שיעור בוקר 02.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 714, אגרת כ"ה

קריין: בעל הסולם, עמ' 714, אגרת כ"ה'.

אגרת כ"ה

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה יום ועש"ק וישלח תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידי"נ מה"ר. .. נ"י לנצח

... ומה שכתבת שאינך מבין את החדושי תורה שכתבתי לך, אמנם כן היו צריכים להיות מובנים לך, ובהיישיר דרך עבודתך בודאי תבין אותם, כי על כן כתבתים לך.

ומה שפירשת, על "זדונות נעשו לו כזכיות", אשר בעת תשובתו אל ה' רואה בעליל, שהשי"ת אנסו על עונותיו, ועם כל זה נותן נפשו על תקונם כמו שהיו עונותיו ברצון, שבזה נמצאים הזדונות כזכיות וכו'. עדיין לא קלעת למטרה, כי סוף סוף אתה עושה מאונסים זכיות, אבל לא מזדונות. ועוד ביותר נטית מהדרך, בפירוש חטאו של אדם הראשון, וחייבת את נשמתו גלות מצד אונס הנ"ל, ועשית האונס כשוגג. ומה שתירצת, שאין חילוק אם התינוק מתלכלך מעצמו או במעשי אביו, סוף סוף מלוכלך הוא, ומחויב לצאת לרחוץ. אתמהא, איך יצא לכלוך מטהור?

ודבריך האחרונים כנים הם, שהודות שנכנסת במקום שאינו שלך, ובשביל הרגלך להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לך, ועל כן לא הבנת דברי הקולעים בדיוק, רק אליך ולשמך לבדך. מי יתן והיו דברי אלו דים לך, שלא לרעות עוד בכרמים שאינם שלך. וכן איתא [מובא] בזוהר: "אסור ליה לברנש לאסתכלא באתר דלא אצטריך [אסור לו לאדם להסתכל במקום שאינו צריך]".

ומה שכתבת שאני מעלים דברי בין השורות וכו', ואיתא: "צרכי עמך ישראל מרובין" וכו'. כי אין לך שעה שהוא דומה לחברו, ומכל שכן "הני דמהדרא אפתחא רצין ושבין, ותרעין לא פתחין [אלו שֶׁמְחַזְרִים על הפתח, רצים ושבים והשערים לא נפתחים]". אין קץ לשנוי מצביהם. ובשעה שאני כותב ד"ת, או בע"פ, אני אומר אותם שיפרנסו לכל הפחות כמה חדשים, דהיינו שיהיו מובנים בעתים הטובות במשך הזמן, ומה אעשה אם העתים הטובות פחותות המה, או הפרוץ מרובה על העומד, ודברי נשכחים?

וזה ודאי, שבשכל האנושי העיוני, לא יתבוננו כלל דברי, כי המה נאמרין ונצרפין מאותיות דליבא [של הלב].

ובדבר הזה שדימת שנכנסת ולא ידעת לצאת, כי נלאית מלכלכל את הענין, אומר לך בדרך כלל, שהשב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו.

לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. וכבר דברתי הרבה בענין זה.

ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". ודו"ק.

הא למה זה דומה: לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים. ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות. וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע.

ע"כ התחכם, והחליף את רכושו באבנים טובות ומרגליות ובזהב. וכן בנה מרתף גדול עמוק באדמה, והטמין בו את כל הזהבים והאבנים הטובות והמרגליות, וגם את בנו הכניס שם.

ויקרא לעבדיו הנאמנים לו, ופקד עליהם שישמרו את בנו שלא יצא מן המרתף, עד מלאות לו עשרים שנה. ובכל יום יורידו לו מכל מאכל ומשקה, אך בשום אופן לא יורידו לו אש ונרות. ושיבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפלו שם קרני השמש. ולמען בריאותו יוציאו אותו מן המרתף בכל יום למשך שעה אחת ויטיילו אתו בחוצות העיר, אבל בשמירה מעולה שלא יברח, וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.

מובן שצערו של הבן היה עד אין קץ, ומכ"ש בעת שטייל בחוץ, וראה שכל הנערים אוכלים ושותים ושמחים בחוצות, בלי שמירה ובלי זמן קצוב, והוא נתון בבית כלא, ורגעי אורה ספורים לו, ואם היה מנסה לברוח מכים אותו בלי חמלה. ויותר הוא נדאב ונדכא בשמעו שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה, כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו. כמובן שחושב, שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.

ביום שמלאו לו עשרים שנה, שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו, לקח הנער את הנר והתחיל להסתכל מסביבו, והנה מה הוא רואה, שקים מלאים זהב וכל סגולות מלכים.

רק אז הבין את אביו, שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ומיד הבין שבודאי העבדים יניחו לו לצאת חפשי מהמרתף, וכן עשה, יצא מהמרתף, וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר נעלה על כל עשירי ארץ.

והנה באמת אין כאן חדוש ולא כלום, כי איגלאי מילתא [מתגלה הענין] למפרע, שעשיר גדול היה כל ימיו, אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון, המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד התעשר בהון עצום, ועלה "מבירא עמיקתא לאיגרא רמה [מבור עמוק לגג גבוה]". ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר "הזדונות", הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם. ואתמהא, אם אתה מבין את זה.

ובזה פשוט הוא, שהמרתף והשמירה המעולה כל אלו המה "זכיות", ורחמי אב על בנו, שבלי זה לא היה לו מציאות כלל בשום פנים, שיהיה עשיר כאביו, אבל "הזדונות" המה "זדונות ממש". ולא "שוגגין". ולא "אונסין מפי הדבור". אלא, טרם ששב אל עשרו, שולט הרגש הנ"ל, בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו, רואה כל זה שרחמי אב הם, ולא כלל אכזריות ח"ו.

וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ"ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו.

גם בזהר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז.

וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים ונצלנו מהם. כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא [בבור עמוק] וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.

ואמת שטרם שנפגשו פנים אל פנים היה בזה הרגשי יסורים קשים ממות, אבל בסוד נגע מחמת שה"ע" בא לסוף הצרוף, אך בעת הספור מדברי הנחמה, אשר ה"ע" בתחילת הצרוף, ודאי ענג, אלא הם שתי נקודות שאינם מאירות רק אחר מציאת הויתם בעולם אחד. וסוב ודמה לך, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך.

יהודה ליב"

שאלה: בעל הסולם מביא במאמר את הדוגמה עם הבן. אנחנו גם נמצאים במסלול להגיע לגילוי הבורא, ויש את אלמנט הזמן. אנחנו רואים בשכל שהזמן הולך ומתקצר, החיים שלנו מתקרבים לסופם, עובר עוד יום ועוד יום, אנחנו רואים את זה בעיניים, בחושים, ועדיין אין לחץ פנימי חזק לבדוק כל הזמן האם זה כך, האם זה כך, אלא יש מין ערפל כזה. מה הסיבה?

כי אנחנו עוד לא מוכנים, ולכן הזמן נמשך.

תלמיד: את זה אני מבין, אבל מצד שני, אתה רואה שאתה מתבגר, יש לך איקס זמן לחיות, אתה יודע שלא תחיה מעבר לגיל מסוים, אתה רואה מול העיניים את הזמן שהולך ונגמר, אבל אין לחץ חזק להשיג רוחניות.

את זה נדע אחר כך. עכשיו אתה יכול להגיד שהבורא רוצה לתת לנו עוד קצת זמן לשפר את עצמנו בעצמנו, שנזכור ונראה איך אנחנו צריכים להתנהג בינינו ועימו לפי מה שכותבים לנו מקובלים, וכך מתקדמים.

תלמיד: אני רואה שברמה האישית, גם אם בהגיון זה נכון, כמעט בלתי אפשרי לממש. השאלה האם כחברה אנחנו יכולים להגיע למצב שעדיין לא השגנו רוחניות אבל לייצר לחץ פנימי כאילו כבר השגנו.

כן.

תלמיד: אפשר לעשות דבר כזה?

ודאי, רק יחד, כשכל אחד תומך ונותן דוגמה לאחר.

תלמיד: כלומר, זה משהו שאנחנו יכולים לעשות אותו כבר עכשיו. יכול להיות שכל אחד פה ירגיש לחץ פנימי חיובי, לא שלילי, להתקדם, זה תלוי בנו.

בלי ספק.

תלמיד: האם מקובל שמרגיש את המציאות הזאת לא מרגיש לחץ הפוך להספיק לעשות דברים? כביכול הכול פתוח, והוא מרגיש כל הזמן לחץ - מה עוד נשאר לעשות. האם זה לא סוג של לחץ שנמצאים בו?

זה לחץ, אבל זה לחץ שנובע מרצון להזדרז יותר, ועוד יותר לבקש מהבורא שיעזור לעולם.

שאלה: אני רוצה לשאול על כוונת המשל. יוצא שהמרתף משול לזדונות, האם אלו כל הזדונות שעתידים לבוא על הבן, כלומר במשל האב כבר ראה קדימה מה הבן יצטרך להבא?

לא, הוא מרגיש שזה מה שמפריד בינו לבין החיים הטובים.

תלמיד: לצורך העניין, מה היה קורה אם הוא מחכה 20 שנה, בלי המרתף, ואז נותן לו את כל האוצרות?

הבן לא היה מסוגל לקבל אותם.

תלמיד: כי הוא לא היה מעריך?

כן.

תלמיד: קצת לפני המשל מובא מתוך הזוהר "אסור לו לאדם להסתכל במקום שאינו צריך". מה פירוש "אסור לו לאדם להסתכל במקום שאינו צריך"?

שהוא לא צריך לתיקון.

תלמיד: קראנו לא פעם ש"אסור" זה "אי אפשר".

לא שאי אפשר, זה אפשר ולא טוב.

שאלה: בעל הסולם כותב "ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע,". למה צריך להרגיש את הירידות, למה הבורא לא נותן ישר את העליות? למה צריך להגיע לכזה ייאוש?

כדי שיהיה לך חיסרון יותר גדול, כדי שיהיה לך כלי יותר גדול.

תלמיד: כדי לבנות את הכלי?

כלי שיותר מתאים למילוי.

תלמיד: אבל אני מגיע פה לייאוש לא נורמאלי, קשה לקום מהירידות האלו?

בכל זאת זה עוד לא מספיק, זה מצטבר במשך הרבה זמן ואז אולי תהיה ראוי לגילוי.

תלמיד: בהמשך הוא אומר משהו לא ברור, "ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד"", מה אומר הפסוק הזה?

שהחטאים שלנו מביאים לנו הרבה יותר סבל, אבל מצד שני הסבל בעצמו זה הכלי.

תלמיד: זאת אומרת, בלי סבל בכלל אין סיכוי להתקדם?

או שאתה מצטער על משהו, על החטאים שלך, או שאתה לא צריך לגלות את החטאים אבל אתה מצטער מכך שאתה עדיין רחוק מהבורא ולא יכול לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: וזה גורם לי להתקדם בעבודה?

כן.

שאלה: בעל הסולם מציע לנו שתי אפשרויות בטור ב' עמוד 714 דיבור המתחיל "ובדבר הזה".

קריין: "ובדבר הזה שדימת שנכנסת ולא ידעת לצאת, כי נלאית מלכלכל את הענין, אומר לך בדרך כלל, שהשב מאהבה, הוא הזוכה לתכלית הדביקות. דהיינו, רום המעלות. ואיש המוכן לחטאים, הוא מצוי בשאול תחתית. והמה שתי נקודות היותר רחוקות בכל המציאות הזו."

תלמיד: מה זו הדרך שנקראת "השב מאהבה הוא הזוכה לתכלית הדביקות"?

"שב מאהבה", זאת אומרת שאין לו מה לתקן לפי הנתונים בנשמה, אלא מתוך האהבה שלו, לא ממינוס אלא מפלוס, הוא מגיע לדבקות בבורא.

תלמיד: להוסיף באהבת חברים?

כן.

שאלה: מה מחבר בין ההכנה מלמעלה לבין הכנת הלב מלמטה?

הבורא מתחשב בזה ונותן לאדם כאלו קושיות שהן מובילות אותו למטרה.

תלמיד: לגבי המשל השני, מדוע יש נחמה בהסתכלות אחורה על מה שעברנו?

כי בכל זאת האדם עשה התגברות בדרך, וזה מראה על הרצון שלו להגיע לבורא.

תלמיד: אז יש מעלה גדולה בהכרת הדרך העצמית אבל אדם צריך לברר אותה היטב כדי שלא ימשוך לתועלת עצמו?

כן.

שאלה: אולי אפשר להסביר את שני המשפטים האחרונים באגרת, "וסוב ודמה לך, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך."

מה לא מובן?

תלמיד: לא מובן בכלל מה "עיקר אהבה בתענוגים כיד המלך" כשהילד הוא עיוור וחירש.

כי חסר לו עוד כלי ולכן הוא צריך עכשיו לגלות אותו יותר. דווקא בשני התנאים שהבורא מביא לו הוא סוגר את הכלי, משלים אותו ואז הוא מוכן לגילוי הבורא כמו שצריך.

שאלה: הירידה עצמה היא עלייה. יש דבר כזה איכות העלייה?

כן.

תלמיד: כשאני נמצא בירידה, מהי עבודה איכותית שיכולה להשפיע על איכות העלייה?

ככל שאתה משתדל בזמן הירידה לתקן את המצב, להתקשר לחברים ולהשתדל לעלות איתם יחד להר ה', כך כל הירידה הזאת תהפוך להיות לעלייה.

תלמיד: וכך בעצם אני מזרז גם את הזמן?

כן.

שאלה: מהו הנמשל של משל המרתף?

הנמשל הוא מצבו של האדם, שמרגיש את עצמו מונח במרתף ואלה החיים שלו. החברים שלו יוצאים לבלות, שמחים והוא מסכן, נשאר במרתף, אלה החיים שלו. אז הוא צריך להתאמץ לחשוב על התהליך, על התכלית, ומתוך זה להגיע לכך שהוא מצדיק את הבורא.

שאלה: הילד היה במרתף עשרים שנה ועבר את זה, שנא את אבא שלו, כעס עליו. אבל הוא ייחס את זה לאבא שלו, הוא לא סתם היה במרתף והיה לו רע, לכן זה כבר מצב טוב. ואז הביאו לו נר והוא ראה את כל האושר והשמחה. מהי העבודה מצד הילד? האבא עשה עליו את כל העבודה, ומה הוא עשה?

בטוח שרצה לברוח מהמרתף, אבל לא יכל, קינא בכל החברים שלו שיצאו, שיחקו והיו חופשיים והוא היה צריך לראות אותם מהמרתף, שזה עוד יותר גרוע מאשר אם לא היה רואה. ככה זה.

תלמיד: אבל הכול פעל עליו.

הכול כדי להכין בו את החיסרון המתאים למה שהוא צריך לקבל בעתיד.

תלמיד: מה הצעד שהוא צריך לעשות מצדו לאורך כל הדרך הזאת?

להשתדל לשייך את כל מה שיש לו לסיבה אחת, ולהצדיק את הבורא בכל המצבים שהוא צריך לעבור.

תלמיד: שכשהבורא מתגלה כרע, הוא מוסתר.

כן.

תלמיד: ופה כביכול הוא אומר, אבא שלי אכזר, הוא שם אותי במרתף, הוא בכל זאת ייחס את כל הרע לאבא שלו.

הוא לא יכול לייחס את זה לעוד מישהו, הוא לא יכול, כי אין עוד מלבדו, זה כבר התנאי הראשון.

תלמיד: זה הזדון, זה מצב שנקרא זדון?

אני לא יודע איך זה נקרא, אבל זה המצב.

תלמיד: כי בסוף הוא אומר שהמרתף הוא הזדון, ואחר כך כשהוא רואה את כל האושר, אלו הזכויות.

כן, זדונות הופכים להיות לזכויות.

שאלה: אז עשרים שנה הוא יושב במרתף, מגלה שזה המרתף של אבא שלו והשומרים של אבא שלו, והוא מקלל אותו.

מה הוא יכול לעשות?

תלמיד: למה בגיל עשרים פתאום פותחים לו? מה השתנה?

כנראה שהוא סבל מספיק ורצה לצאת מהמרתף. כאן לא כתוב, אבל יכול להיות שקודם הוא באמת קילל את אבא שלו, ואחר כך הוא לא קילל, אלא התחיל אולי להבין במקצת שזה לטובתו, ואז מוציאים אותו החוצה והוא רואה שבאמת כל זה לטובתו.

תלמיד: איך הוא מתחיל להבין שזה לטובתו? המשל אומר שרק כשמביאים לו נר והוא רואה איפה הוא באמת נמצא, שסביבו יש אוצרות, ששמרו בשבילו, רק אז נפתחת לו הראיה החדשה, האמיתית. אבל עד שמביאים את הנר?

כל עוד לא מביאים לו את הנר הוא לא יכול לדבר יפה.

תלמיד: אז הוא מקלל יותר מיום ליום, ככל שהוא יותר מבין שזה מרתף של אבא שלו, והוא סידר לו את המצב הזה.

כן. אבל יש עניין של למעלה מהדעת, הוא חייב לקבל את ההשגחה העליונה כהשגחה נכונה, על אף שהוא לא מרגיש כך ולא מבין כך. אבל השכל והרגש כאן לא כל כך עוזרים, אלא הוא חייב לקבל אותם כך שזה מגיע מלמעלה, מהבורא.

תלמיד: מה מעביר אותו משלב המקלל לשלב שהוא לא יודע אפילו מהו?

אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה שהוא חייב לקום נגד כולם שאומרים סרה על אביו.

תלמיד: כולם זה הוא.

לא. הוא מזהה את אבא שלו בצורה אחרת מכולם.

תלמיד: למה?

כי יש לו יחס אחר לאבא.

תלמיד: מאין הגיע היחס האחר?

כי הוא הבן.

תלמיד: אבל אבא שלו אכזרי, הוא שונא אותו, מקלל אותו.

כנראה שבכל זאת על ידי ייסורים גדולים הוא מגיע למצב שמתחיל להבין שהייסורים האלה לא מגיעים סתם ממישהו אכזר, אלא דווקא ממי שאוהב. ככה זה יוצא.

שאלה: הוא נמצא במרתף, אבל כל יום מוציאים אותו שעה לטיול. מה זה אומר?

יש לו איזו נגיעה, איזו יכולת להרגיש את החיים מחוץ למרתף. אחרת הוא לא היה מרגיש שהוא נמצא במרתף.

תלמיד: בשני המשלים, גם במרתף וגם מתוך ה"זוהר" על האימא, בסוף האדם מגלה שהכול היה מתוך אהבה. אבל הוא מדגיש שהזדונות היו ממש זדונות. הוא גם כאילו גוער קצת בתלמיד שלו בהתחלה, שאומר "זה אונס. הבורא עשה לי וכולי".

לא, אתה צריך להגיד ממש "זה זדון". זאת אומרת, כל התקופה עד שהאדם מגיע להשפעה, לגילוי, חייב להרגיש את הבורא ממש כרע. הוא לא יכול סתם לספר סיפורים לעצמו. אז מה כן עוזר? לפחות לומדים, אולי אפילו מאמינים שבסוף נגלה שזה מתוך אהבה. אם כל הזמן הזה חייבים להרגיש רע ושהרע הזה בא מהבורא, מה עוזרת אותה הידיעה?

זה מכין לנו כלים, כלים גדולים, כלים עמוקים, מרים ואחר כך אנחנו מגיעים למילוי.

תלמיד: הסבל מכין לנו את הכלים.

כן.

תלמיד: מה עוזרת הידיעה או לפחות הלימוד שבסוף נגלה שהכול בא מאהבה?

זה כבר מילוי.

תלמיד: זה יבוא בסוף. עד אז, כל עשרים השנה או כל החיים שלנו, מה עוזר ללמוד או לדעת?

לא יודע. יכול להיות שצריך בכל זאת להאמין שגם בזה יש איזו כוונה טובה.

שאלה: האם הנר שמקבל הבן זו תכונה חדשה שהבן יכול לשייך את המצב שלו לבורא?

כן.

תלמיד: וגם להסכים ולהודות לבורא שכל מה שהיה עד שהוא קיבל את הנר זה היה טוב בשבילו.

כן.

שאלה: הוא כותב "וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ"ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו". הבורא טוב ומיטיב. איך אני מגיע בכל הדרך הזאת להגיד באמת מתוך הלב שהבורא הוא טוב ומיטיב למרות כל המצבים שהוא נותן לנו?

כי אתה עדיין לא יכול להשוות בין טוב לבין רע, חושך לאור. כל מיני מצבים שהבורא משפיע עליך. אתה לא מסוגל עדיין להצדיק אותו בכל מצב ותצטרך עוד לעשות את זה.

תלמיד: הוא אומר שאנחנו צריכים להבין את הזדונות. האם להבין את הזדונות זה בשביל להפוך אותם לזכויות?

כן.

תלמיד: איך אנחנו בדרך מבינים את הזדונות האלה?

אתה רואה בעצמך מה אתה מקבל מהבורא ואיך אתה שוקל את הדברים שאתה מרגיש שעוברים עליך.

תלמיד: אתה אומר שאין לנו את הכלים לראות את הדברים האלה. איך בכל זאת אני מקבל את הדברים בצורה הכי נכונה שבאמת הבורא נותן לנו את זה, שהוא מתקן אותנו בדרך הכי טובה?

קשר עם החברים, אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: זאת אומרת שכל הדרך הזאת היא אמונה מעל הדעת.

כן.

שאלה: אם אני מבין נכון את המשל, הבן יכול היה באמת להצדיק את האבא רק אחרי שהתגלתה לו הכוונה הטובה של האבא.

זאת לא חכמה.

תלמיד: האם אנחנו יכולים להצדיק את הבורא רק כשמשיגים טוב ומיטיב או עוד לפני כן?

צריך להבין שאנחנו נמצאים בהסתרה ואנחנו צריכים לעבוד נגד ההסתרה ככל האפשר.

תלמיד: זאת אומרת, לשאוף להצדיק אותו עוד לפני שהתגלה לנו טוב ומיטיב?

בטח.

תלמיד: ברור, אבל מהמשל איכשהו הבנתי שהבן לא הצליח להצדיק אותו לפני כן.

הוא הצליח להיות במרתף ולהחזיק את עצמו, אפשר להגיד בלי לקלל את האב, ובכל זאת לכוון את עצמו לעתיד הטוב.

תלמיד: זאת אומרת, הוא בכל זאת מימש איזו בחירה, זה לא היה בלית ברירה.

כן.

שאלה: בתחילת האגרת בעל הסולם כותב שהתלמיד מתלונן שהוא לא מבין את חידושי התורה מהמכתבים הקודמים, וההמלצה של בעל הסולם היא "היישיר דרך עבודתך". מהי הפעולה של היישר דרך עבודתך?

להשתדל לקבוע יחסים עם הבורא דרך לימוד, דרך קשר עם החברים, ודרך כל מה שקורה כאן בינינו. שאדם ייקח את זה יחד ויצרף את זה לכל המאמצים שלו, לכל המצבים שהוא עובר.

שאלה: יש משהו שחוזר בכל המשלים שאנחנו קוראים וגם בסיפורי חסידות שמידי פעם אנחנו מביאים, כמו הסיפור על המעטפה או על המטבע שאדם מוציא מהכיס, שבכלים דקבלה האדם מרגיש שאין לו, הוא מרגיש סבל, ובכלי אמונה והשפעה הוא מרגיש שיש.

האם יש קשר או חוט שמחזיק את האדם בין כלי קבלה לכלי השפעה?

כן, הבורא הוא הסיבה לזה ולזה.

תלמיד: אני שואל את זה מכיוון שאנחנו אומרים שגם כניסה וגם יציאה של האור עושים את הכלי ראוי לתפקיד שלו.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, הציפייה של האדם ובכלל בחיים שלנו היא שתהיה מין לינאריות כזו בהרגשת האדם שהוא מקבל ביטחון, שהאור אולי יכנס לאט לאט, אבל בחיים הרוחניים זה כמו רכבת הרים, פתאום הכול מתרוקן ופתאום יש מילוי, אלו מצבים חדים כאלה.

בינתיים כך אתה רואה את זה.

תלמיד: איך האדם מחזיק בדרך עם רכבת ההרים הזו?

זה מביא אותו לפתרון.

תלמיד: זאת אומרת אין מה לצפות לכך שיהיה בטחון שהולך וגדל בדרך אלא יש מעברים חדים כאלה.

כן, כך צריך להיות.

שאלה: מה עושים עם זה שלאורך זמן וככל שהשנים עוברות האדם מרגיש שהוא בסוף ימות במרתף והוא גם מסכים עם זה, כי הוא לא מאמין שזה אפשרי לצאת.

אבל הוא לא יוצא בעצמו, פותחים לו, מכניסים נר לתוך המרתף והוא רואה איפה הוא נמצא, והמרתף הופך להיות ארמון, ואז הוא מבין שהוא יכול לצאת לחופשי והכול נגמר.

תלמיד: זה יכול לקרות גם אם הוא לא מאמין בזה שזה יקרה?

לא.

תלמיד: מה לעשות?

הוא חייב להשתדל לצפות לזה, "ציפיתי לישועה".

תלמיד: ככל שהשנים עוברות יש מין דיכוי של הרצון הזה.

זה רצון שרק בהתחלה היה כזה, אבל אחר כך מתגלה רצון אמיתי, שאדם מבין כבר כמו בעל הבית, איך להשתמש באותו הרצון ואיך ללכת קדימה, ואיך לדרוש מהבורא שיממש וכן הלאה. זה יבוא. 

שאלה: מה לעשות כשאתה מגלה שהמרתף רק נהיה יותר חשוך ויותר גדול ושום דבר לא קורה, וככל שאתה מבקש אתה רק מגלה שהמרתף יותר גדול ויותר חשוך?

להזדרז.

תלמיד: להזדרז לאן?

לגמור את העבודה שבמרתף, כדי שייפתח לך.

תלמיד: מה זה להזדרז? בכל בקשה אתה מקבל מרתף יותר גדול ויותר חשוך.

אז שוב להזדרז, עד שהמרתף יהפוך להיות למשהו מואר.

תלמיד: מה זה "להזדרז", להמשיך לבקש?

גם לבקש, גם ללמוד, גם להתקשר עם החברים, כל הדברים שחייבים להביא אותנו ליציאה.

שאלה: מה לעשות עם מי שכבר נשחק ועייף במרתף?

לא נורא. יבוא הזמן והוא יתאושש, יתרומם וידרוש המשך דרך.

תלמיד: ובינתיים, כשהוא ממש מרגיש שהוא הולך ונרקב בתוך המרתף?

זה המצב שלו, זאת ההרגשה שלו, כך הוא מרגיש, כנראה שהוא צריך להרגיש כך.

תלמיד: זאת אומרת זו הרגשה שהיא חלק מהתהליך?

מה אתם רוצים לשמוע ממני? האם חייבים להמשיך או לא, זאת השאלה שתשאל בכל רגע.

האם אתה חייב להמשיך? כן. אם לא, אז אין על מה לדבר, אז תצא.

תלמיד: אין שאלה לגבי זה שחייבים להמשיך. השאלה היא כדי לקבל ממך עצות איך להחזיק במצב שמרגישים עייפות החומר,

לדעת איך להשתמש במצב של האדם במרתף, איך הוא יכול להכין את עצמו ליציאה. 

תלמיד: האם אפשר לכתוב את הסיפור הזה שונה, אילו הבן היה משתדל?

למה אתה רוצה לבלבל אותנו?

תלמיד: אני שואל לגבי היחס למרתף.

אז תשאל מייד, בלי סיפור.

תלמיד: אם אני לא מסכים לראות בזה מרתף, אלא אני רוצה לשחק כאילו זה ארמון?

אז אתה אומר שהאדם נמצא במרתף, אבל הוא מתאר לעצמו שזה ארמון.

תלמיד: כן, אני לא מסכים, אני רוצה שבעשירייה אנחנו נצדיק, ונגיע מתוך בחירה חופשית לראות שזה ארמון. האם במצב הזה אני מזרז את הזמן?

כן, ודאי שמזרז את הזמן.

שאלה: השומרים על הבן, הם בעצם הקשר של הבן כלפי הבורא. כל פעם שהוא ראה את השומרים הוא ידע, שהבורא ככה משחק איתו, וכל פעם שהוא רצה לברוח, הם שמרו עליו. מי השומרים האלה בחיים שלנו בעשירייה?

אלה המשרתים של אבא שלו.

תלמיד: אבל מי הם במציאות שלנו, עכשיו כאן?

משרתי הבורא.

תלמיד: אבל אנחנו לא מזהים אותם ככה.

אתה לא מזהה, אז מה? מה אתה מזהה בחיים שלך?

שאלה: מה המצב הזה שבתוך העבודה בחיבור בעשירייה, מביאים לנו נר?

כן, אחרי איזו תקופה מביאים לך נר, ואתה מרגיש איפה היית כל הזמן, שהיית במרתף. וכאן השאלה, מה עם הארמון מואר? אין לך, הדמיון הזה התפוגג, ועכשיו אתה נשאר במרתף החשוך, ואז על ידי הנר אתה יוצא מהמרתף.

תלמיד: ואיך בעשירייה אנו יכולים להשתוקק למצב הזה, הרי אנחנו לא יודעים על קיומו של הנר.

תדברו על זה יותר, ותגיעו.

תלמיד:  ואיך ניתן להקדים את זה?

על ידי דיבור, על ידי זה שתתעמקו בזה.

שאלה: אפשר לראות בדוגמה שקיבלנו במשל, כשמוציאים את הבן כל יום לשעה, זה כמו שאנחנו מגיעים כל יום לשיעור הבוקר?

כן, כשאתה מרגיש שבמשהו זה מקרב אותך ליציאה, אבל אתה לא יוצא. וככה עושים לך הבדלים בין החיים מחוץ למרתף, והחיים בתוך המרתף.

תלמיד: אז אחרי שיעור הבוקר אנחנו כאילו חוזרים למרתף?

יכול להיות.

תלמיד: האם יש משהו שהאדם יכול לעשות בזמן שיעור הבקר, שיכול להשפיע על הזמן שהוא יוצא מהשיעור, משהו שישפיע על החזרה שלו למרתף?

כנראה שכן.

תלמיד: מה ההמלצה לעשות בשיעור?

כרגיל, להתפלל, להתקשר לחברים, ותפילה.

תלמיד: מה קורה אם האדם לא יודע להתפלל? אם הוא לא יודע מה המושג הזה?

שילמד. אני לא יודע, שיבכה שהבורא יעזור לו.

שאלה: למה כתוב עשרים שנה, ולא שלושים, או ארבעים, מה קורה בעשרים שנה האלו?

כך כתוב.

שאלה: יכול להיות שתוך עשרים שנה הוא צריך לשנות את היחס?

אל תתייחס לזה כשנים. ככה זה.

שאלה: לפני שהוא מתחיל לספר על המרתף. הוא נותן תשובה בעמוד 714 הקטע האחרון, בבקשה אם אפשר לקרוא אותו?

קריין: "לכאורה יש לדייק על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות, אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא [לחם בזיון]" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה. וכבר דברתי הרבה בענין זה."

תלמיד: מה הוא אומר פה? אם אתם רוצים לצאת מהמרתף, תסירו את לחם הביזיון, מאיפה זה בא, מה זה "לחם ביזיון", ואיך מסירים בעבודה בעשירייה את לחם הבזיון?

"לחם ביזיון" זה תשלום עבור כלים דהשפעה.

תלמיד: תוכל לתת דוגמה, איך אני מתקדם כדי להסיר ממני את לחם הביזיון הזה?

בזה שאתה עובד עם חברייך, ויחד איתם רוצה לעשות נחת רוח לבורא, אתה מגיע לכאלו יחסים, לכאלו כלים, שאתה כבר מרגיש שאתה יכול לעשות גם דברים טובים לבורא, כמוהו.

תלמיד: הוא אומר, שרק אם תצליחו להסיר את לחם הביזיון, רק אז תוכלו להגיע לדבקות עם הבורא. אז זו כל העבודה שלנו?

לפי השתוות הצורה.

תלמיד: מה זה להסיר את לחם הביזיון, מה זה להתבטל מול חבר, מה העבודה הזאת בעצם?

כשאתה מתעלה מתוך הרצון לקבל שלך, ומתחיל על ידי מימוש הרצון להשפיע, וכך להתייחס לבורא.

תלמיד: בעצם זאת העבודה היום יומית שלנו.

כן.

שאלה: הוא כותב "ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר "הזדונות", הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם". מה הכוונה שהזדונות הם המרתף?

הרגשת המרתף זו הרגשת הזדונות.

תלמיד: אבל זה נראה דווקא הכי לא בזדון, כי הוא נזרק לשם, נשמר שם, איפה פה עניין הזדונות?

תחשוב על זה, אין לי מה להגיד.

תלמיד: הוא כותב במקביל על שוגגין ואונסים. בהתחלה הוא התבלבל ואמר, "שפירשת, על "זדונות נעשו לו כזכיות", אשר בעת תשובתו אל ה' רואה בעליל, שהשי"ת אנסו על עונותיו, ועם כל זה נותן נפשו על תקונם כמו שהיו עונותיו ברצון, שבזה נמצאים הזדונות כזכיות וכו'." האם אתה יכול להסביר?

בהתחלה נראה לו ככה, ואחרי שהוא עבד ובירר את זה יותר, אז נראה לו אחרת.

תלמיד: אנחנו לומדים שהבורא הוא חוק, דבר שנתפס כחסר רגש.

חסר רגש לא הייתי אומר. מי שמשיג אותו אומר שהוא לא חסר רגש, אלא ההיפך, הבורא עושה הכול עם הרגש. הטבע שלו הוא לא כזה שהוא לא שומע ולא מרגיש, הבורא דווקא נמצא בכל זה.

תלמיד: כי יש פה תיאור רגשי, "גם בזהר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב שלא ראתה את בנה". ואחר כך הוא ממשיך ממש בתיאור רגשי, "האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה". התיאור הזה לא נתפס לי עם חוק, כי אנחנו לומדים שהבורא הוא חוק, חוק נשמע לי כמשהו יבש מאוד.

למה יבש? אם הפעולות האלה לא מרגישות או כן מרגישות את הטבע, אז למה זה לא יכול להיות חוק?

תלמיד: כי היחס של חוק הוא שאם אתה פועל לפיו, אז אתה מרגיש א', אם אתה פועל הפוך ממנו, אז אתה מרגיש ב', אין פה חשבון.

אז מה?

תלמיד: אם רכת לב, אין אצלה חוקים, אם תתנהג טוב או לא טוב, היא תמיד תאהב.

יש חוק האהבה, ומי שפועל נגד, אז מצידה זה הפוך. זה עוד יותר חזק מכל דבר אחר.

שאלה: כתוב "ודבריך האחרונים כנים הם, שהודות שנכנסת במקום שאינו שלך, ובשביל הרגלך להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לך, ועל כן לא הבנת דברי הקולעים בדיוק, רק אליך ולשמך לבדך. מי יתן והיו דברי אלו דים לך, שלא לרעות עוד בכרמים שאינם שלך. וכן איתא [מובא] בזוהר: "אסור ליה לברנש לאסתכלא באתר דלא אצטריך [אסור לו לאדם להסתכל במקום שאינו צריך]"". מה הם הדברים שאסור לנו להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לנו, ודברים שאסור לנו להסתכל עליהם, בעבודה שלנו בעשירייה?

כנראה שהוא מדבר על דברים שאסורים, ואיך אנחנו נענשים על זה שעוסקים בהם.

תלמיד: מה אסור לנו בלימוד שלנו?

אנחנו צריכים להאמין למה שהמקובלים אומרים לנו.

תלמיד: אבל זה בדיוק הלימוד שלנו, במה אנחנו סוטים מזה?

לא יודע. תחשוב.

שאלה: המשל מהזוהר על אימא רכת הלב שאומרת לו, "אני כל הזמן הייתי איתך, עשרים שנה סבלת פה, אבל הייתי איתך כל הזמן", הוא מאוד מרגש. ואילו במשל העשיר במרתף, האבא הלך, לא היה איתו, גרם לו סבל במשך עשרים שנה, גרם לו לטראומה, אחר כך הבן יצא, ומה נהייה מזה? הוא רק נהייה עשיר, סך הכול קיבל קצת כסף. לא ברור היחס פה.

האבא לא היה יכול לעשות אחרת, הוא עשה עימו לפי החוק. הבן צריך להיות עשרים שנה במרתף, לכן נכנס למרתף לעשרים שנה.

תלמיד: מה מזה שהוא מקבל אחר כך את כל העושר הזה של אבא שלו?

עכשיו יש לפניו חיים.

תלמיד: אבל החיים שלו כבר גמורים.

דווקא עכשיו, אחרי עשרים שנה האלה, הוא יכול להשתמש נכון במה שקיבל מאבא.

תלמיד: אם אני מסתכל על המשל כפשוטו, אז זה מאוד מאוד אכזרי. זה לא שלימדו אותו שם משהו.

זה לא אכזרי, אלא זה נכון.

תלמיד: אבל אנחנו צריכים לא להידבק במתנות המלך, אלא במלך עצמו. היחס צריך להתפתח במרתף לזה שהבן אוהב את אבא שלו ורוצה להשפיע לו נחת רוח. ובסוף הוא מקבל בסך הכול את מתנות אביו, את העושר שלו. מה יש באוצרות שבמרתף שמכסה על כל הסבל האיום והנורא שהוא סבל עשרים שנה?

הוא הבין אחרי עשרים שנות סבל שהאבא שלו באמת חשב הכול מראש ובאמת אהב אותו.

תלמיד: איך זה מביא אותו לדבקות באבא שלו?

כי הוא רואה שאבא לא הלך לפי הטבע אלא למעלה מהטבע, כי אבא שלו רצה שהוא יגדל אדם חדש. גם לא הייתה לאבא ברירה שהוא הלך בדרך הזאת, הוא לא יכול היה לחנך את הבן ללא מרתף.

שאלה: בהמשך לשאלות, יכול להיות שיש פה שני משלים שונים, הראשון של אבא שכולא את הבן במרתף וגורם לו סבל והבן יודע שאבא גורם לו את הסבל הזה, ובסוף יוצא עשיר, השני זה אימא ובן שהולכים אחת לקראת בנה. וגם, הבן לא יודע בדיוק שהאימא סובלת כמוהו, בסוף היא מנחמת אותו ובעצם זה הפרס שלו, הקשר איתה. מי אחראי על המדרגה היותר גבוהה? מה זה שני הסיפורים השונים האלו, מה אנחנו צריכים ללמוד מהם?

צריכים ללמוד יחס ראשון ויחד שני.

תלמיד: אתה יכול להסביר את ההבדל ביניהם.

דיברנו על זה. הבן שמסתכל על החיים שלו, רואה את אב אכזר, שכל החברים שלו משחקים בחוץ ועושים כל מיני דברים והוא חייב להיות במרתף.

תלמיד: אימא ובן שהולכים איש לקראת רעהו, סובלים, רואים שהבן רוצה להגיע לאימא כי הוא רוצה קשר איתה.

כן.

תלמיד: במשל של המרתף הוא לא בדיוק רצה את זה, רק בסוף הוא מגלה.

כן.

תלמיד: אז מה ההבדל ביניהם, זה הקשר שלנו לבורא?

זה עניין של הרגשה. אם אתה יכול להרגיש את הראשון ואחר כך את השני, שתי הדוגמאות האלה, אז אתה יכול לקשור אותם או לראות אותם חיים.

תלמיד: הבן במרתף נמצא עם היהלומים ועם הזהב, הכול לידו, הוא יכול אפילו אולי למשש אותם אבל הוא לא רואה אותם. יש משהו בזה שהוא פתאום רק רואה, זאת אומרת הכול לידו. מה יש בזה?

אני לא רוצה להסתבך בזה, יכול להיות רואה, יכול להיות לא רואה.

שאלה: אני במרתף כבר הרבה יותר מעשרים שנה, אני בן 46, וכבר 46 שנה אני במרתף. ומאז שהגעתי לחכמת הקבלה מגלים שיש אבא, הוא בא, אפילו הדליק את האור, הראה לי ואז הוא החזיר אותי עוד פעם למרתף ואמר לי, יש לך פה עוד קבוצה של אנשים, עד שאתה לא מוציא אותם מהמרתף אתה לא יוצא. זה יכול להיות הרגשה כזו, זה נכון כיוון כזה?

אם אתה אומר לנו אז אנחנו מאמינים לך.

תלמיד: אז האנשים שנמצאים במרתף הם לא רוצים לצאת מהמרתף, אני בגללם תקוע במרתף. אז מה אני אשם שהם לא רוצים לצאת מהמרתף, למה אני בגללם צריך לסבול ולהיות במרתף?

לא יודע.

תלמיד: אני פונה לאבא, מבקש, מתפלל, עושה כל מה שמקובלים אומרים.

אתה רואה שמה שאתה מדבר זה לא מציאותי?

תלמיד: זו ההרגשה, זה המצב. אולי תכוון אותי.

אין לי מה לכוון אותך, אתה לא מציאותי.

תלמיד: אז מתי אני אצא סוף סוף מהמרתף?

כשתיוולד בפעם אחרת.

תלמיד: מתי זה יקרה? אם אני רוצה היום לצאת מהמרתף.

תרצה.

תלמיד: וזה לא קורה.

הדוגמה שלך לא נכונה.

שאלה: דיבר פה החבר על הקשר. בעצם כל עוד אנחנו לא בקשר הנכון עם המאציל שהוא הסיבה, אנחנו במרתף כי אנחנו בכלים של הקבלה שלנו ושופטים את המציאות לפי מה שנראה לנו. וההתבטלות, זה שמורידים לנו את המעט אור הזה, זה אותו הנר שמאיר לנו ממי אנחנו מקבלים את כל מה שאנחנו מקבלים, לא חשוב אם זה טוב או רע. זה פותח לנו צוהר להבין ששם נמצא הטוב. אז לא חשוב מה אתה מקבל, אם אתה במרתף, אנחנו צריכים כל הזמן לכוון את הסיבה אליו, לקשור את עצמנו אליו ולעלות לחיבור מעל ההרגשה.

כן.

(סוף השיעור)