שיעור בוקר 05.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 16,
מאמר: "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך"
קריין: כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 16, מאמר "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך".
מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך
"מה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך" - ע"י הכלל יכולים להגיע לאהבת ה'.
אם כן מה נותנת לנו קיום של תרי"ב מצות - קודם כל, צריכים לדעת מה זה "כלל". ידוע, שכלל נבנה על הרבה פרטים, ובלי פרטים אי אפשר להיות כלל. כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה". שכל הפחות צריך להיות עשרה אנשים, אז יכולים לומר "קדושה" בתפלה.
ועל זה אמרו בזהר הקדוש "כל בי עשרה, שכינתא שריא". שפירושו הוא, שבמקום שיש עשרה אנשים, כבר יש מקום להשראת השכינה.
ולפי זה יוצא, שהכלל "ואהבת לרעך כמוך" בנוי על תרי"ב מצות. היינו, אם אנו נקיים את התרי"ב מצות, אז נוכל לבוא להכלל של "ואהבת לרעך כמוך". נמצא, שהפרטים נותנים לנו להגיע להכלל. וכשיהיה לנו הכלל, אז נוכל להגיע לאהבת ה', כמו שכתוב "כלתה נפשי לה'".
והגם שאין האדם יכול לקיים כל התרי"ב מצות לבד. למשל, פדיון הבן. שאם נולד לו בת תחילה, כבר אינו יכול לקיים מצות פדיון הבן. וכמו כן האשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, כמו ציצית ותפילין. אבל מטעם ש"כל ישראל ערבים זה לזה", נמצא, שע"י כולם מתקיים כולם. נבחן זה, כאילו שכולם קיימו ביחד את כל המצות. לכן בסגולתן של התרי"ב מצות ניתן להגיע להכלל של "ואהבת לרעך כמוך"."
בזה שכדי להגיע לבורא אנחנו צריכים קודם כל להתקשר בינינו, יש כאן הכרחיות, כי אחרת אנחנו לא משיגים כלי דהשפעה. כי אנחנו יכולים להגיד ולטעות בזה שכבר נמצאים בכלים דהשפעה, ואנחנו נמצאים באהבה לזולת ורוצים להתקשר עם כולם, ובזה להחזיר את עצמנו לכלי דאדם הראשון המתוקן בחיבור. אנחנו יכולים כך לדבר הרבה, אבל השאלה, האם זה באמת כך.
ודאי שהבדיקה היא בזה שאנחנו נמצאים בעשירייה ומשתדלים להגיע להרגשה. כי אנחנו כלי הרגשה, רצון, וכלי ההרגשה שלנו צריכים לקבל התפעלות, התרוממות מזה שאנחנו מחוברים. זה מאוד לא פשוט, וכבר מכך שזה לא פשוט אנחנו צריכים להבין שלא ניתן לנו לעשות את זה בעצמנו מפני שכבר מהצעד הראשון, מלכתחילה כדי להיות מחובר עם מישהו בצורה כמו שהמקובלים אומרים, אני חייב להיות בזה מחובר עם הבורא. רק בצורה כזאת שהוא יתקן את הקשר שלי עם האחרים. זאת אומרת, הבורא בכוונה שבר בינינו את הקשר, כמו שכתוב. אני לא ידעתי על זה, ולא מבין את זה, אומרים שזה היה לפני הבריאה, בריאה זה "בר" ממדרגה, חוץ מהבורא, אלא אני כבר מרגיש את עצמי שאני קיים בעולם הזה. הנקודה שבלב שמעוררת אותי להגיע לדבקות בבורא היא דוחפת אותי לחיבור עם הבורא, ואז אני צריך להבין שאני חייב כאן להכין את הכלי לחיבור עם הבורא, והכלי הזה צריך להיות קיים לפחות מעשרה אנשים שהם מחוברים ביניהם באיזה מין חיבור שהוא למעלה מהאגו שלהם. נגיד, איזה חיבור הדרגתי, התחלתי.
מתוך זה שכך אנחנו מתחברים, אנחנו נמצאים כבר בנחיצות לחיבור עם הבורא. כי בלי שהוא ישפיע לנו, ייתן לנו כוח, אנחנו לא נוכל להתחבר בינינו. אנחנו יכולים להגיד הרבה על החיבור בינינו, אנחנו רוצים, אנחנו יחד, אבל כל זה לא נכון ולא חיבור. חיבור יכול להיות בתנאי שאנחנו באמת מרגישים עד כמה אנחנו הפוכים ולא רוצים, ושמאין ברירה אנחנו עושים מאמצים ואז החיבור הזה מתגלה מלמעלה.
הבורא כביכול מחזיר אותנו, כל עשירייה נגיד, לאותו מצב שלנו באדם הראשון, למדרגה הראשונה של אדם הראשון, שאנחנו נמצאים שם בביטול הרצון שלנו, רק בדבקות כנקודות, עשר נקודות יחד, וכך מתקיים החיבור. זאת אומרת, אנחנו רואים כאן שאפילו בעבודה ההתחלתית שלנו בלהתחבר בינינו אנחנו זקוקים לבורא. אבל זקוקים לבורא ככוח החיבור שיחבר בינינו, כי בלי שנהיה מחוברים, לא נוכל לפנות אליו.
יוצא כך, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אנחנו צריכים קודם כל להיות מחוברים בינינו, זה נקרא "אהבת הבריות", ואנחנו עושים את זה בעזרת הכוח העליון שמאיר, המאור המחזיר למוטב שמחזיר אותנו לטוב, שטוב בשבילנו זה כבר חיבור, ומתוך זה שמגלים את עצמנו שנמצאים ממש בחיבור בינינו, במידה שאנחנו מתייחסים כל אחד לתשעת החברים, באותה מידה אנחנו יכולים להתייחס כל אחד לבורא, כולנו יחד. כל אחד מצידו בהתכללות עם האחרים וכולנו, כל החברים, יחד. ואז באמת יש לנו כבר קשר בין הכלי המתוקן במשהו של אדם הראשון לבין הבורא.
זה התהליך שאנחנו צריכים כל הזמן לחשוב עליו. יש בו הרבה פרטים וכל פעם הם מתגלים מחדש. ואחרי שאנחנו משיגים את הכלי הזה במדרגה הראשונה שלו בסולם, אנחנו יכולים כבר לעבוד עם הבורא כדי להרגיש בחיבור שלנו אותו כממלא אותנו, כמביא אותנו לדבקות. הכול זה עבודת ה', אבל אנחנו צריכים בזה להבין שהמ"ן שאנחנו מעלים, זו בעצם העבודה שלנו.
כל העבודה שלנו היא בהעלאת מ"ן ובקבלת מ"ד. שהחסרונות שאנחנו מעלים לבורא, זה משמח אותו, כי אנחנו מבינים ומגלים שרק הוא מסוגל לעשות הכול, רק הוא הכוח החיובי, ואנחנו הכוח השלילי, מבקשים ממנו להיות דומים לו, חיוביים, ובזה משמחים אותו. זאת אומרת, כשאנחנו עושים את התיקונים האלה אנחנו צריכים להבין, שאנחנו עושים את התיקונים האלה לא לעצמנו אלא כדי לשמח אותו. ואז בטוח שנקבל ממנו את כל הכוחות והתיקונים, ובהדרגה כך יותר ויותר נידַמה לו. נידמה לו, זאת אומרת שעוד יותר ויותר על פני הרצונות השבורים החדשים אנחנו נרצה לגלות אותו כ"אין עוד מלבדו", כ"טוב ומיטיב", כנמצאים עימו בדבקות, וכמו שדיברנו קודם, בשיעור הקודם, בשמחה.
שאלה: זה לא ברור, איך אנחנו מרגישים שמחה במאמץ שאנחנו עושים מ"ן?
שיש לי למי לפנות ולבקש עזרה. יש לי למי לפנות ולהרגיש שאני נמצא בידיים בטוחות, ידיים חזקות, שזה הבורא, והוא הוליד אותי והוא רוצה לטפל בי כמו אימא שמטפלת בתינוק. אבל כאן מצידנו נדרשת כבר הבקשה אליו שיעשה את זה, כי בזה אנחנו מכירים אותו, בזה אנחנו משיגים אותו, בזה אנחנו גדלים. בגשמיות אנחנו יכולים לגדול בלי שום העלאת מ"ן מעצמנו, אלא מספיק שאנחנו קיימים וכבר מטפלים בנו ההורים. מה שאין כן ברוחניות, אנחנו נשארים בדרגת החי, בדרגת בהמה אם אנחנו לא מעלים מ"ן להיות אדם. זה ההבדל בין בהמה ואדם.
לכן חובתי כל הזמן להיות בחיסרון לדרגת האדם, ואנחנו צריכים לעצב את החיסרון הזה בינינו. והחיסרון הזה מתבטא בדרגת האדם, לחזור למערכת שנקראת "אדם", "אדם הראשון", וזה על ידי החיבור בינינו, חיבור המתגבר. ובחיבור אני לא יכול לעשות כלום, אני זקוק לכוח הבורא. הסימן ברוחניות לעומת הגשמיות, שאני חייב כל הזמן להעלות מ"ן, כל הזמן לבקש, כל הזמן להיות בטענות, בהודיה, בכל דבר, אבל כל הזמן להיות קשור עם העליון.
וכל הזמן להיות קשור עם העליון זה כל הזמן להיות קשור עם הקבוצה ודרכה כל הזמן להיות בהעלאת מ"ן, בהעלאת חיסרון. ולהבין שהבורא דווקא נהנה מהעלאת החיסרון שלנו, שאנחנו בזה מכירים בו, שאנחנו בזה דורשים ממנו תיקונים.
תלמיד: כשאנחנו מבקשים ביחד, יש טעמים?
כשאנחנו מבקשים ביחד זה נקרא שאנחנו מבקשים להיות אדם, כי אדם זה להיות מחובר. אז אנחנו צריכים להשתדל להיות מחוברים כמה שיכולים, ומתוך כביכול החיבור, שהוא לא חיבור, הוא חיסרון לחיבור, מתוך זה אנחנו מעלים אליו בקשה, "תתקן אותנו, תעזור לנו". וכך נתקדם.
תלמיד: זה ברור, אבל מאיפה יש שמחה במאמץ? זה מאמץ, אני לא מרגיש שמחה כשאני מבקש להיות מחובר.
ודאי שאתה לא שמח להיות מחובר לאחרים. אבל על ידי זה שאתה מבקש חיבור ומחיבור להיות מחובר עם הבורא, מחיבור עם החברים להיות מחובר עם הבורא, יש לך הזדמנות. אתה צריך להכיר את ההזדמנות הזאת. עכשיו אתה שואל, איך פתאום אני האגואיסט אבקש את ההזדמנות הזאת להיות מחובר עם החברים? עם הבורא אני מבין, כי זה הבורא, הוא העליון, הוא עושה את הכול, הוא שליט על הכול, כדאי לי להיות מחובר אליו. אבל מה פתאום החברים, מה אני צריך אותם?
אז אתה צריך להבין שכדי להגיע לבורא, אתה צריך לצאת מעצמך. ולצאת מעצמך אתה יכול אך ורק בתנאי של התרגילים האלה, שאתה מחובר עם החברים. להיות מחובר עם החברים זה נקרא שאתה מתעלה מעל "האני" שלך. ובלי שאתה תתעלה מעל "האני" שלך, אתה לא תהיה מחובר עם הבורא, יהיה לך רק דמיון שאתה מחובר אליו, אבל אתה מחובר עם האגו שלך.
תלמיד: אני רוצה להסביר שכשאני מבקש אני מרגיש שזו עבודה. במצב כזה אין שמחה. מאיפה יש שמחה במאמץ, בעבודה?
אם עושים יחד, אז כל אחד מעורר את האחרים וכולם את כל אחד על ידי קנאה, תאווה וכבוד. העיקר קנאה וכבוד. במקום קנאה, אתה יכול להגיד בושה, המצב האחר, ההפוך ממנה. אם אני רואה שהחברים מתחברים ביניהם ומתקדמים ויש ביניהם משהו, ואני לא נמצא עדיין בזה, אז אני צריך לחשוב מה יהיה עם הגאווה שלי, עד כמה אני אשקר לעצמי שטוב להיות במצב כזה. עד מתי? כך אני אהיה כל הזמן מכונס בתוך עצמי, ללא תוצאה מהחיים שלי?
אני צריך להכיר בזה שיש לי בעיה, אני חייב בכל מקרה לצאת מעצמי, כמו שכתוב, "ואחר עורו נקפו זאת", זאת אומרת "מבשרי אחזה א-לוה"1, כי זה דווקא מחוצה לי, אם אני רוכש הרגשה שנמצאת מחוצה לי. ואין לי את ההרגשה הזאת בינתיים, אני לא מכיר את מה שמחוצה לי, אין לי חוש, חיישן שייתן לי את ההרגשה הזאת, אז אני נמצא בניתוק מהרוחניות. יש לי בעיה. כדי להרגיש את הרוחניות, את הבורא, את החיבור, את העולם העליון ולא את העולם המדומה הזה, חובתי פשוט לעשות דין וחשבון ולסגור עיניים ולקפוץ לתוך הקבוצה ממש כמו לתוך דליקה, לא אכפת לי מה ייצא ממני, כי [אם לא] החיים שלי אם כך נאבדים. אני חייב להגיע אליהם. מתוך האגו שלי אני חייב לבטל את עצמי בתוך הקבוצה.
שאלה: הוא כותב, "כדוגמת, שאנו אומרים, "קהלה קדישא". הכוונה על כמה פרטים, שנתאספו ונתחברו להיות חטיבה אחת. ואח"כ ממנין ראש הקהל, וכדומה. וזה נקרא "מנין" או "עדה"." מה זה למנות ראש קהל בעשירייה?
דיברנו על זה לא פעם ואני לא יודע איך זה מתקיים, צריך להיות גבאי, צריך להיות ש"צ, ואתם, כל אחד צריך לטעום מה זה ולעבוד לפי התפקיד הזה. לא לחשוב שאנחנו סתם עושים זאת בצורה פורמאלית, אלא חובתנו כך להרגיש יותר, מה זה להיות מחובר ומה זה לדאוג לקבוצה, אני לא יכול לעשות את זה במקומכם. הייתי עושה, אבל איך?
שני אנשים, שהאחד דואג למצב הפנימי של הקבוצה, זאת אומרת לחיסרון של הקבוצה, לכיוון החיסרון, העלאת מ"ן וכן הלאה, שמעורר את הקבוצה כל הזמן לזה, כמדריך רוחני, והשני מסדר להם את הכול ומעורר אותם כמדריך גשמי. שניהם צריכים להיות. כי אם אין תורה, אין קמח. ואם אין קמח, אין תורה, תעשו את זה. ותתחלפו מהר, נניח פעמיים בשבוע, זה מספיק, אם אדם עובד בצורה אינטנסיבית מספיקים לו כמה ימים כדי להיות מקושר עם החברה על ידי כך שהוא נמצא בכאלה תפקידים. אתם יכולים למנות לתפקיד הזה לא רק אדם אחד אלא שניים לש"ץ ושניים לגבאי.
שאלה: הסברת עכשיו על מקום השמחה הזאת ולמי יש שמחה כזאת, זה לא ממש ברור. איפה בעצם נמצאת השמחה הזאת? האם הגוף יכול להיות לא בשמחה וחלק אחר בי כן בשמחה? מהי אותה שמחה באמת? זה לא ממש ברור. הייתי שמח אם היית מתייחס לזה, מתעמק בזה יותר.
אולי אתה שואל האם אני יכול להיות בחלק אחד בעצבות ובחלק שני בשמחה. זה כן יכול להיות, אמנם שזה שייך יותר למצב בלתי מבורר. קורה כך לאדם, הוא נמצא בעצבות והוא נמצא גם בשמחה. כותב על זה רב"ש, שהחלק הזה נמצא בעצבות והחלק השני נמצא בשמחה. החיצוניות נמצאת בעצבות, והפנימיות בשמחה או הפוך, פנימיות בעצבות וחיצוניות בשמחה. את זה הוא כותב בקשר לצום, שהגוף נמצא בעצבות והאדם בעצמו נמצא בשמחה. זה גם כלפי אדם חולה שאסור לו לאכול משהו, זאת אומרת שמחויב לעשות איזו פעולה לא לפי הרצון שלו אבל הפעולה לא לפי הרצון מביאה אותו למצב יותר נעלה. ואז למרות שברצון שלו הוא סובל, בכוונה שלו, בתוצאה שהוא מקווה לקבל, הוא כבר שמח.
צריך למצוא פסוקים על כך ולברר. אבל הדבר הזה קיים, יכולות להיות גם שמחה וגם עצבות. זה בהתאם לכלים שלנו, ולא שאנחנו קובעים כך.
קריין: "שמעתי" ס"ט, "מקודם יהיה תיקון העולם":
"ועיקר הבנה בין פנימיות לחיצוניות, הוא על דרך כשאדם עושה איזה מצוה, אז לא כל האברים מסכימים לזה. וזה דומה כאדם היושב בתענית, שאז אומרים, שרק הפנימיות שלו הסכים על התענית, אבל החיצוניות שלו יש לו אי נעימות מהתענית, שהגוף הוא תמיד בהתנגדות להנשמה."
יש עוד. אם תרצו אפשר לדבר על זה, אבל תראו את זה מהניסיון, מהחיים שלנו. יש לנו מצבים שאנחנו נמצאים גם בעצבות וגם בשמחה. רב"ש הרבה פעמים היה מצביע על הגוף שלו ואומר, "שיסבול". אז גוף שסובל לא נמצא בשמחה, אבל האדם שבו דווקא שמח ואומר, שיסבול, כי הוא מרגיש פער בין הגוף לנשמה, פער גדול מאוד, וזה מה שמשמח אותו.
צריכים להיות בזה. יש לנו אפילו בגשמיות כאלה דברים, אנחנו רואים ספורטאים, אנשים שעושים מאמצים גדולים ויכול להיות שהם סובלים. צריך לתת יגיעה להשגת כל דבר, לכן היגיעה בעצמה היא סבל, אבל בגשמיות אנחנו יכולים בקלות לקשור את היגיעה והסבל לשמחה ולמילוי. מה שאין כן ברוחניות אלה שני כלים, שתי רמות, שני עולמות, ולכן זה יותר קשה.
קריין: "שמעתי" צ"ה, "בענין הסרת הערלה":
" שבזמן שמולין את התינוק, אף על פי שהילד נמצא ביסורים, ומכל מקום הקהל וההורים הם שמחים, משום שמאמינים, שהנפש של הילד הוא שמח. כמו כן בעבודת הברית צריכין להיות בשמחה, אף על פי שמרגיש מצב של יסורים, ומכל מקום הוא צריך להאמין, שהנפש שלו הוא בשמחה.
כל עבודתנו צריך להיות בשמחה. והראיה לזה מהמצוה הראשונה, שניתן לאדם. אזי המצוה נעשית ע"י ההורים. וההורים והמשתתפים הם בשמחה. כך צריך להיות כל המצות מה שהוא עושה, שיהיה רק בשמחה."
למרות השמחה שמרגישים, אנחנו מרגישים בצורה ברורה שהיא למעלה מדרגת הבהמה שלנו. זאת אומרת הבהמה סובלת, האדם שבנו, שגדל על פני הבהמה שמח. ואם זה בקבוצה, בתמיכה של הקבוצה ושל הכול, אז ברור שיש לנו לזה את כל התשתית לעבור את כל המדרגות האלה. זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, שאנחנו עולים למעלה מהרצון לקבל ובונים מעליו את כל העולם שלנו דקדושה, את החיבור שלנו מעל הפירוד. דרגת הפירוד לא נעלמת, אלא אנחנו כל הזמן עולים ועולים מעליה, זאת אומרת, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", נרצה להרוג זה את זה כמו תלמידי רבי שמעון, ומעל זה בונים צורה חדשה.
לכן, חלק מאיתנו כאילו סובל, רוצה להרוג את החבר, וחלק מאיתנו שמח, כי שם הוא רוצה לאהוב את החבר ובתוך זה מרגיש את האהבה שלו לבורא. ככה זה, קצת יותר מגוון.
שאלה: לפי התרגום דיברת על התיקון שאדם אמור לעשות על ידי העלאת מ"ן, שהבורא עוזר וההורים עושים את המשך התיקון, מה המשמעות שההורים עושים את יתר התיקון?
כי אנחנו צריכים רק להעלות מ"ן. והעליון שלנו, שהם אבא ואימא הרוחניים, דרגת אבא ואימא, חכמה ובינה, שלמעלה מהם כתר, על ידי שני הכוחות האלו, חכמה וחסדים שמשפיעים עלינו, מעבדים אותנו, מחברים בינינו, ממלאים אותנו, אנחנו מתקדמים. לכן אנחנו צריכים לבקש, כל הזמן לבקש. וגם כבר המ"ן שלנו, כולל מין חכמה ובינה. מ"ן זה "מי נוקבין", זה חיסרון מהמלכות וחיסרון מהבינה. שניהם נמצאים בחיסרון, רק חיסרון ממלכות להיתקן, וחיסרון מבינה לתקן. ואז אנחנו צריכים להתכלל עם רצון הבורא ורצון הנברא, כי אחרת איך אני מעלה מ"ן אם אני לא מרגיש שיש רצון טוב בעליון, איך אני פונה אליו ומבקש ממנו. צריכה להיות אצלי הרגשה וידיעה קודמת להעלאת מ"ן, שהוא רוצה, שהוא מסוגל, שהוא מוכן וכן הלאה. מאיפה אני מקבל את זה? דרך הסביבה, מהאור מקיף. ואז אנחנו כך פועלים.
בקיצור חברים, הכול נמצא אצלנו, הכול נמצא בידינו, אנחנו פשוט צריכים לפעול. והעיקר על מה שדיברנו היום, השמחה, אנחנו צריכים ממש להתחיל לבדוק את עצמנו, שנהיה בשמחה בצורה קבועה. שלא נגלה שום דבר חוץ משמחה. אבל שמחה כתוצאה ממעשים טובים. ומעשים טובים אלה בירורים, זו ההשתוקקות למטרה.
שאלה: אמרת שבושה היא הצורה ההפוכה של קנאה, ואם אתה לא מגיע לקנאה אז הבושה תרדוף אחריך, כמו ההבדל בין בעתו באחישנה. אז איך מבטיחים במקום לבטל בושה, אנחנו משתמשים בשמחה לעומת בושה?
אנחנו לא מבטלים שום הרגשה, לא בלב ושום ידיעה שבמוח, אלא רק מעלים את עצמנו למעלה מהם להרגשות והבנות יותר נעלות. אבל שום דבר לא מבטלים, אני לא הולך לתקן את העולם על ידי שאני מוחק ממנו משהו. כי מה שנמצא בעולם זה נמצא מהבורא, הדברים הכי זוועתיים, ואנחנו רואים כבר מניסיון העולם הזה, שאתה לא יכול לתקן.
המלחמות חוזרות, הגניבות וכל מיני מצבים רעים שבין ביני האדם, הכול חוזר, אתה לא יכול שום דבר לתקן לבד או למחוק, על אחת כמה וכמה מהעולם. אלא, כמו שכותב בעל הסולם, כל דבר רע יתקיים עד שיגיע לתיקונו, והזמן שהוא קיים, זה הזמן שאתה חייב לגלות עד כמה שהוא רע ועד כמה שאתה צריך את התיקון הנכון בשבילו.
זאת אומרת להביא עליו אור ההרגשה, אור ההבנה ורק על ידי זה לתקן, ולא שאתה מוחק אותו מהעולם. הוא כותב על זה בהרבה מקומות, שום דבר רע לא צריך למחוק. ההפך, אנחנו צריכים לצרף לדברים האלה תיקון נכון ואז ההרגשה הרעה, ההבחנות הרעות, יהיו ככלים שבלעדיהם אי אפשר. הבורא שלח את הכלי, הוא עשה את הרע.
לכן לא לחשוב על הדברים הרעים, לחשוב על התיקונים. ומזה הכלל, שאני לא חושב על הרע, אני חושב רק איך להפוך את אותו רע לטוב, לא למחוק אותו.
ולהפוך אותו לטוב, זה להביא עליו צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה, לכן להביא את עצמו לבושה, זאת הדרגה הנכונה והטובה. כשמתגלים לי כל מיני הרגשות והבחנות שליליות, את כולם אני צריך להביא להרגשת הבושה, כמו שבמלכות דאין סוף. אם הגעתי להרגשת הבושה, מכאן והלאה אני יכול כבר לערוך את התיקון, זאת אומרת לבקש, לדרוש את התיקון.
אבל לפני זה ,יש לי כל מיני הרגשות שלילות שאותן אני צריך כולן לקבץ ולהביא לדרגת הבושה. והבושה היא גם כן מורכבת מהרבה אופנים, אבל לא חשוב היא כבר בדרך ואני אברר אותם.
שאלה: אתה אומר שדבר אחד לא עדיף על השני? כלומר שקנאה לא עדיפה על הבושה, מכיוון שנראה, שאם לא תגיע לקנאה אז הבושה תבוא במקומה.
לא. הקנאה בדרך כלל קיימת בין החברים, בושה קיימת יותר כלפי הבורא. גם זה וגם זה כלפי החברים וכלפי הבורא, אבל אנחנו צריכים כאן להבדיל, שבכל זאת בושה זה השורש העליון, זה במלכות דאין סוף. זה נובע מהרגשת הפער בין מלכות דאין סוף שהיא מקבלת, להרגשת הבורא שהוא כולו משפיע. זאת הבושה.
קנאה, זה בתוך הרצון לקבל בדרך כלל. אנחנו מכירים אותו, שהרצון לקבל מרגיש את עצמו שאין לו מה שמגיע לו, לעומת האחרים שיש להם יותר ממה שמגיע להם.
שאלה: יש לאדם היכולת להתייגע פיזית ולעורר אותן התכונות האגואיסטיות, קנאה תאווה וכבוד, אבל הוא עדיין נמצא בגדר של תיקון. איך מתוך זה לא להרשיע את הבורא, אלא ההפך, להיות בשמחה ולהודות גם כן?
אתה צריך יותר לחשוב איך אתה מודה לבורא על זה שהוא מעורר בך כל מיני רגשות שליליים. צריכים יותר לחשוב שהרגשות השלילים האלה זה גילוי הרע, שהבורא ברא בכוונה, מפני שבלי גילוי הרע הזה, אתה לא תוכל להגיע אליו.
ולכן אתה מודה לו על זה שהוא מגלה לך רע. אמנם אתה לא יכול לקבל את גילוי הרע הזה בשמחה, אבל יחד עם זה הוא נתן לך שכל, תבונה, שאתה יכול להגיד, "כן, זה ניתן לי כדי שאני אחר כך אתעלה, כדי שאני אצא מהבהמה שלי. סך הכול ההרגשות הרעות האלה הן עוזרות לי, הן דוחפות אותי לצאת מתוך הבהמה לדרגת האדם".
אלא על ידי מה אני אצא מתוך עצמי? אני נמצא במצב מסוים, אחד. המצב הזה, איך אני יוצא ממנו לרוחניות? אם הבורא ירצה למשוך אותי לרוחניות, הוא יצטרך לתת לי את הדברים הטובים כמו שאתה חושב ומצפה שיהיה. אבל אם הוא ייתן לך כל מיני דברים יותר ויותר טובים, הוא רק יגלה לך את הרצון לקבל, הרצון לקבל שלך יגדל ואתה אף פעם לא תצא ממנו.
לכן מי שמגיע לחכמת הקבלה, מושכים אותו על ידי קצת דברים טובים, נותנים לו פיתיונות. [כמו] שאתה צריך כאן לקבל, אתה יכול כאן לקבל ידיעה והרגשה ונצחיות, דבקות, משהו שאין לאנשים אחרים וכן הלאה, בצורה אגואיסטית מושכים אותו.
אבל כשהוא מגיע ומתחיל עבודה, אחרי כמה זמן זה יכול להיות שבועות, זה יכול להיות חודשים, האדם פתאום מרגיש איזה מרה שחורה מגיעה אליו, משהו יורד עליו כענן שחור.
האם לזה ציפיתי? אני ציפיתי לגילוי, לאורות, לבורא, לעולמות, איפה זה, למה לא פותחים לי? אבל אם יתנו לך עכשיו עוד התקדמות כזאת טובה, כמו זו שהביאה אותך לחכמת הקבלה,[אמנם] גם על ידי ייסורים מביאים, אבל העיקר זה על ידי המשיכה. אם ימשיכו בצורה כזאת, אז אתה תהיה פשוט אגואיסט יותר גדול, אתה תתפתח לכיוון הקליפה. אמנם אתה רוצה בזה, אבל לא יתנו לך.
לכן מתחיל כאן להתגלות התנאי, שאתה חייב להתפתח על ידי זה שדווקא מקטינים לך מילויים ומגדילים לך את הרצון לקבל ואתה צריך לעבוד עימו בעל מנת להשפיע. אחרת אתה תישאר בחסרונות האלה יותר ויותר. וכאן צריכה לכן לבוא תמיכת הקבוצה, הסברת המורה ועבודה רוחנית ואז יש לך סיכוי להגיע לאמת.
שאלה:
אם בעשירייה קיימים מצבים שונים של שמחה, סבל, עצב, מחשבות רעות וכן הלאה, האם משמע שאנו לא אמורים לאפשר מצבים של אפאטיות? של חוסר מצב כאילו, האם לא אמורים לקבל שאין מצב בכלל?
אני ממליץ לחלק את הזמן בעשירייה לזמן שאתם שומעים שיעורים וזמן קצר יותר שאתם עושים סדנאות, וזמן עוד יותר קצר שאתם עושים בירורים וויכוחים. כי אחרת אתם יכולים להתבלבל ולהסתובב לכל מיני צורות שהן לגמרי לא מביאות לתוצאה טובה. הכי טוב זה עוד פעם ועוד פעם לשמוע שיעורים.
אני חושב פשוט לעבור על המאמרים של הרב"ש על החברה ולעבור על מאמרים נבחרים מ"שמעתי". לבחור מ"שמעתי" נגיד חמישים או שבעים מאמרים ולעבור עליהם שוב ושוב. זו החובה.
חוץ מזה אני מאוד משתוקק שאנחנו נמשיך ללמוד את הפתיחה ואחרי זה תע"ס, כי זה באמת כבר מתחיל להיות חסר בלקשור את המצבים הפנימיים שלנו עם המדרגות הרוחניות. אני מקווה מאוד שבסוף מאי כשאנחנו מסיימים את הכנסים שלנו, נכנס ללימוד חזק של הפתיחה ותע"ס.
ועוד יש לפנינו מצבים קשים, טובים זאת אומרת, מועילים, שזה ההפצה שלנו לקהל, לאומות העולם, על המצב שמתרחש בעולם. שהוא בדיוק מתרחש בכלי הכללי דאדם הראשון השבור, כדי שאנחנו נסביר לכולם מהו הכלי הזה, למה הוא נמצא במצבים כאלו, שכל מה שאנחנו סובלים, זה לא יותר מהכוחות שמעוררים אותנו להזדרז לתיקון.
גם אנחנו, בני ברוך, וגם כל יתר בני האדם שלא מרגישים, שלא נמצאים עדיין בזה, אבל בכל זאת שיידעו, כבר מראש אפילו, ממה נובע המצב הזה של הצרות שמתגברות בעולם.
שאלה: לקראת סיום וגם בהקשר למה שאמרת עכשיו על המצב בעולם, אני רוצה להתייחס למצב בישראל. מאז אתמול יורים טילים על ישראל בלי הפסקה, האם אפשר להיות בשמחה במצב כזה?
ההבדל הוא איך אתה מרגיש את זה. אם אתה מרגיש שכל המצבים האלה באים כדי שאתה תעורר את הרחמים מלמעלה ויש לך הזדמנות לזה והבורא דורש את זה ממך, אז יש לך יחד עם זה שמחה. כמו שאנחנו לומדים, שבחלק אחד אתה יכול להיות בצער ובחלק השני אתה יכול להיות שמח. אתה לא כמו הילד הקטן שכולך נמצא או בצחוק או בבכי, אלא אתה יכול להיות כבר כאיש בוגר שמבין בשביל מה נעשה כל דבר. אם אתה קושר את המציאות לבורא ולתיקון העולם ולתהליך שצריך לעבור, אז אתה צריך להשתדל לראות בכל מה שעוברים, תהליך התיקון. ותהליך התיקון מצדנו הוא ודאי בחיים טובים גשמיים, בהמיים, אבל בעצם הוא שייך לנשמות.
אם אנחנו נחשוב על התיקון שצריך להיות בנשמות שלנו, היינו, שאנחנו צריכים להתקשר לבורא, אז אנחנו נבין יותר מהי כל פצצה ופצצה שנופלת עלינו? מה היא צריכה לעורר? מי שולח אותה? הרי אין משהו שלא בא בצורה מכוונת מלמעלה עד הפרט שבפרט האחרון, כי זה הכול קשור למערכת הכוחות, ואם נופל משהו על מישהו, כן או לא, ובאיזו צורה זה קורה, אנחנו כולנו צריכים להבין שכך זה מתוכנן מלמעלה עד פרט האחרון. אין כאן מקרה בעולם ורק להבין מה עלינו לעשות אם צורת קשר כזה בינינו לבורא התגלתה.
אני חושב שיש לנו בזה באמת מה לעשות. לא לשבת כרגיל, אלא אנחנו יכולים. בואו נעשה על ידי התגברות בעבודה שלנו עוד יותר ועוד יותר לעורר את הרחמים, לעורר את הכוח העליון שיקדם אותנו, יקדם את כול האנושות לא על ידי כוחות כאלה, "דינים" מה שנקרא, אלא על ידי הרחמים. לא על ידי דינים. נבקש ממנו ואני בטוח שאנחנו מסוגלים להשפיע.
תלמיד: ברמת ההסברה מה כל פצצה צריכה לעורר?
אני לא יודע אם אנחנו צריכים להסביר את זה, כי אנחנו צריכים להיכנס למצבים של בני אדם. אנחנו דיברנו קצת על השואה גם אנחנו, גם המזרחן ד"ר גיא בכור דיבר על זה ועוד אנשים פה ושם בעולם כבר התחילו לדבר בצורה כזאת על מהי הסיבה האמיתית לשואה ומה אפשר לעשות וכן הלאה. כאן זה מצב שהוא מאוד חד, הוא מאוד במקום. אבל אם אנחנו נגיד עכשיו שמגיע לנו כך וכך וצריכים להתחבר בנינו, ודאי שהחיבור בינינו זה התיקון, עליו אפשר לדבר, אבל לא שמגיעים לנו המצבים האלו מחוסר חיבור. זאת אומרת, לא לדבר לשלילה, אלא איך לצאת, איך לקבל תרופה למצב הנוכחי. דברים חיוביים.
"עם ישראל, עלינו לתקן את זה ואפשר בצורה כזאת, בואו נתחבר ונתקן", על זה אפשר לדבר. אבל זה שזה מגיע לנו מחוסר החיבור, בזה מאוד להיזהר. אנחנו רוצים בכל זאת שהעם יקבל אותנו [בטוב]. ישנם אנשים שמביאים שמועה טובה או שמועה רעה, בהיסטוריה בדרך כלל את אלו שהיו מביאים שמועה רעה היו הורגים. אז אנחנו רוצים להביא שמועה טובה, שיש לנו במה לתקן את המצב הנוכחי.
תלמיד: העניין הוא שאנחנו שבוע אחרי יום השואה, אנחנו לפני יום הזיכרון, יורים עלינו טילים. איך אפשר כן לעורר את הלב? לא רק בואו נחבר מילים מתוקות כדי לא לפגוע?
אתה יכול לדבר אבל בצורה כזאת, שאנחנו לא נוכל שום דבר לעשות עם זה כי העולם לא ייתן לנו. העולם נעשה הפוך, הוא נעשה יותר אנטישמי. הוא ישמח מזה שיהיו לך יותר צרות. ולכן אנחנו צריכים לתקן את היחסים שלנו עם העולם. היחס שלנו אל העולם ויחס העולם אלינו. והתיקון הוא רק בזה שאנחנו נעשה כלפי העולם מה שחייבים לעשות. וזה מה שחכמת הקבלה אומרת שאך ורק החיבור בינינו יגרום לחיבור העולם. אנחנו לא צריכים להגיד לעולם בואו נתחבר. לא. אנחנו לא צריכים לבקש ממנו שיקבל אותנו כמו כל המדינות האחרות. זה לא יקרה. אנחנו לא צריכים לבקש מהם שיקטינו את האנטישמיות שלהם וכן הלאה, זה לא יקרה, זה רק יגדל.
אנחנו צריכים לבטל את כול היחסים השליליים אלינו רק בעבודה המקורית שלנו שחייבים לבצע, שזה חיבור בינינו בלבד. ודרך החיבור בינינו יבוא האור לכל העולם, "אור לגויים" מה שנקרא. את זה אנחנו צריכים להסביר לעם ישראל וזה, בבקשה, אני מאוד מצפה שתעשו. אבל לא להגיד, לא לדקור שאנחנו גורמים לכל הפצצות האלה והטילים. בזה להיזהר.
שאלה: אנחנו עכשיו בכל זאת כמו שהזכרת בתקופה לפני כנסים, ובתקופה כזאת באמת כל הכלי נכנס לאיזו תקופה של שמחה. אפשר לראות את זה מאוד ברור על חברים שעובדים לקראת הכנס בכל מיני תחומים בהכנת המוזיקה, בהכנת השיעורים, בהכנת התוכן, בהכנת הלוגיסטיקה, הרבה חברים עובדים במרץ ובשמחה.
האם זו שמחה נכונה? אם חבר שעובד, מרגיש שמחה מזה שהוא מכין את המקום של הכנס, את התוכן של הכנס, האם בזה החברים האלה יכולים להרגיש שהשמחה שלהם היא נכונה?
ודאי שהשמחה נכונה, זו שמחה מהחיבור. זו שמחה משימוש באמצעי שהבורא נתן לנו, שעל ידי זה שהוא גורם צרות ש"אין עוד מלבדו" ונתן לנו הזדמנות על ידי החיבור בינינו להבין שהצרות נשלחות אך ורק כדי שאנחנו נמתיק אותן בחיבור, עד שהצרות יהיו למטה והחיבור מעליהן יהיה למעלה, ואז יהיה כלי שלם וכך נקבל את הגילוי שלו ונתמלא ממנו.
צריכים להסביר את כל הדברים האלה. אין שום בעיה. רק צריכים להיות בהרגשה שעמך לא ייפגע מזה שאתה אומר "מגיע לכם מה שאתם מקבלים", חס ושלום.
שאלה: האם אפשר לחזור לעניין השמחה, האם השכינה עצובה כשאנחנו לא מחוברים לבחינת אדם ואם כן האם אנחנו צריכים לחשוב על זה?
כן, ודאי. על זה כתוב. אנחנו צריכים לחשוב על לשמח את השכינה. שכינה זה נקרא "התגלות הבורא בנינו", ולא יכול להיות שהוא יתגלה בכלי העצוב אלא רק מתוך שמחה. אין גילוי השכינה אלא מתוך השמחה, שמחה של מצווה ומצווה זה חיבור. מצווה כללית. אז זה מה שאנחנו צריכים לעשות, להשתדל כל הזמן להיות בנטייה לחיבור ולהיות שמחים מזה.
אני בזה מסיים את השיעור. מאחל לכם כל טוב ושבאמת יבוא השלום והשמיים יהיו נקיים ושהכול יהיה בסדר. עוד מעט נחזור גם אנחנו אליכם. ובואו במשך היום נחשוב על השמחה כתוצאה ממעשים טובים, שמחה כאיזה סימן להצדקה לבורא, לחיבור, לתמיכה של הקבוצה בכל חבר וחבר. ונקווה שהיום אתם תעבירו נכון וטוב את ישיבת החברים ושיהיה לכם ולכולם לטובה. שלום, שלום לישראל ולכל העולם.
(סוף השיעור)
-
"ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו)↩