שיעור 14.04.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח - 5

וכאשר יענו אותו

"הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל."

שאלה: איזה מאמץ או איזה דבר אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי להגביר את עוצמת האור המחזיר למוטב?

רק התכללות במרכז הקבוצה, לאסוף את כולם, עת לאסוף את המקנה, ולהתקדם לדרישה לבורא.

אני רוצה לשאול כל עשירייה, על מה המאמר מדבר.

תלמיד: דרך תורה ודרך ייסורים, הוא מסכם שם בסוף ואומר שבסופו של דבר כל הרע צריך להתגלות, רק השאלה אם זה קורה לאט או מהר, כך אני הבנתי.

טוב.

תלמיד: הדבר שאני לקחתי ממנו דווקא, זה שלא לבוא בקומה זקופה לחברים גם אם מראים לך שהם עושים שטויות.

ופה רציתי באמת לשאול, אם תוכל לתת לנו איך לראות את החברים כל הזמן לראות אותם במצב מושלם, לדמיין אותם, או שיש שיטה?

"כל הפוסל במומו פוסל", מה זה יש שיטה? אני חייב להעביר את כל החסרונות שאני רואה על עצמי.

תלמיד: אבל בכל זאת לא לראות את מה שמראים לך, מה שמראים לך זה כאילו בתוך הדעת. איך להתעלות מעל זה, מה השיטה הכי טובה? לדמיין אותם במצב המתוקן.

שהשיטה היא פשוטה, כי החבר הזה הוא לא חבר, הוא חלק מנשמתי, ולכן מראים לי כך את הקלקולים. כאן זו השאלה, לָמה אני רואה חלק מהקלקולים שהם בחברים, חלק שהם בחברה, חלק שהם בעולם, ואולי גם כן משהו בי? אלה דרגות, דרגות הקלקולים, אבל זה אותם הקלקולים ואין הבדל, הכול מתגלה לפי יכולת האדם לתקן. אתה רואה לתלמידי רבי שמעון איך מראים להם מי הם, זו דרגה.

תלמיד: מה שאני הבנתי זה פשוט, פה מדובר על מערכת שלמה, כל המערכת שלנו, עלו פה הרבה מאוד נקודות בעניין של איכות העבודה שלנו, בעניין של השתוקקות, בעניין של העולם, באיזה מצב הוא נמצא. זאת אומרת, כל הדבר הזה, שאתה אומר שזה דבר אחד, אבל דבר אחד לא קיבלתי, איפה אנחנו שמים עכשיו את הנקודה שלנו, את המקום שאנחנו צריכים.

זה מאוד כללי, אבל נגיד שכך.

תלמיד: הוא בהתחלה מתאר את המצב לאן בעצם צריך להגיע, אחר כך הוא מתאר את השלבים של יגיעה כמותית ואיכותית, ואחר כך ברמה המעשית, של הכניסה לחברה והפעולות הפרקטיות של האדם, כל זה התיאור, ובסוף איך הוא עושה את זה בהתכללות.

תלמיד: פעם יצא לי ללמד את המאמר הזה, לפני כמה שנים באיזו קבוצה, וממש אהבתי את המאמר הזה, והרגשתי שאני שולט בו ושוחה, ומבין אותו ממש טוב, עכשיו בקושי הבנתי אותו, אחרי כמה שנים, זה היה פלא, כאילו יש לי מלא מלא שאלות, אבל אני אשאל את מה שהכי בוער. לפי מה שיוצא מפה יש לנו רק להוסיף על העניין של יגיעה כמותית ואיכותית, לפי מה שהוא אומר פה אנחנו יכולים להוסיף רק בכמות ולא באיכות. זה נכון?

זה תלוי, גם כמות וגם איכות הם תלויים זה בזה, הם תומכים זה בזה, למרות שיש הבדל בין כמות ואיכות, אבל שניהם מחזיקים זה את זה והכמות הופכת להיות לאיכות והאיכות לכמות, בונה את הכמות.

שאלה: ברגע שאני מתחיל להרשיע את החברים אז אני צריך להפסיק עם זה, להידבק בנקודת המשה, וזה המאמצים?

כן, זאת הנקודה הכי חשובה, להיות דבוקים בנקודת משה זה הפיתרון לכל המצבים.

תלמיד: עוד נקודה חשובה של כול העניין של "ויאנחו", ממה ויאנחו? אז הוא אומר, "שכל האנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים,"

זה ויאנחו א' או ויאנחו ב'?

תלמיד: א'.

א', טוב.

תלמיד: "שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו."

כן. ויאנחו ב', לא היה שם?

תלמיד: לא הבנתי מה זה ויאנחו א', ויאנחו ב'.

מה, אתם לא קראתם או לא שמעתם, או מה? תגיד לו איפה זה נמצא.

תלמיד: עמוד 82 בטור א', פסקה שנייה, זה ויאנחו ב'.

ומה שם כתוב? תקרא.

תלמיד: כתוב, "ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע."

שאלה: מה זה לבקש רק עבודה?

זה שאני לא רוצה שום דבר בחיים, אלא רק.. מה יש לי לעשות, מתי אני מרגיש שאני קיים? מתי שאני נמצא בהשתוקקות לבורא על פני החיסרון. אם לא החיסרון הזה, איך יכולה להיות השתוקקות? איפה הוא כותב שרק ההשתוקקות היא. ב"אהבת ה'", כן?

תלמיד: שהיו משקרים לעצמם. אגרת י"ט.

אגרת י"ט. שקודם היו משקרים לעצמם בזה שחשבו שגמר העבודה זה מנוחה, ועכשיו כשהם מגיעים לעל מנת להשפיע, הם אומרים, "על מנת להשפיע איך יכול להיות, אני חייב להיות במאמץ שאני רוצה להשפיע, שדווקא יש לי לזה דחף", זה נקרא שאני נמצא במצב הכי טוב. אני רוצה להיות בזה כל הזמן. זאת אומרת, מה זה ויאנחו מהעבודה? שרוצים להגיע לזה. לא מהעבודה עצמה, אלא מזה שדווקא יש חוסר עבודה, חוסר כוונה, שיהיה לנו עוד יותר, שאנחנו נהיה בהשתוקקות תמידית. אז איפה עוד חסרונות, איפה עוד בעיות, איפה עוד מכשולים, איפה הם? אני רוצה אותם.

לָמה לא?

תלמיד: לא. א', אנחנו לומדים שלא משתוקקים לבעיות ולחסרונות, אלא משתוקקים לחיבור.

אבל איך אני אעשה את החיבור בלי השבירה? לכן אני עכשיו מודה לבורא ששבר את הכלי והכין לי את הכול. ובגמר התיקון מתגלה כל הרע וכל הטוב. ואז אנחנו עוד מעט נגיע, והבורא שוחט את

יצר הרע ואנחנו בוכים. לָמה אנחנו בוכים? כי הוא שוחט אותו שלא יהיה יצר הרע. מה נעשה?

תלמיד: המטרה של החברים זה כל הזמן במרכז החיבור ביניהם, להידבק באין עוד מלבדו וטוב ומיטיב.

כן. אבל מה זה להידבק? אם אני אוהב את מישהו, אז אני כל הזמן רוצה לעשות לו משהו טוב. אז אני כל הזמן צריך לגלות שחסר לו עוד משהו, ועוד משהו, אחרת מה תיתן לו? זאת אומרת התשוקה לתת, והיכולת לתת, זה הכול. זאת אומרת, נהנים מחיסרון.

תלמיד: אם הם נהנים מחיסרון, מה הם זועקים?

כי זה מביא להם שלמות, דווקא, כי נברא לא יכול להרגיש שלמות אחרת, אלא רק בחיסרון האינסופי הנכון. כמו שהבורא הוא אור האינסוף, הכול, אנחנו כנגד זה כלי האינסוף, הכול.

תלמיד: במצרים הם אוחזים באין עוד מלבדו, או לא?

איפה במצרים בכלל יש דבר כזה? זו גלות.

תלמיד: כן, אבל אין עוד מלבדו?

איך יכול להיות בגלות אחיזה בבורא?

תלמיד: דיברנו על זה שזה באיזה רמה הגלות, הם נמצאים כבר בהכרה שהם בגלות.

זה על ידי המקיף. אין אחיזה בבורא בשום דבר, הבורא לא מתגלה לנברא. לנברא אין כלים במה לגלות אותו.

תלמיד: אז אין להם אחיזה באין עוד מלבדו במצרים?

אין.

תלמיד: וכשיש אחיזה באין עוד מלבדו, לָמה זה לא נקרא "שכר", לָמה זו לא "תמורה"?

זה לא נקרא "שכר לנברא", כי השכר לנברא זו יכולת להשפיע.

שאלה: בכל זאת לא ברור ההבדל בין א' לבין ב'. עבודה. מצד אחד, א', זה שחסר להם להשפיע לבורא ואין להם את זה, ומזה יש להם ייסורים. מצד שני, ב', הוא כותב פה שחסרה להם עבודה, שהם מבקשים עבודה. זה לא כל כך ברור.

בסדר, עוד נגיע. דקויות כאלה אני רואה שעדיין לא יכולים לתפוס, אז אין מה.

שאלה: לא ברור איך זה שאין בורא במצרים. למה אין בורא במצרים?

זה פשוט, מה זה נקרא "גלות"?

תלמיד: כן, אבל אם אין בורא, אז איך הם רוצים לעבוד?

לא, אבל הוא לא נגלה.

תלמיד: אז ממה יש להם ייסורים?

ייסורים יש להם מהעבודה, שהם לא יכולים לסדר אותה בצורה הנכונה.

תלמיד: אז גם אין עבודה בקווים במצרים אם אין בורא?

עדיין אין. רק הכנה. אבל שוב, מה זה נקרא.. תתחילו לשאול על זה, אני לא מבין אתכם.

תלמיד: מאיפה באה השאלה. מצד אחד אנחנו מדברים על העבודה שצריכה להיות מול הבורא והכול, ובמצרים אתה בכלל לא שם, אתה עדיין לא שם, אז איפה מתחילה בכלל העבודה?

"מצרים" זה נקרא שאני עדיין לא יכול לתקן את הכלים שלי. אני עדיין נמצא בבירור של הכלים שלי, בבירור, עד כמה שיש הארה שהיא כל הזמן נותנת לי הבחנות החדשות, ובהבחנות האלה אני מברר איפה אני נמצא כלפי, כלפי קבוצה, כלפי בורא, אבל אין גילוי. "גילוי" זה נקרא, שכבר יש לי מסך, שאני כבר יכול לעבוד עם הבורא בהדדיות. אין.

תלמיד: אז על מה עובדים במצרים?

על הכרת הרע.

תלמיד: והכרת הרע, זה לא כנגד הבורא?

כן, אבל כשאתה עדיין נמצא ברע, איך הבורא יכול להתגלות?

תלמיד: בהופכיות. הוא מגלה לך את ההופכיות שלו.

אז זה שהבורא מגלה לך את ההופכיות שלך ממנו, זה נקרא "השפעת המאור המחזיר למוטב", כי אין לך כלי ששם יכול האור להתגלות לפי השתוות הצורה.

תלמיד: מצרים זה כבר נקרא "רוחניות"?

תלוי מה אתה חושב. אם הרוחניות היא מתחילה מזה שאני משתוקק למטרת חיי, שאני עוד לא מכיר מה זה, אז מרגע שאני מתחיל לחפש בחיים שלי מה הטעם בחיי, זה כבר רוחניות. אחר כך אני מגיע לקבוצה שאני עוד לא יודע, לא מבין כלום, גם רוחניות. אחר כך אני כמה שנים לומד עם הקבוצה חכמת הקבלה וכל מיני דברים, זה גם רוחניות או לא? רוחניות בפועל זה שיש לאדם צמצום, מסך, אור חוזר, והוא מתחיל לעבוד עם האורות בפועל. אז זה נקרא "רוחניות". השגת הנרנח"י.

תלמיד: כל זה אחרי מצרים?

ודאי. איך יכול להיות? אני רק לא מבין, למה אתם חושבים שבמצרים יש אורות? ישנם המקיפים, אבל לא יותר.

תלמיד: אז מצרים זה גם שייך לזמן ההכנה?

כל התהליך נקרא "זמן ההכנה" כלפי גמר התיקון. אלא כלפי משהו הכנה, וכלפי משהו לא. אולי כלפיי עכשיו מצרים זו מטרה.

למה, למה? אני לא כל כך תופס מה אתה. אתם חשבתם שמצרים זה..

תלמיד: חשבתי שמצרים זה כבר רוחניות.

מה זה נקרא "רוחניות"?

תלמיד: שיש עבודה פנימית עם הקבוצה.

עבודה פנימית עם הקבוצה, ודאי.

תלמיד: כבר מגיעים לחיבור הראשון? יש כבר כלי בינינו?

עדיין לא, כי פרעה שולט. איך יכול להיות שהם יהיו בחיבור? פרעה שולט ביניהם, הוא לא נותן להם להתחבר. "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", למה? כי לא יכולים להתחבר, לא יכולים לקבל על מנת להשפיע, לא יכולים בכלל כלום להיות אפילו אחד כלפי השני, כי פרעה נמצא ביניהם.

תלמיד: ועכשיו יוצא שזה נראה עוד יותר רחוק, לאן שצריך להגיע.

כך זה נראה, זה לא כך. אבל בני ישראל כשנכנסים למצרים, מי הם? הם בני יעקוב. עכשיו השאלה, הם רוצים להיות בחיבור? כן, ביניהם, אין שום בעיה. רק להתבטל כל אחד כלפי השני, להתבטל כלפי הנקודה המרכזית הזאת, ולהתבטל כלפי הבורא, כאן הבעיה. לכן צריך להיות כאן עוד כוח המארגן שנקרא "פרעה", הוא עושה את העבודה השחורה הזאת.

תלמיד: לתקופת מצרים, פרעה הוא הבורא עבור עם ישראל?

לא, גם הבורא נמצא, לא רק פרעה. אבל בשבע שנות שובע פועל רק הכוח הטוב כלפי האגו, ואז מתאספים, מתחברים, לומדים ומקבלים הכול. והכול נראה בדומה לאלה שמתחילים ללמוד את חכמת הקבלה, שאז הכול הרבה ומובן ונמצא, הכול תלוי ביגיעה שלי, אני מרוויח, אני מתקדם, למדתי עוד דף, עוד קצת עשיתי משהו, אני יותר מבין וכן הלאה. זה בעצם שבע שנות שובע.

אחר כך שבע שנות רעב, זה כבר הכרת העבודה. אנחנו לא יכולים להתחבר, אנחנו לומדים שצריכים להתחבר ואנחנו לא מסוגלים, מה נעשה? וכן הלאה. אז מתחילים להתקדם למכות, להכרת הרע ממש, שבכלים שלנו אף פעם לא נוכל להתחבר, פרעה לא ייתן לנו לעשות את זה, ואנחנו מתחילים להבין את הטבע שלנו באמת, שאנחנו על ידו בכלום לא נצליח. זה תפקיד פרעה, הוא עושה את העבודה שלו בנאמנות, ואז לא יודעים מה לעשות.

עד שמתחילים לראות שמצד אחד יש לי נקודה שמושכת אותי קדימה, היא "משה". מצד שני, יש לי כל מיני נקודות אחרות שהן תכונות הנפש שקצת עובדות, ואני נמצא במצב כמו עם ישראל ומשה ופרעה ובורא. כל הדברים האלה מתגלים בכל התיאטרון הזה שלי, זה כבר לקראת היציאה.

תלמיד: אותה התפילה שיוצאת, "וייאנחו", האם זו תפילה לבורא?

ודאי.

תלמיד: אם כך יש בורא במצרים.

אבל הוא לא מגולה. ודאי שיש, רק לא מגולה. אנחנו מדברים על אנשים שלומדים על זה, שמתאספים בקבוצה, עוברים כל מיני אספות ולימוד והכול, אבל אין גילוי הבורא, הם לא יודעים מה זה, מי זה, הם לא יודעים בפועל מה זה על מנת להשפיע.

גילוי הבורא זה בכלי דהשפעה, שבכלי הזה אתה יכול לבנות את תכונת ההשפעה. ולפי תכונת ההשפעה שאתה בונה מתוך הכלי, מתגלה האור בתוך הכלי, המשפיע, ואז יש לך זיווג בין הכלי לאור. הדבר הזה לא יכול לקרות במצרים, במצרים זה שליטת הרצון לקבל, "פרעה".

תלמיד: האם התהליך של מצרים מנתק אותנו מאותו רצון לקבל, חוץ מלהביא אותנו להכרת הרע?

התהליך של מצרים נותן לך את האפשרות לשלוט על הרצון לקבל.

תלמיד: ועדיין אין כלי של השפעה. עדיין אין יכולת להשפיע, רק היכולת לשלוט בו?

עדיין לא. יציאת מצרים זה עדיין לא להשפיע.

תלמיד: מה השלב שממנו כבר יש כלי להשפיע?

מקבלת התורה והלאה, אז לאט לאט מתחילים לתקן את הכלים על ידי המאור המחזיר למוטב.

שאלה: לב המאמר עוסק בעניין של כמות ואיכות הייסורים. לפי מה שהבנתי, על עניין האיכות קשה מאוד לשלוט, יותר קל לשלוט על עניין הכמות. וגם לפי מה שאני מבין מהמאמר, עניין האיכות הוא הרבה יותר קשה, כי זה עניין של הרגשה. איך מסתדר ביחד כל הנושא הזה, העניין של איכות וכמות?

אני לא הייתי נוגע בזה בכלל. האם אני הולך עכשיו לספור את כמויות העליות והירידות? אני לא יכול. האם אני יכול למדוד איכויות של עליות וירידות? גם לא יכול, אין לי כלים. בשביל מה לי לעשות את זה? אני צריך להתכלל במרכז העשירייה, בצורה כמה שיותר צמודה אליהם.

תלמיד: למה רב"ש כל כך מפרט את זה במאמר?

כי הוא רוצה להביא אותנו לאט לאט להבחנות, אבל לא שאנחנו עכשיו נמצאים במצב כזה. אנחנו מתקדמים, מתקרבים, אבל עוד לא. מי יכול להגיד באיזו כמות ואיכות הוא נמצא עכשיו? הוא לא יכול, אין לו כלים, אין לו מדידות. אתה צריך שתהיה לך יחידה שעל ידה אתה מודד, קילו, ליטר, מרחק, משהו. אין לך קנה מידה.

תלמיד: אבל לפחות בכמות כן יש לנו איזו שליטה.

לא, אתה גם לא יכול. אתה מרגיש כמו תינוק, שמשהו קורה באמצע היום, שלוש או ארבע פעמים במשך היום. הוא ישן, אוכל, ישן, אוכל, זה מה שקורה לו. וכל היתר איפה, לעומת ההורים שלו? זה חוסר הכרה בינתיים.

תלמיד: האם הכוונה לגבי הכמות זה לא כמה אנחנו משקיעים יותר יגיעה בסביבה, בחיבור, בפעולות?

אבל אנחנו לא יכולים למדוד את היגיעה הזאת.

תלמיד: אבל אפשר לעשות יותר פעולות?

אתה יכול, כן, זה ודאי. אבל גם את מספר הפעולות אתה לא יכול לספור, אתה לא יודע איך זה משתנה כל הזמן. כי אם אני עושה מאמץ זה משהו אחר, אבל כל הזמן משתנות בי דרגות העביות, ואני עושה אולי פעולה אחת, אבל מכל מיני צורות המשתנות בי, ואז יוצא שעשיתי אולי אלף פעולות וזה נראה לי כפעולה אחת.

אי אפשר למדוד. איך אתם לא מבינים שאנחנו עדיין לא נמצאים בהכרת הכלי? אנחנו עוברים המון פעולות, אבל זה כמו תינוק, נתנו לו לאכול והוא נרדם, והחיים בינתיים סביבו בוערים, אבל הוא בעצמו לפי הקצב שלו.

תלמיד: אבל בכל מקרה מומלץ להגדיל את הפעולות עוד ועוד?

ודאי. "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". אבל אל תחשוב שאתה יכול למדוד עכשיו משהו. למה אני אומר שלא כדאי? כי אתה בזה יכול להכשיל את עצמך. אנחנו לא עושים את זה. מקסימום תלחץ על עצמך ולמרכז הקבוצה ותאמין לי שזו הגישה הכי נכונה.

תלמיד: לא לצפות שזה יביא לאיכות הנכונה?

זה יביא לאיכות הנכונה ולכמות הנכונה, אבל לא שאתה תלך לבדוק, למדוד את זה, ולהגיד כך זה יותר טוב וכך זה פחות טוב, אלא תלחץ על עצמך להיות במרכז הקבוצה לפי הכללים של הרב"ש.

שאלה: הייסורים האלה שאנחנו לא יכולים לסדר את העבודה והצער, והייסורים שלא יכולים להיות בהשפעה, עצם זה שהייסורים האלה משותפים, של כולנו יחד בעשירייה, האם זה בעצם התנאי לזה שהבורא יכול לעזור, כשהכאב הוא משותף?

הוא כבר עוזר בזה שהוא שולח את הייסורים, ייסורים זאת לא עזרה?

כואבת לי הרגל, זה מחייב אותי ללכת לרופא. הרופא בודק, נותן תרופה, הרגל מתרפאה. אם לא היו הכאבים, מי יודע מה היה קורה, מי יודע לאן זה היה מתפתח? זאת אומרת, הייסורים שהבורא נותן, זה כדי לגלות לנו שבירה, כדי שאנחנו נתקן. איך אנחנו מתקנים? על ידי זה שזה מגיע מאין עוד מלבדו ומטוב ומטיב, ואני מכוון את שתי ההבחנות הללו למרכז הקבוצה, ששם אני רוצה שזה יתקיים. בזה אני קובע את הכלי המקולקל שהתגלה לי, ומחזיר אותו שוב למקום, לטוב, לתיקון. וכך בכל פעם.

במה היתה השבירה בסך הכול? בייחוד. ייחוד, זה מה שאנחנו צריכים. השבירה היתה בזה. שהבורא נעלם מתוך זה שהכלי התפזר, זה נקרא שהאור הסתלק, זה נקרא שהבורא נעלם. ואני מחזיר אותו? לא, זה רק אתה, טוב ומטיב ואין עוד מלבדו. לא צריכים יותר.

שאלה: דיברנו על כמות ואיכות ויש לי אסוציאציה כזאת של פעולה לפי עיקרון פארטו, כלל 80-20. אם טיפת מים שוברת בטון, ניתן למדוד מה הכוח של טיפת המים. הפעולה של הקבוצה גם יכולה להראות את כוח הבורא לפי ההתכווננות של הפעולות וההשתוקקות למטרה.

הקבוצה מקבלת כוח מהמאור המחזיר למוטב, מהאור מקיף, ולכן בפעולה שלה היא מבטאת את הבורא, זה נקרא "ויהי שם ה' עליך".

שאלה: עד כמה שאני מבין בתהליך מלמעלה למטה מצרים נמצאת באיזה מקום באמצע התהליך.

מלמעלה למטה? לא הבנתי.

תלמיד: בכל התהליך יש תהליך מלמעלה למטה ויש תהליך מלמטה למעלה. תהליך יצירת העולמות, יצירת הכול, היווצרות עם ישראל, כל היצירה הזאת היא מלמעלה למטה.

נכון.

תלמיד: כשבאים מלמטה למעלה, מהי ההתחלה?

אבל אין מצרים מלמעלה למטה.

תלמיד: למה? אחרי אברהם, יצחק ויעקב יש ירידה למצרים, כניסה לארץ ישראל, זה תהליך מלמעלה למטה.

לא.

תלמיד: אז מה זה?

מלמטה למעלה.

תלמיד: אז איפה אנחנו?

איפה אנחנו אני לא יודע, אבל הכול מתחיל מהשבירה, הנקודה התחתונה ביותר זאת השבירה. עד השבירה, מה שהיה מלמעלה למטה, בזה אנחנו לא מתחשבים, זה ציר א'.

אחר כך ישנה התפתחות בהמית ואנחנו מתחילים ממטה למעלה. כשאנחנו מתחילים ממטה למעלה כבר ישנה השבירה, חטא עץ הדעת, הכול הוכן ואנחנו מתחילים.

תלמיד: אז עכשיו התהליך מתחיל מאברהם או לפני זה?

מאדם.

תלמיד: מאדם הראשון מלמטה למעלה.

אל תגיד הראשון.

תלמיד: מלמטה למעלה נוצר איזה תהליך.

כן, תהליך של תיקון הכלים שהתגלו. הכלים האלה התגלו לפני זה, רק כלפי מי התגלו? הם היו מיתקנים אז בדרגות דומם, צומח וחי. בדרגת המדבר התיקון התחיל מאדם, לפני 5777 שנה.

תלמיד: ב- 5777 שנה האלה קרו תהליכים, התפתחות רוחנית, אבות, ארץ ישראל, ויצאנו לגלות.

כן.

תלמיד: מה התהליך הראשון שאנחנו עכשיו, אחרי הגלות השלישית, צריכים לעשות? אני מרגיש איזה בלבול, שחסרה לנו הבנה. אנחנו מתייחסים למצרים, כך אני מרגיש, כאל המקום הראשון שבו אנחנו נכנסים לרוחניות בחזרה. מה המקום הראשון שבו אנחנו נכנסים חזרה לרוחניות?

קודם כל זו שאלה נכונה, שאלה לעניין. עניתי על זה ואפילו עם שרטוט. התהליך שאנחנו לומדים בתורה עד ימינו, זה תהליך שעבר רק עם ישראל. זאת אומרת, קבוצה קטנה מבבל שהיא עשתה את מה שעשתה, את התיקון שלה. ואחרי שהגיעה לתיקון שלה, היא היתה חייבת לעבור את כל המצבים האלה, היינו בבל, קבוצת אברהם יצחק ויעקב, כניסה למצרים, יציאה ממצרים, קבלת התורה, מדבר, בניית בית המקדש הראשון. בנינו? זה נקרא "מוחין דחיה", הגענו למקסימום שאליו היינו יכולים להגיע, זה בית המקדש הראשון.

מרגע זה והלאה אנחנו מתחילים לעבוד לא למען עצמנו, אלא למען כל יתר הבבלים שלא יכלו להצטרף אלינו. ואז יש חורבן בית המקדש הראשון, גלות בבל, בניית בית המקדש השני, שנאת חינם, חורבן, ויציאה לגלות הזאת האחרונה. עכשיו אנחנו צריכים לעשות תהליך שעליו כותבים מקובלים, כמו שבעל הסולם גם כותב בסוף "ההקדמה לספר הזוהר", תהליך שבו אנחנו מתקנים את עצמנו. מי אנחנו? אנחנו גם נקראים ישראל, אבל ישראל של היום זה כל אחד אפילו מאותם הבבלים שיש בו נקודה שבלב, כל אחד. ואז אנחנו בונים את הראש של הפרצוף, של הנשמה, ואחר כך מצטרפים אלינו, ממש אחרינו, כל העולם. בעל הסולם כותב על זה בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שזה תלוי בעבודה שלנו. אבל אנחנו צריכים לעבור אותם המצבים ברוחניות כמו שעברו בקבוצת ישראל לפני אלפיים שנה והלאה.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לעבור את התהליך מאדם הראשון ואחר כך אברהם יצחק ויעקב? מה תחילת התהליך שאנחנו צריכים להצטרף אליו, להרגיש אותו, לחוות אותו.

התהליך שאנחנו צריכים לעבור הוא מאותה בבל השבורה שממנה התחיל אברהם, ממנה מתחיל להיות תיקון.

תלמיד: ובבבל בעצם, לפי מה שאני הבנתי, ההכרה הראשונה היתה באין עוד מלבדו, אברהם הכיר באין עוד מלבדו בעצם.

כן, נכון.

תלמיד: זאת אומרת, ברמה הפשוטה שלנו התהליך הראשון שכל אחד צריך לעבור זה להכיר באין עוד מלבדו.

לא כל אחד, גם אז לא כל אחד הכיר בזה. אברהם רק לימד אותם ושאל את הבורא, איך הם יקבלו את זה את הירושה הזאת שיהיה להם כלי אחד באין עוד מלבדו. ואז אמרו לו שדרך מצרים הם יגלו.

תלמיד: אז אנחנו צריכים להיות באברהם, במצרים, בארץ ישראל? מה התהליך הראשון שאנחנו צריכים להתייחס אליו, להרגיש ששם אנחנו בדרך?

אתה נמצא במצב שבור, שכל העולם שבור, כל העולם עכשיו זה בבל הזו ואנחנו צריכים בעולם הזה להתחיל להתארגן כקבוצת אברהם. אנחנו עושים זאת ופועלים בזה ומתקדמים וכבר נמצאים בהתקדמות. אבל כדי להגיע לפעולות הנכונות אנחנו צריכים לעבור הכבדת הלב שנקראת "גלות מצרים", ובזה אנחנו נמצאים בקבוצה שלנו. התהליכים הם אותם תהליכים, יש דקויות, ניואנסים כאלו לפה ולשם, אבל בעצם זה אותו דבר. כי לא יכול להיות אחרת, מעמד האור כנגד הכלי זה מה שקובע. זה לא שמישהו בא ומשנה סדרי בראשית, אלא מעמד האור והכלי הוא קובע איך הכלי יתקדם לעומת האור.

שאלה: בהמשך לשאלה הזאת אפשר להגיד שבגלל ההתכללות והעבודה שלנו, אנחנו, ברמת התכללות, נמצאים למעשה במצבים שונים בין בבל עד יציאת מצרים?

כן ודאי, בכל מיני מצבים. אבל עוד לפני יציאת מצרים.

שאלה: האם היגיעה הכמותית הופכת באופן אוטומטי ליגיעה איכותית?

אני לא יודע מה זה אוטומטית, אנחנו נמצאים כולנו במערכת, מערכת מאוד מאוד מדויקת, קשוחה, אין שם שום דבר שלא מסודר לפי היחס של אור וכלי, מתחילת התיקון ועד גמר התיקון. הכל בצורה מדויקת שבכלל אי אפשר לתאר לעצמנו עד כמה שזה מדויק, ולכן יש קשר בין כמות ואיכות. מאיפה הקשר נובע? איך שעשר שבכל מדרגה הופך להיות לאחד במדרגה יותר עליונה. וככה זה בכל מדרגה ותת מדרגה ולכן כמות ואיכות תלויים זה בזה, שאפשר למדוד בכמויות ואפשר למדוד באיכויות, אין שום הבדל. אלא תלוי מה אתה רוצה להסביר, להבליט, לפי זה אתה מדבר על כמות או על איכות.

שאלה: הכוונה היא האם אפשר אולי להיתקע באיזה מצב, נניח, ביגיעה הכמותית?

לא, אף פעם. אנחנו לא נתקעים בשום דבר כי אנחנו לא קובעים אף מצב. אנחנו לא קובעים אף מצב "אני רוצה להיות בזה או אני רוצה להיות במצב ההוא" זה שטויות. לפני שאתה מתחיל לחשוב באיזה מצב אתה רוצה להיות, תדע שאת המחשבה הזאת שלחו לך.

אין לך שום דבר מעצמך. אתה קופסה שמקבלת פקודות מכל מיני כיוונים. יש הרבה כניסות לקופסה שלך, ואז אומרים לך, מה שאתה כן יכול לעשות זה שאתה יכול לתכנן את פנימיות הקופסה, איך שהיא תעבוד עם כל הכניסות האלו כדי להוציא משם פעולה נכונה. ואז בתוך הקופסה אתה צריך לבנות דמות של עשר ספירות שלמות, עד כמה שאתה מסוגל, שלמות, ואז הפעולה שלך, היציאה מהרבה כניסות, היא תהיה נכונה. זה מה שקורה. אבל זה לא שאת הכניסות האלה אני קובע, לא. וגם לא קובע את המצב הפנימי, התוכנה הפנימית, שהכניסות האלה מתקשרות בתוך קופסה. לא. אני רק יכול להשפיע על זה שהיציאה תצא מיוחדת, על ידי זה שאני מייחד את כל הכניסות האלה, מייחס אותן לשורש אחד.

שאלה: מה ההבדל בין התיקון שהבורא עשה במחשבת הבריאה מלמטה למעלה, לבין התיקון שאנחנו עושים אחרי מעבר המחסום מלמטה למעלה דרך עולם עשייה, יצירה, בריאה, ולעתיד לבוא, אצילות?

הבורא תיקן את הכל בזה שקלקל את הכל מלמעלה למטה, ואז אנחנו מלמטה למעלה יכולים לגלות את הקלקולים האלו שהוא הכין לנו כדי לסדר אותם, לקשור אותם יחד בצורה נכונה, שזה נקרא "לתקן אותם". ואז אנחנו מרכיבים מערכת שנקראת "בורא".

שאלה: האם המלכות זה החומרה והט' ראשונות זו התכנה, שזה תכונות הבורא?

נניח שכך.

שאלה: האם גמר תיקון זה מצב שאני יוצא מהגוף שלי, מהעור שלי, וחי בתוך השכינה הקדושה עם השוכן הקדוש?

את זה אני לא יודע. אני עוד לא יצאתי מהעור שלי, ולא נמצא עם השוכן, ולא בגמר התיקון. זו שאלה שאין לי תשובה עליה. להגיד לך מה אני חושב על זה, זה לא בסדר. למה שאני אבלבל אותך עם מה שנראה לי?

שאלה: האם בן אדם משיג רק את שורש נשמתו ,שזה נניח הגבול, או שמעבר לזה?

גם את זה אני לא יודע. אתה שואל אותי על גמר התיקון. אני לא יודע. נבוא ונראה יחד. אולי אתה תבוא לפני.

שאלה: האם זה סתרי תורה ואסור לנו לדבר עליהם?

לא. רק צריכים לדבר ממקום ההשגה, ולא סתם ממה שאתה לא משיג, כי אז אתה, בדרך כלל, לא שלא בטוח, בדרך כלל זה לא נכון. יש הרבה הפתעות בדרך. אתם תראו עד כמה שזה הכול הפוך על הפוך. ולכן, מקובלים לא מדברים על משהו שאין בתוך הכלים שלהם.

תלמיד: אני שמח שאני נמצא פה. תודה רבה.

בבקשה. וגם בתוך הכלים יש הרבה פעמים, כמו שראיתי את זה גם על רב"ש, שאני שואל שאלה, הוא לא מבין את השאלה שלי, הוא נמצא בירידה כזאת כמו שקראנו על בעל שם טוב, שנעלם מוחין, והוא כמו תינוק, הוא לא תופס. אז כך גם אני, לפעמים אתם שואלים, ואני בקושי ככה, משתדל. הכול מצבים, מצבים, עולים ויורדים. מה לעשות.

שאלה: כתוב פה, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל הא-לוהים, אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם". למה אני חייב כאילו לצעוק אלף פעמים, ורק בפעם האלף ואחת אני נענה? למה התהליך הוא כזה?

כי אתה אף פעם לא צועק אותו דבר. לא אלף, ולא אחד, ולא מי שלומד מאה פעם, זה לא כמו מי שלומד מאה ואחד. כל פעם אנחנו עובדים עם הכלים החדשים.

שאלה: זה כאילו שאתה נמצא בחדר, מעלה צעקה, ועוד צעקה, ועוד צעקה, ומחכה עד שאתה צריך להגיע לצעקה הנכונה.

אני לא מחכה. מה יש לי לחכות? כל פעם אני מסדר ייחודים חדשים, מייחד את הכול לבורא, ל"אין עוד מלבדו", ו"טוב ומיטיב". זה נקרא "לעשות ייחודים חדשים". כל פעם אני יכול לעשות את זה, בכל רגע ורגע, ממש. בכל רגע.

שאלה: אבל זה אף פעם לא מצטבר לידי יציאה.

מאיפה אתה יודע? מה אתה, חכם?

שאלה: לא, אני לא חכם. אני פשוט אומר לך שזה תמיד כמעט מצטבר ליציאה, אבל אף פעם לא מצטבר ממש ליציאה.

כי אתה לא מבין בזה. מה זה "לא מצטבר"? אולי ברגע הבא זה יקרה? זה שאתה לא רואה, מזה אתה אומר ש"לא מצטבר"?

שאלה: אבל ככה זה תמיד. אני כל פעם חושב שבעוד רגע זה יקרה.

מה זה תמיד אצלך?

שאלה: אבל זה ככה שנים. אתה כל פעם חושב שברגע הבא זה יקרה.

איזה שנים? למה אתה סופר שנים?

שאלה: אני לא סופר שנים.

אם אתה עובד בעל מנת להשפיע, אתה לא סופר זמן, אז בשבילך כל רגע זה תענוג שאתה יכול להשפיע. הבורא משחק איתך, הוא מבלבל אותך, ואתה אומר, "לא. זה אתה, זה אתה עשית לי שכך אני אמצא אותך", "אין עוד מלבדו טוב ומיטיב", ואתה מתחיל לזהות אותו יותר ויותר ויותר. תנסה את המאמץ.

שאלה: יש איזו תופעה שחוזרת על עצמה, רואים את זה הרבה פעמים במשך השנים. נראה לי שלאחרונה זה קורה הרבה יותר, נאמר, מתגלה משהו בחברה. התגלה משהו של קשר בין החברים, בין המשפחות, בין אנשים כאלה או אחרים, לא משנה. משהו מתגלה. ואז השלב הראשון שאדם מגיב זה קודם כל "הבעיה לא אצלי בכלל. היא לא קיימת אצלי, זה אצל אחרים, הוא אשם, ההנהלה אשמה, הרב אשם, הם אשמים". קודם כל זה דבר ראשון, שלב ראשון.

אחר כך הוא רואה שזה לא פותר את הבעיה.

חוץ מ"הרב אשם", הכול אני מבין, או ההפך את זה אני מבין. ש"הרב אשם", בטח, כי הוא סידר את האנשים האלה. הוא מחזיק אותם כאן, ודאי שהוא אשם. אלא מי עוד? אם הוא לא היה קיים הם היו מתפזרים.

תלמיד: אחר כך האדם רואה שזה לא פותר את הבעיה. זאת אומרת, היא רק מחריפה עוד יותר.

על מה? ממה, מזה שהוא כך אומר?

תלמיד: כן. את היחס הזה הוא לא פותר. הבעיה קיימת, והיא רק מחריפה, והוא, עובר איזה שלב, ואז השלב הבא זה שהוא נפגע מאד, הגאווה שלו, "למה, ולמה יודעים על זה, ולמה אנשים חושבים כך"? וכן הלאה.

והשלב אחר כך זה הוא נכנע. בסוף הוא נכנע, וכשהוא נכנע אז הכול נפתר. כל הבעיות נפתרות. הוא מוריד את הראש כלפי החברה והכול.

אז השאלה אם הוא היה נכנע מלכתחילה? זה לימוד גדול. זה לא פשוט.

תלמיד: אם אנחנו מתקדמים האם כל דבר כזה הולך להיות יותר קיצוני או שנלמד איכשהו להיכנע יותר מהר?

כן. הגאווה היא גוברת בכל אחד, גם בגברים וגם בנשים, והיא מולידה את כל הבעיות, הגאווה. "אני קובע, אני רוצה להיות, לא שומעים אותי", וכן הלאה. הגאווה. בכל אחד ואחד. בצורה כזאת שממש הגאווה מסריחה. נוראית. מה לעשות? זה עוצר את האנשים, זה עוצר את החברה בסך הכול, עושה המון בעיות, הרבה מאד קלקולים, אבל אני לא רואה איך אפשר לעשות את זה אחרת.

בחסידות, שם זה אחרת. שם מתכופפים, נכנעים כלפי המורה, הרב'ה שם, ואצלנו לא. כי כל אחד, אני מעוניין שיגדל, שיגדל ככה בצורה עצמאית. אז לכן האגו שלו הוא גדל.

מה לעשות? לעבוד על "אין עוד מלבדו", שהאדם יבין שזה מה שקורה. שזו גישה לא מקרית, ולא באיזה צעד כן, ובאיזה צעד לא. אלא, זה לכל הדברים, אבל זה לא כמו שבכל העולם. אתה לא יכול ככה לדבר בחוץ. אבל שכולנו מקבלים רק דבר אחד, אנחנו נמצאים תחת מטריה אחת, ו"אין עוד מלבדו" זה מה שהוא שולט, ושולט על כולם. ולכן, לכל אחד יש לו עסק עם הבורא. ואחרי כל חבר נמצא הבורא, והבורא הוא מבלבל אותי בכל מיני צורות.

אם אנחנו נקבל את זה בצורה כזאת אנחנו מהר מאד, מהר מאד נגיע לגאולה. כי חוץ מזה לא צריכים. רק מאמץ שזה הבורא נמצא בינינו, וכל הזמן ככה טורף את הקלפים. כל הזמן הוא משנה אותנו. וחס ושלום, שאני נופל ומתחיל לחשוב, "אה, זה הוא אמר, זה ככה, זה וזה", לא. הבורא עושה את הדברים. אבל צריכים לקבל את זה ולפי זה להתנהג.

אני מקווה שעוד מעט אנחנו כן נקבע את זה כך, ואז החברה תצטרך מאד להשתנות. זה העיקר תלוי במוכנות למאמץ.

תלמיד: אפשר לזרז את התהליכים האלה בעזרת העשירייה? על מה אפשר לדבר, אי אפשר, שבתוך העשירייה לפתור דברים כאלה?

בתוך העשירייה אני מקווה שאנחנו נקבע את זה מהר. אנחנו נקבע את זה. לכל דבר ברוחניות צריכה להיות איזו הכנה, איזו דרישה פנימית ,שאז זה נולד הדבר. אני מקווה שאנחנו לפני זה נמצאים, אבל עכשיו אני עדיין לא יכול לקבוע. אבל מדברים כבר על זה. מדברים. אז עוד מעט נקבע. עוד מעט זה יהיה במקום. ירגישו שכן חייבים כך לקבל את צורת ההשגחה. אולי אחרי שאחזור מהכנסים האלה, אז נתחיל על זה לעבוד.

שאלה: לפעמים אדם מתחיל לראות שהלימוד והחברים הם רק גורמים נזק כביכול לחיים שלו, ונזק בלתי הפיך. וזה רק מפריע לו לחיות.

אני מבין אותך, בטח. אם אלה שינויים גדולים שאני צריך לעבור בחיים שלי, אז זה נזק ודאי. ועוד נזק בלתי הפיך. כשאני עזבתי את העבודה שלי, את העסק הגדול מאד, ואת הבית שלי היפה ברחובות, ועברתי לדירה שכורה, שלושה חדרים בבני ברק, כזאת עלובה, אז ההורים שלי אמרו, מה אתה עושה? אתה הורס את החיים שלך. יש לך ילדים, יש לך משפחה, תראה איזה שם יש לך ברחובות, איזה מקצוע יש לך, איזה עסק, כמה רופאים עובדים פועלים אצלך, וכולי, ואתה כך עושה? ואנחנו ההורים שלך, אנחנו גידלנו אותך, עשינו הכול, במקום זה אתה הולך לבני ברק כדי לטפל שם באיזה זקן. ככה הם הסתכלו, אז ככה הם ראו את העניין, שאני הרסתי את החיים שלי, באמת הרסתי. זה עלה להם הרבה בריאות, שהם ראו איך הבן שלהם, הבן הבכור, מה הוא עושה. זה נגד כל ההיגיון.

תלמיד: אבל בהתחלה כאילו הבן אדם הוא לא מרגיש את זה. זאת אומרת, הוא כאילו מרגיש מילוי, שזה כאילו ממלא אותו. וכביכול אין כאילו שאלות כאלה. זאת אומרת, הכול בסדר, הוא כאילו מרגיש תענוג, כאילו הכול טוב ויפה.

ואחר כך נעשה חכם.

תלמיד: ואחר כך נעשה חכם.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: אז איך אפשר לענות?

למי לענות? על זה כתוב, "תן בשיניים", זה הכול. כי אין לך תשובה בצורה הגיונית, ברמה הגיונית, נורמאלית של העולם הזה, זה לא הגיוני.

מה פתאום אתה נמצא כאן? קם בשתיים בלילה, כל לילה? אתה הורס את הבריאות. עם מי אתה מתקשר, מה יש כאן? יש כאן אנשים מכובדים, מיוחדים, משהו? שהם מכובדים בעיני החברה, בעיני האנושות? מה הרווח? כלום. מה אתה לומד? איך לאהוב את הזולת, אני לומד. השתגעת? ודאי שזה הכול נגד ההיגיון. לכן כתוב, "תן בשיניים", כי אין מה לענות. כן, אני מבין. אני אומר לך, אני עברתי את כל הדברים האלה גם כן.

שאלה: טענה הזאת היא עם הזמן מתגברת?

זה תלוי באדם. אני מלכתחילה חתכתי אותה על הסף. אני אתן לך דוגמה פשוטה, היה לי עסק שהיה מכניס ארבעים אלף דולר בחודש. עם המון מכשורים, עם המון מכשירים, עם המון דברים, המכשור היה עולה אולי שני מיליון ואני פשוט מסרתי אותו. רק כדי למלאות את המסירה, אז חתמנו שם רופא אחד לקח את זה ממני, והוא מעביר לי עשרת אלפים דולר, זה היה ככה כאילו לא שווה כלום. אני מסרתי, מכרתי, כאילו מכרתי, עזבתי את הכול, אין לאן לחזור. היו מגיעים אחר כך מחשבות, מה עשית? מה קרה? זרקת את הכול? לך, אין לאן לחזור.

אני אומר לך, מחשבות היו ואותו דבר עם הבית, היה לי פנטהאוז, הוא היה גדול, דו קומתי, ועל הגג עוד דו קומתי. במקום הבית שמכרתי אותו, קניתי ברבי עקיבא, אתה מבין איזה דירות היו שם. זה הכול, מכרתי בתשעים אלף דולר, זה כמו בבני ברק דירת שלושה חדרים. מכרתי שם, העיקר להפטר מהכול, להפטר.

שאלה: איך זה יכול להיות שלא היו לך אחר כך כאילו ספקות ושאתה התחרטת?

ספקות לא אכפת לי, אני רציתי לשרוף אחרי את כל הגשרים. אני לא יכולתי להתנתק מההורים, חס ושלום. אבל עם החברים שלי מהעבר, גם כן. שום דבר, אין, עזבתי. והייתי ברחובות ידוע והרבה מכירים וחברים והכול. היה לי שם אח עם משפחה, אחותי עם משפחה, כל מיני קרובים וכן הלאה, כולם היו מסודרים יפה וטוב ועזבתי. וההורים שלי שם, הם אחר כך עברו לקנדה.

ואני התנתקתי מהכול כדי שלא יהיה פתחון פה למה לחזור, אין לאן לחזור. אבל אני לא נותן לך דוגמה זה שלי, אבל בכל זאת, במשהו אתה צריך להגיד לעצמך שאני ככה עושה. כי תמיד אדם אחר כך מתחרט.

שאלה: כשבן אדם צריך כאילו לבחור שוב פעם את החברה, למרות שהוא מרגיש שזה גורם לו נזק. אז אפשר להגיד שזה כאילו כבר בחירה שהיא למעלה מהדעת? זאת אומרת, הוא צריך ללכת נגד ההיגיון שלו ונגד השכל.

רב"ש החזיק אותי שנתיים. כשאני הייתי גר ברחובות ופעמיים ביום נסעתי אליו לבני ברק, לפעמים שלוש פעמים ביום. ואני המשכתי שם לעבוד, והגעתי לקראת שלוש לפנות בוקר ללימוד. אחר כך נסעתי הביתה, חזרתי אליו לקראת תשע בבוקר, כדי לטייל איתו וכן הלאה. או לבית החולים כשהוא היה שם וכן הלאה, כל מיני דברים.

אחר כך נסעתי בחזרה לעסק באחת בצהרים, נשארתי ברחובות שם בעסק. אחר כך כל הזמן הייתי מגיע גם בערב לשיעורי ערב. כך הייתי שנתיים. הוא לא נתן לזרוק את זה ולעבור. אחרי שנתיים הוא אומר, "תעשה". כי הוא ראה שאני כבר באמת כל הזמן נמצא בזה ואז חתכתי עד הסוף, כמו שסיפרתי. כל אחד עושה איך שהוא בוחר, כל אחד איך שהוא בוחר את החיים.

אני לא יכולתי אחרת. אם אני מצטער עכשיו על זה או לא? מה יש לי להצטער? אבל צריכים צריכים להכין את הכול לקראת זה. וגם כן המשפחה, גם המשפחה, זה מאוד חשוב שבני המשפחה יהיו מוכנים לזה, מבינים את זה, שלא יהיו נגד, שיבינו אותך. אולי הם נגד, אבל יבינו אותך מה אפשר לעשות, זה מה שהוא צריך בחיים, בלי זה אין לו חיים. ואז הם יוכלו לוותר על משהו, כדי שאתה תקבל מה שאתה צריך לנשמה. על זה צריכים בהדרגה לדבר איתם ולהסביר. אני עשיתי צעדים גדולים בזה בחיים. לעבור לבני ברק מהחיים האלו של אזרח שהיו לי שם. הילדים נכנסו למסגרת דתית חרדית כזאת, אבל אני אומר שאין ברירה.

שאלה: בהמשך לשאלה שנשאלה, פשוט מהתכללות עם המשפחה בחג, התגלה גם במשפחה שלי ושל אשתי, שאנשים חדשים צופים בערוץ, צופים ממש בשיעורים אפילו. וככה משום מקום מתחילים לצפות בערוץ.

אין להם ברירה.

תלמיד: כן, אבל השאלה שלי היא יותר, האם אנחנו במשהו צריכים איכשהו לתת להם תוכן, כי אנחנו משדרים כמעט הכול. ואם ישמע מישהו משהו כזה כמו השאלה והתשובה האחרונה.

ילמדו גם מזה.

תלמיד: זה בסדר לשמוע את זה ככה?

אנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו, זה לא יעזור. או שתסגור את הערוץ או שתיתן בערוץ רק את הדברים של קמפוס א' ב' ג' שם ועוד כל מיני כאלה דברים. השיחות שלי עם אורן, "חיים חדשים", כל מיני דברים כאלה. או שיעור בוקר, אני לא יודע בשביל מה לפתוח אותו או לפחות בשביל מה אחר כך להעביר אותו עוד פעמיים בשידור הוא עובר במשך היום, זה אני לא יודע. אני הייתי ממלא את הזמן הזה, אם בכלל אנחנו נשארים בטלוויזיה, הייתי ממלא את זה בתכניות יותר עממיות.

תלמיד: אני שואל, כי היתה גם דוגמה על מישהו חדש שצופה בערוץ הוא לא ילך לקמפוס, לא ילך ללמוד, זו הדרך שלו לצרוך אותנו. אבל הוא מתחיל לשמוע שצריך קבוצה, צריך לבוא, צריך כל מיני דברים שפשוט גרמו לו בכלל לא לראות. אז השאלה, אם יש לנו ערוץ שאנחנו יכולים דרך זה לגעת בעוד הרבה אנשים.

אבל זה היסוד של התורה והיסוד של היהדות והיסוד של חכמת הקבלה והיסוד של תיקון העולם, שחייבים לתקן בצורה כזאת את הקבוצה הקטנה ואחר כך את כל הקבוצה האנושית. אין ברירה, צריכים אנשים ללמוד את זה. וצריכים לראות שאנחנו באמת עושים את זה לפי מה שהטבע דורש והמצב הנוכחי בעולם. אני לא חושב שזה מזיק, לא. נכון שאסור לפתוח למתחילים מידי. אין לי ספק שבשנים הקרובות יסתכלו הרבה הרבה אנשים שוב ושוב במה שאנחנו הכנו כבר בתכניות, בהכול. אין ברירה, העולם מתרוקן מאוד.

שאלה: שאלתי היא לגבי הקשר בין החברים. על מצב שמתעוררת שאלה או בעיה מאוד חזקה, שמטלטלת גם את המשפחות, גם את הקשר בין החברים, עד כדי כך שחייבים להעלות את זה בינינו, בשביל לפתור אותה חד וחלק.

יש לנו אחראים לפתור את הבעיה הזאת, תפנה אליהם. אם זה בעיות עם הילדים או עם המשפחות או שלא מסתדרים עם הכסף, עם העבודה, עם הבריאות ועוד כל מיני בעיות, יש אנשים שאחראים על זה.

תלמיד: יש אחראים, אבל אני לא חושב שיש להם מספיק יכולת לטפל בזה.

אין מה לעשות, זה מה שיש. אז שילכו החוצה למישהו להתייעץ. אצלנו זה נעשה בצורה כזאת כי אין לנו מומחים לזה.

תלמיד: אני מדבר על הקשר עם החברים. אני חושב שלבעיות שמתעוררות כאן, אנחנו חייבים לתת פתרון.

מה שתבנו ככה זה יהיה, אני אחראי רק על מה שאני נותן, זה שיעור בוקר, שיעור ערב, ואיפה שאני מצטלם. חוץ מזה כל היתר על החברה, אני לא מיועד לטפל בכם, אני רק נותן שיעור וזהו.

תלמיד: אני יודע רב.

אז כל היתר חבל שאתה פונה אלי בכלל.

תלמיד: אני לא פונה אליך בעניין. אני מדבר על הקשר, איך אנחנו [פותרים] בינינו כל מיני בעיות והפרעות, ושהמשפחה או החבר לא ייקחו את זה באופן אישי, כי הבעיות שמתעוררות הן פוגעות בכולם, ואני מדבר גם על הקשר הרוחני.

אני מבין, אבל אני לא יכול להתערב בזה, זה הכול נמצא בטיפול שלכם.

תלמיד: שאלו אותך קודם על הגאווה ואני ממשיך, האם ניתן לפתור בעשירייה, את העניין של הקשרים בינינו? אני חושב שזה עניין של הקבוצות. אם אנחנו לא רוצים לפתור את העניין של הקשר מול הבעיות שמתעוררות, זה לא עניין פרטי של המשפחה, זה עניין קבוצתי וזה פוגע בקשר.

אז זה ניתן לפתור. למה אתה שואל אותי, יש לך עצה איך לעשות את זה יותר טוב?

תלמיד: כן.

אז לך עכשיו למי שפותר את זה ותדבר איתם איך לפתור את זה יותר טוב. אתם עכשיו פונים אלי ולי אין מה להוסיף בזה, אני לא נמצא בזה בכלל.

תלמיד: פניתי כאן, כי לא היה לי איך ובאיזה צורה להעלות את זה מול החברים.

תעלה את זה בעשירייה שלך, ותראה איך בעשירייה אתם יכולים לפתור את זה, ואז אולי נלמד כל העשיריות מהעשירייה שלך.

קריין: "קידוש החודש" עמוד 269 בספר פסח.

קידוש החודש

"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב). ופירש רש"י, "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו "כזה ראה וקדש"".

המפרשים שאלו, מה הוא שהיה קשה כל כך למשה ענין קידוש הלבנה. ועוד מה הענין, "והראה לו באצבע", מה מרמזת לנו תיבת אצבע.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שענין הלבנה מרמז על מלכות, שענינו הוא קבלת עול מלכות שמים. שהיה קשה למשה, איך להגיד לעם ישראל, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, בזמן שהם מרגישים הסתרה. והשכל מחייב, שאילו היה בא לעם ישראל שיקבלו עליהם בחינת מלכות שמים עם איזה גילוי אלקות, אז יש מקום לדבר עמהם. אבל עם הכוונה שהלבנה היא לא בזמן המילוי צריך לקדש אותה אלא בעת המולד, ואז עוד לא ניכר איך שהיא מקבלת אור השמש ואז אינה מאירה, ואז זמן שצריכים לקדש אותה.

הפירוש הוא, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין. מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים.

וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה.

ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א).

נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה"."

סדנה

על איזו צורה אנחנו צריכים להסכים, איזו צורה אנחנו צריכים לקבל כחידוש בדרך שלנו? חודש זה חידוש. מהו החידוש בדרך שלנו, שמזה מתחיל להיות החודש, כאילו תחילת השנה?

מהו אותו חידוש שדורשים מאתנו לקבל וכך לקיים אותו, ומה זה נקרא "הנה אלוקינו זה", מה זה זה, איזה?

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים ללחוץ על עצמנו וכול הזמן להימצא במרכז המעגל.

כל הבירור שלנו בכול רגע זה להיות ב"ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא", כמו שכתוב באגרת י"ז, שם יש ציור כזה. ישראל נקרא "ישר-אל", נקודה שבלב. אורייתא זה התורה. תורה זה נקרא חיבור כולנו יחד, "כי המאור שבה מחזירו למוטב". מה היא התורה? הכלל הגדול בתורה זה "ואהבת לרעך כמוך", לממש את ואהבת לרעך כמוך על ידי ה"מאור המחזיר למוטב", וזה כשאדם נכלל בתוך העשירייה, וסך הכול, כל העולם זה עשירייה. ואז ובתוך העשירייה הוא מוצא בתוך תוכה את "קודשא בריך הוא", הבורא. וזה מה שאנחנו צריכים לממש בכול רגע ורגע.

לכן, איך לתאר את זה לעצמי מה זה נקרא עשירייה, התכונות האלה, המהות שלה, חיבור מעל הכול, ביטול הגאווה וכולי. ואז אני רוצה להעלם שם, להיטמע שם בתוך העשירייה הזאת, ושם אני נפגש עם הבורא.

בכול רגע ורגע, אני צריך כל הזמן רק להיות בזה. והבורא יעלה לי עוד ועוד כל מיני רשימות חדשות ואני כל הזמן צריך להצמיד את אותן הרשימות לתמונה הזאת.

תלמיד: כל אחד צריך לדאוג שהחברים שלו לא יצאו מחוץ לתמונה הזאת?

כן. אבל אתה לא דואג לחברים אלא אתה דואג לכלי שלך, זה הנשמה שלך. כל יתר הניצוצות האלה שאתה מתאר לעצמך, הם הכלי שלך. כי אתה בעצמך רק ניצוץ שהוא מלכות, הוא לא יכול לעשות כלום, כל היתר זה "ט' ראשונות".

תלמיד : ואם אני נופל מזה, עלי לבקש כוחות מהבורא לא ליפול מזה?

הבורא לא יכול לעזור לך. הקבוצה יכולה לעזור.

תלמיד: האם אני יכול לחייב את הקבוצה לעזור לי?

זה נקרא "ברית" או "ערבות".

שאלה: אנחנו לא מתחברים בגופים, אלא אנחנו מתחברים לרצונות של החברים להתחבר. זה אומר שלא משנה לנו הרצון הזה להתחבר, ולאיזה גוף הוא שייך בדיוק. יוצא, שכשאני נמצא מחוץ לשיעור, מחוץ למרכז ומחוץ למקום שאנחנו נפגשים פיזית, האם הפנייה שלי והתפילה שלי לראות את מרכז המעגל קשורה לרצונות ווירטואליים בלי קשר לגופים? או שהרצונות האלה לחיבור צריכים להיות קשורים לגופים של העשירייה שלי, או לגופים אחרים?

לא. אני לא מתאר את העשירייה כגופים שיושבים כאן ליד השולחן. אתם תתחילו לאט לאט להבדיל בין הנטייה לדבקות, כי הניצוץ שיש הוא בכל אחד ואחד, לבין הגופים, תפסיק לקבל אותם בחשבון. תפסיק גם לקבל בחשבון את האופי של כל אחד, ממש. על הצורה החיצונית אני כבר לא מדבר, ואפילו לא על הצורה הפנימית שלו, וגם איזה אופי יש לו ואיך הוא מתנהג. יהיה לך חשוב רק הניצוץ שלו ואת כול היתר לא תיקח בחשבון.

תלמיד: נתת לנו תרגיל, להסתכל על העולם ולראות אותו דרך המסך של העשירייה, האם זה אומר שבכול רגע בחיים שלי, אני רואה את המודל של העשירייה באופן וירטואלי בלי שום קשר לגופים?

כן. ועוד יותר, ואחר כך אני רואה שכול העולם נכלל בכול המודל הזה, כל העולם. לא רק בני אדם, גם חיות, צמחים, דוממים, כל העולמות, הכול חוזר לאין סוף לה-ו-י-ה הראשונה.

שאלה: אני מתחיל לדאוג לעשירייה בכל הפעולות האפשריות כדי להשיג כוונה. זה עוזר לי להתקרב למצב של תפילה, להרגשה שמתעוררת בלב וההשתוקקות. האם התפילה צריכה להתחיל מהודיה, איך לעצב את ההודיה או שזה מתעצב בעצמו?

זה הכול מתעצב בעצמו. אתה תתחיל באופן טבעי להודות לבורא שנתן לך את התהליך הזה וההרגשה הזאת ולאן הוא הביא אותך. כן. זה יבוא.

שאלה: האם יש מצרים פרטי או כללי, או שאני יוצאת לבד ממצרים או שאני יוצאת ממצרים יחד עם הקבוצה? האם יש דרגות ביציאה ממצרים? נניח שקודם אנחנו יוצאים מתוך הבהמה, ואחרי זה אנחנו יוצאים מתוך ה"אני"?

יחד, "יחד" זה לא נקרא שכולם, כולם, יש כאן כאלה שנמצאים איתנו אולי שבוע, שבועיים, אבל יחד הרבה אנשים, כמה עשיריות בטוח.

שאלה: אם במפעל מתגלה קונפליקט מתמשך בין חברים, האם תיקון הקונפליקט יכול להשפיע על תיקון העולם מסביבנו?

כן. מה שנמצא אצלנו ומה שקורה אצלנו מיד משפיע על כל העולם. אנחנו עוד מעט נתחיל לראות שתופעות שיש בעשירייה, הן ממש תופעות שנראה את ההשלכות שלהן בעולם.

שאלה: כשמרגישים כאב ברגל זה סימן שיש בעיה בגוף, אנחנו רואים שאין הקבלה בין העולם הגשמי לעולם הרוחני ואנחנו לא רואים את הקשרים. איך אני מכוונת את החוש שלי כדי להרגיש את השבר הזה, את השבירה בתוך הקבוצה, בעשירייה?

הסכסוך שיש לך עם האחרים, הוא הסימן למחלה. זה שאני מסתכל עליהם ורואה אותם לא כל כך יפים, לא כל כך טובים, לא כל כך נחמדים, לא כמו שהייתי רואה את התינוק האהוב שלי.

תלמידה: האם זו הרגשה בלב שלי, בקשר שלי, ברגשות?

כן, בדיוק, בלב.

תלמידה: אלה יהיו ייסורים וסבל כזה, עד כמה שאני אוהבת את הקבוצה, ואם משהו לא נראה לי, זה אומר שאני לא אוהבת?

כן, כמו את התינוק שלי.

שאלה: כל פעם אתה מספר מה עשית ואיך הלכת, כדי ללמוד אצל רב"ש.

אני לא עושה את זה כדוגמה לאחרים, ובכל זאת כל אחד יצטרך לוותר על משהו, בעולם שלנו זה לא כל כך.. אז זה היה אחרת, זה היה לפני 40 שנה, אבל היום זה יותר קל. מה יש היום? היום כל העולם נראה לי שהוא פחות מציע לאדם ממה שהיה לפני 40 שנה. אז אם היית עוסק באיזה דברים גשמיים, היית מאוד שונה מאלה שעוסקים ב[רוחניות].

תלמידה: מצד אחד פשוט יותר, ומצד אחד מסובך יותר. עכשיו גם במשפחה קשה לשמור על שלום בית בעקרון ובכלל. אני מתפעלת מההרואיות של אשתך, איך היא הצליחה לקבל את זה, ואיך הצלחתם לסכם את זה ביניכם?

את זה אני לא יכול אפילו להגיד, תגידו לה שהיא קדושה, אני אומר בכל הרצינות, כי לפי האופי שלי לא הייתי יכול להסביר את זה, ולא הייתי יכול בכלל לדבר ובאיזו צורה רכה להתחיל בזה, לא הייתי מסוגל, הייתי מאד גס, מאוד מוגבל, אני לגמרי לא דוגמה והיא הייתה יושבת ובוכה, גם את זה ראיתי, מצד אחד. מצד שני היא הבינה שאני לא מסוגל בלי זה, שלא אכפת לי כלום.

הקמתי עסק מאד עשיר וגדול. לא נסענו לחו"ל, לא קניתי שום דבר, לא הייתי מבלה, לא נהניתי מזה, שום כלום. זה פשוט לא משך, כאישה היא מאד מכירה את בעלה ולכן היא ראתה שאין כאן מה לעשות, אני צריך לקבל את זה, והיא והסכימה, אבל ודאי שהיא ויתרה על המון דברים, אני מוכן להחליף איתה, את העולם הבא.

שאלה: אנחנו דיברנו על זה שהמערכת מולידה אותנו, האם המערכת הזאת היא קבועה או שהיא משתנה בהתאם לחודשי השנה, לחגים? ומה מיוחד בחודש הזה שאנחנו מרגישים כזאת התעלות רוחנית?

אני מקווה שככה יהיה לנו יותר ויותר מחודש לחודש מיום ליום, אנחנו פשוט נכנסנו אחרי הרבה זמן של הכנה, שזה כמו תקופת הקטנות, שאז אנחנו הרגשנו את עצמנו שלא יודעים איפה נמצאים בדיוק, כמו ילדים שחיים אבל הם לא יודעים איפה הם חיים, הם כאילו נמצאים בעולם הזה אבל עוד לא נמצאים, עוד לא אוחזים בו. ועכשיו אנחנו כבר מתחילים כן להבין איך להתייחס לעולם הזה ולעולם הרוחני, איך בדיוק לכוון את עצמנו ועל ידי אילו אמצעים לרוחניות.

עוד מעט אנחנו נרגיש איך הרוחניות משפיעה על הגשמיות ותלויה בנו, איך בכל המציאות אנחנו אומרים שמצד אחד היא משפיעה עלינו ומצד שני אנחנו משפיעים עליה וכל הדברים האלה, עוד מעט זה יסתדר.

זה התחיל להתייצב עכשיו כבר אבל זה כמו ילד שגדל ונניח שהוא כבר לא בן 5, הוא כבר בן 10 אז כבר יש לו איזו התמצאות בעולמנו, כך גם אנחנו, לכן אני לא חושב שמחג לחג זה יהיה, אלא זה יהיה ממש מיום ליום. אנחנו נגלה את הקשר שלנו לכל מערכת המציאות ואיך אנחנו באמת יכולים לשלוט בה. יחד עם זה, זה לא אומר שאנחנו נעשה מה שבא לנו ולא שיהיו לנו פחות בעיות, הן יהיו בהתאם לזה שאנחנו צריכים לפתור את הבעיות.

וגם להבין שהבעיות הן לא בדיוק הבעיות שלנו, [אלא] זה מה שהאנושות תצטרך לפתור, אז אנחנו כבר מתחילים להכין את זה בשבילה וכל הדברים שיש באנושות במשהו יתגלו גם במערכת שלנו, כן. אז הכול עוד לפנינו גם לטוב וגם כביכול לרע, אמנם זה לא רע אבל התיקונים, נצטרך לענות עליהם, לתקן אותם.

שאלה: עברנו היום הרבה נושאים בשיעור, השיעור היה מגוון וקשה לנו ולחברים מהכלי העולמי להחליט מה המשימה, היינו רוצים שתכוון אותנו לנושא אחד מרכזי מהשיעור כדי שכשאנחנו נצא, שנהיה במשימה הזאת.

ממצרים יוצאים כשיכולים להחליט על החיבור בינינו בנקודה האמצעית הזאת של הקבוצה, זה שרצו, רצו, רצו לבנות קבוצה כזאת במשך ארבע מאות שנות מצרים והבינו שלא מסוגלים כל עוד לא נפטרים מהאגו ואז מתוך זה שמגלים שהאגו הוא האויב וממנו חייבים להיפטר, מתוך זה כבר מתחילים להתקרב ליציאה, אבל כדי לקבוע שהאגו הוא השונא היחידי, הסופי שלנו, שרק להתנתק ממנו אנחנו צריכים ואז אנחנו נזכה להשגת אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, לתכונת ההשפעה למעלה מהאגו שלנו, שאת זה אנחנו צריכים, אז אנחנו נצטרך עוד לעבור כמה מכות. אלה מכות יחסיות זה לא.. אבל הכול רצוי שנעשה זה יחד, לכן אנחנו צריכים להתקרב, זאת אומרת מה זה בדיוק המצב שלנו שצריך להיות ביציאה מהמצרים? בוא נחשוב על זה.

שאלה: יש שלושה דברים בגשמיות שמחזיקים אדם בדרך הרוחנית, משפחה, עבודה ומעשר.

לאחרונה מדברים איתי על מצב כלכלי לא טוב ואומרים "אני רוצה להודיע שאני מפסיק לשלם מעשר לכמה חודשים, חצי שנה" והאם זה נורמאלי, האם זה תקין?

בתורה כתוב, מעשר זה לא העניין שלנו, זה לא אנחנו קבענו, זה לא שאנחנו יכולים לקבוע כמה עולה לנו סעודה, או להחליט על החשמל, על הבניין. מעשר זה מרגע שקיים תיקון הנשמה, אז החלק העשירי ששייך למלכות מעשר ספירות, הוא חייב לעבור לחברה מהאדם. ולכן זה לא עניין שהוא משלם על הסעודות, או על טיולים, או על איזה שימוש בבניין, אני לא יודע מה שם קורה. אלא מעשר זה הדבר הרוחני, ולכן אי אפשר לפתור את האדם ממנו, ככה זה פחות, או יותר צריך להיות, וזה מקובל בבני ברק בכל מקום. ואנחנו גם שילמנו את זה, נתנו מעשר, כל אחד לרב"ש, דרך מישהו שהיה אחראי. זה עוד עניין וחוץ מזה כתוב, על זה יש מלא [חומר] בגמרא, בתלמוד ובכל מקום.

אם אני עומד באמצע הרחוב ואוסף נדבה, גם מזה אני חייב לתת מעשר. זה לא שייך ממה וממי מאיזה גובה המשכורת. [העשירית] לא שייכת לך, זה העניין. איך אתם מסתדרים עם זה, אני לא יודע. אבל בלי זה אין קידום. אולי יכול להיות שהאדם כך חושב שכן, אבל זה לא יהיה.

בתוך הגשמיות נמצאת הרוחניות. ולכן אצל רב"ש זה היה חוק, מת, פשוט אם עבר חודש ימים ואתה לא שלמת.. בדרך כלל היינו משלמים בסעודת ראש חודש. הייתה לנו כל ראש חודש סעודה, כאן אנחנו נמצאים בסעודה כמה פעמים בשבוע, אבל אצל רב"ש לא היה דבר כזה, רק פעם בחודש הייתה סעודה, כל אחד היה אחראי כל כמה חודשים על הסעודה. זאת אומרת, היה קונה את כול המצרכים ועושה את הסעודה. ואז בזמן הזה הגבאי היה עובר אצל כולם והיה אוסף צ'קים. בדרך כלל אז היו צ'קים, היום זה משהו אחר. אני חושב, שהכי טוב זה פשוט לתת ולשכוח ולא לדעת כלום. לדעת שזהו, אני מרוויח פחות 10%, אין ברירה.

תלמיד: במיוחד בהתחלה, בשנים הראשונות אדם בכלל לא מרגיש שזה גורם איזו תועלת לדרך הרוחנית שלו. הוא יכול בקלות לוותר, ויש מיליון סיבות לא לעשות את זה.

את זה אתם יודעים איך לסדר, אני לא יודע. בשבילי אדם שלא משלם, אני ממשיך לשפוך את הדברים האלה, אבל זה לא מסתדר בפנים. ההתקדמות לא נמצאת, הוא יכול להיות חכם יותר, אבל לא מתוקן יותר.

תלמיד: אדם צריך לדעת בפנים שזה ממש חורבן לנפשו.

זה לא חורבן לנפשו, אבל זו עצירה, הוא כביכול נעצר וזהו. אין ברירה. אתם יכולים לקרוא מה שכתוב מלפני אלפיים שנה. מה זה לשמוע ממני, בבקשה. אתם יכולים להיכנס לבני ברק ולשאול.

למשל היו אצלנו כמה אנשים שהיו עובדים שם, למשל אחד היה נגר, אז הוא היה דווקא הולך לעשות כל מיני רהיטים מיוחדים לרבנים. אז הוא עשה אילו רהיטים לאיזה רב והרב שילם לו כסף ומיד ניקה מזה 10% מעשר. אמנם הוא לא רצה לתת לו את המעשר, הוא רוצה לתת לרב אחר, אבל ככה נהוג, ממש כך. אתה רוצה לשלם עוד מעשר? בבקשה, במקום אחר. כן, אז הוא כבר היה לוקח מחיר שכולל את המעשר הזה. אבל זה בכל מקום, יכולים להיכנס ולראות. אנשים שלומדים בכולל, לא מקבלים הרבה כסף, באמת לא הרבה, אולי 2.000 שקל, 3.000 שקל, ומשלמים מזה מעשר, במקום, ומי שנותן להם כסף, מיד מנקה מזה מעשר. איך אתם תעשו את זה, אני לא יודע, אבל הייתי אומר שבזה ההתקדמות שלנו, בשלבים שאנחנו נמצאים, צריך לגמור עם זה.

תלמיד: אם אדם אומר, "אני עשיתי חשבון, אני יודע שאין לי כסף עכשיו לשלם לכל מה שאני צריך, ואני מודיע לכם שאני לא יכול לשלם חצי שנה ואז אני שוב חוזר".

לא, הייתי אומר "צא מכאן". אל תעשו את זה, אתם צריכים להחליט. אבל אני הייתי אומר שאין ברירה. רב"ש לא סבל בני אדם שלא יכולים להסתדר בצורה חומרית, שלא עובדים, שלא יודעים להסתדר. כי הוא היה בעצמו מאוד, מאוד סובל מזה, היו שנים שבבית היה בקושי מה לאכול. אבל על דברים כאלה הוא לא ויתר לאף אחד. כי זה עניין רוחני, זה לא עניין של כסף. נניח שיהיה לנו עכשיו איזה מיליארדר שייתן לנו, ימלא את כל הקופסאות שאתם צריכים, אני לא יודע כמה ומה. אבל זה לא שייך, זה לא פותר אותו אדם, זה לא פותר.

שאלה: אדם שלא משלם מעשר, הוא מזיק לעשירייה או שמזיק רק לעצמו?

גם מזיק לעשירייה. הוא רוחנית לא נמצא בעשירייה. הוא יכול להיות בחור טוב ואיתם יחד, אבל לא נמצא. אנחנו לא מבינים עד כמה יש דברים בעולם שלנו, שקשורים לוויתור האגו. זה ויתור האגו, זה לא משהו אחר, זה לא שאתה עכשיו נמצא בדיאטה. מעשר, כולם יודעים עד כמה זה קשה. אם תגיד שהוא צריך עכשיו לשלם איזה קנס, עשרה אחוז כל חודש. מה לעשות? אין מה לעשות.

וכאן על המעשר זה משהו, כי זה דבר רוחני, זה מאוד קשה, זה ממש הכבדה רוחנית. אבל אתם צריכים לסדר את זה. אני מדבר מצד הנשמה, הנשמה לא מוכנה להתקדמות, לא מוכנה. אתה יכול לשאול את כל הרבנים, אתה יכול לשאול, חוץ מהחילונים שלא מבינים מה החוקים האלה, כל איש דתי יגיד לך.

תלמיד: החברה יכולה לבקש מאדם לשלם מעשר, להגיד לו "אתה חייב"?

צריכים להחליט, אתם צריכים להחליט. אני מעוניין לכולם להסביר את השיטה, כי זה התפקיד שלי להוציא אותה מבטני ולכל העולם לשפוך. וכמה שיותר תכניות, סרטים, שיעורים, כל מיני דברים כמה שיותר, כמה שאני אוכל להספיק אני ממהר את זה לעשות. לכן אני לא שם לב לשום דבר חוץ מזה. יש לי אפשרות את זה לעשות, אני עושה. על נקיות הכלים, אתם צריכים לדאוג לבד, הכלים שלכם. אבל ודאי שזה משפיע על כללות החברה, ועל כל העשירייה.

שאלה: אני עצמאי, אני משלם מעשר כבר כמה שנים, אבל רק פעמיים בשנה, לפי כמה שהכנסתי. האם יש עניין חשוב לשלם חודש בחודשו?

אתה עושה חשבון באמצע לשלם מע"מ? אז אתה יודע כמה אתה הרווחת, באותו זמן אתה צריך לשלם מעשר. יכול להיות פעם בחודשיים, זה תלוי, ישנם אנשים שעובדים חצי שנה ואז מקבלים משכורת, זה משהו אחר. אבל אם אתה יודע תוך איזו תקופת זמן שאתה עבדת וקיבלת, אתה חייב. פעם זה היה יותר פשוט, אתה קיבלת ביד כסף, אתה משלם, זהו. היום כבר יש איזה חשבונות, ויזה, כל מיני דברים, אבל בעצם כל הכנסה, כל כניסה, עשירייה. כמו עם הכבשים שהיו מכניסים לבית המקדש, העשירי הוא לקודש.

שאלה: אתמול בשיעור צהריים שאלו לגבי שימוש בטלפונים.

אני לא יודע מה לעשות. אני מבין שלאסוף את כל הטלפונים זה בלגן גדול ואחריות מאוד גדולה, שאולי מישהו מאבד, משהו קורה, זה מאוד לא טוב. אני הייתי משתיק כאן על ידי שדה מיוחד. אי אפשר כי זה משפיע על כל המכשור שלנו כנראה. אבל באמת זה חוסר אחריות. אני רואה שאנשים משתמשים בטלפונים בזמן השיעור. אני כבר לא מדבר על זה שזה זלזול בנושא השיעור, בי, בחכמת הקבלה ובחברה, אבל אני לא יודע מה לעשות עם זה.

אני בעד שאולי אנחנו נעבור לטבלטים, אבל טבלטים כאלה שאין שם אינטרנט. פשוט, רק מאגר המידע שלנו וזהו. אני חושב שבמקום הספרים האלה, בסופו של דבר זה היה יותר מועיל, כי יש לנו את כל האפשרויות לעבור ממצב למצב, ממקום למקום בתוך הספרים, בתוך כל החומר שלנו. הייתי עושה את זה אולי. ישנם אנשים שבשבילם אולי הכתב קטן או משהו. אבל צריכים הסכמה כללית שאז אנחנו לא צריכים את הספרים האלה וגם אלו שמגיעים, ככה נראה לי. אבל שוב, אני לא מחייב. גם את עצמי אני עוד לא כל כך ממהר להעביר לזה. אמנם שאני לא משתמש בספרים, רק במחשב. מי היום משתמש בספרים, אם לא בזמן השיעור?

תלמיד: אתמול הייתה ממש גישה מאוד חריפה, מי שמשתמש בטלפון, הוא מנתק את עצמו מהעשירייה.

זה בטוח.

תלמיד: ממש בוגד בקבוצה.

זה בטוח, אדם שנמצא בטלפון ומסובב שם כל מיני דברים, איזה מסרונים שלו או הודעות או עוד משהו, הוא נמצא יחד איתנו, בשיעור? גם אני אביא טלפון מחר, בוא נראה איך אתם תסתכלו. אפילו שאני שואל אתכם ויש לי עכשיו חמש דקות ואני מסתכל בטלפון, זאת הצורה? תגידו לי. וזה פחות מזיק לכם ממה שחבר עושה. אם אני אעשה את זה אז אני עושה. בסדר, אני לא בעשירייה, אני עכשיו לא גורם שום דבר לאיחוד. לכן אני לא מבין איך בכלל זה בא לאדם. חוסר הבנה שזה מקום עכשיו שכל מגע שאתם משתוקקים לחיבור ממש נכנס לנצחיות.

לא, אתם תחליטו בלעדי. אני תומך לנתק טלפונים באיזו צורה, ואסור להשתמש בהם. וספרים, יכול להיות שכן לעבור לטבלט אבל אני לא בטוח. צריכים לראות בעד, נגד.

תלמיד: לגבי הטיש שהיה אתמול. הוא היה מאוד מיוחד, אני לא זוכר שעשינו כאלה. שהגענו למגע כזה, לחיבור כזה בטיש.

כן, אנחנו פשוט מתקרבים יותר זה לזה ולכן זה קורה.

תלמיד: האם אולי כבר הכרחי עבורנו שיהיה לנו כזה מועד?

אני מפחד שזה יעבור להרגל ואז אנחנו נעשה עוד פעם ועוד פעם. זה צריך להיות משהו מיוחד, נראה. בינתיים כל דבר שנכנס לאיזה סדר, מאבד את הטעם. כך אני חושב. הייתה לי כאן ישיבה בעדיפות לנשים, ברביעי זה היה. אני הבטחתי להן שאולי פעם בחודש, תוך חודש, חודש וחצי, אפשר לעשות כזה דבר ולראות. אם אין חיסרון, אז זה מאבד את הטעם ואין טעם.

(סוף השיעור)