שיעור בוקר 21.04.11 – הרב הד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
מאמר 930 "ענין ראש החודש"
(סדרת "כתבי רב"ש", מאמרי "דרגות הסולם", כרך ג', עמ' 2088)
"החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע.
והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה.
אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים.
ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה.
אנחנו נמצאים בתפיסת המציאות שכולה מושפעת על ידי הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, אולי יש איזו מציאות, שאני לא יודע, הנמצאת מחוץ לגבולות הגוף שלי. אבל אני מרגיש שאני מוצק, ממלא נפח כלשהו, שיש עליי סוג לחץ של חום וקור, לחצים חיצוניים, משיכה, כל מיני השפעות של רוח, של גלים. אני מרגיש מציאות כלשהי מבחוץ, אבל איפה אני מרגיש אותה? עד שהיא לא מגיעה לגוף שלי אני לא מרגיש שום דבר. לא משנה אילו דברים קורים, כי יכולות להיות התפוצצויות, אבל אם הן לא מגיעות אלי, לתפיסה שלי, לכלים שלי, אז אני לא מרגיש.
יכול להיות שיש כאן, חוץ מהיקום שלנו, מימדים אחרים שבהם מתרחשות כל מיני פעולות גדולות כמו פיצוצים, אבל אני לא תופס אותן. אני חי במציאות שלי, באחת מהרבה מאוד מציאויות אחרות שנמצאות יחד איתה, והאחת לא מרגישה את האחרת. כמו גל אחד שעובר ולא נפגש עם הגל האחר. הוא לא מרגיש אותו, כי הם עובדים בתדרים שונים. כך אנחנו נמצאים כאן בהרבה עולמות, ואני חי את העולם שלי, כי הוא חלק מהסך הכול שאני קולט.
עד שאני מתחיל להרגיש שהעולם הזה שלי הוא צר, קטן, אני סובל מלהיות בו. אז מגלים לי את הקבוצה, את מורה הדרך, הוראות, ספרים, שבעזרתם אני יכול להגיע למצב שארגיש את כל יתר העולמות שגם בהם אני נמצא, אבל נטול חושים כלפיהם. כל החכמה הזאת נקראת "חכמת הקבלה", חכמת התפיסה, חכמת ההרגשה, חכמת הגילוי.
כל המציאות הזאת היא בסך הכול כוח עליון, הבורא. ואם אני לא מרגיש אותה, איך אני יכול להגיע לזה? לכן אומרים, "אתה צריך לפתח את החושים שלך לאט לאט, בעצמך. אם לא כן, לא תהיה לך אפשרות לעבוד איתם. אתה חייב לשלוט בהם, אתה חייב לנהל אותם. אחר כך אתה צריך על ידם לחקור את כל המציאות הגדולה, הרחבה הזאת".
איך? המקובלים אומרים לנו שהם גילו שאפשר לעשות זאת על ידי תרגילים שתעשה בינך לבין האחרים, שגם הם לא מרגישים כלום מהמציאות הרחבה, שום דבר. אבל תשחקו את המשחק הזה שקיים ביניכם בכך שתתחילו להתחבר, להשפיע זה לזה, שתרצו לבנות חברה שבה כל אחד יעורר את האחרים להשפעה, לאהבה, להדדיות, כאילו להתעלות מעל האגו שלכם. זה כאילו, כי בכל זאת אתם עושים הכול מטעם האגו, לכן כל זה נקרא "משחק". אבל המאמץ הזה שתעשו ייתן לכם הבחנות חדשות ומתוך ההבחנות החדשות האלה אתם תתקדמו. ואפילו שלא מצליחים להגיע להשפעה וחיבור, אבל זה סוג של משחק, שכדאי לשחק אצלנו בעולם הקטן הזה.
למה צריכים את המשחק? כי על ידי זה תרגישו חיסרון, תרגישו הבחנות, מה שיש לכם ומה שאין לכם. ועם ההבחנות החדשות האלה כבר יהיה לכם יחס מסוים, תרגישו שבזה אתם קונים חושים חדשים למרחב החדש. פתאום תתחילו להבין שאפשר להתקיים לא רק בעולם שלכם, שהוא כולו בנוי מלקבל, לספוג, אלא גם בעולמות האלה הגדולים הרחבים שמחוץ לכם ששם הכול נמצא בצורה הפוכה.
ומתוך זה שאתם תתעסקו במשחק הזה ביניכם אתם תרגישו מה זו הצורה הפוכה. אז כל אחד ואחד מכם, יתחיל להרגיש שיש תכונה שהיא מחוץ לו, כלפי הזולת, כלפי האחרים. אמנם גם היא אגואיסטית, אבל בכל זאת יהיה לכם איזה סוג של יחס לזה. כמו אצל ילדים, שמשחקים בלהיות טייס, נהג, קאובוי, לא חשוב מה, המשחק הזה מקדם אותם. כך אנחנו כל הזמן מתקדמים בחיים.
לכן המקובלים מייעצים לנו לבצע באופן הזה פעולות כאלה בתוך האזור הקטן הזה שלנו, בבועה הקטנה הזאת. והפעולות האלה צריכות להימשך עד שנרגיש כל הזמן שאנחנו לא מצליחים. מי נותן לנו את ההרגשה שאנחנו לא מצליחים? דווקא אותו הכוח העליון מלמעלה, מבחוץ, שנמצא מחוץ להרגשה שלנו, מחוץ לעולם שלנו, הוא "שם לנו רגל". הוא זה שמביא לנו כישלון במקום הצלחה כדי לגרות אותנו.
הוא משחק איתנו מין משחק כזה, פלירט, כדי שנרצה אותו יותר, שבאמת נפתֵח רצון להשפעה מחוץ לטבע שלנו, עד כמה שאפשר, עד הסוף, במידה שנפתח את הרצון שלנו לצאת מהאזור שלנו. אנחנו כבר מבינים שהעולם שלנו הוא קטן, סגור, אנחנו לא רואים אותו, כי יש את הגושים הגדולים האלה ביקום, הכוכבים שהאור לא יכול לצאת מתוכם, שנקראים "חור שחור".
עד כדי כך כוח המשיכה שלהם גדול, שהוא לא נותן לאור לצאת. כוח המשיכה מחזיק אותם. כך אנחנו, אנחנו נמצאים בחור שחור כזה והוא סגור ואנחנו לא נוכל לצאת. אבל לפתח חיסרון לצאת, זה נקרא "חיסרון ללא חיסרון", אנחנו כן מסוגלים. למה? כי אם אנחנו בונים את החברה נכון, היא תחייב כל אחד ואחד, בחיסרון ללא חיסרון.
כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו, בחיים שלנו, שאני לא רוצה שום דבר מאלף ואחד הדברים שעליהם אני שומע פה ושם, בפרסומות, שאומרים, "כדאי לך". זאת אומרת, אין לי חיסרון. אם יש לי כאב ראש, אני זקוק לתרופה, לזה יש לי חיסרון. אבל אני יושב, והכול בסדר גמור, נוח לי, טוב לי, ופתאום אומרים, "זה חסר, תסתכל על השכן ותראה מה הוא קנה ויש כאן כל כך הרבה דברים ליהנות מהם". ואני לא צריך, אני לא מרגיש שאני צריך ליהנות, אבל אומרים לי "אם אתה תנסה, תראה שאתה נהנה". זאת אומרת, בונים בי חיסרון למה שאין לי חיסרון. וכך החברה עובדת בכל פעם.
אנחנו צריכים לבנות משרד פרסום לעולם הרוחני, פשוט מאוד. ושהוא יעבוד עלינו כל הזמן ויבנה בנו חיסרון למה שאנחנו לא צריכים. ואני צריך לעבוד במשרד הפרסום הזה ולדעת שאני עובד בצורה כזאת על עצמי, דרך האחרים, דרך המשרד הזה. ולא חשוב שעכשיו אני בעצמי בונה את הפרסום הזה, השקר הזה, אבל אחר כך כשאני אשמע אותו מאחרים, כי זה עובר דרך הרצונות שלהם ומשפיע עליי, אז אני בעצמי לא יודע שזה מגיע בחזרה ממני. אני מתפעל מזה ואני מתחייב ממש, להגיע לאותו המילוי, רק בגלל שמה שאני מבצע באחרים, דרכם זה מגיע אליי בחזרה, אני מדגיש, דרכם. ולכן זה כבר לא שלי, זה עובר דרכם, זה נספג ברצון שלהם, הם משפיעים עליי.
הם כולם מגזימים ואומרים: "אתה יודע? שם זה כל כך טוב, שם זה כל כך כדאי, תראה מה שיש לך כאן לעומת מה שיש שם", הם מנפחים לי את המוח עם הדברים שהם בעצמם לא מאמינים בהם. הם רוצים למכור לי, הם מרוויחים מזה שהם מוכרים לי את הפרסומת, אבל אני לוקח את זה ברצינות ואני משקיע בזה הרבה יגיעה כדי לקנות, וזה מה שחסר לנו ולא שום דבר חוץ מזה. סידרו לנו בבועה הקטנה הזאת שלנו, את האפשרות לצאת מהחור השחור.
אבל לאחר שקניתי מהחברה רצון עָז, ואני כן רוצה לפרוץ ולצאת, אני לא יכול, אני לא מסוגל. הרצון עצמו לא עושה כלום. חוץ מזה שהרצון הזה הוא אגואיסט מאוד גדול, הוא לא רצון להשפיע, הוא רצון כזה ש"אני רוצה להגיע להשפעה. למה? כי זה טוב". וזה נקרא שאני נמצא תחת שליטת פרעה, רצון גדול מאוד להיות המשפיע בתוך הרצון לקבל, שזה כדאי לי מאוד.
הפער הזה, הפיצוץ הזה, הניגודיות ההתנגשות, כשאני רוצה להשפיע מפני שבזה הרצון שלי מתמלא, שאני הופך להיות נצחי, שלם, ללא הגבלות, ללא מרחקים, ללא משברים, ללא כול מיני בעיות של אקלים כמו צונאמי ובעיות כספיות, ושאני נעשה שלם לנצח, מי לא רוצה בזה? הרצון לקבל שלי רוצה בזה מאוד מאוד ויחד עם זה, הוא לא מסוגל. ואז מגיע הכוח העליון, שובר לי את החור השחור, ונותן לי אפשרות לברוח ממנו.
האמת היא שאני לא בורח לאף מקום, אפשר לצייר את זה שכביכול בורחים. אבל אני נשאר באותו מקום, רק שאני מרגיש פתאום שאני חופשי מאותו האגו שלי, מאותו הרצון לקבל, זה הכול. פתאום אני מתחיל להרגיש שהחור השחור הזה כבר לא מחזיק את הכול בפנים, הוא נעשה שקוף, הכול עובר דרכו. ואני כבר מרגיש שעוברים דרכו כל מיני התרשמויות והשפעות שהן מחוצה לו, מממדים אחרים. ונניח שלהם אני קורא "אור הנפש", "אור הרוח". כך מתקדמים.
אז העיקר בשבילנו זה להגיע, כמו שרב"ש כותב, לראש החודש, ראש החידוש. שהחידוש שלנו הוא בזה שאנחנו מקבלים על ידי הכוח העליון את תכונת ההשפעה הראשונה. אבל כדי להגיע לזה, אנחנו צריכים להזמין פעולה מהכוח העליון, שזה אך ורק על ידי החיבור בינינו. ולא חשוב שזה חיבור אגואיסטי, כמה הוא מוצלח או לא, אבל בניית הסביבה תביא לנו את המצב הזה.
שאלה: אמרנו שהבורא שם רגל כדי שאנחנו נרצה אותו בסופו של דבר, השאלה היא איך אנחנו מתקדמים?
אתה לא מכיר את זה מהחיים? זה קורה בדרך כלל גם אצל החיות וגם אצל בני האדם, אותו משחק קיים בין הזכר והנקבה. אתה צריך לרוץ אחרי הנקבה, עד מצב ה"קישוי", שאתה מרגיש קושי מאוד גדול בלהשיג את "מלכות שמיים", עד שיש לך רצון מאוד מאוד חזק. אז אתה צריך להיות במשחק כדי לפתח את הרצון הזה, ואז רב"ש אומר "זרעו לברכה". אם יש לך רצון חזק, רק אז אתה מגיע לחיבור.
תלמיד: נראה שהבורא שם את הרגל בצורה מאוד ערמומית, ולי נראה שאם הייתי עוד טיפה מתאמץ ושם לב, לא הייתי נופל. והוא לא עושה את זה בצורה כזאת שאני ארצה אותו, אלא בצורה כזאת שאני מפנה את האצבע כלפי עצמי ואני אומר: "בפעם הבאה אני אולי אעשה משהו אחרת, בפעם הבאה זה לא יקרה לי".
הוא עוזר לך לחשוב שבכל זאת ההצלחה תלויה בך. כי אחרת איך עוד תתקדם? לכן זה נקרא "משחק". משחק זה שקר. וכך אנחנו עושים גם עם ילדים.
תלמיד: עד שהוא יפיל אותי ובסוף אני אתייאש גם מעצמי, זו המטרה?
כשאתה מתייאש מעצמך זה סוף הדרך, "וייאנחו בני ישראל מעבודה"1, כשהאדם כבר בטוח שלא יעזור לו כלום. אבל כדי להגיע לזה הוא חייב חברה. זה האמצעי היחידי שאיתו נגיע לחידוש הזה.
שאלה: גם בשיעור הקודם דיברת על חיבור ועל לצאת מתוכנו. בשיעור הקודם שרטטת שכאילו אנחנו מתבטלים. אבל מה המצב בדרך לפני? זה נראה כמצב הסופי. כשהחיבור מתבצע מחוץ לנו בתכונת ההשפעה, אנחנו לא מרגישים את עצמנו, מה קורה בדרך, בתהליך הזה?
אני שואל ברצינות, מה אכפת לך?
תלמיד: כי אני עדיין לא שם, אני רוצה לדעת שאני בדרך.
כי יש לך רק כיוון אחד, למרכז החברה, וכל מה שאתה תגלה, תגלה שם. מה אכפת לך לדעת מראש, אם זה יהיה כך או כך. למה אתה צריך את החכמות האלה? אתה צריך להגיע למצב שאתה כל הזמן נמצא בפנים, שאתה נמצא כל הזמן בנטייה לחיבור, וכל הזמן אתה דורש מהחברה שהיא תשפיע עליך, כדי שאתה לא תשכח מזה, זה הכול. אני רוצה להגיע למצב שאני אהיה מחובר איתם בלב ובנפש בצורה קבועה, שאני אגלה כמו שציירנו, (ראה שרטוט מס.1), שנמצא בינינו את היחד הזה ושם נגלה את השורש, את הבורא.
שרטוט מס.1
מה אכפת לי מה קורה בדרך? אני רוצה לרוץ דרך המצבים האלה שבדרך עד הסוף, ואם אפשר אפילו בקפיצה. אני לא רוצה לדעת מה שיש בדרך. אני רוצה להיות בדבר הטוב, ובדבר הרע שבדרך רק שנייה אחת אם אני חייב, כדי להרגיש אותו, ולא יותר. גם בטוב וגם ברע. אני לא רוצה אפילו להישאר בטוב יותר זמן, כי אני רוצה להגיע לסוף.
שאלה: אבל אם אני אדע מה שבדרך?
יותר טוב לא לדעת. יותר טוב לדעת רק דבר אחד, יותר מכך לא אכפת לי, נאמר שאני נוסע לירושלים. מה אכפת לי באיזה מקומות אני עובר. אני אעבור את זה מאין ברירה, זה רשום אצלי בתוך הרשימות שלי, בתוך הנשמה שלי, הכול רשום, אבל זה לא יעזור לי. אני צריך לדעת רק שלשָם אני צריך להגיע, את הכיוון, זהו. והכיוון הזה הוא פשוט מאוד, אני צריך לחזק את החברה כדי שהיא תיתן לי כיוון, וכל הזמן תשפיע עליי שאני לא אעצור בדרך. אני תלוי בה בלבד. זו הבחירה היחידה שלי, הפעולה היחידה שלי. אז מה יש לי עוד להתעסק בפסיכולוגיה?
תלמיד: אם אני יודע שאני נוסע לירושלים, ויש לי ציוני דרך, אני יודע שאני בכיוון הנכון, זה הכול.
את הכיוון הנכון, ואת ציוני הדרך החברה נותנת לך. בך מתגלה רק הרשימו בלבד, ללא כיוון וללא כלום, את כל היתר אתה מקבל מהסביבה. את המנוע, ואת הכיוון, ה-GPS, אתה מקבל מהסביבה. אתה לא יודע כלום בעולם הרוחני. אתה חושב, ש"אם אני אדע שרוחניות זה כך וכך, תביא לי מָפָה, אז אני אסע, בסדר, אני אקח עוד כמה חברה יחד איתי, כי יש לי שם מקום".
זה לא יעזור. המרכבה שבה אתה מתקדם למטרה, היא הקבוצה, והיא נוסעת, לכן אתה צריך לקפוץ עליה. לכן אני כל כך עומד על זה שאני לא אוהב את המצבים הפסיכולוגיים האלה בדרך, "אני כך ואני כך". כל חכמת הקבלה מלאה בזה, נכון, אבל לָמה? כדי להסביר לך איך אתה צריך מכל מצב ומצב להשתוקק בכל זאת רק אל המטרה בלבד.
שאלה: מה זה המושג הזה "חברה" שממנה אני צריך לקבל ציון דרך, עם השנים דווקא המושג יותר ויותר מטשטש?
"חברה" זה נקרא מלכות דאין סוף, מלכות דאצילות, שכינה, יש עליה אלף מילים. זה הנברא הכללי שהבורא ברא, הנשמה הכללית, זה נקרא "חברה". בינתיים בשבילי זה לא נראה כך, כי במומי אני פוסל, כך אני רואה את הקבוצה, את כל האנושות ובכלל את כל המציאות.
אבל כשאני הולך לגלות את הדברים האלה, אני מגלה שבאמת כל אחד הוא גדול הדור. כל אחד מחובר לכולם, רק אני לא מחובר. ובמידה שאני מתקרב, אני רואה שזה הנברא היחיד ורק בו מתקיימים כל התכלית, כל התהליך, הכול בפנים, בתוכו בלבד.
אנחנו לא יוצאים מהמלכות. אין חוץ ממלכות כלום, גם כשאנחנו מרגישים שיש כאילו ט' ראשונות, או ד' בחינות קודמות, ג' בחינות הקודמות למלכות, זה לא חשוב איך סופרים, אנחנו מרגישים הכול במלכות. אף פעם אנחנו לא יכולים לצאת ממנה. כל העולמות, כל הפרצופים, כל הבחינות, כל הסולמות, הכול בתוך המלכות בלבד. לפני מלכות אנחנו לא מרגישים שום דבר.
במלכות דאין סוף, מאיפה אנחנו יודעים שיש ד' בחינות דאור ישר? בחינה האחרונה היא מלכות עד שהיא מתחילה להרגיש שהיא נמצאת, היא בבושה, הפוכה מהאור, מאיפה? כשהיא כבר מרגישה את עצמה, כך היא מגלה את עצמה. חס ושלום, לפניה אנחנו לא יודעים שום דבר. כל מה שאנחנו יודעים, אלה תופעות בתוך המלכות.
מה קורה אחרי מלכות דאין סוף? צמצום, מסך, אור חוזר וכל העולמות, בתוך המלכות הזאת בלבד. בתוך הנפח שלה שהצטמצם.
שאלה: ברור שעם השנים אתה מבין יותר ויותר שזה לא קשור לגופים, אלא זה משהו יותר פנימי, אבל זה גם הופך למופשט כמו הבורא, המושג שנקרא "חברה". זה כמו ענן שאי אפשר לתפוס ולאחוז בו. אני מנסה להבין כלפי מה אני עובד?
אתה עובד כנגד הרצון הכללי החברתי. לֵך לאנשים שמתעסקים נניח בפרסום, בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה קבוצתית במיוחד, והם יגידו לך שלחברה יש אופי אחר. אנחנו לוקחים עשרה אנשים, ומתחילים לחבר אותם יחד, לכל אחד יש אופי משלו, אבל לחיבור יש אופי משלו. זה משהו אחר, זה נקרא "הכולל". לכל אחד יש הצטברויות של כל מיני רצונות, מחשבות, תכונות משלו, לכן כל אחד שונה. כשמתחברים יחד יש עוד מרכיב נוסף, והוא מה שיצא מהחיבור ביניהם, זה בגשמיות.
ברוחניות, מפני שהחיבור בינינו נעשה מעל האגו שלנו, למרות האגו שלנו, אז יש לחיבור שלנו ערך רוחני. למרות שזו לא רוחניות, זה רק חסרון בעלמא לרוחניות, חסרון ללא חסרון. אבל לחיבור הזה, יש כבר ערך רוחני. לָמה?
זה האגו שלנו(ראה שרטוט מס.2). אנחנו רוצים להתחבר מעל האגו שלנו. זאת אומרת, כאילו לרצון להשפיע. למרות שהוא שיקרי הרצון הזה, ואין בו שום ממשיות, הוא משחק, שקר, שכך אנחנו עושים, אבל בכל זאת בשקר הזה יש לנו משהו נגד האגו, כי אנחנו מוחקים אותו, ובעד איזו עלייה רוחנית.
אנחנו רוצים, לָמה? "ככה". כמו ילד, הוא יודע מה זה להיות טייס? לא. אבל מסתכל, "אה, מטוס". מה יש לו מהמטוס? מה יש בו, חתיכת ברזל הנחה באוויר? "אני רוצה". "מה אתה רוצה, מה יהיה לך מזה"? לא, הוא רוצה. אנחנו רואים, שמצד הטבע בא הדחף הזה ועל ידי המשחק מְמָמְשים. אותו דבר אנחנו. אנחנו צריכים רק להגיע לכאילו, להדמיה.
שרטוט מס.2
שאלה: איך שאני מרגיש את הדברים עכשיו, יש במושג הזה שנקרא "כלי עולמי" רצון, רוצים. במידה כזאת, במידה אחרת, אבל רוצים.
אנחנו מתחילים להגיע לצורה הנכונה, נכון.
שאלה: אבל מה עושים מכאן? יש איזה רצון כזה, ומצד שני, זו הרגשה שלא ברור לאן לזוז פנימית. כאילו שיש רצון גדול לזוז, ולא ברור לאן.
להתחבר.
תלמיד: זהו, כשאתה אומר את זה, זה בכלל מתסכל כי לא ברור מה לעשות.
זה מתסכל בגלל שאתה לא רוצה.
תלמיד: אני בטוח שכן, אבל אני מנסה גם בצורה מסוימת להכריח את עצמי להיות מושפע, לזוז לזה.
צריך לגלות בפנים, בכל אחד ואחד נטייה לזה למרות האגו, זה מאוד חשוב. למרות האגו אני עושה מאמץ להשתוקק, להתקרב בפנימיות לכולם, להחזיק את כולם קרובים ברוח, במטרה והעיקר שאני יכול לסמוך עליהם, שאם אני מחובר יחד איתם, הם ידאגו שאני לא אשכח, ואני רק אתחזק בחיבור איתם. זה הדבר העיקרי שאני צריך בינתיים.
אני משתוקק לחיבור איתם ומקווה שההשתוקקות שלי, תגרום לכך שאני אקבל מהם רצון שלא נפסיק להתחבר. זה כל מה שאני צריך. לא דורשים מאיתנו במשך כל הפעולות שלנו, מהתחלת המצב עד גמר התיקון, כלום חוץ מזה.
לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך כלל". "כלל", אין יותר. אנחנו צריכים רק לפסוע כלפי זה. למרות שזה מנוגד, למרות שלא רוצים, זה לא חשוב. אם אתה רוצה לקיים את תוכנית הבריאה ולהתקדם בדרך "אחישנה", אין לך ברירה אלא אתה חייב לפתח מהדבר ההפוך, המאוס, השנוא ביותר, צעדים לקראת אהבת הזולת.
שאלה: כשאתה אומר את זה וגם כשיש עכשיו הזדמנויות עם הרצון הכללי של הכלי העולמי, יש הרגשה שיש שם חלל מאוד גדול שאתה יכול להיכנס אליו ולעבוד בין החברים. אבל אי אפשר לגרד את הפתח הזה, לחדור פנימה, זה משהו שמאוד מפריע.
בגלל שעדיין חסרה לנו הערבות. זאת הבעיה. אתה רוצה, הוא רוצה, ואחר רוצה, אבל עדיין אנחנו לא מרגישים שאנחנו נמצאים בתלות הדדית טוטאלית, עד כדי כך שאם אחד קודח חור, כבר לא מצליחים. זה בערך, זה כאילו, יש כאן השלמה מצד הבורא, אבל בעצם זה כך.
זה כאילו, כי אנחנו לא עושים חשבונות איך לנקות מאיתנו את ל"ב האבן, פרייה ורבייה, עטיפת דמה, וכל מיני הבחנות שאנחנו בכלל לא מסוגלים לחשוב איתן על התקרבות. זאת אומרת, יש פעולות שבינתיים הבורא עושה עבורנו, אבל אחר כך, ולאט לאט, הוא ימסור לנו אותן כדי שאנחנו נעשה. כתוב, "לוו עלי ואני פורע"2, זאת אומרת, בינתיים הוא עושה, אבל אחר כך אנחנו מחזירים לו את העבודה.
חסרה לנו תלות הדדית, להרגיש שאני צריך לדאוג לכל אחד ואחד כמה שיותר, שתהיה לי חרדה שכולם נמצאים בחיבור, או לא. כמו אימא שדואגת לשלום ילדיה, שכולם יהיו בריאים, שכולם ירגישו טוב, ושעם כולם הכול בסדר. אבל אצלה הדאגה נמצאת כל הזמן בצורה טבעית. לכן, "דאגה בלב איש ישחנה"3 לאחרים, וזה חוזר אליו פי כמה ממה שהוא משפיע לחברה.
החברה היא מגבר מאוד חזק ליחס שלי כלפיה, כשאני אקבל מהם בחזרה את היחס הזה. וכמה שאני דואג לאחרים ומעביר את הדאגה הזאת, אני מקבל בחזרה את מה שהשקעתי בחברה פי כמה וכמה. וככל שהחברה יותר גדולה בכמות ובאיכות כך היא גם מגבירה את היחס שלי, ומחזירה לי אותו פי כמה שהיא חזקה. וכך אני גודל בדאגה שלי, ברצון שלי, ושוב אני מכוון אותו נכון כלפי החברה, בנוסף לְמה שקיבלתי מהחברה, ואז אני עובד על זה. ואיך? אני נופל באמצע, כי הבורא שם לי רגל, ועל פני מה שקיבלתי מהחברה, על פני איזה רצון טוב, כמו "הכול טוב, הכול בסדר", פתאום אני נכנס לזלזול. למה? כי אם אני לא יכנס לזלזול, כי הרי קיבלתי מהם כל כך הרבה התלהבות, אז אני אעבוד לפי ההתלהבות הזאת, ואיפה אז "אני" אהיה? הרי הכול בא מהם. ולכן, כדי שאני אוסיף את יגיעה שלי, נותנים לי ירידה.
ואז, מאין ברירה, אני מתחיל ממש "לצאת מהבור", נופל, ושוב נופל, עד שאני יוצא מהבור החוצה ושוב משקיע בהם יותר. וקשה לי להשקיע, כי כאילו הכול נעלם, ואני מרגיש שלא קיבלתי מהם כלום. ואז אני מתחיל שוב להתייחס כך. ולמה נראה לי שהכול מתחיל מחדש? כי זאת מדרגה חדשה שבה אני מתחיל מאפס, אבל ברמה שלה מאפס, שהיא רמה יותר גבוהה מהמדרגה שהייתי בה קודם. ובמדרגה הזאת נראה לי שיש עוד יותר חושך, עוד יותר הפרעות, עוד יותר רצון לקבל, כי היא מדרגה יותר עליונה, ויש בה יותר עביות, היא יותר גדולה ולא מתוקנת עדיין. וכך אני מתקדם עוד ועוד.
שאלה: אמרת שהג'י.פי.אס שלנו הוא הקבוצה, איך אני בוחן שהג'י.פי.אס הזה הוא תקין ואין לנו איזו תקלה?
תבדוק. זה מה שגם אני שאלתי את המורה שלי, איך אני אהיה בטוח שאני לומד במקום הנכון. שאלתי אותו, אמנם במילים אחרות, "אולי אתה שקרן? אולי אתה מרמה אותי כי אין לך מה לעשות"?
כשאני הבאתי אליו תלמידים, וכשהוא אמר לי לדרוש מהם מָעָשֵר, ובזמנו, המעשר לא הלך להפצה, כמו היום, אלא הוא לקח את המעשר לכיס שלו, אז היה לי מאוד קשה להסביר את זה לבחורים החדשים.
אבל אחר כך, כשהם כבר התחילו לשלם, אז בא אליו אחד מהחתנים שלו, בחור בן 25 לערך, ואמר "בשביל מה אתה צריך את כל הבחורים האלה, תראה מה לקחת, כאן זה בני ברק, חברה קדושה, ואתה לקחת מתל אביב איזה "כלומניקים" משנקין, שאנחנו לא יודעים עליהם שום דבר." ואחר כך שמעתי איך הוא ענה לו, "תראה, היום יש לי פנסיה קטנה שמספיקה רק למרק, ועכשיו, עם המעשר שאני מקבל מהם, אני אוכל להרשות לעצמי כל יום בשר". צריך היה לראות איך הבחור הצעיר הזה נרגע מהתשובה הזאת. כי הוא הבין שזה "ביזנס" לכל דבר.
ולמה אני מספר את כל זה? כי גם לגבינו, אפשר לשאול מה קורה כאן? מאחר ואנחנו, כאילו, פותחים את המקום לכולם, ובחינם, זה כבר חשוד, כי כשאני מספר למישהו שאצלנו הכול בחינם, אז הוא אומר שמשהו כאן לא בסדר. זה תמיד מעורר שאלה, איך זה יתכן? הרי כאילו במשהו אני חייב להרוויח. אז איפה הרווח? איפה כאן השקר? איפה הטריק שעובדים עלי? זה מה שאתה שואל. אז אני אומר לך תבדוק, תחפש, כי אין ברירה, רק כך. אל תאמין לאף אחד. ולי, ודאי שלא.
שאלה מה תפקיד הלימוד בהתקדמות שלנו?
תפקיד הלימוד בהתקדמות, הוא שבזמן הלימוד אנחנו מפעילים את הרצון שלנו כנגד המאור שנמצא מסביבנו, כך אנחנו מעוררים אותו, מפני שאנחנו רוצים להגיע לאותן הפעולות. כמו ילד שמשחק כדי להתקדם. אני רואה את הנכד שלי לוקח אוטו מעץ או מפלסטיק ובמשך שעה שלמה הוא משחק איתו. בשבילו זאת הרפתקה, אלו החיים, כי פתאום האוטו עולה ויורד, והוא כאילו מתמודד דרך זה. צריך לראות וללמוד מזה.
מה הוא עושה על ידי זה? למה הטבע מחייב אותו לעשות כך? כי על ידי זה הוא מתקדם. על יד זה, הוא מעורר את האורות המקיפים, שפועלים עליו, וכך הוא מתקדם. כך הוא יודע, למשל איך להחזיק את הידיים יותר טוב, והוא לומד מזה המון פרטים.
אותו דבר אנחנו, כשאנחנו פותחים סֶפֶר, עם הקבוצה, עם הכוונה שלנו להתחבר, עם הרצון להגיע למה שאנחנו לומדים. כי אני רוצה להיות בתוך מה שאני לומד, אני לומד על איזה עולם עליון, על עולם קסום, אני רוצה להיות שם, יחד עם כולם, על מנת להשפיע, אני רוצה להיות שם. לכן, על ידי זה שאני קורא אני מעורר את האור המקיף, כמו שילד עושה, על ידי זה שהוא משחק עם הצעצוע שלו, זה עניין הלימוד. בלי לימוד אנחנו לא מסוגלים למשוך את האור. אם אני סתם מתחבר עם אחרים, אז אני סתם מתחבר. אבל איפה המקום שאליו אני צריך למשוך את האור שיתקן אותנו? כי זה שאנחנו מחוברים, זה רק חצי תנאי. התחברנו, אבל מה עושים הלאה? מה אנחנו רוצים מהחיבור? כי אנחנו בעצמנו לא יכולים להגיע להשפעה, לשם כך אנחנו צריכים את האור המחזיר למוטב, שישפיע עלינו, ושיבנה בנו השפעה, בִּמְקוֹם הרצון האגואיסטי שבינינו. אנחנו רוצים להתחבר, כי אנחנו רוצים להשפיע לאחרים, מטעם האגו שלנו, כולנו רוצים להשפיע, אבל מה שיביא לנו ישועה, זה רק המאור המחזיר למוטב.
לכן כתוב "בראתי יצר רע", אתם צריכים לגלות בחיבור ביניכם את יצר הרע, הוא נמצא רק ביניכם, אין באף אחד יצר רע. יצר הרע מתגלה בחיבור בינינו, כשאנחנו שונאים זה את זה, ולא יכולים אפילו לחשוב זה על זה. זה נקרא "היצר הרע". ואז, אנחנו מושכים אליו את המאור המחזיר למוטב, כדי שיצר הרע הזה יהפוך ליצר הטוב.
שאלה: האם אני יכול להרגיש את יצר הרע שבי?
לא, אתה לא יכול להרגיש בעצמך כלום, כי כל ההבחנות הרוחניות הן מחוץ אליך, הן נמצאות בין כולם, רק בין כולם. הרוחניות נמצאת מחוצה לנו, רק בינינו. זה מימד אחר.
שאלה: אם אומרים שהמציאות הזאת לא כל כך נכונה, אז איך אפשר לעשות מאמץ להגיע לזה?
נותנים לך מקום שבו אתה מסוגל לעשות מאמץ, והמקום הזה הוא החיבור בינינו. אתה יכול להתחיל לעסוק בו כמו שאנחנו עוסקים בעולם הזה, למשל כמו בצבא, או כמו בכל מקום שבו עובדים יחד, שבו רוצים להשיג משהו ביחד, שבו רוצים להרוויח ביחד. יש הרבה קבוצות וחְברות כאלה. אפשר לשחק, כמו במונופול, שאתה הולך עם מישהו כדי להרוויח יחד, כדי נצל, כדי לנצח. יש לנו גישה לזה.
אנחנו בנויים כך שאנחנו מסוגלים לגשת לחיבור רק כדי להרוויח בצורה אגואיסטית. האגו שלנו תומך בזה. אז ודאי שאני יכול להתחיל את הדרך. זאת אומרת, ניתן לנו לעשות זאת מלכתחילה. ילד מגיל שלוש עד חמש, כבר מתחיל להרגיש את הסביבה, הוא מרגיש שכדאי לו לשחק עם אחרים, שכך יותר טוב לו. עד גיל שלוש, הוא עדיין כמו חיה, הוא עדיין לא מרגיש את האחרים, אבל מגיל שלוש עד ארבע הוא מתחיל להרגיש שהוא מרוויח מהקֶשֶר. זה בטבע האנושי שלנו, להרוויח מקֶשֶר עם אחרים. אחרת איך אנחנו בונים את החברה שלנו? איך הגענו לקומוניקציה כזאת, תראה מה שקורה? איזה קשר יש בכל העולם?
כך שיש לך התחלה הכי טבעית בדרך לרוחניות, מעכשיו והלאה, הכול נתון. הבעיה היא שכל אחד מוכן לזה, אבל חסרה לנו חברה, זאת אומרת ערבות. שכל אחד דואג שאחרים יהיו מחוברים, ושישפיעו עליו. כאילו, עדיין יש כאן איזה חוסר בהרגשה, שאני עדיין לא משוכנע שאני תלוי בהשפעת הסביבה עלי. גם את זה אנחנו צריכים לפרסם בינינו.
(סוף השיעור)