שיעור בוקר 09.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 31.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/pAphrhRc?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

"מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה"

שמענו מאמר, "מהו שהימין והשמאל הם בסתירה, בעבודה", כרך ג', "שלבי הסולם", ספר "דברים", פרשת "כי תבוא", עמוד קצ"ח.

הרב'ה אומר כאן הרבה דברים, הגדרות, זה מאמר מאוד כללי. מה שמעניין כאן שהוא מסביר שיש מצבים שנקראים לא לשמה ולשמה, שבתוך לא לשמה יש מצב לשם שמים. שאנחנו לא נשלה את עצמנו שלשם שמים זה מצב קדוש, זה לא מצב קדוש.

לשם שמים זה מצב שאדם מכיר שכדאי לו לעשות הכול לשם שמים כי משם יבוא לו השכר, כי מאמין בשכר ועונש. כך גם בגשמיות. בגשמיות אנחנו יכולים לעבוד סתם כמו שאנחנו עובדים כדי לקבל שכר ועונש מהחברה. אנחנו יכולים לעבוד בשכר ועונש כדי לקבל מהחברה כסף, כבוד, מושכלות, וגם התענוגים הבהמיים באים בעצם בלבוש דרך החברה, אומנם הם בהמיים ולא אנושיים. אבל זה אדם בעולם הזה שרוצה נגיד להיות גדול, הוא יכול להיות מדען גדול או רב גדול, ואז הוא עובד לשם החברה כדי שהחברה שתספק לו את התענוגים האלה.

בשלב הבא הוא מתחיל לקשור את עצמו לבורא. הוא מתחיל להאמין שיש כוח עליון, והכוח העליון מנהיג את העולם, או שמלמדים אותו שזה כך, זה נקרא "מצוות אנשים מלומדה", שאת זה הוא קיבל מזה שאנשים שלימדו אותו. ואז הוא מקיים את מה שקיבל, זה נקרא שהוא מקיים מצווה, מקיים פעולות בגלל שאנשים לימדו אותו, "מצוות אנשים מלומדה", והסיבה לזה היא שאנשים לימדו. אז הוא גם מקיים כל מיני פעולות בעולם הזה לא מפני שהבורא קיים, אלא מפני שלימדו אותו כך שהבורא קיים, שהכוח העליון קיים. זאת אומרת, גם אם לא היה כוח עליון, הוא גם היה מקיים תורה ומצוות בגלל שלימדו אותו, וזה פשוט הרגל, זה חינוך.

השלב הבא הוא שכבר מתחיל לראות בפנים בתוך בעצמו שיש כנראה בורא, כוח עליון, שכלפיו יש לו פעולות שיכולות להשפיע על שכר ועונש, ואז הוא מתחיל לעבוד מה שנקרא "לשם שמים". מה זאת אומרת? הוא חושב שמפעולות מסוימות שלו יהיה לו טוב ומפעולות אחרות יהיה לו רע, וזה יבוא מהבורא, זה נקרא לשם שמים. לא כדאי לי לגנוב כי הבורא יעניש אותי, לא כדאי לי לעשות עוד משהו כי אני אקבל עונש, והפוך, אני אעשה את זה ואת זה כדי לקבל שכר, זה נקרא לשם שמים. זאת אומרת את השכר הוא מקבל מהכוח העליון, כך הוא חושב. וודאי שזה גם לא לשמה, ויש עוד הרבה דברים שהם לא לשמה.

מה שאין כן, לשמה, כמו שאנחנו אומרים, זה לגמרי ללא שום פנייה לעצמו. הוא לא חושב על שכר ועונש, הוא לא חושב איך זה מגיע לו, כלומר לא שמגיע לו אלא מגיע לבורא, זה נקרא לשמה, האני של האדם לא קיים. יש עוד הרבה דברים קטנים כמו קו ימין וקו שמאל, הוא נגע בזה יפה, כלומר יש לנו מזה תועלת יפה. באמת כל קו ימין יכול להיות באדם בזמן שמבטל את עצמו, שמתבטל, שמקבל על עצמו תכונות הבורא, וקו שמאל הוא שאדם מתעסק באני שלו, מושך את הגאווה שלו, את האגו שלו לעבודה.

מה שאנחנו צריכים ללמוד בכל המצבים האלו זה שעלינו להתרגל שבכל מצב יש לנו סתירה פנימית. מפני שמלכתחילה כל דבר שאנחנו משיגים זה את האור מתוך הכלי, זאת אומרת הכלי הוא בהופכיות מהאור, והוא משיג את האור, את כל המושגים והתכונות שבאור רק לפי ההשתוות לאור. אז הכלי נמצא בשני מצבים הפוכים, המצב הפנימי שלו שהוא ההפך מהאור, והמצב החיצוני שלו הוא בהתאמה לאור, ולפי ההתאמה לאור הכלי קולט את האור.

מפני שיש בתוך הכלי שתי בחינות, הכלי עצמו לפי הטבע שלו שהוא רצון לקבל, ולפי הפעולה שלו שהיא רצון להשפיע, ולפי הפעולה ברצון להשפיע הכלי מבין מי זה הבורא, מי זה האור, ומשווה את הרצון להשפיע שלו לרצון לקבל שלו, אז לפי זה יש הופכיות בין הבורא לנברא. אנחנו לא תופסים את הבורא, אנחנו תופסים את התכונות המתוקנות שלנו ואומרים שזה הבורא, כי הן מתוקנות בהתאם לבורא. קורה שבתוך הכלי יש שתי תכונות מנוגדות, ולכן בכל בחינה, בכל הבחנה, בכל ביקורת על משהו, תמיד יש לנו סתירה פנימית. צריך להבדיל מאיפה זה בא, ושהדבר הזה לא יבלבל אותנו, לא יטשטש לנו את התפיסה.

הייתה שאלה אלי באינטרנט, וכתבתי שצריך לגבש קבוצות מאנשים בריאים וחזקים. ושאלו אותי, "למה זה כך, איך נזרוק את האחרים?". עניתי, "אני מתפלא שאתם לא צועקים עליי הפוך, "אתה כותב שכל העולם חייב ללמוד קבלה, וכל העולם צריך להיות קבוצה אחת, וכאן אתה כותב שצריך לעשות סלקציה ולקבל רק חזקים, זה נגד השיטה"". העניין הוא ההופכיות בין זה לזה. מצד אחד כל העולם צריך להיכנס ללימוד, ומצד שני כדי לקדם את כל העולם ללימוד צריכות להיות קבוצות חזקות שימשכו את כל העולם פנימה. וקבוצה שרוצה להיות המובילה, קבוצת המורים, קבוצת המובילים, צריכה לדאוג שלא יהיה שם אף אחד שבחוסר התמיכה שלו, בחוסר ההשפעה שלו, יעשה חור בדופן הכלי, בסירה כמו שבעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר". זאת אומרת, יש ויש.

אם מדברים על קבוצת מקובלים שצריכה להוביל את העולם, אז זו צריכה להיות קבוצה מאוד מגובשת וחזקה, ואין שם מקום למי שמתעצל ומתרשל. ואם מדברים על כללות העולם, אז וודאי שכולם יבואו בהמוניהם ללימוד בלי הגבלה. גם בגישה הזאת שזו הגישה העיקרית שלנו, יש שתי מגמות. מגמה אחת למי שמוביל, כמו לכתר, לראש הפרצוף, ומגמה שנייה לגוף, למלכות, ואת ההפכיות בין כתר למלכות כבר רואים כאן. או אנשים שיכולים להיות בכלל, שמסכימים שיובילו אותם, שימשכו אותם, או אנשים שיכולים להיות המובילים, מורי הדרך. זה גם כאילו נמצא בסתירה זה לזה, לכן אמרתי את זה כדוגמה.

תלמיד: לא מסתדר לי עם המאמר, הוא אומר שצריך להיות בשני קווים, ימין ושמאל.

ימין ושמאל, גם כן, איך יכולה להיות סתירה יותר גדולה מאשר בין ימין לשמאל?

תלמיד: רוב הזמן צריכים להיות בקו ימין, קו ימין זה כשאני נמצא בשפלות ורואה את גדלות הבורא אפשר להגיד.

לא, קו ימין זה לא שאתה נמצא בשפלות ורואה את גדלות הבורא. כשאתה רואה את גדלות הבורא אתה גם רואה את השפלות שלו. עכשיו הוא לא נמצא בשפלות?

נניח שאתה איש גדול ויש לפניך אנשים, אתה רוצה להוביל אותם. אז אתה בא אליהם ונותן את הגדולה שלך, מראה את הכוח שלך, ומוביל אותם. הבורא לא עושה את זה בצורה כזאת, הוא דווקא משפיל את עצמו, שלא יראו אותו, ומסתתר. אז אתה רואה אותו כעניו, כמושפל, ולאט לאט הוא מקרב אותך, לא לפי הכוח שלו, אלא לפי היכולת שלך.

אז כשאתה נדבק בימין, אתה משיג גם בימין את ההפכיות בין זה לזה. מצד אחד כוח אדיר, מצד אחר, ענווה גדולה. גם בימין, גם בתכונות שלו. בהתאם לזה גם אתה כשנדבק בימין, לומד מזה ומקבל את התכונות האלה, גם ענווה וגם גדלות.

תלמיד: וקו שמאל?

ובקו שמאל מה יש לך? בקו שמאל יש לך רק אכזריות. כמו אצל תינוק, רצון לקבל ללא צורה.

תלמיד: איך הימין והשמאל האלה מסתדרים עם "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו"? אנחנו אומרים שרוב היום צריך להיות בקו ימין וחצי שעה בקו שמאל. וכשאנחנו מדברים על "אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אנחנו אומרים אותו דבר. או ביום "אם אין אני לי מי לי" ובערב "אין עוד מלבדו", ככה נשאר קצת זמן לאין עוד מלבדו, אבל נראה שזה צריך להיות הפוך.

אתה אומר שצריכים להיות כל הזמן ב"אם אין אני לי מי לי", ואחרי זה רק בערב ב"אין עוד מלבדו". מה זה נקרא בערב באין עוד מלבדו? אחרי שגמרת כאילו את הפעולה ומה שהשגת בה, אז להגיד שמראש היה אין עוד מלבדו. וכשאתה הולך עכשיו להשיג את הדרגה הבאה, אז אתה אומר, אם אין אני לי מי לי, ואתה מוחק את כל מציאות הבורא, הוא אינו.

זה לא נכון. אם אתה מוחק אותו, כך שהוא אינו, אז אין לך מה לעשות, אתה לא נמצא בעבודה. אלא בתמיכה לאין עוד מלבדו, אתה הולך עכשיו ואומר אם אין אני לי מי לי.

תלמיד: זה נשמע מתאים לקו שמאל, לעבודה בקו שמאל.

האם זו עבודת קו שמאל? במה זה אם אין אני לי מי לי? מה אתה עושה באם אין אני לי מי לי?

תלמיד: מה אני עושה באם אין אני לי מי לי? כל פעם משהו אחר.

מה זה כל פעם משהו אחר? באם אין אני לי מי לי אני הולך ועושה תיקונים על עצמי, כביכול שבתיקונים האלו אני ממש קובע משהו.

תלמיד: תיקונים אני עוד לא עושה כאן.

אלא על מה אתה מדבר?

תלמיד: אולי רצון להגיע לעשות דברים ולבדוק את עצמי, לבחון את עצמי בדברים האלה, לנסות להתקדם. אבל תיקונים, אני לא יודע מה זה בכלל.

אז עוד מוקדם עבורנו לדבר על זה. עוד קצת.

תלמיד: מה זה תיקונים?

טוב, בסדר, על מה נדבר? על מה שאתה עושה שם בעבודה, בבית, באוניברסיטה?

תלמיד: לא, אז מה זה תיקונים?

גמרנו. מה שאני רוצה להגיד אני לא יכול. ובדרגה הזו מה שאתה חושב, לא כדאי לנו. נדבר על זה עוד מעט, עוד חודש, חודשיים.

תלמיד: האם קו ימין וקו שמאל לא הולכים ביחד? קשה להפריד ביניהם.

קשה להפריד בין ימין לשמאל בגלל שבכלל אין ימין ואין שמאל.

תלמיד: קשה להפריד.

קשה להפריד. הכוונה היא, איפה אתה נמצא בקשר עם הבורא? האם אתה נמצא איתו בקשר או לא? כן נמצא. האם כשאתה בקשר איתו, אתה משתדל להיות הפעיל, האם אתה חושב שבך תלויה התוצאה שתהיה בסוף או לא? איך אתה מסתכל על מה שנעשה, שזה תלוי במעשה שלך או לא תלוי במעשה שלך?

תלמיד: הכול תלוי בי.

אם הכול תלוי בך, כשאתה נמצא בקשר איתו ובקשר איתו אתה נמצא בפעולה אקטיבית, ביחס אקטיבי אליו, זה נקרא "אם אין אני לי מי לי".

הבורא נמצא, אתה לא מסלק אותו מהתמונה שלך, הוא נמצא בעולם, רק אתה אומר, אני יכול לסייע בזה, אני נמצא כפעיל. ואחרי שאתה אומר את זה ונמצא כפעיל, מתגלה לך שלא עשית כלום והכול הוא.

אחרי כל הפעולות, שרצת והזעת ומה שעשית כל החיים שלך ואתה נמצא בנפילות, עליות, במאמצים ובחוסר שינה ומה לא, אתה אחר כך מגלה ששום דבר בכלל לא אתה, הכלים הם שלו והמילויים שלו.

ואיפה אני? האני זה מי שעכשיו יכול לקבוע ש"אין עוד מלבדו". ומה שהיה קודם, "אם אין אני לי מי לי"? בכל האם אין אני לי מי לי הללו, זה לא הייתי אני.

אין כל כך מילים לזה. אבל שוב אני אומר, אם אין אני לי מי לי, זה לא שאני שוכח ממנו, שהוא לא קיים. אם אין אני לי מי לי, זה אומר שאני חושב שתלוי בי משהו בלהתקרב אליו, בלעבוד אתו, בלהגיב ואפילו בלהתפלל.

תלמיד: אבל בכל זאת אני רוצה להגיע לשלמות בהמית.

אתה רוצה להגיע לשלמות בסדר, ואני אומר שאין עוד מלבדו, שזה הוא שרוצה שתגיע לשלמות. המחשבה הזאת שיש בך שאתה רוצה להגיע בשלמות זה הוא.

תלמיד: בסדר, אני מקבל את זה. אומרים "בכל מלכותו משלה", כל הפעולות שעושים לי זה בא ממנו.

כל הפעולות שלך ממנו וכל המחשבות שלך ממנו, אז מי אתה? תגיד לי איזה נקודה שאתה יכול לשייך אותה אליך? מי אתה?

תלמיד: מי אני?

כן.

תלמיד: אני נקודה קטנה.

אתה הנקודה הקטנה הזאת שמגיעה למצב הדבקות ואומרת, "אין עוד מלבדו". רק הנקודה הזאת שאומרת אין עוד מלבדו. וחוץ מזה שאתה אומר אין עוד מלבדו, כל היתר זה הוא. חבר'ה, אני לא רוצה להתפלסף כאן, הפילוסופיה הזו מתחילה להיות במקום קבלה.

תלמיד: המצב הזה שאמרת, שאם אין אני לי מי לי, במצב שעובדים איתו, זה המצב של גאווה שעליו הוא מדבר?

יכול להיות.

תלמיד: מהמקום שאני בא, להיטמע בסביבה זה עניין של הצנע לכת. ואתה אומר לעצמך בסביבה כזאת אני לא רוצה להיטמע, מצד שני אתה גם לא רוצה להיות בולט. איך אתה עושה את העבודה הזאת שאתה בפנים ואתה שונה מהסביבה ואמור לא להראות את זה? איך עושים את העבודה הזאת של הצנע לכת?

אני לא מבין אותך. מה השאלה שלך, אתה נמצא בסביבה מסוימת והסביבה הזאת עושה חיים?

תלמיד: בדיוק.

כן, ואתה לא רוצה להיטמא בה? אתה לא יכול לא להיטמא בה. אם אתה נמצא באיזה סביבה, אין לך נגדה שום כוח להתמודד, אין. אם לא מלמעלה יוציאו אותך מהסביבה הזאת. נגיד כמו שאנחנו התעוררנו עם נקודה שבלב, ובעטנו בכל הסביבה שלנו, ובזה הרגשנו כלא שייכים לסביבה ובצורה טבעית התחלנו לחפש לפי הנקודה הזאת איפה המקום שלה ומצאנו סביבה אחרת, זה הכול.

אבל זה עזרה מלמעלה, ככה עשו איתנו מלמעלה, הזיזו אותנו ממקום למקום. אתה יודע יש שדה חשמלי ויש שם איזשהו מטען חשמלי, אם המטען משתנה הוא חייב להחליף את המקום שלו בשדה בהתאם, כדי להיות בהשוואת הצורה לשדה, בהשוואת פוטנציאלים. אתה מכיר את זה? מי שלמד בבית ספר, מכיר את הדבר הזה.

אז שינו לך את הפוטנציאל הפנימי ואתה יצאת ממקום אחד, מהסביבה, והלכת למקום השני. וככה אתה תראה את כל החיים שלך וכל הגלגולים שלך, איך ככה מובילים אותך לגמר התיקון, למרכז של כל השדה הזה החשמלי ובזה לא פעלת כלום.

עכשיו אתה שואל, אם אני נמצא באיזה סביבה מה עלי לעשות? אם אתה נמצא באיזו סביבה אתה יכול להישאר ככה בסביבה הזאת כמו שאתה נמצא עכשיו, ואם לא יעזרו לך מלמעלה, או מיד לחפש, ועדיין נותנים לך מחשבה שאתה יכול להגיע לאיזושהי מטרה שהיא בסתירה לסביבה הזאת, אז נותנים לך צ'אנס להחליף את הסביבה בעצמך. אתה מבין? זו את ההזדמנות או לא.

לאדם רגיל משנים על ידי רשימות הפוטנציאל הפנימי במטען שלו הרוחני ובזה מובילים אותו דרך השדה הפוטנציאלי הזה למרכז לאט לאט משך כל הגלגולים. באחד מהגלגולים נותנים לו פוטנציאל שנקרא "נקודה שבלב", ואז הוא חייב בעצמו להחליף את החברה ולדאוג בעצמו לסייע להתקדמות, לפני זה הוא לא היה יכול, משך אלפי גלגולים אלפי שנים.

עכשיו, כשנתנו לו התעוררות על ידי הנקודה שבלב, זאת אומרת, הפוטנציאל הזה כבר נקרא נקודה שבלב, וכבר שייך להתקדמות מטרתית, הכרתית של אותו האדם, של אותו המטען למרכז השדה, אז עכשיו יש לו הזדמנות. נתנו לו התקדמות, הכניסו אותו לאיזו חברה. זאת אומרת, זה יכול להיות ספרים, זה יכול להיות אנשים, פתאום הוא ראה כמה סרטים על הקבלה, משהו כזה. זה נקרא סביבה. נותנים לו הזדמנות, ואחר כך ההתקדמות הלאה היא על ידי בחירה חופשית, בלבד. אם אתה רוצה לקבוע את ההתקדמות, אם אתה לא רוצה, לא רוצה, כאילו שאתה לא רוצה, אבל נותנים הזדמנות.

כשאתה נמצא עכשיו בכל מקום, אתה יכול להיות בשלושה מצבים. או מצב שאתה מאבד את המחשבה הזאת שאתה יכול להחליף את הסביבה, או שנותנים לך מחשבה שאתה כן יכול להחליף את הסביבה, או שנותנים לך אפשרות לעבוד עם הסביבה הנכונה. אז תבחר. ומה אתה אומר? אני נמצא בסביבה רעה, ויש לי מחשבה שאני יודע ומכיר שאני נמצא בסביבה רעה לעומת המטרה, מה עלי לעשות?

אז המצב מצוין, נתנו לך מחשבה שאתה נמצא בסביבה רעה, תיזהר כי עוד מעט ייקחו ממך את המחשבה הזאת וגמרנו. אתה תהיה בסביבה הרעה הזאת שוב כמו כל האנשים ותתקדם בקצב כמו כולם, כמוהם, כלומר אלפי שנים, אלפי גלגולים. אי אפשר להיות בסביבה רעה, להישאר שם ולהתקדם, אי אפשר. לכן, אסור לאדם לצאת לשוק סתם כך, למקום סכנה בעצמו. אתה זוכר איך למדנו בחלק ב', ב"תלמוד עשר הספירות"? אפשר לכוון, אי אפשר לכוון, ואפשר לכוון בכל זאת וכן הלאה, איפה זו עבירה ואיפה עדין לא.

זה מצוין שנותנים מחשבה כזאת, שאני נמצא בסביבה שהיא לא בדרך, זו עזרה מלמעלה. אחר כך ימחקו את המחשבה הזאת, ותישאר שם. יכולים אחרי כמה שנים שוב לתת אותה, להחזיר אותה כאילו, ושוב תחשוב ככה. יש כאלה תלמידים שעזבו את הארץ, נסעו לחו"ל, אחרי עשר, חמש עשרה שנה מתחילים לצעוק, מה לעשות? שוב חידשו להם את המחשבה הזאת, בזבז חמש עשרה שנה מהחיים, מה לעשות?

תלמיד: הוא כותב שבקו שמאל צריך לעבוד רק חצי שעה, וכל מה שנישאר, זאת אומרת, עשרים ושלוש וחצי שעות בקו ימין. למה דווקא ככה?

למה היחס כל כך לא שווה כביכול, כל כך עקום בין לעבוד עשרים ושלוש וחצי שעות בקו ימין, וחצי שעה בקו שמאל? מה זה קשה מאוד לקבל תכונות הבורא בקו ימין, להתפעל ממנו, להתקשר אליו שאני צריך להיות בקליטה הזאת עשרים ושלוש וחצי שעות, ואחר כך תוך חצי שעה עם קו שמאל אני כבר מוציא מקו שמאל את כל התועלת השלילית שאני יכול ממנו, ואחר כך מצרף אותו לימין, ובונה קו אמצעי?

אנחנו יכולים לעשות חשבון למה הוא אמר דווקא עשרים ושלוש וחצי שעות? שעות היום, שעות הלילה. הוא אומר לך, וזה לא במקרה, עשרים ושלוש וחצי, וחצי. אצל בעל הסולם יש לי כתבים כאלה איפה שהוא עושה חשבונות לפי הספירות על כל מיני דברים. שמינית מספירת הוד מתקשרת עם רביעית מספירת יסוד, ואחר כך עולה לאחד חלקי שלושים ושמונה לספירת נצח, ואחר כך עוד משהו. כאלה חשבונות ממש מדע, זה פלא עד כמה שהוא נכנס, אני לא מבין במה שהוא עושה שם בדיוק. אני לא יכול להגיד למה הוא מתכוון, הוא לא הסביר את זה, ומה שאני חושב, אני חושב. אבל מה אני רוצה להגיד? מה שהוא אמר בתור מספר, זה ככה, וזהו.

תלמיד: שאלתי קודם לא על הסביבה שהוא בוחר בעצמו להיות בה ביום יום, אלא על איזה מצב מאולץ, כביכול, מילואים או אפילו בעבודה. העבודה שאתה מתפרנס ממנה. מה באמת במצב כזה, כשאתה רואה שהסביבה היא שונה, אז איך אתה באמת משתדל לא לבלוט? פשוט לעשות את מה שאתה צריך לעשות בעיקרון.

אתה אומר ככה, אני הולך לעבודה, לחנות, ולכל מיני מקומות, ואפילו לקרובים, ואני נמצא במקומות האלו בסביבה. איך אני יכול להיות לא מושפע בהם? "סביבה" זה נקרא שאני קובע לעצמי שאני נמצא בסביבה. ואם אני לא קובע לעצמי שזאת הסביבה שלי, אז אני לא נמצא בה. אני גר בבני ברק, ברחוב רבי עקיבא, במקום הקדוש ביותר, ואני לא נדבק במה שנמצא שם.

תלמיד: לא לעשות מילואים.

לא. אני יכול ללכת לעבודה, ולעשות כל מיני דברים. לעשות מה שצריך לעשות, כן, אבל אני לא נדבק. אני לא שומע, אני לא רואה. בא לי לפעמים לראות קצת משהו, לצאת מהשגרה. אם אני צריך להחליף איזו עבודה אחת לעבודה אחרת, אז לפעמים זה קשה מאוד.

אני אוהב לראות סרטים על חיות, זה הכי טוב. אלה סרטים לטלוויזיה הלימודית. אז אני תופס עשר דקות פה, רבע שעה שם, איזה אריה מטייל, או משהו כזה. מזה אתה נח יפה. אתה חוזר אחר כך. היתר בשבילי זה לא סביבה.

אני לא רואה את יתר הדברים. שום דבר לא מושך אותי. עם מי להיות בקשר, עם מה להיות בקשר? אם אני הולך סתם לאנשים, צריכים לסדר משהו, צריכים לעשות משהו, אני לא רואה שאני נדבק אליהם. אסור לי לשמוע דעות במקצוע שלי, כמו שבעל הסולם או הרב'ה כותבים.

אם אתה בנאי, אסור לך להיות בין בנאים לא טובים. שהם יגידו לך, "לא נורא. נעשה אותו עקום". או בין הסנדלרים. אם אתה סנדלר, "נעשה את הסנדל עם חור קטן, לא חשוב". אבל אם אתה בנאי בין הסנדלרים, לא אכפת לך מה שהם אומרים. לא יכולים להשפיע עליך ולקלקל לך את העבודה שלך. אומר שם הרב'ה, ככל שאתה יותר קרוב לרוחניות, אסור לך להיות במגע איתם. אז אני לא נמצא במגע.

תלמיד: אם אני כל יום לא אעשה כלום, כביכול, אז למה אני פה? יש התרגשות מכל מה שעובר עלי, בכל מה שקורה לי, בכל מה שאני אעשה ואיך שאני עושה.

אתה כמתחיל תלוי במאה אחוז עכשיו במה שאתה הולך לקלוט מהסביבה. אם אתה קובע שהסביבה שלך היא שאתה רוצה להידמות אליה או לקבל את המסר שלה כמו שהיא, אז אתה צריך להתבטל כלפי הסביבה. כי קטן, ככל שהוא יותר קטן, מקבל מיותר גדול. אתה צריך להחשיב את כולם שהם גדולים.

ולשמוע את כולם עם פה פתוח. לרצות ממש להתפעל ולהתרגש מכול מה שיש כאן. וזה אפשרי רק במידה, לא שאתה תעשה מעצמך, אני קטן, אני קטן, הם גדולים הם גדולים אלא ככל שאתה תוכל להשקיע בחברה, לפי זה תוכל לקבל ממנה.

אז כל הפעולות שהם ממליצים לנו תעשה ותראה כמה זה עובד. או ההפך. אתה יכול לבוא לכאן, ולשבת כמו באוניברסיטה ואני לומד. הם גם לומדים. הם מסתובבים כאן, עושים רעש עם כל מיני דברים. אני לומד, אני איש שצריך לקלוט ולהבין בצורה לימודית, לאט לאט, כמו השכלה ואחר כך נראה. אז אתה יכול לשבת כך, אתה לא תקבל מהחברה. ואז לא יהיה שינוי פנימי.

תלמיד: דיברנו בעיקרון על הנושא כביכול, שיש הרגשה, שדה חשמלי שמשנה את הפוטנציאל ואז אני משתנה בהתאם לפוטנציאל העבודה שלי. איזו בובה שיש עליה, כביכול, שליטה, והיא עוברת ממקום למקום וחווה את המקום הזה שהיא נמצאת בו. אז מה אני?

אתה שואל כך, אם אני נטען בשדה חשמלי, אם הפוטנציאל שלי כלפי השדה משתנה, אז אני מחליף מקום. האם אני בעצמי יכול להחליף את הפוטנציאל שלי? כן יכול. כי הפוטנציאל הזה תלוי בהרגשה שלך, בהרגש שלך כלפי השוואתך לשדה.

תלמיד: אז אני מושך את הפוטנציאל, כביכול.

הפוטנציאל הזה בידיים שלך. אם אתה רואה את המקום שלך בשדה שהוא לא בדיוק לפי מה שאתה רוצה, לפי מה שצריך וכן הלאה, אתה יכול לשנות את זה. אתה כאילו משנה את פוטנציאל שלך. על ידי מה? אתה מושך אור, והוא משנה לך את הפוטנציאל ואז אתה זז.

תלמיד: כמו מ"ן.

כן. כמו מ"ן, הכול עובד לפי אותו פרינציפ. השוואת הצורה זה החוק הכללי והיחידי שיש, ממנו כבר נובעים כל החוקים האחרים.

תלמיד: וזה אני, פשוט משנה את המקום שלי.

אתה זה נקודת הבחירה שלך בלבד. נקודה שיכולה לבחור. חוץ מזה, אין אתה.

(סוף השיעור)