרצון, אלא את הרצון אני מקבל ממסך הטלוויזיה, שמביא לי כל מיני דוגמאות כאלה.

העבודה נגד הרצון היא רק עבודה לרכוש רצון להשפיע, כי הוא לגמרי ההיפך ואיתו אני לא יכול לעשות את עסקת החליפין הזאת.

תלמיד: נשמע כאילו אתה עושה את זה עדיין עם הטבע שלך.

כן. כל עוד אנחנו לא עוברים את המחסום, לא יוצאים מהעולם הזה לעולם, אפילו הרצון להשפיע מורגש אצלנו בתוך הרצון לקבל.

תלמיד: ומדוע כשמרגישים בפעם הראשונה רצון להשפיע, מיד יש הרגשה. למה ההרגשה הזו לא גדלה ואז ההתפתחות היא מיידית. למה האדם כביכול מרגיש את האחוריים כל הזמן ולמה עניין הזה של להשפיע לא מתקדם?

הנשמה שנמצאת בנו כוללת הרבה מאוד חלקים ובכל חלק אני צריך להרגיש את המהות שלו, את הטבע שלו, את מידת הקלקול ומידת התיקון שלו, שאני צריך לעשות. בלי שאני ארגיש את זה, בלי שאלמד אותו היטב, ארגיש אותו, אני לא אוכל ליהנות בו. מכל מה שמגיע אלי בגמר התיקון, במצב שאני נמצא שם כבר בשורש הנשמה, אני צריך כנגד כל מילוי שם להרגיש את כל החסרונות בכל האופנים שלהם. ואי אפשר לתת בבת אחת אור גדול ואחר כך חושך, ואז אדם רואה ויודע מה קורה. כי ההרגשה הכללית מורכבת ממש מהרבה מאוד, אין סוף, הרגשות פרטיות.

תלמיד: אז בכל מדרגה ומדרגה יש 620 הבחנות?

בכל מדרגה יש את 620 ההבחנות האלה, שהן לעומק של 620 הבחנות מהמדרגה התחתונה. עוד נדבר על זה, אלה דברים מורכבים.

אבל בסך הכול מה שאני רוצה להגיד זה שאם אנחנו מסדרים את עצמנו בצורה נכונה על ידי האור בזמן הלימוד, זה בעצם הדבר היחיד, האמצעי שעל ידו משיגים את המטרה. כל הדברים הם מחויבים, כל התנאים, אבל הכול סביבו. האור מגיע רק בזמן שאדם לומד. הוא לא לומד רק מכך שיושב ליד הספר וקורא דף ביום, אלא באיזו מידה הכין את עצמו ללימוד דף ביום. יש אנשים שמסוגלים ללמוד עשרים שעות, יש שמוכנים לעבוד עשרים שעות ולא ללמוד יותר מחצי שעה.

זה לא חשוב, בסך הכול כל אחד שמשתמש בזה לפי הטבע שלו הוא יקבל את האור המקיף במידה המקסימלית שמגיעה לו. נגיד שאתה יכול ללמוד חצי שעה, וחמש שעות לעבוד בהפצה, בהוראה, בכל מיני דברים, וחבר אחר ההיפך. זה לגמרי לא חשוב. בסך הכול דורשים מאדם את מה שנקרא "סכום היגיעה".

תלמיד: אז איך אדם מרגיש מהו הלימוד הנכון והאפקטיבי אם כל הזמן הוא מרגיש את האחוריים?

בזמן שאדם מרגיש שהוא נמצא באחוריים הוא לא מרגיש את ההתקדמות, אבל אם הוא מרגיש את האחוריים, סימן שהוא עובד בהם. אם הוא מרגיש שהוא נמצא בייאוש, בחיסרון, לא עוזבים אותו ולא נותנים לו את הרגשת השכחה ושיהיה כמו בהמה זרוקה ברחוב, אז סימן שהוא נמצא בתהליך, ורק במידה שהוא יסדר עכשיו את התהליך ויעבוד עליו בצורה יותר אפקטיבית, אז הוא יתקדם.

תלמיד: אז זו עבודה שלו?

זו עבודה שלו. אני יכול להיות בייאוש כמה חודשים, ויכול להיות שלאחר כמה שעות אני כבר אצא ממנו. זה ממש תלוי ביחס שלי עם החברים. שייקחו אותי לאיזה פאב, באמת, שישוחחו איתי, שימשכו אותי לאיזה מקום, בקיצור, החברה יכולה לעשות איתי מה שהם רוצים. אם זו חברה שבסך הכל, באופן כללי לומדת, הם יכולים לקחת אותי ולהוציא אותי בכוח מהמצב הזה, וזה ייחשב כאילו אני עשיתי את זה, מפני שבמקרה אחר, אני הייתי נוהג כך איתם.

(סוף השיעור)