שיעור ערב 08.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 412, מאמר "השלום"

קריין: עמוד 412 מאמר "השלום". אנחנו נמצאים בטור ב' בפסקה השנייה שורה "ודומה לזה".

"ודומה לזה, תמצא גם כן, בבראשית רבה, פ"ח, בדבר בריאת האדם. וזה לשונם: "ששאלו המלאכים להשי"ת: "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך?" - אמר להם הקב"ה: "אם כן, צונה ואלפים למה וכו'? למה הדבר דומה? - למלך, שהיה לו מגדל, מלא מכל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך, שמלאו? - מיד אמרו לפניו: "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ! עביד מאי דהניי לך".

פירוש, כי המלאכים, שראו כל המכאובים והיסורין, העתידים להתגלגל על האנושיות, תמהו ושאלו: "הצרה הזאת למה לך?"

והשיב להם הקב"ה, שיש לו אמנם מגדול המלא מכל טוב, ואין לו אורחים אחרים, מוזמנים אליה, רק האנושיות הזאת. וכמובן, אשר המלאכים, שקלו בדעתם את התענוגים, הנמצאים בהמגדול הזה, העומד ומצפה על מוזמניו, לעומת היסורין והצרות, העתיד להגיע להאנושיות, ואחר שראו שכדאי להאנושיות, לסבול בשביל הטוב הצפוי והמחכה לנו, אז הסכימו על בריאת האדם.

והיינו ממש כדברי רבי עקיבא, אשר: "הדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה". שעוד מראשית הבריאה, נרשמו שמה כל הבריות, לאורחים מוזמנים, שמחשבות הבורא ית', מחייבתם לבא להסעודה: אם שלא מדעתם, אם מדעתם, כמבואר."

שאלה: מה אפשר לעשות עם המשל הזה שהוא מביא פה? זה איום ונורא מה שמתואר שם, הולכים לסבול כל כך הרבה. המלאכים בכבודם ובעצמם באים ואומרים לקדוש ברוך הוא, מה הטעם עם כל כך הרבה סבל, והוא אומר שהטעם בזה שבסוף יתגלה הרבה מאוד טוב. אבל בדרך זה איום ונורא כל הסיפור הזה.

למה?

תלמיד: כי אף אחד לא יודע מה יהיה בסוף, אף אחד לא מרגיש מה יהיה בסוף. זה בעצם אומר לסבול הרבה מאוד. ובאמת ההיסטוריה של המין האנושי היא כולה סבל אחד גדול אם מסתכלים על זה בצורה ריאלית, כדי שבסוף יתגלה איזה משהו טוב. זה מה שכתוב פה.

אנחנו רואים את זה בכל רגע. אני זוכר שבגיל 19 לקחו אותנו לחדר ניתוחים, אחר כך לחדר לידות. זה היה באוניברסיטה, המקצוע היה מכשירים רפואיים. יותר ממכשירים אבל נגיד ככה. זה היה לנו שוק, לבחורים במיוחד. אני ראיתי שהבחורות הצעירות סבלו אבל הסתכלו על זה אחרת. אבל אנחנו דווקא גיבורים כאלה, בחורים בגילאים כאלה, לא יכולנו לראות את זה. לידה, ניתוח, היו חותכים אצבעות ברגליים. עכשיו אני זוכר איך שזה היה נראה, כאלו ניתוחים, סבל גדול. תגיד לאיזו אישה שלא כדאי להוליד ילדים כי זה כרוך בסבל, היא תסכים לזה?

זאת אומרת, ישנה תכנית הבריאה והיא מתקיימת וכולנו נכללים בזה. האם אנחנו יכולים עכשיו לשפוט את הבורא שעשה כך ולא אחרת, לפי איזה שכל. זה כמו שעכשיו דיברתם על עשיריות או על כל מיני טענות שיש ביניכם, לפי איזה שכל אפשר. אני מבין ש"כל הפוסל במומו פוסל" זה נכון, אבל מצד ההתגברות למעלה מהדעת, מצד כללות החברה, מזה שלומדים, אמנם לא יודעים ולא מאמינים אבל לפחות במשהו קצת יותר לפתוח את העיניים, לפתוח את הראש.

ודאי שאין לנו שום הצדקה על הבריאה, העולם מלא ייסורים. הרשע הכי גדול זה הקדוש ברוך הוא. מי עושה את הכול? הוא, את כל הרע. יש משהו טוב בעולם? לא, ודאי. אלא אך ורק אם אתה רוצה לעלות לדרגה שלו אז אתה תבין ותרגיש שזה הכול ההיפך ממה שעכשיו. אתה גם על זה יכול להגיד "אז אני אבין וארגיש וזה כדאי וזה לא כדאי", לא, זה לא כדאי או לא כדאי. אתה לא תראה סבל בכלל, אתה בכלל לא תראה סבל. ומה שעכשיו נראה לך סבל ואתה רואה שכולם סובלים, הם לא סובלים. בעל הסולם כותב שזה הגוף סובל ולא הנשמה.

שאלה: מה זה מדעתם או שלא מדעתם?

על מי מדובר?

תלמיד: כתוב "שמחשבות הבורא ית', מחייבתם לבא להסעודה: אם שלא מדעתם, אם מדעתם, כמבואר."

כן. זאת אומרת, או מהכרה או ללא הכרה. כמו שכל העולם, איך הם פועלים? ללא הכרה. אלא כל מיני אינסטינקטים, זאת אומרת כוחות הטבע מחייבים אותם כך להתנהג והם מתנהגים. הם לא עושים בירור, ביקורת.

מה אנחנו צריכים לעשות? בזה שאנחנו צריכים להתגבר נגד הרצון שלנו, נגד המחשבה שלנו זאת אומרת, נגד הלב ונגד המוח, אנחנו צריכים לבנות את עצמנו. לא שכוחות הטבע היינו הבורא יפעיל אותנו ללא ידיעה אלא בצורה אינסטינקטיבית, או על ידי הרצון שלנו או אפילו לא על ידי הרצון אלא שאנחנו פועלים בצורה ממש אינסטינקטיבית, אלא שאנחנו בעצמנו נתכנת את עצמנו ונתכנן את עצמנו וכך נתנהג בכל צעד ושעל לפי איך שאנחנו בוחרים. אנחנו צריכים להיות במקום בורא, לקבל ממנו את כל התפקיד שלו. ואז מתוך זה אנחנו נכיר אותו, נבין אותו ונתחבר אליו.

תלמיד: אבל זו אפשרות או הזדמנות מצדנו. זאת אומרת, הוא כבר קבע את המצב הסופי והוא נותן לך אפשרות להגיע לשם בהכרה או לא בהכרה.

תאר לעצמך אם לא היה כבר נקבע המצב הסופי, איך היית בכלל מתאר את הבריאה, בכלל שמשהו קיים. מה יכול להתקיים אם אין לו מקום וחוקים במציאות שלו.

תלמיד: אז בשביל מה השכל כאן? זאת אומרת רק בעזרת השכל אני יכול להבין שמשהו נברא.

זה בינתיים, אבל אחרי זה אתה צריך לעלות לשכל חדש.

תלמיד: על ידי זה שאני מבטל את השכל שלי?

ודאי.

תלמיד: שהוא נתן לי אותו והוא נתן לו גם שליטה עלי.

הוא היה צריך את זה לעשות, כדי שיהיה לך ממה להתחיל. לכן דומם, צומח, חי בצורה אינסטינקטיבית קיימים, וגם אתה, ונתנו לך הזדמנות לעלות לדרגה יותר עליונה. ואז כשאתה עולה לדרגה יותר עליונה, אתה רואה שהעולם הזה הוא עולם שלא קיים, שהיה קיים בדמיון שלך. ולכן כשאומרים שסובלים, כל העולם סובל, העולם מלא סבל, זה סרט שאתה רואה בלבד.

תלמיד: אז מה שמשתמע, שהוא נתן לי שכל כדי שאני אבטל אותו ואז אני אראה שהכול מושלם.

נגיד כך, כן.

קריין: מאגרת ח'.

"והאמת אומר לך: כשאני רואה הריקים מכל, מבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי כל דאבון לב, כי סוף סוף לא יאונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר, כנ"ל ברוחב ביאור. וסוף כל בהמה לשחיטה, ובלי שׂכל כולם כבהמות נדמו."

הכוונה בלי השכל הרוחני.

שאלה: לא ברור איך אתה מתנהל אם כל הזמן השכל שלך הוא לא נכון, אתה לא צודק, על בסיס מה אתה מתנהל?

לא. אני לא מבטל את הכול, רק אותו חלק שאני יכול לעלות למעלה מהדעת. אבל דברים אחרים לא, איך יכול להיות. אני חי? חי. אני חייב לעבוד? כן. משכורת? כן. אישה ילדים כל הדברים האלה, זה חייב להיות, על זה אין ויכוח. אבל יחד עם זה, יש חלק קטן ששם אני יכול לעלות למעלה מעצמי למדרגה הבאה ולראות משם את המציאות האמיתית. זה הכול.

תלמיד: כל מה ששייך לחיים הגשמיים בעולם הזה, אתה מקבל החלטה על פי הדעת שלך?

ודאי, אלא לפי מה?

תלמיד: שם אין למעלה מהדעת, שם הכול בתוך הדעת, כן?

אבל גם בתוך הדעת מה שיש לי שם, אני קבעתי לפי המטרה הרוחנית שלי.

תלמיד: זה הקו המנחה שלי, לפי המטרה הרוחנית אני קובע בתוך הדעת.

כי בסך הכול זה מה שנשאר לי. אם היית עכשיו מדבר עם מי שנפטר מהעולם הזה, מה הוא היה אומר לך? תאר לעצמך את הדו שיח.

תלמיד: כל מה שקשור לרוחניות שם כל הזמן הדעת שלך טועה ואתה צריך כל הזמן ללכת למעלה מהדעת. כאילו אין לך רגש ושכל להבין משהו כלפי רוחניות.

כלפי רוחניות לא יכול להיות.

תלמיד: אז על בסיס מה אתה מתפתח אם כל הזמן אתה טועה?

למה אני טועה? אני לא טועה.

תלמיד: כי אין לך רגש ושכל להבין.

אני משתדל להיות למעלה מהדעת ורואה שאני לא מסוגל, ושוב משתדל ולא מסוגל, וזה נקרא אצלי גילוי שאני נמצא בגלות מצרים. וכמה שאני משתדל לצאת למעלה מהדעת דרך חיבור "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", אני רואה שאני לא מסוגל. עד שאני צועק ומקבל עזרה.

תלמיד: אז למה מובילים אותך בגלות?

לחוסר אונים.

תלמיד: זו מטרת הגלות, חוסר אונים?

כן. לזה שאני אמצא בשליטת הפרעה, בשליטת האגו שלי.

תלמיד: אבל חוסר אונים ממה?

שאני לא אוכל להפטר ממנו, אם אני רוצה. אני רואה כמה שהוא מחזיק אותי, כמה שהוא שולט עלי ואני לא יכול לעשות כלום. הוא אומר, "אני אעשה עכשיו כך שאתה תעשה את זה ואת זה ואחר כך את זה ואת זה. אני אחייב אותך לעבוד 20 שעות ביום ולהרוויח. וללכת למסעדות ולעשות כל מיני דברים וכך וכך. לשרוף את החיים שלך בכל מיני פגישות, בכל מיני עסקים, בכל מיני דברים".

"אתה חושב שזה לא נכון, אבל אני אחייב אותך שאתה תעשה בכל זאת". או בדברים יותר קטנים, בכל מיני עסקים קטנים, או שבמקום ללכת לשיעור אני אשכב על הספה אראה כדורגל, יש לי איזה סרט יפה לראות או משהו כזה. ואני התחייבתי לפני זה שאני בא לשיעור, לישיבת חברים, יש לי משהו לעשות. אני חייב להתחבר עם הקבוצה, אבל אתה רואה אחר כך שזה לא עובד.

אבל דווקא על ידי זה שפרעה עושה לי את זה, ואומר "תראה את מה שיש לפניך, אתה צריך, אתה חייב, הוא עושה את זה משני הצדדים, זה עזר כנגדו. ואחר כך הוא שם לך רגל ואתה נופל ונשאר נניח בבית ולא הולך לשיעור או לישיבת חברים או למשהו. אתה אומר, "זה לא נורא אני אהיה בשבוע הבא, או שיש לי עוד משהו, וכך וכך".

ואתה לא יכול להתגבר על הדברים האלה, על אוכל, על מין, על משפחה, על מה שאתה רוצה. לכל אחד אתה רואה שזה מסוג אחר, אבל הוא חייב להראות לך שאתה לא יוצא מהעיגול שלו. הוא יתן לך בעיגול הזה להסתובב איך שאתה רוצה, אבל לא לצאת מחוץ לעיגול.

תלמיד: זה מאוד מוחשי. אבל מה אפשר לעשות?

אני דברתי על זה גם הבוקר, כי אני רואה שזה מה שעומד על הפרק, צריכים כבר להתחיל להכיר את זה.

תלמיד: אבל מה עושים בפועל?

מה אתם חושבים שאפשר לעשות?

תלמיד: אני לא יודע.

מה נשאר לעשות אחרי שניסית נניח לעשות את כל מה שברשותך?

תלמיד: צריך להגיע בסוף לתפילה, זה ברור.

במה אתה נתקע? בוא ניקח איזו דוגמה יפה, נניח שאתה לא יכול להגיע לשיעור, אז אתה אומר לאשתך "אני מבקש ממך תעזרי לי לקום, ממש תזרקי אותי מהמיטה, תגידי לי שאני לא בסדר" וכן הלאה. והיא עושה את מה שביקשת, אומרת לך את זה. ואתה? אתה בחזרה צועק עליה "מה אכפת לך, זאת המיטה שלי אני ישן וזהו". אתה ממש נכנס לויכוח כמו ילד קטן. ולמחרת אתה כבר לא יכול לבקש ממנה שתקים אותך מהמיטה, אז מה לעשות? אז אתה מבקש מהחברים, אחר כך עוד משהו ועוד משהו עד ש"ויאנחו בני ישראל מהעבודה".

תלמיד: אז התהליך זה פשוט לשבור אותך, לשם הוא לוקח אותך?

כן, ודאי שלשבור.

תלמיד: אז איפה פה ההתפתחות? אין פה התפתחות, אין פה בחירה חופשית, אין כלום.

לא, זאת ההתפתחות. התפתחות היא בזה שאתה משיג עד כמה שהרצון לקבל שלך הוא מורכב, עד כמה שהוא משובח, עד כמה שהוא ערמומי, עד כמה שהוא שולט, שזה כל הטבע. ועד כמה שהכול מסתובב סביב זה שאתה נשאר והוא מראה לך. זה לא לאנשים רגילים ברחוב, לך הוא מראה שאתה תעשה את מה שהוא רוצה. תן לעצמך מילה שאתה קם ובא, ואתה תראה שאתה לא יכול.

אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בזה כשזה קרה לי, הייתי כבר כשנה וחצי עם רב"ש. ישבנו בסעודה שנמשכה עד 11 בלילה והיה כבר מאוחר, השיעור מתחיל בשלוש. אני זוכר שאמרתי "אני נוסע עכשיו לרחובות וחוזר, לפני כולם". רב"ש הסתכל עלי כך בצחוק, ואני אז לא הבנתי. ולמחרת בבוקר פשוט לא יכולתי לקום. באתי אליו אחר כך ואמרתי לו, "אני לא מבין מה קרה, לא יכולתי לקום". ואצלי אין דבר כזה שאני לא קם לשיעור, אתה יכול לשאול את כל האנשים שהיו איתי כל השנים האלה. תמיד הייתי בא לפני כולם, שם את הטייפ והמחברת על השולחן, מכין לרב"ש ולי כוס קפה, ואז האחרים היו באים והשיעור היה מתחיל. אז הוא צחק ואמר לי, "אני כבר ידעתי שאתה לא תגיע".

אתם צריכים להגיע למצב שהרצון לקבל מתחיל לשחק אתכם, שאתם מרגישים, שאני נותן מילה ולא יכול לקיים. מין חולשה כזאת, שאני לא יכול. אני אומר, וברגע הבא אני כבר חוזר על זה. ושוב אומר, וברגע הבא חוזר. ואני נמצא בתפר הזה, בין זה לבין זה.

תלמיד: כשאני מזהה מצבים כאלה, האם זה בסדר לבקש עבור עצמך שתצליח להתגבר עליו, האם זה מותר, זאת תפילה כביכול תקינה?

כן. ודאי.

תלמיד: אבל זה לבקש עבור עצמך.

בסדר, זה עבור עצמך, אבל אתה מבקש לצאת מהשליטה שלו. לאן? לחיבור עם החברים. זה העיקר.

תלמיד: אז אין מה לעשות כנגד זה. כי גם אם אתה קובע לעצמך סדרים, בסופו של דבר הוא מסובב אותך לאן שהוא רוצה.

הוא יודע לאן לסובב, הוא העבד הנאמן של הבורא. הוא עושה את כל העבודה, הבורא מנהל אותו. מי זה "יצר הרע"? "בראתי יצר הרע", זה הכול. ובכל רגע ורגע "בראתי יצר הרע". זאת בריאה של הבורא, זה הבורא שנמצא בו ומנהל אותך, כביכול נגד עצמו. וכך אתה צריך להתייחס לזה, ממש מלאך ה'.

תלמיד: אז אם אני מזהה כאלה מקומות, אני יכול לבקש להיות למעלה מהם, אבל תהיה התוצאה חייבת להיות בחיבור עם העשירייה?

כתוב שזאת כל המלחמה. אני לא רוצה לברוח מזה הלאה, אני רוצה שאתם תשיגו את הנקודה הזאת ותעמדו בה. זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", היא נקודה מאוד מאוד חשובה, שאתה מתחייב להגיע לקבוצה, מתחייב לעשות כל מיני פעולות, העיקר זה כלפי הקבוצה, ההפצה, כלפי מה שקורה בפנים, בתוך הקבוצה. כי מחוץ לקבוצה אין לך פעולות רוחניות, רק בתוך הקבוצה. ואתה רוצה להיות "אִין".

תלמיד: אני רואה את זה מאוד חזק, במיוחד לגבי שיעור זוהר בערב, איך זה מסובב אותי כל הדברים האלה. אבל למרות כל הניסיונות, אני רואה שאתה כל הזמן נשאר כביכול באזיקים.

יופי. ומה אתה עושה הלאה?

תלמיד: אני לא יודע. גם לא יוצאת תפילה.

לא, אסור לך להסכים. כי אז אתה הופך להיות עובד פרעה. אפילו לא עבד, אלא עובד פרעה.

תלמיד: אז איך לא להסכים?

זו כבר דרגת טומאה, קליפה, כי הייתה לך הזדמנות ואתה הפכת אותה לההפך.

תלמיד: אז איך להכין את עצמי בצורה כזאת שבפעם הבאה שזה יהיה, לא אפול.

כל מה שבידך ובכוחך לעשות, תעשה. הכול. ובפעם הבאה ודאי שתיפול, אבל כבר בתנאים אחרים וכך אתה תארגן ותגבש יותר ויותר כוחות, תנאים, הבחנות, עד שתגיע לצעקה.

תלמיד: איך בונים בצורה כזאת נאמנות לקבוצה, אם זה כל הזמן סוגר עליך?

איך אתה יכול להיות לא נאמן בקבוצה אם זו הנשמה שלך?

תלמיד: את זה אני מבין, אבל אני רואה שהוא יותר חזק.

בצורה כזאת אתה נלחם, בצורה כזאת אתה נדרש לעזרת ה' ואז אתה תצליח. הוא מוציא אותך מהכוחות האלה ונותן לך כוחות חדשים שנקראים "ערבות", "ברית" ומאור המחזיר למוטב שזה כבר "תורה".

קריין: אגרת א' בעל הסולם "כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.

אבל ביני לביני, יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה. ואז הוקם לנצחיות.

והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב. ומכל מקום אין שום תחבולה, להקל על עצמו כובד המלחמה והאיום".

תלמיד: צריך להתנגד ליצר הרע או להתבונן בו ולראות איך שהוא פועל?

גם זה וגם זה.

תלמיד: מראש זה נראה אבוד.

לא. אין דבר כזה שהבורא לא יעזור. צריכים הרבה פעמים להשתדל לנצח, וכל פעם אתה מפסיד. בהתחלה אתה מפסיד ומרוצה שאתה מפסיד, כי אתה נניח נכנס שוב למיטה וישן. זה קורה לפעמים וקורים עוד כל מיני דברים, עד שזה מצטבר. זה ממש תהליך הצטברותי ואז מגיע "ויאנחו". ממש "ויאנחו", שבכל הכוח אני רוצה לצאת מזה, זאת אומרת להצליח באמת. למרות שהמיטה חמה, למרות שזה יותר נוח, למרות שזה יותר נעים, למרות כל אלה, אני מגבש כוח הפוך. אני רוצה לעמוד בכל מחיר למעלה מזה.

תלמיד: כשרואים שהפיתוי חזק יותר, והוא הולך לנצח במאה אחוז.

לא, הפיתוי הוא חזק, אבל אני רוצה להיות יותר חזק ממנו. אני מבדיל בתוך הפיתוי הזה שזה הבורא עושה משני הצדדים, לא אני. אני נמצא באמצע כמו מוישה הקטן והוא משחק איתי פעם לכאן ופעם לכאן. ואז ההצטברות היא כזאת שאני בכל מחיר רוצה להיות שייך לכוח ההשפעה. להתנתק מכל הנעימות, זו כבר לא נעימות, ואז לאט לאט בגלל החדירה של הניצוצים לתוך הרצון לקבל, הוא מוכן לשחרר אותי. אפילו כביכול מבין אותי, מלווה אותי ביציאה וסוגר את הדלת שאני לא אחזור. יש בו כאלה פעולות שבהתחלה לא נראה לנו שבכלל האגו שלנו יכול להיות כך.

תלמיד: כשאני מתבונן ורואה שכל זה עובר עליי, מה אני צריך לעשות פה? אני צריך להתנגד למשהו מעצמי, או רק להסתכל?

אתה תתחיל מזה שאת כל הדברים הנעימים בחייך, שמנתקים אותך מהעבודה הרוחנית, מהקבוצה, אתה רוצה לגמור, אתה לא רוצה לקיים אותם. ואז תרגיש שאתה לא יכול, שכאן זה כבר הבורא משחק איתך. אין לי מילים, זה ניסיון.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני לפתח שנאה כלפי שליטת ה"פרעה"? אנחנו צריכים להכיר שזה רע וזה צריך להיות מורגש אצלי.

זו לא שנאה, מרגישים את זה ככוח פנימי שפועל בי, כוח עליון גם מצד הרע וגם מצד הטוב. אני לא מתייחס לזה כמו לשנאה, זו מין הבנה שזה כך, זה הטבע, שהבורא מתייחס בשני כוחות ואני נמצא כאן בבחירה. ויש כאן תפר שאני נמצא בו ואני צריך כל פעם כאילו לעשות מעבר ממינוס לפלוס, ממינוס לפלוס, להעדיף. להיות בכוח הבורא שהוא יעזור לי ושוב אני נופל, ושוב כוח הבורא עוזר לי ושוב אני נופל.

אבל כשאני נופל אני לא נופל, אני גם מבין לאט לאט, זה לא בבת אחת, שאלו הבחנות חדשות שמתעוררות. שאם אתמול לא יכולתי לעשות משהו והתגברתי או לא התגברתי, לא חשוב, והיום כאילו אותו דבר, זה לא אותו דבר. אני אפילו מבחין בי שזה לא אותו דבר, לא אותם הרגשות, לא אותם הטעמים, לא אותן ההתגברויות, ממש חדש. אמנם בחיצוניות זה נראה אותו שיעור נניח שהייתי צריך לקום אליו ולא קמתי, אותה מיטה חמה ובחוץ גשם או משהו אחר.

תלמיד: מה זה הכרת הרע? אני צריך להבין שזה מונע ממני רוחניות, שזה רע לי שאני כל פעם נכשל, זה לא אמור להיות לי מורגש כמשהו "בסדר, אני מתפתח".

זה תלוי בקבוצה, בתמיכת הקבוצה. זה לא עד כדי כך.

תלמיד: העבודה היא מאוד אינטימית ופרטית של כל אדם בנקודה הזו.

אז מה? אז אצלך נניח זה בדבר אחד, אצלו בשני, אצלו בשלישי. כאילו שיש הבדל בין אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. זה רק כלפינו, כלפי הבהמיות שלנו, כאילו יש הבדל. יותר נעים, פחות נעים, יותר מכובד, פחות מכובד. אבל בעצם כלפי הבורא, מה זה מְשָחק?

תלמיד: מה שמורגש אצלי לפחות, זה שתמיד חסרה חשיבות המטרה.

ברגע זה היא תמיד תהיה חסרה. ברגע של בחירה, שאני נמצא נניח במיטה חמה וצריך לקום. כשאני נסעתי מרחובות היה חורף קשה, כל הזמן גשם, רוחות וקור, היה כמעט שלג. היום זה לא כך, כמעט ואין חורף. אני זוכר שאז זה היה מאוד קשה.

תלמיד: איך היית מתמודד עם זה? אתה אומר שתמיד חסרה חשיבות המטרה, אני מנסה לברר מה אנחנו פה צריכים לעשות ביחד.

אתה שואל איך אני הייתי? לא היתה לי "פרוטקציה", את זה אין מהשמיים. אני סבלתי הרבה שנים מחוסר תכלית, אני חושב שזה המעבר. זאת אומרת, כשהגעתי לרב"ש והבנתי שכאן ממש אפשר לתפוס ולהבין, לגלות את הכול, לא את המציאות הזאת או איך שמסתובבים כדור הארץ והירח, ולא החיים הגשמיים של האדם, לראות אותם מבחינה פסיכולוגית, איך מתנהגות החיות האלו וכן הלאה, אלא שמדובר על הכול, על כל המערכת למעלה מכל העולם הזה, זה נתן לי "מכה" כזאת קדימה, שאני חושב שהרבה שנים הייתי מתקדם לפי זה. אבל לפני זה שילמתי על זה בסבל, כשחיפשתי. אז אצל כל אחד זה בצורה אחרת, זה תלוי בנשמה, אבל בסופו של דבר אין כאן פריבילגיה או העדפה לאף אחד.

תלמיד: מה יש בייסורים שמהווים חלק ניכר בהשגה הרוחנית?

אלה לא ייסורים. אלו סימנים כדי להראות לנו איפה אנחנו צריכים לתת יגיעה כדי לעלות לרמת אמונה למעלה מהדעת. זה לא ייסורים, זה סימנים.

"ובהמבואר, יגלה לכל, אמיתות דברי הנביא (ישעיה, י"א) בנבואת השלום, המתחלת: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". ונותן טעם על כל זה: "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".

הרי שהנביא, תלה שלום כל העולם, על מילוי כל העולם בדעת ה'. דהיינו, ממש כדברינו לעיל, אשר התנגדות הקשה האגואיסטית, שמבין איש לרעהו, שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים, כל אלו לא יעברו מתוך העולם, על ידי שום עצה ותחבולה אנושיות, יהיה מה שיהיה.

כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל, מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים, לבלי סבול על כל צדדיו, שכבר האנושיות השליכו את עצמם לימין קיצונית, כמעשה גרמניא, או לשמאל קיצונית, כמעשה רוסיא, ולא מלבד, שלא הקלו לעצמם את המצב, אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו."

זאת אומרת, בשום התפתחות האגואיסטית, הנורמאלית שיש לנו בעולם הזה, יכול להיות שוק משותף ולא משותף ולא חשוב מה, וכל מה שעושים לא יעזור לנו, בכל זאת "אין עצה אחרת".

"הרי, שאין להם עצה אחרת, זולת לבא בקבלת עולו ית', בדעת את ה'. דהיינו, שיכוונו מעשיהם לחפץ ה', ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה.

וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבדותו ית', תמחה זכר הקנאה שנאה מהאנושיות, כמו שהראתי בעליל בהאמור עד כאן. כי אז, כל חברי האנושיות, יתלכדו לגוף אחד בלב אחד, המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה', הם דבר אחד."

לא יכול להיות אחרת. במידה שאנחנו מגלים את דעת ה', זאת אומרת מידת ההשפעה והאהבה שבינינו, במידה הזאת אנחנו נפטרים מהשנאה והכאב. אין באמצע משהו שאפשר בלי זה או בלי זה. או זה או זה. או אור או חושך. לא יכול להיות שאתה רוצה להפטר מחושך אבל לאור אתה לא מגיע, אין.

"ותיכף אחר זה אומר הנביא: "והיה ביום ההוא, יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו", "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". ונמצינו למדים, אשר שלום העולם, הוא מוקדם לקיבוץ גליות.

ובזה נבין דברי חז"ל, בסוף מסכת עוקצין: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

לכאורה יש לתמוה, על המליצה: "כלי מחזיק ברכה לישראל"? וכן: כיצד מוציאים סברה זו מהכתוב הזה?

אולם, הכתוב הזה מתבאר להם, כמו נבואת ישעיהו, אשר שלום העולם מוקדם לקיבוץ גלויות. ועל כן אומר הכתוב: "ה' עוז לעמו יתן". פירוש, אשר לעתיד, כשהשי"ת יתן לעמו ישראל עוז, דהיינו, תקומה נצחיית, אז: "ה' יברך את עמו בשלום". כלומר, שיברך את עמו ישראל, מקודם בברכת השלום של העולם כולו. ואח"ז: "יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו".

וזהו שאמרו ז"ל, בטעם הכתוב, דעל כן ברכת השלום של העולם כולו, קדמה לעוז, דהיינו להגאולה, משום "שלא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום".

כלומר, כל זמן, שהאהבה עצמית והאגואיזם, שוררים בין האומות, גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה', על צד הטהרה, בדבר השפעה לזולתו, כמ"ש בביאור הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" במאמר הערבות.

ודבר זה אנו רואים מפי הנסיון, שהרי ביאת הארץ ובנין בית המקדש, לא יכלו להחזיק מעמד, ולקבל הברכות, אשר נשבע ה' לאבותינו.

וזהו שאמרו: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה". כלומר, עד כאן עדיין לא היה לבני ישראל, כלי המחזיק ברכת האבות. ועל כן, עוד לא נתקיימה השבועה, שנוכל לרשת ברכת הארץ, לנצחיית. כי רק שלום העולם, הוא הכלי היחידה, המאפשרת אותנו לקבלת ברכת האבות, כנבואת ישעיהו."

אם אנחנו לא נגיע לשלום העולם, אנחנו לא נוכל להתבסס כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל, כך אני מבין. אחרת בשביל מה אנחנו קיימים.

שאלה: יוצא שמקובלים מציעים אידיאולוגיה שמסתמכת על חוקי הטבע ואומרים בואו נתחבר ונחיה בצורה מאוד מסוימת ונגיע למקום יותר טוב.

נניח.

תלמיד: מה מבדיל את חכמת הקבלה והמקובלים לעומת רוסיה או גרמניה שגם הם הגיעו עם הצעה, שלא עבדה. מה הופך את זה מעוד אידיאולוגיה למשהו שקשור לבורא ולמשהו עליון?

אני לא יודע על מה אתה מדבר, באמת לא יודע.

תלמיד: הוא נותן עצה.

ב"חיוב הזהירות בחוקי הטבע", הוא אומר ככה. לדבר על הבורא או לדבר על החוק הכללי של הטבע זה אותו דבר. לדבר על קיום המצוות או לקיים את חוקי הטבע, זה אותו דבר.

קריין: כותב: "כי סוף סוף, כלנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה, לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע. וכלנו מודים, שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר, על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש, אשר יענישהו הטבע. ואסור למי שהוא, לרחם עליו. הרי, שאופי המשפט אחד הוא, ואין חילוק בינינו, רק בהמוטיב:

א. שלדעתם המוטיב הוא הכרחי,

ב. ולדעתי הוא מטרתי.

וכדי שלא אצטרך, מכאן ואילך, להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו:".

זאת אומרת, הם חושבים שצריכים לקיים וזהו. ואני אומר, לא, אנחנו צריכים לקיים מפני שזה מביא אותנו למטרה, למצב חדש, לעולם חדש, זה משהו אחר לגמרי. הם חושבים "אנחנו נקיים, נקבל שכר". כמו בבנק, אתה בא בתור "מגיע לי כך וכך", מקבל צ'ק או משהו. לא, זה רק אמצעי להגיע לעולם חדש, "עולמך תראה בחייך", אבל באמת אין שום הבדל.

לכן מה אתה שואל אותי על איזה פילוסופיה? זו לא פילוסופיה. מה שחושבים רוסיה וגרמניה וכל הפילוסופים וכל המנהיגים, לכל אחד מהם היה משהו בראש, מאיפה בא? מתוך הראש, מתוך הג'וקים שנמצאים בתוך הראש. וכאן הוא אומר, אנחנו מתבססים על חוקי הטבע ולכן בוא נקיים אותם. זה לא לטובת אף אחד, לא של נפוליון ולא של היטלר ולא של סטאלין ולא אף אחד.

ובוא אנחנו נקיים את זה כי בזה אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו. אנחנו רואים עד כמה הוא מקלקל לנו את כל החיים ובוא אנחנו נגיע למצב שנחיה למעלה ממנו. אתה יכול להגיד שזה מין תיאוריה ואידיאולוגיה, אבל הם מסבירים לך. בינתיים אין במה להראות לך את זה כי זה עניין של כוחות, אם נקיים את זה אז אנחנו נגיע למצבים יותר נעלים.

אתה לא רוצה, מה לעשות? יש עניין של מכות שעל ידם נתקדם. אני חושב שאם לפני 20 30 שנה אי אפשר היה לדבר עם מישהו על חכמת הקבלה, לא את המילה חכמת הקבלה, בכל זאת במשהו השתנה היחס. היום כבר אחרת, אנשים כבר מתחילים להבין שאין להם שיטה.

אין ביד שום דבר איך נתקיים. בשביל מה לבנות את העולם. בשביל מה להתחתן. בשביל מה להביא ילדים. בשביל מה כל הדברים האלה אם העולם הוא כזה. חכו, חכו. מה שדברנו, לאט לאט זה מתגלה, לאט לאט זה מתקיים. אני מבטיח לכם שתוך כמה שנים תראו מה יהיה. אתם רואים מה יש בצרפת, איזה מהומות. אין מה לעשות, כשיש אבטלה אין לזה פתרון לאנושות.

אתה אומר שיש תיאוריות הרבה, אין. אין מה לעשות. 80% מהפועלים יהיו בחוץ, הכול יסגר. אתה לא יודע איך לארגן מדינה שיש לך 80% מובטלים, לא יכול. תצטרך כבר שיטה אחרת לניהול העם.

אני מבקש להתחיל לגלות שאתם במצרים ושאתם בשליטת הפרעה ושאתם צריכים להיאבק עימו. אחרת אתם תישארו כל הזמן בשבע שנות שובע ואנחנו כבר צריכים להיות בשבע שנות רעב, לפי החשבון.

(סוף השיעור)